פרשת וָאֵרָ֗א התשפ״ג

 פרשת  וָאֵרָ֗א התשפ״ג 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                  ari.kahn@biu.ac.il

Shiur has been sponsored anonymously 

in honor of my Father 

Rabbi Dr. Pinchas Kahn

1.    שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק ב - ט

(ב) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י הֽ': (ג) וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה֔' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: (ד) וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ: (ה) וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי: (ו) לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: (ז) וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: (ח) וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י הֽ': (ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה: פ

2.    רש"י שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק ג

 וארא - אל האבות: באל שדי - הִבְטַחְתִּים הַבְטָחוֹת וּבְכֻלָּן אָמַרְתִּי לָהֶם אֲנִי אֵל שַׁדַּי:

ושמי ה' לא נודעתי להם - לֹא הוֹדַעְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא נוֹדַעְתִּי, לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי ה', נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּים וְלֹא קִיַּמְתִּי:

3.    רשב"ם שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק ג

ושמי י"י - כך צריך לפרש, אני נראיתי להם באל שדי, ועיקר שמי י"י הוא. וזהו כפל לשון, לא נודעתי להם לא נתגליתי להם בעיקר השם אלא באל שדי, אבל אליך גליתי עיקר שמי אהיה וזכרי י"י, ובימיך אקיים הבטחתי לתת להם את ארץ כנען. …

4.    דברים (פרשת ואתחנן) פרק ה פסוק יב - טו

(יב) שָׁמ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשׁ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: … (טו) וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜ ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם בְּיָ֥ד חֲזָקָ֖ה וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:

5.    שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן כח

דָּבָר אַחֵר: וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.

6.    תהלים פרק צב

(א) מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת: (ב) ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַה֑' וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: (ג) לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: (ד) עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: (ה) כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי ה֣' בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: (ו) מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ ה֑' מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: (ז) אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת: (ח) בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד: (ט) וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם הֽ': (י) כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹיְבֶ֡יךָ׀ ה֗' כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (יא) וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן: (יב) וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: (יג) צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: (יד) שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית ה֑' בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: (טו) ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: (טז) לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר ה֑' צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:

7.    רש"י על תהילים פרק צב 

(א) מזמור שיר - של לוים (נביאים). ליום השבת - שאומרי' אותו בשבתות והוא מדבר בענין העולם הבא שכולו שבת:...(ג) להגיד בבקר חסדך - בעת הגאולה. ואמונתך בלילות - ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך כל זה נאה וטוב:

8.    תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה ה

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים וּמֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְכַמָּה נְבִיאִים הָיוּ מִצְטַעֲרִין עַל הַדָּבָר הַזֶּה אָמְרוּ כְּתִיב (ויקרא כו) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אֵלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ מִפִּי מֹשֶׁה. וְכָךְ אָמַר לָנוּ מֹשֶׁה, אֵין נָבִיא אַחֵר עָתִיד לְחַדֵּשׁ לָכֶם דָּבָר. מֵעַתָּה וּמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר מְבַקְּשִׁים לְחַדֵּשׁ לָנוּ דָּבָר! לֹא זָזוּ מִשָּׁם נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר עַד שֶׁהֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינֵיהֶם וּמָצְאוּ אותָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים. הַדָא הִיא דִכְתִיב (שמות יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר. זֹאת תּוֹרָה כְּמַה דְתֵימַר וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. זִכָּרוֹן, אֵלּוּ הַנְּבִיאִים (מלאכי ג) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לִירֵאֵי ה' וְגוֹ'. בַּסֵּפֶר, אֵלּוּ הַכְּתוּבִים (אסתר ט) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם אֶת דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר. רַב וְרַבִּי חֲנִינָה וְרַבִּי יוֹנָתָן וּבַר קַפָּרָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ, הַמְגִילָה הַזֹּאת נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, אֶלָּא שֶׁאֵין מוּקְדָם וּמְאוּחַר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרשב"ל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים עָתִידִין לִיבַּטֵל וַחֲמִשָּׁה סִיפְרֵי תּוֹרָה אֵינָן עָתִידִין לִיבַּטֵל. מַה טַעֲמָא? (דברים ה) קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף. רשב"ל אָמַר, אַף מְגִילַת אֶסְתֵּר וַהֲלָכוֹת אֵינָן עָתִידִין לִיבָּטֵל. נֶאֱמַר כָּאן קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (אסתר ט) וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. (חבקוק ג) הֲלָכוֹת, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

9.    רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יח

כָּל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים וְכָל הַכְּתוּבִים עֲתִידִין לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת כַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכַהֲלָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁאֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל זִכְרוֹן הַצָּרוֹת יְבֻטַּל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה טז) "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינִי". יְמֵי הַפּוּרִים לֹא יִבָּטְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כח) "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם": 

10.שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ב

חַיָּב אִינִישׁ לְבַסוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי

11.באור הגר"א אורח חיים סימן תרצה סעיף ב

חַייָּב כוּ'. שָׁם מִחַייַּב אִינָשׁ כּוּ' ור"ל בֵּין נִקְמַת הַמָּן לִגְדֻלַּת מָרְדְּכַי וְהוּא מ"ש גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה כּוּ' וְאָמְרוּ גְּדוֹלָ' דֵּעָה וְכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה הַדֵּעָה לֹא יָדַע כּוּ':

12.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צב עמוד א

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שׁמואל א ב) "כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'". וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, גָּדוֹל מִקְדָּשׁ, שֶׁנִּתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות טו) "פָּעַלְתָּ ה' מִקְדָּשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". מַתְקִיף לָהּ רַב אַדָא קַרְחִינָאָה, אֶלָּא מֵעַתָּה גְּדוֹלָה נְקָמָה, שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, דִּכְתִיב, (תהלים צד) "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ"? אָמַר לֵיהּ, לְמִילְתֵיהּ, הָכִי נַמִי. כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָא, שְׁתֵּי הוֹפַעִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת - לְמִדַּת טוֹבָה, וְאַחַת - לְמִדַּת פֻּרְעָנוּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִלּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁזֶּה נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְזֶה נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. 

13.תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב

...וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה — אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן, אַף כָּאן — אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן...אָמַר רַבִּי טָבִי: טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מִסְמָךְ גְּאוּלָּה לִגְאוּלָּה עָדִיף.

14.רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב

גאולה לגאולה - פורים לפסח.

15.רש"י שמות (פרשת שמות) פרק ג פסוק יד

אהיה אשר אהיה - אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כה תאמר וגו' (ברכות ט'):

16.צפנת פענח פרשת פקודי

ובזה יובן, אמר רב אמי גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, ר"ל דקשה למה לא נקיט ב' שמות, וצריך לומר דאין שייך לומר שת"י בשמותיו יתברך, שהכל אחדות א', קשה אם כן גם באותיות איך אמר לשון שתי אותיות, בדבר רוחני אין שייך מספר בב' אותיות שוות (הוא הדין בב' שמות שהכל אחדות אחת, ולכך לא נקיט מפורש ב' שמות וכנ"ל), וצריך לומר שהם מן ב' סוגים ב' הפכיים ונק' שת"י, שזה פועל דין וזה פועל רחמים, ואם כן על ידי דעה שהוא ממוצע בינתיים לחברם ולייחדם על כרחך צריך שיהי' בו כח שניהם, ושפיר גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, מדקאמר שתי ש"מ שהם נגדיים והפכיים, שנאמר אל דעות ה', כי אל זועם פועל הדין, והוי"ה פועל רחמים, ועל ידי דעה המחברם כמ"ש וידע אדם את חוה, נעשה הכל אחדות אחד ורחמים גמורים.

17.שמות (פרשת בשלח) פרק יד פסוק יט

וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם:

18.רש"י שמות (פרשת בשלח) פרק יד פסוק יט

וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם. לְהַבְדִּיל בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּלְקַבֵּל חִצִּים וּבָלִיסְטְרָאוֹת שֶׁל מִצְרַיִם. בְּכָל מָקוֹם הוּא אוֹמֵר מַלְאַךְ ה' וְכָאן מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, אֵין אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא דַּיָּן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בַּדִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אִם לְהִנָּצֵל אִם לְהֵאָבֵד עִם מִצְרַיִם (שם):

19.בראשית רבה (וילנא) (פרשת נח) פרשה לה סימן ג

… וְחַד מִנְּהוֹן דְּרַשׁ, כְּבָר כְּתִיב (שמות יד, יט): וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יד, יט): וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא אוֹתוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל הֲפָכָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְתָחָהּ כְּנֶגֶד הַמִּצְרִים.

20.משנה מסכת סוכה פרק ד משנה ה

בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ:

21.רש"י מסכת סוכה דף מה עמוד א

אֲנִי וָהוּ - בְּגֵימַטְרְיָא: אנא ה', וְעוֹד: מִשִּׁבְעִים וּשְׁתַּיִם שֵׁמוֹת הֵן, הַנְּקוּבִים בְּשָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הסמוכין בְּפָרָשַׁת וַיְהִי בְּשַׁלַּח: וַיִּסַּע וְגוֹ' וְיָבֹא בֵּין מַחֲנֵה וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וּשְׁלָשְׁתָּן בְּנֵי שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, וּמֵהֶן שֵׁם הַמְפֹרָשׁ: אוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְאַחֲרוֹנָה שֶׁל אֶמְצָעִי, וְרִאשׁוֹנָה שֶׁל אַחֲרוֹן, וְכֵן בְּזֶה הַסֵּדֶר כֻּלָּן, הַשֵּׁם הָרִאשׁוֹן והו: וָי"ו שֶׁל וַיִּסַּע, הֵ"א דְּכָל הַלַּיְלָה, וָי"ו דויט, וְשֵׁם הַשְּׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע הוּא אֲנִי: אָלֶ"ף דְּמֵאַחֲרֵיהֶם, וְנוּ"ן רִאשׁוֹן דְּהֶעָנָן בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַפְרֵעַ, וְיוֹ"ד דְּרוּחַ קָדִים.

22.תוספות מסכת סוכה דף מה עמוד א

אֲנִי וָהוּ - בגימטריא אנא ה' … כך פי' הקונטרס ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א) וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה וקרא דכתיב בירמיה (מ) וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו.

23.יחזקאל פרק א פסוק א

וַיְהִ֣י׀ בִּשְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֗ה בָּֽרְבִיעִי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר נִפְתְּחוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹהִֽים:

24.ירמיהו פרק מ פסוק א

הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת ה֔' אַחַ֣ר׀ שַׁלַּ֣ח אֹת֗וֹ נְבוּזַרְאֲדָ֛ן רַב־טַבָּחִ֖ים מִן־הָֽרָמָ֑ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֹת֗וֹ וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כָּל־גָּל֤וּת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה:

25.איכה רבה (וילנא) פתיחתות סימן לד

…וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ בֹּא וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלֶיךָ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ, א): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ, א): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב (יחזקאל א, א): וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה, עַד הֵיכָן הָיְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָהוּ, רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי אַבָּא, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר עַד (ירמיה לא, ט): מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנוּ. וַחֲרִינָא אֲמַר עַד (ירמיה לא, טז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

26.מהרש"א על ברכות דף לג/א

 ופריך אלא מעתה גדולה נקמה כו'. דגבי נקמה מה שייך לצרף ב' שמות שהם הרחמים והגבורה שמימין ושמאל של נקמה כמ"ש אל נקמות ה' וגו' דהא אין בנקמה רק מדה"ד והגבורה ומשני אין למלתיה מיהא גדולה כו' שיש בנקמה בעו"ג ג"כ רחמים והיינו לישראל כדקאמר עולא שתי נקמות הללו א' לטובה כו'. דיש נקמה בעו"ג גם כן טובה לישראל והיינו צירוף ב' שמות הרחמים והגבורה דמתוך הנקמה בעו"ג שהיא גבורתו ית' ב"ה תבא הרחמים לישראל ורש"י פירש הכא לרעה בעו"ג שלא קבלו התורה ואחד לטובה לישראל כדאמרינן בב"ק כו' ע"ש ויותר נראה לפרש הכא על נקמה שתהיה בעו"ג לעתיד כמ"ש בנקמות גוג ומגוג כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון וכתיב יום נקם בלבי ושנת גאולי באה והרבה כמוהו דהיינו צירוף ב' אותיות הרחמים לישראל והגבורה לעו"ג וק"ל:

27.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת שבועות דף לה עמוד א

ובביאור מקצת הענין של השם של ע"ב אותיות נראה לומר לפי הפסוקים שבפרשת בשלח שציטטם רש"י כי כידוע אברהם אבינו מסמל את מדת החסד, יצחק אבינו את מדת הגבורה, ויעקב אבינו את מדת הרחמים. מדת הרחמים - דהיינו מדת התפארת - מהווה מיזוג של חסד ושל גבורה או של חסד ודין, וכדכתיב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". שם הוי"ה מסמל את מדת הרחמים - דהיינו המיזוג בין חסד ודין. אמנם בשעה שעמדו ישראל על הים לא זכו ע"פ מדת הדין שהים יקרע לפניהם שהרי היו עובדי ע"ז כמו המצרים (וכדאיתא במדרשים). ועיין ברש"י על התורה (שמות י"ד: י"ט) וז"ל מלמד שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם המצרים עכ"ל. וע"ע בילקוט שמעוני על הפסוק והמים להם חומה וז"ל שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל ע"ז במצרים ואתה עושה להם נסים. והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען וכו' עכ"ל.

בנ"י נצלו בים סוף ע"פ מדת החסד. וכ"כ בילקוט שמעוני וז"ל וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא אוֹתָהּ מִדַּת הַדִּין שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, הֲפָכָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגֶד הַמִּצְרִים.עכ"ל. מלאך בכל מקום מסמל את מדת הדין. עיין בסוף פרשת משפטים (פרק כ"ג פסוק כ' - כ"א): ז"ל הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו עכ"ל. ע"פ מלאך ומדת הדין א"א לזכות הפושע לכפרת התשובה. תשובה מועלת רק ע"פ מדות החסד והרחמים וכדכתיב "ורב חסד". סוד התשובה מתגלה במלים - "ה' ה' וכו'" - בי"ג מדות הרחמים ובשם הוי"ה. לא יכלה הים להקרע במדת הדין ונקרע ע"י מדות החסד והרחמים. ולכן "ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם": מדת הדין הסתלקה מכנגד בנ"י להיות מתוחה כנגד מצרים.

"ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל" - שתי מדות השתררה בים - מדת הדין כנגד מצרים ומדת החסד על ישראל."ויהי הענן והחשך" - מדת הדין המתוחה כנגד מצרים.

"ויאר את הלילה" - אור החסד והרחמים המתגלה עבור ישראל (עיין במדרשים).

"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" - שתי המדות - דין וחסד - לא פעלו ביחד באותה הלילה, אלא מדת הדין בלבדה פעלה כנגד מצרים ומדות החסד והרחמים פעלו לבדן עבור ישראל.

"ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה" - מדות החסד והרחמים הכלולות בשם הוי"ה פעלו עבור משה וישראל כדי שהים יקרע. לא בשם "האלקים", דהיינו במדת הדין, קרע הרבש"ע את הים אלא בשם הוי"ה ובמדת הרחמים. יוצא איפוא שבשם ע"ב אותיות מתגלה היסוד של התגברות מדת החסד על מדת הדין עבור הצלת ישראל. והוא אחד מהיסודות והכוונות של שם הוי"ה.

ולפי הפירוש של רוב העולם שמובא בתוס' (שם בע"ז) נראה שאסור לקרא שם הוי"ה ככתבו בד' אותיות ואפילו במקדש. והוא עצם האיסור של ההוגה את השם באותיותיו שאין לו חלק לעוה"ב (סנה' דף צ א), וכפי מה דאיתא בגמ' בפסחים (דף נ א) ששם הוי"ה נקרא ככתבו דוקא בעוה"ב ולא בעוה"ז. בעוה"ז השם נקרא בא"ד (בגבולין) או בי"ב, במ"ב, ובע"ב אותיות (במקדש). ואף הכהן הגדול ביוה"כ לא קרא את השם ככתבו בד' אותיותיו אלא בי"ב, במ"ב, ובע"ב אותיות וכדאמר ר' טרפון בגמרא קידושין (דף עא א).

ויוצא איפוא ששם הוי"ה (בעוה"ז) הוא שם בכתיבה אבל לא שם בקריאה כי נקרא דוקא בקריאת אדנות או בקריאה בי"ב, מ"ב, וע"ב אותיות. והשמות מי"ב, ממ"ב, ומע"ב אותיות שמות הם בקריאה - אך לא בכתיבה. ובכן מובן למה לא נזכרו השמות האלו - מי"ב, ממ"ב, ומע"ב אותיות - במשנה בשבועות בין יתר השמות שאינם נמחקים. והתשובה לשאלה זו היא שהאיסור של מחיקה נוהג כשיש חלות דין שמות בכתיבה. ואילו השמות מי"ב, ממ"ב, ומע"ב אותיות אינם חלים מדין שמות בכתיבה אלא מדין שמות בקריאה בלבד ולכן האיסור של מחיקת השם לא נוהג בם.