Twitter

Monday, August 2, 2010

Parshat Re’ei 5770 -“Eat to Your Heart's Desire”

Parshat Re’ei 5770
Rabbi Ari Kahn

 

“Eat to Your Heart's Desire”

As the Jews stand on the east bank of the Jordan River, Moshe again warns them against following pagan practices. The people are instructed to focus on centralized worship in accordance with laws and statutes of the Torah. However, as they are about to enter of the Land of Israel, certain instructions they are given actually deviate from the accepted practice which had been followed during the years in the desert:

דברים יב: טו-כא
רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:... כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
However you may slaughter animals and eat their meat in all your gates, to your heart’s desire, according to the blessing of the Almighty, your God, which he has given you; … When the Almighty your God shall enlarge your border, as he has promised you, and you shall say, 'I will eat meat,' because your soul longs to eat meat; you may eat meat, to your heart’s desire. If the place which the Almighty your God has chosen to put his name there is too far from you, then you shall kill of your herd and of your flock, which God has given you, as I have commanded you, and you shall eat in your gates, to your heart’s desire. (12:15-21)

During the years in the desert the only meat allowed was holy, sacrificial meat of animals offered in the Mishkan. Once they enter the Promised Land, “optional,” non-sacred meat will become permitted.

דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד סימן ט
'ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר' זש"ה [תהלים קמו] 'עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים' מדבר בישראל א"ר פנחס בר חמא ... 'ה' מתיר אסורים' אלו ישראל כיצד רבנן אמרי שמונה דברים אסר להן הקדוש ברוך הוא והתיר להן שמונה בהן אמר הקדוש ברוך הוא אסרתי לך את החלב וכו' עד סדין בציצית הוי ה' מתיר אסורים אף להלן אסר בשר תאוה וכאן התירו להן מנין רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר.
"And you shall say, I will eat meat, because your soul longs to eat meat; you may eat meat, to your heart’s desire." ]Devarim 12: 20[ This bears out what Scripture says, "Who executes justice for the oppressed; who gives bread to the hungry. God frees the prisoners." ]Tehilim Ps. 146: 7[. This refers to Israel. … "God frees the prisoners": refers to Israel. How? The Rabbis say: God forbade Israel eight things and made eight corresponding things permissible for them. God said: 'I prohibited you the fat,’ etc.... until ' a linen cloak with wool fringes’. Hence the force of 'God frees the prisoners’. Likewise, whereas previously He prohibited the eating of meat for satisfying the appetite, here He made it permissible for them. Whence this? "you may eat meat, to your heart’s desire." (Midrash Rabbah – Devarim 4:9)[1]

This shift of law, which permits what had previously been prohibited, is highly uncharacteristic. The Ramban[2] sees the shift in law as pragmatic: in the desert, where the camp was small and the Mishkan was centrally located and universally accessible, bringing an offering was always possible. However, the Jews would soon be living in the length and breadth of a vast country. Once a centralized place of sacrifice is mandated that is not easily or immediately accessible to all, the insistence that meat only be eaten as part of religious expression would no longer be practical. The cancellation of the prohibition, then, stems from issues of pragmatism, not theology.

On the other hand, the Rambam[3] sees the issue in spiritual terms: in the desert, dangerous spiritual forces held sway which accounted for the erstwhile prohibition. In the Land of Israel, those forces cease to be an issue.

Rav Tzadok haKohen[4] views the issue in an inverse manner: The spiritual qualities of the Land of Israel, and not the spiritual dangers of the desert, accounted for the change. The very air[5] or spirit of the Land is imbued with holiness; therefore the change in status of meat from exclusively “Temple” meat to “mundane” meat is a logical reflection of the new reality. By extension, we may say that all of the Land of Israel has the sacred status of the Mishkan in the desert.

While the transformation of a law from prohibited to permitted is intriguing, the precise formulation, apparently repeated for emphasis, seems counter –intuitive: not only shall the people eat – “but to their heart's desire”. This formulation sounds hedonistic. Why would the Torah, which is largely concerned with holiness and the elevation of human behavior to an exalted level, encourage us to capitulate to the desires of the heart?

This may be seen as part of a larger theme: While the Torah does try to lift man into a realm of holiness, at times the Torah makes concessions to the baser side of human nature. The prototypical example is that of the captive woman: The Torah allows a soldier to take a beautiful woman captured in battle – on condition that she becomes his wife with all the rights and privileges that status confers.[6] Interestingly, in the Talmud’s formulation of the justification for this leniency regarding the captive woman we also find reference to forbidden meat:

תלמוד בבלי מסכת קידושין כא עמוד ב- דף כב עמוד א
ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות, ... והבאתה - מלמד שלא ילחצנה במלחמה.
Our Rabbis taught: ‘And you see among the captives’: at the moment she is taken captive; 'a woman' — even married; ‘of beautiful countenance’ — the Torah only provided for human passions: it is better for Israel to eat flesh of [animals] about to die, yet [ritually] slaughtered, than flesh of dying animals which have perished; ‘and you have a desire’ …then you shall bring her home [to your house].’ teaching that he must not molest her on the [field of] battle. (Kiddushin 21b-22a)

Perhaps it is possible to understand the reference to meat in this passage as a metaphor, and not as a rejection of a carnivorous lifestyle as an ideal. Nonetheless, this passage implies that the entire allowance of meat consumption is a concession.

However when we return to the text of the Torah, the language of a subsequent verse compounds our question. Here, the Torah goes on to say that the fulfillment of the heart's desire is nonetheless regulated, restricted. Certain boundaries remain: the eating of blood was taboo in the desert, and it will remain taboo in the Land of Israel and in the Temple:

דברים יב:כג-כח
רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר: לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים: לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'... ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל: שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך:
Only be sure that you eat not the blood; for the blood is the life; and you may not eat the life with the flesh.  You shall not eat it; you shall pour it upon the earth as water. You shall not eat it; that it may go well with you, and with your children after you, when you shall do that which is right in the eyes of God…  And you shall offer your burnt offerings, the meat and the blood, upon the altar of the Almighty your God; and the blood of your sacrifices shall be poured out upon the altar of the Almighty your God, and you shall eat the meat. Observe and hear all these words which I command you, that it may go well with you, and with your children after you forever, when you do that which is good and right in the sight of the Almighty your God. (Devarim 12: 23-28)

The larger picture requires clarification: While blood is taboo, meat is not only allowed, but, by inference, included in what is described as “good and right in the eyes of the Almighty your God”. This makes the indulgence of meat sound not like a concession, rather like an objective.

We may further say that the fact that the Temple service included the consumption of meat may indicate that this is a positive behavior.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א
תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר ]דברים כז[ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר [תהלים קד] ויין ישמח לבב אנוש.
It was taught, R. Judah b. Bateira said: When the Temple was in existence there could be no rejoicing save with meat, as it is said, 'And you shall sacrifice peace-offerings, and shall eat there; and you shall rejoice before the Almighty your God.' [Devarim 27] But now that the Temple is no longer in existence, there is no rejoicing save with wine, as it is said, 'and wine makes glad the heart of man.' [Tehilim 27] (Pesachim 109a)

The joy of the festival offering included meat. This is no mere expression of hedonism, or even a concession to human frailty.  The Torah, which so well understands the physical, spiritual, and emotional makeup of man, encourages man to experience physical pleasure as part of the spiritual expression of joy.

Judaism does not see the body as an evil device designed to take man away from spirituality. The human form, and indeed the entire physical world of which is a part, is given to us so that we may perfect it, uplift it. A concise expression of this aspect of Jewish thought may be found in the Jerusalem Talmud's[7] insistence that when man stands before God for the reckoning of his deeds in this world, he will have to give an accounting for the pleasure that could have been legitimately experienced in this world but was forfeited. God created man as a physical being in a wonderful physical world; eating meat is an extreme expression of physicality. Judaism sees the challenge not as the rejection of the physical, rather in the elevation of the physical. The goal is to take the plain and make it holy, to transform mundane physical existence into a spiritual reality.

The danger remains that this philosophy will be taken to extremes; the result is idolatry, which ascribes equal holiness to all aspects of the physical world. Jewish law places boundaries between the pure and the profane, delineating the physical things that may be elevated by human practice, while proscribing others. In this sense, the Torah is extremely realistic, and psychologically attuned to man’s weaknesses. It is fascinating to see where the Torah “concedes” and where it demands unfailing allegiance.

The Alshech haKadosh notes that the phrase which discussed the consumption of meat – which is normally translated as “to your heart's desire” actually says “to your soul's desire”. The role of consuming meat is to bring one's desires closer to God.[8] And yet, the soul obviously has no need for physical nourishment. How can meat elevate the soul?

A rather brief comment by the Seforno may help us understand this concept. The Seforno Comments on the phrase; “Only be sure that you do not eat the blood; ...You shall not eat it; that it may go well with you, and with your children after you, when you shall do that which is right in the eyes of God”. This verse, says the Seforno, does not imply that consumption of meat is the “good and the right thing in the eyes of God”. Rather, the avoidance of the blood is "good and right." Normally, avoidance of negative commands is not referred to in such positive terms; a person who does not break a negative commandment is simply not punished. Why, in this case, would the avoidance of a negative commandment be described as “doing the right thing?” The Seforno[9] explains that this phrase is used to describe the motivation of the adherent: When a person eats meat but does not consume the blood, he should not be motivated by aesthetics, but by the Word of God. This is what makes this particular behavior "right and good": despite human nature, despite the "heart's desire", we should not eat blood - not because we find it abhorrent, but because God demanded it.[10]

The purpose of all commandments, both positive and negative, is to bring us closer to God. Generally, positive commandments are viewed as an expression of man’s love for God while avoidance of negative commandments are viewed as an expression of man’s awe or fear of God. Avoidance of blood because it is disgusting would not constitute adherence to the Word of God; it would be compliance with one's personal aesthetic sense. Such avoidance would have no impact on the soul. Only when this is our motivation do we fully acknowledge that we are servants of God. This is equally true of all the "negative" commandments: Prohibitions avoided for considerations other than acceptance of God's kingship are spiritually irrelevant.[11]

Positive commandments, on the other hand, must be performed with intent to comply with a Divine directive. If the individual has other motivations while performing the mandated act, the mitvah is considered having been performed in a less-than perfect manner. The Netziv[12] clarifies this concept even further, explaining that this is the case only when the individual has a relationship with God. In a situation where a positive commandment is performed outside of a relationship with the God, the act cannot be classified as a "mitzvah": A person who does not believe that God commanded a particular behavior cannot be considered to have fulfilled a commandment if he happens to perform the mandated act. Such a person is worshiping his own desires, and not fulfilling a "mitzvah".

At the dawn of history desire entered the world, and it has been a defining characteristic of the human condition ever since. The seductive words of the Serpent of old sparked a rebellion against God; it was the one and only prohibition given to Man that gave rise to the first mention of desire:

בראשית ג: א-ו
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
Now the serpent was more subtle than any beast of the field which the Almighty God had made. And he said to the woman, 'Has God said, "you shall not eat of every tree of the garden"?… For God knows that in the day you eat of it, then your eyes shall be opened, and you shall be as gods, knowing good and evil. And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was desirable to the eyes, and a tree which is pleasurable to make one wise, she took of its fruit, and ate, and gave also to her husband with her; and he ate. (Bereishit 3:1-6)

The very existence of limitations and prohibitions causes desire. This is the phenomenon described in Mishlei as “stolen waters are sweetest.”[13] Yet prohibitions are necessary precisely because they afford man a means of clarifying his own desires and indicating his acceptance that this universe has a Creator and Sustainer whose dominion is absolute. While desire is part of the human condition, man is called upon to frame and focus his desire. Now man must elevate the most basic physical activities, and regulate what he eats, in order to reverse the effects of the breakdown of boundaries perpetrated in Eden.

 There are those who might yet argue that the permissibility of eating meat may be a concession to man’s desires, yet in this instance the Torah felt that by institutionalizing and regulating this desire, man's soul could be elevated. The delineation of kosher and non-kosher animals and the laws regarding shechitah (ritual slaughter) are apparently sufficient to elevate and transform the physical to a spiritual experience. By adhering to the laws of kashrut, man indicates his acceptance of God, both through the rejection of certain types of food, and through the strict ritual preparation of those foods permitted to him.

We now have a deeper appreciation for the Alshech's teaching that the allowance of meat, rather than constituting a concession to the baser part of the human psyche, is a method of elevating the soul[14] by refocusing desire. By adhering to the laws of kashrut, by refraining from non-kosher food only because God decreed that we do so, we demonstrate our acceptance of God's dominion. Certainly on Shabbat[15] and festivals, the eating of meat is part of the process of elevating the soul. It ceases to be an exclusively physical gesture, and becomes part of a religious experience, and in the process reverses the effects of the venomous words of the Serpent in Eden.


[1] See Rashi, Kiddushin 57b, "Lifi shenemar ki yirchak vzavachta."
רש"י קידושין נז:ב
לפי שנאמר כי ירחק וזבחת־ ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבאו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה.

[2] Ramban, D’varim 12:20:
רמב"ן על דברים יב: כ
כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ אבל שם (להלן יט א) נאמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע (יהושע כ), ואח"כ אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם אבל כאן אמר "כאשר דבר לך", והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר, כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו.
[3] Guide to the Perplexed 3:46.
ספר מורה נבוכים חלק ג פרק מו
 דע שלא נאסר 'בשר תאוה' אלא ב'מדבר' לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות, ושם ידברו ויראו, ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות, יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר 'בשר תאוה' אחר שנכנסו לארץ. ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט, בלא ספק, וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד שהיה כבד מאד, קרוב לנמנע, ויבוא כל מי שירצה לאכול 'בשר בהמה' ל'ירושלים', ומפני אלו הטעמים לא אסר 'בשר תאוה' אלא ב'מדבר':

[4] Rav Tzadok Hakohen, Dover Tzedek section 1.
ספר דובר צדק אות [א] ד"ה וצ"ל
וא' בפר' שני דייני גזירות המביא דורן לת"ח כמקריב ביכורים כנ"ל בטעם ביכורים. וא' בפר' הקום שנהגו ע"ה אסור לאכול בשר. כמו במדבר נאסרו בבשר תאוה רק שלמים דבעלים משלחן גבוה זכו חלקם. אבל בלא"ה אין מכיר הנותן עד שלא נכנסו לארץ. ומשכנסו לארץ שאוירה מחכים כנ"ל הותר להם. ורק בצירוף התורה שעל ידה החכמה כנ"ל. והעצה לע"ה כמו שכתוב שילהי כתובות דמתדבק לתלמיד חכם ונעשה כמוהו ע"ש וכמו שכתוב בשבועות (מ"ז ע"ב) קרב לגבי דהינא ואדהן. ולכך מביא לו דורן כמקריב ביכורים [וגם ביכורים היה אוכלים כהנים. שהם שלוחי דרחמנא הזוכים משלחן גבוה ומכירים הנותן. ושליחו של אדם כמותו מחשיב כמביא לפני ד' מה שנותן להם מאחר שהם כמירים שהשם יתברך נותן להם על ידי זה הם שלוחיו שמכירים שהם רק שלוחי השם יתברך בעולם הזה וא"י לשנות כלום מדעת המשלח]:

[5] Rav Tzadok explains that the air of Israel impacts those who breathe it, so once the Jews entered Israel they became transformed.
[6] For more on this law see Explorations Parshat Ki Tezeh.
[7] Jerusalem Talmud Kiddushin, end of fourth chapter (66b).
תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /ה"ט
א"ר יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא
[8] Alshech, Dvarim 12:21. The Alshech also states that by eating the animal we elevate its animal soul to a human level.
אלשיך, דברים יב: כא
וזה שיעור הכתובים כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, והנה הגמול אשר תשלם לו הוא כי ואמרת אוכלה בשר חולין בביתי, ובכלל מאמרך הוא לאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, כלומר, כי לא להנאת גופך אתה עושה רק כי תאות נפש שהיא תאות נפשך לעשות זכות לתת שלמות לבעלי חיים להעלותו אל מדרגת אדם בעל נפש קדושה. והנני מזהיר לך ואומר בכל אות נפשך לגמרי תאכל בשר ולא להנאת גופך:
[9] Seforno Devarim 12:25.
ספורנו, דברים יב: כה
 לא תאכלנו וגו' כי תעשה הישר בעיני ה'. וכאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה' כאמרם ז"ל אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר אבל יאמר אפשי ואפשי, ואבי שבשמים גזר עלי (ספרא קדושים כ, כו. ורש"י שם):
[10] Based on the Sifra Parshat Kedoshim 10:11. See Rashi Vayikra 20:26; Rambam, Commentary to the Mishna, introduction to Avot (also called Shmoneh Perakim), chapter 6.
ספרא קדושים פרשה י ד"ה פרק יא
 ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.
רש"י ויקרא פרק כ פסוק כו
ואבדל אתכם מן העמים להיות לי - אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:
רמב"ם פירוש המשניות - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ו
וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן, עד שאמרו, שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו להעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ולא דים זה, עד שאמרו, ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו (אבות פרק ב') "לפום צערא אגרא". ויותר מזה, שהם צוו להיות האדם מתאוה לעבירות, עד שהזהירו מלומר, שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה, ואף על פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם (ספרא קדושים), "רבי שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחלת המחשבה הם סותרים זה את זה, ואין הענין כן, אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל, והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו, שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים כשפיכת דמים, כגנבה וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו, והן המצוות שאמרו עליהן חכמים זכרונם לברכה, (יומא ס"ז) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב, ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים, אשר חלו חלי. המדברים מצוות השכליות. ואין ספק שהנפש אשר תכסף לדבר מהן ותשתוקק אליו, שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהן. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב, וגמולו יותר גדול, הן התורות השמעיות, וזה אמת, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו, שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה מונע מהן, אלא התורה, ובחון חכמתם, עליהם השלום, במה שהמשילו, שהם לא אמרו "אל יאמר אדם אי אפשי להרוג הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי", אבל הביאו דברים שמעיים כולם, בשר בחלב, לבישת שעטנז, עריות, ואלו המצוות וכיוצא בהן הן אשר קראן השם יתברך "חקות". ואמרו רבנן, זכרונם לברכה (יומא ס"ז ע"ב) "חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם", ועובדי עבודה זרה משיבים עליהם, והשטן מקטרג בהם, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח. ואשר קראו אותן האחרונים שכליות תקראנה מצוות, כפי מה שבארו החכמים:
[11] See Sha’arei Leshem 1, 18:1.
[12] Netziv, Ha'amek Davar Bamidbar 15:39.
העמק דבר על במדבר פרק טו פסוק לט
 ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לימדנו בזה מעשה המצות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ"פ שהוא מצוה ועושה. ולאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל. אין בעשייתו נחשב למעשה וזהו אחרי לבבכם. ופי' בגמ' ברכות פ"א זו מינות. וכתיב עוד ואחרי עיניכם היינו עין הדעת. דיש עושה מצוה ומכוין שלא לצאת בה ע"פ איזה טעם שנראה לו בדעת שטוב יותר שלא לצאת ידי מצוה. בזה האופן אינו נחשב למצוה (וכמש"כ התוס' בכ"מ דאפי' למ"ד מצות א"צ כונה מכ"מ אם מכוין שלא לצאת ודאי א"י ידי חוב. והכי עיקר כמש"כ בחיבורי הע"ש סי' כנ"ד בעזרו ית') וע"ז כתיב ואחרי עיניכם. דעין הדעת מורה שלא לצאת אז אינו מצוה:
[13] Proverbs 9:17.
[14] Alshech Dvarim 12:21. The Alshech also states that by eating the animal you are elevating the animal soul of the animal, to a human level.
אלשיך על דברים פרק יב פסוק כא
כי לא להנאת גופך אתה עושה רק כי תאות נפש שהיא תאות נפשך לעשות זכות לתת שלמות לבעלי חיים להעלותו אל מדרגת אדם בעל נפש קדושה:
[15] Rashi explains that the reason we receive a nehsama yeteira, an additional soul, on Shabbat is to balance the additional food we eat. See Talmud Bavli Beitza 16a and Rashi's comments.
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טז עמוד א
 דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר [שמות לא] שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש.
רש"י מסכת ביצה דף טז עמוד א
נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.