Otzar Beit Din

Preparing for the upcoming Shmittah year – I find it sociologically fascinating and Halakhically bewildering how parts of religious Zionism are pushing toward the Otzar Beit Din as a “solution”. Otzar Beit Din is - at least in my opinion – far weaker than the Heter Mechira. It has all but no basis in Halakha – especially in the manner in which it is implemented. 

 

The Otzar Beit Din is mentioned in the Tosefta. However, it is not introduced as current practice, rather the Tosefta speaks of the past tense, as something that had once existed. The manner it is framed is as a strategy to assure that the laws of Shmittah were being properly observed and implemented. The laws of Shmittah have always been onerous, not just in terms of economic prosperity, but in terms of basic sustenance. It was not a question of people simply not being wealthy due to Shmittah observance. To ask the farmer to let the land lie fallow and not work, was a challenging mitzvah, one which we are told was not always kept, and when it was kept, was not always kept properly. The Tosefta states:

 

תוספתא מסכת שביעית (ליברמן) פרק ח 

הֲלָכָה א - בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחֵי עֲייָרוֹת כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵּירוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוּ' וְהַשְּׁאָר מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין עוֹדְרִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵילָה וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בְּגַת וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן זֵתִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בֵּית הַבַּד וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ הִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּיעוּר עֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחֵר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה ר' יוֹסֵי אוֹמ' אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחֵר הַבִּיעוּר ר' שִׁמְעוֹן אוּמ' עֲשִׁירִים אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחֵר הַבִּיעוּר: 

הֲלָכָה ב-מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּירוֹת לְחַלֵּק מַחְלְקָן לַעֲנִיִּים מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּיעוּר מְחַלֵּק מֵהֶן לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וּלְיוֹדְעָיו וּמוֹצִיא וּמַנִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְאומ' אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִיטֹּול יָבֹא וְיִטּוֹל חוֹזֵר וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שָׁעָה שֶׁיִּכְלוּ:

Originally, emissaries of the Beit din (court) sat by the entrance to the cities, whoever brought fruits in his hand, had them taken away, and they were given food for three meals. The fruits were placed in the storage facility (Otzar) of the city. When the time arrived for the figs the emissaries of the court (beit din) hired workers…processed them and they were placed in the storage facility (Otzar) of the city….on Fridays the produce was given (to the people) according to the (numbers of the members of the) household.

 

The Beit Din had emissaries who sound suspiciously like customs agents, who would confiscate the produce which the farmers brought into the cities. In normal years, these farmers would set up shop in the local market and sell their produce, but in the Shmittah year the produce was confiscated by the courts – or “custom agents”. The farmers were left with enough food for three meals of private consumption. The courts would also hire workers to pick and process the dates, grapes, and olives, and then distribute the produce to the people.

 

Several issues should be noted:

1 - The Tosefta starts with the word “brishona” (“originally”): apparently this practice was discontinued by the time it was reported by the Tosefta. This would implicitly raise a concern as to why such practice fell into disuse, and which conditions are needed for the Otzar Beit Dinto viable – even according to the Tosefta.

2- The law presented sounds as if it is a de facto response, not a de jure arrangement. It seems to have been a practice to punish those who tried to circumvent the laws of Shmittah, by confiscating their produce.

3 - We are not told that any work to the field was permitted by virtue of the existence of the Otzar Beit Din. 

4 - No money was paid to the farmer. Instead, his produce was confiscated. A point which may explain why the practice was discontinued, it has been theorized that the Otzar Beit Din only worked when the Beit Din had this type of authority, perhaps only in Temple times.

5 - The Beit Din invested money to hire workers to pick and process the fruits. According to some, this explains the disuse of the practice; only in Temple times, when the Beit Din was supported by the shekalim, did they have the resources to invest in this endeavor.

6 - The Tosefta only mentions dates, grapes, and olives. These all grow by themselves during the Shmittah year, but vegetables and other produce which needs to be cultivated are not mentioned.   

7 - The fruits were not sold; they were distributed to the people free of charge.

8 –This practice is not mentioned in the Talmud, nor is it codified by the Rambam. Therefore, at first glance the Otzar Beit Din could not serve as a modern-day strategy to deal with Shmittahproduce. 

9- Even among those Rishonim who mention the Otzar Beit Din[1], there are limitations on its use. For example, the Ramban, who presumably allows the Otzar Beit Din (or felt at one time it was indeed in practice), specifically says it is done to avoid the produce being bought and sold,[2]  Rabbi Shlomo Serielo says the Otzar Beit Din only helps for produce from the sixth year, but not for produce of the seventh year. [3]

 

10- For those who claim that eating fruit with Kedushat Shviit is akin to eating “kodshim” the Chazon Ish and others didn’t concur. 

 

---

[1] The practice is cited by the Ramban Vayikra 25:7, R”Sh Shbiet 9:8.

 

[2] Ramban Vayikra 25:7, the Ramban in the Sefer Hamitzvot, sees the “prohibition” of selling produce of Sheviit, as the meaning of the word to eat, - and not to be sold. See Talmud Bavli Avodah Zara 62a. See Rashash Yoma 86b

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סב עמוד א

דתניא: החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית - שכרן שביעית; מאי שכרן שביעית? אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה: לאכלה - ולא לסחורה! 

רמב"ן ויקרא פרק כה:ז 

...מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, כל זה שנוי בתוספתא. ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם: ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) [קיץ] ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשדשלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה:...

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין 

מצוה שלישית שאמרה תורה בפירות שביעית ^{(ר"פ בהר)} והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא כמו שאמרו באחרון שלע"ז ^{(סב א)} נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. וכן במקומות רבים מן התלמוד ^{(בכורות יב ב, ועי' סוכה מ א, וש"נ)} בא כלשון הזה. ונכפלה זאת המצוה באמרו ית' ^{(משפטי' כג)}ואכלו אביוני עמך. שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כמו שאמר (ר"פ קדושים) לעני ולגר תעזוב אותם בלקט ושכחה אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום ^{(שם ופ' בהר ב"פ)}. והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה:

רש"ש מסכת יומא דף פו עמוד ב 

רש"י ד"ה אחת קלקלה. ועי' רש"א. אבל אנן קיי"ל כר"ע במכות (יג ב) דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. והכא יל"פ בפנויה וזנתה עם אחד מחייבי כריתות. אבל יותר נל"פ דהכוונה בכאן על מכת מרדות. וכמו שפרש"י בקדושין (פא) ד"ה מלקין ובד"ה אתה מוציא לעז ודומיא דפגי שביעית דאין בהם רק לאו הבא מכלל עשה [ודברי בעל מגילת אסתר במ"ע ג' שהוסיף הרמב"ן ע"ש. תמוהין. דמה יושיענו זה שהתרו בה. אטו אם מתרין להעובר מ"ע ילקה]:

 

 

[3] See Rashas (Rabbi Shlomo) Serielo Sheviet 9:4 sv Chozer, 9:8 aval haemet, vani omer.

ר"ש סיריליאו ירושלמי שביעית ט:ד

וכל זה היה בתחילת שביעית ומפירות ששית דאית בהו קדושה מחמת לקיטתן בשביעית מוסרין ליד הבית דין ...נותנין כדי יומו בלבד:

 

פרשת בלק התשפ״א

 פרשת בלק התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ה - ו

(ה) וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי: (ו) וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־ הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר:

2.    בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק א - ג

(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה:

3.    משנה מסכת אבות פרק ה:יט

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ^{(משלי ח)}, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ^{(תהלים נה)}, וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

4.    ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז:י

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר +במדבר כד טז+ נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר +דברים ה כח+ ואתה פה עמוד עמדי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר +במדבר כד ד+ ^{נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר} מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

5.    במדבר (פרשת בלק) פרק כב 

(יא) הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו: (יב) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא: (יג) וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן ה֔' לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם: (יד) וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ:...(יז) כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה: (יח) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ ה֣' אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה:…(כא) וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: (כב) וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ ה֛' בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ: (כג) וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ ה֜' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ: (כד) וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה: (כה) וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ ה֗' וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ: (כו) וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־ה֖' עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: (כז) וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ ה֔' וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל: (כח) וַיִּפְתַּ֥ח ה֖' אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים: (כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ: (ל) וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא: (לא) וַיְגַ֣ל ה֘' אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ ה֙' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו: (לב) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי: (לג) וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי: (לד) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ ה֙' חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי: (לה) וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ ה֜' אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק:…(לז) וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ: (לח) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

6.    במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק יא - יב

(יא) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ: (יב) וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים ה֙' בְּפִ֔יאֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר:

7.    במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק א - ב

(א) וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י ה֙' לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו: (ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים:

8.    בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק יח - כ

(יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: (יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל:

9.    ספורנו בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק יט

וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ ויאמר ברוך אברם לאל עליון. ראשונה ברכו, ואחר כך אמר הנה בלעדי ברכתי, אברם הוא "ברוך לאל עליון" כמו שאמר "וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔" (לעיל יב, ב):

10.אלשיך על בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק יט

והטעם שזכה אברם להיות ברוך, הוא להיות קונה בזכותו שמים וארץ, כי מתחלה היה העולם בתורת חסד חנם, ועוד מעט היה מסתלק גם משם והיה העולם אבד שמים וארץ, ואברם קנאם בדמי מעשיו הטובים כאילו שמים וארץ שלו, כי הוא מקיימם בלא תורת חסד חנם:

11.במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק י - יג

(י) וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים: (יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ ה֖' מִכָּבֽוֹד: (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר: (יג) אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר ה֖' אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

12.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד א

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי סִימָאִי, שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה - בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ - נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק - נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין, יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח - זָכוּ מִבְּנֵי בָּנָיו, וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר, (ד"א א ב) "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים, שִׁמְעָתִים, שׁוֹכָתִים, הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב", וּכְתִיב, (שופטים א) "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה". 

Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering. Yitro, who ran away merited that his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone.

13.שמות (פרשת יתרו) פרק יח פסוק א - יב

(א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

14.איוב פרק א 

(ה) וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֘ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֘ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים: פ

(ו) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־ה֑' וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם: (ז) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־ה֙' וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ: (ח) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע: (ט) וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־ה֖' וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים: (י) הֲלֹֽא־אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲ֧דוֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ: (יא) וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י הֽ':

But put forth Thy hand now, and touch all that he hath, surely he will blaspheme Thee to Thy face.'

15.איוב פרק ב פסוק ה - ט

(ה) אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: ... (ט) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת:

(5) But put forth Thy hand now, and touch his bone and his flesh, surely he will blaspheme Thee to Thy face.'... (9) Then said his wife unto him: 'Dost thou still hold fast thine integrity? blaspheme God, and die.'

16.איוב פרק ג פסוק ח

יִקְּבֻ֥הוּ אֹרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן:

(8) Let them curse it that curse the day, Who are ready to rouse up leviathan.

17.איוב פרק לא פסוק ל

וְלֹא־נָתַ֣תִּי לַחֲטֹ֣א חִכִּ֑י לִשְׁאֹ֖ל בְּאָלָ֣ה נַפְשֽׁוֹ:

(30) Yea, I suffered not my mouth to sin By asking his life with a curse.

18.איוב פרק מב פסוק א - י

(א) וַיַּ֖עַן אִיּ֥וֹב אֶת־ה֗' וַיֹּאמַֽר: (ב) יָ֭דַעְתִּי כִּי־כֹ֣ל תּוּכָ֑ל וְלֹא־יִבָּצֵ֖ר מִמְּךָ֣ מְזִמָּֽה: (ג) מִ֤י זֶ֨ה׀ מַעְלִ֥ים עֵצָ֗ה בְּֽלִ֫י דָ֥עַת לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע: (ד) שְֽׁמַֽע־נָ֭א וְאָנֹכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי: (ה) לְשֵֽׁמַע־אֹ֥זֶן שְׁמַעְתִּ֑יךָ וְ֝עַתָּ֗ה עֵינִ֥י רָאָֽתְךָ: (ו) עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר: פ (ז) וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֗יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: (ח) וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: (ט) וַיֵּלְכוּ֩ אֱלִיפַ֨ז הַתֵּֽימָנִ֜י וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֗י צֹפַר֙ הַנַּ֣עֲמָתִ֔י וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם ה֑' וַיִּשָּׂ֥א ה֖' אֶת־פְּנֵ֥י אִיּֽוֹב: (י) וַֽה֗' שָׁ֚ב אֶת־שְׁב֣וּת אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֧סֶף ה֛' אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה:

(1) Then Job answered the Lord, and said: (2) I know that Thou canst do every thing, And that no purpose can be withholden from Thee. (3) Who is this that hideth counsel without knowledge? Therefore have I uttered that which I understood not, Things too wonderful for me, which I knew not. (4) Hear, I beseech Thee, and I will speak; I will demand of Thee, and declare Thou unto me. (5) I had heard of Thee by the hearing of the ear; But now mine eye seeth Thee; (6) Wherefore I abhor my words, and repent, Seeing I am dust and ashes. (7) And it was so, that after the Lord had spoken these words unto Job, the Lord said to Eliphaz the Temanite: 'My wrath is kindled against thee, and against thy two friends; for ye have not spoken of Me the thing that is right, as My servant Job hath. (8) Now therefore, take unto you seven bullocks and seven rams, and go to My servant Job, and offer up for yourselves a burnt-offering; and My servant Job shall pray for you; for him will I accept, that I do not unto you aught unseemly; for ye have not spoken of Me the thing that is right, as my servant Job hath.' (9) So Eliphaz the Temanite and Bildad the Shuhite and Zophar the Naamathite went, and did according as the Lord commanded them; and the Lord accepted Job. (10) And the Lord changed the fortune of Job, when he prayed for his friends; and the Lord gave Job twice as much as he had before.

19.במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק א - ב

(א) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים: (ב) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

20.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה עמוד ב

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" ^{(במדבר כב)} תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, אַהֲבָה - מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדֻלָּה, מֵאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, ^{(בראשית כב)} "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". שִׂנְאָה - מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדֻלָּה, מִבִּלְעָם, דִּכְתִיב, "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ": אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ - בָּא לִשְׁמָהּ, שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר הוּנָא, רוּת - בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה:

21.ספר פחד יצחק על ראש השנה מאמר א קונטרס החסד

[ה] וזה הוא פשר דבר ברית החסד לאברהם אבינו. מהותו ההכרתית של אברהם אבינו הוא ה"הכיר את בוראו", נסתכל בבירה ומתוך הבירה הציץ עליו בעל הבירה. ומכיון שנתיב החסד הוא הנתיב אשר עליו צעדה הבריאה בהתהוותה, והקו המוביל מן הבורא אל הבריאה קו החסד יקרא לו - הרי ממילא אתה למד כי בשעה שהכיר אברהם את בוראו ומתוך הבירה הציץ עליו בעל הבירה. בעל כרחו שדרך נתיב - החסד עבר; ואותו קו החסד הנמשך ישר מזכר קדשו יתברך אל תוך הבריאה - אותו עבר אברהם אבינו בדרכו חזרה מן תוך הבריאה אל זכר קדשו. קיומה של בירה זו תלוי הוא בזה שבעל הבירה נמצא בה, ובעל הבירה אינו נמצא בה אלא במדת חסדו; אי אפשר לו, איפוא, לאדם שירגיש בהצצתו של בעל הבירה מתוך הבירה, כי אם על ידי ההשתייכות למדת חסדו של בעל הבירה.‏

22.ספר פחד יצחק על ראש השנה מאמר ד קונטרס החסד

[ה] ובפרק ערבי פסחים אמרינן, )אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָנֵי עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה ״הוֹדוּ״, כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ וְלֹא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה, וְזָן אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ.( הנך עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד עשרים וששה דורות מבריאת העולם עד מתן תורה, שעדיין לא ניתנה תורה והקב"ה זן אותם בחסדו. יעו"ש. ודבר שאין צריך לומר הוא, שאין הכוונה במאמר זה כי ממתן תורה ואילך נתמעטה פעולתה של מדת חסדו יתברך, אלא, שאדרבה, כי מאמר זה בא ללמדנו שעל ידי מתן תורה נתרבתה ונתגדלה פעולתה של מדת החסד עד כדי נתינת מקום לקיום העולמות בתור תשלום שכר, בעוד שבאותם הכ"ו דורות שלפני מתן תורה היה קיום העולמות בא בתור מתנת חנם. וזה גופא הוא הגדלתה והאדרתה של מדת החסד שממתן תורה ואילך אין כאן חסד חנם. והך דקאמר שאותם העשרים וששה דורות נתקיימו בחסדו של מקום, היינו דוגמת הפרנסה, שמפרנסים את הילד אדעתא דבשעת גדולו יהיה סמוך על שלחן עצמו. וחזינן מזה שאף על גב דבודאי ישנה הנהגה של שכר ועונש גם לפני מתן תורה, מכל מקום אין שכרה של עבודת השם לפני מתן תורה מספיק לזקף את עצם קיום העולמות על חשבונו: דבכדי שקיום העולמות לא יבוא בתור מתנת חנם כי אם בתור תשלום שכר, מוכרחת היא עבודת השם בכל מצוותיה של תורה. ונמצא דאותו החסד הגדול הנותן מקום לעמידת העולמות בתורת זכי' בדין ולא רק ויתור של השפעה, אי אפשר לו להופיע אלא על ידי תוכן הרוחני של הדרגא ד"גאון יעקב", דהיינו האפשרות של קיום כל מצוותיה של תורה. ומכיון דיום הדין של ראש השנה אינו בא בעיקרו על הנהגת העולמות אלא על התהוות העולמות (עיין בהמאמר הראשון), אשר מצד זה שמו הוא יום הזכרון, דהיינו זכרון ליום ראשון; הרי דגלוי מדרגה זו דגאון יעקב היא היא יסודו של סקירת הדין דראש השנה. "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", על ידי בחירת הנחלה, גאון יעקב אשר אהב סלה.‏

23.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א

"וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם וְגוֹ', וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא). בִּלְעָם, מַאי בָּעִי הָתָם? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁהָלַךְ לִטֹּל, שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא, אָמַר רַב, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעִי קַרְנֵי, אוּדְנֵי דַּהֲווּ לֵיהּ - גְּזִיזוּ מִינֵיהּ. (יהושע יג) "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם", קוֹסֵם? נָבִיא הוּא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּתְחִלָּה - נָבִיא, וְלִבְסוֹף - קוֹסֵם. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, מִסְּגַנֵּי וְשַׁלִּיטֵי הֲוָות - אַיְיזָן לְגַבְרֵי נַגְרֵי:

24.חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת סנהדרין דף קו עמוד א

בתחלה נביא וכו'. פי' כי היה מתחלה נביא כי באה לו הנבואה קודם שיצאו ישראל ממצרים ואז היה הנבואה על האומות ג"כ, ולבסוף כשיצאו ממצרים ביקש משה שלא תשרה שכינה על או"ה רק על ישראל. וקודם מעשה זה לא נגמר הדבר שנסתלקה הנבואה מן האומות, וכאשר בלעם עצמו שהוא מן האומות הסכים על הברכות של ישראל, ואז נסתלקה השכינה מן האומות לגמרי שלא תמצא אח"כ השכינה על האומות (על נביאי או"ה) ודבר זה מבואר.

25.שמות (פרשת כי תשא) פרק לג פסוק טז

וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: פ

26.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם: ובמה יודע אפוא. ואימא: בימי יצחק, דכתיב: מי אפוא הוא הצד ציד! ואימא: בימי יעקב: דכתיב: אם כן אפוא זאת עשו! ואימא: בימי יוסף, דכתיב: איפה הם רועים! לא ס"ד, דכתיב: מי יתן בספר ויוחקו, ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב: וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם: היש בה עץ. מי דמי? הכא עוץ, התם עץ! הכי קאמר להו משה לישראל: ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ. יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. אלא מעתה, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו', מי הוה? אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא. א"כ, שמו ושם עירו למה? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה. מיתיבי: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו! תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד ב  אימא: כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד [שעה] שיצאו. מיתיבי: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם ואביו, ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי! (א"ל) וליטעמיך, אליהוא בן ברכאל לאו מישראל הוה? והא כתי' ממשפחת רם! אלא אינבוי אינבי לאומות העולם, ה"נ איוב אינבוי אינבי [לאומות העולם]. אטו כולהו נביאי מי לא אינבוי לאומות העולם? התם עיקר נביאותייהו לישראל, הכא עיקר נביאותייהו לאומות העולם. מיתיבי: חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקדוש ברוך הוא עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעוה"ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא! תנאי היא; דתניא, רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, שנאמר: הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו, איזה דור שכולו הבל? הוי אומר: זה דורו של שפוט השופטים. רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה, שנאמר: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות? הוי אומר: זה דורו של אחשורוש. ואימא: בימי דוד, דכתיב: ויבקשו נערה יפה! התם בכל גבול ישראל, הכא בכל הארץ. רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה, שנאמר: ותפל שבא ותקחם. וחכ"א: איוב בימי כשדים היה, שנאמר: כשדים שמו שלשה ראשים. ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא, כתיב הכא: כדבר אחת הנבלות תדברי, וכתיב התם: כי נבלה עשה בישראל. וְכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי סְבִירָא לְהוּ דְּאִיּוֹב מִיִּשְׂרָאֵל הֲוָה לְבַר מִיֵּשׁ אוֹמְרִים חדְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵאוּמּוֹת הָעוֹלָם הֲוָה בָּתַר דִּשְׁכֵיב מֹשֶׁה מִי שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְהָא אָמַר מָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְנָתַן לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ. א"ר יוחנן: דורו של איוב שטוף בזמה היה, שנאמר: הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו, וכתיב: שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך.

 27.חתם סופר חלק יו״ד (חלק ב׳) הקדמה פתוחי חותם

Parshat Balak The Children of Avraham

Parashat Chukat A Leader's Life and Death

פרשת חקת התשפ״א

 פרשת חקת התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק א - יג

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙אֶת־קְהַ֣ל ה֔' אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֲלֵיהֶֽם: פ (ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס     (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

2.    תהלים פרק קו פסוק 

(לב) וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם: (לג) כִּֽי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו:

(32) They angered Him also at the waters of Meribah, And it went ill with Moses because of them; (33) For they embittered his spirit, And he spoke rashly with his lips.

3.    במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:

4.    מדרש הגדול במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

למי מריבה. לא בשביל גזל ולא בשביל דבר אחר אלא בשביל מי מריבה. לפי כך צרך הכתוב לפרט חטאים בכל מקום, כדי שלא יאמרו באי העולם עונות אחרות היו בידן.

5.    תרגום אונקלוס במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

יתכניש אהרן לעמיה ארי לא ייעול לארעא דיהבית לבני ישראל על דסריבתון על מימרי למי מצותא:

6.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד  

יִתְכְּנֵישׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרוּם לָא יֵיעוֹל לְאַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמֵי מַצוּתָא:

7.    כתר יונתן במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

יאסף אהרן לעמיו כי לא יבא לארץ שנתתי לבני ישׂראל בשביל שסרבתם על מאמרי במי מריבה:

8.    במדבר (פרשת פינחס) פרק כז פסוק יב - יד

(יב) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: (יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן: פ

9.    דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מח - נב

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר: (מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

10.דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק ל - לז

(ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם: (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה֖' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י הֽ': (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה֔' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם:

11.דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג - כט

(כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה֑' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: (כד) אֲדֹנָ֣י ה֗' אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ: (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן: (כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה֥' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כז) עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: (כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר: פ

12.ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלז

על אשר מריתם פי במדבר מריבה במדבר סין, ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהיכרת מתו שנא' על אשר לא קדשתם אותי ^{(דברים לב נא)} הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר שני פרנסים עמדו לישראל אחד אמר אל יכתב סורחני ואחד אומר יכתב סורחני. דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ^{(תהלים לב א)}. משה אמר יכתב סורחני שנאמר על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני. משל למה הדבר דומה לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית זו שגנבה פגי שביעית אומרת בבקשה מכם הודיעו סורחני שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה. תלו לה הפגים בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה על הפגים זו לוקה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סורחונם וכל כך למה כדי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר לפיכך מתו. כך בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן שם מזכיר סרחונם להודיעך שלא היתה בהם אלא זו בלבד. והרי דברים קל וחומר ומה אם כך חס המקום על הצדיקים בשעת הכעס קל וחומר בשעת רצון שנאמר כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיה מט ח) (סליק פיסקא).

13.אלשיך על במדבר (פרשת חקת) פרק כ 

(כג) ה. אומרו מריתם, ולמעלה אמר [לא] האמנתם. ו. שמדבר על אהרן ומשתף את משה עמו בזה. ז. אומרו למי מריבה, והראוי יאמר במי מריבה:

אמנם הנה ידוע מחלוקת רבותינו ז"ל (ספרי פנחס קלז) אם מתו קודם זמן על אותו עון. והיותר צודק הוא, כי לא היה העונש רק הביאה אל הארץ אך בזמנם מתו.

(כד) והשנית והשלישית אמר, במה שיאמר לו יאסף. כלומר, שלא היה קודם זמנו מחמת עונש. כי אם נאסף, שהוא לשון הצודק על אשר הושלם זמנו ונאסף. ... זה היה סיבה לאמר יאסף אהרן וכו', שהוא שהוצרך לפייסו כמדובר:

הנה כלל הדברים, שרצה הקדוש ברוך הוא להורות לאהרן כי לא בעונו מת קודם זמנו. וגם במותו בזמנו לא הוצרך להצטער על אותו עון. ושמא תאמר אם כן, איפה יכופר החטא ההוא. לזה אמר כי לא יבא אל הארץ וכו'. לומר מה שלא יבא אל הארץ כי אם שימות בחוץ, זה הוא על אשר מריתם וכו'. ולא שיחשב אהרן כאשם יותר ממשה על קדימת מיתתו, כי הלא שניכם שוים בזה וזהו אומרו לשון רבים, לכלול את שניהם כאחת:

ושמא תאמר הלא אמרת יען לא האמנתם בי על כן לא תביאו. שהוא שלא נהיה אנחנו המביאים ראשים על העם, אך לפחות נבא כיחידים. לזה אמר כי לא יבא וכו', הוא על בחינה אחרת שהוא על אשר מריתם את פי וכו'. והוא כי הנה בעל השרשים פירש אומרו מריתם פי ודומה לו מלשון חילוף ושינוי. ובזה יאמר על אשר החלפתם את פי תמורת מי מריבה. וזהו הלמ"ד שהחלפתם פי בשביל מי מריבה. והוא, כי אם היו מדברים אל הסלע ונותן מימיו, לא היו מי הבאר נקראים מי מריבה כי אם פי ה'. כי אילו הייתם שונים פרק אחד או הלכה אחת, והיתה שכינה שרויה ביניכם. והיתה היא המוציאה המים, כי גם הבאר היא היא. וידוע כי השכינה היא הנקראת פי ה'. היו מימי הבאר הנפתחים ויוצאים נקראים פי ה' הנפתח. ונמשך עתה הומר ליקרא מי מריבה. נמצאו מחליפים פי ה' בשביל מי מריבה שיקרא כן עתה. ומה גם על דרך חכמי האמת, האומרים, כי אילו לא היו מכים את הסלע, היו כל הדורות יודעים כל הלכות התורה בלי מחלוקת ובלי ספק. ועתה כלם במחלוקת ומריבות ואין הלכה פסוקה. והוא, כי הבאר היא תורה שבעל פה, היא שכינה הנקראת פי ה'. והחליפו הדבר מבוא הלכותיה ביושר המתייחס אל פי ה', בעד מי מריבה ומחלוקת. ועל כן אמר אלהים שעל כן אפילו בלי שררה לא יבא אל הארץ, שגם היא מתייחסת אל הבאר היא שכינה כנודע. שגם ה' החליפה ומנעה מהם בל יבואו שמה. ובזה בא על נכון אומרו למעלה לא האמנתם וכו' ואומרו לא תביאו, ופה נאמר מריתם ונאמר לא יבא. (כה):

14.העמק דבר במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

על אשר מריתם את פי וגו'. במשה כתיב בפרשת פינחס כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י במי מריבה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם: וכאן באהרן כתיב סתם על אשר מריתם, היינו משום דמשה נצטוה לעשות אחד משני אופנים, או לעשות נס על ידי המטה או ודברתם אל הסלע בתורה ותפלה, ועשה משה דרך הראשון, נמצא שלא עבר על הצווי לגמרי, אלא שחדל לבור הדרך הטוב שהיה בזה להקדישני במים לעיניהם כמבואר במקומו, אבל אהרן לא היה משתתף בעסק המטה כלל, מה שאין כן אם באו בתפלה היה המצוה על שניהם כמו שאמר ה' ודברתם אל הסלע, ואם כן חדל אהרן מלעשות דבר ה' אליו לגמרי:

15.שלל דוד במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יב

יען לא האמנתם בי להקדישני - והקשו המפרשים, דכאן משמע דבשביל חטא מי מריבה נגזרה עליהם שלא יכנסו, והרי בסוף פרשת שמות [ו, א] כתב רש"י עתה תראה מה שאני עושה לפרעה ולא מה שאני עושה לל"א מלכים, הרי משם כבר נגזרה גזירה, ונדחקו בזה, ועיין ברא"ם שם וכאן. ולע"ד י"ל, דרש"י כתב "יען לא האמנתם בי, גלה הכתוב שאילולי חטא זה בלבד היו נכנסים לארץ כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו כך היה עון משה ואהרן".דלכאורה הכל דברי מותר, דפשיטא אילו לא חטאו היו נכנסים. וגם מה צריך לומר הטעם כדי שלא יאמרו כעון שאר דור המדבר, דלולא הך טעם מה"ת לא יכנסו דמה חטאו. אמנם באמת במצרים נגזרה גזירה כמו שאמר עתה תראה, אמנם זה הגזירה היה אילו לא יחטאו דור המדבר ויכנסו לארץ (שאף שהקב"ה יודע הכל מ"מ הבחירה ג"כ ביד כל), שאז אין מקום לחשוד במשה, אבל אח"כ כשחטאו דור המדבר ונגזר עליהם הגזירה ביטל הקדוש ברוך הוא גזירת משה כדי שלא יאמרו כעון שאר דור המדבר חטאו. אמנם עכשיו שחטאו במי מריבה אז נגזר עליהם הגזירה שנית, ולא חש הקדוש ברוך הוא שיאמרו כיון שחטאו היה מפורסם, כמ"ש רז"ל ^{[יומא פו, ב]} שאמר משה יכתב סורחני. ולזה אמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם", כלומר דוקא מחטא מי מריבה נקדש בם אבל מחטא אחר לא היה נקדש בם.... והנה יש לדקדק למה באמת שינה משה מציווי הקדוש ברוך הוא שאמר לו ודברתם והוא הכה. וי"ל שחשב משה שאין ישראל ראויין לנס שלא כדרך הטבע לכן הכה את הסלע פעמים, כאשר בארנו למעלה, וחשב משה כך, באמת באותו שעה שצוה לו הקדוש ברוך הוא לדבר אל הסלע הי' ראויים לנס שלא כדרך הטבע, אבל כיון שהקניטו אותו ופקרו בו והכעיסו אותו כאשר אמר להם שמעו נא המורים, ברש"י סרבנים מורים את מוריהם, החטא גרם שאין ראויין להעשות להם עוד נס שלא כדרך הטבע, בזה יש להתנצל למשה רבינו ע"ה. ואיתא במדרש על לשון המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וברש"י שם שהי' ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, ובמדרש איתא שאמר אם תאמרו מסלע זה יאמרו מסלע אחר ואם תאמרו מסלע אחר יאמרו מסלע זה, והקפיד משה להוציא מים, דוקא מאותו סלע שהוא אומר. ולפ"מ שבארנו למעלה* הי' יכולים ישראל להתרעם עי"ז שהדבר גופא איננו נס אלא שידע משה שבסלע הזה יש מעין מים שקרוב להתבקע, כיון שהקפיד להוציא דוקא מן סלע זה. לפ"ז כיון שאינן ראויים להעשות להם נס שלא כדרך הטבע, לא הי' ראויים לכבוש ארץ ישראל שהי' בנס שלא כדרך הטבע, בחומת יריחו שנשקעה ע"י תקיעת שופר, אבני אלגביש שירדו על אמוריים במורד בית חורון, הצרעה ששלטה בהם ולא בישראל, אבל באמת חשד בכשרים, כי הי' ראויים לנסים כאלו, כדאיתא ברש"י (כ' א') ויבואו בנ"י כל העדה, וז"ל: עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים, והיו ראויים לנס שלא כדרך הטבע, כאשר באמת נעשו להם נסים אלו, ונענש משה מדה כנגד מדה במה שמרה פיו של הקדוש ברוך הוא בשגגה, יען שחשד אותם שאינם ראויים לנס שלא כדרך הטבע ולפ"ז אינם ראויים ליכנס לארץ, ונענש מדה כנגד מדה לכן לא תביאו את הקהל.

16.תורת משה במדבר פרק כ פסוק יב

דהנה לא מצינו בקרא שום טעם על מיתתה של מרים עכשיו, ומדכתיב (זכריה י"א ח') וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָדמשמע שכולם מתו מדבר אחד, וגם לשון הקרא בירח אחד אין לו מובן, דלא בחודש אחד מתו. ונ"ל דמצינו (דברים רבה ה' י') דלשון הרע הורגת שלשה האומרו והנאמר עליו והמקבלו, והנה מרים דברה לשה"ר לאהרן על משה, ועי"ז נתחייבו כולם מיתה, ובפרט שע"י מיתת מרים פסק הבאר וגרם החטא של מי מריבה למשה ולאהרן שלא ליכנס לארץ, נמצא שמתו כולם בירח אחד, דע"י מיתת מרים התחילה מיתת משה ואהרן. וגם בשביל דבר אחד מתו כולם, דהנה הקדוש ברוך הוא רצה להראות לישראל כח הדיבור של האדם שלא יאמר אדם בעל הלשון מה עשיתי הלא רק דברתי, כמבואר ברמב"ם (ה' טומאת צרעת פט"ז ה"י) שזהו הסדר של בעל לשה"ר לומר שלא עשה כלום, ובאמת שקר דיבר בעל הלשון, שגדול כח הדיבור הן לטוב והן לרע, לכן מתה מרים עכשיו על לשה"ר שדברה על אחיה, וציוה גם למשה ולאהרן - שגם עליהם הי' החטא של לשון הרע שדברה מרים - שידברו אל הסלע, ויגרום הדיבור ההוא לפעול פעולה גדולה להשקות עדה גדולה עם מקניהם, ועי"ז ילמדו ישראל מוסר שכח הדיבור גדול מאוד ויזהרו בלשונם מלדבר דבר דמשתמע מיני' לישנא בישא, ועי"ז ישבו בטח בדד ושאנן לעולם בארצם ולא יחרב הבית. והנה משה שהכה לסלע אז יאמרו ישראל מדחזינן שהוצרך תמיד בכל דיבור לעשות מעשה, ש"מ אין בדיבור כלום, ולא יזהרו עצמם מן החטא של לשה"ר, וע"כ הבית המקדש יחרב מחמת חטא זה, ואין יתרון בכניסת משה ואהרן לארץ, וגם עליהם הי' כח הריגה של חטא לשון הרע שדיברה מרים, לכן נגזר עליהם שלא ליכנס לארץ. ומדוקדק בזה הלשון יען לא האמנם בי, ומבואר ברמב"ן ז"ל שהוא פועל יוצא כלומר שע"י דבריכם לסלע הי' מקום להתחזק אמונה בישראל שהיו רואים כח הדיבור והיו נזהרים מחטא לשה"ר, וע"י הכאה לא החזקתם אמונה בבני ישראל, אדרבא יהי' להם מקום להטעות ולומר שאין בדיבור כלום, לכן לא תביאו כיון דסוף סוף יוצרך הבית ליחרב, ובלא"ה יש ג"כ עליכם חטא לשה"ר ודוק....   * ועדיין לנו לבאר מה הי' חטא של אהרן במעשה זה, שאמר הקדוש ברוך הוא יען לא האמנתם בי, לשון רבים, דמוכח דגם לאהרן יש כאן עבירה במעשה זה, ובאמת שגם רש"י ז"ל פי' בפ' ברכה ^{(ל"ג ח')} תריבהו על מי מריבה, אם משה חטא אהרן מה עשה עיין שם. אך באמת גם אהרן חטא כאן במה שהסכים למשה להכות הסלע פעמים, והי' ראוי שאהרן יכה אותו פעם שני', כפי סברתם שהכו אותו, וכמו שנבאר בע"ה.

17.אמת ליעקב שמות (פרשת יתרו) פרק יט פסוק ג

גם נתנסה משה רבינו ע"ה עד כמה מגעת נאמנותו שיוכלו למסור התורה על ידו לישראל, כי בודאי לפי הכרתו של משה רבינו בודאי חפץ היה שישראל יקבלו את התורה, ואלמלא נאמנותו מן הראוי היה שיוסיף להם דברים משלו, אבל אילו עשה כן לא היה ראוי שתינתן תורה על ידו, כי כמה דרשות אנו מוציאין מיתור של אות, ואילו היה משה משנה דבר מה א"כ אין הכרח שכך נאמר, וזהו נסיון גדול, ודו"ק. לפי זה נבין ביתר דיוק מה היה חטאו של משה במי מריבה, ומדוע נענש בצורה כה חמורה בגלל סטיה קלה מציווי ה', וכבר נלאו כל מפרשי התורה למצוא הסברים לזה כל אחד לפי דרכו. אמנם לפמש"כ נראה דהחטא היה מיוחד למשה, שמכיון שהוא היה מקבל התורה מה' והמוסרה לישראל, וכל דיבור ודיבור שלו יש לו דין של תורת ה' וכמאמר הכתוב להלן [פ"ט]: וגם בך יאמינו לעולם, א"כ כל נאמנותו מיוסדת על זה שהוא מוסר את דברי ה' בדיוק כפי שנאמרו מבלי לשנות כלום, וכמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא [דף ט"ו ע"א]: הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב, אבל כאן הראה משה שהוא לא מקיים את ציווי ה' בדיוק כפי שהוא נאמר לו אלא שמוסיף הוא משהו משל עצמו, וחטאו זה מעמיד את כל מסירת התורה בסכנה, שהרי עכשיו אמינותו של משה מוטלת בספק, ולכן הוכרח הקדוש ברוך הוא לעונשו בצורה כה חמורה ונוקבת, שכולם ידעו שרק כאן סטה משה משליחותו ונענש על זה, ואמנם בשאר כל התורה כולה משה אמת ותורתו אמת, ודו"ק.

18.אברבנאל פרשת חקת

ודעתי בזה שמשה ואהרן שניהם נענשו בעבור עונות שעשו אם אהרן בעון העגל. ואם משה אדונינו ענין המרגלים, לא שהיה אהרן מעובדי העגל ולא שהיה משה מדור המרגלים חלילה להם מרשע. אבל אהרן כמו שהתבאר במקומו שלא בכוונה רעה עשה את העגל ועם היות כוונתו לעכב את העם ולהנהיגם בנחת עד בא משה הנה נמשך ממנו מה שנמשך. ולפי שהעם לקחו מיד השם ככל חטאתם מהם מתו במגפה ומהם ע"י חרב ולא באו אל הארץ אשר אמר ה' לתת להם הנה היה אהרן בזה סבה מה לכן היה מהמשפט האלהי שכמו שאהרן סבב באנשים ההמה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ שהוא גם כן ימות במדבר ולא יכנס לארץ. האמנם לפי שלא היה אהרן מעובדי העגל כשאר האנשים הפושעים לכן לא נענש עמהם והאריך אפו אליו, … ולרמוז לזה נאמר שם בסוף הספור ויגוף ה' את העם אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן כלומר ואמנם אהרן ענשו שמור לו לשעתו, ואמנם חטא משה היה כי כאשר שאלו ישראל לשלוח מרגלים לא שאלו אלא וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם, והשם יתברך כשצוה על שליחותם לא אמר אלא ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן והנה משה אדונינו הוסיף מעצמו בשליחות מה שישראל לא שאלו עליהם, והקב"ה לא צוה בם, והם שיראו את העם היושב בארץ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הערים הבמחנים אם במבצרים, והשאלות ההמה שהוסיף משה לשאול מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה לשידעו ישראל כי עז העם והערים גדולות ובצורות בשמים כדי שיכירו וידעו כי הגדיל ה' לעשות עמהם חסד להורישם מפניהם, וכמו שאמר משה במשנה תורה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולי' ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וגו' וידעת היום השבות אל לבבך כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך וגו'. אבל נמשך מזה מה שנמשך שבתשובת השאלות האלו אמרו המרגלים עז העם והערים בצורות באופן שהמסו את לב העם ודברו בה' ובמשה, ומפני זה נגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ וימותו כלם במדבר, ולפי שמרע"ה היה סבה למקרה כזה לכן היה מהצדק האלהי שגם הוא שסבב שימותו הדור במדבר ולא יכנסו לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון ומפני ישראל חטאו על זה במזיד ומרע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה חס הקדוש ברוך הוא על כבודו ולא הביא גזרתו בתוך גזרת העם והאריך אליו אפו כמו שהאריך לאהרן במעשה העגל וכאשר בקדש ובמדבר צין התלוננו ישראל על המים ובדברי תלונתם העירו פעמים הרבה על היות משה ואהרן סבה למיתת העם במדבר ובעבורם לא נכנסו לארץ כמו שאמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ומשה ואהרן התעצבו בשמעם הרמז ההוא, וצוה השם למשה שהוא ואהרן יקהילו את הקהל אל הסלע ושידברו ויעשו הפועל אשר זכר ובהיות שמרע"ה עבר על דברי השם ומרה את פיו כי הוא צוה אותו שידבר אל הסלע ומשה הכה אותו ולא דבר ראה יתברך להעניש שניהם שהיו שמה לא בעבור החטא הזה מהכאת הסלע אלא מפני עונותיהם הקודמים והיו אם כן מי מריבת קדש כלי אמצעי בדבר הזה ולא סבה עצמות. וקרה להם לפניו ית' כמו שפעמים רבות יקרה לאדם עם בנו האהוב אצלו שאם חטא לו יעלים את פשעו מפני כבודו ואחר כך בסבה קטנה ילקה אותו מכה רבה, ואם ישאלו ממנו למה עשית כך על דבר קטן כזה והוא ישיב לא בעבור זה עשיתי אלא מפני עונות ראשונו' שעשה והארכתי לו העונש עד עתה, וכן העונש הזה לא היה למשה ולאהרן על מי מריבה לבד כי העונש היה בעצם ואמת על מה שעשו קודם לזה וכדי לכסות עליהם ולחוס על כבודם תלה ענשם עד מי מריבה על אשר מרו דברי השם כמו שנזכר בדעת הראשון כי הוא הישר והיותר מתישב מכל הדעות אשר זכרתי, והקושיות שהעיר עליו הרמב"ן אינו כלום כי המטה לא יורה על ההכא' בהכרח. והעד לזה שבחורב נאמר לו ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. ועכ"ז הוצרך יתברך לצוותו והכית בצור, לפי שלקיחת המטה היה כדי שבפניו יעשה הניסים, אבל לא היה שיבקע את הצור ויוציא מים בכח הכאתו אלא בדרך נס וכן נאמר לו בתחלת נבואתו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, כלומר שיעשה באמצעותו האותות שיגזור השם, ומפני זה במכת הברד נאמר ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ולא נתחדש אז הברד מהכאת משה במטה בדבר מה, וכן היה הענין כאן, ואמנם מה שהקשה עוד הרב שלא היה הסלע בעל שכל שיבואהו צווי הש' לתת מימיו, אינו טענה כי הצווי יהיה אל נותן הצורות שישפיע באותו חומר סלעיי צורת המים פתאום, הנה אם כן מכל העשרה דעות אשר זכרתי אין אחד מהם יותר מתישב כפי הפסוקים כדעת הראשון ההוא, אבל ישארו בחזקת ספק השאלות אשר שאלתי בפרשה הזאת על עון משה וענשו על כן אמרתי שלא מתו משה ואהרן בעבור מה שחטאו במי מריבה ממה שהכה ולא דבר אלא מפני סבות אחרות עצמות הכרחיות שהיו להם רוצה לומר אהרן על העגל ומשה בעבור עניני המרגלים, ומפני כבודם לא נזכרו ענשיהם באותם הספורים ונתלו בענין מי מריבה, וכבר התבאר בטבעיות שהסבות יש מהן מקדימות ומהם מגועות, והמקדימות הם הסבות העצמיות והמגיעות יוציאו לפועל מה שמחייבות המקדימות כן היה לאהרן מעשה העגל סבה מקדמת, ולמשה מה ששאל למרגלים, ואמנם ענין מי מריבה היו לשניהם סבה מגיעה כי בהיותם מוכנים לאותו עונש מפני העונות הקודמים נענשו בענין מי מריבה והוא הוציא ענשם לפעל, וכזה עצמו אחז"ל באצילי בני ישראל במעמד הר סיני חטאו ונתחייבו כליה והאריך להם הקדוש ב"ה עד שנשרפו בתבערה:

19.רמב"ן במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק ח - י

(ח) החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקדוש ברוך הוא מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה. ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי. והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז), וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו', והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן:

וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים, הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל:

וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש. אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו. אלו דבריו ז"ל:

והוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם. והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה. ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג), והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו. ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל:

ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו'. דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם. וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו', אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז). וכן במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו. ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז). והתימה על הרב, שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר:

והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד), שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם, או שניתם דברי, מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו), כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל, או הוא לשון חזוק, לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כה):

והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה. כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא, ועל כן אמר "לא האמנתם בי", לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר "מריתם פי", כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'", ולכך אמר "מעלתם בי", ואין מעילה אלא שיקור. והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב, וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים. וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות, כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו. ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר, והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם:

ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע - כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב). יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשה. ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם, כי טעמו כמו לפניהם, שישמעו כלם, וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא), וכן רבים. או טעם "לעיניהם" בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם. ויתכן שהוא כמסורס, הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו:

וטעם ונתן מימיו - שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא) ויצאו מים רבים, כי הנתינה תאמר על הרבוי, כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד), כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב), כלם על הריבוי יבטיחם, וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו. ואין טעם "מימיו" כמו "תתן יבולה" "ויתן פריו", שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו "מימיו", וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה), לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיה לג טז). ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו, וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים:

וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע - כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע, "להם", שכולם יראו אותם נובעים. והשקית את העדה - שתצוה אותם לשתות לפניך, וכל זה לפרסם הנס. ובמעשה לא הזכיר כן "וישק את העדה ואת בעירם", אבל אמר (פסוק יא) "ותשת העדה ובעירם", כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו:

ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע. ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם. גם אפשר לפרש, ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם, כלומר הראשון שיראו:

(י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים - חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות, כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה', והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו, ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב. ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות, כמו הנגלה נגליתי (ש"א ב כז), הרואה אתה (ש"ב טו כז), התשפוט (יחזקאל כב ב), המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא). אבל ר"א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים. ירצה לפרש, שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה, המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים, רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו, וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים:

ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה, המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא, כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו, היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ), התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב), ופעם יזכיר הן לבדו, הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט), הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה), האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג). אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון, אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא, הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה, וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא, כענין שנאמר (תהלים עח יח - כ) וינסו אל בלבבם, היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הגם לחם יוכל תת. וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר. וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים, ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה), אם רצונך כן, הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה), אם עצתך כן, אף כאן, אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה. וכן דעתי בהנגלה נגליתי, הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט), המן העץ אשר צויתיך, התשפוט, כי כלם שאלות, אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו. אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי, הלה' תגמלו זאת הגמולה. וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא, או למה תתחבא. ובדרך הזה האחרים. אבל הרואה אתה, שאלה גמורה בדבר המסופק, אם יועץ אתה תשוב אל העיר, כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח ב קט א), וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד):