עיסוי בשבת
הרב ארי דוד קאהן Rabbi Ari Kahn
מת"ן י"ג מרחשון התשע"א Adk1010@gmail.com
1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמז עמוד א
משנה. ...סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין.
One may oil and [lightly] massage [the body]. But not knead or scrape.
2. רש"י מסכת שבת דף קמז עמוד א
סכין - שמן בשבת. וממשמשין - ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין - לשפשף בכח.
3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמז עמוד ב
סכין וממשמשין. תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? - רבי חמא בר חנינא אמר: סך ואחר כך ממשמש, רבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.
One may oil and lightly massage [the body]. Our Rabbis taught: One may oil and massage the bowels [of an invalid] on the Sabbath, provided this is not done as on weekdays. How then shall it be done? — R. Hama son of R. Hanina said: They must first be oiled and then massaged. R. Johanan said: The oiling and massaging must be done simultaneously.
4. רבנו חננאל על שבת דף קמז/ב
סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.
אבל לא מתעמלין. פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור.
5. רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כח
סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת, אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה,
6. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכז סעיף ב
(ה) סכין וממשמשין להנאתו (ו) ע"י שינוי, דהיינו שסך וממשמש ביחד, ולא ימשמש (ז) בכח אלא ברפיון ידים.
2 (5) One may anoint and rub for enjoyment /on Shabbos, provided he does it/ (6) in a different /manner than usual/. I.e., he should anoint and rub simultaneously. He should not rub (7) vigorously but /should do it/ gently.
7. משנה ברורה סימן שכז ס"ק ה
(ה) סכין וממשמשין - היינו [ה] שסכין בשמן וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה:
שער הציון סימן שכז ס"ק ה
(ה) רש"י:
(5) One may anoint and rub. I.e., one may anoint with oil and rub ones entire body with ones hand for /the sake of/ enjoyment.
8. משנה ברורה סימן שכז ס"ק ו
ע"י שינוי - מכפי הרגיל לעשות בחול שאין דרכו אז לסוך ולמשמש ביחד:
(6) In a different/manner than usual/. /I.e.,/ by /using/ a different /manner/ than one usually employs on weekdays, when one does not normally anoint and rub simultaneously.
9. משנה ברורה סימן שכז ס"ק ז
בכח - דהוא [ו] עובדין דחול ועיין לקמן בסימן שכ"ח סמ"ב במש"כ שם בביאור הלכה דלהרמב"ם מותר כל שאינו מכוין להביא עצמו עי"ז לידי זיעה:
(7) Vigorously. Since /rubbing vigorously/ is a weekday activity. 4 See what we have written below in Sec. 328, Par. 42 in the Beyur Halachah, that according to the Rambam 5 it is permitted /to rub oneself vigorously/, as long as one does not intend to make himself perspire by these means.
4 The Sages regarded certain activities as weekday activity and forbade one to engage in them on Shabbos. The author of the commentary to the Mishnah, Tiferes Yisrael, states in his introduction to the tractate Shabbos, called Kalkalas Shabbos, that there are three types of such activity: (a) an activity that resembles one of the 39 main forbidden labors; (b) an activity that may lead one to perform a forbidden labor; (c) an activity that entails excessive exertion.
10. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף מב
מו אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, (קכט) בכח * (קל) <כח> כדי שייגע ויזיע; (קלא) מז ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי.
42 One may not do exercise /on Shabbos/, i.e., /one may not/ strain his body (129) vigorously (130) in order to tire /himself/ and perspire. (131) It is forbidden to press the stomach of a baby /on Shabbos/ in order to bring out the waste matter.
11. ב"ח אורח חיים סימן שכז
סכין וממשמשין בכל הגוף וכו'. כדפירש רש"י בהא דתנן אבל לא מתעמלין וכו' אבל הרמב"ם (פכ"א הכ"ח) כתב פירוש אחר כתבו רבינו בסוף סימן שכ"ח (עמ' רצט) עיין שם בד"ה כתב הרמב"ם ז"ל אין מתעמלין:
12. ב"ח אורח חיים סימן שכח
יח כתב הרמב"ם אין מתעמלין וכו'. אף על פי דבסימן שכ"ז (עמ' רפט) כתב רבינו כפירוש רש"י על הך דאין מתעמלין סבירא ליה לרבינו דלענין דינא לא פליגי וזה וזה אסור
13. ביאור הלכה סימן שכח
* כדי שייגע ויזיע - זה הוא מלשון הרמב"ם בביאורו על אין מתעמלין ורש"י שם פירש דהיינו שמשפשף בכח ומשמע אפילו אם אינו מזיע והעתיקו הטור ושו"ע לעיל בשכ"ז ס"ב ודברי השו"ע קשה לפ"ז וע"ז רמז הגר"א לעיל שם עי"ש ולדינא כתב הא"ר דיש לפסוק בזה כהרמב"ם שכן הסכים הרה"מ ובאמת בפיר"ח שלפנינו ג"כ נמצא כהרמב"ם:
14. מגן אברהם סימן שכח ס"ק מו
מו אין מתעמלין - כ' בש"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושי' ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז:
15. משנה ברורה סימן שכח ס"ק קכט
(קכט) בכח - ר"ל שפושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהן ולאחריהן ומתחממין ומזיעין [פיר"ח]:
(129) Vigorously. /The Shulchan Aruch/ means by this stretching and folding one’s arms forwards and backwards An order/ to warm up and perspire. [Commentary of the Bach.]
16. משנה ברורה סימן שכח ס"ק קל
(קל) כדי שייגע ויזיע - והיא בכלל רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל לא גזרינן. ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסי"ז דע"י ישראל אין עושין שבות דרבנן לחולה שאין בו סכנה כ"א ע"י שינוי ה"נ בעניננו אפילו הגיע לכלל חולה שאין בו סכנה אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי וכ"ש אם [צה] הוא רק בריא שחושש. והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן [צו] מסתפק בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא [צז] אך לפי מה שכתב המ"א בסקמ"ג דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל:
(130) In order to tire and perspire. This is regarded as medical treatment. To query this /on the basis/ that, since /the question of/ grinding drugs is not relevant /in the case of exercise/ it should /therefore/ be permitted /on Shabbos/, just as in the following paragraph /the Shulchan Aruch permits medical treatment in cases where the disorder is not treated with drugs, is not justified, for/ it can be answered that, since one sometimes also induces a patient to perspire by means of drugs we fear /that if exercise is permitted/ one will /also come to/ use the alternative treatment /for which there are grounds for fearing that it will lead to the grinding of drugs/. This /reasoning/ does not apply /in the cases discussed/ in the following paragraph /with respect to which the Sages/ did not decree /a prohibition on Shabbos/, because the grinding of drugs is not relevant in the treatment of these cases at all. Note that in accordance with the ruling above in Par. 17, that a Rabbinical shevus may not be performed by a Jew for a patient whose /life/ is not in danger /, if there is also no danger of one of the members of his body being lost or incapacitated/, unless /one does it/ in a different /manner from usual/, the same applies to what is discussed here. /Consequently,/ even if /a person/ is regarded as an ill person whose /life or body limbs/ are not in danger he may only do /exercise on Shabbos/ in a different /manner from usual/. If he is a healthy /person/ who is only indisposed it is certainly /prohibited/. The Sh.G. is doubtful as to whether or not the massaging that is done to weary people to restore their vigor and rid them of the tiredness should be likened to healing and is /therefore/ prohibited /on Shabbos/. However, according to what the M.A. writes in sub-Par. 43, that even a completely healthy person is forbidden to have any treatment /on Shabbos/ in order to strengthen his constitution, one cannot be lenient with respect to this /massaging/ either.
17. שו"ת שרידי אש חלק א סימן ל עמוד עד
מאסאז' בשבת
השואל היה תלמיד ותיק של בית מדרש לרבנים, מיסודו של מרן הגאון הצדיק מהר"ר עזריאל הילדסהיימר זצ"ל. הוא נספה בשואה הגדולה ע"י המרצחים הגרמנים, ימ"ש. הוא היה צדיק תמים, עוסק בתורה יומם ולילה ונוהג בקדושה ובטהרה בכל הוויות חייו. ואף שהיה באפשרותו להציל את עצמו קודם פרוץ המלחמה כדרך שעשו שאר רבני גרמניא, לא רצה לעזוב את קהלתו לבדה בשעת צרה ומצוקה. וראוי לקבוע לדורות, כי בין רבני גרמניא נמצאו אנשים צדיקים, חסידים וקדושים, אשר במדינות אחרות היו רבבות אנשים רצים אחריהם ליהנות מזיו תורתם ויראתם. את השכלתם האקדימאית שקבלו במכללות גרמניא, הורידו למדרגה של רקחות וטבחות ממש, לא יאומן כי יסופר. את התארים האקדמאיים הסתירו מעין כל ולא השתמשו בהם אלא במגעם עם השלטונות ובמלחמתם נגד החופשיים המתבוללים. ואין לנו נחמה אלא התקוה המעודדת כי ינקום ה' את נקמת דם עבדיו השפוך.
לדעתי ראוי לקבוע יום אבל וזכרון מיוחד לזכר רבני וקדושי ישראל שנהרגו ושנטבחו ושנשרפו על קידוש השם, ולהזכיר ביום זה את נשמותיהם של קדושים אלה. צריכים אנחנו לעשות כן לא משום כבודם של הקדושים בלבד, אלא גם בשביל הדורות הבאים שלא ישכחו מה אבד לעמנו בזמן שחושך הרשעות הרצחנית כסה את ארצות אירופה. ולמטיפי הסליחה והאחדות אני אומר: מוטב לכם להטיף לרשעים הארורים שיעשו מה שעשה קלצטונירי של ר"ח בן תרדיון: אף הוא קפץ ונפל לתוך האור [ע"ז י"ח, א].
להרה"ג מהר"מ בורר אבד"ק גאלינגען
וע"ד אשר שאל אם מותר לעשות מאסאז' בשבת, בודאי כוונתו בידים ולא ע"י משחה וכדומה - נפלאתי על הרב המו"צ שהורה לאסור משום ממחק. ובודאי הצדק עם כת"ר, שאין בזה משום מרוח. ולפי דעתי תלוי זה במחלוקת רש"י ורמב"ם בפירוש של אין מתעמלין, דלרש"י אסור לשפשף בכח והטעם הוא משום עובדא דחול וכמו דאסור לרוץ בשבת כמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"א וכמו דאסור לגרד בכלי וכמבואר באו"ח סי' שכ"ז סע' ג' ועיין בתוספות יום טוב למשניות. ולרמב"ם רק אם כוונתו להזיע משום רפואה. וכבר הביא המג"א בשם הש"ג ע"ד השפשוף שעושים ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהן עייפותן אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא, עי"ש.
...עכ"פ בנידון דידן תלוי בספקו של הש"ג שהביא המג"א.
והנני ידידו המוקירו מאד יחיאל יעקב וויינבערג
18. שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף מז
אסור לשפשף על הגוף בכח אפילו לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע וכן אסור לייגע עצמו בשאר דבר כדי שיזיע לרפואה גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים:
19. שו"ת ויען יוסף אורח חיים סימן קפ
Rabbi Joseph ben Rabbi Jacob Yechizkiya Greenwald 1903-1984.
א) אם מותר לעשות תנועת האיברים (שקורין עקסערסייז) בשבת.
ב) אם מותר לבלוע טאבלעטן של וויטאמין.
שלום וברכה וכט"ס לכבוד ידידי ומחו' הרבני החסיד המפואר בתוי"ש וכו' מו"ה יחיאל מיכל הכהן רובין נ"י.
מכתב מעכ"ת נכון הגיעני בזמנו ולא הגיע זמני לומר שורה להשיב עד עתה, והנה שאלת מעכ"ת הוא חצי תשובה כי עיניו שפיר חזו מה שכתבו הפוסקים בזה, ושואל חוות דעתי.
ע"ד מי שעושה בכל יום ע"פ עצת הרופאים תנועת האברים שקורין עקסערסייז להתעמל בידים ורגלים ובשעת מעשה מרגיש גם תענוג בזה אם מותר לעשותו בשבת.
הנה מבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ח (סעיף מ"ב) אין מתעמלין דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע עכ"ל, והוא ע"פ פי' הרמב"ם (פכ"א הכ"ח) בהא י דינא, דס"ל דמה שעושה להזיע הוא בכלל רפואה, ומשמע דאם אינו מתכוין להזיע שרי, אבל המג"א (ס"ק מ"ו) כתב דלרש"י וטור אפילו שלא להזיע אסור אם עושה בכח, וביאר המחצית השקל דקיימ"ל כשני הפירושים, נמצא דאם עושה להזיע אסור אפילו אינו עושה בכח ואם עושה בכח אסור אפילו אינו עושה להזיע משום עובדא דחול, וכתב המג"א ומסופקני בשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כוחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפרש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפילו לתענוג אסור, ועמ"ש סל"ז, עכ"ל המג"א, והנה מש"כ לעיין בסעיף ל"ז דשם כתב המג"א (ס"ק מ"ג) דאם עושה לרפואה אסור אף על פי שהוא בריא, ולכאורה לשון זה תמוה אם הוא בריא איך שייך שעושה לרפואה מה שייך רפואה לאדם בריא, ונראה לענ"ד פירושו דעושה כדי שלא יחלה ג"כ הוי בכלל רפואה, כיון שאין סתם בני אדם עושין כן.
מעתה נידון שאלתו נראה דהוא בכלל הספק של המג"א, ומלשון המג"א מבואר דהספק שלו הוא רק לשיטת הרמב"ם, והספק הוא אם מקרי רפואה או תענוג, דמה שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כוחן ולבטל עיפותן יש בזה קצת ענין רפואה אבל לא רפואה ממש כיון דאינן חולים, אלא עייפים וחלושים, אבל לשיטת פירש"י והטור פשיטא דאסור.
ונידון שאלתו ג"כ הוא כך, ואפשר דחמור מזה מאחר שי"ל מיחוש ארטערייטעס, ואף אם תנועת האברים אינו מרפא ממש את המיחוש מ"מ מועיל שלא יתפשט יותר, על כן נראה לענ"ד דיש להחמיר שלא לעשותו בשבת, אף דמכח מש"כ המג"א דלפרש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפילו לתענוג אסור, היה עדיין מקום לדון בזה אם מה שעושין בזמן הזה תנועת האברים מקרי עושה בכח או אפשר דלא מקרי עושה בכח, וקשה עלי לברר זאת איזהו הגדר בזה להקרא בכח, אבל כיון דהמג"א מסופק אף להרמב"ם אולי מקרי רפואה ולא הכריע, גם אנו צריכין למנקט לחומרא.
ומש"כ מעכ"ת לצדד להתירא משום דגם הבריאים עושין כן דכן מנהג בבתי ספר לעשות כן עם הבחורים, הנה מה שעושין כן הוא ג"כ מטעם לחזק האברים שלא לבוא לידי חולשה והוא קצת דומה לרפואה וכמש"כ לעיל בכוונת המג"א בס"ק מ"ג ואף שלא שייך בזה שחיקת סממנים, כבר איפסק הלכה בפוסקים דכל שהוא בכלל רפואה אף שהוא ענין שאין שייך בו שחיקת סממנים לא פלוג רבנן בגזירתם.
20. שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ד
בדין עשיית תרגילי גוף בשבת בכלי הנקרא אכספנדר.
נשאלתי אם מותר לעשות בשבת תרגילי גוף באמצעות כלי המיוחד לכך הנקרא בשם אכספנדר המורכב מכמה קפיצים, והוא בגודל של כשלושה רבעי מטר, ומשתמשים בו לשם אימון וחיזוק שרירי הגוף לכל חלקיו, האימונים נעשים לשם כך עפ"י הוראות מיוחדות במתח על פני חלקי הגוף בגוונים שונים בכיוון וכינון ידים ורגלים פנים ואחור מעלה ומטה, כן ישנו גם כלי - תרגיל קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו.
וזאת תשובתי בעזהי"ת (א) במס' שבת ד' קמ"ז ע"א שנינו במתניתין: סכין ומשמשין אבל לא מתעמלין [לשפשף בכח. רש"י] ולא מתגררין וכו'.
בפירושא ובטעמא דלא מתעמלין? רש"י מבאר דהביאור של דלא מתעמלין דהוא לשפשף בכח, וטעם האיסור מפרש ע"ז ועל הא דלא מתגררין, טעמא דאיתא בגמ' שם /שבת דף קמ"ז/ גבי סכין ומשמשין, והיינו משום דהוי עובדא דחול.
וכן משמע לכאורה דגם הרמב"ם מפרש כן, דכותב בפיה"מ: מתעמלין כמו מתיגעין והוא מגזרת עמל שיעמול האדם (קהלת א') עמלו בוניו בו (תהלים קכ"ז) והוא העמל והיגיעה. ומשמע מזה בפשטות שהרמב"ם מפרש שאיסור המתעמלין הוא בגלל העמל והיגיעה בעצמה, שאין גופו נח והוי עובדא דחול.
אבל לא כן מבואר ברמב"ם בספר הי"ד. דשם מפרש בהדיא ביאורא וטעמא אחרינא בהך דלא מתעמלין דפוסק בפכ"א מה' שבת הכ"ח וז"ל: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה עכ"ל, הרי שמלבד מה שאנו רואים שהרמב"ם מבאר ביאור אחר בביאורא דלא מתעמלין, דהוא לא שפשוף בכח, אלא הוא הייגעת הגוף על ידי דריסה עליו בכח או ע"י הליכה מרובה, אנו רואים דבדבריו מודגש גם טעמא אחרינא בנימוקו של האיסור, ושהוא דלא כטעם האיסור גבי סיכה ומישמוש כשאינו עושה בבת אחת, דשם באמת טעם האיסור הוא משום עובדא דחול שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אבל כאן גבי מתעמלין מפרש הרמב"ם דאיכא טעמא אחרינא לגמרי בסיבת האיסור, והיינו מפני שע"י העמל והיגיעה מזיע ואסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה כי הבאת הגוף עד לידי מצב של זיעה רפואה היא ולכן ס"ל להרמב"ם דקא גביל הך איסורא באיסורא דלקיחת ועשיית רפואה ומשום גזירת סממנין.
(ב) ותמוה על כן דברי המגיד משנה שמבליט בעיקר שינויי הפירושים שישנם בין רש"י להרמב"ם בהך דלא מתעמלין, שרש"י מפרש שהוא לשפשף בכח והרמב"ם מפרש שהוא דריסה על הגוף וכו'. אבל אינו מזכיר שישנם גם שינויי טעמים בין הפירושים וכנ"ל, ולכאורה הרי יוצא מזה גם נפ"מ להלכה, והיינו כשאינו מזיע, דלהרמב"ם צריך להיות מותר מכיון שליכא תו בכה"ג משום רפואה, ואילו לרש"י אסור גם בלי הזעה בהיות ויסוד האיסור הוא משום עובדא דחול.
אם לא שנאמר שהמ"מ פירש דמרש"י אין הוכחה גלויה שפירש טעמא דעובדא דחול גם על הך דאין מתעמלין, דיש לומר שפירש כן רק על ולא מתגרדין, וכך נראה באמת גם מהתיו"ט שמביא פירש"י דהוא שפשוף בכח ומוסיף מדעת עצמו דנראה דטעמא כמו שפירש"י בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ע"ש, נראה מזה בעליל שהתיו"ט פירש דדברי רש"י עצמו מוסבים מיהת רק על ולא מתגרדין.
ויותר נראה לומר שהמגיד משנה פירש שלהלכה מודים רש"י והרמב"ם זל"ז. והיינו רש"י מודה לאסור גוון היגיעה והעמל עד ההזעה שצייר הרמב"ם ומשום גזירת רפואה, והרמב"ם מודה גם לרש"י לאסור השפשוף בכח משום עובדא דחול, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא, וכל עיקר החילוק שישנו ביניהם הוא רק בפירושא דאין מתעמלין.
והכי מצינו באמת להטור והשו"ע שפסקו להלכה איסור עשיית שני אופני ההתעמלות הנ"ל, /או"ח/ בסי' שכ"ז (סעי' ב') פסקו כהך דרש"י דלא ימשמש בכח, מבלי להזכיר שהאיסור הוא עד שיזיע, ולא עוד אלא שהטור מדגיש במפורש טעם האיסור כטעמא דרש"י משום שהוא כעובדא דחול, ובסי' שכ"ח (סעי' מ"ב) פסקו כהך דהרמב"ם ובהדגשה שהאיסור הוא מפני שהוא נעשה כדי שייגע ויזיע, ובטור מסיים בהדיא גם סיומא דדברי הרמב"ם מפני שהוא רפואה, והיינו כנ"ל מפני שאין סתירה וניגוד בין שתי ההלכות. וכך מפרש הב"ח דאעפ"י שבסי' שכ"ז כתב רבינו כפירש"י על הך דאין מתעמלין ס"ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי וזה וזה אסור. וע' גם בב"י שם בסי' שכ"ח שכותב בסתמא על דברי הטור דבכאן מזכיר פירושא דהרמב"ם וכפירש"י כבר הזכיר רבינו בסי' שקודם זה. ומבלי להעיר כלל על איזה סתירה שישנו בזה. והיינו מפני שאין כל סתירה בכך וכנ"ל.
(ג) ולפי"ז בנידון שאלתנו שלפי כל תיאורי התרגילים שעושים בכלי האכספנדר ברור שמגיעים לידי יגיעה רבה וזיעה, וברור גם שיש בזה גם משום עובדא דחול הן בעצם עשיית התרגילים והייגעת הגוף, /והן/ והם בשימוש בכלי המיוחד הזה, א"כ יש לאסור הדבר הן משום עובדא דחול והן משום רפואה בהיות וברור דמתייגעים ומזיעים עי"כ פחות או יותר.
(ד) וכדי להוציא מלב מי שירצה לדחוק א"ע להכנס לבית הספק לדון לחלק בין אופן התרגיל שמזכיר הרמב"ם לבין אופני התרגילים של נידוננו [אף על פי שלאמיתו אין כל מקום לחלק בכך ואדרבה נראה שהתרגילים של נידוננו יותר מיגעים ומזיעים] אזכיר בזה פירושו של הר"ח בהך דאין מתעמלין שיוצא שהוא כמעט בדומה ממש כתרגילי נידוננו. וז"ל הר"ח: אבל לא מתעמלין פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור עכ"ל. הרי בהדיא בר"ח שמפרש הפירוש של אין מתעמלין בציור הדומה כמעט ממש לתרגילי הגוף של נידוננו, ומבאר כפירושו של הרמב"ם שהוא במזיע ומשום גזירת רפואה. ולהאמור י"ל דבכגון תרגילי נידוננו והנעשים בכלי מיוחד לכך יודה הר"ח לאסור גם משום עובדא דחול [ואף בגוונא שאין מזיע] ובמיוחד משום השימוש בכלי המיוחד לכך, וכדמצינו בכמה מקומות בה' שבת שאסרינן השימוש בכלי המיוחד לכך משום עובדין דכול.
(ה) אמנם ראיתי בשלטי הגבורים שעל הרי"ף בסוף פ' חבית שמשוה פלוגתא בין רש"י והרמב"ם, ומבאר דלדעת הרמב"ם משמע דאפילו בכח יכול לשפשף כל עוד שלא יכוין לבוא לידי זיעה, והעתיק את דבריו המג"א בסי' שכ"ח ס"ק מ"ו. וכך הבין המשנה ברורה בביאור הלכה שיש חילוק ביניהם והקשה מתוך כך על השו"ע ע"ש.
ולפי"ז יש עוד ביתר על כן לשדות גם נרגא ולומר דאליבא דהרמב"ם איסור הזיעה הוא דוקא לחולה אבל לא לבריא, וכדמצינו בטור שם שמדגיש לכתוב בלשון שאסור לחולה ליגע עצמו.
וכך ראיתי באליהו רבא שכותב לדקדק כן דמהך לישנא דהטור משמע דלבריא מותר, והנידון הנשאל בנידוננו הרי הוא על בריאים.
(ר) אבל אחרי העיון נראה דא"א להביא כל זה בחשבון בהכרעת ההלכה, חדא, דהאליהו רבא שם מעיר על אתר וכותב דמיהו ברמב"ם לא כתב תיבת לחולה ולפי"ז אפילו לבריא אסור ע"ש.
ומה"ט תמוה לי מה שראיתי בספר עולת שבת בסי' שכ"ח ס"ק מ"ד שמעתיק בדבריו כאילו ברמב"ם הוא שכתוב תיבת לחולה, ומדייק מתוך כך דמשמע משונו /מלשונו/ של הרמב"ם דדוקא בחולה הדין כן אבל בבריא מותר ליגע כדי שיזיע ע"ש. ותמוה הדבר דהרי ברמב"ם לא נזכר בכזאת.
גם בשו"ע לא נזכר הך תיבת לחולה ומשמע בפשיטות כנ"ל מפני שהאיסור הוא אף בבריא. ועיין בכזה שאסור אף בבריא בשו"ע /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' ל"ז ובמג"א ס"ק מ"ג. ובכזאת העלה גם המשנה ברורה בס"ק ק"ל דעל פי יסוד דברי המג"א הנז' שכותב דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור, ה"ה דאסור גם השפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהן עייפותן ע"ש. והרי תרגילי הגוף של נידוננו באים ג"כ במטרה כדי לחזק שרירי הגוף ולבטל עייפותן ולהשיב כחן.
ושנית, כפי שמדגיש הש"ג שם לא ס"ל להטור הכי וכפי שכבר ביארנו לעיל ס"ל להטור והשו"ע דרש"י והרמב"ם לא פליגי. וכן כותב שם המחצית השקל דהשו"ע הביא גם פירש"י וגם דברי הרמב"ם משום דס"ל להרב"י דלדינא שניהם אמת ורש"י מודה לרמב"ם ע"ש. וה"ה ממילא להיפך דהרמב"ם מודה לר"ע, דהרי השו"ע פסק לשניהם כהדדי.
גם בשו"ע הגרש"ז שיכל את ידיו וכלל בהלכה אחת את שני הדינים הנ"ל ביחד וכתב בסי' שכ"ח סעי' מ"ז וז"ל: אסור לשפשף על הגוף בכח אפי' לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז ואצ"ל כדי שייגע ויזיע עכ"ל. והיינו כנ"ל מפני שאין כל סתירה ביניהם.
וזהו הכל מלבד מה שכאמור ברור שיש בנידוננו בכגון תרגילים קשים כאלה גם הזעה, ומלבד מה שיש גם לומר שבכגון תרגילי נידוננו ושנעשים ע"י כלי המיוחד לכך כו"ע יודו שיש בזה משום עובדין דחול.
(ז) יתר על כן שנינו בתוספתא פי"ז דשבת: אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש. ותוספתא זו הובאה בב"י בטור ריש סי' ש"א. ועיין בט"ז בשו"ע שם סק"א שמבאר דברי התוספתא דאע"פ שיש לו נחת רוח במה שמתעמל שיגיע לו מזה עונג לאיזה דבר כגון שיהא תאב להאכילה אחר העימול, אפ"ה אסור מכיון דמיהת באותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לכן לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אחר כן. והמג"א בסק"ה מבאר שטעם האיסור הוא אף על פי דהא מתענג בכך משום דמיירי שעושה לרפואה, ע"ש במחצה"ש ובפרמ"ג. ובלבוש בסעי' ב' משמע דס"ל דבכל להתעמל אסור אפילו בלטייל ולא לרוץ, וכן מבאר לה הא"ר בסק"ז בדעת הלבוש דמשמעות דעתו היא דאף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור, ומסיים בלשון ודברי לבוש נראין מדאיתא בתוספתא פי"ז שם בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותו וכו' משמע דאדם אסור וכ"מ ברמ"א. ועיין גם במ"ב בסק"ז ובשער הציון עיין שם ואכמ"ל.
נלמד עכ"פ מכל הנ"ל שאסרו אפילו התעמלות שבדרך ריצה, ולדעת כמה אסרו אפילו התעמלות הבאה מדרך של טיול מייגע, אי משום רפואה, ואי משום מצטער באותה שעה, דון מינה במכש"כ שיש לאסור סוג ההתעמלות של נידוננו דכולי בה יגיעה וצער לזמנה וגם התעייפות וזיעה לאח"כ.
(ח) ולכל הנ"ל יש להוסיף גם דברי הרמב"ן עה"ת בפ' אמור (י"ח - כ"א) שמבאר עפ"י המכילתא דקרא דשבתון זכרון תרועה בא לצוות עלינו שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל אפילו מדברים שאינם מלאכה ע"ש, ועפ"י דברי רמב"ן אלה דן בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' צ"ז לאסור הנסיעה ברכבת בשבת המוסעת ע"י עכו"ם וגם רוב נוסעיה עכו"ם ובתוך התחום, מטעם שאינו שובת וגופו נע נד וכו' ע"ש, ועיין גם ברמב"ם בפכ"א מה' שבת ה"א ובמ"מ, וכן בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ"א אותיות כ"ג כ"ד כ"ה מה שהארכתי בזה בע"ה עיין שם, וא"כ מכש"כ שיש לאסור עפ"י דברי הרמב"ן הללו סוגי ההתעמלות ותרגילי הגוף של נידוננו אשר כל גופו אינו נח ונע ונד עי"כ.
לכן מכל הלין טעמא נלענ"ד שיש לאסור בשבת עשיית תרגילי גוף עם כלי - האכספנדר.
(ט) אולם עשיית תרגילים על הכלי - תרגיל - קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו, וכפי שנוכחתי לדעת אין מתעייפין כמעט כלל מעשיית התרגיל בו, ואינו מביא בהחלט לידי זיעה, והחזקת הכלי אינו עושה רושם של עובדא דחול וליכא שום אוושא מילתא בהחזקתו, ולכן מכיון שעשוי גם לבריאים, יש להתיר האימון בו כדרך שמצינו בשו"ע /או"ח/ בסי' שכ"ח שהתירו הסכה בשמן לבדו מכיון שגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא מינכר שהוא לרפואה ע"ש ובסי' שכ"ח סעי' כ"ב וכן במשנה ברורה שם בסי' שכ"ז סק"ב וכן עיין גם בשו"ע שם /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' ל"ב במה שנפסק שהחושש בשיניו מגמע חומץ ובולע וכו', ובסעיף ל"ז במה שנפסק דכל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן אף על פי שהם קשים לכמה דברים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי, ע"ש ובמג"א סק"ב ובמחצה"ש שמסביר מפני כיון שעכ"פ אינו ניכר מתוך מעשיו שעושה מעשה רפואה. וכן במ"ב ס"ק קי"ז עיין שם. והנלע"ד כתבתי.
שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן פד
סמ"ב. אין מתעמלין דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע, וכ' הטור דהאיסור משום רפואה גם ע"י חולה עצמו עט"ז ס"ק כ"ח, - וכבר הרגישו דלעיל סי' שכ"ז ס"ב פסק דשפשף בכח על הגוף גם בברי אסור משום עובדן דחול ע"ש בביאור הגר"א הרגיש בזה, ובבה"ל כאן כ' דעיקר כפסק השו"ע כאן דהוא שיטת הרמב"ם דכל שלא להזיע דהיינו שאינו לרפואה אינו אסור.
ועיין בס' תהל"ד מישב שניהם דלעיל פסק להחמיר כשיטת רש"י בברי משום עובדן דחול, וא"כ במצטער דמותר עובדן דחול כמש"כ מג"א ס"ק מ"ח הי' מותר, מכ"מ אסור להרמב"ם משום חשש רפואה דהיינו חומרת שניהם, וע"ש עוד בתלה"ד.
שמירת שבת כהלכתה פרק יד:מג
אין להתעמל בשבת ויו"ט אין לעסוק בריפוי בעיסוק ואף לא בפיזיותרפיה, וגם אין לעשות תרגילים במכשירי כושר כלשהם, אבל מותר לעשות תרגילים פשוטים ביד, גם אם עושה כן לשכך את הכאבים,
שמירת שבת כהלכתה פרק לד:כג
אין לעסוק בשבת בריפוי בעיסוק ואף לא בפיזיותרפיה, אלא אם כן הוא נמצא במצב של חולה שאין בו סכנה...
הערה צה - ... מתיר לעשות עיסוי (מסז') בחולה עם כאבים מפני שאין כונה לגרום להזעה ואין שייכות לרפואה
שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מה
(ז) ויעו"ש עוד בספרי שם מ"ש אודות אי שייכי גזירת שחיקת סמנים בזה"ז בהיות ורובא דרובא משתמשים בתרופות מוכנות העשויות ונגמרות מכבר בבתי החרושת ונמכרים בבתי המרקחות, ומה שיש לדון במיוחד על רפואות כאלה לסוגי מחלות מיוחדות אשר אדם פרטי לא יוכל בשום פנים להעריך דוגמתם עיין שם באריכות.
(ח) מכל האמור ומתבאר נלענ"ד ששפיר יש להתיר בנידוננו שימשיך לעשות בשבת תרגיל ההנשמה אל תוכיותו כפי שמצווה ובא מפי הרופא.
והרופא כל בשר יפליא אתנו תמיד לעשות, ישלח דברו ויפראנו ויקימנו לפניו ונחיה ונעבוד אותו בלב שלם ובנפש חפצה כמצווה עלינו מפי כבודו בתורת קדשו.
