פרשת עֵ֣קֶב התשפ״א

 פרשת עֵ֣קֶב התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב - יט

 (יב) וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ: (יג) וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: (יד) בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ: (טו) וְהֵסִ֧יר ה֛' מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־ שֹׂנְאֶֽיךָ: (טז) וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ: ס (יז) כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם: (יח) לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם: (יט) הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם:

2.    דברים (פרשת עקב) פרק ח פסוק יט - כ

(יט) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן: (כ) כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ה֙' מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: פ

3.    בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק יד - טו

(יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס and you will bruise his heel

4.    בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יז - יט

(יז) וַֽה֖' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: (יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו:

5.    בראשית (פרשת וירא) פרק כב פסוק יד - יח

(יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה֣'׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה֖' יֵרָאֶֽה: (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה֑' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־ יְחִידֶֽךָ: (יז) כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי:

6.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כה פסוק כו

וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם:

7.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כז פסוק לו

וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה:

8.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כו פסוק ב - ה

(ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה֔' וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: (ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: (ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (ה) עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי:

9.    בראשית (פרשת ויחי) פרק מט פסוק יז - יט

(יז) יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר: (יח) לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי הֽ': חמישי (יט) גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: ס but he will press on their heel

10.במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה:

11.תהלים פרק יט פסוק ח - יג

(ח) תּ֮וֹרַ֤ת ה֣' תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת ה֥' נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: (ט) פִּקּ֮וּדֵ֤י ה֣' יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת ה֥' בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: (י) יִרְאַ֤ת ה֨'׀ טְהוֹרָה֘ עוֹמֶ֪דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי־ה֥' אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו: (יא) הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים: (יב) גַּֽם־עַ֭בְדְּךָ נִזְהָ֣ר בָּהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְרָ֗ם עֵ֣קֶב רָֽב: (יג) שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי: In keeping of them there is great reward

12.מדרש הגדול דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

ד"א עֵ֣קֶב רָֽב. אמר דויד לפני הקדוש ברוך הוא בשביל שאני שומר דברי תורה זכיני לאותן הברכות האמורות בלשון עקב, והיה עקב תשמעון, ואהבך וברכך והרבך וג'. וכי מה ראה משה לומר לישראל בלשון הזה, אלא כך אמר להם אם שומרין אתם דברי תורה, המקום זוכר לכם זכות אברהם, שכתוב בו עקב אשר שמע אברהם בקולי.

והיה עקב תשמעון. היה לו לומר והיה עקב תעשון, מה ת"ל תשמעון. את מוצא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני קיבלו עליהן שני דברים שנאמר נעשה ונשמע (שמות כד, ז), והקדימו עשייה לשמיעה. לא עברו ימים מועטין עד שביטלו את העשייה שנאמר עשו להם עגל מסכה (שם לב, ח), ונשתייר בידם שמיעה. לפי כך בכל מקום אין משה רבינו מצוה אותן אלא על השמיעה שנאמר שמע ישראל (לעיל ו, ד), והיה אם שמוע (להלן יא, יג), שמור ושמעת (שם יב, כח), ועתה ישראל שמע אל החקים (לעיל ד, א), והיה עקב תשמעון, למה שהשמיעה מביאה לידי עשייה….

ושמר ה' אלהיך לך את הברית. זו ברית בין הבתרים, שאין הקדוש ברוך הוא מפר אותה לעולם.

ואת החסד. זה שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב, ב), שאפלו העולם כולו בטל, החסד אינו בטל שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש (ישעיה נד, י).אשר נשבע לאבתיך. באברהם הוא אומר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (בראשית כו, ג). ביצחק הוא אומר ושבועתו ליצחק (דה"א טז, טז). ביעקב הוא אומר עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (בראשית כח, טו). יכול שהוא חוזר בו, ת"ל בי נשבעתי יצא מפי צדקה ולא ישוב (ישעיה מה, כג).

13.שמות רבה (וילנא) (פרשת יתרו) פרשה כז סימן ט

דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו שִׁמְרוּ לִי ב' כּוֹסוֹת הַלָּלוּ וְהָיָה דִיאַטְרִיטָא, אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בָּהֶם, עַד שֶׁהוּא נִכְנַס לַפָּלָטִין הָיָה עֵגֶל אֶחָד שָׁרוּי עַל פֶּתַח הַפָּלָטִין, נָגַח הָעֶבֶד וְנִשְׁבַּר אֶחָד מֵהֶם, וְהָיָה הָעֶבֶד עוֹמֵד וּמַרְתִּית לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ לָמָּה מַרְתִּית, אָמַר שֶׁנְּגָחַנִי עֵגֶל וְשִׁבַּר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכּוֹסוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם כֵּן דַּע וְהִזָּהֵר בַּשֵּׁנִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כּוֹסוֹת מָזַגְתֶּם בְּסִינַי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שִׁבַּרְתֶּם נַעֲשֶׂה עֲשִׂיתֶם לְפָנַי עֵגֶל, הִזָּהֲרוּ בְּנִשְׁמָע, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב. 

14.רש"י דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

והיה עקב תשמעון - אִם הַמִּצְווֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו תשמעון.

15.רמב"ן דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

טעם עקב - כמו בעבור, וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה). וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך השם הבטחתו. והזכיר הכתוב המשפטים, אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית, וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב), יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך. ונכון הוא, כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש", כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס), וכן גדול הדור, ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח, ראש בשמים (שה"ש ד יד), וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב", כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף. וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב, לדמיון גוף בהמה:

ואונקלוס תרגם חלף, כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא), עשאו לשון סבוב, נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת. יאמר, והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש. ודומה לזה, בגלל הדבר הזה (להלן טו י) בסבתו, מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג):

וכן על דעתי, כל לשון עקיבה גלגול וסבוב, עקוב הלב (ירמיה יז ט), ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו), ויהוא עשה בעקבה (מ"ב י יט), ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב "ישורון", כי היפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב, וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב. ומורגל הוא בלשון, כמו שאמרו בספרי (ברכה ב), מימינו אש דת למו (להלן לג ב), כשהיה יוצא הדבור מפי הקדוש ברוך הוא היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כלומר מקיף. וכן לשונם (ב"ק קיג א) באים עליו בעקיפין, בסבות וגלגולין, כמו עקיבין, ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ):

16.תרגום אונקלוס דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

וִיהֵי חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן יָת דִּינַיָּא הָאִלֵּין וְתִטְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַּר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָּא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ.

17.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב  

וִיהֵי חוֹלַף דִּי תְקַבְּלוּן יַת דִּינַיָא הָאִילֵין וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְיִנְטַר יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן יַת קְיָימַיָא וְיַת חִסְדָא דִי קַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן:

18.כתר יונתן דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

והיה תחת אשר תִשׁמעו את המִשׁפטים האלה ותִשׁמרו ותעשׂו אותם וישמור יי אלהיכם לכם את הברית ואת החסד אשר נִשׁבע לאבותיכם:

19.דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה֥'׀ אֶחָֽד:

20.תרגום אונקלוס דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהַנָא יְיָ חַד.

21.משנה מסכת ברכות פרק ב משנה ב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (בִּלְבָד):

22.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד ב

תָּנוּ רַבָּנַן: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד." זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרִבִּי חִיָּיא: לָא חָזֵינָא לֵיהּ לְרִבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ: "בַּר פַּחְתֵּי! בְּשָׁעָה שֶׁמַּעַבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו, מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם." …אֲמַר רִבִּי אַיְלָא בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אָמַר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה, יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: "בִּפְסוּקָא קַמָּא צַעְרַן, טְפֵי לָא תְצַעְרַן". אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: "אֲבוּךְ, הֵיכִי הֲוָה עָבֵיד?" אֲמַר לֵיהּ: "בִּפְסוּקָא קַמָּא הֲוָה קָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, טְפֵי לָא הֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ."תָּנוּ רַבָּנַן: ^{{דברים ו׳:ד׳}} ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד.״ אעַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרִבִּי מֵאִיר.

23.רבינו בחיי דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה֥'׀ אֶחָֽד. ע"ד הפשט: מה שהזכיר שלשה שמות: ה' אלהינו ה', שאילו אמר "ה' אחד" היה פתחון פה לאומות העולם שעל יראתן אמר כן שהוא נקרא ה' לדעתם, ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל, וכן אלו אמר "ה' אלהינו אחד" היה פתחון פה לאומות העולם לומר: אמת הוא כי אלהי ישראל הוא לבדו נקרא אחד, גם אלהינו שאנו קוראים ה' הוא אחד כמו כן, לכך הוצרך לומר "ה' אלהינו ה' אחד" להורות ה' שהוא אלהי ישראל הוא אחד והוא לבדו נקרא ה' אחד ואין זולתו ברוך הוא שאחדותו שלמה מכל צד בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד, כענין שכתוב: (זכריה יד, ט) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ומה שאמר: אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאמר בו בכל מקום במשנה תורה: (דברים ד, כד) "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא", וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר: ה' אלהיך, או: ה' אלהיכם, מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד.

ובשם הרב ר' אליעזר מגרמייז"א ז"ל: ה', קודם העולם, אלהינו בעולם, ה', לאחר העולם, אחד בכל העולמות.

וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב: ^{(דברים יא, יג)} "ולעבדו בכל לבבכם", ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר "שמע" שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה לכך תמצא עי"ן של "שמע" רבתי, וכן דל"ת של "אחד", לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר ^{(ברכות לד א)} מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה. ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים "גן", ובפרשה זו בכללה תמצא י"ג פעמים "אש", וזה למען הודיעך כי כל המכוון ב"אחד" שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות נצול מאשה של גיהנום, וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל: (כתובות עז ב) ר' יהושע בן לוי אשכחיה לר' שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י"ג מעלות של גן עדן.

וע"ד המדרש: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פסוק "שמע" אחרי עשרת הדברות, ללמדך שדבור "אנכי" הוא היחוד. (מכילתא בחדש ח) ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות יש, כשעמד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ואמר "אנכי ה' אלהיך" מי מחה כנגדו. ולפי שפסוק זה של "שמע" הוא פסוק של יחוד, לכך יתמיד משה בלשונו במשנה תורה להזכיר לשון "שמע" שאמר: (דברים ט, א) "שמע ישראל אתה עובר היום", וכן: (דברים כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים היום", וכן: (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל", ורבים כן. ואמרו במדרש: שמע ישראל, כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם: (בראשית מט, ב) "ושמעו אל ישראל אביכם", שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמע ישראל שבמערת המכפלה, ה' אלהינו ה' אחד. ועוד דרשו: (דב"ר ג, יא) אמר להם משה לישראל אמרתם בסיני: נעשה ונשמע, וכשעשיתם את העגל אבדתם "נעשה", וכיון שאבדתם נעשה שמרו "נשמע", הוי אומר "שמע ישראל", משל למה הדבר דומה, למלך שקדש מטרונא בשני מרגליות, אבדה האחת אמר לה: שמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה....

24.ישעיהו פרק מ פסוק כו

(כו) שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר: ס

25.תיקוני זוהר תקונא תשע וארבעין דף פה עמוד ב

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלהי"ם. שְׂאוּ מָרוֹם עִינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה (ישעיה מ לו), מִי אֵלֶּה, הוּא אלהי"ם, מִי בָּרָא לְאֵלֶּה, שְׂ אוּ מָרוֹם עִ ינֵיכֶם דָּא קְרִיאַת שְׁמַ"ע, רָאשֵׁי תֵּיבִין שְׁמַע דִּמְיַחֲדִין יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פַּעֲמַיִם, וְתִשְׁכְּחוּ תַּמָּן מִ"י דְּאִיהוּ כְלָלָא דְחַמְשִׁין אַתְוָון, וּבְמַאי צָרִיךְ לְיַחֲדָא לֵיהּ בְּשַׁחֲרִין, בְּהַהוּא דְאִתְּמַר בֵּיהּ (חבקוק ג י) רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא, דְאִיהוּ מָרוֹם, בְּגִין דְּאִיהוּ מְרוֹמִים יִשְׁכּוֹן. וּרְא"וּ דְתַמָּן אוֹ"ר, וְדָא אוֹר הַכֹּכָבִים, דִּבְהוֹן שְׁכִינְתָּא נָפְקַת הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מ כו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, וּבְגִין דָּא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֵילְיָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין בִּיצִיאַת הַכֹּכָבִים, עִִרֶב וָבֹקֶר צְרִיכִין לְיַחֲדָא לָהּ עִם מַלְכָּא, בְגִין דְּבָעִִרֶב הִיא בָאָה עִמֵּיהּ, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה לְגַבֵּיהּ (אסתר ב יד), וְדָא עִִרֶב דְּיִצְחָק וּבֹקֶר דְּאַבְרָהָם, דְּתַמָּן בַּעִִלָהּ בֵּינַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל:

26.זהר מנוקד/תרגום/ תיקוני זהר דף פה/ב

[תִּקּוּן תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיהֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, מִי אֵלֶּה - הוּא אֱלֹהִי"ם, מִי בָרָא לְאֵלֶּה. שְׂ'אוּ מָ'רוֹם עֵ'ינֵיכֶם - זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, רָאשֵׁי תֵבוֹת שְׁמַע שֶׁמְּיַחֲדִים יִשְׂרָאֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּעֲמַיִם, וְתִמְצְאוּ שָׁם מִ"י שֶׁהוּא כְלָל שֶׁל חֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת. וּבַמֶּה צָרִיךְ לְיַחֲדוֹ בְּשַׁחֲרִית? בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא, שֶׁהוּא מָרוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, וּרְא"וּ שֶׁשָּׁם אוֹ"ר, וְזֶה אוֹר הַכּוֹכָבִים, שֶׁבָּהֶם הַשְּׁכִינָה יוֹצֵאת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, וּמִשּׁוּם זֶה קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה בִּיצִיאַת הַכּוֹכָבִים, עֶרֶב וָבֹקֶר צְרִיכִים לְיַחֵד אוֹתָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁבָּעֶרֶב הִיא בָאָה עִמּוֹ וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֵלָיו, וְזֶה הָעֶרֶב שֶׁל יִצְחָק וּבֹקֶר שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁשָּׁם בַּעְלָהּ בֵּין יִשְׂרָאֵל.]‏

27.רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה א - ג

הלכה א - פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיַּת שְׁמַע, בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז; יא,יט) - בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין, וְזֶה הוּא לַיְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין, וְזֶה הוּא יוֹם.

הלכה ב - וּמַה הוּא קוֹרֵא? שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, וְהֵן: 'שְׁמַע' (שם ו,ד-ט), וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (שם יא,יג-כא), וּ'וַיֹּאמֶר'(במדבר טו,לז-מא). וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת 'שְׁמַע', מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ, שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ; וְאַחֲרֶיהָ 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל שְׁאָר הַמִּצְווֹת כֻּלָּן; וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת צִיצִית, שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל זְכִירַת כָּל הַמִּצְווֹת.

הלכה ג  - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה, קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג). וּקְרִיאַת שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִּקְרֵאת 'קְרִיַּת שְׁמַע'.

28.רבינו יונה מסכת ברכות דף יב עמוד ב

אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא דס"ל לשמואל דק"ש דרבנן ואף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכ"מ שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס"ל אינו חוזר וקורא:

29.רש"י מסכת ברכות דף ב עמוד א

עד סוף האשמורה הראשונה - שליש הלילה, כדמפרש בגמרא, (/ברכות/ דף ג א) ומשם ואילך עבר זמן, דלא מקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן ביה בשכבך, ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן - לא יצא ידי חובתו, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, - כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי, ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו - יצא.

30.תוספות מסכת ברכות דף ב עמוד א

מאימתי קורין וכו' - פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית. ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר"ידודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה.

31.רבינו יונה מסכת ברכות דף א עמוד א

אלא כך הוא הענין שבבית הכנסת יקרא קריאת שמע עם ברכותיה ויתפלל ולא יכוין לצאת ידי חובת ק"ש באותה הקריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ויוצא ידי קריאת הברכות ואח"כ כשיהיה בביתו קודם שיאכל אחר יציאת הכוכבים יקרא אותה ויתכוין לצאת בה ידי חובה ויקרא אותה כולה במורא ובכוונת הלב ואם לא ירצה לקרות אלא השתי פרשיות בלבד סגי ליה בהכי ואף על פי דאמרינן בירושלמי וצריך להזכיר יציאת מצרים בזמנה דמשמע שצריך לומר פרשה שלישית שיש בה יציאת מצרים בשעה שקורא אותה לחובה אפילו הכי כיון שהזכיר יציאת מצרים בברכות בשעה שקורא אותה בבית הכנסת לא מצרכינן ליה להזכירה פעם אחרת וכתב רב עמרם ז"ל שבשעה שקורא אותה יברך אקב"ו לקרוא ק"ש ואומר מורי הרב שאין זה נכון שברכה זו לא מצינו אותה בשום מקום

32.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

אָמַר רַבִּי אַמִי: מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ: אֲפִלּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית, קִיֵּם מִצְוַת: (יהושע א׳:ח׳) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֲפִלּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, קִיֵּם מִצְוַת "לֹא יָמוּשׁ", וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאָמְרוֹ בִּפְנֵי עַם־הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאָמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי־הָאָרֶץ.

33.תורת חיים מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב ר׳ אברהם חיים שור 1624 (נפטר 1632)

ונראה דישראל ידעו ההוא רזא דפתח הקדוש ברוך הוא לבני עשו ולבני ישמעאל תחילה שיקבלו התורה ולא רצו ולכך כשבא ופתח להם הקדימו לפניו נעשה לנשמע רמזו בזה רמז אמרו לו הרי אנחנו עומדין תחת עשו וישמעאל לקבל עול תורה שהטלת עליהם וזהו נעשה ונשמע נעשה רמז לעשו שנקרא כן על שם שנעשה ונגמר כבן שנים הרבה וישמע רמז לישמעאל שנקרא כן על כי נשמע קולה של הגר שנאמר כי שמע ה' אל עניך ולכך הקדימו נעשה לנשמע כשם שהוא יתברך הקדים עשו לישמעאל בפתיחתו.

ונראה דהא דאיתא בפרק רבי עקיבא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א"ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן וכתבו התוספות דאותן שני כתרים של הוד היו ולהכי קרן אור פניו. לכאורה קשה למה זה כשטענו הכתרים באו ששים רבוא וכשפרקו באו כפלים והתוספות כתבו משום דמידה טובה מרובה וכו'. ולפי מדרש הזוהר נראה דאותן שני כתרים הוד ואור שזכו בהן ישראל מתחילה הן הן אותן שני מאורות שקבל הקדוש ברוך הוא מסמאל ורהב שכתב שם ת"ח עדים דבני ישראל אילין נבזבזין הוו שנטלו ובגין כן לא הוי שליט עלייהו מותא ולא סטרא אחרא כיון דחטאו מאי כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אינון מתנות באדם וכו' ע"כ ובפרק ר"ע נפקא ליה מהאי קרא דויתנצלו שנתפרקו מאותן ב' כתרים משמע דחד מלתא נינהו והשתא ניחא דבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע חילק הוא יתברך אורו של סמאל לס' רבוא חלקים וכן אורו של רהב ושלח ס' רבוא מלאכי השרת ומסר ביד כל אחד שני חלקים אחד משל סמאל ואחד משל רהב לקשר אותן לכל אחד מישראל שני כתרים אבל בשעה שחטאו לא עשה הקדוש ברוך הוא כלום אלא סמאל ורהב גופייהו כל אחד בא לפרק מהן את שלו לכך נשתלחו מהן מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ששים רבוא מסמאל וס' רבוא מרהב לכל אחד מישראל שני מחבלים לפי שכל אחד פירק את שלו. ואיתא בכמה דוכתיה דסמאל ורהב שרי מלאכי חבלה נינהו.

ונראה דהיינו הא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון כי בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ונקשר עליהן אורן של מלאכי מעלה היו ישראל כדמות המלאכים הנקראים אלהים ובני עליון ולא הוה שליט עלייהו מותא וסטרא אחרא כמו שכתב הזוהר ואחר שחטאו ונתפרקו מהן חזרו להיות כשאר כל אדם ושליט עלייהו מותא כמ"ש אכן כאדם תמותון. ועוד נראה לפי שאדם הראשון נמי קודם שחטא היה גופו מאיר ולא הוה שליט עלייהו מותא וכיון שחטא ניטל ממנו אורו ונקנסה עליו מיתה לכך נקט קרא אכן כאדם תמותון רמז לאדם הראשון.

34.חומת אנך חבקוק פרק ג חיד״א 1724-1806

אלוה מתימן יבא וכו'. פירשו רז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא לשר עשו ושר ישמעאל שיקבלו התורה ולא רצו ופירש הרב תורת חיים דלכן אמרו ישראל נעשה ונשמע כלפי אשר עשו וישמעאל לא רצו וכנגד עשו אמרו נעשה לשון נופל על עשו ונשמע לשון נופל על ישמעאל:

35.מאמר הגאולה

ואז לא די שלא שלטו האומות בישראל, אלא שישראל לקחו הם הממשלה, אם לא שחטאו בעגל. והנה בעגל חזר הרע שכבר יצא ונדבק בהם, ואז נאמר (שמות לג ו): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". והבן מהו זה ה"עדי", כי מה שלקחו מן עשו ומן ישמעאל נעשה להם עדי יקר סביבם, כי באמת לבוש הוא על גביהם. וכן הוא לפי סדר המדריגות, כנודע למי שהוא רגיל בארחות האמת. והנה אז התנצלו אותו, ולכן ניתנה עוד ממשלה לאומות העולם, ומאז שלטו בהם. והנה להם היו שני כתרים כנגד "נעשה ונשמע", והכל סוד אחד, כי הם בסוד החסד והגבורה, והם סוד תפארת ומלכות, והם נגד עשו וישמעאל, וזה מה שהתנצלו שם. ואלמלא חטאו היו הולכים מיד לארץ, ושם היו נתקנים תיקון גדול עד שהיו מגיעים לתיקון הראשון; אבל כיון שחטאו לא עלה בידם, וכל שכן שחזרו עוד וקלקלו במרגלים, ולא אבו ללכת אל הארץ, וניטל מהם הכח, ועל כן עמדו ארבעים שנה במדבר, בסוד כללות הקליפות ששלטו עליהם.

36.אדרת אליהו דברים פרק לג - אופן שני פסוק ב 1720-1797

פ"א ה' מסיני בא וגו' שזכו מחמת עצמן בשביל שאמרו נעשה ונשמע. וזרח משעיר. כמ"ש בגמ' כשרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל החזירה על כל אומה ולשון ובא אל ישמעאל א"ל תורה מה כתיב בה א"ל לא תנאף אמרו אי אפשר תנה לישראל וכו' וכולם נתנו להם מתנות דהיינו עשו וישמעאל ונתנו להם עשייה ושמיעה שאמרו נעשה ונשמע: ואתה מרבבת קדש. שגם שאר השרים נתנו להם מתנות:

37.עץ יוסף (על עין יעקב) עבודה זרה פרק א - לפני אידיהן דף ב עמוד ב אות ב

[דף ב עמוד ב] (ב) וזרח משעיר למו. הם בני עשו. הופיע מהר פארן אלו בני ישמעאל. ולא רצו לקבל את התורה. וה"ה שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כולם ולא קבלוה כדאיתא בספרי. והא דנקט קרא הנך תרתי בהדיא משום דהנך תרתי חשיבי טפי. ונראה דישראל ידעו ההוא רזא דפתח הקדוש ברוך הוא לבני עשו ולבני ישמעאל תחלה שיקבלו התורה ולא רצו ולכך כשבא ופתח להם הקדימו לפניו נעשה לנשמע ורמזו בזה הרי אנחנו עומדין תחת עשו וישמעאל לקבל עול תורה שהטלת עליהם. ויבואר ע"פ דאי' ברבה ובתנחומא סדר שמות יש בני אדם ששמותיהן נאין ומעשיהם כעורים עשו עושה רצון עושו ומעשיו רעים. ישמעאל ישמע אל ואינו שומע עכ"ל. וזהו נעשה רמז לעשו ששמו מרמז עושה רצון עושו ואינו עושה אבל אנחנו נעשה ונשמע רמזו נגד ישמעאל ששמו שמע אל ואינו שומע. ואנחנו נשמע. והקדימו נעשה לנשמע נגד שקדם הקדוש ברוך הוא והלך לעשו תחלה ואח"כ לישמעאל כדכתיב וזרח משעיר. ואח"כ הופיע מהר פארן:

38.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת פינחס

[ב] פנחס בן אלעזר וגו'. בגמרא (סנהדרין פ"ב ב) התחילו השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו וכו'. יש להבין למה היו מבזין אותו בזה מה שאמו היא בת יתרו שעל כל פנים נתגייר והלא כל האמהות היו בנות לבן שהיה עובד עבודה זרה כמו שאמר למה גנבת את אלהי. גם למה באמת בכל מקום נקרא יתרו בשמות אחרים ובנישואי אלעזר נקרא יתרו בשם פוטיאל על שם שפיטם עגלים לעבודה זרה. אך הענין על פי מה שמובא בזוה"ק (ח"ג קצ"ג א) עדים דבני ישראל אינון נבזבזין הוי דנטלו וכו' אינון מתנות באדם וכו' ובגמרא (שבת פ"ח א) אמרו שהם הכתרים שזכו אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ואמרנו שעל ידי שלקחו מעשו כוחו שהם הידים ידי עשו ולקחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נעשה. ומישמעאל לקחו כוחו שהוא השמיעה שכן נקרא ישמעאל על שם שומע אל כמו שאמרו במדרש (במדבר רבה ט"ז, י') וכשלקחו כוחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נשמע. כן מיתרו שהיה מתחילה כהן מדין אחר כך כששב ונתגייר על ידי שלקח אלעזר מבנותיו זכה שנולד פנחס שזכה לכהונה. דאהרן זכה בעצמו לכהונה מה שאין כן פנחס דאיתא בגמרא (זבחים ק"א ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וזה נסתעף על ידי שלקח אלעזר מבנות יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה והוא על דרך מה שאמרו (סנהדרין ל"ט ב) עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזול ביה נרגא ויך את מואב וגו' היינו דאמרי אינשי וכו' והוא מפני שדוד יצא מרות המואביה. כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת. והיינו שעובדיה ודוד מפני שבאו מהם הרגישו יותר הסרחון וכן פנחס על ידי שבא מבנות פוטיאל הרגיש יותר להתקנא על זה שהיה העיקר אשר נכלו לכם על דבר פעור שהוא עבודה זרה ולכן זכה אחר כך לכהונה וזה הכל היה מפני שיצא מבנות יתרו ולכן נזכר בנישואי אלעזר מבנות פוטיאל שפיטם וגו'. ומשום הכי אמר לו משה רבינו ע"ה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פ"ב א) שמן הסתם כיון שהוא נתקנא יותר מכולם יש לו שייכות לזה להתקנא.

Ger Toshav

 גר תושב

Rabbi Ari Kahn                                                      ari.kahn@biu.ac.il

1.    שמות פרק כג:יב

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:

Six days you shall do your work, and on the seventh day you shall rest, that your ox and your donkey may have rest, and the son of your handmaid, and the alien may be refreshed.

2.    ויקרא פרק כה פסוק לה

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ:

If your brother has become poor, and his hand can’t support him among you; then you shall uphold him. He shall live with you like an alien and a temporary resident.

3.    רש"י ויקרא פרק כה פסוק לה

גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב - ... וְאֵיזֶהוּ תוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת:

…And what is a תושב? One who has undertaken not to worship idols (i.e. one who has been converted to the fundamental tenet of Judaism) but eats carrion:

4.    דברים פרק כד פסוק יד

לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ:

You shall not oppress a hired servant who is poor and needy, whether he be of your brothers, or of your foreigners who are in your land within your gates:

5.    רש"י דברים פרק כד פסוק יד

מִגֵּרְךָ֛ - זֶה גֵּר צֶדֶק:  בִּשְׁעָרֶֽיךָ - זֶה גֵּר תּוֹשָׁב הָאוֹכֵל נְבֵלוֹת: 

[WHETHER HE BE OF THY BRETHREN, OR] OF ANY STRANGERS – this refers to a "proselyte of righteousness" :[STRANGERS THAT ARE] WITHIN THY GATES – this refers to a stranger [who has undertaken not to worship idols] but eats carrion (who may reside in the land of Israel) 

6.    דברים פרק יד פסוק כא

לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ

You shall not eat of anything that dies of itself: you may give it to the foreigner living among you who is within your gates, that he may eat it; or you may sell it to a foreigner: for you are a holy people to Hashem your God. You shall not boil a young goat in its mother’s milk.

7.    רש"י דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כא

לגר אשר בשעריך - גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת:

YE SHALL NOT EAT ANY CARRION: THOU SHALT GIVE IT] UNTO THE STRANGER THAT IS IN THY GATES — i.e. unto a stranger that is a sojourner (גר תושב) — one who has undertaken not to worship idols (i.e. one who has been converted to the fundamental tenet of Judaism) but who eats carrion (does not obey the other teachings of the Torah): 

8.    תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף עא עמוד א

 גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא? דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך.

The ger toshav that was mentioned concerning interest, what is it? As it is written: “And if your brother waxes poor, and his means fail with you, then you shall strengthen him, as a stranger and a resident [ger vetoshav] shall he live with you. You may not take interest or increase from him, but fear your God, and your brother should live with you”(Leviticus 25:35–36). This indicates that interest may not be taken from a ger toshav. 

9.    רש"י מסכת בבא מציעא דף עא עמוד א

גר תושב - שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים, ואוכל נבילות. אל תקח מאתו כתיב - אאחיך קאי, וכי כתיב גר תושב - לענין וחי עמך כתיב, שאתה מצווה להחיותו.

10.תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב

דתניא: וינפש בן אמתך - בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר: בעבד ערל, או אינו אלא בעבד מהול? כשהוא אומר: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך - הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך? בעבד ערל. והגר - זה גר תושב, אתה אומר: זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק? כשהוא אומר: וגרך אשר בשעריך - הרי גר צדק אמור, הא מה אני מקיים והגר? זה גר תושב. 

The verse continues: “And the stranger [ger]” (Exodus 23:12). This is referring to a gentile who observes certain mitzvot [ger toshav]. Do you say that this is a ger toshav, or perhaps it is only a righteous convert [ger tzedek],who is a Jew in every sense? When it says elsewhere: “And your stranger [ger] that is within your gates”(Deuteronomy 5:13), a righteous convert is already mentioned. How, then, do I uphold the verse “And the stranger [ger]”? It must be that this is a ger toshav.

11.רש"י מסכת יבמות דף מח עמוד ב

גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים.

12.תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ט עמוד א

דת"ר: גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד; ר"ע אומר: כישראל בי"ט; ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול; רש"א: אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.

And there are those who teach this with regard to this case, as the Sages taught: A gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav] is permitted to perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival, i.e., only for matters that, if unattended, will result in significant loss. Rabbi Akiva says: A ger toshav may perform labor on Shabbat in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a Festival, i.e., only for the purpose of preparing food. Rabbi Yosei says: A ger toshav may perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a weekday. Rabbi Shimon says: Both a ger toshav and a resident male or female slave may perform labor on Shabbat for themselves in the same manner that a Jew may perform labor on a weekday.

13.רש"י מסכת כריתות דף ט עמוד א

גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כגון נעמן. עושה מלאכה בשבת לעצמו - בדבר האבד כישראל בחולו של מועד. כישראל בי"ט - אוכל נפש.

14.רבינו גרשום מסכת כריתות דף י עמוד ב

גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצות:

כישראל בחולו של מועד. כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד:כישראל ביום טוב. דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש בלבד:

15.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב

מיתיבי: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות; 

Who is a ger toshav? It is anyone who has accepted upon himself before three ḥaverim, not to worship idols. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Anyone who has accepted upon himself observance of the seven mitzvot that the descendants of Noah accepted upon themselves is a ger toshav. Others say: These have not entered the category of ger toshav. Rather, who is a ger toshav? This is a convert who eats unslaughtered animal carcasses,which are not kosher, but who has accepted upon himself to observe all of the mitzvot that are stated in the Torah except for the prohibition against eating unslaughtered carcasses.

16.רש"י מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב

גר תושב - אינו עובד עבודת כוכבים ובר מיניה של עובד כוכבים הוא בכל שאר עבירות.

17.תוספות מסכת כריתות (עם תוספות ישנים) דף ט עמוד א

גר תושב עושה מלאכה לעצמו - מכאן קשה לפ"ה דפרק החולץ ^{(יבמות מח:)} דקאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב … לכן י"ל דההיא מיירי לענין שלא לעשות מלאכה עבור רבו אבל לעצמו שרי מכאן פסק ר"י שמותר להניח לעובד כוכבים לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו.

18.תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד ב

זה גר תושב - פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז ^{(דף סד:)} משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות ^{(סנהדרין דף נח:)} אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה ^{(כריתות דף ט. ושם)} קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך.

19.חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף מח עמוד ב

הגר זה גר תושב. פרש"י שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז. ואינו מחוור דגר תושב היינו בן נח והוא אינו מוזהר על השבת אדרבה אמרו ז"ל גוי ששבת חייב מיתה, .. ואמר ר' אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון ולא אמרה תורה שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו ע"י עבדינו ולא ע"י גר תושב ואף על פי שאין באמירה לגוי דעלמא אלא שבות של דבריהם הכא גזרת הכתוב היא,

20.תוספות ישנים מסכת יבמות דף מח עמוד ב

זה גר תושב ולא הספיק למולו בין השמשות.

21.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נָכְרִי שֶׁשָּׁבַת - חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. … אָמַר רָבִינָא: אֲפִלּוּ שֵׁנִי בְּשַׁבָּת. - וְלִחְשְׁבָה גַּבִּי שֶׁבַע מַצּוֹת! - כִּי קָא חִשֵּׁב - שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה - לֹא קָא חִשֵּׁב

And Reish Lakish says: A gentile who observed Shabbat is liable to receive the death penalty, as it is stated: “And day and night shall not cease” (Genesis 8:23), ^{This is interpreted to mean that the descendants of Noah may not take a day of rest}. … Ravina says: even on a Monday, But let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. When the tanna counts the seven mitzvot, he counts only those that require one to sit and refrain from action, i.e., those that include a prohibition against performing a certain action. He does not count mitzvot that require one to arise and take action.

22.שו"ת בנין ציון סימן צא

ב"ה אלטאנא, יום ו' כ"ו אייר תר"ט לפ"ק.(18.5.1849) להרה"ג וכו' מ"ה אשר לעמיל נ"י הגאב"ד דק"ק גאלין וכעת משכן כבודו בירושלם עיה"ק תוב"ב. 

כתב מעכ"ת נ"י וז"ל - ילמדנו רבינו בעובדא דאתא לידן פעה"ק ירושלם ת"ו יום ג' כ"ג לירח אדר שני שנת תר"ח (28.3.1848) העבר לפ"ק נימול א"י אחד שבא הנה ממדינת מאראקא לשם גירות בפנינו בד"צ דקהל אשכנזים הי"ו וקיבל עליו המצות כדין וכדתה"ק ובש"ק שלאחריו עדן /עדין/ לא היה נתרפא ממילתו ולא טבל עודנה הגידו לי לאמר מזריזתו במצות איך הוא נזהר בשביתת שבת הגם שהוא עודנה /עודנו/ בכלל חולה שאב"ס =שאין בו סכנה= אינו מניח לגוי להבעיר אש בביתו והשבתי להם לדעתי לא מבעי' שמותר לו לעשות מלאכה בשבת אלא אפילו מחויב ומוזהר על יום ולילה לא ישבותו וחייב לעשות מלאכה בשבת כ"ז שלא טבל לשם גירות וכה עשו השומעים למשמעתי והלכו אצל הגר והגידו לו בשמי כן בש"ק לאחר תפלת המנחה וכן עשה כי כתב איזה אותיות ויהי ביום המחרת כאשר נשמע הדבר בעה"ק ת"ו פה צווחו עלי חכמי ספרד וחכמי אשכנזים הי"ו על דבר חדש הלזו אשר לא נשמע מעולם אחרי שכבר קבל עליו כל המצות בשעת מילה וכבר נימול ועומד ומצפה בכל יום לטבול לכשיתרפא שיהי' מותר לו לחלל וכש"כ שיהי' עליו חיובא ומצוה לחלל ש"ק והמה זוכרים כמה גרים שנימולו פעה"ק ת"ו ולא נשמע כזאת ומנין לי לחדש דבר אשר לא שערום הראשונים והשבתי להם אולי מקום הניחו לי להתגדר בו. ואמינא טעמא דידי האמנם מהראוי היה להתייעץ בזה עם חכמי ורבני עיה"ק פה הי"ו טרם נעשה המעשה אמנם מחמת כי כבר הי' אחר תפלת המנחה לעת ערב ובין כך יצא ש"ק ובעיני הי' הדבר פשוט שאין כאן איסור כלל ומכש"כ דלית בי' דררא אי' דאורייתא ובדרבנן עבדינן עובדא כו' וכש"כ שלענ"ד אין כאן איסור לא דאורייתא לא דרבנן כ"א מצוה בחילולו ש"ק אחרי שמעכת"ה אמרתם מכח סברא אמנם לדעתי אינו כן אב"ע סברא אב"ע גמרא איבע"א סברא כיון דקיי"ל כחכמים וכר' יוחנן יבמות (דף מ"ו) דאינו גר עד שימול ויטבול וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מה"ל איסורי ביאה ובטוש"ע יו"ד (סי' רס"ח) וכיון דקיי"ל כרשב"ל סנהדרין דף נ"ח ע"ב גוי ששבת ח"מ דכתיב יום ולילה לא ישבותו ולרבינא אפי' בשני בשבת וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' מלכים דין ט' אלא דפשטא דהש"ס משמע מיתה בידי אדם דאזהרתן זו היא מיתתן ודעת הרמב"ם דוקא בז"מ ב"נ =בז' מצוות בני נח= ב"ד ממיתין עליהן כשידינו תקיפא אבל בגוי ששבת ב"ד מכין ועונשין אבל אין ממיתין שאינה בכלל שבע מצות ב"נ יעו"ש בכ"מ והרי כ"ז שלא טבל אינו גר ועדיין הוא ב"נ כאשר מבואר א"כ במאי נפקע ממנו מצות יום ולילה ל"י =לא ישבותו= שנצטוה עליו והאיך יוכל לפטור א"ע ממצוה שנצטוה בו במה שיהי' גר ויהי' לו דין ישראל לאחר שיטבול הלא לדעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ג מפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ משום אמ"ה דבב"נ במיתה תלייא רחמנא ולא בשחיטה (דלא כהרשב"א יעו"ש בכ"מ) היעלה על הדעת שיהי' מותר לו להקל על עצמו לאכול מפרכסת קודם הטבילה כיון דעדיין ב"נ הוא ולא גר וא"כ כן מה לי קולא דמפרכסת או קולא זו להתירו לעבור על מה שנצטוה יום ולילה ל"י וא"כ אדרבא לרומעכ"ת שרוצים להקל לעבור על מה שנצטוה להביא ראי' ועוד האריך מעכ"ת נ"י בהראותו רב חריפותו ובקיאתו לחזק דבריו האלה. 

תשובה - פסק מעכ"ת נ"י שגר שמל ולא טבל אסור לשמור שבת מפני שעדיין אינו גר ולא יצא מכלל בן נח אשר לא חשו לו חכמי ירושלם נ"י - חקרתי בשאר מקומות שמקבלים גרים ונאמר לי שגם שם מעולם לא הקפידו על זה שלא ישמור הגר שבת קודם הטבילה. ונתתי אל לבי למצוא טעם לזה אחרי שלכאורה פסק מעכ"ת נ"י מוסד על אדני הדין ואמת אבל א"ע ראיתי שהדין עם המנהג דכבר מצד הסברא יהי' מתנגד אל השכל אחרי שמילת הגר נקרא ברית שמברכים עלי' כורת הברית כדאמרינן שבת (דף קל"ז) וגם שבת נקרא ברית כדאמרינן שם (דף קל"ב) איך נאמר אחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל מקיימי מצותיו ולכן נלענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל מכ"מ משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל ב"נ וכעין זה כתבו התוספ' בכריתות (דף ט') אמה דאמרינן שם דאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים ויליף מילה ממה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכתבו התוספ' ואף על פי שאותן שהיו נמולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים מכ"מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו ליכנס בברית המקום וליבדל משאר אומות וגם כי עתה טבלו עכ"ל הרי בפי' שכבר קודם טבילה ע"י מילה לבד נכנסו לברית ועי"ז נבדלו משאר האומות וא"כ גם זר זה שמל ולא טבל דמי לזה שנכנס לברית ועי"ז נבדל משאר האומות וע"כ אין עליו עוד מצות יום ולילה ל"י של ב"נ ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים ע"פ מה שכתבתי בספרי ע"ל ביבמות ^{(דף מ"ו)} בתוספ' ד"ה כי פליגי לתרץ קושית התוספ' שם שהקשו לר"ע ל"ל תושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל מפסח תיפוק לי' דאינו גר עד שימול ויטבול ותירצתי דשפיר צריך קרא כיון דפסח אכלו במצרים לאחר שמלו וטבילה לא הי' עד מ"ת א"כ ה"א דגם לדורות יאכל גר שמל ולא טבל מפסח לכן צריך קרא למעט. והנה בשבת (דף פ"ז) אמרינן דעל שבת נצטוו ישראל במרה וכן מוכח מהכתובים שכבר קיימו ישראל שבת קודם שבאו להר סיני שהרי הספור של המן שעליו נאמר עד אנה מאנתם הי' קודם סיני כמבואר ^{(שם /שבת פ"ז/)} וכיון דטבילה לא הי' עד סיני ע"כ קיימו ישראל שבת כשמלו ולא טבלו אף שב"נ מוזהר על יום ולילה ל"י ^{(וכבר העיר על זה בס' פ"ד פ' בשלח ע"ש)} וע"כ צ"ל או שגזיה"כ הי' שלענין שבת יצאו מכלל ב"נ ונילף משם כמו דהוי גמרינן גם לענין פסח אי ליכא מיעוט או כאשר כתבנו שע"י שנכנסו לברית מילה נכנסו ג"כ לברית שבת ועכ"פ איכא למילף מישראל קודם מ"ת שגר שמל ולא טבל מותר לקיים שבת או אם נאמר כאופן השני ששתי הבריתות כאחת נחשבו חייב לקיים שבת. ולכן לענ"ד יפה נהגו שלא לכוף לגר שמל ול"ט לעשות מלאכה בשבת. ואם צדקתי במה שכתבתי במקום אחר שציווי שביתת ישראל ואזהרת שביתת ב"נ אינם מענין א' שבזה תלוי בל"ט מלאכות ובזה תלוי במלאכת טורח ויגיעה מצאנו אפילו למי שלבו נוקפו לומר שגר שמל ול"ט מותר לקיים שבת פשר דבר על ידי שיעשה מלאכת יגיעה שאינה מל"ט מלאכות כגון שישא משא ברשות היחיד כנלענ"ד הקטן יעקב.

23.הרב שמואל סלנט

עוד מחדש שם הגרש"ס, שהיהדות מתחילה עם המילה, אלא שקודם שטבל יש לו רשות לחזור ,ולאחר שטבל נעשה גר למפרע. וא"כ אין צריך לחלל שבת משתי פנים: מצד שנעשה גר למפרע, ומצד שהחלול שבת הרי זה כחזרה וכאילו עוקר את המילה:

הרב שמואל סָלַנט (ב' בשבט תקע"ו, 1 בפברואר 1816 - כ"ט באב תרס"ט, 16 באוגוסט 1909) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.[1]

24.חדושי הרשב"א מסכת יבמות דף עא עמוד א

אֶלָּא לַאֲתוּיֵי גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל וְקסבר אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבֹּל. קָשְׁיָא לִי א"כ הָיִינוּ גּוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּל הֲרֵי הוּא כְּעָרֵל דהו"ל כְּעַרְבִי מָהוּל, וְלֵיתָא דְּשָׁאַנִי הָכָא דְּמִילָתוֹ לְשֵׁם יַהֲדוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר גֵּרוּתוֹ מ"מ כְּבָר הִתְחִיל וְנִכְנַס קְצָת בַּדָּת יְהוּדִיתשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא טְבִילָה.

25.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו

… אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב יְשִׁיבַת עֲרַאי אוֹ עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִסְחוֹרָה - לֹא יַעֲבֹר בְּאַרְצֵנוּ, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג,לג) - אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וְאִם קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת - הֲרֵי זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל אֵין מְקַבְּלִין אֶלָּא גֵּר צֶדֶק בִּלְבַד.

26.כסף משנה הלכות עבודה זרה פרק י

כתב הראב"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל. טעמו לומר שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: ודין גר תושב נתבאר בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה:

27.רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה יד

כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בַּשַּׁבָּת, כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי דַּעַת, וּלְדַעַת עַצְמָן עוֹשִׂין - מִצְוָה עָלָיו לְשָׁמְרָן וּלְמָנְעָן מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שם כג,יב). עֶבֶד וְאָמָה שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתָתָן - הֵם עֲבָדִים שֶׁמָּלוּ וְטָבְלוּ לְשֵׁם עַבְדוּת, וְקִבְּלוּ מִצְווֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהֶן. אֲבָל עֲבָדִים שֶׁלֹּא מָלוּ וְלֹא טָבְלוּ, אֶלָּא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ בִּלְבַד - הֲרֵי הֵן כְּגֵר תּוֹשָׁב, וּמֻתָּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת לְעַצְמָן בְּפַרְהֶסְיָא, כְּיִשְׂרָאֵל בַּחֹל. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הוֹאִיל וְגֵר תּוֹשָׁב עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְעַצְמוֹ בַּשַּׁבָּת, וְגֵר צֶדֶק הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, בְּמִי נֶאֱמַר: "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שם)? זֶה גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהוּא לְקִיטוֹ וּשְׂכִירוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ בֶּן אֲמָתוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לְיִשְׂרָאֵל רַבּוֹ בַּשַּׁבָּת, אֲבָל לְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה הַגֵּר עַבְדּוֹ - הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ.

א"א אין הדברים הללו כתיקונן שאם מלו וטבלו לשם עבדות הרי הן כנשי ישראל גמורות ובני עונשין הן לעצמן ולא הזהירה תורה את רבן עליהן אלא על עבד ואמה התושבים שלא יעשו מלאכתו, שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לגוי, אלא לאו נמי איכא ואפילו יעשה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין כל צרכן.+

28.רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ד

(ז) אֵי זֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב זֶה עַכּוּ"ם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עִם שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ תּוֹשָׁב לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עַכּוּ"ם:

(ח) וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדִּקְדּוּק אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ:

29.רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה י

בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחְיוֹתוֹ. אֲבָל הָעַכּוּ"ם שֶׁנָּתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ"ם:

30.שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכד סעיף ב

גֵּר תּוֹשָׁב, דְּהַיְנוּ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת, וְכֵן גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, מַגָּעָן אוֹסֵר בִּשְׁתִיָּה. {הַגָּה: וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא טָבַל כָּרָאוּי, מִקְרֵי לֹא טָבַל (ר״ן פ׳ הַשּׂוֹכֵר וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת פֶּרֶק הַחוֹלֵץ). וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בְּמַגַּע גֵּר תּוֹשָׁב (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וְתוס׳ וּמָרְדְּכַי), אֲבָל יַיִן שֶׁלּוֹ וַדַּאי אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף).}

31.שולחן ערוך חושן משפט רמ"ט:ב

גּוֹי שֶׁאֵינוֹ גֵּר תּוֹשָׁב, אָסוּר לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַכִּירוֹ, אוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ בַּדָּבָר מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

32.שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שד סעיף א

אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּעֶבֶד, אֲבָל אִם לֹא מָל וְטָבַל אֶלָּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי הוּא כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְעַצְמוֹ, אֲבָל לֹא לְרַבּוֹ; וְאָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם מִצְוָה אֶלָּא עֲדַיִן הוּא עַכּוּ״ם גָּמוּר דִּינוֹ שָׁוֶה לְקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּקַיְמָא לָן אוֹמֵר לְעַכּוּ״ם וְעוֹשֶׂה, וְכֵן מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דְּקַיְמָא לָן יִתְעַסְקוּ בּוֹ עֲמָמִין, אָסוּר לוֹמַר לְעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּכֵיוָן דִּמְלֶאכֶת הָעֶבֶד אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, לֹא הֻתְּרָה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים בָּזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הָיָה עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת רַבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְנִכָּר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁוֹ. {אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת.} וּלְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה לְדַעַת יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כָּל שֶׁאֵין שָׁם אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, כֵּיוָן דְּעַכּוּ״ם גָּמוּר הוּא, אֵין רַבּוֹ מֻזְהָר עָלָיו. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְכֵן צָרְכֵי מֵתִים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתָּר לוֹמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ. {הַגָּה: וְכָל עֶבֶד שֶׁמְּצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ אָסוּר לָצֵאת בַּחוֹתָם שֶׁעָשָׂה לוֹ רַבּוֹ לְהַרְאוֹת בּוֹ שֶׁהוּא עַבְדּוֹ, וְאִם הוּא שֶׁל טִיט מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁתָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, אֲבָל לֹא בִּכְסוּתוֹ. וּבְשֶׁל מַתֶּכֶת בְּכָל עִנְיָן אָסוּר (טוּר). וְאִם הָעֶבֶד עוֹשֶׂה הַחוֹתָם לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּשֶׁל טִיט, בְּכָל עִנְיָן, אָסוּר (הַמַּגִּיד פי״ט).}

33.דרכי משה הקצר אורח חיים סימן לט

(א) ועיין ביורה דעה סימן רפ"א כתבתי שם דגר [תושב] וממזר אסורים לכתוב ס"ת מיהו נראה דבתפילין ומזוזות אין לחוש ועיין שם הטעם:

34.שולחן ערוך יורה דעה רפ"א:ד

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מַמְזֵר, יֵשׁ פּוֹסְלִין. {וְהוּא הַדִּין גֵּר תּוֹשָׁב (מָרְדְּכַי סה"ק).}

35.מגן אברהם סימן לט

ט כשרים. דסתם עכו"ם אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו, כתוב בד"מ אף על גב דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א נ"ל דבתפילין ומזוזות אין לחוש עכ"ל:

36.ביאור הלכה סימן שד סעיף ג ד"ה * א"י גמור

* א"י גמור וכו' - … וצע"ג כֵּיוָן שֶׁאֵין קָנוּי לוֹ הֲלֹא בְּוַדַּאי אֵין גֵּרוּת לַחֲצָאִין וּמַאי מְהַנֵּי קַבָּלָתוֹ לְמִצְוֹת הַנְּהוּגוֹת בְּעֶבֶד הֲלֹא קי"ל בִּבְכוֹרוֹת בְּפֶרֶק עַד כַּמָּה [דַּף ל'] א"י שֶׁבָּא לְקַבֵּל עָלָיו ד"ת חוּץ מִדָּבָר אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ ... וְדַוְקָא בְּעֶבֶד שֶׁגּוּפוֹ קָנוּי וְיֵשׁ עָלָיו שֵׁם עֶבֶד גִּלְּתָה לָנוּ הַתּוֹרָה דִּבְאִישׁ כְּזֶה דַּי אִם יְקַיֵּם רַק מִצְוַת הַנְּהוּגוֹת בְּאִשָּׁה משא"כ בְּאָדָם דְּעָלְמָא אֵין לָנוּ בַּתּוֹרָה רַק אוֹ גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ יִשְׂרָאֵל גָּמוּר וְזֶה שֶׁלֹּא רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו כֹּל הַתּוֹרָה מִסְתַּבְּרָא דְּאִין מַדְרֵגָתוֹ אֶלָּא כְּגֵר תּוֹשָׁב בְּעָלְמָא וּמְנָא לֵהּ להמ"א שֶׁיִּהְיֶה עָדִיף מִגֵּר תּוֹשָׁב דְּהוּא אָסוּר לִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת וְזֶה יִהְיֶה מְהַנֵּי קַבָּלָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מְחֻיָּב לְעַצְמוֹ לְהִזָּהֵר בְּמִצְוֹת שַׁבָּת כְּיִשְׂרָאֵל וא"כ לפ"ז יִמְצָא אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִכְּלָל גֵּר תּוֹשָׁב בְּהַרְבֵּה מִצְוֹת יוֹתֵר כְּפִי קַבָּלָתוֹ וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּא וְגַם בִּכְלַל עֶבֶד אֵינוֹ וּמִנָּ"ל זֶה וְעַיֵּן בְּיוֹ"ד סִימָן קכ"ד בְּבֵאוּר הַגְּרָ"א סק"ה דְּאִין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כֹּל הַמִּצְוֹת וא"כ בְּאִישׁ כָּזֶה אֵיךְ מָלוּ אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת כֵּיוָן דְּאֵינוֹ עֶבֶד רַק שָׂכִיר בְּעָלְמָא וּבְלֹא מִילָה וּטְבִילָה קי"ל דְּאֵינֶנּוּ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל כְּלָל וּמִנָּ"ל שֶׁיִּהְיֶה מְחֻיָּב לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת מֵחֲמַת קַבָּלָתוֹ וְעַיֵּן בִּיבָמוֹת מ"ז דַּאֲבוֹתֵינוּ לֹא נִכְנְסוּ לַבְּרִית אֶלָּא בְּמִילָה וּטְבִילָה וְכוּ' וְלֹא דַּי בַּמָּה שֶׁקִּבְּלוּ עַל עַצְמָן מִתְּחִלָּה לְקַיֵּם כֹּל הַתּוֹרָה שֶׁעָנוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אַחַר כִּתְבֵי כ"ז הִתְבּוֹנַנְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּם דְּבָרָיו  דס"ל להמ"א ג"כ דְּאֵינוֹ בַּר יִשְׂרָאֵל כְּלָל וּבִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב הוּא וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר כָּתַבְנוּ אֶלָּא דס"ל דְּגֵר תּוֹשָׁב גּוּפָא אִם רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו בְּעֵת תְּחִלַּת גֵּרוּתוֹ עוֹד מִצְוֹת מִלְּבַד הַשֶּׁבַע ג"כ חַלָּה קַבָּלָתוֹ שֶׁמְּחֻיָּב אח"כ לְקַיֵּם אֶלָּא דָּמָהּ דְּנָקְטוּ שֶׁבַע רְבוּתָא אַשְׁמוּעִינַן דְּאַף שֶׁשֶּׁבַע מִצְוֹת מְחֻיָּב לְקַיֵּם כֹּל בֶּן נֹחַ וּמַאי רְבוּתַיְהוּ אַפֵּ"ה חַלָּה הַקַּבָּלָה וּבִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב הוּא לְעִנְיָן שֶׁמְּצַוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ וכ"ש אִם קִבֵּל עָלָיו יָתֵר מִצְוַת בְּוַדַּאי מְהַנֵּי וְלֹא תִּקְשֶׁה ע"ז דְּאֵיךְ יִשְׁמֹר שַׁבָּת וַהֲלֹא גֵּר תּוֹשָׁב ג"כ אָסוּר לִשְׁמוֹר שַׁבָּת כִּדְמוּכָח בִּיבָמוֹת מ"ח ע"ב בתוד"ה זֶה גֵּר וְכוּ' דְּזֶהוּ בִּסְתָם גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו רַק שֶׁבַע מִצְוֹת כַּנָּהוּג וא"כ הוּא לְעִנְיַן שְׁאָר מִצְוֹת כא"י גָּמוּר משא"כ כְּשֶׁקִּבֵּל עָלָיו עוֹד מִצְוַת בִּתְחִלַּת גֵּרוּתוֹ וּבִכְלָלָם הָיָה ג"כ שַׁבָּת בְּוַדַּאי יָכוֹל לְקַיְּמָם וּמְחֻיָּב לְקַיְּמָם וּמָה דְּאִיתָא בִּבְכוֹרוֹת דא"י שֶׁרָצָה לְקַבֵּל כֹּל הַתּוֹרָה חוּץ מָדָ"א אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הַיְנוּ לְעִנְיַן לַעֲשׂוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל גָּמוּר אֲבָל לֹא לְעִנְיַן גֵּר תּוֹשָׁב. וּקְצָת סָמַךְ מָצָאתִי לְדִבְרֵי המ"א מִמָּה דְּאִיתָא בע"ג דַּף ס"ד ע"ב אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב דַּחֲכָמִים אוֹמְרִים כֹּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים כֹּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת חוּץ מֵאִסּוּר נְבֵלוֹת אַלְמָא דְּלַאֲחֵרִים בְּוַדַּאי חַלָּה קַבָּלָתוֹ עַל כָּל הַמִּצְוֹת [ומ"מ אֵינֶנּוּ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁשִּׁיֵּר דָּבָר אֶחָד וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה] וה"ה דְּלַחֲכָמִים אִם קִבֵּל חַלָּה הַקַּבָּלָה דְּכָל דְּאִיכָּא לְמַעֵט בִּפְלֻגְתָּא טְפֵי עָדִיף זֶהוּ הנלע"ד בְּיִשּׁוּב דְּבָרָיו:

37.ביאור הלכה סימן לט סעיף ג

כשר לכתוב תפילין - כ"ז איירי בגר צדק. וּלְעִנְיָן גֵּר תּוֹשָׁב הִסְכִּימוּ הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [וְעוֹד הַרְבֵּה] דְּפָסוּל מִטַּעַם דְּהָא אֵינוֹ בִּקְשִׁירָה והשע"ת הִמְצִיא דָּבָר חָדָשׁ דְּאַיְרֵי הד"מ דְּמַכְשִׁיר בְּגֵר תּוֹשָׁב דְּקִבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת חוּץ מֵאִסּוּר נְבֵלָה וא"כ הֲלֹא יְשַׁנּוּ בִּקְשִׁירָה וּבֶאֱמֶת נלענ"ד שֶׁגַּם זֶה אֵינוֹ דַּהֲלֹא עכ"פ אֵינוֹ מֻזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וְתֵדַע דְּאַטּוּ אִם אִשָּׁה וְעֶבֶד יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן מִצְוַת תְּפִלִּין יִהְיוּ כְּשֵׁרִים לִכְתִיבַת תְּפִלִּין וְאִם תִּדָּחֶה מִשּׁוּם דְּמוֹחִין לְנָשִׁים עַל הַנָּחַת תְּפִלִּין וּכְדִלְעֵיל בְּסִימָן ל"ח ז"א דְּכָל זֶה רַק מֵחֲמַת חוּמְרָא בְּעָלְמָא שֶׁחוֹשְׁשִׁין להפסיקתא אֲבָל ש"ס דִּילַן סוֹבֵר דְּאֵין מוֹחִין ע"ז וְכִדְאִיתָא שָׁם בב"י וְעוֹד עֲבָדִים יוֹכִיחוּ דְּאֵין מוֹחִין בָּהֶן וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל במ"ב בְּשֵׁם התו"ש. וְגַם לפ"ז אִם הָאִשָּׁה תְּקַבֵּל עַל עַצְמָהּ מִצְוַת צִיצִית תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה אַף לר"ת לַעֲשׂוֹת צִיצִית לַאֲנָשִׁים וז"א דא"כ בָּזֶה יוֹדֶה ר"ת יִהְיֶה אַזְדָּא הוֹכָחַת הָרֹא"שׁ [בְּגִטִּין מ"ה ע"ב] מֵהָא דְּקַרְטְלִיתָא דִּדְבִיתְהוּ דרחב"ד דַּעֲתִידָא לְמִשְׁדֵּי בָּהּ תְּכֵלְתָּא לְצַדִּיקֵי דְּעָלְמָא דְאָתֵי. וּלְבַר כ"ז אֵין גֵּרוּת לַחֲצָאִין עַיֵּן בְּמַס' גֵּרִים וְעוֹד דְּא"כ בְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל דְּכָתַב הָרֹא"שׁ בע"ז דְּאֵינוֹ גָּרַע מִגֵּר תּוֹשָׁב דַּהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת וא"כ לפ"ז יִהְיֶה כָּשֵׁר לִכְתִיבַת סת"ם וְיִהְיֶה כָּשֵׁר לִזְבִיחָה כְּיִשְׂרָאֵל לְשִׁיטַת הר"י דְּתָלֵי בְּבָר זְבִיחָה דַּהֲרֵי הוּא מַחֲזִיק לְעַצְמוֹ בְּמִצְוֹת זְבִיחָה וּסְתָמָא דִּגְמָרָא בִּיבָמוֹת מ"ו דְּאָמַר שָׁם וְכֵיוָן דְּלָא טְבִיל עו"ג הוּא לָא מַשְׁמַע כֵּן:

38.חזון איש שביעית סימן כד

39.תשובות והנהגות כרך ג סימן שו

ועיין עוד בש"ך שם ס"ק ד במסקנתו דגר שמל ולא טבל חל בו דין גר תושב, ולכאורה קשה הרי אין דין גר תושב בזה"ז כיון שאין יובל, וי"ל דהיינו לענין שאין אנו מקבלים גרי תושב אף שמקבלים גרי צדק, אבל כשנתקבל לגר צדק בכלל זה יצא מכלל עכו"ם ואף כשעדיין לא חל עליו תורת גר צדק עדיין עכ"פ הוא כגר תושב, לכן גם בזה"ז חל עליו דין גר תושב במל ולא טבל עכ"פ, וזוהי כוונת הרמב"ם פ"י דמלכים (ה"ג) ב"נ שנתגייר ורצה להיות רק גר תושב אין שומעין לו, והיינו שבנתגייר נעשה גם גר תושב, וכן מסיק שם שבגר קטן המוחה נשאר גר תושב, שאמנם הקבלה לגירות נתבטלה אבל לא לענין גר תושב שלזה כה"ג מקבלין וחל גם בזה"ז, וד"ז חידוש גדול דאף שאין דין גר תושב בזמן הזה, מ"מ כשנתקבל לגירות ומלו אותו נעשה מיד גר תושב. [ע"ע בדברינו בסימן...].

40.תשובות והנהגות כרך ה סימן רצח

דין גר משקיבל ע"ע עול מצוות עד שיתגייר 

רציתי להביא כאן חידוש ועיקר גדול בהלכות גרות, ואף שבפוסקים לא משמע כן, מ"מ לא אמנע מלכתוב הדברים, ויגדיל תורה ויאדיר. 

הנה המ"א בסי' ל"ט (ס"ק ט') מביא בשם הד"מ, דגר תושב כשר לכתוב תפילין ומזוזות, ותמהו הפמ"ג ושאר האחרונים, דהלוא גר תושב אינו חייב בתפילין, וכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וב"ביאור הלכה" (שם) מביא בשם א"ז ה"יד אפרים" (בטעות נרשם שם שע"ת) שתירץ דמיירי שקיבל עליו כל המצוות חוץ מנבילה, שאז הלא כיון שמניח תפילין ה"ה כשר לכתיבה, וע"ז תמה בבה"ל דהלוא עכ"פ אינו מוזהר על קשירת תפילין, והיאך כשר.

אמנם תמהני, שהרי הבה"ל עצמו בהלכות שבת (סימן ש"ד), הביא מש"כ המג"א, דאם שכיר נכרי (שאין גופו קנוי לעבד) קיבל ע"ע מצוות הנהוגות בעבד, ה"ה מוזהר במצות שבת כעבד, והבה"ל תמה ע"ז דהלא אין גרות לחצאין והיאך מהני מה שקיבל ע"ע רק מצוות הנהוגות בעבד, ומחדש הבה"ל חידוש גדול, דכוונת המג"א דבכה"ג הוא בכלל גר תושב, ומדין גר תושב הוא מוזהר במצות שבת, ואף שחיובו של גר תושב הוא רק ז' מצוות, מ"מ אם מקבל יותר נתחייב במה שקיבל, שכך ציוה הקדוש ברוך הוא למשה, שעמו בית ישראל נתקדשו וחייבין לקיים כל המצוות, וגוי אינו מצווה אלא בשבע מצוות, אבל מ"מ אם מקבל ע"ע יותר הרי זה מצווה לקיים מה שקיבל ע"ש. וא"כ א"ש דברי ה"יד אפרים", דהא מאחר שקיבל ע"ע מצות תפילין שוב הוא מוזהר במצות תפילין וכמ"ש בבה"ל הנ"ל. 

אבל עדיין תקשי, למה הוצרך המג"א להביא דין גר תושב לענין תפילין ושבת, הלא בזה"ז אינו נוגע כלל, שבזה"ז שאין היובל נוהג אין דין גר תושב כלל. וכן יש לתמוה שבהלכות יין נסך (יו"ד סי' קכ"ד) נחלקו המחבר והרמ"א בדין גר תושב לענין מגעו ביין, ותמוה למה הוצרכו לכותבו והלא בזה"ז אינו נוגע כלל. 

אמנם ב"תשובות והנהגות" (ח"ג סי' ש"ו) כתבתי חידוש נפלא, דאין הלכה דלא חל דין גר תושב בזה"ז, אלא רק שבי"ד אין דנין לקבלו לגר תושב, אבל יתכן שיחול עליו דין גר תושב ממילא גם בזה"ז, דכיון שבזה"ז בי"ד מקבלים לגרות, א"כ נכרי שרוצה להתגייר ובא לבי"ד וקיבל ע"ע לשמור מיד כל מצוות השי"ת (והיינו עוד קודם המילה וטבילה), ובי"ד משוכנעים באמיתות כוונתו, ובי"ד מאשר לקבל אותו לגרות, אז כיון שקיבל לפני בי"ד לשמור מיד כל מצוות השי"ת (שבתוכם נכלל גם הז' מצוות שנצטוו גם לבני נח) ובי"ד מקבלים דבריו, על כרחך נעשה גר תושב עד שיתגייר. (וע"ע "מועדים וזמנים" ח"ז סי' רכ"ו בהגהה). 

ולפ"ז א"ש מש"כ המחבר והרמ"א דין גר תושב לענין מגעו ביין, ובמג"א מביא דין גר תושב בהלכות שבת ובהלכות תפילין ומשמע מדבריהם שנוגע בזה"ז דיני גר תושב, והיינו כמ"ש, שכשקיבלו אותו כגר למול ולטבול, נעשה מיד גר תושב אפי' בזה"ז, ומחויב בשבע מצוות, ולבה"ל הנ"ל מחויב כפי שקיבל ע"ע. 

ויש יסוד לדברינו מהרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ג), שכתב "בן נח שנתגייר ומל וטבל, ואח"כ רצה לחזור להיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה ישראל לכל דבר או יהרג", ומדויק שכתב שרצה שיהיה גר תושב כמקודם, ולכאורה הרי מיירי בעכו"ם שנתגייר לגמרי, ואימתי היה גר תושב, אלא שע"כ שמיד כשנתקבל לגירות נעשה גר תושב עד אחר המילה והטבילה. וכן משמע מסיום דבריו שם שכתב "ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד", ותמוה היאך נעשה לגר תושב, וע"כ כמ"ש שכשקיבלוהו לגרות נעשה גר תושב עד שיתגייר ולכן כשמוחה ומבטל גרותו, הדר להיות גר תושב כמקודם. (ולגר תושב לא מועיל המחאה, כיון דבע"כ דיכולים לכופו להיות גר תושב, עיין או"ש פי"ב מאיסו"ב ה"י). וכן מדויק מלשון הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ט) שכתב ש"דין" עבד עברי "דין" בתי ערי חומה "דין" שרה חרמים וכו' תלוי בזמן שהיובל נוהג, וכ"כ שם בכל הנך שאין נוהגין אלא בזמן היובל, ורק לגבי גר תושב דייק בלשונו ש"מקבלין" גר תושב תלוי בזמן שהיובל נוהג, ומדויק כמ"ש שדין גר תושב יש בזה"ז, ורק קבלה לגר תושב אין נוהג בזה"ז. 

ולפי זה, אף שאין בידינו לקבל להיות גר תושב בלבד, מ"מ כל אחד שבא ורוצה להתגייר ומקבל לקיים כל המצוות מיד עוד לפני שיסדרו לו המילה וטבילה, ובית דין מקבלים דבריו ופוסקים שהוא באמת עומד וראוי לכך, אז כיון שקיבל ע"ע לקיים כל המצוות מיד ובי"ד קיבלו דבריו, נעשה גר תושב, ואף שאינו יהודי וקידושיו אינם חלים עד גמר הגרות וכדאיתא להדיא יבמות (מז א), מ"מ ה"ה מחויב מיד בכל המצוות כדין כגר תושב שמחויב לקיים כל מה שקיבל ע"ע. (ועיין בבה"ל שם סי' ל"ט שכבר רמז שלדברי ה"שערי אפרים" הנ"ל נמצא דכל גר שמל ולא טבל - שקודם המילה קיבל ע"ע כל המצוות - יהיה כשר לכתוב תפילין, ומה שנתקשה שם מגמ' יבמות, יש לדחות דהתם מיירי רק לענין יוחסין, ואכמ"ל).  והאחרונים דנו באחד שמל ולא טבל, אם מותר לשמור שבת, ולדברינו, אדרבה ה"ה מחויב לשמור שבת מדין גר תושב, שמחויב לקיים כפי מה שקיבל ע"ע. ואולי מיירי באופן שלא רצה לקבל ע"ע לשמור מיד כל המצוות אלא לאחר המילה וטבילה. ואף שיש הוכחות מפוסקים להיפך, לא נמנעתי לכותבו כהערה, מפני שיש יסוד לדברינו שעם קבלת מצוות נעשה כגר תושב גם בזה"ז, והבוחר יבחר.  ונראה, שכשם שבגר תושב מפורש ברמב"ם הלכות מלכים (ספ"ח), שנעשה ג"ת רק אם מקבל ע"ע מפני שכך ציוה הקדוש ברוך הוא בהר סיני, כ"ש לגרות רגילה שלא מועיל אלא כשאומר שמקבל ע"ע מפני שכך רצון הקדוש ברוך הוא, וציוה כן לעמו, אבל אם כל כוונתו היא רק להיות ככל היהודים, אז חסר לו בעיקר הקבלה, ולא מועיל כלל. 

ולמעשה, אף אם נימא כחידושו של המ"ב שגר תושב יכול לקבל ע"ע עול מצוות, וחל עליו ככל ישראל כולל שבת ע"ש, מ"מ עדיין אני מסופק אם יכול לחייב עצמו בתפילין, די"ל דתפילין דקדוש ל"ש בנכרי כשהוא עכו"ם, וכעין זה איתא בפי' הרדב"ז על הרמב"ם (פ"י דמלכים ה"י) שכתב שם דאף שעכו"ם שרוצה לעשות אחת משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין ממנו לעשותה כהלכתה, מ"מ במצוות שצריכים קדושה וטהרה כגון תפילין ס"ת ומזוזה יש לצדד להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן. וא"כ הוא הדין כאן, שכשהוא עוד כגר תושב לא שייך עליו חיוב תפילין. ונראה דה"ה לענין שבת, שאע"פ שאם קיבל הגר תושב מצות שבת, חל עליו איסור מלאכה דשבת, מ"מ לא חל עליו קדושת היום שזהו אות בין ישראל להקב"ה ול"ש לגר תושב.