פרשת ואתחנן התשפ״א

 פרשת ואתחנן התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד 

(ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: (י) י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה֣' אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר ה֜' אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: (יא) וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל: (יב) וַיְדַבֵּ֧ר ה֛' אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל: (יג) וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת־בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים: (יד) וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה ה֙' בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר ה֧' אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: (טז) פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה: (יז) תַּבְנִ֕ית כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם: (יח) תַּבְנִ֕ית כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: (יט) וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם: (כ) וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח ה֔' וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (כא) וַֽה֥' הִתְאַנַּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה: (כב) כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת: (כג) הִשָּׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן־תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת־בְּרִ֤ית ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (כד) כִּ֚י ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: פ (כה) כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י הֽ'־ אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: (כו) הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־ הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן: (כז) וְהֵפִ֧יץ ה֛' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה֛' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן: (כט) וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: (ל) בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ: (לא) כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם: (לב) כִּ֣י שְׁאַל־נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אָדָם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד־קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: (לג) הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: (לד) א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם ה֧' אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: (לה) אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה֖' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְבַדּֽוֹ: (לו) מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: (לז) וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (לח) לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת־לְךָ֧ אֶת־אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (לט) וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד: (מ) וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו וְאֶת־מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל־ הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים: פ                  (מא) אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ:

2.    דברים (פרשת ואתחנן) פרק ה 

 

(א) וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם: (ב) ה֣' אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב: (ג) לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת ה֖' אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים: (ד) פָּנִ֣ים׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר ה֧' עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: (ה) אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־ה֤' וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר ה֑' כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר: ס (ו - ז) אָֽנֹכִי֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹ֣א יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי:…(יט) אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ ה֨' אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי: (כ) וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם: (כא) וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ ה֤' אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי: (כב) וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ: (כג) כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי: (כד) קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ: (כה) וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: (כו) מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם: (כז) לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם: (כח) וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ: (כט) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל:

3.    אבן עזרא דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל משה - הטעם, ביום שיבדיל משה אלה הערים, אז אמר דברי הברית:

4.    רשב"ם דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל משה - למה הפסיק דברי משה שהם מחוברים יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים? אלא לפי שהאריך בדברים עד עכשיו, ועתה מתחיל לפרש המצות היאך ביאר את התורה הזאת, והוא צריך לומר בשפטים ושטרים שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר י"י אלהיך נותן לך, ואם ירחיב לעתיד לבא ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, ועל שלש הערים שצוה לו הק' באלה מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתוב כאן כי משה הבדילם כבר ולכך לא צוה לישראל:

5.    בכור שור דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל משה: אחרי הכותו את סיחון ואת עוג, וירשו ישראל את ארצם. ולפי שסידור - התורה והבדלת - הערים היו בפרק אחד, לקח פרשה זו הבא ללמד זריזתו של משה שאעפ"י שלא קלטו עד שנבדלו אותם שבארץ - ישראל, כדכתיב "תהיינה שש הערים האלה למקלט", בזמן שהם שש הם למקלט, אעפ"י - כן לא נתעצל במצות ולכך הוא אומר כאן

6.    חזקוני דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל משה אחרי הכותו את סיחון ועוג וכבר פירש הצווי בפ' מסעי וכאן הזכיר המעשה להזכיר טובה זו עם שאר הטובות שעשה להם. ועל עצמו אומר משה כך והוא כאילו כתיב אז הבדלתי דוגמא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' זה הדבר אשר צוך ה' וכן הרבה.

7.    דעת זקנים מבעלי התוספות דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

(מא) אז יבדיל משה. אז לשון שירה כמו אז ישיר משה כי כששמעו שאמר הקדוש ברוך הוא ולארץ לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו אמרו וכי מי שהרג בשוגג יהיה נהרג כיון שהגיד משה רפואתו של דבר לברוח לערי מקלט אז אמרו שירה והיינו דאמרי אינשי מי שאוכל התבשיל יודע טעמו כך משה כשהרג המצרי וברח ידע מה עונשן של הורגים לברוח:

מזרחה שמש. כל הרוצחין בורחין לשם אדם הראשון שקנס מיתה על בני העולם ברח למזרח שנ' וישכן מקדם לגן עדן וגו' קין ברח למזרח שנ' ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן:

8.    רבינו מיוחס דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל. כמו הבדיל והוא עבר המדבר בלשו' עתיד, כמ' אז ישיר וכיוצא בו.

9.    רמב"ן דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

(מא) אז יבדיל משה שלש ערים - פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן, ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו', כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים:

10.רבינו בחיי דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן. יגיד לך הכתוב: כי משה כשהבדיל ערי מקלט האלה בארץ בני גד ובני ראובן אמר לישראל דברי הברית שיזכיר בסמוך, ואף על פי שידע משה שלא יהיו ערים אלו קולטות עד שיבדלו שלש בארץ כנען, מכל מקום רצה להשתדל אפילו בחצי מצוה כדי להוסיף אותה על שאר מצותיו וצדקותיו אשר עשה. ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצות ובכחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלמות, ואפשר שנאמר כי לזה רמזו רז"ל במדרש (נדרים לח א) שאמרו: (שמות לד, א) "פסל לך", הפסולת שלך, משם נתעשר משה. באו לומר כי מן המצות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה כי הוא העושר האמיתי ואין צריך לומר באותן המצות שהן עיקר התורה ויסוד האמונה:

11.שפתי כהן דברים פרשת ואתחנן ד"ה [ד, מא

אז יבדיל משה שלוש ערים. כשראה משה שהוכיחן שאמר כי תוליד בנים וגו' והשחתם וגו' העידותי בכם כי אבוד תאבדון מהר השמד תשמדון והפיץ אתכם והזהירם על ענין התשובה שאמר והשבות אל לבבך וקיבלו התוכחות, רצה עתה לחזק לבן בתשובה בהבדל שלוש ערים, כדי שיאמרו ומה אם לרוצחים שהרגו לו ולזרעותיו העתידין לצאת ממנו יש לו הצלה ותיקון כל שכן שאר עבירות, שנאמר (תהלים כ"ה, ח') טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אמר בדרך ולא אמר הדרך לומר בדרך שעשה לרצחנים שמשם היא הוראה לחטאים לזה סמך כאן זו הפרשה, ולזה אז. ואמר יבדיל כי היה לו לומר הבדיל, כאן רמז מה שאמרו ז"ל (מכות י' א) אף על פי שאין אלו קולטות עד שיבדילו אותם שבארץ אמר משה מה שאפשר לקיים מן המצוה אקיימנה, אם כן אמר יבדיל למפרע כשיבדילו אותה שבארץ כנען יבדילו אלו עמהם:

ועל מה שאמר אז, אמר במדרש (ילקוט רמז תתכ"ט) יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכן שוקד היכן לזכות את בריותיו, על כל העבירות נתן כפרה, על לשון הרע פעמונים שהיה כהן גדול לובש על שולי המעיל, יבוא קול ויכפר על הקול, רוצח נס לערי מקלט, אמר רבי לוי מאן דאכיל בקדירה ידע מה טעמא דתבשילא, כיון שאמר לו הפרש שש ערי מקלט אמר לו משה למה, אמר לו אם אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם אמר משה שירה אני חייב לומר שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי, ויבדל משה אינו אומר אלא אז, ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות ט"ו, א') אז ישיר משה, עד כאן:

12.כלי יקר דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק מא

אז יבדיל משה שלוש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק ומהו לשון אז. ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אף על פי שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו מכל מקום מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י א), כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (דברי הימים - א כב יד), אף על פי שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית מכל מקום התחיל במצוהאף על פי שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כי אם על ידי בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אף על פי שהוא יודע באמת שלא יוכל לבוא לידי מצוה זו מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. ועל זה נאמר בפסוק הקודם וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו וְאֶת־מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ ^{וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל־ הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים.} רצה לומר שאם תבוא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אף על פי שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מכל מקום תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך רצה לומר שבידך לגומרה בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. ועל זה נאמר אז יבדיל משה שלוש ערים אף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שלוש בארץ מכל מקום אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצוותיה. ועל זה נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל שיעשו בכיוצא בזה בכל מצוות התורה. ורמז עוד למה שאמרו חז"ל (אבות ד יד) הוי גולה למקום תורה כי כמו שערי מקלט קולטין ונס אל ערים האלה וחי, כך בתורה ומצוותיה נאמר (ויקרא יח ה) וחי בהם:

13.משנה מסכת תענית פרק ג הלכה ט

משנה- מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמֹּקוּ וְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ. וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ! הִתְחִיל הַגְּשָׁמִים מְנַטְּפִין ^{יורדים טיפות טיפות}. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת ^{גשמים מרובים שימלאו את הבורות לשנה הבאה}. יָרְדוּ בְּזַעַף. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְתִיקְנָן עַד שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁנִתְפָּלַלְתָּ עֲלֵיהֶן שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִים.

14.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א

שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִידּוּי שֶׁאִילּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁמַּפְתְּחוֹת גְּשָׁמִים בְּיָדוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדְךָ יאֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אַבָּא הוֹלִיכַנִי לְרׇחְצֵנִי בְּחַמִּין שׇׁטְפֵנִי בְּצוֹנֵן תֵּן לִי אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים וְנוֹתֵן לוֹ וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ:

Shimon ben Shetaḥ relayed to Ḥoni HaMe’aggel: If you were not Ḥoni, I would have decreed ostracism upon you. For were these years like the years of Elijah, when the keys of rain were entrusted in Elijah’s hands, and he swore it would not rain, wouldn’t the name of Heaven have been desecrated by your oath not to leave the circle until it rained? Once you have pronounced this oath, either yours or Elijah’s must be falsified. However, what can I do to you, as you nag God and He does your bidding, like a son who nags his father and his father does his bidding. And the son says to his father: Father, take me to be bathed in hot water; wash me with cold water; give me nuts, almonds, peaches, and pomegranates. And his father gives him. About you, the verse states: “Your father and mother will be glad and she who bore you will rejoice”(Proverbs 23:25).

15.עלי תמר מסכת תענית פרק ג הלכה ט

מעשה שאמרו לחוני המעגל וכו'. ובגמרא ששלח לו שמעון בן שטח וכו'. ובמג"ת פי"ב מבואר שמעשה זה היה בעשרים באדר אחרי שנת רעבון ובצורת, ולאחרי שנענו ע"י חוני המעגל קבעוה יום טוב לדורות עיין שם. עוד שם, שגם בשמיני ובתשיעי באדר שירדו גשמים כנראה אחרי שנת בצורת, קבעוהו יום טוב לדורות עיין שם.

16.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים אָמַר מִי אִיכָּא דְּנָיֵים שִׁבְעִין שְׁנִין בְּחֶלְמָא יוֹמָא חַד הֲוָה אָזֵל בְּאוֹרְחָא חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָטַע חָרוּבָא אֲמַר לֵיהּ הַאי עַד כַּמָּה שְׁנִין טָעֵין אֲמַר לֵיהּ עַד שִׁבְעִין שְׁנִין אֲמַר לֵיהּ פְּשִׁיטָא לָךְ דְּחָיֵית שִׁבְעִין שְׁנִין אֲמַר לֵיהּ הַאי גַּבְרָא עָלְמָא בְּחָרוּבָא אַשְׁכַּחְתֵּיהּ כִּי הֵיכִי דִּשְׁתַלוּ לִי אֲבָהָתִי שְׁתַלִי נָמֵי לִבְרָאִי 

יָתֵיב קָא כָּרֵיךְ רִיפְתָּא אֲתַאי לֵיהּ שִׁינְתָּא נִים אַהְדַּרָא לֵיהּ מְשּׁוּנִּיתָא אִיכַּסִּי מֵעֵינָא וְנִים שִׁבְעִין שְׁנִין כִּי קָם חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּהוּא קָא מְלַקֵּט מִינַּיְיהוּ אָמַר לֵיהּ אַתְּ הוּא דִּשְׁתַלְתֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ בַּר בְּרֵיהּ אֲנָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמַע מִינַּהּ דִּנְיַימִי שִׁבְעִין שְׁנִין חֲזָא לַחֲמָרְ[תֵּ]יהּ דְּאִתְיְילִידָא לַיהּ רַמְכֵי רַמְכֵי אֲזַל לְבֵיתֵיהּ אֲמַר לְהוּ בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְעַגֵּל מִי קַיָּים אֲמַרוּ לֵיהּ בְּרֵיהּ לֵיתֵאּ בַּר בְּרֵיהּ אִיתֵאּ אֲמַר לְהוּ אֲנָא חוֹנִי הַמְעַגֵּל לָא הֵימְנוּהוּ אֲזַל לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שַׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי נְהִירָן שְׁמַעְתָּתִין כְּבִשְׁנֵי חוֹנִי הַמְעַגֵּל דְּכִי הָוֵי עָיֵיל לְבֵית מִדְרְשָׁא כֹּל קוּשְׁיָא דַּהֲווֹ לְהוּ לְרַבָּנַן הֲוָה מְפָרֵק לְהוּ אָמַר לְהוּ אֲנָא נִיהוּ וְלָא הֵימְנוּהוּ וְלָא עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא כִּדְמִבְּעֵי לֵיהּ חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ בְּעָא רַחֲמֵי וּמִית אָמַר רָבָא הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא

Rabbi Yoḥanan said: All the days of the life of that righteous man, he was distressed over this verse: “A song of Ascents: When the Lord brought back those who returned to Zion, we were like those who dream” (Psalms 126:1). He said: Is there really a person who can sleep and dream for seventy years? How is it possible to compare the seventy-year exile in Babylonia to a dream?

One day, he was walking along the road and he saw a certain man planting a carob tree. Ḥoni said to him: This tree, after how many years will it bear fruit? The man said to him: It will not produce fruit until seventy years have passed. Ḥoni said to him: Is it obvious to you that you will live seventy years? He said to him: That man himself found a world full of carob trees. Just as my ancestors planted for me, I too am planting for my descendants.

Ḥoni sat and ate bread. Sleep overcame him and he slept. A cliff formed around him, and he disappeared from sight and slept for seventy years. When he awoke, he saw a certain man gathering carobs from that tree. Ḥoni said to him: Are you the one who planted this tree? The man said to him: I am his son’s son. Ḥoni said to him: I can learn from this that I have slept for seventy years, and indeed he saw that his donkey had sired several herds during those many years.

Ḥoni went home and said to the members of the household: Is the son of Ḥoni HaMe’aggel alive? They said to him: His son is no longer with us, but his son’s son is alive. He said to them: I am Ḥoni HaMe’aggel. They did not believe him. He went to the study hall, where he heard the Sages say about one scholar: His halakhot are as enlightening and as clear as in the years of Ḥoni HaMe’aggel, for when Ḥoni HaMe’aggel would enter the study hall he would resolve for the Sages any difficulty they had. Ḥoni said to them: I am he, but they did not believe him and did not pay him proper respect. Ḥoni became very upset, prayed for mercy, and died. Rava said: This explains the folk saying that people say: Either friendship or death, as one who has no friends is better off dead.

17.תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ג הלכה ט ידיד נפש

וְנִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן ^{הטעם שלא נענה בפעם הראשונה לפי} שֶׁלֹּא בָּא בְּעַנָוָה. א"ר יוּדָן גִירַיָא הַדִּין חוֹנֵה הַמְּעַגֵּל ^{חוני המעגל זה} בַּר בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֲוֵה סָמִיךְ ^{הוא בן בנו של חוני המעגל שהיה סמוך} לְחֻרְבָּן בֵּית מוּקַדְשָׁא ^{ועליו מסופר שהוא} נְפַק לְטוּרָא לְגַבֵּי פְּעָלָיי ^{יצא אל הפועלים שהיו בהר} עַד דּוּ תִמַן, נָחַת מִיטְרָא ^{עד שהגיע לשם ירד גשם} עָאל לֵיהּ לִמְעָרְתָא ^{נכנס למערה} מִן יָתִיב גַּם וְדָמֵךְ לֵיהּ וַעֲבַד שָׁקִיעַ בְּשֵׁינְתֵיהּ שׂוֹבְעִין שְׁנִין ^{כשנכנס למערה נרדם ושקע בשינה שבעים שנה} עַד דְחָרָב בֵּית מוּקַדְשָׁא וְאִיתְבַּנֵי זְמַן תִינְיָינוּת ^{עד שחרב המקדש ונבנה בית המקדש השני} לַסּוֹף שׁוֹבְעִין שְׁנִין אִיתְעָר מִן שֵׁינְתֵיהּ ^{לסוף שבעים שנה התעורר משינתו} נְפַק לֵיהּ מִן מְעָרְתָא וְחַמָא עָלְמָא מַחְלָף ^{יצא מהמערה וראה שהעולם השתנה} זוֹוֵיי דַּהֲווֹת כְּרָמִים עֲבִידָא זֵיְיתִין, זוֹוֵיי דַּהֲווֹת זֵיְיתִין עֲבִידָא זַרְעוֹ ^{מקום שהיו שם כרמים נעשו מקום זיתים, מקום שהיו שם זיתים נעשו בית זרעים} שָׁאַל לֵיהּ לִמְדִינַתָא, אָמַר לוֹן מַה קָלָא בְּעָלְמָא? ^{שאל לבני המדינה, מה קול בעולם? מה נתחדש?} אָמְרוּן לֵיהּ, וְלֵית אַתְּ יְדַע מַה קָלָא בְּעָלְמָא? ^{ענו לו וכי אינך יודע מה נתחדש בעולם?} אָמַר לוֹן לָא! אָמְרִין לֵיהּ, מַאן אַתְּ? ^{שאלו אותו מי אתה?} אָמַר לוֹן, חוֹנִי הַמְּעַגֵּל. אָמְרוּן לֵיהּ, שְׁמַעְנַן דַּהֲוֵה עָלִיל לָעֲזָרָה וְהִיא מִנְהָרָה ^{אמרו לו, שמענו שכשהיה נכנס לעזרה הייתה מאירה ממנו, ואם אתה חוני המעגל, הכנס לעזרה!} עָאל וְאָנְהָרְתְּ ^{נכנס, והעזרה האירה.} וְקָרָא עַל גָרְמֵיהּ ^{קרא על עצמו את הפסוק} (תהלים קכו) בְּשׁוּב ה' אַתְּ שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

18.דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג - כט

(כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה֑' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: (כד) אֲדֹנָ֣י ה֗' אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ: (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן: (כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה֥' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כז) עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: (כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר: פ

19.מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן כב

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת (שְׁמוֹת ט כַּד), ... אֶלָּא פְּלָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה כָּךְ, אָמַר לְמֹשֶׁה הִתְפַּלֵּל עָלַי, א"ל (הִתְפָּאֵר עֲלֵי וַאֲנִי מְשַׁלֵּחַ אוֹתָם), בַּמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה אָמַרְתָּ לִי ׳הִתְפַּלֵּל עָלַי, וַאֲנִי מְשַׁלֵּחַ אוֹתָם,׳ וְהִתְפַּלַּלְתִּי, וְלֹא שָׁלַחְתָּ אוֹתָם, (לְמֵתֵי אַעְתִּיר לָךְ וְגוֹ') (שָׁם /שְׁמוֹת ח'/), א"ל פַּרְעֹה חָטָאתִי [הַפַּעַם] (לָהּ' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם) (שְׁמוֹת ט כז), עַכְשָׁו אַשִּׁלְחָם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה כָּךְ מַה כְּתִיב וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וְגוֹ' (שָׁם /שֵׁמוֹת/ ט לֹג), רְאֵה מָה חֲבִיבִים צַדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מָה שֶׁהֵן עוֹשִׂים וְגוֹזְרִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַעֲשֶׂה בְּחֹנִי הַמַּעְגָּל שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים, עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עֲלֵי שֶׁהֲרֵי אֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ, נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ, מִיָּד יֵרְדוּ גְּשָׁמִים, וּמָה אִם חוֹנִי הַמְּעַגֵּל שֶׁהָיָה מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה כָּךְ, מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד [וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה] (שָׁם /שְׁמוֹת ט'/). 

20.עלי תמר מסכת תענית פרק ג הלכה ט

רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. במהרש"א, שהוא ע"ד שאמר ריב"ז על רחב"ד, שאני כשר לפני המלך ורחב"ד הוא כעבד לפני המלך, כמ"ש בברכות ל"ד, והכי נמי קאמר, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית רגיל לפניך. ואכן ברש"י בברכות פירש, הוא דומה כעבד לפני המלך, בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות. והלשון בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, משמע שהם דברי התנצלות של חוני המעגל, אעפ"י שאיני כדאי אבל מה אעשה הם שמו פניהם עלי. ואכן שמעון בן שטח גדול הדור ואיש האמת, אמר, אתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא לאביו ועושה לו רצונו, ובן לפני אביו הוא עוד יותר רגיל מעבד לפני רבו. ויש להעיר בקשר עם זה שהגה"ק ר"א מסלונים כשבחרו בו החסידים לרבם, אמר לו ידידו הגאון החריף ר"א מסלונים בלשון בדיחותא, הנה איך זה אתמול רבי אברהם, והיום רבי. ענה לו הרבי, הלא תרומה שתורמים מן כרי חטים, לפני התרומה היתה קבוצה של חיטים כשאר חיטים ואחרי שתרמו אותה נעשתה קודש וקורין אותה תרומה, ואף אני כשבחרו בי החסידים ותורמים אותי מהחבורה ואומרים שאני רבי אני נעשה רבי. ענה לו הגר"א, יום אחד רבי וכבר שכח ההלכה, חש"ו שתרמו אין תרומתם תרומה. משיחת חולין של ת"ח זו אנו למדים הפשט כאן, שאמר חוני המעגל אעפ"י שאיני כדאי ואני כאחד מישראל, ברם בניך שמו פניהם בי שאני כבן בית לפניך, ובתוקף הסכמתם אני נעשה בן בית לפניך ואסור לי לסרב מלהתפלל בעדם. ויש להעיר על מדרש תנחומא הישן פרשת וארא סכ"ב, ויצא משה מעם פרעה ויפרוש כפיו אל ה' וגו', ראה מה חביבים הצדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, שכל מה שהן גוזרין הקדוש ברוך הוא עושה, מעשה בחוני המעגל וכו', ומה אם חוני המעגל שהיה מבני בניו של משה כך משה בעצמו עאכו"כ. ובזה יש לבאר בבבלי דף כ"ג, שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי וכו', ופירש רש"י אלמלא חוני אתה, אדם גדול, ועפ"י הנ"ל יש להוסיף ומבני בניו של משה.