Parshiyot Netzavim and Vayelekh 5770
Rabbi Ari Kahn
Gather the People
As Moshe’s speech draws to an end, he addresses some of the practical, pragmatic issues at hand; one such item is the issue of succession:
דברים לא: ז-ח
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:
And Moshe called Yehoshua, and said to him in the sight of all Israel: 'Be strong and of good courage; for you shall go with this people into the land that God has sworn to their fathers to give them; and you shall cause them to inherit it. And it God Himself goes before you; He will be with you, He will not fail you or forsake you. Have no fearor trepidation.' (Devarim 31:7-8)
Moshe will no longer lead the people; Yehoshua will take over the mantle of leadership. This message is echoed several verses later, when God speaks for the first time in the book:[1]
דברים לא: יד-טו
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל:
And God said to Moshe: 'Behold, the day of your death is approaching; call Yehoshua, and present yourselves in the Tent of Meeting, that I may charge him.' And Moshe and Yehoshua went, and presented themselves in the Tent of Meeting. And God appeared in the Tent in a pillar of cloud; and the pillar of cloud stood over the door of the Tent. (Devarim 31:14-15)
The narrative seems natural, logical: Moshe's life, and his mission, are coming to an end, and God is about to fulfill Moshe's own request that a successor be appointed so that the nation will not be "like a flock with no shepherd." But then, the narrative is interrupted and a new law is transmitted: a law called hakhel.
To be sure, the Book of Devarim is no stranger to law. Various laws are taught here for the first times, though the book largely repeats laws transmitted in earlier sections of the Torah[2] - hence the moniker Deuteronomy[3] –Mishneh Torah, the repetition of the Torah[4]. In addition to the new laws and the repeated laws, there is a third category: a number of laws that had been taught previously are re-stated, with additional elements that had not been taught earlier. Such is the case regarding the law of hakhel. As we have noted, the narrative that precedes or leads up to this law is concerned with Moshe's final days. It is specifically because his life is almost at an end that he takes up the task of writing the Torah, which had until that point been transmitted orally, and giving it to the kohanim and the elders, who from that day forward are entrusted with the task of educating the nation. The very next verse, the legal verse that "interrupts" the narrative, tells us about an aspect of shmitah with which we are unfamiliar: Although the laws of shmitah were taught in great detail in the Book of Vayikra (at the foot of Mount Sinai[5]), here, in Moshe's parting speech 38 years later, a new element of shmitah observance is introduced; the new aspect is called hakhel:
דברים לא: ט-יג
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
And Moshe wrote this law, and gave it to the kohanim, the sons of Levi who bore the Ark of the Covenant of God, and to all the elders of Israel. And Moshe commanded them, saying: 'At the end of every seven years, in the set time of the shmitah (sabbatical) year, during the festival Sukkot (Tabernacles), when all Israel is come to appear before the Almighty your God in the place which He shall choose, you shall read this law before all Israel so that they will hear. Assemble the people, the men and the women and the children, and the stranger that lives among you, that they may hear, and that they may learn, and fear the Almighty your God, and take care to observe and fulfill all the words of this Torah; and that their children, who have not known, may hear, and learn to fear the Almighty your God, as long as you live in the land which you are crossing the Jordan to possess inherit.' (Devarim 31:9-13)
The law of hakhel states that at the end[6] of the sabbatical year the nation should be gathered and the Torah read to them by the king. It is not difficult to imagine other, perhaps more natural contexts in which this law could have been taught previously: either within the sections dealing with the laws of the sabbatical year, or in the laws dealing with kings. Why "interrupt" the narrative concerning the succession of Yehoshua with the law of hakhel?
Let us search for some underlying logic by examining this law in a general sense. Shmitah may be the quintessential "law of the Land of Israel;" it concerns the agricultural society that will be established when the Jews arrive in the Promised Land, and is applicable only within the borders of the Land of Israel. Certainly, it may be argued, it is logical that this law be taught to those who will soon enter the Holy Land, especially since their continued presence in the Land is contingent upon this law.[7] If this is so, perhaps all of the laws of shmitah should have been taught at this juncture[8]; if, though, shmitah was given to the Jews as a means of restoring their belief that would eventually inherit the Land of Israel even after their severe punishment for their own sins, why was the aspect of hakhel "left out" until Moshe's final speech?
The mitzvah itself does not seem to hold the key to solving this problem; therefore, let us consider the narrative, the story of the succession of Moshe by Yehoshua. As leader of the people, Moshe wore many hats: He was the diplomat who negotiated with Paroh, but he was also a freedom fighter[9]who aroused the Jewish People to seek their own spiritual and physical liberation. At one and the same time, he was the liberator, and the giver and enforcer of the law. Moshe was an unparalleled spiritual leader; it was he who climbed Sinai and procured the Tablets of Testimony and brought them down to earth. Moshe taught the law, judged wrongdoers and exacted punishment, but it was Moshe who protected the people from God's anger when they transgressed. Replacing Moshe in any one of these roles left the other roles vacant: replacing 'Moshe the political leader' with someone who would take them into the Promised Land and secure the nation's inheritance was very different from replacing 'Moshe the prophet' whose clarity of vision and unparalleled relationship with God could not be reproduced.[10]
Yehoshua might be capable of leading the nation in battle;[11] this was a task he had already performed. Perhaps he could lead them to the Promised Land, as a guide – with the assistance of God as a forward scout. However, in the task of spiritual leader, Yehoshua would necessarily, inescapably, fall short, for no one was like Moshe. In fact, at the end of the narrative, when Moshe dies and Yehoshua takes over, the Torah stresses this vacuum:
דברים לד: ח-יב
וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
And the Children of Israel wept for Moshe in the plains of Moav thirty days; so the days of weeping in the mourning for Moshe were ended. And Yehoshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom; for Moshe had laid his hands upon him; and the Children of Israel obeyed him, and did as God commanded Moshe. And there has never since arisen a prophet in Israel like Moshe, whom God knew face to face; in all the signs and the wonders which God sent him to do in the land of Egypt, to Paroh and to all his servants, and to all his land; and in all the mighty hand, and in all the great terror, which Moshe wrought in the sight of all Israel. (Devraim 34:8-12)
The solution to our problem, then, lies neither in the narrative nor in the laws of shmitah, but in the underlying significance of hakhel. The Rambam explains that the essence of hakhel is experiential: When the entire nation gathers together and hears the Torah read by their leader, the experience is reminiscent of the Revelation at Sinai.[12] The new generation that will be led by Yehoshua, and all subsequent generations who will not have Moshe as their leader, will feel disadvantaged, empty and distant from those great events that their fathers experienced and that forged them into a nation. They, too, will feel the need for a revelation, or at least a quasi-revelation. This is precisely the function of hakhel: the gathering of the entire nation to hear the Word of God will be the "revelation experience" for each subsequent generation. Moshe makes this clear in an earlier section of his parting speech when he uses very particular words to describe the Revelation at Sinai:
דברים י: ד
וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי:
And He wrote on the Tablets as He did in the first writing, the Ten Utterances which God spoke to you at the Mountain out of the midst of the fire on the day of the assembly; and God gave them to me. (Devarim 10:4)
With Moshe gone, the greatest spiritual leader the Jewish People would ever know would no longer available. The people may have felt spiritually orphaned. Moshe foresaw the crisis, and took action on two fronts to stave it off before it began: First, he gave a copy of the Torah to the people, entrusting them with the very Word of God and insuring that Torah study could continue after his passing. Then, he taught them the law of hakhel, which would allow the spiritual feeling of revelation to be replicated. Surely, this would be no more than a shadow of the Revelation at Sinai; the king would lead them and teach them, and not Moshe, with his unique prophetic abilities. They would receive a second-hand report of the Word of God rather than hearing the voice from on high speaking directly to them. Nonetheless, the power of the mass gathering of the entire people, men women and children, to hear the Torah read before them, would recreate the unity of history and purpose felt at Sinai, and to a certain extent, the spirituality of that earlier revelation. Therefore, as Yehoshua is empowered to take up the reigns, the people are given tools that would avert the crisis that Moshe’s demise would surely bring about. These are the tolls that would enable them, after the period of mourning, to arise and continue their great march toward destiny, with Yehoshua at the helm.
[1] While most of Devarim are the words of Moshe, there are some sections which a “narrator” speaks, including the first few verses of the book. The status of the book of Devarim as a full-fledged member of the Five Books of the Torah, as the Word of God, as part of the Written, as opposed to the Oral Torah, is achieved when God instructs Moshe to write these words down. For more on this issue, see Explorations, Parshat Devarim.
[2] See Introduction of the Ramban to Devarim, and the Introduction of the Netziv in the Ha'amek Davar.
רמב"ן, דברים: הקדמה
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה' שכבר ביאר אות' להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנ' הראשונ' קודם המרגלי' כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו וע"כ לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליה' מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרי' הראשוני' שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התור' התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיה' כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת רחמי' וזה להודיע חסדיו עמה' ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמי' יתנהג עמה' לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו ית' סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא:
העמק דבר על דברים: הקדמה
זה הספר נקרא משנה תורה. וכתבו התוס' ריש מס' גיטין דמשנה תורה אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה.וזה הטעם שומה בפי הרמב"ן ז"ל. עד שהרמב"ן כשמגיע למצות שבפ' שופטים תצא מבאר בכמה מצות שמצוה זו מעין וחלק אותה מצוה הכתובה כבר. עד שחושב מצות שלוח הקן. חלק ממצות אותו ואת בנו. ובעיני הוא פלא. כי שתי מצות אלו רחוקות זמ"ז מן הקצה אל הקצה, וגם כפילות המצות נמצא בס' שמות מן תחלת פרשת שמר לך עד בחלב אמו, בפ' תשא. היא כפולה וכבר נאמרה בפ' משפטים. אלא שמ,מ אינו מיותר ח"ו כמבואר שם בס"ד. וכך בס' דברים לא נמצא הרבה מצות שנשנה. ומה שנשנה אינו מיותר ח"ו. אלא נראה טעם לזה השם. מבואר בת"א פתשגן אורייתא. כמבואר להלן י"ח ומשמעו פירוש ובאור עד שמעמיד על דקדוק לשון התורה. ומשם דכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל תורה לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד. וכל המסור ורבוי דברים שהי' משה רבינו מוכיחם הכל בא לזה התכלית שיקבלו ע"ע לשון שינון של תורה. ואם נרצה לפרש משנה מלשון כפול כהבנת הגמ' סנהדרין דכ"א ב'. תהיה הכונה לפי הפשט ביחוד ע"ז הספר. משום דבזה הספר יש הרבה מקראות שא"א לפרש לפי הפשט ההכרחי שאין המקרא יוצא ממנו אלא בשתי כוונות. כאשר יבואר כ"פ בפ' שופטים תצא תבוא וכן בפרשיות הקודמות דכתיב כ"פ שמירה ועשיה למצות חקים ומשפטים. ומשמעות שמירה ועשיה דמצות אינו דומה לחקים ומשפטים. דבמצות משמעו מעשה המצות. ובחקים ומשפטים משמעו תקון הלכה. כמש"כ בס' ויקרא י"ח ה'. מש"ה מכונה זה הספר משנה תורה:
[3] See Tosfot, Gittin 2a: Hamevi Get:
תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד א
…משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה.
[4] See Talmud Bavli, Avoda Zara 25a.
רש"י ויקרא פרק כה פסוק א
(א) בהר סיני - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:
[6] The Ibn Ezra (Devarim 31:10) disagrees with the normative rabbinic understanding and opines that this law is to be fulfilled in the beginning of the Sabbatical year. The word in the Torah is miketz which could indicate beginning or end.
אבן עזרא דברים פרק לא פסוק י
מקץ שבע שנים - תחלת השנה:
[7] As is stressed in the rebuke in parshat Bchukotai, see Vayikra 26:34,35.
ויקרא פרק כו
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:
[9] Shmot 2:11,12
[10] See Bamidbar 12:7-8.
במדבר יב: ז-ח
לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְקֹוָק יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:
[11] See Shmot 17:9-10.
שמות יז: ט-י
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
[12] See Rambam Mishne Torah Laws of Chagigah chapter 3 law 6. There is some intrigue regarding where the law should begin, and the proper place for the first three words of the law found in our printed text. For more on this and on Hakhel in general see Rabbi Ari D. Kahn; The Commandment of Hakhel, Council of Young Israel Rabbi annual journal volume 2 1988, pp74ff.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ג הלכה ו
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.
No comments:
Post a Comment