שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י

 סִיעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מֵהָלְכִין בַּדֶּרֶךְ

 

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    משנה מסכת תרומות פרק ח

(ט) חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו: ...(יב) וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

2.    תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז

הלכה כ-סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן אמ' ר' יהודה במי דברים אמו' בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומ' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר' שמעון או' כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

3.    שמואל ב פרק כ, א-כב

(א) וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּאמֶר אֵֽין־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַֽחֲלָה־לָ֙נוּ֙ בְּבֶן־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיַּ֜עַל כָּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י וְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ דָּבְק֣וּ בְמַלְכָּ֔ם מִן־ הַיַּרְדֵּ֖ן וְעַד־יְרוּשָׁלִָֽם: …(יג) כַּאֲשֶׁ֥ר הֹגָ֖ה מִן־הַֽמְסִלָּ֑ה עָבַ֤ר כָּל־אִישׁ֙ אַחֲרֵ֣י יוֹאָ֔ב לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי: …(טו) וַיָּבֹ֜אוּ וַיָּצֻ֣רוּ עָלָ֗יו בְּאָבֵ֙לָה֙ בֵּ֣ית הַֽמַּעֲכָ֔ה וַיִּשְׁפְּכ֤וּ סֹֽלְלָה֙ אֶל־הָעִ֔יר וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּחֵ֑ל וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־יוֹאָ֔ב מַשְׁחִיתִ֖ם לְהַפִּ֥יל הַחוֹמָֽה: (טז) וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ־נָ֣א אֶל־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ: (יז) וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָאִשָּׁ֛ה הַאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי: (יח) וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁאֹ֧ל יְשָׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמוּ: (יט) אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת הֽ': פ (כ) וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם־אֲבַלַּ֖ע וְאִם־אַשְׁחִֽית: (כא) לֹא־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה: (כב) וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ: ס

4.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תרומות פרק ח הלכה ד ^{ידיד נפש} 

תַנִי, סִיעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מֵהָלְכִין בַּדֶּרֶךְ. פָּגְעוּ לָהֶן גוֹיִם וְאָמְרוּ תְּנּוּ לָנּוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהֲרוֹג אוֹתוֹ וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ הוֹרְגִים אֶת כּוּלְכֶם. אֲפִילּוּ כּוּלָּן נֶהֱרָגִים לֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל ^{אבל אם} יִיחָדוּ לָהֶן אֶחָד כְּגוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ^{שהיה מורד בדוד ונמלט אל אבלה ויואב שם מצור על העיר עד שימסרו לו את שבע בן בכרי} יִמְסְרוּ אוֹתוֹ וְאַל יֵיהָרְגוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא חַיָּיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ^{ואם לא היה חייב מיתה, אפילו אם ייחדו, לא ימסרו} וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ^{אף על פי} שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. עוּלָא בַּר קוֹשַׁב, תַבָעְתֵיהּ מָלְכוּתָא ^{רצו להרגו} עָרַק וְאַזִּיל לֵיהּ לְלוֹד גַּבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אָתוּן וְאָקְפוּן מְדִינַתָא ^{באו חיילי המלך ועשו מצור} אָמְרוּ לָהֶן, אֵין לֵית אָתוּן יְהָבוּן לֵיהּ לָן אֲנַן מְחָרְבִין מְדִינַתָא ^{אמרו להם, אם לא תמסרו לנו אותו נחריב את כל המדינה}סַלַק גָבֵּיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּפָיְּיסֵיהּ וִיהָבֵיהּ לוֹן ^{הלך ריב"ל לעולא בר קושב ופייס אותו למסור את עצמו} וְהַוֵה אֵלֵיהוּ זָכוּר לְטוֹב יְלִיף מִתְגָלֵי עָלוֹי וְלָא אֶתְגָלֵי ^{עד אז היה אליהו הנביא מתגלה אל ריב"ל, ומאותו מקרה לא נתגלה אליו} וְצָם כַּמָּה צוֹמִין וְאִיתְגָלֵי עָלוֹי ^{צם ריב"ל כמה צומות לדעת מדוע אינו נגלה אליו} אָמַר לֵיהּ, וְלַמָּסוֹרוֹת אֲנִי נִגְלָה? ^{אמר לו אליהו, ולמלשינים אני נגלה?} אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִשְׁנָה עָשִׂיתִי? ^{אמר לו ריב"ל הרי אני עשיתי כמו שכתוב במשנה, ייחדו להם אחד ימסרוהו!} אָמַר לֵיהּ, וְזוֹ מִשְׁנַת הַחֲסִידִים? ^{ענה לו אליהו, וכי כך נוהגים חסידים? היית צריך לשלוח אחר שיפייס אותו.} רַבִּי אֵימִי אִיתְצָד ^{נתפס ע"י גזלנים} בְּסִיפְסִיפָה. אָמַר ר' יוֹנָתָן, יִכָּרֵךְ הַמֵּת בִּסְדִינוֹ ^{כלומר, אין דרך להצילו}. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עַד דְאָנָא קָטִיל אָנָּא מִתְקָטִיל ^{אני אלך להצילו, ואו שאני אהרוג או נהרג על ידם} אֲנָּא אֵיזִיל וּמִשֶׁיָּזִיב לֵיהּ בְּחַיָּילָא ^{אני אלך להצילו בכח} אָזַל וּפָיֵיסוּן וִיהָבוּנֵיהּ לֵיהּ ^{הלך ופייס אותם והחזירו לו אותו} אָמַר לוֹן ^{ר"ל אמר לגזלנים} וְאָתוּן גַּבֵּי סַבּוֹן וְהוּא מָצְלִי עָלֵיכוֹן ^{ואתם בואו אצל ר' יוחנן הזקן ויתפלל עליכם} אָתוּן גַּבֵּי ^{באו אצל} ר' יוֹחָנָן. אָמַר לוֹן, מַה דְּהֲוֵה בְּלִבְּכוֹן אִיעָבַד לֵיהּ יִמְטָא לְהַהוּא עָמֵא ^{מה שרציתם לעשות לו יבוא עליכם} לָא מָטוּן אָפִּיפְּסִירוּס עַד דְאָזְלוּן כּוּלְהוֹן ^{לא הספיקו להגיע עד אפיפסירוס עד שמתו כולם}.

 

1.    משנה מסכת אהלות פרק ז 

(ו) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו. יָצָא רֻבּוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ:

2.    מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו ־ אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הואִ ־ שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה. 

3.    תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק יד הלכה ד - ידיד נפש 

א"ר חֲנִינָא מָתְנִי' אָמְרָה כֵּן שֶׁאֵין מִתְרָפִּין מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. דְתַנִינַן תִמַן ^{אהלות פרק ז משנה ו, אישה המקשה ללדת, החיה מוציאה את הולד איברים איברים, ואם} יָצָא רוּבּוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ ^{הרי הוא כילוד} שֶׁאֵין דוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ ^{משמע שאין נרפאים משפיכות דמים}. לֹא סוֹף דָּבָר ^{מה שאמרנו שאסור לאדם להציל עצמו, לא רק} בְּשֶׁאָמַר לוֹ הָרוֹג אֶת פְּלוֹנִי ^{ואם לא, אהרוג אותך שלא ימית את פלוני} אֶלָּא אֲפִי' חָמוֹס אֶת פְּלוֹנִי ^{ואם לא, אהרוג אותך, אסור להציל עצמו בממון חבירו}. תַּנִי עָכּוּ"ם בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר ^{לעכו"ם אסור להציל עצמו בישראל, אבל} יִשְׂרָאֵל בְּעָכּוּ"ם מוּתָּר ^{מותר לישראל להציל עצמו בחיי עכו"ם.} רַב חִסְדָא בָּעֵי, מַה לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ שֶׁל גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל קָטָן? ^{קטן שהיה רודף אחר הגדול, האם מותר להציל את הגדול ע"י שיהרוג את הקטן ככל רודף, או כיון שהקטן לאו בר עונשין אסור להרגו?} הֵתִיב ר' יִרְמְיָה, וְלֹא מָתְנִי' הִיא? ^{וכי לא למדנו במשנה} יָצָא רוּבּוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ ^{ושם התינוק רודף אחר אמו ואמרו אין נוגעים בו! והגמרא דוחה} ר' יוֹסֵה בִּי ר' בּוֹן בְּשֵׁם רַב חִסְדָא, שָׁנְיָּיא הִיא תִמַן ^{שם שונה משאר דין רודף} שֶׁאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מִי הוֹרֵג אֶת מִי ^{כלומר, אינך יודע מי רודף אחר מי}.

4.    רש"י מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

קסבר - רב הונא רודף אין צריך התראה לענין להצילו בנפשו, דלא ניתנה התראה אלא לענין בית דין דלא מצי למקטליה אם הרג בלא התראה.

יצא ראשו ־ באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו ־ אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש - התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי: משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה) +מסורת הש"ס: דתרומות פ"ז+.

משמיא קא רדפי לה - לאמיה.

5.    רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א:ט 

אַף זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֵבָּר בְּמֵעֶיהָ בֵּין בְּסַם בֵּין בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם:

6.    תוספות ר' עקיבא איגר מסכת אהלות פרק ז משנה ו

[אות טו] שאין דוחין נפש. והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי' קרדפו אחרי' גמ' סנהדרין דף ע"ב. והרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה ט' כתב אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו"ת גאוני בתראי סימן מ"ה שהאריך בזה (דברי הרמב"ם הובא בח"מ סי' תכ"ה. ואפשר משום דב"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי'):

[אות טז] תוי"ט ד"ה שאין דוחים נפש. והן נהרגים עמו. ולפ"ז יש לדון ה"ה בולד שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל האשה וצריך להתישב בדין זה עכ"ל שו"ת פמ"א ח"ג סי' ה':

7.    שו"ת פנים מאירות חלק ג סימן ח

שאלה נשאלתי אשה שהיתה מקשה לילד ויצא ולדה דרך מרגלותי' אי שרי לחתוך הולד לאברים להציל את האשה. 

תשובה דבר זה כבר הזכיר הרמב"ם בפ' א' מהלכות רוצח וש"ע בח"מ סי' תכ"ה סי' ב' וז"ל לפיכך העוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעי' מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחים נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם והרב הב"י העתיק ראשו משום דבסנהדרין דף ע"ב איתא יצא ראשו אין נוגעין בו אבל גירסא שלנו במתניתין סוף פ"ז דאהלות האשה שהוא מקשה לילד מחתכין את הולד ומוציאו אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וכתב הברטנור' ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו אין נוגעים משמע משום דהוי כילוד וברוב הולד נמי חשיב כילוד דתנן בפ' המפלת דף כ"ח ע"א יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזה רוב ראשו משיצא פדחתו ופי' רש"י מסורס דרך מרגלותיו הרי להדי' דרך מרגלותיו בעינן שיצא רובו וא"כ מתניתין דאהלות דקתני יצא רובו אין נוגעין בו משמע דאתי לאשמועינן אפילו דרך מרגלותיו אם יצא רובו אסור ליגע בו וצריך להתישב אם ידוע כשיצא דרך מרגלותי' ששניהם ימותו אם מותר להציל האשה כמעשה דשבע בן בכרי שכתב רש"י בסנהדרין הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרו לו היה נהרג בעיר כשיחפשנה יואב והן נהרגי' עמו משמע היכי דשניהם ימותו מצילין ודוחין נפש מפני נפש עי' בטור בפרק ו' דאהלות ועי' ביו"ד סי' קנ"ו וצ"ע להתישב בדין זה.

8.    תוספות יום טוב מסכת אהלות פרק ז משנה ו

שאין דוחין נפש מפני נפש - וא"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אף על פי שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא [דתרומה] רש"י שם בסנהדרין והר"ש בספ"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפילו אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור:

9.    תפארת ישראל - בועז מסכת אהלות פרק ז אות י

והא דלא דיינינן ליה כרודף דניתן להצילו בנפשו (כסנהדרין דעב"ב). שאני הכא שלא התכוון הולד להמיתה. ואף על גב דשבע בן בכרי נמי לא התכוון שיהרגו בני אבל על ידו ורק להציל א"ע המליט א"ע אליהן. ואפ"ה מדיחדו אותו שימסרוהו חשבוהו כרודף ומסרוהו להריגה. והרי הכא בהולד ג"כ איכא הך סברא. מדהוא גרם מיתתה ולא היא גרמה מיתתו בצאתו מרחם. נהווי כיחדוהו ודינו כרודף. ואת"ל שאני שבע בן בכרי דהרי אילו לא מסרוהו. היה הוא והן נהרגין מחיל יואב כשיכבשו העיר. מדמרדו במלכות. משא"כ הכא אפשר שכשתמות אמו ינצל הוא כשיקרעו בטנה וככל יוצא דופן. וא"כ מה עדיף חיי אם מחיי ולד. ליתא דהרי הבא במחתרת נמי אינו מתכוון להרוג. ורק על עסקי ממון בא. ולולי שהיה הבעה"ב מעמיד על עצמו כשיקח זה ממונו היו גם שניהן נצולין. ואפ"ה אמרינן מדחזקה שאין הבעה"ב יכול להתאפק בעצמו הו"ל פסיק רישא שיהרג הבעה"ב וכל פסיק רישא הו"ל כמתכוון (כשבת קג"א). וא"כ בהולד נמי נימא. מדודאי תמות האם ע"י יציאת הולד. הו"ל כפסיק רישא שתמות ע"י יציאתו. ונדייניה לולד כמתכוון להרגה. והו"ל כרודף שניתן להצילו בנפשו. י"ל דשבע בן בכרי וגם הבא במחתרת. אף על גב שלא התכוונו לרדוף. עכ"פ הן עצמן גרמו ברצונם הפסיק רישא להסכנה. לפיכך דינינן להו שפיר כרודף במתכוון. ועוד שגם הגרמא עצמה שלא כדין עשו. והרי מה"ט נמי קיי"ל (בח"מ תכ"ה) דהמזייף מטבעות. שג"כ גרם הפסיק רישא להסכנה ליושבי הארץ בישראל בכוונה וגם שלא כדין עשה. להכי ג"כ דינו כרודף. אבל הכא הולד הזה לא גרם הפסיק רישא בכוונה. וגם שלא כדין לא עשה. דכך דרך הטבע הוא. להכי לא דיינינן ליה כרודף. מיהו נ"ל דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הולד או בשאפשר ששניהם ינצולו. אבל אם כשלא נמיתו ימותו שניהן מעצמן. אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל עכ"פ אמו וכמעשה דשבע בן בכרי. ואף על גב דלא דלא דמו אהדדי וכדאמרן. עכ"פ מדאיכא רק חיי שעה להולד. דבל"ז ימותו שניהן. לא דיינינן ביה כולה האי בולד שעכ"פ ספק נפל הוא. ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכה"ג וודאי דמא דידה סומק טפי ומותר להציל עכ"פ נפש אחת מישראל [ועמ"ש בס"ד בפירושינו למשנה סוף יומא בענין זה]:

10.מהר"ם שיק מסכת אהלות פרק ז משנה ו

האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה וכו' יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. [בתוי"ט הקשה ממעשה דשבע בן בכרי שהרגוהו כדי להציל האחרים, ומתרץ דהתם אפילו לא מסרוהו היה נהרג והן נהרגים עמו, אבל בלא"ה אין רשאים למסור]. הנה בסי' נ' נשא ונתן הדר"ג הרה"ג המפורסם מו"ה חיים סופר נ"י [בעמח"ס מחנה חיים] בשאלה אחת על המקשה לילד והרופא אמר שאם לא ימית ויחתוך את העובר ע"כ ימותו שניהם, אם רשאין להניח להרופא לחתוך את העובר להציל את האשה, וכ' שהגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל בתוספותיו על המשניות [כאן] כתב דאפילו לדעת הפוסקים דבי חדו הואיל ושניהם מתים מותר למסור יש לדייק דה"ה בתינוק שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל את האשה וצריך להתיישב בדין זה עכ"ל, וכעין זה כתוב ג"כ בשו"ת פמ"א ח"ג סי' ח' עכ"ל, והדר"ג נ"י פקפק על דבריו דאינו דומה מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם שמיתה בידי אדם גרוע יותר והאריך בזה וגם פקפק דמי שם אותו שר ושופט ע"ז, ואני שמעתי ולא אבין דוודאי מלשון רש"י בסנהדרין דף ע"ב ע"ב ד"ה יצא ראשו וכו' ובר"ש [כא] מבואר מלשונם דדין עובר דמי ליחדו ואם שניהם ימיתו היה מותר להמית העובר להציל האם למ"ד דלא בעי דווקא כשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה^א וכ"כ בפשיטות בס' תפארת ישראל במשניות דאהלות שם, וע"כ הא דכתב הגאון הנ"ל דצריך ליישב כוונתו, [הוא] הואיל ויש ב' שיטות בזה אי סגי ביחדוהו כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז.

ומ"ש מעלתו דהריגה ע"י אדם גרע בוודאי כן הוא, אבל משום ניוול או צער דחבירו לא מצינו דזה עומד בפני פיקוח נפש^ב, ובכתובות דף י"ט [ע"א] אמרינן כללא דאין לך דבר דעומד בפני פק"נ אלא וכו' וש"ד בלבד, והאי בלבד נראה דכיון דמשום צער וניוול דאחרינא אין רשאי להניח למות חבירו, וכבר הביא מעלתו דברי כפ"ת ביומא פ"ב ובפ"ת ביו"ד סי' קנ"ז אות ט"ו הביא פלוגתא בזה.

אבל זה וודאי דלכ"ע בשביל צער או ניוול אינו רשאי להניח חבירו לבוא לידי סכנה, ובניוול המת אמרינן חולין דף י"א ואם משום איבוד נשמה דהאי ננווליה, וכבר האריכו ג"כ בנוב"י מהדו"ת סי' ר"י ובתשובת מרן הגאון בעל חת"ס סי' של"ו דבמקום פיקוח נפש רשאין לנוולו ואני הארכתי בזה במקו"א ואין כאן מקומו, ועכ"פ נראה דלמ"ד דביחדו מוסרין, ה"נ כאן אם התינוק מת בוודאי בידי שמים ואנו יכולין להציל האם ע"י שננוול ויצערו את התינוק הדין נותן שיהרגו את התינוק, וא"כ כיון שהדין כן כל האדם שעושה זאת זכה, ותו דהא קי"ל דעביד אינש דינא לנפשיה^ג.

ולפיענ"ד אפשר לומר דגם לאידך שיטה דס"ל דבעינן שיהא חייב מיתה^ד איכ"ל דשרי בנ"ד, לפי מה שאמרתי ליישב כוונת הרמב"ם בפ"א מהלכות רוצח [הל"ט] שכ' דבמקשה לילד מותר המילדת לחתוך העובר משום דהוי כרודף, והקשו עליו הא מבואר בסנהדרין דף ע"ב ע"ב הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה^ה, ולפענ"ד בא רמב"ם ליישב דלכאורה קשה טובא אמאי רשאין קודם שיצא ראשו לחתוך העובר הא כתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ט [ע"א] ד"ה ליכא מידי וכו' וגם לישראל בעובר אינו רשאי להורגו, וע"כ דהיינו מן התורה דהוי כמקצת נפש וכחצי שיעור, ואנן קי"ל ביו"ד בסי' קנ"ז דגם על ביזרא דעריות וש"ד יהרג ואל יעבור, [וא"כ] (ו)אמאי מותר להרוג העובר להציל את האם הא הוי ביזרא דש"ד, וע"ז נראה דתי' הרמב"ם דנהי דלא הוי רודף [משום דמשמיא קרדפי לה], מ"מ כיון דהוא הגורם למיתת אמו הוי כמו ביזרא דרודף, (הא) [ולכך] כאן לא מקרי נפש ולא הוי ש"ד ממש [מותר להורגו].

והנה הרמב"ם פסק בפ"ה מיסוה"ת דלא סגי בייחודי^ו והרמ"ך הקשה שם הא לא שייך כאן מאי חזית [דהא אם לא ימסרו יהרגו את כולם], וכ' הכ"מ דס"ל דגם בלא סברא אמרינין בש"ד חמירא^ז, ובגמרא לא משמע כן, ולפי ענ"ד טעמא דהרמב"ם דנהי דמיחדו וסופו למות ממנ"פ גם חיי שעה איכא ביזרא דש"ד, דנהי דבסנהדרין דף ע"ח דאיתא דטריפה אי הרגו פטור מוכח דעל חיי שעה אינו נהרג מי שהרגו קודם, מ"מ בוודאי איכא ביזרא ומחללין שבת על זה, והמעמץ עם יציאת הנפש הוי כשופך דמים אמרינן, וכיון דאיכא ביזרא עדיין נימא משום ביזרא דש"ד יהרג כדלעיל, וע"כ מאן דס"ל דייחודהו מועיל חשוב לי' כרודף כיון דבעבורו רוצים להרוג כולם, ואידך מ"ד סובר כיון דהוא לא פשע לא הוי כרודף אלא א"כ חייב מיתה באמת אז הוי כרודף משום דפשע, ומשום חומר הדבר פסק הרמב"ם להחמיר, וא"כ בנידון הנ"ל דוולד דחשיב לרמב"ם ג"כ ביזרא כמו ביזרא דרודף ומותר נגד ביזרא דש"ד, וא"כ נראה דבכה"ג ג"כ הרמב"ם מודה דסגי ביחודו כן היה נראה לי.

אלא דלכאורה ק"ל גוף הסברא הנ"ל דלפי הנראה ממשנה דאהלות ומערכין דף ז' ומאו"ח סי' ש"ל דגם אם חותכין בין האם להציל הוולד ובין וכו' א"כ ל"ד זה ליחדוהו כלל דהתם ע"כ כלם מתים, אבל כאן אפשר להציל האם ע"י הוולד ואפשר להציל הוולד ע"י האם א"כ שוב קשים דברי הגאונים הנ"ל, וצ"ע, ואפשר שע"ז כ' הגאון ר"י פיק זצ"ל כיון דאפשר דלא כלו לו חדשיו^ח, אפילו אי הוי מיעוט, מ"מ אין רשאין להמית האם להציל הוולד דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב, דכיון דעפ"י המיעוט אין רשאין להמיתה, א"כ ע"כ ימית הוולד, שוב שפיר איכ"ל כסברת הגאונים הנ"ל דרשאין להמית הוולד להציל האם כמו שהסברתי לעיל כן היה נ"ל בכוונתם.

אלא דכל זה אפשר לומר אם אנו יודעין בבירור שימותו שניהם, אמנם הרי זה אינו נודע אלא עפ"י אמירת הרופאים ואנן קי"ל דאמירת הרופאים אנן חשבינן לספק כמבואר בדברי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד הלכות נדה, וא"כ אכתי אין מקום להנ"ל, מיהו לפי מה דאמרינן בכתובות דף כ"ב ע"ב דברי לי מהני ופי' רש"י שם דאפילו ברי לי דאין לבו נוקפו מהני^ט, וא"כ אפשר דאיכ"ל דאם הרופא בעצמו אומר שברי לו והוא רוצה לעשות כפי ברי שלו היה מותר לדעת הגאונים, ואפשר דאין אנו מחוייבין למחות בו. כ"ז כתבתי לא ח"ו להורות בדבר חמור כזה אלא לעורר שדברי הגאונים הנ"ל נכונים אלא שצריך עדיין להתיישב בדבר הזה כן נראה לפי ענ"ד. [שו"ת יור"ד קנ"ה]