Yom Kippur Transcendent Purity

Ten Days of Holiness

Sources Parashat HaAzinu - As God Is my Witness

 פרשת האזינו  

Parashat HaAzinu

As God Is my Witness

 

Rabbi Ari Kahn                                                                   ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרק לב, א

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי:

Give ear, oh heavens and I will speak, and hear, oh earth, the words of my mouth. (D’varim 32:1)

2.    דברים פרק לא, כה-ל

(כה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־ה֖' לֵאמֹֽר: (כו) לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־ה֖' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד: (כז) כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־ה֔' וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי: (כח) הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ: (כט) כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י ה֔' לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם: (ל) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם: פ

Gather to me all the elders of your tribes, and your officers, that I may speak these words in their ears, and call heaven and earth to witness against them. (D’varim 31:28)

3.    דברים פרק ל פסוק יט

הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ:

I call heaven and earth to witness on this day against you, that I have set before you life and death, blessing and curse; therefore choose life, that both you and your descendants may live. (D’varim 30:19)

4.    רש"י דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כח

ואעידה בם את השמים ואת הארץ - וְאִם תֹּאמַר הֲרֵי כְּבָר הֵעִיד לְמַעְלָה "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם וְגוֹ'"? הָתָם לְיִשְׂרָאֵל אָמַר, אֲבָל לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ לֹא אָמַר, וְעַכְשָׁו בָּא לוֹמַר "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'" ^{(דברים ל"ב)}:

I WILL CALL THE HEAVEN AND THE EARTH AS WITNESSES AGAINST THEM — But if you ask, “Behold he has already above (Deuteronomy 30:19) called heaven and earth as witnesses: “I call [the heaven and the earth] as witnesses this day against you etc.”?! Then I reply: There he said this to the Israelites (he told them that He would do this), but now he intends to say (Deuteronomy 32:1) “Give ear, O ye heavens, [and I will speak; and hear earth] etc.”, thus calling them as witnesses.

5.    חזקוני דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כח

(כח) ואעידה בם את השמים ואת הארץ זהו מעשה ממש ולעיל שאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אינו רק ספור דברים.

6.    רבינו בחיי דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כח

ואעידה בם את השמים ואת הארץ. יאמר זה על פסוק: האזינו השמים ותשמע הארץ, שהוא עתיד להזכיר מיד, ועתה העיד עליהם בסוף דבריו את השמים ואת הארץ כמי שמחתים העדים בסוף השטר על הדברים והתנאים שהתנו בינו ובין חברו, וכן אמר למעלה: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי הכל ענין אחד וכל הפרשיות כלן ביום אחד נאמרו. והנה משפט ספר תורה להיות "ואעידה" בראש הדף כי הוא תשלום הסימן בי"ה שמ"ו, וכבר הזכרתי טעם הדבר בסדר בשלח: ^{(שמות יד, כח)} במלת "הבאים", והוא"ו הזאת רמז לוא"ו שבשם הגדול, והוא השמים שהזכיר שהוא מכלל העדים, והבן זה.

7.    רש"י דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א

(א) האזינו השמים - שֶׁאֲנִי מַתְרֶה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְתִהְיוּ עֵדִים בַּדָּבָר, שֶׁכָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאַתֶּם תִּהְיוּ עֵדִים, וְכֵן ותשמע הארץ. וְלָמָּה הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אָמַר מֹשֶׁה: אֲנִי בָּשָׂר וָדָם, לְמָחָר אֲנִי מֵת, אִם יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ הַבְּרִית, מִי בָא וּמַכְחִישָׁם? לְפִיכָךְ הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ — עֵדִים שֶׁהֵן קַיָּמִים לְעוֹלָם. וְעוֹד, שֶׁאִם יִזְכּוּ יָבֹאוּ הָעֵדִים וְיִתְּנוּ שְׂכָרָם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְאִם יִתְחַיְּבוּ תִּהְיֶה בָהֶם יַד הָעֵדִים תְּחִלָּה — "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים י"ז), וְאַחַר כָּךְ "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" (שם י"א) עַל יְדֵי הָאֻמּוֹת:

HEAR YE HEAVENS that I warn Israel, and be ye witnesses to this matter; for so I have told them that ye will be witnesses (cf. Rashi on Deuteronomy 31:28). Similar is the meaning of ותשמע הארץ (i.e. the verb has the force of an imperative: AND LET THE EARTH HEAR). And why did He call heaven and earth as witnesses against them? Moses thought: “I am a being of flesh and blood (mortal); tomorrow I shall be dead. If the Israelites will once say, ‘We have never accepted the covenant’, who can come and refute them?” Therefore he called heaven and earth as witnesses against them — witnesses that endure forever (Sifrei Devarim 306:15). And a further reason was that if they should act worthily, the witnesses might come and give them their reward: the vine might yield its fruit, the ground give its increase, the heaven bestow its dew; while if they should act sinfully, the hand of the witnesses might first be against them (Rashi uses a phrase similar to that used of human witnesses; cf. e.g. Deuteronomy 13:10): “and He will restrain the heaven, that there be no rain, and the earth will not give its increase; and you shall perish quickly” (Deuteronomy 11:17) — through the attacks of other nations (Tanchuma 5:10:1).

8.    רמב"ן דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א

ועל דרך האמת, הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית, כי הם יבואו בברית עם ישראל, על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם:

9.    אבן עזרא דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א

וכבר הודעתיך, שהגאון אומר, טעם השמים - המלאכים. וטעם הארץ - אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים, והארץ תתן יבולה. והנכון בעיני, כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם,

10.  נחלת יעקב דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א R. Yaakov Lorberbaum 1770-1832 

האזינו השמים ואדברה ותשמע וגו'. רש"י פי' שתהיו עדים בדבר, והוא תמוה, שהקב"ה הוא העד הוא הבע"ד. לכן נראה דכוונתו, כי בעל חובות הלבבות כתב ^{(בשער הבחינה פ"ד)} שמדרגת הטבע מהתורה כמדרגת העבד מאדוניו, וזהו שאמר כאן בשם ה': "האזינו השמים ואדברה", כלומר שהכריח השמים והכוכבים שיתנהגו על פי התורה והמצוה, והטביע כך בטבעם שיתנהגו עפ"י מעשה בני אדם.

11.ספר האמונות והדעות מאמר ה

אמר ^{(משלי י"ו ו')} בתפלה וצדקה בחסד ואמת יכופר עון וביראת י"י סור מרע. ובהשיב בני אדם למוטב ^{(תהלים נ"א ט"ו)} אלמדה פושעים דרכיך וגו'. ואבאר עוד כי האדם כאשר יסכים בעת תשובתו בלב שלם שלא ישנה, תהיה תשובתו מקובלת. ואם תשיאהו התאוה אחר כן לשנות, אין תשובתו נפסדת, אך ימחלו לו העונות שהיו קודם התשובה, ויכתב עליו מה שיהיה לאחריה. וכן אם ינהג המנהג הזה פעמים רבות, שישוב ואחר כן ישנה לחטא, אין כותבין עליו כי אם מה שאחר. התשובה, כשתהיה בכל פעם דעתו שלמה ולבו טוב שלא ישנה. וזה אשר אתה מוצא הכתוב אומר ^{(עמוס ב' ו')} על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, איננו בקבול התשובה, אבל הוא בדחות הענש מהם אחר השליחו, כאלו היה שולח אל עם שישובו, ואם לא ישובו, אביא עליהם החרב והרעב, ואם ישובו אחר השליחות הראשונה או השנית או השלישית, לא יביא עליהם מה שאמר להביא, ואם לא, יגזור עליהם מה שאמר להביא, ואם יגזור עליהם מה שאמר, אפילו אם ישובו אחר כן לא יועיל להם תשובתם ברביעית, לדחות מהם הענש ההוא בעולם הזה, אבל היא מועיל' להם להנצל בעולם הבא. 

12.ספר החינוך מצוה שיא

שיא. שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּתִשְׁרֵי:…

וּמִשָּׁרְשֵׁי מִצְוַת הַמּוֹעֵד הַזֶּה, שֶׁהָיָה מֵחַסְדֵי הָאֵל עַל בְּרוּאָיו לִפְקֹד אוֹתָם וְלִרְאוֹת מַעֲשֵֹיהֶם יוֹם אֶחָד בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַבּוּ הָעֲוֹנוֹת כָּל כָּךְ וְיִהְיֶה מָקוֹם לְכַפָּרָה, וְהוּא רַב חֶסֶד מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְכֵיוָן שֶׁהֵם מוּעָטִים מַעֲבִיר עֲלֵיהֶן. וְאִם אוּלַי יֵשׁ בָּהֶם עֲוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִין מֵרוּק נִפְרָע מֵהֶן מְעַט מְעָט. וּכְעֵין מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז ד, א) אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִּמֶּנּוּ מְעַט מְעָט. וְאִם לֹא יִפְקְדֵם עַד זְמַן רַב יִתְרַבּוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב הָעוֹלָם כִּמְעָט כְּלָיָה חָלִילָה:

13.רמב"ם הִלְכּוֹת תְּשׁוּבָה

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֶא מֵחֶטְאוֹ לִפְנֵי ה', וְיִתְוַדֶּה. 

14.רמב"ם הִלְכּוֹת תְּשׁוּבָה פֵּרֶק ב

א  אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה, מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ, וּבְכֹחַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָבַר - זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: ״וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ״ (קהלת יב,א(. 

וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה, מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ, וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ, וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ - כָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ״ (שם יב,ב), שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה; מִכְּלַל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת - נִסְלַח לוֹ.

ב וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיה נה,ז).

וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיה לא,יח). וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.

ג  כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב - הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח,יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא).

(1) What is complete repentance? He who once more had in it in his power to repeat a violation, but separated himself therefrom, and did not do it because of repentance, not out of fear or lack of strength. For example? One who knew a woman sinfully, and after a process of time he met her again privately, and he still loving her as theretofore, and he being in a state of potency, and the meeting is in the same land where the sin was first committed, if he parted without sinning, he has attained complete repentance. Of such Solomon said: "Remember then thy Creator in the days of thy youth" (Ecc. 12.1). Even if he made no reparation save in his old age, at a time when it was already impossible for him to repeat his misdeeds, although it is not the best repentance, it still is of help to him and he is considered a penitent. Moreover, though he continued a life of sin but did repent on his dying day, and did die a penitent, all of his sins are forgiven, even as it is said: "While the sun, or the light, or the moon, or the stars, be not darkened, nor the clouds return after the rain" (Ibid. 12.2), yea, that is the day of death. Deduct herefrom that if he remembered his Creator and did repent ere he died, he was forgiven.¹

(2) What is repentance? The sinner shall cease sinning, and remove sin from his thoughts, and wholeheartedly conclude not to revert back to it, even as it is said: "Let the wicked forsake his way" (Is. 55.7); so, too, shall he be remorseful on what was past, even as it is said: "Surely after that I was turned, I repented" (Jer. 31. 19). In addition thereto he should take to witness Him Who knoweth all secrets that forever he will not turn to repeat that sin again, according to what it is said: "Say unto Him.… neither will we call any more the work of our hands our gods" (Hos. 14.3–4). It is, moreover, essential that his confession shall be by spoken words of his lips, and all that which he concluded in his heart shall be formed in speech.²

(3) He who confesses by speech but has not his heart's consent to abandon his erstwhile conduct, behold him, he is like one taking an immersion of purification and in his grasp is an impure creeping thing, when he knows the immersion to be of no value till he cast away the impure creeping thing. Even so it is advised to do, saying: "But whoso confesseth and forsaketh them shall shall obtain mercy" (Pro. 28. 13). In confessing to God, it is obligatory to name the sin, even as it is said: "Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold" (Ex. 32.31).³

15.בית יצחק - דרוש לערב יום הכיפורים ר' יצחק ב"ר ניסן רייטבארד ווילנא

ושמעתי מהרב הג' הדרשן וכו' מו"ה ר' אשר נ"י מו"צ בשניפשאק שאמר, איתא ביומא (פ"ו ע"ב) תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן יום הכיפורים זה, לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן צריך להתוודות יום הכיפורים אחר וקשה מה צריך הגמרא לומר, ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכיפורים אחר, וכי תעלה על דעתך לומר, דהתשובה תועיל על להבא, הלא תשובה אינו מועיל רק על העבר, על מה שחטא כבר, ולא על להבא, שיוכל לחטוא עוד, אתמהה:

אך כוונת הגמרא הוא כן אמר הרב הנ"ל, דאיתא ברמב"ם הלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב'), וז"ל מה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', עד ויעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא לעולם ע"כ ע"ש, וזהו כוונת הגמרא, ואם שנה בהן הרי אגלאי מלתא למפרע, דתשובתו לא היתה תשובה מעליא, לזאת צריך להתודות שנית ביום הכיפורים אחר על אותו החטא עצמו, אחרי דעוד לא עשה תשובה גמורה על זה ביום הכיפורים העבר ואין צריך לומר דיעשה תשובה על חטא החדש שעשה ^{(א"ה שמעתי דבר זה מהרב ר' אשר הנ"ל אך אחר כך מצאתי זאת בספר דעת קדושים להרב הגאון הגדול וכו' מו"ה ר' רפאל הכהן זללה"ה אשר היה אב"ד דק"ק המבורג):}

ולפי זה אמר הרב הנ"ל, יוכל היות, דאדם שחי שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, ובכל יום הכיפורים עשה תשובה, ובכל זאת הוא נשאר בלא תשובה, אחרי ששנה באולתו אחר יום הכיפורים, לזאת אנו צריכין לפשפש במעשינו, אולי ח"ו גם אנחנו ממין האנשים האלו, ונשוב לה' באמת ובלב שלם לחיותנו כהיום הזה, ואף אם עברו עלינו כמה יום הכיפורים בעובר ושב, בכל זאת לא ניאש, ובכל מאמצי כחנו נתחזק לשוב אל ה', וה' יעזרנו דהבא לטהר מסייעין אותו, …

16.לחם משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ב

[ב] ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת איך הקדוש ברוך הוא יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אמר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה:

17.עבודת המלך הלכות תשובה פרק ב הלכה ב

…וכבר ראיתי להרב אור ישראל ז"ל בקונטרס כוכבי אור שעמד על סדר דברי רבנו שמנה עזיבת החטא וקבלה על להבא ואח"כ כתב וכן יתנחם על שעבר שהוא החרטה ואח"כ כתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שזה שייך לגדר הקבלה להבא. ואין סדר למשנה זו שהרי צריך היה לכתוב ויעיד עליו יודע תעלומות אחר ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכתב הרב ז"ל בזה דברים של טעם, כי באמת רגש החרטה הוא חלש אצל בני האדם על רוע מעשיהם באשר חסרה להם ההכרה מגדל הרעה שעשו, ומה גם אחרי ששנו בחטא ונעשה להם כהיתר, בודאי שרגש החרטה על המעשה יקהה מאד וכל עוד שלא יעזוב האדם לגמרי את חטאיו ויתרגל להטיב הרבה, לא יבא בלבבו רגש החרטה הראוי למעשיו והרי הדבר ברור כי הקבלה להבא יש לה יחס ישר עם החרטה שכל מה שהחרטה תהיה יותר מוצקה תהיה הקבלה תקיפה ביותר, והחרטה לא תוכל להיות כל זמן שלא יתרגל הרבה בעשית הטובה, וא"כ כיון דהצריך רבנו שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם, ועדות כזאת בלתי אפשרית אם לא שתהיה כבר אצלו החרטה באופן הראוי לכן כתב רבנו קודם וכן יתנחם ר"ל דבעינן שהחרטה תהיה קודם שיעיד עליו יודע תעלומות דבלא החרטה עדות זו בלתי אפשרית.

18.ספר אור ישראל - כוכבי אור אות ז

 הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תשובה כתב וזה לשונו. ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר. שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר כו' עכ"ל ע"ש. ולפי מושכל ראשון אין סדר דבריו מדוקדקין. שהרי הוא חושב בכאן שני עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא. וכן החרטה על העבר. והנה מה שכתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זהו שייך ליסוד הקבלה כמובן. ולפ"ז למה הכניס החרטה באמצע. בין מש"כ ויגמור בלבו כו'. לבין מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות כו'. ולפי הענין היה לו לכתוב. ומה היא התשובה כו'. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וכן יתנחם על שעבר כו':

 הנה שני יסודי עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא והחרטה על העבר. לפי השקפה ראשונה הדעת נותן. כי רוח אחד להם ויתאימו יחד בד בבד. כי מי שמקבל עליו לעזוב דרכו הרע על להבא. בטח הוא מתחרט על העבר. וכן להיפך כמובן. וע"כ ראוי להיות כי כפי ערך תוקף ההסכמה והקבלה בלב על להבא. לבל יוסיף לעשות עוד הרע בעיני ה'. כן יהיה עזוז ואומץ החרטה על העבר. על מה שחטא נגד ה' ית"ש. וביותר הדעת נותן כי יש יתרון לחרטה על הקבלה. כי יהיה נקל יותר להתחרט על העבר על מה שחטא. מלקבל עליו על להבא שלא יוסיף לחטוא עוד. כי הקבלה על העתיד תגבל עם מלחמה חזקה נגד היצר. לא כן החטאים שכבר חלפו ואינם. וכבר פסק מהם כח התאוה. בקל יניעהו לבבו להתחרט עליהם. הוא מה שאמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות. כי לאחר עשותם המזימתה. יתנחמו על מעשיהם. ובכן הדעת נותן כי מי   שמקבל עליו להטיב את פעלו לעתיד. בודאי עוד יותר הוא מתחרט על העבר:

 ולתמהון לבב. הנה הנסיון יורנו ההיפך. כי החרטה על העבר כבד הרבה יותר לפני האדם. מהקבלה על להבא. וכמה יראי אלקים מבקשי רצון ה' ית"ש. אשר בימים הנוראים יתנו אל לבם. להטיב את מעשיהם. ומקבלים על עצמם להנזר מכמה עבירות אשר נכשלים בהם. וכן להיות זריזים בקיום המצות אשר נרפים מהם נרפים. ובכ"ז יודעים בנפשם כי לא ירגישו בערך זה חרטה על העבר. או כי לא ירגישו חרטה כלל. כי החרטה בהכרח תפעול על החושים. וכמו שהוא בתהלוכות דרכי התבל. כי מי שהוא מתחרט על איזה דבר שעשה בבלי דעת. וסבב לו בעצמו רעה רבה. הנה אחרי נחם על מעשיהו. תהיה החרטה ניכרת בו בפניו וכל תנועותיו. כי לא יוכל להסיח מלבו דאגתו ועצבונו. ויהיה כאיש נדהם. גם בשכבו על משכבו לא יוכל לישן. ככה עוד ביותר ראוי להיות החרטה על עון. והנה האדם יודע בנפשו. כי לא ירגיש דאגה ויגון בלבבו על החטאים שעברו ולא ידריכוהו מנוחה. אף כי יקבל עליו על להבא לשמור ולעשות:…

אכן החרטה הגמורה לא תבא להאדם בנקל. כי אם אחרי יעזוב את דרכו. ברבות הימים ויחלופו עתים. שיהיה בזהירות נוראה מאוד. שלא יבא לידי החטאים שכבר נלכד בהם. ויעמול הרבה ביראה חכמה ומוסר. יראת העונש ויראת הרוממות. וכן שארי חשבונות מחשבון הנפש. להשיב אליו שבות חומר העון. הנה לאט לאט תפשוט את צורת ההיתר מעליה. וכאשר חומר העון תשיב אל קדמת נעוריה. שתהיה אליו על משקל פעם ראשונה כמי שלא חטא מעולם. אז תחל לפעם בקרבו רוח החרטה בכל תוקף ועוז. על אשר נואל ואשר חטא. וככל אשר יוסיף דעת. להבין ולהשכיל גודל האשמה של חטא ועון. וכמה רבה הרעה להמרות רצון ממה"מ הקב"ה. כן יוסיף מכאוב של החרטה והדאגה:

 ומעתה יתבאר דברי הרמב"ם הנ"ל. כי הנה מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. לכאורה יפלא מאוד. כי הנה משמעות דבריו הוא. כי אם ישוב בשום פעם לזה החטא אין זה תשובה. וזה תימה כי לפי המקובל הנה מי שעושה תשובה גמורה. כל עונותיו נמחלין לו. ואם אח"כ ישוב לחטוא הוא כמי שחוטא מחדש. והראשונות שכבר נמחלו לו לא תזכרנה עוד. וא"כ מה שהקב"ה יודע עתידות שישוב בשום פעם לזה החטא לא ירע ולא ישחית בקדש את התשובה הגמורה:…

ועם זה יובן דברי הרמב"ם ז"ל. כי מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. הכונה הוא רק עפ"י ידיעה שכלית. והיינו שיהיה תוקף התשובה כ"כ מה שיגמור בלבו שלא יחטא. עד כי יעיד עליו יודע תעלומות הבוחן לבבות. כי לפי ערך התשובה עפ"י דרכי השכל לא ישוב לזה החטא לעולם. ואם התשובה גמורה כ"כ עד שיעיד עליו היודע תעלומות כנ"ל. אף אם הקב"ה יודע בידיעה החלטית מה שעתיד להיות. כי סוף סוף ישוב להיות חוטא. בכ"ז לא ירע בקדש. ולא ישחית את תשובתו הקדומה:

 ומעתה גם סדר דברי הרמב"ם מדוקדקין. כי הנה הידיעה במהות תוקף התשובה. לדון עפ"י דרכי השכל. אם מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד יהיה דבר המתקיים או לא. הנה מהקבלה לבד אין לשפוט מאומה. כי בקל יתעורר האדם להטיב את דרכו. ולזאת אף אם יקבל עליו בלב תמים ונפש חפיצה להנזר מכל חטא ועון. בכ"ז כל זמן שלא ירגיש בלבבו חרטה גמורה על העבר. לאות הוא כי עוד אינו מכיר ערך אשמת החטא כמה היא רבה. ועוד היא דומה בעיניו כהיתר. ובכן יוכל להיות כי הקבלה לא יהיה דבר המתקיים. כי מהר יהיה נפתה ליצרו. וישוב על קיאו. יען כי עצם העון הוא קל בעיניו. ואינו נרתע ונפחד מעבירה:

19.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת נדרים דף ח עמוד ב

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה (הל"ב) ז"ל ומה היא התשובה … שגמר בלבו עכ"ל. ובלחם משנה שם העיר … ועולה השאלה לשם איזו תכלית צריך השב לקחת לו את הקדוש ברוך הוא לעד כשמקבל על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם, למה לא תספיק קבלה בעלמא בינו לבין עצמו. והנה הגמ' ביומא (לז א) לומדת מגזה"כ שחייב הכ"ג ביוה"כ להזכיר את השם בוידויו כדי לקיים מצות כפרת דברים כדין. וכנראה שלרמב"ם הוא המקור לכל וודוי תשובה שחייבין להזכיר בו את השם. וכן קבע בפ"א מהל' תשובה (הל"א) ז"ל כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך וכו'. אמנם לדעתו הזכרת השם אינה דיבור בעלמא אלא שהשב ממנה את הקדוש ברוך הוא להיות לו לעד בשעת התשובה. ובהתאם לכך כתב בראש הל' תשובה וז"ל מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה עכ"ל, ואף שם בהל"א כתב וז"ל כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא עכ"ל, הקדוש ברוך הוא כביכול הוא העד בדבר כי שב לפניו באמת. ולכאורה כל הענין תמוה…אך עלינו להתבונן למה זקוקה תשובת החוטא לשבועה. ונראה להסביר את הענין ע"פ היסוד הידוע שלכל איש ואיש מבני ישראל יש שתי קדושות: קדושת אבות הבאה לו מורשה מדור דור, וקדושה משלו. וכן פירש רש"י את הפסוק (דברים י"ד, ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה", וז"ל רש"י שם כי עם קדוש אתה - קדושת עצמך מאבותיך - ועוד ובך בחר ה' עכ"ל, כלומר שתי קדושות הן: אחת קדושת עצמך מאבותיך שהגיעה לך בירושה; ושנית, ובך בחר ה', ר"ל לכל בן ישראל יש לו קדושה משלו.

שתי הקדושות הללו הושרשו בשתי כריתות הברית שבין הי"ת ועמו ישראל. כריתת הברית בחורב בשעת מתן תורה (פרשת יתרו ומשפטים) היא ברית אבות שע"י נתקדש הדור ההוא ואותה הקדושה עוברת בירושה מדור לדור. ואילו הברית הכתובה בפרשת נצבים לא נכרתה עם אותו הדור בלבד אלא אף עם כל דור ודור עצמן ועם כל איש ואיש מישראל בעצמו עד סוף כל הדורות ככתוב (דברים כ"ט, י"ג - י"ד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום".

מקור קדושת ישראל הוא בכריתת הברית, ועקב החטא וחילול הברית נפגמה הקדושה שניתנה לו מחמת הברית. אמנם בנוגע לקדושת האבות הנעוצה בברית המסורה לכלל ישראל מכח האבות אין כח ליחיד לפוגמה ולבטלה. אולם הקדושה האישית בה נתקדש היהודי מכח הברית עם כל יחיד ויחיד מותנה בניהוג של היחיד. כאשר הוא חוטא הרי פוגם הוא באותה הקדושה התלויה בברית זו, וכיחיד הוא מנתק את עצמו מהברית הזו וחלק זה של קדושת ישראל שלו מתחלל.

בהתאם לכך מזקיק הרמב"ם את בעל התשובה לכרות ברית חדשה עם הקדוש ברוך הוא על המצוות באמצעות התחייבות הגברא בשבועה - התחייבות שיש בה מעין כריתת ברית. ככה מקדשת התשובה את השב בקידוש מיוחד ובקדושה עצמית חדשה. בכך מוסבר הצורך לשוב לפני האל ברוך הוא דוקא כי הקדוש ברוך הוא הוא שמקדשו. כריתת ברית עם בורא העולם טעונה מעמד שני בעלי הברית - האדם עם הקדוש ברוך הוא. אין שלוחים בכריתת ברית; גם האדם וגם בורא העולם חייבים להיותם נוכחים. וכריתת ברית אף מחייבת התחייבות שלמה - התחייבות בשבועה.

לאור זה מובנת הברייתא בסוף מגילה (לא ב): עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות וכו' ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. ושאל רבינו נסים גאון, לפי"ז היינו צריכים לקרוא בפרשת כי תבוא ולמה אנו קוראים דוקא בפרשת נצבים, קושי זה מתיישב בכך שכריתת הברית ב"כי תבוא" אינה נוגעת לתשובה בעשרת ימי התשובה שכן הברית ב"כי תבוא" היא המשך ברית סיני עם כלל ישראל והיא ברית אבות שהחוטא לעולם לא יאבד. חטאיו של החוטא פגמו בברית היחיד שבפרשת נצבים ולנוכח חידושה שואף האדם בעשרת ימי התשובה שבין ר"ה ויום הכפורים, לפיכך קוראים דוקא מאותה הברית שנכרתה עם כל יחיד ויחיד בפרשת נצבים.

וע"פ הנ"ל מוסבר היטב מה שהובא למעלה (באות א') שכל אדם מישראל שהעירה אותו רוחו לחדש את הברית של התחייבות אישית לקיום המצוות בידו להשבע "לזרוזי נפשיה" ועם השבועה כורת ברית חדשה עם הקדוש ברוך הוא מעין הברית שבפרשת נצבים. כריתת הברית האישית היא היסוד בין של מצות "ובשמו תשבע" בין של מצות התשובה כי על ידן מחדש הגברא את ברית המצוות האישית בינו לבין הקדוש ברוך הוא.

20.תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב -משנה מסכת יומא פרק ח:ט 

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, ^{(יחזקאל לו)} וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, ^{(ירמיה יז)} מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:

Rabbi Akiva said: Fortunate are you, Israel! Who is it before whom you are purified? And who is it that purifies you? Your Father in Heaven, as it is said: ‘And I will sprinkle pure water upon you and you shall be pure.’ And it further says: ‘The hope (mikveh) of Israel is the Almighty!’ Just as the mikveh purifies the impure, so does the Holy One, blessed be He, purify Israel. (Mishna Yoma 8:9, Talmud Bavli 86b)

 

Rabbi Ari Kahn • The Story of Rabbi Elazar ben Dordiya

sources - ראש השנה התשפ״א Pleased to Meet You – Hope You Guess my Name

 ראש השנה התשפ״א

Pleased to Meet You – Hope You Guess my Name

 

הרב ארי דוד קאהן                                                           ari.kahn@biu.ac.il

  

1.    תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הֵבִיאוּ עֹמֶר בְּפֶסַח - מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זִמֵּן תְּבוּאָה הוּא; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵבִיאוּ לְפָנַי עֹמֶר בְּפֶסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הֵבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת - מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּרוֹת הָאִילָן הוּא; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת הָאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִסְכּוֹ מַיִם בַּחַג - אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נִסְכּוֹ לְפָנַי מַיִם בַּחַג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה, וְאָמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכֻיוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכֻיוֹת - כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת - כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמָּה - בַּשּׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לָמָּה תּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? - אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בַּשּׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵדַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לִפְנֵי. (וְאָמַר) +מָסֹרֶת הַשַּׁ"ס: [אָמַר]+ רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? - לָמָּה תּוֹקְעִין? רַחֲמָנָא אָמַר תָּקְעוּ! - אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? - מְרִיעִין? - רַחֲמָנָא אָמַר זִכְרוֹן תְּרוּעָה! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, דַּף טז עַמּוּד ב וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין? כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ - מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא - דְּלָא אֵיעַרְבַּב שָׂטָן.

2.    בראשית פרק כב 

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶרוַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים: (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק: (ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁוּ֥בָה אֲלֵיכֶֽם: (ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו: (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה: (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו: (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים: (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ: (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה֙' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: (יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי: (יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־ הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: (יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה֣'׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה֖' יֵרָאֶֽה: (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ ה֖'אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה֑' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־ יְחִידֶֽךָ: (יז) כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי: (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע:

3.    מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ד

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. לָמָּה עִכֵּב ג' יָמִים וַהֲלֹא מָקוֹם קָרוֹב הָיָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא שָׂטָן וְעָשָׂה עַצְמוֹ כַּנָּהָר לְפָנָיו, אָמַר אַבְרָהָם אֲנִי אֶכָּנֵס בַּנָּהָר וְאֶרְאֶה אִם יֵשׁ מַיִם עֲמֻקִּים, וְכִמְעַט נִטְבַּע אַבְרָהָם נָשָׂא עֵינָיו להקב"ה שֶׁיַּצִּילֶנּוּ מִן הַמַּיִם שֶׁלֹּא נִטְבַּע בָּהֶם, מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׂטָן וְנִמְצָא אַבְרָהָם עוֹמֵד בַּיַּבָּשָׁה:

4.    מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן כב

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְכִי מֵאַחַר שֶׁהַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה לָמָּה נִתְעַכֵּב שְׁלֹשֶׁת יָמִים כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל, מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעוּ עַד בִּרְכָּיו, אָמַר לִנְעָרָיו בּוֹאוּ אַחֲרַי יָרְדוּ אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עַד חֲצִי הַנָּהָר הִגִּיעַ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם אָמַר לְפָנָיו רבש"ע בְּחַרְתַּנִי הוֹדַרְתֵּנִי וְנִגְלֵיתָ לִי וְאָמַרְתָּ לִי אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד עַל יָדְךָ יוֹדֵעַ שְׁמִי בְּעוֹלָמִי וְהֶעֱלָה יִצְחָק בִּנְךָ לִפְנֵי לְעוֹלָה וְלֹא עִכַּבְתִּי וַהֲרֵנִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֵךְ וְעַכְשָׁו בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנֵי טוֹבֵעַ מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ עַל מִי יִתְיַחֵד שִׁמְךָ, א"ל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם, מִיַּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמַּעְיָן וְיָבֵשׁ הַנָּהָר וְעָמְדוּ בַּיַּבָּשָׁה, מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן אָמַר לְאַבְרָהָם וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וְגוֹ' (אִיּוֹב ד) כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה אָמַר לֵיהּ כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל 

בַּדַּאי שֶׁאֲפִילּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, 

5.    מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן מו

אָמַר ר' אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי עִם שֶׁהֵן הוֹלְכִין בָּא הַשָּׂטָן מִיּמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְאָמַר אִי עָלוּב בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה, כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת נִתְעַנָּה אִמְּךָ עַד שֶׁתָּבֹא, וְהַזָּקֵן (נִשְׁטְתָה) [נִשְׁתַּטָּה] בְּזִקְנוּתוֹ וַהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אוֹתְךָ, חָזַר יִצְחָק וְאָמַר לְאָבִיו רְאֵה מָה זֶה אוֹמֵר לִי, א"ל הוּא בָּא לְיִצֵּף אוֹתְךָ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל יִצֶף לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה (שָׁם /בְּרֵאשִׁית כ"ב/ ח), וְאַף עַל פִּי כֵן וְיֵלְכוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּן כַּמָּה שָׁנִים הָיָה יִצְחָק, בֶּן ל"ז שְׁנַיִם.

6.    מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא סימן כג

מִיָּד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט, א"ל אַבָּא לֹא תּוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג שֶׁמָּא תַּפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת, מִיַּד בָּנוּ שְׁנֵיהֶם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְעָקְדוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לִשְׁחָטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ, וּבָא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁלַח יָדוֹ לְקַחְתָּהּ יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאִלּוּלֵי כֵּן כְּבָר הָיָה נִשְׁחָט, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ כִּדְמוּת יִצְחָק כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ בְּנִי מָה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ, אָמַר לָהּ נָטְלֵנִי אֲבִי וְהַעֲלֵנִי הָרִים וְהוֹרִידֵנִי בְּקָעוֹת וְהַעֲלֵנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסֵדֶר הַמַּעֲרָכָה וְהֶעֱרִיךְ אֶת הָעֵצִים וְעָקַד אוֹתִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלָקַח אֶת הַסַּכִּין לְשַׁחֲטֵנִי וְאִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט, לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ הה"ד וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמֹּרִיָּה

7.    פרקי דרבי אליעזר פרק לב

כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה חָרָה אַפּוֹ שֶׁל סַמָּאֵל [נ"א: שטן], שֶׁרָאָה^(יג) שֶׁלֹּא עָלְתָה בְיָדוֹ תַּאֲוַת לִבּוֹ לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מֶה עָשָׂה, הָלַךְ וְאָמַר לְשָׂרָה, אִי שָׂרָה לֹא שָׁמַעְתְּ מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם, אָמְרָה לוֹ לָאו, אָמַר לָהּ^(יד) לָקַח אִישֵׁךְ הַזָּקֵן לַנַּעַר לְיִצְחָק וְהִקְרִיבוֹ לְעוֹלָה, וְהַנַּעַר בּוֹכֶה וּמְיַלֵּל שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִנָּצֵל. מִיָּד הִתְחִילָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת. בָּכְתָה^(טו) שָׁלֹש בְּכִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת, שָׁלֹשׁ יְלָלוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת, וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ וָמֵתָה. בָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וּמְצָאָהּ שֶׁמֵּתָה, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית כג, ב] וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.^(טז) מֵהֵיכָן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה.

8.    רש"י בראשית פרשת וירא פרק כב 

(א) אחר הדברים האלה - יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים (סנהדרין פ"ט) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג וְאוֹמֵר מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד; אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אוֹתוֹ לְפָנַי לֹא הָיָה מְעַכֵּב; וְיֵ"אֹ אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר עַל יִצְחָק שֶׁמָּל בֶּן י"ג שָׁנָה וְלֹא מִחָה, אָמַר לוֹ יִצְחָק בְּאֵבֶר א' אַתָּה מְיָרְאֵנִי? אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּבָּ"ה זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי, לֹא הָיִיתִי מְעַכֵּב.

(יב) כי עתה ידעתי - מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְּהָשִׁיב לַשָּׂטָן וְלָאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה: 

(יג) בקרניו - שֶׁהָיָה רָץ אֵצֶל אַבְרָהָם, וְהַשָּׂטָן סוֹבְכוֹ וּמְעַרְבְּבוֹ בָאִילָנוֹת: (כדי לעכבו:)

9.    איוב פרק א, א-כב

(א) אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע: (ב) וַיִּוָּ֥לְדוּ ל֛וֹ שִׁבְעָ֥ה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת: (ג) וַיְהִ֣י מִ֠קְנֵהוּ שִֽׁבְעַ֨ת אַלְפֵי־צֹ֜אן וּשְׁלֹ֧שֶׁת אַלְפֵ֣י גְמַלִּ֗ים וַחֲמֵ֨שׁ מֵא֤וֹת צֶֽמֶד־בָּקָר֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֣וֹת אֲתוֹנ֔וֹת וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד וַיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם: (ד) וְהָלְכ֤וּ בָנָיו֙ וְעָשׂ֣וּ מִשְׁתֶּ֔ה בֵּ֖ית אִ֣ישׁ יוֹמ֑וֹ וְשָׁלְח֗וּ וְקָרְאוּ֙ לִשְׁלֹ֣שֶׁת אַחְיֹֽתֵיהֶ֔ם לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת עִמָּהֶֽם: (ה) וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֘ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֘ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים: פ (ו) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־ה֑' וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם: (ז) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־ה֙' וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ: (ח) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע: (ט) וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־ה֖' וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים: (י) הֲלֹֽא־ אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲ֧דוֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ: (יא) וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י הֽ': (יג) וַיְהִ֖י הַיּ֑וֹם וּבָנָ֨יו וּבְנֹתָ֤יו אֹֽכְלִים֙ וְשֹׁתִ֣ים יַ֔יִן בְּבֵ֖ית אֲחִיהֶ֥ם הַבְּכֽוֹר: (יד) וּמַלְאָ֛ךְ בָּ֥א אֶל־אִיּ֖וֹב וַיֹּאמַ֑ר הַבָּקָר֙ הָי֣וּ חֹֽרְשׁ֔וֹת וְהָאֲתֹנ֖וֹת רֹע֥וֹת עַל־יְדֵיהֶֽם: (טו) וַתִּפֹּ֤ל שְׁבָא֙ וַתִּקָּחֵ֔ם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָֽאִמָּלְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (טז) ע֣וֹד׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֘ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ אֵ֣שׁ אֱלֹהִ֗ים נָֽפְלָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתִּבְעַ֥ר בַּצֹּ֛אן וּבַנְּעָרִ֖ים וַתֹּאכְלֵ֑ם וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (יז) ע֣וֹד׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֘ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ כַּשְׂדִּ֞ים שָׂ֣מוּ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֗ים וַֽיִּפְשְׁט֤וּ עַל־הַגְּמַלִּים֙ וַיִּקָּח֔וּם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (יח) עַ֚ד זֶ֣ה מְדַבֵּ֔ר וְזֶ֖ה בָּ֣א וַיֹּאמַ֑ר בָּנֶ֨יךָ וּבְנוֹתֶ֤יךָ אֹֽכְלִים֙ וְשֹׁתִ֣ים יַ֔יִן בְּבֵ֖ית אֲחִיהֶ֥ם הַבְּכֽוֹר: (יט) וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ גְּדוֹלָ֜ה בָּ֣אָה׀ מֵעֵ֣בֶר הַמִּדְבָּ֗ר וַיִּגַּע֙ בְּאַרְבַּע֙ פִּנּ֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיִּפֹּ֥ל עַל־הַנְּעָרִ֖ים וַיָּמ֑וּתוּ וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (כ) וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: (כא) וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם יָצָ֨אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָּה ה֣' נָתַ֔ן וַה֖' לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם ה֖' מְבֹרָֽךְ: (כב) בְּכָל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵאלֹהִֽים: פ

10.רש"י איוב פרק א פסוק ו

וִיהִי הַיּוֹם - אוֹתוֹ יוֹם שֶׁהָיָה ר"ה =רֹאשׁ הַשָּׁנָה= (שֶׁהוּא יוֹם תְּרוּעָה וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂטָן לְהָבִיא זְכוּת וְחוֹבָה שֶׁל כֹּל הַבְּרִיּוֹת הה"ד מְשׁוֹט בָּאָרֶץ:)  

וְיָבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' - לָרִיב עִמּוֹ שֶׁאֵין לְהִתְיַצֵּב אֶלָּא עַל דִּין שֶׁנֶּאֱמַר ^{(יְשַׁעְיָה ג)} נִצַּב לָרִיב ה':

וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם - לְקַטְרֵג הַבְּרִיּוֹת:

11.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א

אָמַר ריש לקיש: הוּא שָׂטָן הוּא יֵצֶר הָרַע הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת.

12.ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק כד, כד

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ:

13.תרגום המיוחס ליונתן - תורה ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק כד

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּתִשְׁרֵי דְהוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן יוֹמָא טָבָא דוּכְרַן יַבָּבָא מְאָרַע קַדִישׁ:

14.כתר יונתן ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק כד

דבר עִם בני ישׂראל לאמור בתִשׁרי שהוא החודש השביעי יהיה לכם יום טוב זִכרון תרועה מאורע קודש:

15.במדבר פרשת פינחס פרק כט פסוק א

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

16.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר פרשת פינחס פרק כט פסוק א

וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי בְּחַד לְיַרְחָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן לִמְעַרְבְבָא סַטָנָא דְאָתִי לִמְקַטְרְגָא לְכוֹן בְּקַל יַבְּבוּתְכוֹן:

17.כתר יונתן במדבר פרשת פינחס פרק כט פסוק א

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוּא חֹדֶשׁ שֶׁל תִּשְׁרֵי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מְאֹרַע קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן שֶׁבָּא לְקַטְרֵג לָכֶם בְּקוֹל תְּרוּעוֹתֵיכֶם:

18.במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק י

וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹ֣לֹתֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔םאֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: פ

19.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק י

וּבְיוֹם חֶדְוַותְכוֹן וּמוֹעֲדֵיכוֹן וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן וְתִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא עַל עֲלָוַותְכוֹן וְעַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וִיהוֹן לְכוֹן לְדוּכְרָנָא טָבָא קֳדָם אֱלָהָכוֹן בְּרַם סַטָנָא מִתְעַרְבֵב לְקַל יַבְּבוּתְכוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

20.כתר יונתן במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק י

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וְתִתְקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם וְזִבְחֵי קִדְשֵׁיכֶם וְיִהְיוּ לָכֶם לְזִכְרוֹן טוֹב לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אַךְ שָׂטָן מִתְעַרְבֵּב לְקוֹל תְּרוּעוֹתֵיכֶם אֲנִי הוּא יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:

21.רש"י מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

כדי לערבב - שֶׁלֹּא יַשְׂטִין, כְּשֶׁיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְווֹת - מִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו.

22.רבינו חננאל מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פי' כיון שמצאנו כי אם יש מלאך מליץ אחד אשר פודה מרדת שחת כן יש מלאך משטין ומכוונין ישראל את לבם ואומר שמא יעמוד משטין עלינו. נדקדק במצות. וכיון שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאלו מתעכב מלהשטין. 

23.תוספות מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

כדי לערבב את השטן - פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא.

24.ר"ן על הרי"ף מסכת ראש השנה דף ג עמוד א

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. פירוש כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכות הן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרי' כדי לערבב את השטן פירוש להכניע את היצרכדכתיב (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצר הרע וכדריש לקיש דאמר [בב"ב דף טז א] הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה"ר אבל בספר הערוך כתב דבירושלמי גרסי' כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כדשמע שטן קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכדתניין ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע בשופר גדול ומטא זימניה להתבלע ומרתע ומתערבב ולית פנאי למעבד קטגוריא. ונ"ל שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אף על פי שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר הברכות והקשו בתוספות והא קא עבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר

25.תוספות מסכת פסחים דף קטו עמוד א

מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו כו' - רב חסדא נמי נראה דסבר כר"ל דבעי כוונה אעפ"כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר אין צריכות כוונה ה"ל למימר בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אף על גב דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות…

26.כלי יקר בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק יג

וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (נו ט) אָמְרוּ וְהֵנָּה אַיִל אַחֵר. מַהוּ אַחַר, כֹּל הַיָּמִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּעֲבֵרוֹת וּמִסְתַּבְּכִים בְּצָרוֹת וְסוֹפָן לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל. הֵנָּה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל הַמִּדְרָשׁ זֶה מַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ שֶׁפָּסוּק זֶה מְדַבֵּר בְּחוֹטֵא וְרַב מָרִי אֲשֶׁר קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ. וּמָה שֶׁאָמַר וְסוֹפָן לְהִגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁל אַיִל, נִרְאָה לִי לְפָרֵשׁ עַל שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא בְּקֶרֶן שֶׁל אַיִל, וְעַל יָדוֹ יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִיַּד יִצְרָם הָרַע אֲשֶׁר מְצוּדָתוֹ פְּרוּסָה עַל כֹּל הַחַיִּים, וְעַל יָדִי הַשּׁוֹפָר הַבָּא לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן יִגָּאֲלוּ מִיָּדוֹ, כִּי הַשּׁוֹפָר מְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם עַל הַתְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עָמוֹס ג ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְהֶעָם לֹא יֶחְרְדוּ: וּמָה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (רֹאשׁ הַשָּׁנָה טז ב) שֶׁשּׁוֹפָר מְעֻרְבָּב הַשָּׂטָן, מִצַּד הֱיוֹתוֹ סָבוּר שֶׁמָּא הוּא שׁוֹפָר שֶׁל מָשִׁיחַ, אֵין הַשָּׂטָן נִבְעַר מִדַּעַת כָּל כָּךְ, וְכִי לֹא יָדַע שֶׁחֹק הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִיָּמִים יְמִימָה וַעֲדַיִן מָשִׁיחַ לֹא בָּא, וְקָרוֹב לוֹמַר כֵּיוָן דְּדָשׁ דָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כִּי מִצְוָת ה' עָלֵינוּ וְגַם הוּא יוֹדֵעַ טַעַם הַמִּצְוָה כְּדֵי לְעוֹרֵר עַל הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּשׁוּבָה מְקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה, עַל כֵּן הוּא בָּהִיל דִּלְמָא אָתֵי מְשִׁיחָא, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁנִים הַקּוֹדְמִים לֹא נִתְעוֹרְרוּ עַל הַתְּשׁוּבָה כְּהִלְכָתָם סוֹף סוֹף יִהְיֶה הַזְּמַן שֶׁיִּתְחָרְטוּ עַל רָעָתָם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, לְכָךְ הוּא מִתְיָרֵא בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שֶׁמָּא עַכְשָׁו יֶחְרְדוּ וְיָשׁוּבוּ. וּלְפִי שֶׁהַקֶּרֶן הוּא מְקוֹם הַחֵטְא עַל כֵּן יִהְיֶה גַּם מְקוֹם הַתִּקּוּן, דֻּגְמַת עֲלֵי תְּאֵנָה שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן כִּי בַּמָּה שֶׁקִּלְקֵל נִתְקַן כָּךְ בְּקֶרֶן נִתְקַלְקֵל וְעַל יָדוֹ יְתַקֵּן וְהַקָּטֵגוֹר יֵהָפֵךְ לַסָּנֵיגוֹר, כִּי כֹּל בַּעַל תְּשׁוּבָה הַזְּדוֹנוֹת נֶהְפָּכִים לוֹ לִזְכוּיוֹת, כָּךְ קֶרֶן זֶה מְקוֹם הַזְּדוֹנוֹת וְעַל יָדוֹ יָבוֹא אֶל הַזְּכוּיוֹת:

27.כלי יקר במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק י

ומדקאמר מלחמה בארצכם בבי"ת שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן הצורר הפנימי

28.פנים יפות ויקרא פרשת ויקרא פרק ה פסוק כו

יש לפרש כיון שהזהיר הנביא שובה ישראל עד ה' אלהיך דהיינו שיעשו תשובה מאהבה שנהפך לזכיות כמ"ש אמרו אליו כל תשא עון וכו', וע"ז אמרו כיון שראה השטן שעשו תשובה מאהבה לא יעיד על העוונות כלל כדי שלא להפכן לזכיות, וע"ז אמר הקדוש ברוך הוא וכי לרעה אני עד וכו' דכ"ש הוא שהקב"ה מעיד על עוונות כדי שיהפכם לזכיות, ובענין זה פירשנו בר"ה דף טז: למה תוקעין וחוזרין ותוקעין כדי לערבב השטן, פרש"י [ד"ה כדי לערבב] מתוך שרואה שישראל מחבבין את המצות יל"פ לשון כדי לערבב השטן שהוא מעורבב מלהסטין ולהזכיר את העוונות מיראתו, כיון שרואה שמחבבין את המצות דהיינו אהבת המצות פן יקובל התשובה מאהבה להפך את כל עוונות לזכיות, מתוך כך הוא מעורבב מלהזכיר את העוונות:

29.המקנה מסכת קידושין הקדמה

ט ובענין זה פירשנו מ"ש בר"ה דף ט"ז למה תוקעין וחוזרין כדי לערבב את השטן פרש"י מתוך שרואה שישראל מחבבין את המצוות. יש לפרש לשון כדי לערבב את השטן שהוא מעורבב מלהשטין ולהזכיר את העוונות מיראתו כיון שרואה שמחבבין את המצוות דהיינו אהבת המצוות פן יקובל התשובה מאהבה להפך את כל העוונות לזכיות מתוך כך הוא מעורבב מלהזכיר את העוונות:

י ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש הובא בילקוט סוף הושע בפרשת שובה ישראל וגו' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו אמר הקדוש ברוך הוא וכי לרעה אני עד ולטובה אין אני עד שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים וגו' יש לפרש כיון שהזהיר הנביא שובה ישראל עד ה' אלוקיך דהיינו שיעשו תשובה מאהבה שיהפך לזכיות כמו שנאמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ועל זה אמרו כיון שיראה השטן שעשו תשובה מאהבה לא יעיד על העוונות כלל כדי שלא להפכם לזכיות. ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא וכי לרעה אני עד וכו' דכל שכן הוא שהקב"ה מעיד על העוונות כדי שיהפכם לזכיות:

30.תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לד עמוד ב

תנו רבנן: תקיעות אין מעכבות זו את זו, ברכות אין מעכבות זו את זו, תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות. מאי טעמא?. אָמַר רַבָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת - כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת - כְּדֵי שֶׁיָּבֹא לְפָנַי זִכְרֹנֵיכֶם לְטוֹבָה, וּבַמֶּה - בְּשׁוֹפָר. מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע. טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא, הא הוה ליה שופר מעיקרא, כי שמע להו - אסדר ברכות שמע להו. רב פפא בר שמואל קם לצלויי, אמר ליה לשמעיה: כי נהירנא לך - תקע לי. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי: כשהוא שומען - שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים - בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר - שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע - חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך - אין חבירו מברך עליו. ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד? שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין - הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא! הא דאורייתא הא דרבנן! - לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק.

31.בעל המאור מסכת ראש השנה דף יב עמוד א

… ודאתאן עלה מהא שמעתא דרבי יצחק דאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן יש שמדקדקין בשמועה זו על הסדר שאנו נוהגין היום מה הן התקיעות שהן לערבב את השטן אם אותן שתוקעין מעומד הלא הם על סדר ברכות התפלה והן נראין כשל תורה וכדרבא דאמר רבא אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' ואם אותם שתוקעין מיושב הם לערבב את השטן היאך מתחילין בהן ומברכין עליהןונראה לן פי' שמועה זו דרבי יצחק כעין ההוא שמעתא דרבי חייא בר גמדא דאמר אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין ובעי ר' זירא ננערו לעמוד ולא עמדו מהו הכא נמי התקיעות שתקעו כשהן יושבין אלו התקיעות שתוקעין בסדר ברכות בתפלת שליח צבור ואף על פי שהן מעומד לשליח צבור אינן לשאר העם אלא מיושב ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת ומצאתי סעד לדברי בחבורי הגאונים כדאמר רב סעדיה ז"ל אחר תפלת המוסף מריעין תרועה גדולה לערבב השטן וכן אמר רב עמרם גאון ז"ל ואמר רב האי ז"ל אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כן אלא שיחידים מתעסקין בהן כל אחד ואחד כתאותו כי הא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אודניה מקול תקועיה למדנו שהיו רגילין כן ראשונים שיחידים תוקעין לאחר התפלה ולא שחייבין כן כי שליח צבור מוציאן ידי חובתן אלא מצוה מן המובחר וכדי לערבב את השטן ושפיר דמי לעשות כן ואם אין עושין כן אין בכך כלום אלו הן דברי הגאונים ז"ל ואף על פי שיש בדברי רבינו האיי בזו ובשאר תשובותיו מעט חילוף מדברינו לקחנו מהם מה שנראה לנו לסמוך בהם פירושנו וברוך היודע אמת.

32.חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

כדי לערבב וכו'. הקשה בעל המאור ז"ל האיך אמר כדי לערבב את השטן דמשמע דמדינא לא צריכי והלא בתקיעות מיושב יצא ידי חובתו ולפיכך מברכין עליהן ברכת התקיעה וכדתנן (לק' ל"ג ב') מביאין לו שופר ותוקע ומריע ותוקע ג' פעמים, והתקיעות דמעומד נמי לצאת מן התקיעות על סדר ברכות ואמר רבא בצבור שאנו (עי' ל"ד ב'), ותירץ הוא נ"ר דהא כשהן עומדין היינו כשהן עומדין לצאת מבית הכנסת שהיו נוהגין להריע תרועה גדולה והיא לערבב השטן כמו שאמרו בהגדה בירושלמי ששלש תקיעות עתיד הקדוש ברוך הוא לתקוע ואחת מהם כדי לערבב את השטן, וכד שמע חד זימנא בהיל ולא בהיל אמר בנמוסיהון עסקין, וכד תנון ליה אמר ודאי שיפורא דשופר גדול דמטא זמניה, מתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא וזהו שאמרו במכילתין (ל' א') כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא, ולא נהיר, חדא דלא אתי שפיר כשהן עומדין הו"ל למימר כשהן יושבין, ועוד דקאמר בתרוייהו תוקעין ומריעין משמע דכי הדדי נינהו תקיעות דמיושב ומעומד בסדרם ובמנינם, ותו דההיא דיבנה תקיעות חובה היו שהיו תוקעין היחידים שלא היו בצבור ואתא לאשמעינן שכל יחיד ויחיד חייב בדבר ואינם מסורים לב"ד בלבד, [ו]היינו דהוה תקיעתא טובא שהיו תוקעין כל יחיד ויחיד ולא הוה אינשי שמעין קל אודניהון, דאילו תקיעתא דתקעי בבי כנישתא חדא היא ולא אוושא כולי האי.

והנכון דמימרא כפשטה על תקיעות דמיושב קודם ברכות ועל תקיעות דמעומד על סדר ברכות, ובודאי אין שתיהן חובה שאם תקע על סדר ברכות בלבד יצא, וזו היא מצותו לכתחילה כדתנן מי שברך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג"פ, ובהכי יצא אף על פי שלא שמע על סדר ברכות, ואמרינן עלה טעמא דבירך ואח"כ נתמנה לו שופר הא אית ליה שופר מעיקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו, כלומר ובהכי סגי ליה ותו לא יברך, ובאותה שעה אין צריך לברך עליהן ברכת התקיעה, שברכות התפלה ברכתן, דומיא דברכות ק"ש לפרשת ק"ש כדאמרינן התם (ברכות י"א ב') שכבר נפטר באהבה רבה, ובלבד שיתקע תקיעות ראויות כגון תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות מפני הספק, והיו נוהגין חכמי התלמוד לעשות כן שאף על פי שתוקעין מיושב חוזרין ותוקעין מעומד בתפלה על סדר הברכות כסדר שתקעו מיושב דאינהו (קרי) [קים] להו בתרועה ולא מספקא להו ולא היו [תוקעין] אלא אחד מן הסימנין ג' פעמים, ועל המנהג הזה שאלו למה נוהגין כן להקדים ולתקוע מיושב כיון דסופן לתקוע מעומד דנפקי ביה, ואמרינן כדי לערבב את השטן קודם תפלה שלא ישטין בתפלתינו כשאנו חוזרין ותוקעין, ואם תאמר למה חוזרין ותוקעין דיים בהקדמה שמיושב, י"ל שעושין כן למצוה כדי להעלות ברכות בתקיעה בצבור כדרך שעושין בברכות של תענית, אבל אין ראיה ממ"ש בפסחים (ז' ב') כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילה ושופר דילמא מיקלקל תקיעתא, ואידחייא לה ההיא דשופר דלא מברך לה אלא עובר לעשייתה, ואילו בתקיעות שעל סדר ברכות ודאי אין שם ברכת המצוות, כי הברכות של תפלה הן כדכתיבנא, אלא דעל תקיעות דמיושב הוא שמברכין, שהרי י"ל דההיא לאו בצבור היא אלא ביחיד, מ"מ למדנו משם כדברי רבינו אלפסי ז"ל שיש לתקיעות ברכת המצוות כמו שנהגו שהרי כיון שנהגו להקדים לתקוע מיושב ויוצאין בה חייבין הם לברך כדין יחיד, וזה ברור.

33.אורחות חיים חלק א דין תקיעת שופר אות יז

וי"א שכשם שהיו מתקבצין ותוקעין כסבורין היו שעליהן הן באים ועמדו עליהן והרגום ושינו המנהג למוסף כדאמרי' שיאמרו בנימוסיהון אינין עסקין כלו' לשם חוק שלה לא למרוד בנו ולבא עלינו ואע"פי שהגזר' נתבטל' התקנ' לא זזה ממקומ' והטעם משו' דאיכא ברוב עם וכתי' ברוב עם הדרת מלך ואמרינן בגמרא מאי טעמא תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פי' הראב"ד ז"ל מפני שהשטן מקטרג בשעת סניגורן של ישראל ואם לא היו תוקעין כי אם על סדר ברכות מעומד אז היה מקטרג ומערבב תפלתן ותקיעותם אבל עכשיו שתוקעין מיושב שלא בשע' תפלתם מה שהיה לו לקטרג כבר עשה באותה שעה ובשע' תפלתם ותקיע' שוב אינו מקטרג והקשה הר"ז ז"ל על זה הפירוש א"כ היאך מברכין על אותן שמיושב שאינן עיקר אלא לערבב את השטן ופי' דכשהן יושבין לא מהנך דידן קאמר שלא היה מנהג בימי רבותינו לתקוע אלא על סדר הברכו' אבל עכשיו תקנו לתקוע כדי להקל לחולים ולחלושים ופירש כשהן יושבין תקיעות המוסף שהכל יושבין שכבר התפללו וכשהן עומדין פי' כשהן יוצאין מב"הכ כדאמרי' ננערו לעמוד והיה מנהגם לתקוע כל יחיד ויחיד בסוף התפלה כדאמרינן כדמסיים שליחא דצבורא דיבנה לא שמע איניש קל אודניה מקל תקועיה וקאמר דאנהו תקיעתא דיחידאי אינן אלא לערבב וכו' עכ"ל. וכתב ר' עמרם ז"ל ולאחר התקיעה מריעין תרועה גדולה כדי לערבב את השטן ע"כ:

34.תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט עמוד ב

/מִשְׁנָה/. יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכֹל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יַתִּירָה עַל יַבְנֶה: שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאֶה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא - תּוֹקְעִין, וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד. 

גְּמָרָא. מְנָא הָנֵי מִלֵּי? אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. לָא קַשְׁיָא; כָּאן - בַּיּוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּאן - בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחוֹל. אָמַר רָבָא: אִי מִדְּאוֹרַיְתָּא הִיא - בַּמִּקְדָּשׁ הֵיכִי תָּקְעִינַן? וְעוֹד: הָא לָאו מְלָאכָה הִיא דְּאִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי, דְּתַנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - יָצְתָה תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּת הַפַּת, שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה. אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּאוֹרַיְתָּא מֵישְׁרָא שָׁרִי, וְרַבָּנָן הוּא דִּגְזוּר בֵּהּ, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הַכֹּל חַיָּבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמֹד, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַיְנוּ טַעְמָא דְּלוּלָב, וְהַיְנוּ טַעְמָא דִּמְגִלָּה.

35.משך חכמה ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק כד

יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה. הִנֵּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (טז, ב) אָמְרוּ: כָּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין בִּתְחִלָּתָהּ, מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ (מַאי טַעְמָא? דְּלָא עִרְבֵּב שָׂטָן). פֵּרֵשׁ הבה"ג (מוּבָא בְּתוֹסָפוֹת שָׁם ד"ה שֶׁאֵין) לָאו דְּמִקְלַע בְּשַׁבְּתָא, אֶלָּא דְּאִתְיַלֵּד אֻנְסָא. הַכַּוָּנָה, כִּי אֵין הַתְּקִיעָה מִצְוַת עֲשֵׂה כְּמוֹ כֹּל הַמִּצְווֹת, אֲשֶׁר בְּהֵעָדְרָהּ יֵעָנֵשׁ עַל בְּלִי קִיּוּמוֹ אוֹתָהּ, וְכִי אֹנֵס - רַחֲמָנָא פַּטְרֵהּ. רַק הוּא כְּמוֹ רִפְאוּת תַּעֲלֶה וּלְזִכָּרוֹן אִתִּי, וּכְמוֹ מְכַפֵּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כֵּיוָן דִּלְזִכָּרוֹן אָתֵי כְּמַאן דְּאָתֵי בִּפְנִים דָּמִי. וְנִמְצָא, הַחוֹלֶה אִם בְּאֹנֶס לֹא יִקַּח מָזוֹר וּרְפוּאָה, הַאִם יִתְרַפֵּא?! כֵּן כְּשֶׁנֶּעֱדָר הַזִּכָּרוֹן שׁוֹפָר, שֶׁמְּכַנֶּסֶת זִכְרוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תּוּ הַחֹלִי בְּלֹא מָזוֹר וּרְפוּאָה, וְקִטְרוּג הַשָּׂטָן בִּמְקוֹמוֹ. [וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן כא בְּשָׁ"ךְ בָּזֶה דאונסא כְּמַאן דְּעָבִיד, דְּאִם נִתְחַיֵּב עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשֶׂה פְּלוֹנִי וְלֹא עָשָׂה בְּאֹנֶס גַּם כֵּן אֵינוֹ חַיָּב]. אוּלָם בְּשַׁבָּת, דְּאַחַד הַמְּיֻחָד מִמִּצְוַת שׁוֹפָר הוּא לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, לְהַזְכִּיר זְכוּת הָעֲקֵדָה שׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ פֶּרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (טז, א), וְהַתְּקִיעָה מַכְנִיס זְכוּת יִשְׂרָאֵל מַה שֶׁנָּחֲלוּ מִיִּצְחָק, לִמְסֹר עַצְמָם לְחֶרְפָּה וּלְמַכָּה וּלְבִזָּה עֲבוּר שֵׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ כִּי נִקְרָא עֲלֵיהֶם - זֶהוּ זְכוּת עֲקִידָה, שֶׁבָּנָיו עוֹקְדִים כֹּל תַּאוֹתֵיהֶם וְהַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם וּשְׁאֵלוֹת הַחַיִּים עַל מוֹקֵד אַהֲבַת ה' וְתוֹרָתוֹ.

וְהֵנָּה, יַדּוּעַ כִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והשי"ת הֵמָּה כִּשְׁנֵי אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים, אֲשֶׁר כָּל אֶחָד חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד רֵעֵהוּ, וְזֶהוּ (בְּרָכוֹת ו, א): תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". והשי"ת אָמַר (בַּמִּדְבָּר לָא, ב): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", וּמֹשֶׁה אָמַר (שָׁם פָּסוּק ג) "לָתֵת נִקְמַת ה'", וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַרְבֵּה. לָכֵן אַחֲרֵי שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ גֹּדֶל הַתּוֹעֲלִיּוֹת מִמִּצְוַת שׁוֹפָר, אֲשֶׁר אִם יְבֻטַּל - אַף בְּאֹנֶס - הַסַּכָּנָה גְּדוֹלָה, וּבְכָל זֹאת אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל פֶּן יְבֻלַּע חָלִילָה לְמִצְוַת שַׁבָּת אֲשֶׁר מֵעִיד עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי חִדֵּשׁ עוֹלָמוֹ מִן הַאֵין הַגָּמוּר, יִהְיֶה מָה! יַעֲבֹר עָלֵינוּ מַה, וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ! יְקַטְרֵג הַשָּׂטָן וְלֹא יִכָּנֵס זִכְרוֹנֵנוּ לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם לְטוֹבָה, אַךְ לֹא יְבֻלַּע לְשַׁבָּת הַמֵּעִיד עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ, פֶּן יַעֲבִירֶנּוּ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִתְחַלֵּל שְׁמוֹ חָלִילָה. כִּי לְיִשְׂרָאֵל מְעַט הַיַּחַס מֵהַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי בְּמָקוֹם אַחֵר: "מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי", כִּי הַשַּׁבָּת מִתְיַחֵס אֶל יַחַס הָעוֹלָם בִּכְלָלָהּ להשי"ת, לֹא עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּהַמּוֹעֲדִים בְּעֶצֶם, בְּעִילָה רְחוֹקָה אכמ"ל. וְיִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא! וְעוֹקְדִים כֻּלָּם עֲבוּר קִדּוּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, הֲרֵי זֶה גּוּפֵהּ מָה שֶׁאֵין אָנוּ תּוֹקְעִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, זֶה גּוּפָא עֲקֵדָה רוּחָנִית מֻפְלֶגֶת וּמוֹעִיל לִרְצוֹת אוֹתָנוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּרַצֶּה זִכְרוֹן שׁוֹפָר:

36.תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כו עמוד א

מִשְׁנָה. כֹּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִים, חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כֹּל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֶשֶׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. 

גְּמָרָא. ... עֻלָּא אָמַר: הַיְנוּ טַעְמָא דְּרַבָּנָן - כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מִפְּנֵי מָה אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס בְּבִגְדֵי זָהָב לִפְנַי וְלִפְנִים לַעֲבֹד עֲבוֹדָה - לְפִי שֶׁאֵין קָטֵגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵגוֹר. - וְלָא? וְהָא אִיכָּא דַּם פַּר! - הוֹאִיל וְאִשְׁתַּנִּי - אִשְׁתַּנִּי. - וְהָא אִיכָּא אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּכְרוּב! - חוֹטֵא בַּל יַקְרִיב קָאָמְרִינַן. - וְהָא אִיכָּא כַּף וּמַחְתָּה! - חוֹטֵא בַּל יִתְנָאֶה קָא אָמְרִינַן. - וְהָא אִיכָּא בִּגְדֵי זָהָב מִבַּחוּץ! - מִבִּפְנִים קָא אָמְרִינַן. - שׁוֹפָר נָמֵי מִבַּחוּץ הוּא! - כֵּיוָן דִּלְזִכָּרוֹן הוּא - כְּבִפְנִים דָּמִי. ...