צדק חברתי ודגים לשבת

צדק חברתי ודגים לשבת

הרב ארי דוד קאהן

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה כ

חייבין בית דין ה להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין רשות יש להן להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמב סעיף אלהזהר בכבוד שבת, 

(א) <א> אפילו מי * שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו * (ב) א לכבד את השבת; * ולא אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אלא (ג) למי ב שהשעה דחוקה לו ביותר; על כן צריך לצמצם בשאר ימים * (ד) כדי לכבד השבת. מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, (ה) מפני ג כבוד השבת. הגה: נוהגין ללוש (ו) כדי שיעור חלה בבית, ד לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), * והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות. יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא, שקורין פשטיד"א, בליל שבת, * זכר למן (ז) שהיה מכוסה למעלה ולמטה (מהרי"ל (ח) ולא ראיתי לחוש לזה).

מגן אברהם סימן רמב ס"ק א 

א (פמ"ג) (מחה"ש) לכבד השבת - ולא יפחות משני תבשילין (זוהר בראשי' עמוד ק"ל) ובתיקוני שבת שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע"ש ונ"ל דכל א' לפי טבעו כמ"ש סי' רפ"ח ס"ד, אם הערלים מיקרין השער דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים וראיה ממשנה ספ"א דכריתות (צ"צ), 

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רמב 

סעיף ב -במה מענגו בימי חכמי הגמרא היו מענגין בדגים גדוליםובתבשיל של תרדין שמאכלים אלו היו חשובים ענג בימיהם וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם ענג.

ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם ענג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים ובשתיית יין יותר מבשאר משקים לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם:

 ז- ...ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת^דנכון לתקן שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות כדי שאח"כ יוזילו השער ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת:

שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן רמב הערה ד

(ד) נכון לתקן כו'. הנה בנו של הבית הלל כתב בהג"ה דדוקא עד שליש דהידור מצוה עד שליש, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע"ש, והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור. וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשון מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו):

שו"ת צמח צדק (הקדמון) סימן כח 

הרב מנחם מנדל קרוכמל נולד בערך בשנת ה'ש"ס, 1600 - ה'תכ"א, 1661) היה רב ומנהיג בולט במזרח ומרכז אירופה. מפורסם על שם ספר השו"ת שלו, "צמח צדק"‏^[1].

פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת ואין מניחין בשביל היוקר ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים.ושאלו התלמידיםאותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבודשבתהואועוד דאיתא פרק ב' דביצה דף ט"ז כל פרנסתושל אדם קצובין לו מראשהשנה. חוץ מהוצאת שבת וי"טאם מוסיףיוסיפולו וכו'. וא"כ אין פסידא בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת דהקב"ה פורע לו:

תשובה יראה דשפיר דמי למיעבד כך מהא דאיתא במתני' סוף פרק א' דכריתותמעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. ופירש רש"י אף על פי שהיקל על דברי תורהעתלעשותלה'הוא שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל: 

הרי אפילו בדבר דאורייתא היקל משום היותר /היוקר/ כל שכן קניית דגים דאינו אלא לכבוד שבת. אף על גב דכבוד שבת נמי דאורייתא הוא דכתיב וקראת לשבת עונגואמרינן בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ח אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו'. ובפרק כל כתבי דף קי"חקאמר במה מענגה רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומים. משמע מזה לכאורה דכבוד שבת בדגים דאורייתא הוא הא התם בסמוך קאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג הרי מבואר דמדאורייתא בכל מילי דעשאו לכבוד שבת סגי ולאו דוקא דגים. והא דאמר רב יהודה אמר רב דצריך לענגו בדגים גדולים היינו מאן דאית ליה ברווחה ויכול למצוא בנקל.אבל למאן דלית ליה סגי בכל מילי. וכן כתב הטור א"ח בסימן רמ"ב. לכך אם על ידי זה שקונים לכבוד שבת דגים מתייקר השער שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו: 

וליכא למימר דשאני גבי קינים דיחדלו אחר כך לקנות אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף כמו שפירש רש"י התם הוא דהוי משום עת לעשות לה' וגו' אבל גבי כבוד שבת כיון דפרנסת שבת אינן קצובין והקב"ה פורע הכל לא ימנעו מלקנות בשביל היוקר. וא"כ אין כאן עת לעשות לה' וגו'. הא לאו מילתא הוא דכשם דחיישינן בקינים שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר הכי נמי איכא למיחש גבי שבת שענייםלא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר דודאי מי שיש לו ממון מצוי להוציא יכול להרבות להוצאת שבת לכבדו והקב"ה פורע לו.אבל ענייםשאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת היאך יהיו יכולים לקנות כיון שאין להם. ותדע שהרי אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.ואם כן אם הדגים יתייקרו כל כך לא יוכלו העניים לעולם לכבד את השבת בדגים. לכך שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים והיינו עת לעשות לה' וגו'. כמו בקינים דרבן שמעון בן גמליאל דכריתות והוא מעין מה שאמרו מוטב שיחלל שבת אחד כדי שיקיים שבתות הרב' הנלע"ד כתבתי: +/הגה מבן המחבר/: ויש לדמות נמי להא דאיתא בגמרא גיטין דף מ"הדאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העול' ומסיק ההם משום דוחקא דצבוראולחד תירו' בתוספ' בהנזקין דף נ"ח בד"ה כל ממון וכו' א"נ וכו' אין פודין אפי' היכא דאיכא סכנות נפשות אם לא שהוא מופלג בחכמה וע"ש. גם יש להביא ראי' מהפקעת שערי' ביום ה' ובלאו כל הני ראיי' מוכ' דיכולים לתקן בשב ואל תעשה יכולים כל ב"ד ובית דין אפילו לעקור מה שהוא מדברי תורהמבואר בכמה דוכתין כדאיתא ביבמות פרק האשה:+

תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ח עמוד א 

מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ בְדִינָרִין. נכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם:

רש"י מסכת כריתות דף ח עמוד א

המעון הזה- שבועה.

נכנס לב"ד ללמוד כו'- אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף.

תוספות מסכת כריתות דף ח עמוד א

נכנס לב"ד ולימד - נראה שלא היקל על ד"תאלא לטבילות מדמי לה לגמרי דאי מחוייב ה' טבילות כיון דטבל ליה חדא אין צריך לטבול עוד.

דף על הדף כריתות דף ח עמוד א

במשנה: ארשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהי' בדינרין.

בשו"ת צמח צדק (הישן סי' כ"ח) נשאל באשר הגוים הפקיעו את מחיר הדגים שקונים היהודים לשבת, אם יכולים ראשי העיר לתקן, שכל זמן שהשער גבוה לא יקנו דגים לשבת.

והשיב בצמח צדק דשפיר דמי לתקן כן, שהרי מצינו כאן שכשעמדו קיני יולדת בדינרי זהב, התקין רשב"ג שעל חמש לידות מביאין קרבן אחד, ופירש"י דמשום עת לעשות לה', שנמנעו להביא כלל קרבן ביוקר כזה, תיקן רשב"ג שיהי' די בקן א' לכמה לידות, והובא במג"א או"ח (ריש סי' רמ"ב).

החתם סופר בהגהותיושם דחה הראי' מכאן, דהתם לא דרש רשב"ג לאסור להביא ה' קינין עבור ה' לידות, אלא שאין השאר עלי' חובה, ואם רוצה להביא השאר שפיר דמי, [וזהו חידוש שהרי א' מהקינין הוא חטאת, נמצא שיכול להביא חטאת - אם הוא רוצה, אף שבעלמא אין חטאת באה נדבה], ומסתמא אחר שהוזלו הקינין, באמת הביאו לשאר הלידות. משא"כ לגבי דגים, אם עבר השבת בלא דגים, שוב אינו יכול לתקן.

ועוד התם הוא בשביל להציל העני שאין לו מאין לקנות - מאיסור כרת, אבל הכא העני שאין ידו משגת פטור הוא, ומסיים: מ"מ נכון לתקן כן לשבור מלתעות מייקרי השער, אבל ללמוד מכאן למקום אחר צ"ע, גם בפמ"ג באשל אברהם העיר בדברים אלו.

בענין שיעור היוקר שאז מותר לתקן תקנה זו, מביאים הא"ר והתוספת שבת (שם) מס' בית הלל דהיינו שיעור שליש, שהרי הידור מצוה הוא עד שליש, אמנם הם חולקים עליו, ואפילו בפחות יש חשש שהעניים לא יוכלו לעמוד בזה, ומוטב שלא לכבד שבת אחת - כדי לכבוד שבתות הרבה.

שו"מ בשו"ת חתם סופר (ח"ז סי' נ"ז בקונטרס הויכוח) שכתב אליו הג"ר אליעזר קוניץ, שמצא בגליון השו"ת צמח צדק בשם הגר"י אייבישיץ זצ"ל שהעיר עליו כדברי החת"ס.

וכתב הג"ר אליעזר הנ"ל, דיש ליישב דאע"ג דהתם איכא למיחש דנפיק מיני' חורבא, שיבאו לאכול קדשים בטומאת הגוף, מ"מ כיון דהתם איכא חיוב דאורייתא להביא על כל לידה, א"כ נחות חד דרגא, שלגבי אכילת דגים בשבת, יש כח ביד ב"ד לתקן אפילו אם לא נפיק מיני' חורבא.

ובמ"ש החת"ס שלאחר שיעשירו יביאו את השאר, כתב הג"ר אליעזר הנ"ל, שהצ"צ הבין דכיון דארשב"ג שאין השאר עליהן חובה, הוא כמו ברישא על הספק, וברישא בודאי כיון שיוצאת ידי חובתה בקן אחד, אסור לה להביא יותר על כל א' וא', וה"נ אחרי שתיקן רשב"ג, אסור לה להביא יותר.

וע"ש שהעיר שלפי פירוש הרמב"ם כאן במשנה, ועי' בראב"ד בהשגות (הל' מחוס"כ פ"א ה"ה) ליתא כלל ראית הצ"צ ממשנתינו.

ביוגרפיה - צמח צדק (הקדמון

R. Menahem Mendel ben R. Abvraham Krochmal was born in Cracow (c. 1600) . He studied in the yeshiva of R. Joel Sirkis (author of the Bach) , and was a study companion of R. David HaLevi, author of the Taz. R. Menahem Mendel did much for the grass widows (agunot - women who are unable to remarry because it is unknown whether their husbands have died) who suffered after the Chmielnicki massacres. He was active in communal affairs, helping to pass a number of communal regulations on behalf of the poor. He passed away in Nikolsburg, 1661.

Krochmal’s responsa collection, Tsemaḥ tsedek, published by his son Aryeh Yehudah Leib in Amsterdam in 1675, is an important historical source. One of its prominent themes is communal organization. In his decisions on this matter, Krochmal frequently ruled in favor of the poorer classes. In one case, wealthy members of the community requested permission to institute a new procedure according to which communal issues would be determined only by those who paid a high tax, or by scholars. The wealthy maintained that their success in business rendered their opinions more important. Krochmal rejected this claim, as well as the distinction between scholars and the unlearned, arguing that one may not give preference to one group. Nonetheless, he recommended that a compromise be reached.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צ עמוד א 

אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות, ולא על המטבע יתר משתות והמשתכר אל ישתכר יותר משתות. אין מוסיפין על המדות יותר משתות - מ"ט? אילימא משום אפקועי תרעא, שתות נמי לא! אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח, והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר! אלא דלא ליהוי פסידא לתגרא. פסידא הוא דלא ליהוי ליה, רווחא לא בעי?

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה יז 

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות לא יוסיפו יתר על שתות, שאם היה הקב מכיל חמשה ועשאוהו מכיל ששה הרשות בידן, יתר על ששה לא יעשו.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלא סעיף טו 

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות, {כח} לא יוסיפו יותר על שתות; {כט} שאם היה הקב משל (גי' ב"ה מכיל) חמש ועשאוהו שש הרשות בידם, יותר על ששה לא יעשו.

דף על הדף בבא בתרא דף צ עמוד א 

 בגמ': אמר שמואל וכו' המשתכר אל ישתכר יותר משתות וכו'.

וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פי"ד דמכירה) ע"ש. וברשב"ם כאן: וכגון שלא הוקר השער. אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקר. ישתכר אפילו כפליים כפי שהשער הולך ע"כ. והובאו הדברים הנ"ל בשם רש"י במ"מ פי"ד דמכירה, וע"ש בהגהות מימוניות בשם רבינו שמשון ע"ש.

ובספר דברי שלום (ח"ג סי' רד) נשאל: היות שבימים האלו השערים משתנים מיום ליום, כי המטבעות שלנו כאן עולים ויורדים שלא כדרכו, והסחורות אשר מוכר כהיום במחיר הישן, אינו יכול לקנות עוד במחירו הישן רק צריך להוסיף על המחיר כמובן אף שיש לו עוד בחנותו בגדים הנעשים מהסחורות שקנה כבר, אבל איך יוכל למכור סחורות או בגדים אלו במחיר הישן, הלא הוא בעצמו צריך לשלם עתה יותר, ואחרי כי הוא רוצה להיות נושא ונותן באמונה, רוצה לדעת בזה דעת תורה איך להתנהג בבגדים שיש לו מכבר, האם יוכל עפ"י תורה להעלות השער כפי המחיר של היום הזה, או מחויב למכור את הבגדים שיש לו מסחורות הישנות במחיר הישן.

והשיב, דלפי דברי הרשב"ם הנ"ל מבואר להדיא, דאם יש לו סחורה מכבר אשר לקח בשער הזול ועכשיו עלה מחירו למעלה, יכול למכרו בשער של עתה ביוקר אפילו עלה מחירו כפליים.

ואדרבה פליגי הראשונים אפי' בהבטיח למכור לחבירו במחיר הנמוך כמו שהי' אז בשעתו, וכשבא הדבר ליתן לו אחר גמר עשיית הדבר עלה מחירו למעלה, אם יכול לחזור, כיון דמה שהבטיח למכור לו במחיר הנמוך דאז הי' מחירו למטה, אבל כעת שעלה למעלה למעלה למה יפסיד, לכן ס"ל לבעל המאור וסייעתו דבאופן זה לא שייך לומר עליו דהוה מחוסר אמנה, בחד תרעי דלא עלה השער חוזר מטעם אחר זה חשוב מחוסר אמנה, אבל כשעלה השער דהיינו תרי תרעי, לא שייך דהוא מחוסר אמנה, והביא לו ראי' מדברי הירושלמי, וכן הביא הש"ך את דברי בעה"מ בש"ע חו"מ סוף סימן ר"ד ס"ק ח' עיין שם ובב"ח נסתפק בזה לדינא, אם שייך בזה האופן מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, והרמ"א שם הביא ב' דיעות בזה ומסיים דעיקר כדיעה השניה דאפילו עלה השער בינתיים אין לחזור, ואם חוזר הרי זה מחוסר אמנה, וחייב מי שפרע עיין שם, ובערוך השלחן חו"מ סימן ר"ד ס"ח מסיק דבאופן כזה שמבטיח לחבירו הוה רק ממידת חסידות שלא יחזור ויעמוד בדבורו הראשון עיין שם.

אמנם בשל"ה הק' במסכת חולין בענין משא מתן מפלפל בזה, ומביא ראי' מדתנן סתמא כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו (בסוף מס' שביעית), משמע בכל אופן אפילו אם עלה השער בינתים וחוזר בדבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו דלא כבעה"מ וסייעתו, והביא ראי' ממה שאמרו חז"ל בגמרא בבא מציעא דף מ"ט ע"א דפליגי שם רב ור' יוחנן, רב ס"ל דברים אין בהם משום מחוסר אמנה ורבי יוחנן סבר יש בהם משום מחוסר אמנה ופריך שם הגמרא על רב מדברי ר"י שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק הרי מזה דבדברים ג"כ שייך מחוסר אמנה וקשה לרב, ומשני הגמרא אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ופירש"י בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות, אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עכ"ל.

וכתב ע"ז בשל"ה הק' דאביי בא לתרץ אליבא דרב דלא שייך מחוסר אמנה בתרי תרעי היינו כשעלה השער בינתים, אבל לפי שיטת רבי יוחנן דקי"ל כוותי' אפילו בתרי תרעי שייך לומר דהוא מחוסר אמנה וחייב מי שפרע עיין שם.

נמצא בפירוש דאם לא אמר למכור במחיר הזה, רק כאשר עלה השער רוצה למכור כפי מה שעלה השער, בודאי לא שייך מחוסר אמנה או איזה דין אונאה, ויכול לחשוב כאשר עלה מחירו כל זה נראה לי ברור לדינא בס"ד.

שאילתות דרב אחאי פרשת ויגש שאילתא לב 

שאילתא דאסר להון לדבית ישראל למיעצר פירי כגון עיבורא וחמרא ומישחא דחיי ברייתא אינון ומאן דעבד הכי לא הוה ליה מחילה לעולם דתנן עוצרי פירות ומלוי בריבית ומקטיני איפות ומפקיעי שערי' עליהן הכתו' אומר נשבע יי' בגאון יעקב אם אשכח לנצח את כל מעשיהם לאמ' מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מזאני /מאזני/ מרמה אלא כי משכח רווחא דנקא מתבעי ליה לזבוני דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתו' ולא על המטבע יותר משתות והמשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דקא זבין ומזבין אבל יתירין ליה מן פירי דנפשיה וקא בעי ביה לעכוביה עד דקיימי לדמיה ומזבין ליה רשותא בידיה דאמ' רב עושה אדם את קבו אוצר ובזמן דאיכא בצורתא לא ליבמ' מר מאי דאית לי אנא איכול ואישתי כדרגילנא אלא מיתבעי ליה למינטר כי היכי דליצטער בהדי כולי עלמא דתניא בשעה שהציבור בצער אל יאמר יחיד אלך אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עשה כן שני מלאכים המלוין אותו מניחין ידיהן על ראשו ואומ' לו פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור אמ' רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני ריעבון ניצול ממיתה משונה שנ' ברעב פדך ממות האי ברעב מרעב מיבעי ליה אלא בשכר שמרעיב עצמו בשני ריעבון ניצול ממיתה משונ' אמ' ריש לקיש אסור לאדם שישמש מיטתו בשני ריעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב מכלל דבשני ריעבון לא שימש ולמאן דלית ליה בני שרי דתנן חסוכי בנים משמשין מיטותיהן בשני רעבון. 

ברם צריך בזמן דאיכא בצורתא מהו למיעצר איניש פירי דנפשיה עד דקיימן לדמי אי נמי שאר פירי כגון רמוני וחרובי דלאו חיי דברייתא אינון כגון עיבורא וחמרא ומישחא מאי כיון דלא קא זבין ומזבין ומן נפשיה הוא דיתירין ליה ושאר פירי נמי כיון דלאו חיי דברייתא אינון אף על גב דקא זבין ומזבין לא קא דחיק תרעא או דילמא כיון דבשני בצורת אינון לא דקא אתי לעיולי מארה בשערי' כיון דמיתעצר תרעא דשאר פירי אתי נמי לאיתעצורי תרעא דעיבורא וחמרא ומשחא דחיי נפש אינון ולדיליה נמי דחזיין אינשי דליכא למיזבן אתי נמי לעיולי מארה בשערים ת"ש דתניא אין עוצרין פירו' בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון עיבורא וחמרא ומשחא אבל תבלין כמון ופלפלין מותר ומותר לו לאדם לאצור פירות בארץ ישראל שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית משו' דלא זרעין ומסקין ושרי לנטורי מן שתא לשתא בד"א בלוקח מן השוק אבל משלו מותר ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים מיהא שמעינן הלוקח מן השוק למכור לא שנא שלא בשני ריעבון ולא שנא בשני ריעבון לא שנא דברים שהן חיי נפש ולא שנא דברים אחרי' כגון שאר פירי אסיר ליה למיעבד אבל מן דנפשיה דיתיר בלא שני בצורת שרי לי' לעכוביה עד דקאים לדמיה ואפי' פירי דאינון חיי נפש ובשני בצורת אסיר ליה למיעצר אפי' שאר פירי דלא חיי נפש אינון.

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק המינין הלכה ה

עוצרי פירות, ומפקיעי שערים, ומקטיני איפה, ומגדילי השקל, ומלוי ברבית, עליהם הכתוב אומר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח לכל מעשיהם.

אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז 

 עוצרי פירות, ומלוי בריבית, ומקטיני איפה, ומפקיעי שערים, עליהן הוא אומר, נשבע ה' בגאון וגו' (עמוס ח' ז').

שנה בשנה תשמ"ד

ע'  תחומין א', וב'