sources for
פסח – הלכה, מנהג, וחומרה
הרב ארי קאהן
1.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
הא רב המנונא מצלי לה, ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי:
רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה
ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
According to some this was
the prayer of R. Hamnuna, and R. Alexandri on
concluding his prayer used to add the following: Sovereign of the Universe, it
is known full well to Thee that our will is to perform Thy will, and what
prevents us? The yeast in the dough and the subjection to the foreign Powers.
May it be Thy will to deliver us from their hand, so that we may return to
perform the statutes of Thy will with a perfect heart!
2.
רש"י מסכת ברכות דף יז עמוד א
ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך.
שאור שבעיסה - יצר הרע
שבלבבנו, המחמיצנו.
3.
רא"ש מסכת פסחים פרק ג
ולא הארכתי לבאר דברי אביי דהא במקום לישה והא שלא במקום
לישה ולכתוב שיטת רש"י ור"י לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל
חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית. כתב זקיני רבינו
אב"ן ז"ל בחיבורו ומה שנהגו לגרר הכותלים והכסאות שהגיע בהן חמץ קודם
הפסח מצאתי לו סמך בירושלמי. רב אמר הניח +הטח+ בביתו בצק חייב לבער והא דאמר רבי
שמעון בן אלעזר כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מוקי לה בכופת מאוס ע"כ.
4.
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תמב סעיף ל
וכל זה מעיקר הדין אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על
עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית
או בכלי ומחמירין עוד לגרור הספסלים והכסאות והכתלים שנגע בהן חמץ ואם יש חמץ בסדק
שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט:
5.
שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן תמב
וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל כשאין
כזית אפילו ע"י צירוף כלי אם הוא דבוק בכלי, אפי' אינו דבוק בגומא וסדק, הכי
נקטינן להקל בדברי סופרים. דבלאו הכי דעת התוס' ורא"ש, ורמב"ן במלחמות
כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפי' אינו דבוק, וכך כתב
מהרא"י סי' קס"ד הביאו הב"י סי' תס"ז, ופסק כן הפרי חדש, אלא
דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע. אבל להחמיר בדברי סופרים
יותר ממה שהחמיר בש"ע זו מנין לנו. וכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו':
6.
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תנג סעיף יט
וכל זה בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק ישראל קדושים ונוהגין
להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך ולא ליקח קמח מן
השוק אפילו בדרך המותר בשעת הדחק.
אבל החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה
ואילך שלא יפלו עליהם מים לפי שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו
בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ דהיינו
מיד בתלישת השבלים מהמחובר שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם
במחובר אינם באים לידי חימוץ אם הם צריכים לקרקע כמו שנתבאר בסי' תס"ז):
7.
משנה ברורה סימן תס
(ב) מצת מצוה - משא"כ בשאר
מצות א"צ שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ ומותר לעשות על
ידיהן אם משגיח עליהן אך ישראל קדושים הן ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות
כדאיתא בסימן תע"ז כ"כ האחרונים ועיין מה שכתבנו לקמיה:
8.
משנה ברורה סימן תנג
קמח מן השוק - וחטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים
שמירה משעת טחינה ואילך אכן ליקח חטים מבעל הריחיים שלוקח מדות כל השנה בשכר
טחינתו אסור אפי' בדיעבד דהא רגילים הטוחנים לכבס אותם במים תחלה ויש להזהיר
לההמון (ט"ז) עוד כתב הט"ז דבמקום שטוחנין החטים בריחיים שטוחנין
המלצי"ן אסור ליקח קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק (ואפילו במקום שאין דרך ללתות
אותם מתחלה) דמלצי"ן חמץ גמור הוא ומתערב בהם והאחרונים כתבו [מב] דבשעת הדחק
אף זה מותר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתבטל קודם פסח
וקמח בקמח הוי לח בלח ואין חוזר וניעור (וצריך לרקד אותם שמא נשאר פירור של
המל"ץ בתוכם) מ"מ הנכון בזה לאפות הכל קודם פסח וכנ"ל בס"ב
במ"ב. כתבו האחרונים דאף דמדינא א"צ שימור לשם מצה רק למצות של לילות
הראשונות אבל לשארי ימים די כשאין בהם חשש חמץ ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור
לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה ועיין לקמן סימן ת"ס במה
שכתבנו בזה:
9.
מאמר חמץ לרשב"ץ
וכבר נהגו חומרות גדולות ישראל קדושים בזה. שלא להשתמש בכלי חמץ לפני הפסח למלוח בהם דגים או זיתים או בשר או גבינה
לצורך הפסח.
10.שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק כ
ובהיות כן בתרופות וכמוסות כאלה שמעורבין בדברים שאינן
ראוין לאכילת אדם כנ"ל בחזו"א יש שפיר להתיר לבולען בפסח לרפואה
וכנ"ל, ורק משום ישראל קדושים הם יש לחזר לכתחילה אחרי כל הדרכים שלא יהא בהם
כל תערובות חמץ שהן. ומכש"כ שאין כל מקום לחומרא כשעשוים מקטניות. ורק
צריך לדקדק שיהיו עשוים מער"פ =מערב פסח=.
11.שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף ח
דבש של אינו יהודי, (כב) אין מחזיקים בו איסור (כג) ואוכלים
אותו בפסח. הגה: (כד) מיהו ו <ו> יש מחמירין (מרדכי פרק
כל שעה והגהות מיימוני פ"ד). והמנהג במדינות אלו (כה) שלא לאכול דבש ז רק
אותו שמביאים בחביות מן הכוורת שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד (כו) <ז>
ותאנים יבשים ח וענבים יבשים שקורין רוזינ"י גדולים או קטנים, תלוי במנהג
המקומות, כי יש מחמירים שלא לאכלן ויש מקילין; ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר (כז)
שלא לאכול שום פירות [יד] יבשים, אם לא שידוע שנתייבשו (כח) בדרך שאין לחוש לחמץ.
[טו] וצוקר אסור לאכלו, (כט) אפילו ט להשהותו אסור (ת"ה סימן קי"א
/קי"ט/). (ל) וביום טוב האחרון אוכלין פירות יבשים (לא) <ח>
וצוק"ר קנדי"ל שאין בו חשש חימוץ (מהרי"ל). (לב) והמנהג
במדינות אלו שלא לאכול (לג) י <ט> כרכום שקורין זפרי"ן או (לד)
נעגלי"ך (מהרי"ל), (לה) מיהו אינן יא אוסרין תערובתן וכן נראה לי.
12.שו"ת יחווה דעת חלק א סימן יא
שאלה: האם מותר לאכול בפסח חמאה או גבינה שנעשו קודם פסח,
ולא הקפידו לשומרם באופן מיוחד שיהיו כשרים לפסח, וכן דגים מלוחים וסרדינים שנעשו
קודם הפסח בלי השגחה מיוחדת, האם מותר לאכול מהם בפסח?
תשובה: בספר המכתם (פסחים ל ע"א) כתב, שאע"פ
שתערובת חמץ בפסח אוסרת במשהו, מכל מקום אם נתערב חמץ בתבשיל ביום ארבעה עשר בניסן,
לאחר זמן איסורו של החמץ, והוא בפחות מששים, ואין בו כדי ליתן טעם בתבשיל, מותר
לאוכלו אפילו בליל פסח או למחרת, ואין לומר הרי עכשו נכנס בזמנו שאוסר במשהו,
שכיון שנתבטל כבר לפני הפסח אינו חוזר וניעור בפסח, ומטעם זה התיר הראב"ד בשר
מליח שנמלח בשאר ימות השנה לאכול ממנו בפסח, ואע"פ שפעמים הרבה מתערב במלח
מעט קמח או עיסה או גרגירי חטים ושעורים שנתבקעו, ומליח הרי הוא כרותח, (כדאיתא
בחולין צז ע"ב), מכל מקום הרי אין בהם כדי ליתן בו טעם וכבר נתבטל ביום
י"ד בשיעור ששים, וכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור בתוך הפסח ע"כ.
...אמנם הרמ"א בהגה שם כתב, שיש חולקים על זה, וכן
נוהגים במדינות אשכנז להחמיר לכתחילה שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש, (הואיל ולא
נזהרו בשעת עשייתם לבדוק המלח מתערובת חמץ).
...והנה אחינו האשכנזים נהגו להחמיר בכל זה כדברי
הרמ"א הנ"ל, שלא לאכול בשר ודגים וגבינה כשלא נזהרו לשומרם באופן מיוחד
שיהיו כשרים לפסח, וגם מבני עדות המזרח יש חסידים ואנשי מעשה המחמירים על עצמם בכל
זה. וישראל קדושים קבלו על עצמם חומרות רבות בפסח משום חומרות האיסור של החמץ.
אולם הרב המורה הוראה לרבים צריך להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו בין להקל בין
להחמיר. וכמ"ש מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי'
תס"ז סק"ה), שאף שכל אחד נוהג להחמיר על עצמו בהלכות פסח כאשר תאוה
נפשו, את צנועים חכמה להחמיר רק בביתו ובחומותיו, וכל מה שיוכל יתחמק מלגלות
מסתוריו לבני אדם. ותלמיד חכם שהגיע להוראה יורה על פי הדין דוקא ע"כ.
וכן כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' צ"ה - צ"ו) ובמהדורא בתרא
(חלק חושן משפט, דף ק"פ ע"ג), שדיין ומורה צדק אינו רשאי להורות נגד
דעת מרן שקבלנו הוראותיו. וכן כתב בשו"ת תעלומות לב ח"ב (חלק אבן
העזר סי' ה', דף י"ז ע"ב והלאה). ואמנם הרה"ג אלקלעי בספר זכור
לאברהם (ריש הלכות פסח) כתב, אנו נוהגים להחמיר כדעת הרמ"א בדין חוזר וניעור
בממשו, ובכל דיני פסח, באופן שלענין פסח אנו אשכנזים. כן אמר לי הרה"ג
עט"ר מר רב"י ע"כ. ונמשך אחריו הרה"ג ר' יעקב סופר בכף החיים
(סי' תמ"ז אות ע"ו ורכ"ח, ובסימן תס"ז אות קי"ז ועוד)
ע"ש. אולם באמת שהעיקר כדברי מרן החיד"א במחזיק ברכה הנ"ל, שגם
בדיני פסח אין הרב המורה רשאי להורות לאחרים אלא על פי הדין דוקא, וזהו כדעת מרן
השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. וכן כתב הגאון ר' אברהם ענתבי בספר חכמה ומוסר
(דרך חקיך אות צ"ג), שיותר טוב שלא לנהוג כסברת מי שאומר חוזר וניעור בפסח,
אלא כדעת מרן השלחן ערוך שפסק אינו חוזר וניעור. ועל זה נאמר: אל תהי צדיק הרבה.
ועל ידי כך ינצל מכמה מכשולות. ובשאר דברים שנחלקו הפוסקים ראוי לתלמיד חכם להחמיר
על עצמו ולהקל לאחרים ע"כ. וכן כתב הרה"ג ר' משה שתרוג בשו"ת
ישיב משה ח"א (סי' קפ"ח): קבלנו שבכל מקום שהגאון ר' יצחק טאייב הכריע
בספרו ערך השלחן להחמיר נגד דעת מרן, רק לעצמו היה מחמיר, אבל לאחרים היה מורה
להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו ע"כ. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל
ח"ג (סי' כ"ג). ועיין להרא"ש (נדה פרק י' סי' ג') שכתב: שאנו
אין לנו להחמיר אלא מה שמוצאים בש"ס, ואם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישותו אינו
רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה להקל, ינהג מדת פרישותו לעצמו, אבל לא ניתן ליכתב
בספר להורות בו חומרא לדורות הבאים, וכל שכן שלא יורה אדם להחמיר לאחרים מדעתו אם
לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס. וכבר אמרו חכמים לרבן גמליאל, (בביצה כא
ע"ב), מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל ע"ש.
וכ"כ הב"ח (יו"ד סי' קפ"ז). והנודע ביהודה קמא (חיו"ד
סי' מ"ו). ע"ש. ועיין בתשובה מאהבה ח"א (סי' קפ"א) שכתב,
מי ששגג והורה לאסור לאחרים שלא כדין, חמור עונשו ממי ששגג והורה להקל שלא כדין,
שהאחרון חטאו בין אדם למקום, ושב ורפא לו, אבל הראשון חטא בחטא שבין אדם לחבירו
שאפילו יום הכפורים אינו מכפר וכו'. (וראה עוד בתשובה מאהבה ח"ג תשובה
שעה). ולכן בדבר המבואר בשלחן ערוך, אין למורה לפסוק לאחרים (מהספרדים ועדות
המזרח) נגד דעת מרן, בין להקל בין להחמיר. (וראה בשו"ת יביע אומר ח"א
חיו"ד ס"ס =סוף סימן= ג'). והשי"ת יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו
נפלאות. ויאיר עינינו במאור תורתו הקדושה. אמן.
13.שערי תשובה סימן תנג
[א] קטניות - ... ואף במקום שיש
קצת דוחק אין להתירם במדינות אלו שלא יבואו לפרוץ גדר וכן עמא דבר וע' בלקוטי
מהרי"ל אחר שהביא המנהג קלז /הלז/ שכתב האוכלם בפסח עובר בלאו דלא תסור וכל
העובר על דברי חכמים חייב מיתה כו' ע"ש ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו
לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ
וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו ואין ללמוד ממקומות שנוהגים היתר
מאז ומקדם שלא נתפשטה ביניהם גזירת הגדולים ותקנתם בזה וכמו לענין חרם לישא ב'
נשים וכיוצא וע' בקונטרס הנ"ל שגדול אחד היה מחמי' אף בקאפ"י
אע"ג דודאי פרי עץ הוא נראה שרוצה להחמיר לפי שההמון לא ידעו מה הוא וידמו
שהוא ג"כ מין קטניות ויתירו הכל ויפרצו גדר הראשונים ומ"מ אף במקומות
שקיבלו חומרא זה בקאפ"י גם כן אם חרכו קודם הפסח יש להקל וכמ"ש
בשבו"י ח"ב סי' ה' ודלא כהחק יוסף עכ"ד ובמקומות אלו נוהגים
היתר פשוט בקאפ"י ואף על פי כן זריזין מקדימין לחרוך הקאפ"י קודם פסח
וגם לעיין קודם שקונים אותם לברר משם תערובות אורז ושאר מינים להיות נקיה מכל משום
חומרא דפסח וברכת טוב תבא עליה' וע' בשבו"י שם שכתב בטיי"א שמעתי
שרבים פורשים לפי שיש חשש רמאות שמשתמשין בטיי"א ואח"כ חוזרים ומייבשים
אותם למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלימים וכן רבים לכן שומר נפשו ירחק
מהם כי בפסח צריך הרחקה טפי כו' ע"ש ומ"מ נראה שאין לחוש לכלים שנתבשל
בהם טיי"א או נשפך מהטיי"א לתוך המאכל ויש נוהגין היתר בטייא שבאה מן
התגרים אשר במדינות גידולם וגם הבקיאים מעידים שהוא כשר לפסח על ידי שמכירים במראה
וטעם וריח שיש הבדל בין טיי"א שנתבשלה ונתייבשה לבין הטיי"א הבאה כדרך
גדילתה ולא שלט בה אור לבשלה כלל:
14.שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן סד
אי צריך לבדוק ספרים מפרורי חמץ עש"ק ט' ניסן
התשל"ה בנ"י יצו"א.
את חג המצות יחוג בדיצות וברכתא במותיב תלתא, לכבוד
הרה"ג חו"ב מופלא ומופלג וכו', כש"ת מוה"ר גבריאל ציננער
שליט"א, ראש הכולל ור"מ בישיבה הקדושה פאפא בנ"י. אחדש"ת
בידידות.
ועד החמישית אני בא כי כבר נהגו אבותינו ורבותינו מדור דור
לבדוק הספרים קודם פסח כל מה דאפשר, ועל כגון זה אנו אומרים ואל תטוש תורת אמך
שאין לנו להתיר מה שאסרו הראשונים ונהגו בה ואפילו לא עשו אלא לגדר בעלמא שהחמירו
בו בחמץ משאר איסורין משום דחמץ לא בדילי מיניה ושאר איסורין בדילי מינייהו ולא
בעי גדר אין לנו לפרוץ גדר ועי' ראב"ן
בשו"ת סימן ט' שכתב כעין זה לענין מי שרוצה להתיר חמץ בפסח בששים שכתב ואפילו
לא הי' כי אם מנהג וחומר שהחמירו עליהם האבות הראשונים אין לנו לשנות מנהגן וחומר
שקבלו עליהם ואפילו אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' גיד הנשה שמנו מותר וישראל
קדושים נהגו בו איסור אלמא אע"ג דמותר כיון דנהגו בו איסור לא שרינן ליה כו'
ואסור לשנות מנהג אבותינו וכ"ש שהוא תורה שלמה שחמץ בפסח במשהו כדמוכח בהלכות
גדולות וכ' ע"ש. הכ"נ בדידן לפענ"ד מכל הני טעמי ודאי שאין לשנות
וצריך לבדוק הספרים וגם לבדוק כל הבית מפירורים וישראל קדושים הם ובודקים בכל מה
דאפשר ובאמת כי ביוראפ היו נוהגים לצבוע
הכתלים בכל פסח מטעם זה בכמה מקומות הידועים לנו.
15.שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן סג
בענין פינאט אם יש בו חשש איסור מנהג קטנית כ"ד אדר
תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב גאלדמאן שליט"א.
הנה בדבר הפינאט שכתבתי שבהרבה מקומות אכלו אותם
בפסח וכתר"ה תמה בטעם הדבר משום ששמע שעושין ממנו באיזה מקום גם קמח וגם שמע
שנזרעין בשדות כשאר קטניות, אבל ידע כתר"ה שאין זה ענין כלל, שכל הדברים
העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה, דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה לא רק
במדינה זו אלא גם ביוראפ במקומותינו וגם בדורות הקודמים ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חטים מתערבין בהם שכתב הטור נמי אינו כלל שכל המינים שיש
לחוש למיני חטים ושעורים שיתערבו נהגו לאסור, דהא עניס וקימעל שמתערבין בהן מיני
חטים ושעורים ..., ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א, וחרדל כתב
הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים.
ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם. וגם יש
ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את
העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו
שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש
חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים
לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז,
שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל
האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור
גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור
להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י
ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל
ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה
הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו
להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו
לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני
דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני
דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב. ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה
מקומות עוד מכ"ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר
כדאיתא בח"י. ולאלו שיש להם מנהג ביחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל
מספק אין לאסור. ולכן שייך שיתן הכשר שלא נתערב שם חמץ ויאכלו אלו שלא נהגו בזה
איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל מהאי טעמא. ידידו, משה פיינשטיין.
16.שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן לט
עוד העתיק מס' ויגד משה הגדה בסי' י"ז אות ז' שהביא
מחלוקת בזה והביא בשם יד אהרן סו"ס ט"ז שבקצת מקומות באשכנז לא אכלו
תפוחי אדמה בפסח ובס' אהל שלמה כתב שהגה"ק בעל תפארת שלמה ז"ל אמר
שצריכין להודות שלא הי' בזמן הגאונים תפוחי אדמה כי הובאו אחרי הגאונים מאמריקא
ואם היו בימיהם היו אוסרים אותם לפסח מגזירת קטניות והאריך שם קצת.
17.
ספר שיחות מוהר"ן אות - רלה שיחות מורנו הרב רבי נחמן:
כבר מבאר ב"לקוטי תנינא" סימן מ"ד שרבנו,
זכרונו לברכה, הזהיר מאד לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר, כי 'אין הקדוש ברוך
הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (עבודה זרה ג.) ולא נתנה התורה למלאכי השרת (ברכות
כה:) וכו'. ואמר אז: שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה
ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים (תכב), וכעין שמצינו בגמרא
(שבת קיח:): 'אביך במאי זהיר טפי' וכו'. ואף על פי כן גם באותה המצוה אל יכנס
בחומרות של שגעון ושטות ומרה שחורות, רק ידקדק בה בלי שגעון בכל החומרות. אבל בשאר
כל המצוות אין צריכין להחמיר כלל. והלואי שנזכה לקים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש
בלי שום חומרות:
וגם בענין החומרות יתרות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים
לדקדק יותר מדאי ונכנסים במרה שחורות גדולות. והאריך בשיחה זו אז כי איש אחד
מאנשינו שאל לו זכרונו לברכה שאלה אחת בענין איזה חומרה בפסח איך להתנהג. ואז
התלוצץ ממנו מאד. והרבה לדבר מענין זה שאין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות ושגעון
ובלבולים. ואמר שהוא בעצמו גם כן כבר היה שקוע בענין זה מאד שהיו עולים על דעתו
חומרות יתרות מאד מאד. ופעם אחד היה חושב מחשבות בענין המים על פסח שחשש שמא יש
איזה משהו במים ששואבין. ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח כמו שנוהגין קצת, גם זה
לא הוטב בעיניו, כי קשה לשמר היטב המים מערב פסח על כל ימי הפסח. ולא הוטב בעיניו
שום מים רק מי מעין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים מים חדשים בכל עת. אבל במקום
שהוא זכרונו לברכה היה יושב לא היה שום מעין כזה, והיה בדעתו לנסע על פסח למקום
שיש שם מי מעין כזה. כל כך נכנס בחומרות ומרה שחורות ודקדוקים יתרים. אבל עכשו הוא
מתלוצץ מזה כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות, אפלו בפסח:
והאריך בשיחה זו הרבה אז כי עקר העבודה באמת הוא תמימות
ופשיטות להרבות בתורה ותפלה ומעשים טובים בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות. רק
לילך בדרך אבותינו הקדמונים. ולא נתנה התורה למלאכי השרת. ואמר אז שבשביל זה עזבו
העולם חכמות הדקדוק ואינם עוסקים בו כלל. כי דקדוק אין צריכין כלל, כי אין צריכין
לדקדק על עצמו יותר מדאי לבקש חומרות יתרות. והאריך בזה עוד. ואמר אז שאין שום דבר
שיהיה חיוב בדוקא ואם לאו וכו'. רק אם יוכל - יוכל ואם לאו - אנס רחמנא פטרה וכבר
מבאר זאת במקום אחר (תכג):
18.שולחן ערוך אורח חיים סימן תצו סעיף ג
ד [ג*] בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, (ט) אסורים לעשות
מלאכה ביום טוב שני (י) ה ביישוב, <ב> אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע
ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. (יא) ו אבל
אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור (יב) בין במדבר בין ביישוב.
(יג) וכל ז חוץ [ה] לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.
19.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצו סעיף ז
בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ אסורים לעשות מלאכה
ביו"ט שני בישוב ישראל אפילו בצנעא ואפילו במדבר אם הוא תוך התחום לעיר
שישראל דרין בה ואפילו דעתם לחזור למקומם מטעם שנתבאר בסי' תס"ח ומכל מקום אם
עשו מלאכה אין מנדין ואין מלקין אותם כיון שדעתם לחזור למקומן:
20.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצו סעיף יא
בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אע"פ שדעתן לחזור אין
עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל ויש חולקין.
כל מי שאין דעתו לחזור למקומו אף על פי שאשתו נשארה במקומו
נקרא אין דעתו לחזור:
