Parshat Shoftim 5770
Rabbi Ari Kahn
Trees are People Too (?)
The book of Devarim contains many laws that concern the collective; laws of kings, prophets and war. As the Israelites stand poised on the borders of the Promised Land, this seems only natural; they must prepare for the conquest and settlement of the Land of Israel
דברים כ: יט-כ
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:
When you besiege a city for an extended period, to make war against it to capture it, do not destroy its trees by wielding an axe against them; for you may eat from them, and you shall not cut them down; for is the tree of the field a man (or, for man is like the tree of the field), that you should besiege it? Only the trees which you know are not trees for food may you destroy and cut down, in order to build bulwarks against the city that makes war with you, until it falls. (Devarim 20:19-20)
The fruit trees must be spared, as they provide sustenance; other trees can be cut down for purposes of the war, and used in battle. In between these two halakhic pronouncements is a statement that is far less clear. This statement seems to provide the rationale for sparing the fruit bearing trees: "for man is like the tree of the field," which may also be translated as "for is the tree of the field a man?" It is unclear if the verse contains a rhetorical question or a straightforward sentiment regarding man’s place in nature.
The comparison of a tree to a person seems somewhat incongruous: man is a thinking, speaking animate and sentient being, while a tree is an inanimate part of the scenery. The seeming impossibility of the comparison leads many commentaries to reject the literal (non-rhetorical) reading of the verse. Among these commentaries is the Targum (pseudo) Yonatan, who understands the statement as a rhetorical use of language – and reads the verse as, "Don’t hurt the tree – is the tree a person that would feel pain?"[1]
The Ibn Ezra, on the other hand, understands the text in a more literal, straightforward sense: Man's destiny is intertwined with the larger ecological reality. If man destroys a tree, in a sense he is destroying himself.[3] Thus, the verse is interpreted as an equation of man with the fruit-bearing tree.
The Ramban[4] agrees in general with the approach of the Ibn Ezra, and then links the interpretation with a broader Rabbinic tradition, which is a nuanced approach: a tree, even a fruit-bearing tree, may be destroyed when necessary.[5] It is wanton destruction[6] for destruction’s sake that these verses prohibit:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי. ... אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר.
Rav said: A palm tree producing even one kab of fruit may not be cut down. An objection was raised [from the following]: What quantity should be on an olive tree so that it should not be permitted to cut it down? A quarter of a kab. — Olives are different as they are more important. … Ravina, however, said: If its value [for other purposes] exceeds that of its fruit, it is permissible [to cut it down]. (Talmud Bavli Bava Kamma 91b)
The Talmud deals with pragmatic considerations; the tree has value, though rather than innate, unqualified value (as is the value of human life), the value of the life of a tree is utilitarian. If the cost of care for the tree surpasses the value of the fruit produced by the tree, it would be foolhardy to keep this tree, and hence cutting down such a tree is permitted. This being said, the Talmud reports a tradition that weighs in for the sanctity of the life of a tree, and the spiritual price to be paid for cutting down a tree. This tradition is “up close and personal,” and a bit frightening:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.
R. Hanina said: My son Shivhat did not pass away except for having cut down a fig tree before its time. (Talmud Bavli Bava Kamma 91b)
This intimate and heartbreaking testimony is found at the very heart of the Talmudic discussion regarding the permissibility of cutting down trees that yield a minimal amount of fruit. We are not told the details of the case: Had Shivhat, the son of Rabbi Hanina, cut down a tree that was still viable? What strikes us in this statement is the drastic, even disproportionate response to what he had done.[7]
We have noted that the details of the trees status are not included in the Gemara, leaving us two ways to understand Rabbi Hanina’s teaching. The first is that he accepts the previous qualification, namely that it is permissible to destroy a fruit-bearing in certain circumstances, and his son destroyed a tree that did not fit the criteria. The second way of understanding his comment is that he does not accept this qualification, and any destruction of a fruit tree will in his mind have dire results.
This second approach was adopted by a number of halachists[8] who saw the uprooting of a fruit tree as spiritually damaging even when the law prohibiting wanton destruction (“bal tashchit”) was not broken.[9] Apparently they did not read the verse "for man is a tree of the field" in a rhetorical sense; they felt that the plight of a tree is inextricably linked with the plight of man. And though there are times that destroying a tree may be allowed –it is never wise.
These opinions notwithstanding, normative halakha understands the verse in a rhetorical sense, and does indeed allow the destruction of trees, even fruit-bearing trees, when necessary. In a general sense, halakha is predicated on the idea that all of nature is created for man’s benefit.[10] And yet, rather than freeing mankind of any responsibility and allowing indiscriminate exploitation of natural resources, the basic halakhic view of man’s dominion also places responsibility squarely on his shoulders: As with any power, man is expected to temper dominion with sensitivity. The natural world was given as gift to humankind, to be enjoyed and cherished.[11] Mankind is expected to appreciate the value and importance of this gift, and to safeguard it, taking great care when making use of precious resources, and being careful about waste[12] and conspicuous consumption.[13]
A particularly stirring description of such sensitivity was shared by one of the righteous men of the previous generation, Rav Aryeh Levine. In his memoirs, Reb Aryeh recounted a precious moment with his mentor, Rav Avraham Yitzchak Hakohen Kook, that inspired him for the rest of his life:
I recall the early days, from 1905 onward, when it was granted me by the grace of the blessed God to go up to the Holy Land, and I came to Jaffa
Those words, spoken from a pure and holy heart, engraved themselves deeply on my heart. From that time on I began to feel a strong sense of compassion for every thing.[14]
This world was given to man, but man should display great sensitivity to all aspects of Creation. Nature is created for man, but man is part of nature – “for man is as a tree of the field.”
כתר יונתן דברים פרק כ פסוק יט
כי לא כבן אדם עץ שעל פני השׂדה לִהסתר מלפניכם במצור:
רש"י דברים פרק כ פסוק יט
כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו:
אבן עזרא דברים פרק כ פסוק יט
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו): כי חיי נפש הוא חובל.
רמב"ן דברים פרק כ פסוק יט
כי האדם עץ השדה - יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב, כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, וטעם כי האדם עץ השדה, כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו). אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא ב) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' - אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף:
[5] The Rosh, Bava Kamma chapter 8, understands that needing space is considered sufficient justification. The problem of space for building a sukka, and a tree that was in the way, generated much halachic discussion.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח
רב חסדא חזא תאלי ביני גופני אמר ליה לאריסיה זיל עקרינהו. גופני קנו דיקלי דיקלי לא קנו גופני. וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר:
[6] The Rambam is quite clear that it is only wanton destruction which is prohibited, and not purposeful destruction. See Sefer Hamitzvot, negative mitzvah 57; Mishne Torah, Laws of Kings 6:8-9.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נז
והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר שהקוצץ אילנות טובות לוקה ואמרו ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשני מבבא בתרא (כו א):
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ח
אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
הלכה ט -כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.
[7] It is interesting that Rabbi Hanina confidently ascribes a reason for his son's death. See Talmud Bavli, Bava Kamma 50a, where Rabbi Hanina ben Dosa has a similar approach. I am unsure if the two Rabbi Hanina's are one and the same. See Rabbi Aharon Prussberger in Responsa Pe'er Aharon section 14, who seems to combine the two passages.
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד א
תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו? אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: +תהלים נ'+ וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.
Our Rabbis taught: It happened that the daughter of Nehonia the digger of wells once fell into a deep pit. When people came and informed R. Hanina b. Dosa [about it], during the first hour he said to them ‘She is well’, during the second he said to them, ‘She is still well’, but in the third hour he said to them, ‘She has by now come out [of the pit].’ They then asked her, ‘Who brought you up?’ — Her answer was: ‘A ram [providentially] came to my help with an old man leading it.’ They then asked R. Hanina b. Dosa, ‘Are you a prophet?’ He said to them, ‘I am neither a prophet nor the son of a prophet. I only exclaimed: Shall the thing to which that pious man has devoted his labor become a stumbling-block to his seed?’ R. Aha, however, said; Nevertheless, his son died of thirst, [thus bearing out what the Scripture] says, ‘And it shall be very tempestuous round about him,’ which teaches that the Holy One, blessed be He, is particular with those round about Him even for matters as light as a single hair. (Talmud Bavli Bava Kamma 50a)
שו"ת פאר אהרן סימן יד
ונראה זה דלא הביא משום סכנה, כי לא מצינו בשום מקום בהש"ס דלימא דהוי משום סכנה רק מביא דברי ר"ח שסיפר הא דשכיב שיבחת בריה משום דקץ תאנה בלא זמנה, יכול להיות דהוא תלה זה משום דלא מצא בו חטא אחר והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
[8] Despite the spiritual problems, solutions are offered, see Rav Tzvi Pesach Frank, Responsa Har Tzvi, Orach Haim volume 2 section 102, and Rav Ovadia Yosef, Yabea Omer volume 5 Yoreh Dayah 12.
שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן קב
קציצת אילן של ערלה כדי להעמיד במקום סוכה.
ע"ד השאלה במי שצריך למקום מסויים להעמיד שם סוכה, אי שרי לקצוץ אילן מאכל בשביל מקומו, והאילן עוד בשנות הערלה.
הנה שני הדברים שנזכרו, שצריך בשביל מקום סוכה ושהוא אילן של ערלה, כל אחד בלבד יש לדון שיהא בו קולא בפני עצמו. ונקדים, שבלקצוץ עץ מאכל יש איסור משום לא תשחית עצה (דברים כ, יט). ומלבד האיסור יש בדבר גם משום סכנה כדאיתא בבבא קמא דאמר רבי חנינא לא מת שבחת בריה אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה. ובנ"ד יש לדון שיהא שתי קולות לגבי האיסור של בל תשחית.
…ובפרט שיש שכתבו שאפילו באופן המותר משום בל תשחית, מ"מ יש להזהר בדבר משום חשש סכנה [עיין שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן עו), ובספר חסידים בצואת רבי יהודה החסיד, ובסימן מה ובהגהות מהרש"ם לס"ח בהוצאת הרב הגר"ר מרגליות שאפילו אם הוא צריך למקומו וכיוצא בו שמותר מצד הדין מ"מ יש בו חשש סכנה] ולכן לדעתי יש לקצצו ע"י גוי, ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו, וחשש הסכנה יחול רק על ראש הגוי בלבד, וצדיק מצרה נחלץ ויבוא אחר תחתיו.
שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן יב
נשאלתי אם מותר לעקור עצי פרי הסמוכים לדירת מגורים, לצורך הרחבת הדירה שהיא כיום דחוקה ומצומצמת לבני המשפחה הדרים בה.
...סוף דבר הכל נשמע, שהעיקר להלכה שמותר לקצוץ אילני מאכל כדי להרחיב דירתו אשר היא כיום דחוקה ומצומצמת למשפחה ברוכת הילדים ה' עליהם יחיו, ואין בזה חשש סכנה כלל, ועל צד היותר טוב נכון לשכור גוי לקצוץ האילנות. ומכל מקום אם מרחיב דירתו לטיול ולהרוחה בעלמא, או לנוי וליופי, אין להתיר קציצת האילנות בשביל כך, וכמ"ש בשו"ת חות יאיר (סי' קצה). ובשו"ת שבות יעקב ח"א (ס"ס קנט). ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לג). ובשו"ת חיים שאל (סי' כב). וכ"כ בס' לחם הפנים על יו"ד (סי' קטז סק"ג). ובס' בית לחם יהודה (שם סק"ד). וכ"כ בערוך השלחן (שם ס"ק יג). הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.
ט"ז יורה דעה סימן קטז
עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק החובל (דף צ"א) אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שכבת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני א"ל לשמעיה זיל עקרינהו פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר עכ"ל ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל רק בסמ"ג סי' רכ"ט הביאו:
ספר חסידים (מרגליות) צואת ר' יהודה החסיד סימן מה
אילן העושה פירות אין לקצץ אותו.
[10] Bereishit 1:28. And God blessed them; and God said unto them: 'Be fruitful, and multiply, and replenish the earth, and subdue it; and have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, and over every living thing that creeps upon the earth.'
בראשית פרק א:כח
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
[11] See Psalms 115:16: The heavens are the heavens of God; but He has given the Earth to the children of men.
תהלים פרק קטו:טז
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם:
[12] See Rambam, Sefer haMitzvot, negative mitzvah 57; Mishne Torah, Laws of the Mourner 14:24; Laws of Kings 6:10.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נז
והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר שהקוצץ אילנות טובות לוקה ואמרו ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשני מבבא בתרא (כו א):
רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה כד
מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה, מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה, וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה י
ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
[13] A term coined by Thorstein Veblen. (1899) Theory of the Leisure Class: An Economic Study in the Evolution of Institutions. New York: Macmillan. 400 pp.
[14] Simcha Raz, "A Tzaddik in Our Time: The Life of Rabbi Aryeh Levin" (Jeruslaem: Feldheim Publishers, 1977), pages 108-109.
No comments:
Post a Comment