Parshat Vayeshev/Chanuka 5769
Ketz Bavel -Zerubavel
© 2008 Rabbi Ari Kahn
The tale of Yaakov’s family life unfolds as a dramatic story, replete with jealousy, punctuated by hatred, and nearly culminating in fratricide: Yaakov had many sons, but of all his sons he favored Yosef, the son of his beloved, lamented wife. As the plot unfolds, we find Yosef humiliated, stripped of his royal garb,[1] and taken as chattel. And then the story is put on hold: Chapter 37 ends with the following sentence:
ספר בראשית פרק לז
(לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:
36. And the Midianites sold him in Egypt to Potiphar, an officer of Pharaohs, and captain of the guard.37:36
In order to see what happens to Yosef we are forced to wait, for throughout Chapter 38 our attention is turned to Yehuda. Details of his personal life are shared, and through the recounting of Yehuda’s celebration and tragedy, his loves and his lust, we gain insight into his personality. And all this time, Yosef languishes. The Yosef narrative is picked up in Chapter 39, almost precisely as it was left:
ספר בראשית פרק לט
(א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:
And Joseph was brought down to Egypt; and Potiphar, an officer of Pharaoh, captain of the guard, an Egyptian, bought him from the hands of the Ishmaelites, who had brought him down there. 39:1
We as the reader know that the text is building inexorably to the point at which these two key characters meet, the apex of the story. As a literary device, the structure of the Parsha is understandable. But the Torah is far more than compelling writing. It is more than just “a good read”. What lies beneath the surface of the text is far more than character development. The Torah is more than history, more than literature; it is theological truth, which the sensitive reader should seek to discern and internalize.
Yosef and Yehuda are not merely individuals who lived long ago. They represent leadership, salvation and redemption; they embody the concept known as Mashiach.
The Midrash asks a brazen question: Where was God during the sale of Yosef?[2] The answer is eye-opening: God was creating the light of Mashiach. The interlude which delves into the descent and rise of Yehuda is the tale of Yehudah being primed for a leadership role. But this is no ordinary leadership role: The Davidic dynasty, and ultimately Mashiach, are Yehuda’s offspring. More importantly, the character traits Yehuda displays are the very same as those necessary for Mashiach, and Chapter 38 opens a window through which these character traits can be viewed as they develop.
The Midrashic teaching regarding God’s agenda during the sale of Yosef gives us a far-reaching, unifying view of Jewish history: Before the Children of Israel begin the first exile, the light that will guide them home at the end of the final exile has already been created. The story of Yehuda is no divergence. It is part and parcel of the larger story of exile and redemption.
Jewish tradition speaks of an additional Mashiach, one not as well known or as well-publicized: Mashiach ben Yosef (The Messiah, son of Yosef). This week’s Parsha, then, is not only the story of Yosef and Yehuda, two dominant personalities; it is much more. Knowing that Yosef and Yehuda represent two elements of Redemption, we are forced to reread and reconsider this week’s Parsha on the meta - level, examining both the personal stories and behavior of the two key characters as well as the implications these have on the Jewish view of Messianic Redemption.
Like Yosef, Mashiach ben Yosef is a vulnerable Messiah. We don’t know how his mission will work out, for, like Yosef, his position is precarious, and at times it appears that he will fall into the traps set by others, and fail. There were times that Yaakov thought Yosef was dead – but the epic words uttered by Yaakov “Od Yosef Chai! Yosef lives on!” reverberate through history, and according to the great mystics, apply equally to Mashiach ben Yosef. Just as the rumors of Yosef’s demise were greatly exaggerated, so, it is believed, Mashiach ben Yosef will ultimately succeed.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב/א
תנו רבנן משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקדוש ברוך הוא שאל ממני דבר ואתן לך שנאמר אספרה אל חוק וגו' אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים אומר לו חיים עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתתה לו וגו'
Our Rabbis taught, The Holy One, blessed be He, will say to the Messiah, the son of David (May he reveal himself speedily in our days!), Ask of me anything, and I will give it to thee, as it is said, ‘I will tell of the decree etc. this day have I begotten thee, ask of me and I will give the nations for thy inheritance’. But when he will see that the Messiah the son of Joseph is slain, he will say to Him, ‘Lord of the Universe, I ask of Thee only the gift of life.’ As to life’, He would answer him, ‘Your father David has already prophesied this concerning you’, as it is said, He asked life of thee, thou gavest it him, [even length of days for ever and ever].
The prototype of the two Messiahs resurfaces at various junctures in the Torah: When all the other spies turn the people against God and the notion of inheriting the Promised Land, two individuals stand apart from the others. Calev (from the Tribe of Yehuda) and Yehoshua (from the Tribe of Yosef), remain strong, and do not lose sight of Jewish destiny.
Within this national destiny, Yosef has two dreams regarding his personal role. The first dream concerns wheat, representing food or economics at the most basic level. The second dream is about the sun, moon and stars; it is about power. Yosef envisions himself as both an economic leader and as the leader of the people.
The Rabbis tell us that only the first dream came true. Yosef does collect all the wheat in Egypt; he becomes the “great provider”. He feeds his brothers, and insures the physical survival of the Children of Israel. Yet although his brothers eventually bow down to him, they never accept him as their leader. As we shall see, there will be repercussions of this non-acceptance.
The need for two different Messiahs begins to come into focus, for clearly each has a separate task to accomplish, each has different capabilities. When those tasks become confused, when the capabilities do not fit the job at hand, when the battle is fought with the wrong weapon, problems arise.
Jewish history is made up of so many confrontaions, battles won and lost, exiles of varying nature and duration. So it has been, and so it was foretold:
בראשית פרק טו
(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
12. And when the sun was going down, a deep sleep fell upon Avram; and, lo, a fear of great darkness fell upon him. 13. And (God) said to Avram, Know for a certainty that your offspring shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years. Bereishit 15.
Rashi[3] explains that the darkness which Avraham feared refers to the exiles his descendents would experience in the future. The Ramban, citing Pirkei D’Rebbi Eliezer, says that Yaakov shared Avraham’s dream, and that is the inner meaning of Yaakov’s vision of angels ascending and descending the heavenly ladder. The angels represent the various monarchies who ruled over Israel, each rising and eventually falling into the dustbin of history. These exiles are inevitable, inescapable, and an integral part of Jewish destiny. In fact, the future exiles are mentioned in midrashic comments as early as the second verse of the Torah:
בראשית רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ד ר"ש בן
ד ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות, והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו, ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן, וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה',
4. R. Shimon b. Lakish applied the passage to the [foreign] Powers. NOW THE EARTH WAS TOHU (‘UNFORMED’) symbolizes Babylonia: “I beheld the earth, and, lo, it was tohu (Yiemiyahu 4, 23) AND VOHU (‘VOID’) symbolizes Media: “They hastened (va-yavhillu) to bring Haman (Esther 4, 14) AND DARKNESS symbolizes Greece, which darkened the eyes of Israel with its decrees, ordering Israel, ‘Write on the horn of an ox that ye have no portion in the God of Israel.’ UPON THE FACE OF THE DEEP (refers to) this wicked State: Just as the great deep cannot be plumbed, so one cannot plumb [the depths of iniquity of] this wicked State. AND THE SPIRIT OF GOD HOVERED: this alludes to the spirit of Mashiach, as you read, “And the spirit of God shall rest upon him (Yishaiyahu 11, 2).
Midrash Rabbah – Bereishit 2:4
Yet not all exiles are created equal. Different exiles present different challenges, and therefore require different responses. Yaakov himself is exiled twice. The more prominent exile is clearly the second, when he goes to Egypt. This sojourn will last hundreds of years, and will culminate with the slavery of the people. The challenge of this exile is clear – physical survival.
However, this is not the only exile that Yaakov endures. There was an earlier episode, which has very different characteristics: Perhaps visiting one’s family might not be seen as an exile; indeed, Yaakov was not really enslaved by Lavan, he merely had a bad employer. We might say that the Lavan experience was not one of slavery, but it was exile nonetheless. Much like the Egypt experience, Yaakov does succeed in his exile, but the success is not to his benefit: His father-in-law is the main beneficiary of his good fortune, and the problems only escalate when Yaakov wants to leave. As opposed to the Children of Israel in Egypt, Yaakov has a good job and a comfortable life in Lavan’s home. His challenge there is spiritual survival.
Let us examine the different types of redeemers needed for the different types of exiles. The Prophet Amos speaks or a series of calamities:
עמוס פרק ה
(יח) הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה’ לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה’ הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר: (יט) כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ: (כ) הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם ה’ וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ: (כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: (כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:
18. Woe to you who desire the day of the Lord! Why would you have the day of the Lord? It is darkness, and not light. 19. As if a man fled from a lion, and a bear met him; or went into the house, and leaned with his hand on the wall, and a serpent bit him. 20. Is not the day of the Lord darkness, and not light? Very dark with no brightness in it? 21. I hate, I despise your feast days, and I will not smell the sacrifices of your solemn assemblies. 22. Though you offer me burnt offerings and meal offerings, I will not accept them; nor will I regard the peace offerings of your fat beasts.
Amos’s words are cryptic: What is this darkness? Who is the lion? Which bear is he referring to? And what forest, what serpent?
אסתר רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה ה רבי יודא
רבי יודא בר"ס פתח (עמוס ה') כאשר ינוס איש מפני הארי, רבי הונא ור' אחא בשם ר' חמא בר' חנינא כאשר ינוס איש מפני הארי וגו' זו בבל, על שם קדמיתא כאריה ופגעו הדוב זו מדי על שם (דניאל ז') וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב, ר' יוחנן אמר לדב כתיב, דא היא דעתיה דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן (ירמיה ה') על כן הכם אריה מיער זו בבל (שם) זאב ערבות ישדדם זו מדי, נמר שקד על עריהם זו יון (שם) כל היוצא מהנה יטרף זו אדום, ובא הבית זה יון שהיה הבית קיים, ונשכו הנחש זו אדום, שנאמר קולה כנחש ילך וכה"א פתחי לי אחותי זו בבל, רעיתי זו מדי, יונתי ביון, תמתי באדום, שכל ימי יון היה בית המקדש קיים, והיו ישראל מקריבין בו תורים ובני יונה על גבי המזבח,
R. Judah b. R. Simon opened with the text: As if a man did flee from a lion, etc. (Amos, V, 19). R. Huna and R. Hama in the name of R. Hanina said: ’As if a man did flee from a lion’-this refers to Babylon, which is designated by the words, The first was like a lion (Dan. VII, 4). And a bear met him (Amos loc. cit.), this refers to Media, designated in the words, And behold another beast, a second, like to a bear (Dan. VII, 5). (R. Johanan said: The word ’ledov’ (a bear) is written defectively. This accords with the opinion of R. Johanan given in his dictum, Wherefore a lion out of the forest doth slay them (Jer. V, 6): this refers to Babylon. A wolf of the deserts doth spoil them (ib.), this refers to Media. A leopard watcheth over their cities-this refers to Greece. Everyone that goeth out thence is torn in pieces-this refers to Edom.) And he went into the house (Amos, loc. cit.)-this refers to Greece, in the era of which the Temple was still standing. And a serpent bit him-this refers to Edom, of which it says, The sound thereof shall go like the serpent's (Jer. XLVI, 22). Similarly it says, Open to me, my sister (S.S. v, 2): this refers to [Israel under] Babylon. My love (ib.)-this refers to Media. My dove--this refers to Greece. My undefiled-this refers to Edom. ’ Dove ‘ refers to Greece because throughout the days of the Grecian domination the Temple stood and Israel used to offer pigeons and doves on the altar.
The attack of Yavan (Greece) is different from all the others, because this one took place at home. Other than Chanuka, all biblical and rabbinic holidays commemorate events that took place outside the Land of Israel. Chanuka is the exception; therefore, in the prophesy of Amos, “went into the house” refers to the Greek period. It is one thing to be attacked on the road, when one is vulnerable. It is quite another thing to be attacked at home. This “exile” of the Greek period took place as the Temple was still standing;[4] a strange exile, indeed.
The Yalkut Shimoni[5] takes the same verse from the Book of Amos, and applies it to Yaakov’s life: Here, Lavan is the lion, Esav the bear and Shechem the serpent who attacks him at home. This interpretation creates a parallel between Yaakov’s life and future exiles, and implies that Yaakov endured a third Exile. Specifically, a parallel is drawn between the story of Chanukah and the story of Dinah. This is particularly interesting in light of a Midrash that credits the Maccabean Rebellion to a speech given by one of the Maccabee sisters named Chana. The Midrash explains that the Jewish uprising was a response to one of the famous Greek laws imposed upon the Jews (and presumably upon other nations that fell under Greek rule), namely the principle of ius primæ noctis (droit du seigneur)—the authority of the Greek Governor to deflower virgin brides on their wedding night before they could join their husbands. The Midrash relates that Chana, a daughter of Matityahu the High Priest, demonstratively disrobed at her wedding celebration. Her outraged brothers took up their swords to end the outrage via “honor killing”, but Chana protests: “I disrobed before righteous people, and you are incensed. But this evening I will be taken to the Governor, and not to my husband, and you are silent!” She exhorts them to action, and convinces them to take up arms against the true enemy. Thus, according to this Midrash, the battle of Chanukah ensued.[6]
There are several parallels between Chana’s story and Dinah’s story: As we noted earlier, the Jews are in their homeland, and not on foreign soil. In the story of Dinah, the “saviors” were her brothers Shimon and Levi. Chana’s defenders are her brothers the Maccabees, descendents of Levi. This is more than coincidence; Chana herself points this out, as quoted by the Midrash:
“You should learn from Shimon and Levi brothers of Dinah…put your trust in God and He will save you…”
The larger picture, then, is painted on the backdrop of “home”, the Holy Temple. The guardians of the home are the tribe of Levi who work in the Holy Temple. The savior, in both of these episodes, is not from the tribe of Yehuda, the leader of the brothers, nor is he from the tribe of Yosef, whose leadership was rejected earlier in Bereishit and is not yet accepted, even in the days of the Maccabean Dynasty.
The very foundations of the Second Temple echo the fractured leadership: The Prophet Hagai tells us of a man named Zerubavel, Governor of Judea, who is chosen to rectify Israel’s anomalous situation: God admonishes the Jews, who have attained lives of comfort in their beautiful homes, while the House of God lays in ruins:
חגי פרק א
(א) בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה’ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה’ לְהִבָּנוֹת: פ
(ג) וַיְהִי דְּבַר ה’ בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: (ד) הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב:
1. In the second year of Darius the king, in the sixth month, on the first day of the month, came the word of the Lord by Haggai the prophet to Zerubbabel the son of Shealtiel, governor of Judah, and to Joshua the son of Jehozadak, the High Priest, saying, 2. Thus speaks the Lord of hosts, saying, This people say that the time has not yet come, the time that the Lord’s house should be built. 3. Then came the word of the Lord by Haggai the prophet, saying, 4. Is it time for you, yourselves, to dwell in your well timbered houses, while this house lies in ruins?
When the decision is made to put down the foundation stone, the prophet advises to pay careful attention to the date the building has begun:
חגי פרק ב
(יח) שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה’ שִׂימוּ לְבַבְכֶם:
18. Consider now from this day onward, from the twenty fourth day of the ninth month, from the day when the foundation of the temple of the Lord was laid, consider it.
On the 24th of the ninth month – Kislev - we are ordered to build, and instructed to pay close attention. Perhaps there was something that was missed, an opportunity that was not realized. A second prophesy, received on the very same date, makes the message more clear:
חגי פרק ב
(כ) וַיְהִי דְבַר ה’ שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: (כא) אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: (כב) וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: (כג) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה’ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה’ צְבָאוֹת:
20. And again the word of the Lord came to Haggai on the twenty fourth day of the month, saying: 21. Speak to Zerubabvl, governor of Judah, saying, I will shake the heavens and the earth; 22. And I will overthrow the throne of kingdoms, and I will destroy the strength of the kingdoms of the nations; and I will overthrow the chariots, and those who ride in them; and the horses and their riders shall come down, everyone by the sword of his brother. 23. On that day, says the Lord of hosts, I will take you, O Zerubavel, my servant, the son of Shealtiel, says the Lord, and will make you like a signet ring; for I have chosen you, says the Lord of hosts.
Both prophecies revolve around the same day – the day that will one day become the Eve of Chanuka. God will shake heaven and earth; Zerubavel is the chosen one. A redeemer from the tribe of Yehuda!
When it comes to holiness, Yehuda is at the fore. Nachshon, son of Aminadav from the tribe of Yehuda, is the first to jump into the waters of the Red Sea. David and Shlomo build the First Temple. Now, Zerubavel is there to build the Second Temple. The Third, final, everlasting Temple will be built by Messiach ben David.[7]
But Zerubabvel remains an elusive character: From the prophecies of Hagai, he seems so important and so central. He is the Chosen One, sent by God to build the Temple – no wonder some commentaries refer to him as “Messiach ben David”![8] Yet he disappears without a trace. What became of him? Why was this nascent messianic movement aborted? How and why did things go wrong?
Let us consider the chronology of events: The story of Purim takes place between the return of the Jews and the building of the Second temple. The Jews in Shushan, the heroes of the Book of Esther, were those who chose not to return to Israel and participate in the building of the Second Commonwealth. They stayed in Shushan. Every time the book of Esther refers to “Shushan the Capitol” the reader should be reminded that Jerusalem is the real capitol of the Jewish People. These Jews should have been in Jerusalem, not Shushan. The man who was the instrument of the salvation of these Jews was Mordechai, together with his cousin Esther. What do we know about them?
There was a man from Yehudah in Shushan the Capitol, and his name was Mordechai, son of Yair, son of Shimei, son of Kish, a Benjamite; Esther 2:5
Mordechai is described as an ish Yehudi, and an ish Yemini, a descendent of Yehudah and Binyamin. Mordechai and Esther mark an important bond, a convergence between the children of Leah and Rachel. But there is another significant relationship between Yehudah and Binyamin – the Beit Hamikdash is built straddling the Binyamin - Yehudah border.[9] In this sense, Mordechai and Esther represent the Temple itself, at a time when certain Jews rejected the Temple by choosing to remain in the Persian exile, disobeying God’s call to return to their Land under the guidance of Zerubavel and build the Second Temple.
Arguably, had all Jews returned to Israel with Zerubavel, the Purim story could have been averted.[10] Had the Jews accepted Zerubavel, the Messianic age would have begun and the Second Temple could have been the final, everlasting Temple. When the building began –Jews forgot to come. They chose Shushan, arguably the political and economic epicenter of the world, over Jerusalem, the spiritual epicenter, which remained unbuilt. The project began on the 24th of Kislev but, tragically, stopped. “Pay attention,” said the prophet Hagai: many years later, on the 25th of Kislev, they would complete the process, and consecrate the Second Temple. But in an ideal world, the festivals of Purim and Chanuka would not exist!
The sons of Yaakov may have had their reasons for rejecting Yosef’s leadership. In fact, they might have argued that this was the wisest course of action. After all, they might have argued, “the man was a dreamer; he had delusions of grandeur, and would surely never amount to anything”. Tragically, the story of Chanuka is the story of the rejection of Yehuda’s leadership, as well. Zerubavel, Governor of Yehuda, should have been a rallying point for all of the People of Israel, the clear leader and redeemer, but he was rejected as well. And when a person, possessed of the obvious gifts of leadership that Zerubavel had, is rejected despite their greatness, one never knows where it will lead.
God’s personally-appointed Mashiach gathers some of the exiles – but not enough. Many stay behind. He starts the building of the Temple. He brings people closer to God, and encourages them to leave their non-Jewish spouses. But in the end, he fails to complete the mission. Another candidate will have to be appointed to complete the task. The Jews who chose to stay in Shushan were brought to the brink of destruction – but another festival was soon revealed, as their salvation eventually came.
Zerubavel is the Mashiach the Jews didn’t want. He helped build the Temple[11] we didn’t want, and he tried to get people to return to a Land they didn’t want. Chanukah actually celebrates the completion of the building of the Second Temple. It is commemorated on the 25th of Kislev, completing what was begun on the 24th of Kislev. But even the Maccabees had one fatal flaw – they neglected to return the leadership role to its rightful owner – someone from the tribe of Judah. Instead, they sinned by retaining the kingship for themselves,[12] once again rejecting the leadership of Yehudah. Inevitably, this led to a whole new exile, a new darkness, with its own struggles and challenges.
The End of Days is described by our prophets as the result of accepting the leadership of both Yosef and Yehuda:. The Messianic Age will see the fusion of these two paradigms of leadership, a union of Yosef and Yehuda, and the emergence of the Mashiach:
יחזקאל פרק לז
(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: (כ) וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: (כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: (כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
19. Say to them, Thus says the Lord God: Behold, I will take the stick of Joseph, which is in the hand of Ephraim, and the tribes of Israel his companions, and will put them with him, with the stick of Judah, and make them one stick, and they shall be one in my hand.20. And the sticks on which you write shall be in your hand before their eyes. 21. And say to them, Thus says the Lord God: Behold, I will take the people of Israel from among the nations, where they have gone, and will gather them on every side, and bring them into their own land; 22. (K) And I will make them one nation in the land upon the mountains of Israel; and one king shall be king to them all; and they shall be no more two nations, nor shall they be divided into two kingdoms any more at all;
This, then, is essence of the world in its corrected state: One nation, one Temple, one Land, one God: unity.
Postscript for Chanuka
When Chana’s brothers saw her act of defiance at the wedding celebration, they saw only impurity. Only upon further contemplation did they understand that in fact there was a source of purity to her behavior. That essence of purity is akin to the flask of oil found in the Temple. Even though the Temple was defiled, deep in the recesses of the Temple there was a "pach katan", a small flask containing enough oil for one day. Where did this flask originate? Was it related to Yaakov searching for "pachim katanim"[13](little flasks) on the night before his confrontation with Esav? Was it related to the oil with which Yaakov anointed the monument he built after the episode of Dina?[14] Perhaps the lone, pure flask of oil found by the Maccabees is related to both of these events.
Chana shone a spotlight so that her brothers could see the purity hidden beneath the impurity. She understood that deep inside each of us there is a pach katan which yearns to be uncovered and must be lit. While her brothers saw impurity, she taught them to seek out the inner purity, and to fight for it.
Every Jewish soul is comparable to a small flask of pure oil with the seal of the Kohen Gadol. Sometimes its light is clearly visible, sometimes we must search. But when the Maccabees found the oil and lit the Menorah – the oil didn't last only one day as we would have expected. It didn't even last for seven or eight days. The light of that pach katan of purity, so much like the hidden light within each of us, has lasted for 2300 years, and still burns strong.
[1] See Ramban Shmot 28:2
[2] Midrash Rabbah Berieshit 85:1
מדרש רבה בראשית פרשה פה פסקה א
ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו (מלאכי ב) בגדה יהודה ותועבה נעשתה וגו' א"ל כפרת יהודה שקרת יהודה ותועבה נעשתה בישראל יהודה נעשה חולין (שם) כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ויהי בעת ההיא (מיכה א) עוד היורש אביא לך יושבת מרשה עד עדולם יבא מלכן וקדושן של ישראל עד עדולם יבא כבודן של ישראל עד עדולם יבא דכתיב ויט עד איש עדולמי ויהי בעת ההיא רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח ויהי בעת ההיא וירד יהודה (ישעיה סו) בטרם תחיל ילדה קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון
1.AND IT CAME TO PASS AT THAT TIME, THAT JUDAH WENT DOWN FROM HIS BRETHREN, etc. (XXXVIII, 1). It is written, Judah hath dealt treacherously, etc. (Mal. II, 11). He [God] said to him [Judah]: ' Thou hast denied, O Judah; thou hast been false, O Judah! And an abomination is committed in Israel... for Judah hath profaned, etc. (ib.)-thou hast become profane, O Judah. The holiness of the Lord which He loveth, and hath married the daughter of a strange god’ (ib.)-as it says, AND I T CAME TO PASS AT THAT TIME, THAT JUDAH WENT DOWN, etc. I will yet bring unto thee, O inhabitant of Mareshah, him that shall possess thee; the glory of Israel shall come even unto Adullam (Micah I, 15)- [’The glory of Israel’ means] the Holy One of Israel; to Adullam shall come the King of Israel. Even unto Adullam shall come’ -AND IT CAME TO PASS AT THAT TIME, etc. R. Samuel b. Nahman commenced thus: For I know the thoughts that I think toward you, saith the Lord (Jer. XXIX, 11). The tribal ancestors were engaged in selling Joseph, Jacob was taken up with his sackcloth and fasting, and Judah was busy taking a wife, while the Holy One, blessed be He, was creating the light of Messiah:
[3] See Rashi Bereshit 15:12, also see comments of the Targum (pseudo) Yonatan who is a bit more specific in the identity of these exiles.
רש"י בראשית פרק טו פסוק יב
(יב) והנה אימה וגו' - רמז לצרות וחשך של גליות:
[4] See Midrash Tehillim (Buber edition)18:11
מדרש תהלים (בובר) מזמור יח ד"ה [יא] בצר לי
בצר לי אקרא ה', בבבל. ואל אלהי אשוע. במדי ופרס. ישמע מהיכלו קולי, ביון. ושועתי לפניו תבא באזניו. באדום. [ולפי שבטלו את ישראל מן התורה, דכתיב בה והגית (בה) [בו] יומם ולילה (יהושע א ח), לפיכך אני פורע ממנה באש, שנאמר לעולם יעלה עשנה (ישעיה לד י), ולפי ששרפו בית המקדש שהיה עשן יוצא ממנו, שנאמר והבית ימלא עשן (שם /ישעיהו/ ו ד), קול (ה') מהיכל (ישעיה סו ו), אמר להם אין אתם זכורים מה שעשיתם בהיכלי, קול ה' משלם גמול לאויביו (שם שם /ישעיהו ס"ו/)]. ר' פנחס ורב אחא בשם ר' חמא בר חנינא אמרי למה הזכיר במלכות השלישית היכל ה', שכל ימיה של מלכות יון בית המקדש קיים, ולמה אמר בצר לי במלכות ראשונה, ולא אמר בצרות, לפי שכל הנביאים מייחדין צרותיהן של ישראל וממעטין אותן, שנאמר בצר לך ומצאוך (דברים ד ל), ראה ה' כי צר לי (איכה א' כ), וירא בצר להם (תהלים קו מד), אל ה' בצרתה לי (שם /תהלים/ קכ א), ר' יהודה אומר מטעם אחר (במלכות יון שלא נחרב הבית בימיו) כאשר ינוס איש מפני הארי (עמוס ה יט), זו בבל, שנאמר קדמייתא כאריה (דניאל ז ד). ופגעו הדוב (עמוס ה יט). זו מדי ופרס, שנאמר וארו (חוזוא תנינא דמיא) [חיוה אחרי תנינה דמיה] לדוב (דניאל ז ה). ובא הבית (עמוס שם /ה'/). זו מלכות יון, שהיה בית המקדש קיים בימיה, ולא היו מכעיסין על בית המקדש שהיה בנוי, וכשהיו רואין שמעון הצדיק היו עומדין לפניו. וסמך ידו (אל) [על] הקיר ונשכו הנחש (עמוס שם /ה'/). זו מלכות הרשעה, שנאמר קולה כנחש ילך (ירמיה מו כב).
[5] Yalkut Shimoni Amos remez 544
ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמד
כאשר ינוס איש מפני הארי. זה לבן שרדף אחר יעקב כארי לטרוף נפשו, ופגעו הדוב זה עשו עמד על הדרך כדוב שכול להמית אם על בנים, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש, כשבא יעקב אל ארץ כנען לביתו בא עליו שכם בן חמור שנאמר וישכב אותה ויענה:
[6] Otzar Midrashim page 189
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חנוכה עמוד 189
כיון שראו יונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם בתולותיה נוגות והיא מר לה (איכה א'), והיו יונים מתעללות בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה, אמרה להם שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע וגו' (ש"א =שמואל א'= י"ד). ופתחה פיה בבכיה ואמרה רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו' ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה.
[7] Midrash Sochar Tov Beresit 49
שכל טוב (בובר) בראשית פרק מט ד"ה ורבותינו דרשו ויקרא
לכך נאמר יהודה אתה יודוך אחיך, שכל אחיו מודים שהקב"ה בחר במלכות בית יהודה, וכן בחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה בראשונה, וכן אחרי מות יהושע כתיב וישאלו בני ישראל בה' מי יעלה לנו (בתחלה) אל הכנעני [בתחלה] להלחם [בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א ב), וכן לא בחר הקב"ה באיש שיבנה לו בית אלא מבית יהודה, שהרי בית ראשון דוד יסדו, ושלמה שכללו, ובבית שני כתוב ידי זרבבל יסדו (את) הבית הזה וידיו תבצענה (זכרי' ד ט), ולעתיד אין הקב"ה מושיע את ישראל אלא ע"י גואל מבני יהודה, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעי' יא א), ואומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה וקבץ מארבע כנפות הארץ (שם שם יב), ואומר ודוד עבדי נשיא להם (בתוכם) לעולם (יחזקאל לז כה), ואומר ועבדו את ה' אלהיכם ואת דוד מלכם אשר אקים להם (ירמי' ל ט), זה מלך המשיח העומד מבית דוד שמזרע יהודה: גור אריה יהודה. זה מלך המשיח:
[8] See the comments of Metzudot Dovid Yechezkel 21:31, also see his comments to Zecharya 4:6,4:9
מצודת דוד יחזקאל פרק כא פסוק לא
השפלה - יהויכין שכבר גלה והושפל אותו אגביה כי מזרעו יצא זרובבל מלך המשיח:
מצודת דוד זכריה פרק ד פסוק ו
(ו) זה דבר ה' - ר"ל בזה ירמז כאלו אמר ה' על מלך המשיח הבא מזרע זרובבל:
מצודת דוד זכריה פרק ד פסוק ט
(ט) ידי זרובבל יסדו וגומר - זרובבל עצמו הניח היסוד מהבית הזה כן ידיו ישלימו את בנין הבית ר"ל ידי המשיח הבא מזרעו ישלימו להניח אבן היסוד מהבית העתיד ואמר ידיו על ידי המשיח הבא מזרעו כדרך שאמר כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע (לעיל /זכריה/ ג) הנאמר על כ"ג הבא מזרעו אשר יכהן אז ואמר ענין השלמה על כי יהיה הבית האחרון והוא תשלום הבתים ולפי שבית העתיד תעמוד במקום הבית הזה עצמו אמר תבצענה כאלו ישלים הבית הזה וכמ"ש גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון (חגי ב):
[9] See Talmud Bavli Yoma 12a
[10] See Talmud Bavli Yoma 9b
[11] See Torat Haolah part 3 chapter 83
ספר תורת העולה לרמ"א ז"ל - חלק ג - פרק פג
אמנם עיקר הקדושה והטהרה הוא בעולם הבא, אמנם מקדש שני הוא נגד ימות המשיח, ולזה נבנה בו שני בתים נגד שני המשיחים המקובלים באומה שהם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וכן היו עיקרי בוני המקדש זרובבל ועזרא שהם שני משיחים, ונחמיה לא בנה רק חומות ירושלים שהוא דוגמת אליהו ז"ל שיגלה במהרה בימנו לפני בא יום ה' הגדול,
[12] See commentary of Ramban to Bereshit 49:10
רמב"ן על בראשית פרק מט פסוק י
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה':
[13] See Talmud Bavli Chulin 91, and Rashi Bereishit 32:25
[14] See Bereishit 35:14
Monday, December 15, 2008
Sunday, December 7, 2008
Parshat Vayishlach 5769-Yaakov/Yisrael
Parshat Vayishlach 5769
Yaakov/Yisrael
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: בראשית פרק לב
25. And Yaakov was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. Berishit 32:25
Late one night a nameless, enigmatic adversary meets a man named Yaakov; at least, Yaakov thought that was his name.
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: ספר בראשית פרק לב
28. And he said to him, What is your name? And he said, Yaakov. 29. And he said, No longer will you be called Yaakov, but Yisrael; for you have struggled with God[1] and with men, and have prevailed. Bereishit 32:28,29
While the identity of this individual is withheld, apparently his statement is accurate, for later God reaffirms the message:
(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: ספר בראשית פרק לה
9. And God appeared to Yaakov again, when he came from Padan-Aram, and blessed him.10. And God said to him, Your name is Yaakov; no longer shall you be called Yaakov, but Yisrael shall be your name; and he called his name Yisrael. Bereishit 35:9,10
While these pronouncements seem straightforward, things may not be as simple as they appear. Although other biblical figures also had name changes, after their new name was bestowed, the old name was never used again. But in the case of Yaakov/Yisrael, the name change doesn’t seem to stick: Avraham was born Avram, but after God changed his name, he never again reverted to the previous form of Avram. One would assume that in similar fashion, from this point onward Yaakov should never again be called Yaakov, but that simply is not the case. God Himself, in subsequent dialogue, addresses him as Yaakov rather than as Yisrael. Perhaps, then, we have not properly understood the “name change”.[2]
When Avraham’s name is changed it is permanent, to the extent that using the old name is halachically proscribed.[3] The Baaley Hatosfot explain that Avraham’s name changed as he underwent a metamorphosis. The new name was given at the juncture at which most Jewish males are given their name – when they are circumcised. Precisely because the new name was part of Avraham’s conversion, the old identity was forfeited. Yaakov, unlike Avraham, was born “Jewish”, was circumcised on the eighth day after his birth and given his name concurrently. His new name must have a different purpose.[4]
We must conclude that Yaakov’s name was not changed; rather, he received an additional name[5]. The implications of this approach must be explored. Suggestions abound, but an overarching explanation into which all the instances fit perfectly and every occurrence is explained still seems lacking. The various approaches are not mutually exclusive, and may complement one another, together giving us a whole picture greater than the sum of its parts:
Rashi[6] suggests that the name Yaakov indicates subservience, while the name Yisrael indicates strength and victory. Varying uses reflect different aspects of Yaakov’s personality that come to light in varying situations. Another view is offered by Meshech Chochma, who sees the different names as expressing the distinction between Yaakov as an individual versus Yisrael as a national identity. Thus, according to Meshech Chochma, God addresses “Yisrael” exclusively when, and only when, there are national issues at hand.[7]
The Netziv[8] proposes that the distinction is between a supernatural aspect (Yisrael), versus a more mundane name (Yaakov) used when natural events or actions are described. Because humans cannot function purely on the spiritual plane, both names are needed.
Each of these suggestion seems to point to an unresolved tension in Yaakov’s life which results in a dual identity.
Unresolved conflicts
While other Patriarchs also experienced tension and conflict, to a great extent their issues were eventually resolved. For example, there is a certain amount of tension in Avraham’s life stemming from the battle for status as his “real” wife between Hagar and Sarah. This conflict is so quickly resolved with the exile of Hagar, that it is hard for us to even admit that this was a serious question. Who is Avraham’s “real” son, Yishmael or Yitzchak? Again, this question is immediately resolved. The conflicts in Avraham’s life are resolved so quickly and efficiently that we are lulled into thinking that they never existed. So, too, with Yitzchak: Who is Yitzchak’s “real” son, the one who would continue the line and the Covenant - Yaakov or Esav? The tension lasts for approximately one chapter and is resolved.
However, when we look at Yaakov, resolutions are scarce. Who is his “real” wife, Rachel or Leah? This is a haunting question; a fair argument could be made for each. Shall we say that the real wife is the woman he first loved? Is it the woman who brought most of Yaakov’s children into the world? Or is it perhaps the woman buried beside him in the ancestral burial ground? And who is Yaakov’s “primary” son, Yosef or Yehuda? The questions seem more intriguing than the answer could possibly be. And now, what, indeed, is his real name - Yaakov or Yisrael? Yaakov’s life is full of unresolved conflicts and tension. It is within these unresolved conflicts that the depth of Yaakov’s identity emerges and his essence is revealed.
The Middle Way
Each of the Patriarchs has a unique spiritual identity: Avraham is associated with Chesed (kindness), Yitzchak is identified with Din (judgment). Yaakov is known as Tiferet (beauty) or Rachamin (compassion). Our first question should be, why? Why is Yaakov associated with Rachamim? [9] Is this identification arbitrary, or is there an intrinsic relationship?
Rachamim
Yaakov represents Rachamim which is the merger of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak[10]. The Vilna Gaon explains that when Yaakov is called Ish Tam – a simple or perhaps “perfect man”- this combination of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak is the nature of his perfection. He is perfect because he is the center, the wonderful balance.[11] But what is Rachamim? How is it distinguished from Chesed? The word Rachamim is etymologically related to rechem, womb. Thus, one might render Rachamim as all-embracing, unconditional love[12] like that of a mother for her child. Just as a mother has this sort of love for her child despite the inevitable physical pain of childbirth and the unavoidable emotional pain of raising the child, so Rachamim is the combination of Din and Chesed. Few people experienced the pain of raising children as acutely as Yaakov. Reuven’s indiscretion and insubordination, Shimon and Levy’s violent adventures, the abuse suffered by Dinah, Yosef’s disappearance and apparent death, the potential loss of Binyamin: the story of Yaakov’s life was one of parental pain.[13]
According to some commentaries[14], Rachamim is the synthesis[15] of Chesed and Din[16], the synthesis of thesis and antithesis. This is the means Yaakov used to cope with the unresolved conflicts in his life.
Another possibility is that instead of synthesis, the relationship may be more accurately described as symbiosis: the new entity (Rachamim) combines Din and Chesed, but each of the pre-existing elements retains its identity as a distinct attribute.[17] This approach is akin to another description of Yaakov: According to the Midrash, Yaakov is associated with the main beam which goes through width of the Mishkan - the “bariach hatichon”[18]. It was Yaakov who brought this beam to Egypt when he went to see Yosef, effectively beginning the Exile.[19] This is the middle beam which holds the edifice together. This is Yaakov, who has the ability to bring together the attributes he has inherited from Avraham and Yitzchak, and hold these two divergent strands together to create the unshakable “middle way”, the supporting beam of what will later become our main conduit to spirituality. This is what it means to be the “middle”, to support the structure, to provide tools for Redemption at the very start of the inevitable Exile.
In fact, Yaakov is the first individual in the Torah to use the word rachamim:
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: ספר בראשית פרק מג
14. And may God Almighty give you mercy before the man, that he may free your other brother, and Binyamin. And if I am to be bereaved of my children, then I am bereaved.
Exile
Binyamin is brought down to Egypt, ostensibly to satisfy the whimsical request of an Egyptian despot. “May God give you rachamim!” is Yaakov’s prayer for his sons. Only when Binyamin is brought to Egypt does the Exile officially begin, for only then will all twelve sons of Yaakov be in Egypt. While the brothers believed that they had sold their brother Yosef into slavery, little did they realize that they were soon to share his plight. When they flagged down the band of passing Yishmaelites, it never dawned on them that they were all part of a larger plan that would bring all of the children of Yaakov to Egypt.
When Yaakov himself finally goes to Egypt, he has a revelation:
ספר בראשית פרק מו
(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
1. And Yisrael traveled with all that he had, and came to Beersheba, and offered sacrifices to the God of his father Yitzchak. 2. And God spoke to Yisrael in the visions of the night, and said, Yaakov, Yaakov. And he said, Here am I. 3. And he said, I am God, the God of your father; fear not to go down to Egypt; for I will there make of you a great nation; 4. I will go down with you to Egypt; and I will also surely bring you up again; and Yosef shall put his hand upon your eyes. 5. And Yaakov rose up from Beersheba; and the sons of Yisrael carried Yaakov their father, and their little ones, and their wives, in the wagons which Pharaoh had sent to carry him.
The entire section is confusing, as the text seesaws between Yisrael and Yaakov. “Yisrael” travels, but “Yaakov” is addressed. Then Yaakov travels, and the children of “Yisrael” carry him. Deciphering the names seems a hopeless task.
Limiting the Exile
The Megaleh Amukot says that when Yaakov prayed for rachamim, it was from God, and not from the Egyptian ruler: He prayed that God’s Attribute of Rachamim should temper the Din of the Exile. This prayer is the reason that the actual period of slavery lasted only 86 years, which is the numerical value of El-ohim[20]. This would be a classic example of Rachamim which fuses Chesed and Din: The children of Avraham are destined to be slaves, apparently for a period of 400 years. But tradition tells us that the 400 years are counted from the birth of Yitzchak and not from the moment the Children of Yaakov begin their sojourn in Egypt.
מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כח
(א) יא כי הנה הסתו עבר אלו ת' שנה שנגזרו על אבותינו במצרים הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים ולא הוא הגשם ולא הוא הסתו אמר ר' תנחומא עיקר טרחותא מיטרא הוא כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים (פירושה שלכך נקרא שמה מרים על שום שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם כי מרים לשון מירור הוא):
FOR LO, THE WINTER IS PAST. This refers to the four hundred years which our ancestors were condemned to be in Egypt. THE RAIN IS OVER AND GONE: this refers to the two hundred and ten years [that they were actually there]. Are not ‘rain’ and ‘winter’ the same thing? R. Tanhuma said: The real hardship [of winter] is its rain. So the real bondage of Israel in Egypt was eighty-six years, from the birth of Miriam. (Explanatory note. She was called Miriam because it says, And they made their lives bitter (Ex. I, 14), because ‘Miriam, means bitterness.) Midrash Rabbah Shir Hashirim 2:28
The duration of the Exile was 210 years, but actual slavery was only for 86 of those years. According to Megaleh Amukot, this is a result of the prayers of Yaakov, and reflects his unique spiritual profile:[21] This is a merger of Chesed and Din. The Exile and enslavement are inevitable, unavoidable. Yaakov prayed, not to cancel these harsh decrees, not to alter the judgment of Gods attribute of Din, but to merge it with God’s attribute of Chesed – 86 years of slavery in place of 400. Indeed, the Talmud teaches that the enslavement was tempered in another way: Yaakov himself was spared slavery:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט/ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:
R. Hiyya b. Abba said in R. Yohanan's name: it was fitting for our father Yaakov to go down into Egypt in iron chains, but his merit saved him, for it is written, I drew them with the cords of a man, with bands of love; and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I laid meat before them.
Slavery should have begun with Yaakov taken down to Egypt in chains, but he was spared the disgrace. Yaakov arrived in Egypt with a royal escort, and was received by Pharaoh himself with full honours. It was the beginning of the slavery, conducted with pomp and circumstance. This combination is Rachamim. The sale of Yosef[22] and Yosef’s ascension to royalty were all part of the greater plan to temper the unavoidable enslavement.[23]
Rachel and Leah
Let us return to another unresolved conflict in Yaakov’s life: Who is his “real” wife? According to the Zohar[24], the real wife of Yaakov was Rachel, and the real wife of Yisrael was Leah. Therefore, the Megaleh Amukot says, as soon as Yaakov returns to the Land of Israel and receives the name Yisrael, Rachel dies.[25] It is as if Yaakov is no more; therefore his soul - mate, is no more. Rachel was the woman Yaakov loved; Leah was the woman who produced the lion’s share of Am Yisrael. The Midrash articulates the issue as follows: The word ‘ikar (‘principal’ wife) is related to ‘akara (childless); when the Torah says Rachel was ‘akara, the message is that she was the principal wife. Nonetheless, Leah is the mother of the nation[26].
The complexity of the issue stems from the nature of Rachamim. Avraham was identified with Chesed, and his wife Sarah, who insists that Yishmael must go, is Din. It is she who displays clear judgment, is able to isolate the black and the white from amidst the grey. Yitzchak, her son, is also identified with Din; he hears the pronouncement of God and unflinchingly executes the decree. There is no grey area. His wife Rivkah is identified with Chesed, hence the test employed by Avraham’s servant to locate the proper spouse for Yitzchak.
Who is Yaakov? A kindly, sensitive tent - dweller. A spiritual man. A man of loving-kindness whom one needs no other reason to love. Rachel, too, is kind, generous, giving. Her self-sacrifice for her sister is unparalleled in the annals of Chesed. Here, at last, is the perfect couple: Similar in temperament and inclination, without the stark differences that characterized the home life of the previous two generations. But something went wrong. A different couple, also destined to unite, never materialized –Esav and Leah.
Esav and Leah were meant to be together,[27] but Esav turns his back on the Divine Plan. He abdicates. A replacement for the powerful Esav in the pantheon of Jewish leaders must be found. Enter Yisrael, the “replacement” spouse for Leah. The merger of Yaakov and Yisrael is paralleled by the merger of Rachel and Leah. In fact, we are told that Rachel and Leah were one soul divided between two bodies.[28]
The original plan was for Yaakov and Rachel to form a home of complete Chesed and for Esav and Leah to form a home of total Din. With these forces joined and working in harmony, the product would become known as Am Yisrael. This plan is frustrated when Esav backs out. He scorns his birthright, rejects his responsibility. Esav’s powers of judgment are not put to use in the service of God, but rather in the service of self, as part of Esav’s rebellion. A void results, a vacuum that must be filled. Yaakov steps up. He takes Esav’s birthright upon himself, acquires the blessing that was meant for Esav, and sets out to fulfill a dual role: to fulfill the destiny of Yaakov and fulfill God’s Covenant with Avraham, while at the same time fulfilling the destiny which Esav has abandoned, which will now be filled by Yisrael.[29]
Yaakov must now leave the tents. He must reinvent himself. He must live a dual life, and he must marry two women. He must be both Yaakov and Yisrael; he must become Rachamim.
The name Yisrael is given to Yaakov as he is about to enter the Land of Israel, having built his family and his wealth, having brought to fruition the blessings meant for Esav. The name Yisrael is bestowed upon him when he has successfully incorporated into his personality the aspects Esav abandoned. The name Yisrael is bestowed upon him after his confrontation with and victory over Esav. He has taken on Esav’s attribute of Din, building Am Yisrael together with Leah, and this is reflected in his new name. But his previous identity, his natural attribute of Chesed, co-exists with Din; he has accepted a dual responsibility, and the duality of his name reflects this. He is married to both Rachel and Leah; he is both Chesed and Din, both Yaakov and Yisrael.
Years later, when Yisrael begins his trip to Egypt, to exile, he is addressed as Yaakov. The other identity, named Yisrael and representing the superior, national, even super-natural identity, is subdued as slavery begins. Subservience, embodied in the name Yaakov (heel) will now be the order of the day. The children of Yisrael cannot but follow: When they sentenced their brother Joseph, son of Yaakov and Rachel, first to death and then to slavery, they turned their backs on the attribute of Chesed shared by Yaakov and Rachel. They did not understand that the sale of their brother would actually result in their own slavery and subservience. They did not see that Din untempered by Chesed would lead to tragedy. This lesson would have to be learned in the long years of exile and enslavement.
It is possible that when the Exile that was curtailed to 86 years, shortened and ameliorated by the merit of Yaakov’s prayers, not all things which needed to be accomplished during exile were achieved.[30] Not all the lessons of exile and slavery were learned. Not all the impurities of the collective soul of Am Yisrael were cleansed. In God’s infinite Mercy and Wisdom, He saw that the Jews needed to leave Egypt sooner than planned. Even one more day of Exile could have had catastrophic consequences.[31] Consequently, Redemption came too soon. Another exile would be necessary to insure that the remaining accomplishments could be achieved. Yaakov/Yisrael would have to continue to vacillate between these two identities, between national strength and subservience. But the Sages assure us that the second Redemption will be the ultimate Redemption, making the Redemption from Egypt seem a minor, secondary episode -- like the name Yaakov and the relative powerlessness it connotes as compared to Yisrael, who has struggled with God and men and triumphed:
מסכת ברכות יב:
תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים, וְכִי מַזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (ירמיה כג) "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם". אָמְרוּ לוֹ, לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר, (בראשית לה) "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְּךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", [דף יג] לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר, וְיַעֲקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מג) "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ "., אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת' - זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת,, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ' - זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. (שם) "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח". תָּנִי רַב יוֹסֵף, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל - צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת:
It has been taught: Ben Zoma said to the Sages: Will the Exodus from Egypt be mentioned in the days of the Messiah? Was it not long ago said: Therefore behold the days come, says the Lord, that they shall no more say: As the Lord lives that brought up the Children of Israel out of the land of Egypt; but, As the Lord lives that brought up and that led the descendents of the house of Israel out of the north country and from all the countries where I had driven them? They replied: This does not mean that the mention of the Exodus from Egypt shall be obliterated, but that the [deliverance from] subjugation to the other kingdoms shall take the first place and the Exodus from Egypt shall become secondary. Similarly you read: Thy name shall not be called any more Yaakov, but Israel shall be thy name. This does not mean that the name Yaakov shall be obliterated, but that Israel shall be the principal name and Yaakov a secondary one. And so it says: Remember not the former things, neither consider the things of old. “Remember not the former things” refers to the subjugation to the other nations; “Neither consider the things of old” refers to the Exodus from Egypt.
When the final Redemption comes, the Exodus from Egypt will be recalled, but, placed in perspective, it will pale in comparison. The Messianic Redemption will be primary. Likewise, in the End of Days, the name Yaakov will be secondary, and the name Yisrael will endure forever. And when the time comes to return from exile, it is the tears of Rachel crying for her children - all of her children, all of Am Yisrael - that are answered: In the Messianic Age, Rachel will be seen as the mother of all of Am Yisrael, finally uniting the divergent attributes and bringing together all of the Tribes of Israel:
ספר ירמיה פרק לא
(יד) כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:(טו) כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
14. Thus says the Lord; A voice was heard in Ramah, lamentation, and bitter weeping; Rachel weeping for her children refused to be comforted for her children, because they were not. 15. Thus says the Lord; Refrain your voice from weeping, and your eyes from tears; for your work shall be rewarded, says the Lord; and they shall come again from the land of the enemy. 16. And there is hope for your future, says the Lord, and your children shall come again to their own border. )Yirmiyahu 31:14-16)
Rachel’s supreme act of Chesed will finally be rewarded in the End of Days. The children of Leah will finally be able to inherit the attributes of Rachel, to temper Din with Chesed and internalize Rachamim. The children of Yaakov and the children of Yisrael are one and the same. So, too, despite the tension we may sometimes sense between the children of Leah and the children of Rachel, we are one family. Although we live in a still-imperfect world, in a world that focuses on differences, in the Messianic Age the truth will be clear, even self-evident: Yisrael and Yaakov are one, Leah and Rachel are one. We are one.
[1] The Hebrew word is Elohim, this is a disagreement whether the word in this instance is holy (meaning God) or mundane referring to something powerful. See Minchat Shai on this verse
מנחת שי על בראשית פרק לב פסוק כט
כי שרית עם אלהים - יש מרז"ל מפרשים אותו קדש ויש מפרשים אותו חול עיין ב"ר וחולין פ' גיד הנשה ועיין מ"ש סוף פ' ויצא:
[2] This observation is made by the Ktav V’Kabbalah, Bereishit 35:10
הכתב והקבלה על בראשית פרק לה פסוק י
ויהיה א"כ משמעות המאמר כאן שלא יקרא מהיום והלאה בשם יעקב אלא בשם ישראל לבד, וזה א"א לומר שהרי הוא ית' בעצמו קראו בשם יעקב (לקמן מ"ו ויאמר יעקב יעקב,)
[3] See Tamud Bavli Brachot 13a
Whoever calls Avraham Avram transgresses a positive precept, since it says, Thy name shall be Avraham. R. Eliezer says: He transgresses a negative command, since it says, Neither shall thy name any more be called Avram.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג/א
תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד [את] שמך אברם
[4] Commentary of Baalei Tosfot Bereishit 35:9
פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק לה פסוק ט
שאלה מטרוניתא לר' עקיבא שאחר שקראו הקב"ה אברהם שוב לא נקרא אברם. ויעקב נקרא בשמו יעקב אע"ף שקראו הקב"ה ישראל. אמר לה אברהם שהיה לו שם גיות שהרי כשנולד עדיין לא נתגייר אברהם וכיון שקראו הקב"ה שם יהדות אין דין לקרותו שם גיות. אבל יעקב שמתחלה נמי קראו הקב"ה יעקב ולא נשתנה שמו אלא על שם כי שרית עם אלהים ליכא חששא לקרותו בשמו הראשון. והא דכתיב לא יקרא עוד שמך יעקב הכי פירושה כלומר לא יאמר עוד שלקחת הברכות ברמאות אלא ישראל יהיה שמך:
[5] Ibn Ezra Bereishit 35:10
אבן עזרא על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לבדו כי גם ישראל:
[6] Rashi Bereishit 35:10, this idea is echoed by Rabbenu Bachya 32:29.
רש"י על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:
[7] Meshech Chochma Bereishit 35:10
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק י
(י) ויקרא את שמו ישראל - הפירוש מפני שלא מצאנו שהשי"ת יאמר בכל התורה על יעקב ישראל רק יעקב וארא אל כו' יעקב בכל מקום שמדבר עליו בעצמו. רק במקום שמדבר בהשתתפותו אל האומה כגון בני ישראל או אלקי ישראל וכי"ב.
[8] Ha’amek Davar Bereishit 35:10, see Rabenu Bachaya 47:29 who see Yaakov as a name indicating physicality, and Yisrael as a name indicative of the spiritual.
העמק דבר על בראשית פרק לה פסוק י
שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ"ש בס' תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל"ב כ"ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' וביארנו שאמר שלא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו'. ואמר לו ה' דמכ"מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראויים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים.
[9] See the comments of the Shla Hakodesh, Shaar Ha’otiot, ot heh, where he explains that Yaakov asking to bless his children before he dies is a manifestation of Rachamim.
[10] See the comments of the Alshech to Shmot 17:8
ספר תורת משה על שמות - פרק יז פסוק ח-יב
עד בא השמש והגיע זמן יעקב. כי אז רחמים של מדת יעקב יגינו על בניו. וזהו אומרו ויהי לשון יחיד, וידיו לשון רבים. שהוא שייחד מדת יצחק למדת אברהם.
[11] See commentary of the Vilna Gaon to the Sifra Deztneuta chapter 3.
פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ג
ולכן יעקב נקרא איש תם שכולל חו"ג כמ"ש בפרשת תרומה דף קס"ט ע"ב דתנינן מאי איש תם כתרגומו שלים כו' עד ואשלים להאי ולהאי ע"ש. וכן אברהם לא נקרא שלם עד שעקד את יצחק שנכלל חסד עם גבורה כידוע וכמ"ש בא"ר דף קל"ח ע"א אברהם אברהם בתרא שלים קדמאה לא שלים כו'.
[12] For more on Rachamim and love see Maharal, Netzach Yisrael chapter 52.
ספר נצח ישראל - פרק נב
שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים:
[13] See Talmud Bavli Shabbat 89b, where God acknowledges the pain that Yaakov endured raising his children.
[14] See Meshech Chochma, Bereishit 35,1.
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק א
ועשה שם מזבח וכו', ויבן שם מזבח כו' כי שם נגלו אליו האלקים - הענין דמדתו של יעקב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים
[15] See comments of the Megaleh Amukot Vay’chi: When Yaakov is buried in the Cave of the Machpela, he resolves the stalemate between chesed and din.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
והנה מדת יעקב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב כמ"ש יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת כשתקברני בשכבות אבותי כי שם אין לב"ד הכרעה לפי שאברהם איש חסד ויצחק בעל דין קשה ואין להם הכרע עד שבא יעקב בעל רחמים והכריע ונמצא כשיהי' הוא קבור שם יהי' חסד ואמת נפגשו (תהלים) שנים מזכין וא' מחייב בטל יחיד במיעוטו והלכה כרבים עז"א המלאך הגואל אותי אות שלי שהוא אמת והוא המלאך הגואל מלא בו'
[16] See comments of Sefer Mavo L’chochmat Hakabbala, Shaar Gimel Chapter 3.
ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ג פרק ג
וכן יעקב היה מרכבה למדת אמת שהיא תפארת רחמים, כי האמת היא התורה והיא רחמים ממוזג בין חסד לדין
[17] Rabbi Soloveitchik felt that in many instances Judaism has unresolved conflicts, and the desired resolution is not synthesis, which would dull both of the initial elements, but rather in the unresolved dialectic the beauty emerges. Thus, Adam is “created” twice: once as an individual, and once as a part of society. Both aspects are true expressions of self, and neither should be lost in the merger.
[18] See Shekel Hakodesh (Rav Moshe DeLeon)
ספר שקל הקדש - לרבי משה די ליאון ז"ל
והוא יסוד הרוח, אמנם כי סוד הענין הזה הוא היתד התקועה ועיקר האמונה כי היא מדרגה העומדת באמצע מכל צד ומכל עבר ועל כן סוד עיקר המרכבה העליונה בסוד שם של שבעים ושתים שמות של מקום, וזהו מזרח, רוח, הבריח התיכון, יעקב, ישראל סבא, תפארת ישראל, צדקה, שמים העליונים, רחמים, משפט, והרבה אחרים שגם בענין זה שמות הרבה, אמנם נפרש ברמזים עניינים אלה בסוד כל אחד ואחד מהם:
[19] See Midrash Tanchuma (Buber Edition) Parshat Terumah section 9
מדרש תנחומא (בובר) פרשת תרומה סימן ט
אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו' (תהלים צו יב), אין אז אלא שירה שאומר להקב"ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב"ה [למשה] שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.
[20] Elo-him= 86 aleph -1, lamed -30, heh-5 yud-10, mem=40.
[21] Megaleh Amukot Parshat Vaera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וארא
והוא סוד גלות מצרים ת' שנה כמנין ב"ד אלו שהסכימו להיות ישראל בגלות. הנה יעקב התפלל אל שדי יתן לכם רחמים ולא נשארו בגלות רק מנין אלהים ז"ש וידבר אלהים אל משה וארא אל וכו' באל שדי שיתן רחמים על שם זה ולא יהיו בגלות רק קושי השיעבוד מנין אלהים.
[22] Midrash Tihilim Psalm 105
מדרש תהילים מזמור קה
ויקרא רעב על הארץ. אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם:
[23] See Sefer Etz Daat Tov parshat Vayigash
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויגש
וישלחני וכו' בתחלה אמר כי מד' היתה זאת למוכרו למצרים מפני מחית הרעב כנז' ועתה חזר והודיע עוד סיבה אחרת יותר נעלמת וביותר תועלת עצום לאין קץ וז"ש וישלחני אלקים לפניכם ובאו' עוד לפניכם פעם אחרת רמז אל משז"ל בתנחומא ראוי היה יעקב ובניו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים ובעבור כבודו הוריד ליוסף בתחלה וגלגל עליו שיהיה מלך וירד אביו בכבוד גדול למצרים וז"ש לפניכם קודם שאתם תרדו כי אילו לא שלחני לפניכם אלא עמכם היינו יורדים בשלשלאות. וגם לרמוז זה חזר שנית להזכיר שם אלקים וישלחני אלקים הוא מדת הדין שגזר עליו להורידו בגלות וריחם קצת עליו שירד בכבוד כנז'.
[24] Zohar Dvarim 281b
רעיא מהימנא ספר דברים פרשת כי תצא דף רפא/ב
ועלייהו אתמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל כגוונא דאית בישראל ארבע אנפין יעקב ישראל רחל לאה ישראל עם לאה יעקב עם רחל
[25] Megale Amukot parshat Vayichi, the name change of Yakov to Yisrael is recorded in chapter 35 verse 10, the death of Rachel follows immediately 35:17-18.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
ובפי' ספרא דצניעותא אמר יעקב כלל זעיר מראשו ועד סופו ר"ל השני פרצופין ממראה מתניו ולמעלה ישראל ממראה מתניו ולמטה יעקב לקח שתיהן לאה ורחל נגד פרצוף ישראל לאה נגד פרצוף יעקב רחל והראיה כשנקרא שמו ישראל מיד מתה רחל והיינו קאמר מתה עלי רחל בסיבתי שאני נקראתי ישראל לכן באותו פרק מתה מיד רחל לכן אמר ויתחזק ישראל וישב על המטה קראו בשם ישראל לפי שעבור זה השם מתה
[26] See Midrash Rabba Bereishit 71:2
מדרש רבה בראשית פרשה עא פסקה ב
ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב לא לאה ורחל עקרה א"ר יצחק רחל היתה עיקרו של בית כמה שנאמר ורחל עקרה עיקרה רחל א"ר אבא בר כהנא רוב מסובין עיקר של לאה היו לפיכך עושים רחל עיקר ורחל עקרה רחל היתה עיקרו של בית
R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: When the Patriarch Yaakov saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children! ' Eventually he gave thanks for her, as it says, And Israel bowed down [in thanksgiving] for the bed's head (Gen. XLVII, 31): who was the head of our father Yaakov's bed? surely Leah.
BUT RACHEL WAS AKARAH-E.V. BARREN (XXIX, 31). R. Isaac said: Rachel was the chief of the house (the main wife), as it says, BUT RACHEL WAS AKARAH, which means, she was the chief (‘ikar) of the house. R. Abba b. Kahana said: The majority of those who dined [at Yaakov's table] were Leah's children, therefore Rachel was declared the principal.
[27] See Rashi Bereishit 29:17
רש"י על בראשית פרק כט פסוק יז
(יז) רכות - (ב"ב קכ"ג) שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
[28] Shaarei Leshem, chelek bet siman bet chapter 3.
[29] See Shem Mishmuel Vayetze 5679
ספר שם משמואל פרשת ויצא - שנת תרע"ט
ויש לומר שזה עצמו הי' ענין רחל ולאה. דבזוה"ק שרחל היא דוגמת עלמא דאתגליא ולאה דוגמת עלמא דאתכסיא. ולפי מה שהגדנו לעיל קל יותר לזכות למעלות הגבוהות ע"י סור מרע, וע"כ י"ל שלאה שהיא דוגמת עלמא דאתכסיא ובודאי הפירוש שיש בה הארות גדולות מעלמא דאתכסיא זכתה בהן ע"י סור מרע, ורחל היו לה הארות מעלמא דאתגליא זכתה בהן ע"י עשה טוב, וא"כ הן מותאמות לעומת תעודת יעקב ועשו, עץ החיים ועץ הדטו"ר:
ומעתה לפי הכוונה שהיתה ביצירת יעקב ועשו, שזה יזכה ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, הי' זיווגם מתחילת היצירה נאות להם רחל ליעקב ולאה לעשו, ובודאי כך הי' בהכרזת המלאך בת פלוני לפלוני רחל ליעקב ולאה לעשו [כי ההכרזה הוא לעולם לפי מה שהוא מוכן לזה, וכן הוא בזוה"ק שאם אדם קלקל מעשיו מונעים ממנו בת זיווגו, מכלל שהכרזת הזיווג לפי מה שהוא מוכן לעשות ולא לפי מעשיו של אח"כ, וכן בדין שהבחירה חפשית, והדברים עתיקים]:
[30] See comments of the Beit Halevi Shmot 3:11: The premature redemption caused the need for a subsequent exile.
ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר (שם) ודור רביעי ישובו הנה, אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני
וידוע פירוש אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם דוקא. רק דידוע דלפי פעולותיו הוא נקרא, כשמנהיג העולם ברחמים נקרא רחום ואם בחנינה נקרא חנון וכן בכל המידות, וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו, פירוש דישאלוני באיזו בחינה היא הגאולה אם מגיע להם ע"פ הדין מברית בין הבתרים או בבחינה אחרת. וכן ישאלו באיזו אופן וסדר תהיה הגאולה, דלפי אופן של הגאולה שמו עתה. וזה לשון הרמב"ן כלומר באיזו מידה הוא שלוח להם. וכיון דהגאולה היה באמצע הזמן על סמך שישלימו בגלות אחר והגאולה דכעת היא רק הכנה כדי שיוכלו להגאל אח"כ לעתיד וכמו שכתבנו דאם לא היה אז הגאולה לא היו נגאלים לעולם, א"כ היה נקרא אז אהיה אשר אהיה דפירושו אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר, דעתה הכנה לגאולה השניה, וזהו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה שהודיעו באיזו אופן גואלם עתה, ורק לבני ישראל משום דדי לצרה בשעתה לא הודיע להם רק אהיה, וזהו שאמר לבני ישראל עלילותיו, דלהם לא הודיע רק המעשה והפעולה שפועל להם עתה שיגאלם:
[31] This is a teaching cited in the name of the Arizal, see Beit Halevi Drush #2,
ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ב
והגם כי לא ראיתי הדברים כתובים כן על ספר, הנני מסביר לי כן מה שראיתי במחברים הביאו דברי קדוש ה' האר"י ז"ל שכתב שאם היו עוד במצרים היו נכנסים בשער החמישים של הטומאה ולא היו נגאלים לעולם, ואין אתנו יודע בנסתרות,
Also see Zohar Chadosh Yiro
זהר חדש פרשת יתרו מאמר למה נזכר נ' פעמים יציאת מצרים
א"ל ת"ח ברי, קב"ה לא אתני עם אברהם, אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא. דודאי ישראל כד הוו במצרים, אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה, אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין:
ועוד, דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. מה דלא אתני עם אברהם, אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון:
Yaakov/Yisrael
© 2008 Rabbi Ari Kahn
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: בראשית פרק לב
25. And Yaakov was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. Berishit 32:25
Late one night a nameless, enigmatic adversary meets a man named Yaakov; at least, Yaakov thought that was his name.
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: ספר בראשית פרק לב
28. And he said to him, What is your name? And he said, Yaakov. 29. And he said, No longer will you be called Yaakov, but Yisrael; for you have struggled with God[1] and with men, and have prevailed. Bereishit 32:28,29
While the identity of this individual is withheld, apparently his statement is accurate, for later God reaffirms the message:
(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: ספר בראשית פרק לה
9. And God appeared to Yaakov again, when he came from Padan-Aram, and blessed him.10. And God said to him, Your name is Yaakov; no longer shall you be called Yaakov, but Yisrael shall be your name; and he called his name Yisrael. Bereishit 35:9,10
While these pronouncements seem straightforward, things may not be as simple as they appear. Although other biblical figures also had name changes, after their new name was bestowed, the old name was never used again. But in the case of Yaakov/Yisrael, the name change doesn’t seem to stick: Avraham was born Avram, but after God changed his name, he never again reverted to the previous form of Avram. One would assume that in similar fashion, from this point onward Yaakov should never again be called Yaakov, but that simply is not the case. God Himself, in subsequent dialogue, addresses him as Yaakov rather than as Yisrael. Perhaps, then, we have not properly understood the “name change”.[2]
When Avraham’s name is changed it is permanent, to the extent that using the old name is halachically proscribed.[3] The Baaley Hatosfot explain that Avraham’s name changed as he underwent a metamorphosis. The new name was given at the juncture at which most Jewish males are given their name – when they are circumcised. Precisely because the new name was part of Avraham’s conversion, the old identity was forfeited. Yaakov, unlike Avraham, was born “Jewish”, was circumcised on the eighth day after his birth and given his name concurrently. His new name must have a different purpose.[4]
We must conclude that Yaakov’s name was not changed; rather, he received an additional name[5]. The implications of this approach must be explored. Suggestions abound, but an overarching explanation into which all the instances fit perfectly and every occurrence is explained still seems lacking. The various approaches are not mutually exclusive, and may complement one another, together giving us a whole picture greater than the sum of its parts:
Rashi[6] suggests that the name Yaakov indicates subservience, while the name Yisrael indicates strength and victory. Varying uses reflect different aspects of Yaakov’s personality that come to light in varying situations. Another view is offered by Meshech Chochma, who sees the different names as expressing the distinction between Yaakov as an individual versus Yisrael as a national identity. Thus, according to Meshech Chochma, God addresses “Yisrael” exclusively when, and only when, there are national issues at hand.[7]
The Netziv[8] proposes that the distinction is between a supernatural aspect (Yisrael), versus a more mundane name (Yaakov) used when natural events or actions are described. Because humans cannot function purely on the spiritual plane, both names are needed.
Each of these suggestion seems to point to an unresolved tension in Yaakov’s life which results in a dual identity.
Unresolved conflicts
While other Patriarchs also experienced tension and conflict, to a great extent their issues were eventually resolved. For example, there is a certain amount of tension in Avraham’s life stemming from the battle for status as his “real” wife between Hagar and Sarah. This conflict is so quickly resolved with the exile of Hagar, that it is hard for us to even admit that this was a serious question. Who is Avraham’s “real” son, Yishmael or Yitzchak? Again, this question is immediately resolved. The conflicts in Avraham’s life are resolved so quickly and efficiently that we are lulled into thinking that they never existed. So, too, with Yitzchak: Who is Yitzchak’s “real” son, the one who would continue the line and the Covenant - Yaakov or Esav? The tension lasts for approximately one chapter and is resolved.
However, when we look at Yaakov, resolutions are scarce. Who is his “real” wife, Rachel or Leah? This is a haunting question; a fair argument could be made for each. Shall we say that the real wife is the woman he first loved? Is it the woman who brought most of Yaakov’s children into the world? Or is it perhaps the woman buried beside him in the ancestral burial ground? And who is Yaakov’s “primary” son, Yosef or Yehuda? The questions seem more intriguing than the answer could possibly be. And now, what, indeed, is his real name - Yaakov or Yisrael? Yaakov’s life is full of unresolved conflicts and tension. It is within these unresolved conflicts that the depth of Yaakov’s identity emerges and his essence is revealed.
The Middle Way
Each of the Patriarchs has a unique spiritual identity: Avraham is associated with Chesed (kindness), Yitzchak is identified with Din (judgment). Yaakov is known as Tiferet (beauty) or Rachamin (compassion). Our first question should be, why? Why is Yaakov associated with Rachamim? [9] Is this identification arbitrary, or is there an intrinsic relationship?
Rachamim
Yaakov represents Rachamim which is the merger of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak[10]. The Vilna Gaon explains that when Yaakov is called Ish Tam – a simple or perhaps “perfect man”- this combination of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak is the nature of his perfection. He is perfect because he is the center, the wonderful balance.[11] But what is Rachamim? How is it distinguished from Chesed? The word Rachamim is etymologically related to rechem, womb. Thus, one might render Rachamim as all-embracing, unconditional love[12] like that of a mother for her child. Just as a mother has this sort of love for her child despite the inevitable physical pain of childbirth and the unavoidable emotional pain of raising the child, so Rachamim is the combination of Din and Chesed. Few people experienced the pain of raising children as acutely as Yaakov. Reuven’s indiscretion and insubordination, Shimon and Levy’s violent adventures, the abuse suffered by Dinah, Yosef’s disappearance and apparent death, the potential loss of Binyamin: the story of Yaakov’s life was one of parental pain.[13]
According to some commentaries[14], Rachamim is the synthesis[15] of Chesed and Din[16], the synthesis of thesis and antithesis. This is the means Yaakov used to cope with the unresolved conflicts in his life.
Another possibility is that instead of synthesis, the relationship may be more accurately described as symbiosis: the new entity (Rachamim) combines Din and Chesed, but each of the pre-existing elements retains its identity as a distinct attribute.[17] This approach is akin to another description of Yaakov: According to the Midrash, Yaakov is associated with the main beam which goes through width of the Mishkan - the “bariach hatichon”[18]. It was Yaakov who brought this beam to Egypt when he went to see Yosef, effectively beginning the Exile.[19] This is the middle beam which holds the edifice together. This is Yaakov, who has the ability to bring together the attributes he has inherited from Avraham and Yitzchak, and hold these two divergent strands together to create the unshakable “middle way”, the supporting beam of what will later become our main conduit to spirituality. This is what it means to be the “middle”, to support the structure, to provide tools for Redemption at the very start of the inevitable Exile.
In fact, Yaakov is the first individual in the Torah to use the word rachamim:
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: ספר בראשית פרק מג
14. And may God Almighty give you mercy before the man, that he may free your other brother, and Binyamin. And if I am to be bereaved of my children, then I am bereaved.
Exile
Binyamin is brought down to Egypt, ostensibly to satisfy the whimsical request of an Egyptian despot. “May God give you rachamim!” is Yaakov’s prayer for his sons. Only when Binyamin is brought to Egypt does the Exile officially begin, for only then will all twelve sons of Yaakov be in Egypt. While the brothers believed that they had sold their brother Yosef into slavery, little did they realize that they were soon to share his plight. When they flagged down the band of passing Yishmaelites, it never dawned on them that they were all part of a larger plan that would bring all of the children of Yaakov to Egypt.
When Yaakov himself finally goes to Egypt, he has a revelation:
ספר בראשית פרק מו
(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
1. And Yisrael traveled with all that he had, and came to Beersheba, and offered sacrifices to the God of his father Yitzchak. 2. And God spoke to Yisrael in the visions of the night, and said, Yaakov, Yaakov. And he said, Here am I. 3. And he said, I am God, the God of your father; fear not to go down to Egypt; for I will there make of you a great nation; 4. I will go down with you to Egypt; and I will also surely bring you up again; and Yosef shall put his hand upon your eyes. 5. And Yaakov rose up from Beersheba; and the sons of Yisrael carried Yaakov their father, and their little ones, and their wives, in the wagons which Pharaoh had sent to carry him.
The entire section is confusing, as the text seesaws between Yisrael and Yaakov. “Yisrael” travels, but “Yaakov” is addressed. Then Yaakov travels, and the children of “Yisrael” carry him. Deciphering the names seems a hopeless task.
Limiting the Exile
The Megaleh Amukot says that when Yaakov prayed for rachamim, it was from God, and not from the Egyptian ruler: He prayed that God’s Attribute of Rachamim should temper the Din of the Exile. This prayer is the reason that the actual period of slavery lasted only 86 years, which is the numerical value of El-ohim[20]. This would be a classic example of Rachamim which fuses Chesed and Din: The children of Avraham are destined to be slaves, apparently for a period of 400 years. But tradition tells us that the 400 years are counted from the birth of Yitzchak and not from the moment the Children of Yaakov begin their sojourn in Egypt.
מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כח
(א) יא כי הנה הסתו עבר אלו ת' שנה שנגזרו על אבותינו במצרים הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים ולא הוא הגשם ולא הוא הסתו אמר ר' תנחומא עיקר טרחותא מיטרא הוא כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים (פירושה שלכך נקרא שמה מרים על שום שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם כי מרים לשון מירור הוא):
FOR LO, THE WINTER IS PAST. This refers to the four hundred years which our ancestors were condemned to be in Egypt. THE RAIN IS OVER AND GONE: this refers to the two hundred and ten years [that they were actually there]. Are not ‘rain’ and ‘winter’ the same thing? R. Tanhuma said: The real hardship [of winter] is its rain. So the real bondage of Israel in Egypt was eighty-six years, from the birth of Miriam. (Explanatory note. She was called Miriam because it says, And they made their lives bitter (Ex. I, 14), because ‘Miriam, means bitterness.) Midrash Rabbah Shir Hashirim 2:28
The duration of the Exile was 210 years, but actual slavery was only for 86 of those years. According to Megaleh Amukot, this is a result of the prayers of Yaakov, and reflects his unique spiritual profile:[21] This is a merger of Chesed and Din. The Exile and enslavement are inevitable, unavoidable. Yaakov prayed, not to cancel these harsh decrees, not to alter the judgment of Gods attribute of Din, but to merge it with God’s attribute of Chesed – 86 years of slavery in place of 400. Indeed, the Talmud teaches that the enslavement was tempered in another way: Yaakov himself was spared slavery:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט/ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:
R. Hiyya b. Abba said in R. Yohanan's name: it was fitting for our father Yaakov to go down into Egypt in iron chains, but his merit saved him, for it is written, I drew them with the cords of a man, with bands of love; and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I laid meat before them.
Slavery should have begun with Yaakov taken down to Egypt in chains, but he was spared the disgrace. Yaakov arrived in Egypt with a royal escort, and was received by Pharaoh himself with full honours. It was the beginning of the slavery, conducted with pomp and circumstance. This combination is Rachamim. The sale of Yosef[22] and Yosef’s ascension to royalty were all part of the greater plan to temper the unavoidable enslavement.[23]
Rachel and Leah
Let us return to another unresolved conflict in Yaakov’s life: Who is his “real” wife? According to the Zohar[24], the real wife of Yaakov was Rachel, and the real wife of Yisrael was Leah. Therefore, the Megaleh Amukot says, as soon as Yaakov returns to the Land of Israel and receives the name Yisrael, Rachel dies.[25] It is as if Yaakov is no more; therefore his soul - mate, is no more. Rachel was the woman Yaakov loved; Leah was the woman who produced the lion’s share of Am Yisrael. The Midrash articulates the issue as follows: The word ‘ikar (‘principal’ wife) is related to ‘akara (childless); when the Torah says Rachel was ‘akara, the message is that she was the principal wife. Nonetheless, Leah is the mother of the nation[26].
The complexity of the issue stems from the nature of Rachamim. Avraham was identified with Chesed, and his wife Sarah, who insists that Yishmael must go, is Din. It is she who displays clear judgment, is able to isolate the black and the white from amidst the grey. Yitzchak, her son, is also identified with Din; he hears the pronouncement of God and unflinchingly executes the decree. There is no grey area. His wife Rivkah is identified with Chesed, hence the test employed by Avraham’s servant to locate the proper spouse for Yitzchak.
Who is Yaakov? A kindly, sensitive tent - dweller. A spiritual man. A man of loving-kindness whom one needs no other reason to love. Rachel, too, is kind, generous, giving. Her self-sacrifice for her sister is unparalleled in the annals of Chesed. Here, at last, is the perfect couple: Similar in temperament and inclination, without the stark differences that characterized the home life of the previous two generations. But something went wrong. A different couple, also destined to unite, never materialized –Esav and Leah.
Esav and Leah were meant to be together,[27] but Esav turns his back on the Divine Plan. He abdicates. A replacement for the powerful Esav in the pantheon of Jewish leaders must be found. Enter Yisrael, the “replacement” spouse for Leah. The merger of Yaakov and Yisrael is paralleled by the merger of Rachel and Leah. In fact, we are told that Rachel and Leah were one soul divided between two bodies.[28]
The original plan was for Yaakov and Rachel to form a home of complete Chesed and for Esav and Leah to form a home of total Din. With these forces joined and working in harmony, the product would become known as Am Yisrael. This plan is frustrated when Esav backs out. He scorns his birthright, rejects his responsibility. Esav’s powers of judgment are not put to use in the service of God, but rather in the service of self, as part of Esav’s rebellion. A void results, a vacuum that must be filled. Yaakov steps up. He takes Esav’s birthright upon himself, acquires the blessing that was meant for Esav, and sets out to fulfill a dual role: to fulfill the destiny of Yaakov and fulfill God’s Covenant with Avraham, while at the same time fulfilling the destiny which Esav has abandoned, which will now be filled by Yisrael.[29]
Yaakov must now leave the tents. He must reinvent himself. He must live a dual life, and he must marry two women. He must be both Yaakov and Yisrael; he must become Rachamim.
The name Yisrael is given to Yaakov as he is about to enter the Land of Israel, having built his family and his wealth, having brought to fruition the blessings meant for Esav. The name Yisrael is bestowed upon him when he has successfully incorporated into his personality the aspects Esav abandoned. The name Yisrael is bestowed upon him after his confrontation with and victory over Esav. He has taken on Esav’s attribute of Din, building Am Yisrael together with Leah, and this is reflected in his new name. But his previous identity, his natural attribute of Chesed, co-exists with Din; he has accepted a dual responsibility, and the duality of his name reflects this. He is married to both Rachel and Leah; he is both Chesed and Din, both Yaakov and Yisrael.
Years later, when Yisrael begins his trip to Egypt, to exile, he is addressed as Yaakov. The other identity, named Yisrael and representing the superior, national, even super-natural identity, is subdued as slavery begins. Subservience, embodied in the name Yaakov (heel) will now be the order of the day. The children of Yisrael cannot but follow: When they sentenced their brother Joseph, son of Yaakov and Rachel, first to death and then to slavery, they turned their backs on the attribute of Chesed shared by Yaakov and Rachel. They did not understand that the sale of their brother would actually result in their own slavery and subservience. They did not see that Din untempered by Chesed would lead to tragedy. This lesson would have to be learned in the long years of exile and enslavement.
It is possible that when the Exile that was curtailed to 86 years, shortened and ameliorated by the merit of Yaakov’s prayers, not all things which needed to be accomplished during exile were achieved.[30] Not all the lessons of exile and slavery were learned. Not all the impurities of the collective soul of Am Yisrael were cleansed. In God’s infinite Mercy and Wisdom, He saw that the Jews needed to leave Egypt sooner than planned. Even one more day of Exile could have had catastrophic consequences.[31] Consequently, Redemption came too soon. Another exile would be necessary to insure that the remaining accomplishments could be achieved. Yaakov/Yisrael would have to continue to vacillate between these two identities, between national strength and subservience. But the Sages assure us that the second Redemption will be the ultimate Redemption, making the Redemption from Egypt seem a minor, secondary episode -- like the name Yaakov and the relative powerlessness it connotes as compared to Yisrael, who has struggled with God and men and triumphed:
מסכת ברכות יב:
תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים, וְכִי מַזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (ירמיה כג) "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם". אָמְרוּ לוֹ, לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר, (בראשית לה) "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְּךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", [דף יג] לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר, וְיַעֲקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מג) "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ "., אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת' - זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת,, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ' - זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. (שם) "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח". תָּנִי רַב יוֹסֵף, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל - צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת:
It has been taught: Ben Zoma said to the Sages: Will the Exodus from Egypt be mentioned in the days of the Messiah? Was it not long ago said: Therefore behold the days come, says the Lord, that they shall no more say: As the Lord lives that brought up the Children of Israel out of the land of Egypt; but, As the Lord lives that brought up and that led the descendents of the house of Israel out of the north country and from all the countries where I had driven them? They replied: This does not mean that the mention of the Exodus from Egypt shall be obliterated, but that the [deliverance from] subjugation to the other kingdoms shall take the first place and the Exodus from Egypt shall become secondary. Similarly you read: Thy name shall not be called any more Yaakov, but Israel shall be thy name. This does not mean that the name Yaakov shall be obliterated, but that Israel shall be the principal name and Yaakov a secondary one. And so it says: Remember not the former things, neither consider the things of old. “Remember not the former things” refers to the subjugation to the other nations; “Neither consider the things of old” refers to the Exodus from Egypt.
When the final Redemption comes, the Exodus from Egypt will be recalled, but, placed in perspective, it will pale in comparison. The Messianic Redemption will be primary. Likewise, in the End of Days, the name Yaakov will be secondary, and the name Yisrael will endure forever. And when the time comes to return from exile, it is the tears of Rachel crying for her children - all of her children, all of Am Yisrael - that are answered: In the Messianic Age, Rachel will be seen as the mother of all of Am Yisrael, finally uniting the divergent attributes and bringing together all of the Tribes of Israel:
ספר ירמיה פרק לא
(יד) כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:(טו) כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
14. Thus says the Lord; A voice was heard in Ramah, lamentation, and bitter weeping; Rachel weeping for her children refused to be comforted for her children, because they were not. 15. Thus says the Lord; Refrain your voice from weeping, and your eyes from tears; for your work shall be rewarded, says the Lord; and they shall come again from the land of the enemy. 16. And there is hope for your future, says the Lord, and your children shall come again to their own border. )Yirmiyahu 31:14-16)
Rachel’s supreme act of Chesed will finally be rewarded in the End of Days. The children of Leah will finally be able to inherit the attributes of Rachel, to temper Din with Chesed and internalize Rachamim. The children of Yaakov and the children of Yisrael are one and the same. So, too, despite the tension we may sometimes sense between the children of Leah and the children of Rachel, we are one family. Although we live in a still-imperfect world, in a world that focuses on differences, in the Messianic Age the truth will be clear, even self-evident: Yisrael and Yaakov are one, Leah and Rachel are one. We are one.
[1] The Hebrew word is Elohim, this is a disagreement whether the word in this instance is holy (meaning God) or mundane referring to something powerful. See Minchat Shai on this verse
מנחת שי על בראשית פרק לב פסוק כט
כי שרית עם אלהים - יש מרז"ל מפרשים אותו קדש ויש מפרשים אותו חול עיין ב"ר וחולין פ' גיד הנשה ועיין מ"ש סוף פ' ויצא:
[2] This observation is made by the Ktav V’Kabbalah, Bereishit 35:10
הכתב והקבלה על בראשית פרק לה פסוק י
ויהיה א"כ משמעות המאמר כאן שלא יקרא מהיום והלאה בשם יעקב אלא בשם ישראל לבד, וזה א"א לומר שהרי הוא ית' בעצמו קראו בשם יעקב (לקמן מ"ו ויאמר יעקב יעקב,)
[3] See Tamud Bavli Brachot 13a
Whoever calls Avraham Avram transgresses a positive precept, since it says, Thy name shall be Avraham. R. Eliezer says: He transgresses a negative command, since it says, Neither shall thy name any more be called Avram.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג/א
תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד [את] שמך אברם
[4] Commentary of Baalei Tosfot Bereishit 35:9
פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק לה פסוק ט
שאלה מטרוניתא לר' עקיבא שאחר שקראו הקב"ה אברהם שוב לא נקרא אברם. ויעקב נקרא בשמו יעקב אע"ף שקראו הקב"ה ישראל. אמר לה אברהם שהיה לו שם גיות שהרי כשנולד עדיין לא נתגייר אברהם וכיון שקראו הקב"ה שם יהדות אין דין לקרותו שם גיות. אבל יעקב שמתחלה נמי קראו הקב"ה יעקב ולא נשתנה שמו אלא על שם כי שרית עם אלהים ליכא חששא לקרותו בשמו הראשון. והא דכתיב לא יקרא עוד שמך יעקב הכי פירושה כלומר לא יאמר עוד שלקחת הברכות ברמאות אלא ישראל יהיה שמך:
[5] Ibn Ezra Bereishit 35:10
אבן עזרא על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לבדו כי גם ישראל:
[6] Rashi Bereishit 35:10, this idea is echoed by Rabbenu Bachya 32:29.
רש"י על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:
[7] Meshech Chochma Bereishit 35:10
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק י
(י) ויקרא את שמו ישראל - הפירוש מפני שלא מצאנו שהשי"ת יאמר בכל התורה על יעקב ישראל רק יעקב וארא אל כו' יעקב בכל מקום שמדבר עליו בעצמו. רק במקום שמדבר בהשתתפותו אל האומה כגון בני ישראל או אלקי ישראל וכי"ב.
[8] Ha’amek Davar Bereishit 35:10, see Rabenu Bachaya 47:29 who see Yaakov as a name indicating physicality, and Yisrael as a name indicative of the spiritual.
העמק דבר על בראשית פרק לה פסוק י
שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ"ש בס' תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל"ב כ"ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' וביארנו שאמר שלא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו'. ואמר לו ה' דמכ"מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראויים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים.
[9] See the comments of the Shla Hakodesh, Shaar Ha’otiot, ot heh, where he explains that Yaakov asking to bless his children before he dies is a manifestation of Rachamim.
[10] See the comments of the Alshech to Shmot 17:8
ספר תורת משה על שמות - פרק יז פסוק ח-יב
עד בא השמש והגיע זמן יעקב. כי אז רחמים של מדת יעקב יגינו על בניו. וזהו אומרו ויהי לשון יחיד, וידיו לשון רבים. שהוא שייחד מדת יצחק למדת אברהם.
[11] See commentary of the Vilna Gaon to the Sifra Deztneuta chapter 3.
פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ג
ולכן יעקב נקרא איש תם שכולל חו"ג כמ"ש בפרשת תרומה דף קס"ט ע"ב דתנינן מאי איש תם כתרגומו שלים כו' עד ואשלים להאי ולהאי ע"ש. וכן אברהם לא נקרא שלם עד שעקד את יצחק שנכלל חסד עם גבורה כידוע וכמ"ש בא"ר דף קל"ח ע"א אברהם אברהם בתרא שלים קדמאה לא שלים כו'.
[12] For more on Rachamim and love see Maharal, Netzach Yisrael chapter 52.
ספר נצח ישראל - פרק נב
שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים:
[13] See Talmud Bavli Shabbat 89b, where God acknowledges the pain that Yaakov endured raising his children.
[14] See Meshech Chochma, Bereishit 35,1.
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק א
ועשה שם מזבח וכו', ויבן שם מזבח כו' כי שם נגלו אליו האלקים - הענין דמדתו של יעקב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים
[15] See comments of the Megaleh Amukot Vay’chi: When Yaakov is buried in the Cave of the Machpela, he resolves the stalemate between chesed and din.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
והנה מדת יעקב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב כמ"ש יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת כשתקברני בשכבות אבותי כי שם אין לב"ד הכרעה לפי שאברהם איש חסד ויצחק בעל דין קשה ואין להם הכרע עד שבא יעקב בעל רחמים והכריע ונמצא כשיהי' הוא קבור שם יהי' חסד ואמת נפגשו (תהלים) שנים מזכין וא' מחייב בטל יחיד במיעוטו והלכה כרבים עז"א המלאך הגואל אותי אות שלי שהוא אמת והוא המלאך הגואל מלא בו'
[16] See comments of Sefer Mavo L’chochmat Hakabbala, Shaar Gimel Chapter 3.
ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ג פרק ג
וכן יעקב היה מרכבה למדת אמת שהיא תפארת רחמים, כי האמת היא התורה והיא רחמים ממוזג בין חסד לדין
[17] Rabbi Soloveitchik felt that in many instances Judaism has unresolved conflicts, and the desired resolution is not synthesis, which would dull both of the initial elements, but rather in the unresolved dialectic the beauty emerges. Thus, Adam is “created” twice: once as an individual, and once as a part of society. Both aspects are true expressions of self, and neither should be lost in the merger.
[18] See Shekel Hakodesh (Rav Moshe DeLeon)
ספר שקל הקדש - לרבי משה די ליאון ז"ל
והוא יסוד הרוח, אמנם כי סוד הענין הזה הוא היתד התקועה ועיקר האמונה כי היא מדרגה העומדת באמצע מכל צד ומכל עבר ועל כן סוד עיקר המרכבה העליונה בסוד שם של שבעים ושתים שמות של מקום, וזהו מזרח, רוח, הבריח התיכון, יעקב, ישראל סבא, תפארת ישראל, צדקה, שמים העליונים, רחמים, משפט, והרבה אחרים שגם בענין זה שמות הרבה, אמנם נפרש ברמזים עניינים אלה בסוד כל אחד ואחד מהם:
[19] See Midrash Tanchuma (Buber Edition) Parshat Terumah section 9
מדרש תנחומא (בובר) פרשת תרומה סימן ט
אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו' (תהלים צו יב), אין אז אלא שירה שאומר להקב"ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב"ה [למשה] שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.
[20] Elo-him= 86 aleph -1, lamed -30, heh-5 yud-10, mem=40.
[21] Megaleh Amukot Parshat Vaera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וארא
והוא סוד גלות מצרים ת' שנה כמנין ב"ד אלו שהסכימו להיות ישראל בגלות. הנה יעקב התפלל אל שדי יתן לכם רחמים ולא נשארו בגלות רק מנין אלהים ז"ש וידבר אלהים אל משה וארא אל וכו' באל שדי שיתן רחמים על שם זה ולא יהיו בגלות רק קושי השיעבוד מנין אלהים.
[22] Midrash Tihilim Psalm 105
מדרש תהילים מזמור קה
ויקרא רעב על הארץ. אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם:
[23] See Sefer Etz Daat Tov parshat Vayigash
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויגש
וישלחני וכו' בתחלה אמר כי מד' היתה זאת למוכרו למצרים מפני מחית הרעב כנז' ועתה חזר והודיע עוד סיבה אחרת יותר נעלמת וביותר תועלת עצום לאין קץ וז"ש וישלחני אלקים לפניכם ובאו' עוד לפניכם פעם אחרת רמז אל משז"ל בתנחומא ראוי היה יעקב ובניו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים ובעבור כבודו הוריד ליוסף בתחלה וגלגל עליו שיהיה מלך וירד אביו בכבוד גדול למצרים וז"ש לפניכם קודם שאתם תרדו כי אילו לא שלחני לפניכם אלא עמכם היינו יורדים בשלשלאות. וגם לרמוז זה חזר שנית להזכיר שם אלקים וישלחני אלקים הוא מדת הדין שגזר עליו להורידו בגלות וריחם קצת עליו שירד בכבוד כנז'.
[24] Zohar Dvarim 281b
רעיא מהימנא ספר דברים פרשת כי תצא דף רפא/ב
ועלייהו אתמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל כגוונא דאית בישראל ארבע אנפין יעקב ישראל רחל לאה ישראל עם לאה יעקב עם רחל
[25] Megale Amukot parshat Vayichi, the name change of Yakov to Yisrael is recorded in chapter 35 verse 10, the death of Rachel follows immediately 35:17-18.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
ובפי' ספרא דצניעותא אמר יעקב כלל זעיר מראשו ועד סופו ר"ל השני פרצופין ממראה מתניו ולמעלה ישראל ממראה מתניו ולמטה יעקב לקח שתיהן לאה ורחל נגד פרצוף ישראל לאה נגד פרצוף יעקב רחל והראיה כשנקרא שמו ישראל מיד מתה רחל והיינו קאמר מתה עלי רחל בסיבתי שאני נקראתי ישראל לכן באותו פרק מתה מיד רחל לכן אמר ויתחזק ישראל וישב על המטה קראו בשם ישראל לפי שעבור זה השם מתה
[26] See Midrash Rabba Bereishit 71:2
מדרש רבה בראשית פרשה עא פסקה ב
ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב לא לאה ורחל עקרה א"ר יצחק רחל היתה עיקרו של בית כמה שנאמר ורחל עקרה עיקרה רחל א"ר אבא בר כהנא רוב מסובין עיקר של לאה היו לפיכך עושים רחל עיקר ורחל עקרה רחל היתה עיקרו של בית
R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: When the Patriarch Yaakov saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children! ' Eventually he gave thanks for her, as it says, And Israel bowed down [in thanksgiving] for the bed's head (Gen. XLVII, 31): who was the head of our father Yaakov's bed? surely Leah.
BUT RACHEL WAS AKARAH-E.V. BARREN (XXIX, 31). R. Isaac said: Rachel was the chief of the house (the main wife), as it says, BUT RACHEL WAS AKARAH, which means, she was the chief (‘ikar) of the house. R. Abba b. Kahana said: The majority of those who dined [at Yaakov's table] were Leah's children, therefore Rachel was declared the principal.
[27] See Rashi Bereishit 29:17
רש"י על בראשית פרק כט פסוק יז
(יז) רכות - (ב"ב קכ"ג) שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
[28] Shaarei Leshem, chelek bet siman bet chapter 3.
[29] See Shem Mishmuel Vayetze 5679
ספר שם משמואל פרשת ויצא - שנת תרע"ט
ויש לומר שזה עצמו הי' ענין רחל ולאה. דבזוה"ק שרחל היא דוגמת עלמא דאתגליא ולאה דוגמת עלמא דאתכסיא. ולפי מה שהגדנו לעיל קל יותר לזכות למעלות הגבוהות ע"י סור מרע, וע"כ י"ל שלאה שהיא דוגמת עלמא דאתכסיא ובודאי הפירוש שיש בה הארות גדולות מעלמא דאתכסיא זכתה בהן ע"י סור מרע, ורחל היו לה הארות מעלמא דאתגליא זכתה בהן ע"י עשה טוב, וא"כ הן מותאמות לעומת תעודת יעקב ועשו, עץ החיים ועץ הדטו"ר:
ומעתה לפי הכוונה שהיתה ביצירת יעקב ועשו, שזה יזכה ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, הי' זיווגם מתחילת היצירה נאות להם רחל ליעקב ולאה לעשו, ובודאי כך הי' בהכרזת המלאך בת פלוני לפלוני רחל ליעקב ולאה לעשו [כי ההכרזה הוא לעולם לפי מה שהוא מוכן לזה, וכן הוא בזוה"ק שאם אדם קלקל מעשיו מונעים ממנו בת זיווגו, מכלל שהכרזת הזיווג לפי מה שהוא מוכן לעשות ולא לפי מעשיו של אח"כ, וכן בדין שהבחירה חפשית, והדברים עתיקים]:
[30] See comments of the Beit Halevi Shmot 3:11: The premature redemption caused the need for a subsequent exile.
ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר (שם) ודור רביעי ישובו הנה, אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני
וידוע פירוש אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם דוקא. רק דידוע דלפי פעולותיו הוא נקרא, כשמנהיג העולם ברחמים נקרא רחום ואם בחנינה נקרא חנון וכן בכל המידות, וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו, פירוש דישאלוני באיזו בחינה היא הגאולה אם מגיע להם ע"פ הדין מברית בין הבתרים או בבחינה אחרת. וכן ישאלו באיזו אופן וסדר תהיה הגאולה, דלפי אופן של הגאולה שמו עתה. וזה לשון הרמב"ן כלומר באיזו מידה הוא שלוח להם. וכיון דהגאולה היה באמצע הזמן על סמך שישלימו בגלות אחר והגאולה דכעת היא רק הכנה כדי שיוכלו להגאל אח"כ לעתיד וכמו שכתבנו דאם לא היה אז הגאולה לא היו נגאלים לעולם, א"כ היה נקרא אז אהיה אשר אהיה דפירושו אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר, דעתה הכנה לגאולה השניה, וזהו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה שהודיעו באיזו אופן גואלם עתה, ורק לבני ישראל משום דדי לצרה בשעתה לא הודיע להם רק אהיה, וזהו שאמר לבני ישראל עלילותיו, דלהם לא הודיע רק המעשה והפעולה שפועל להם עתה שיגאלם:
[31] This is a teaching cited in the name of the Arizal, see Beit Halevi Drush #2,
ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ב
והגם כי לא ראיתי הדברים כתובים כן על ספר, הנני מסביר לי כן מה שראיתי במחברים הביאו דברי קדוש ה' האר"י ז"ל שכתב שאם היו עוד במצרים היו נכנסים בשער החמישים של הטומאה ולא היו נגאלים לעולם, ואין אתנו יודע בנסתרות,
Also see Zohar Chadosh Yiro
זהר חדש פרשת יתרו מאמר למה נזכר נ' פעמים יציאת מצרים
א"ל ת"ח ברי, קב"ה לא אתני עם אברהם, אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא. דודאי ישראל כד הוו במצרים, אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה, אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין:
ועוד, דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. מה דלא אתני עם אברהם, אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון:
Sunday, November 30, 2008
Parshat Vayetzei 5769
© 2008 Rabbi Ari Kahn
Sulam Yaakov[1]
Escape from Be’ersheva
The Parsha begins with Yaakov on the run, ordered by his parents, but propelled by fear of his vengeful, bloodthirsty brother. Yaakov’s departure is actually recounted at the end of the previous chapter, in Parshat Toldot:
וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו: (בראשית פרק כח פסוק ה(
5And Yitzchak sent Yaakov away, and he went to Padan-Aram, to Lavan, son of Betuel the Aramaean, brother of Rivkah, mother of Yaakov and Esau. (Bereishit 28:5)
Now in Parshat Vayetze, the Torah returns to this topic in much greater detail:
(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(בראשית פרק כח (
10And Yaakov went out from Be’er-Sheva, and went toward Haran, 11and he touched at a [certain] place, and lodged there, because the sun had set, and he took of the stones of that place, and put them for his pillows, and lay down in that place to sleep.
As for as his present location, all we are told initially is that he is somewhere between Be’er-Sheva and Haran. The language[2] implies that it is fate, not planning, which leads him to this particular place. Yaakov sleeps and dreams and sees a vision of a ladder with its feet on the ground that stretches up to the heavens.
(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (בראשית פרק כח (
12And he dreamed, and behold, a ladder set up on the earth, (and its head) and the top of it reached to heaven; and behold the angels of God ascending and descending on it.
The description is reminiscent of the Tower of Babel which also had its foundation on the ground and reached toward the heavens[3]. Ironically, it was at that tower that Avraham was thrown into a furnace. Saved by a miracle, he began his journey - away from Ur Kasdim, to the Land of Israel. Now his grandson Yaakov is heading back toward Avraham’s homeland because his life is in danger in the Promised Land.
Yaakov sees angels ascending and descending, rather than what we may have expected: angels should first be described as coming down from Heaven and then going back up. This vision leads to an even more profound revelation: he sees God above him (or above the ladder):
יג וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
13. And, behold, God stood above him (or above it), and said, ‘I am the Lord, the God of Avraham your father, and the God of Yitzchak. The land on which you lie, to you will I give it, and to your descendents.
We still do not know his precise location, yet he is assured that this is holy land, and that it will one day be his. All that we do know is that he has left Be’er Sheva. Where he lies is still not known.
Yaakov awakens. He now knows that he is on holy ground, and he seems surprised and overwhelmed. Not only is the land holy, this place is the “House of God” and the entrance to Heaven:
(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אלקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
16. And Yaakov awoke from his sleep, and he said, surely God is in this place; and I did not know. 17. And he was afraid, and said, ‘How awesome is this place! This is no other but the House of God, and this is the gate of Heaven.’
This is the first reference in the Torah to a House of God. At this point it exists only in the supernatural sphere, and Yaakov sees it in a vision. But one day a Tabernacle will be built to travel with the Israelites in the desert, and when the Jews finally return to their homeland the Tabernacle will metamorphose into a physical Temple – the Beit Hamikdash. It all begins with Yaakov’s dream and his perception of this place as the gate of Heaven. The reader, however, still does not know where Yaakov is.
(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אלקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אלקים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:(בראשית פרק כח (
18. And Yaakov rose up early in the morning, and took the stone that he had put for his pillows, and set it up for a pillar, and poured oil upon its top. 19. And he called the name of that place Beit El; but the name of that city was called Luz at the first. 20. And Yaakov vowed a vow[4], saying, If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and a garment to wear, 21. and I come back to my father’s house in peace; then shall the Lord be my God; 22. And this stone, which I have set for a pillar, shall be God’s house; and of all that you shall give me I will surely give the tenth to you.
Yaakov calls the place where he has had this vision Beit El, literally, the House of God, connecting the entrance to Heaven seen in his vision to the House of God he vows to build as a gateway to Heaven.
Jerusalem
Rashi draws an image of the ladder on an angle, stretching across all of the Land of Israel, with the base in Be’er Sheva, the top in Beit El, and the middle directly above what would one day be known as Jerusalem.[5] Thus, Rashi solves the question of the exact location of this episode. He[6] identifies Beit El with Har HaMoriah, connecting the other Patriarchs to this same place of prayer. Despite the fact that Avraham lived in Be’er Sheva and Yitzchak lived in Be’er L’Hai Ro’i, our tradition teaches us that this spot was a place of prayer for both Avraham and Yitzchak, and the site of the Akeida. At the end of his commentary to this verse, Rashi cites a passage from the Talmud which compares the prayers of Avraham, Yitzchak and Yaakov, basing itself on a verse in the book of Micha regarding the Messianic Age:
א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית-ה’ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה’ וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה’ מִירוּשָׁלָם:
1. But in the last days it shall come to pass, that the mountain of the House of God shall be established in the top of the mountains, and it shall be exalted above the hills; and people shall flow to it. 2. And many nations shall come, and say, ‘Come, and let us go up to the mountain of God, and to the House of the God of Yaakov; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths; for Torah shall go forth from Zion, and the word of God from Jerusalem. (Micha Chapter 4:1,2)
The Talmud explains why it is Yaakov whose name is associated with the House of God, above the other Patriarchs:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (מיכה ד) "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "אֱלֹהֵי יַעֲקֹב". לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "הַר", שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כב) "בְּהַר ה' יֵרָאֶה". וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "שָׂדֶה", שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כד) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּדֶה". אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, שֶׁקְּרָאוֹ "בַּיִת", שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לה) "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל".) תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח/א(
R. Eleazar also said, ‘What is meant by the verse,” And many people shall go and say: ‘Come ye, and let us go up to the mountain of the Lord, To the house of the God of Yaakov’-- the God of Yaakov, but not the God of Avraham and Yitzchak? Not like Avraham, in connection with whom ‘mountain’ is written, as it is said, ‘As it is said to this day, ‘In the mountain where the Lord is seen.’ Nor like Yitzchak, in connection with whom ‘field’ is written, as it is said, ‘And Yitzchak went out to meditate in the field at eventide.’ But like Yaakov, who called it (or called Him) ‘home’, as it is said, ‘And he called the name of that place Beit El [‘The House of God’].
The verse quoted, of course, is from our own parsha, when Yaakov sees the gateway to Heaven and senses the need for a House of God. All three Patriarchs are associated with Har HaMoriah, but Yaakov, more than the other Patriarchs, is associated with the Beit Hamikdash. The Zohar[7] understands that the first Temple is associated with Avraham, the second with Yitzchak, but the third and final Temple, which will be established in the End of Days and will be everlasting, is related to Yaakov.[8] In the words of the Shem MiShmuel, this third Temple will have as its foundation the first two Temples, and will be the culmination of both previous Temples, just as Yaakov was the spiritual culmination and combination of the first two Patriarchs.[9]
Sinai
The Midrash goes in another direction altogether, associating the ladder of Yaakov’s vision with Sinai. If taken literally, this would pose a further geographic challenge, but the thematic parallel should not be overlooked: Both Yaakov’s ladder and Mount Sinai are conduits to Heaven, methods of approaching Heaven, of bringing information down from Heaven. Perhaps most importantly, both are revelations.
רבנן פתרין ליה בסיני ויחלום והנה סולם זה סיני מוצב ארצה (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר וראשו מגיע השמימה (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן עולים (שמות יט)… ומשה עלה אל האלהים ויורדים זה משה (שם) וירד משה והנה ה' נצב עליו (שם) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר )מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה יב(
The Rabbis related it to Sinai. AND HE DREAMED, AND BEHOLD A LADDER symbolizes Sinai; SET UPON THE EARTH. as it says, And they stood at the base of the mount (Ex. XIX, 17); AND THE TOP OF IT REACHED TO HEAVEN-And the mountain burned with fire unto the heart of heaven (Deut. IV, 11).4 AND BEHOLD THE ANGELS OF GOD alludes to Moshe and Aharon. ASCENDING: And Moshe went up to God (Ex. XIX, 3); AND DESCENDING-And Moshe went down from the mount (ib. 14). AND, BEHOLD, THE LORD STOOD ABOVE HIM-And the Lord came down upon Mount Sinai (ib. 20). (Bereishit Rabbah 68:12)
The Midrash[10] goes one step further with this association and reveals that “Sinai” and “sulam” (ladder) have the same numerical value (130)[11]. This connection is clarified by a teaching of the Ramban[12], who states that the Revelation at Sinai was a singular, “one – time” experience which would be transferred to the Tabernacle and eventually to the Beit Hamikdash. With that in mind, the connection between the ladder and Sinai becomes more clear.
There is a connection between Yaakov and Sinai. We recall that the ‘House of Yaakov’ was specifically addressed at Mount Sinai:
ספר שמות פרק יט
(ג) וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאלקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאל:
And Moshe went up to God, and God called to him from the mountain, saying, ‘Thus shall you say to the House of Yaakov, and tell the People of Israel’
One more connection should be noted: The voice of Yaakov may be seen as a type of ladder as well, when used to study Torah, bringing the words of God down to earth, and when raised in prayer, bringing man’s praise and supplication up to Heaven. The commentaries point out that the word “kol” (voice) has the same numerical value as “sulam” (ladder): 130.[13]
Marriage
The word house or bayit also connotes marriage, or a domestic arrangement. Rav Zadok Hakohen, cognizant of Yaakov’s mission to seek a wife in Charan, sees part of the essence of Yaakov linked with this other kind of house as well. The Talmud[14] states that the word bayit can be used as a synonym for a wife. Rav Zadok[15] explains that a home is a place of stability, and a place to build an honest and holy relationship. He contrasts Yaakov’s home life with that of Eliphaz, son of Esav, who had an illicit relationship with a woman named Timna; the offspring of this relationship was a child named Amalek.
The Megaleh Amukot[16] explains that when Yaakov describes the place of his epiphany as “awesome” (“How awesome is this place!”, Bereishit 28:17), it is the spiritual attributes that he senses. Specifically, he sees that this place can help heal a rift created long ago, when Adam and Eve sinned. In the wake of the expulsion that followed, a strain was created in their relationship. According to the Talmud they separated for one hundred and thirty years. When Shet is born the Torah states:
וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: (בראשית פרק ה:ג)
3. And Adam lived a hundred and thirty years, and fathered a son in his own likeness, after his image; and called his name Shet; (Bereishit 5:3)
The implication is that prior to this child he had children NOT in his image!
וְאָמַר רַבִּי יִרְמִיָה בֶן אֶלְעָזָר, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיוֹלֵד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", מִכְּלָל דְּעַד הָאִידְּנָא לָאו ,כְּצַלְמוֹ' אוֹלִיד. (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב )
R. Yirmiya b. Eleazar further stated: In all those years during which Adam was under the ban he begot ghosts and male demons and female demons, for it is said in Scripture: And Adam lived a hundred and thirty years and begot a son in his own likeness, after his own image, from which it follows that until that time he did not beget after his own image. (Talmud Bavli Eruvin 18b)
Eviction from Eden had a price. For 130 years Adam and Eve were estranged from one another. Once again, the number 130 is significant, here referring to the lack of “bayit”, stable home life.
Paradise Lost
Adam and Eve should have had the perfect relationship. God made the shiduch, and they were, literally, soul-mates. But the expulsion from Eden put sufficient pressure on the relationship that instead of a stable home they had a dysfunctional relationship. The rabbis claim that for 130 years Adam and Eve were estranged from one another. The Talmud speaks of demons and Liliths created during this time, the result of nocturnal emissions. In kabbalistic language this constitutes a weakness of the sefira of Yesod, which is related to sexual self-control and fidelity. Yosef, who displays the ability to contain himself despite the seductive overtures of Potifar’s wife, is most closely identified with the kabbalistic sphere of Yesod. According to midrashic and kabbalistic writings, both Adam and Eve[17] failed in this particular area during these 130 years. They lacked fidelity; they lacked stability; they lacked a home.
Now wandering, Yaakov needs stability. He needs a home. He needs a wife. Yaakov understands that this is true on a macro level as well: The Jewish People, his descendents, will also need stability; they will also need a home. But as we have seen, this mystical, connecting thread of 130 goes beyond Yaakov both on the individual level and the House of Yaakov on the national level. Yes – the ladder of his vision is a personal vision, with national ramifications. Yes, the voice of Yaakov is a medium through which Heaven and Earth may be brought closer. Yes – the Revelation at Sinai is the ultimate connection between the Jewish People and their Father in Heaven. But this thematic thread of 130 brings us all the way back to Adam and Eve, asking us to consider the ramifications of Yaakov’s epiphany on an even larger scale. What, then, is the connection between Yaakov and Adam?
The Talmud states:
שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב כַּהֲנָא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, וְשׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. )תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד.)
R. Kahana's beauty is a reflection of R. Abbahu's; R. Abbahu's is a reflection of our Father Yaakov's; our Father Yaakov's was a reflection of Adam's; (Talmud Bavli Bava Metzia 84a)
Yaakov had the same pure, holy countenance as Adam before he ate from the tree of Knowledge of Good and Evil. [18] In fact, when Yaakov stands on that holy ground and sees the ladder, what does he ask for? Bread to eat and clothing to wear (28:20), both elements effected by the sin in the Garden of Eden. Man’s obligation to work and man’s need to cover his nakedness originate from this sin. Ironically, the two interactions recorded between Yaakov and Esav also revolve around food and clothing.
Yaakov is connected to the Tree of Life.[19] Yaakov is associated with the Tents (of Torah), with Sinai, with the ladder of his vision and with the voice in search of the Word of God. All of these point to the Tree of Life, another name for Torah. Esav is connected with the other tree – the tree of death. The personification of evil in the Garden was the serpent. His punishment for causing man to be expelled from his home, for causing instability in the intimate relationship between Adam and Eve, is described in the Torah as follows:
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (ספר בראשית פרק ג: טו)
And I will put enmity between you and the woman, and between your offspring and her offspring; he (man) shall bruise your head, and you shall bruise his heel. (Bereishit 3:15)
It starts with enmity between Eve and the serpent, and ends with a heel – the source of the name Yaakov! Who is this serpent that he should have such an adversary? The mystical sources identify the serpent with various nefarious characters, but one in particular stands out: Samel, the protecting angel of Esav. Variously associated with Esav,[20] with the Angel of Death or with the Serpent, this demonic angel[21] has an advantage over Yaakov: Samel has a numerical value of 131.[22]
When Yaakov goes in to see his father, bringing him food, he is wearing the clothing of Esav. This clothing is traced back to Nimrod – and all the way back to Adam. It may actually have been the skin of the Serpent. Now Yaakov has merged with the Serpent and the Tree of Knowledge of Good and Evil. He has entered a world of confusion.
Yaakov is a man of the tents. He desires stability, clarity, Torah; he seeks life. The ironic vicissitudes of his life have taken Yaakov from the tents (Etz HaChayim) to his father’s tent, dressed up as Esav (Etz Hada’at Tov v’Ra), and then back out to the road. Under the open sky he seeks stability. He wants a home. He wants happiness. He is an ish tam – and he wants an uncomplicated relationship.
Esav = Anarchy
When it is Esav’s turn to marry, he takes two wives at once,[23] inviting disharmony, creating anarchy. Esav’s son Eliphaz avoids marriage altogether and fathers an illegitimate child, Amalek. The irony of Yaakov’s life is that despite his search for stability – he is forced to wander. Despite wanting to marry the one woman that he loves, he is forced into another marriage. Despite wanting simplicity, he receives complexity. His enemy is as old as Creation: Samel, the angel who desires man’s confusion and ultimate destruction. But Yaakov is connected to the Tree of Life, thus, in the words of the Sages, “Yaakov Avinu lo met” – Yaakov will never die.[24] The secret to his life, his eternal strength, is this: Marriage and happiness, holiness and stability, a house for himself and a House for God. As we have seen, the ladder of his vision stretched across all of the Land of Israel, linking Sinai with the Temple.
True Joy
Our Rabbi’s tell us that the Covenant at Sinai is a marriage.[25] So, too, the Revelation at Sinai is described as a healing event.[26] Sinai is also where foundations of stability are laid. Sinai is where happiness is rediscovered. The voice (kol) at Sinai is joyful celebration of a marriage, a union of the Jewish People and God. Rabbi Nachman of Breslov taught that the way to defeat the Evil Inclination is with authentic happiness.[27] The sulam and the kol are the same: both uplift us when we are down. When the Jewish People were faced with destruction, Yirmiyahu prophesized against despair:
(י) כֹּה אָמַר ה’ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה:(יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה’ צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה’ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה’: ס )ירמיהו פרק לג(
10. Thus says the Lord; Again there shall be heard in this place, which you say shall be desolate without man and without beast, in the cities of Judah, and in the streets of Jerusalem that are desolate, without man, and without inhabitant, and without beast, 11. The voice of joy, and the voice of gladness, the voice of the bridegroom, and the voice of the bride, the voice of those who shall say, Praise the God of Hosts; for God is good; for His mercy endures for ever; the Sacrifice of Praise shall be brought in the House of God, “For I will cause to return the captivity of the land, as at the first,” says the Lord. (Yirmiyahu Chapter 33)
Those words are echoed at every Jewish wedding, and they have redemptive powers: they can bring joy and help rebuild the Temple:
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: +שמות י"ט+ ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול… רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ מבאים תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'. )תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב (
R. Helbo further said in the name of R. Huna: Whoever enjoys the wedding meal of a bridegroom and does not help him to rejoice transgresses against ‘the five voices’ mentioned in the verse: The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the bridegroom and the voice of the bride, the voice of them that say, Give thanks to the Lord of Hosts. And if he does gladden (the bridegroom), what is his reward? R. Joshua b. Levi said: He is privileged to acquire [the knowledge of] the Torah which was given with five voices. For it is said: And it came to pass on the third day, when it was morning, that there was thunder and lightning and a thick cloud upon the mount, and the voice of a horn . . . and when the voice of the horn waxed louder . . . Moshe spoke and God answered him by a voice. … R. Abbahu says: It is as if he had sacrificed a thanksgiving offering. For it is said: Even of them that bring offerings of thanksgiving into the House of God. R. Nahman b. Yitzchak says: It is as if he had restored one of the ruins of Jerusalem. For it is said: For I will cause the captivity of the land to return as at the first, says the Lord. (Talmud Bavli Brachot 6b)
The voice is a voice of joy, of marriage, of Torah, and of bringing an offering in the Temple of Jerusalem. Those who participate in the joy are seen as having rebuilt one of the ruins of Jerusalem, for all of these ideas are inextricably linked, made of the same voice of joy. This is what Yaakov perceived, lying on the ground someplace between Be’ersheba and Charan. Despite the fact that he now knew that he was in a holy place – perhaps the holiest place on Earth - and that this place would belong to him and his descendents, he nonetheless continued his journey to find his bride, while at the same time dedicating himself to building the House of God that he saw in his dream.
An Angelic Dance
Rabbi Nachman offers another perspective on the merger of Sinai and the ladder (sulam). He explains that the angels who are seen “going up and coming down” were, in fact, dancing. The kinetic movement of the dance is the movement of an angel whose feet no longer touch the ground, reaching toward heaven. Every wedding is like Sinai, every wedding should connect us with Heaven as if we had a ladder.[28] If we are to defeat the Evil Inclination, the melancholy of self – doubt, we must open our eyes and watch the angels going up and coming down. If we do more than just watch, and actually, physically join in the dance and song, we will find ourselves a little closer to heaven.
[1] This shiur was originally given on the occasion of the shloshim of Rabbi Salim Dweck of blessed memory. It is presented here with a number of changes.
[2] The word vayifgah sounds happenstance. So, to, “for the sun had set” implies that it set unexpectedly.
[3] See Bereishit 11:4
ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶֹה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ:
And they said, Come, let us build us a city and a tower, whose top may reach to heaven; and let us make us a name, lest we be scattered abroad upon the face of the whole earth.
[4] It is possible that the word vow Neder in Hebrew is etomologically related to dira – dwelling place: A vow holy is holy because it turns something mundane into a place for God to dwell. See Rabenu Bachya Bamidbar 30:3
[5] Rashi’s comments are on the words “this is none other than a House of God” 28:17. Apparently Rashi associates “House of God” with the ultimate House of God – the Temple in Jerusalem.
רש"י על בראשית פרק כח פסוק יז
כי אם בית אלהים - א"ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.
[6] This comment by Rashi does not appear in all printed texts.
בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ פרש"י מדוייק
[7] See Midrash Ne’elam Parshat Acharei Mot, and see Rav Zadok Kometz Mincha part 2 section 61
ספר קומץ המנחה חלק ב - אות סא
וכמו שאמרו (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שקראו הר. וזהו בית ראשון שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב ע"ב) אילו הוית התם וכו' שהיה תוקף היצר הרע על דרך שאמרו (סוכה נ"ב.) צדיקים נדמה להם כהר. ולא כיצחק שקראו שדה, נגדו בית שני שאמרו (יומא ס"ט.) (שביטלו יצרא דעבודה זרה) שזה היה יגיעת אברהם אבינו בכבשן וכן בעקידה להיות כל עבודתו רק לשם ה' אבל יצחק גבור כובש יצרו בתאוה וזה עבודתו כמו שאמרו שם דהניחו יצרא דעבירה רק נקרינהו לעיניה כמו שנתבאר לעיל (אות מ"ד) על (בראשית כ"ז, א') ותכהינה עיניו וזהו שדה שנרמז בכל מקום למקום התאוות וכמו שנאמר (דברים כ"ב, כ"ז) כי בשדה מצאה. אלא כיעקב שקראו בית המוגדר ומשומר מכל ונגדו בית השלישי שאז יהרג היצר הרע ויהיה קיבוץ גליות מכל האומות רצה לומר כל מיני מדות וכוחות רעות לא יהיה לישראל שום אחיזה בהם:
[8] See Avodat Yisrael (The Maggid from Kuznitz) Parshat Vayetzie who makes this point as well.
ספר עבודת ישראל - פרשת ויצא
והנה ידוע כי בית המקדש הראשון כנגד אברהם ובית שני כנגד יצחק והבית שיבנה ב"ב נגד יעקב שלימו דאבהן ומטתו שלימה ולא יהיה לו הריסה. ואיתא (פסחים פח.) לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקרא שדה אלא כיעקב שקראו בית:
[9] Shem Mishmuel Parshat Maatot 5675
ספר שם משמואל פרשת מטות - שנת תרע"ה
אבל יעקב קראו בית ע"ש הבית השלישי שהוא כולל שני המקדשות כאחד כדברי הזוה"ק מתיחס ליעקב, ולכח הכולל אין לכחות הרע שום אחיזה אחר נקמת מדין כנ"ל:
[10] Bereishit Rabbah 68:12 ד"א והנה סולם זה סיני אותיות דדין הוא אותיות דדין
[11] Sulam is spelled in the Torah defectively – without a vav, rather samach (60) lamed (30) mem (40). Sinai is samach (60) yud (10) nun (50) yud (10).
[12] See Commentary of Ramban to the Torah, Shmot 40:34
רמב"ן על שמות פרק מ פסוק לד
(לד) ויכס הענן את אהל מועד אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו וכבוד ה' מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ כא) אל הערפל אשר שם האלהים ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח) ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א) לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו:
[13] A number of commentaries also take note that kol- as in the voice of Yaakov, which has been connected to Yaakov’s learning of Torah - is also equal 130 and is also written defectively in the Torah. It is more common for kol to be written with a vav – and then the value is 136 (the same as sulam when written with a vav). In the verse which speaks of the voice of Yaakov it is written both ways! See Bereishit 27:22:
בראשית פרק כז
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
See Baal Haturim Bereshit 28:12, Sefer Hakana (Avigdor Ben Yitzchak Karo)
בעל הטורים על בראשית פרק כח פסוק יב
(יב) חלום בגימטריא זהו בנבואה - סלם. בגימטריא זה כסא הכבוד. סולם. בגימטריא קול, ...סלם. בגימטריא סיני שהראהו מעמד הר סיני
ספר הקנה - ד"ה ענין יראת המקום
והוא שאמר הקל קול יעקב וזהו שאמרו משה קבל תורה מסיני וזהו והנה סל"ם מוצב ארצה כי ק"ל סינ"י סלם חשבון אחד להם וכולם רומזין בכנ"י, לכן אתם בני הגלות תנו לב לדעת את אלהיכם ולברכו בכל יום מאה ברכות כדי שתתברכו מהם כי ע"י הברכות הללו אנו קיימים וחיים בגלות לכן שמעו אלי ואל תקלו בם ומה טוב ומה נעים לומר החזן הברכות הקצרות בבה"כ שירגילו בהם אף אותם שאינם יודעים,
[14] Tamud Bavli Yoma 2a
[15] Resisay Layla section 42
ספר רסיסי לילה - אות מב
וכך הוא בהשתדלות ההכרה דאין עוד מלבדו אינו מצד האמת רק על דרך פשיטת טלפיים. ולא כיעקב שנשא רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. שכל אדם זיווגו הוא מה שיסד השם יתברך להוציא כח השתדלותו לפועל וזה נקרא בנין בית ונקרא אשתו ביתו (ריש יומא ב.) שעל ידי זה נבנה ממנו בית קבוע וקיים לעולמי עד. והיא העזר כנגדו להוציא בגלוי כח הנעלם שבאיש. ותמנע היתה פלגש לאליפז שענין הפלגש הוא שבא עליה במטמוניות כי לא נאה שתהיה אשתו בגלוי. וכן ענין תמנע שהוא עשיית כל הנמנע מצד ההכרה שהכל מה' זהו היפך דאליפז שגדל בחיקו של יצחק היינו בענין הרחקת הרע ואין ראויה לשימושו כלל מצד הגילוי שלו. רק באמת במטמוניות ובהעלם היה גם הוא כן דרגא דעשו שנאמר בו (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. כי במטמוניות הוא באמת שקוע בכל מיני הרע. ולכך היתה לו פלגש שלקח דבר זה של ההכרה בהשם יתברך לפרסם בעולם פעולת כל מיני רע:
[16] See Megaleh Amukot parshat Vayera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וירא
אברהם נקרא ירא אלקים בעקידה יעקב נקרא תם וישר משה הוא רבן של כל הנביאים ועל שלשתן נרמז המכסה אני סלם סיני כלם בזכות ברית ואברהם בזכות היו זה הצירף יהיה גם גבי הסולם דרוש הזהר מה נורא המקום הזה על סוד יסוד ברית מילה לתקן ק"ל שנים של אדה"ר שפגם בזה גם במעמד הר סיני אמר בזוהר (שמות י"ט) ביום הזה באו מדבר סיני שהוא זכות קיימא קדישא דרגא דיסוד לכן אמר ועתה אם תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וכמ"ש שלא נתנה מילה בי' דיברות רק קודם הוצרכנו ליכנוס בברית מילה ואח"כ קבלו התורה וע"כ אחר שנמולו אתו וירא אליו ד' באה לו מרכבה העליונה וגילה לו הקב"ה כל הסודות:
[17] The sources view Eve’s relationship with the serpent as having sexual overtones.
[18] See Arizal sefer Haliquitim Vayeshev
ספר הליקוטים - פרשת וישב - פרק מח
כבר ידעת, כי יעקב אע"ה היה גלגול אדה"ר, ובעת הציווי שצוה השי"ת לאדה"ר, אמר לו (בראשית ט"ו) מכל עץ הגן אכל תאכל, ונכלל במכל עץ הגן עץ החיים, ולא אמר ומעץ החיים לא תאכל ממנו, והניח אדה"ר עץ החיים, ונדבק בעץ הדעת טוב ורע, שהוא מצד אלהים אחרים, סמא"ל ובת זוגו, ופגמו והביא המות לעולם. והדומם והצומח ובעלי חיים וחי מדבר, ואפילו המלאכים כולם נפגמו בטוב ורע, כי מתים וחיים, כנרמז במקום אחר, כי בכולם יש טוב ורע. ויש מלאכים שמיתתם בנהר דינור, וראשם נפלו ומתו בארץ, והם הנפילים היו בארץ, שהם עז"א ועזא"ל. וכוונת הקב"ה היתה, שיהיה ישראל בלבד כלול באדם, ולא האומות ושבעים שרים שהם הרע, וישב בג"ע לעבדה ולשמרה, כמו שיהיה לעתיד. (קהלת ז' כ"ו) והמה בקשו חשבונות רבים, שיצאו ממנו שבעים אומות, ולכן (תהלים פ"ב ז') כאדם תמותו, כולם. ולא היה מצד הטוב של אדם, כי אם חנוך ואליהו במין האנושי, ולכן לא מתו. וז"ס (בראשית כ"ד) ויתהלך חנוך את האלהים:
ובחטאו הלבישם כתנות עור, במקום שהיו מקודם אור.
[19] See Shla Hakodesh parshat Chaya Sara:
ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת חיי שרה תורה אור (ב)
שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), ונתדבק בעץ החיים. כי אדם הראשון קלקל בעץ הדעת, והאבות התחילו לתקן הקלקול. אברהם שורש עץ הדעת טוב ורע לתקנו, ויצחק הוא עץ הדעת שממנו טוב ורע, ויעקב הוא התוכיות עץ החיים בתוך הגן מטתו שלימה, אשר על אומה ישראלית אמר השם יתברך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם, והם מוכנים לחיי עד:
[20] The Megaleh Amukot Vetchanan aspect 47, identifies the serpent with Esav
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן מז
וסוד נחש שהוא עשו
[21] The Zohar (Bereshit 170a) reveals that this is the identity of the “man” who wrestled with Yaakov
זוהר חלק א דף קע/א
ויאבק איש עמו, מאי ויאבק (גליון, דאמר רבי יהושע בן לוי, מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב (נחום א ג) אבק רגליו, וההוא מלאך שרו של עשו היה, ואיהו סמאל
[22] See Megaleh Amukot Vetchanan aspect 191
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן קצא
וסוד אף מלא ר"ל לילי"ת וסמא"ל, עולה כמנין ברי"ת, וסמאל רוכב על ק"ל, בסוד והקל נשמע בית פרעה. ואמרו רז"ל שר של נבוכד נאצר קל שמו. ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מן האשה, הוליד רוחין. - וסוד הקל קול יעקב, קל ראשון חסר, בסוד אם פגם בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. וזה סוד סלם זה סינ"י. צריך לתקן סמאל, מספר סל"ם, עם סיני.
[23] See Bereshit 26:34,35
34. And Esau was forty years old when he married Judith the daughter of Beeri the Hittite, and Bashemath the daughter of Elon the Hittite; 35. And they made life bitter for Isaac and for Rebekah.
[24] Tamud Bavli Ta’anit 5b
[25] Tamud Bavli Ta’anit 26b
[26] See Midrash Rabbah - Shmot II:4 – this is why so many hospitals are named “Mount Sinai” – because of the healing power of the place.
[27] Likutei Halachot, Brachot Hodaah, halacha 6
ספר ליקוטי הלכות - הלכות ברכת הודאה הלכה ו
וזה מרמז סלם, כי סלם בגימטריא קול כמובא שזה בחינת הקל קול יעקב, שעל - ידי זה כל התגברותו של איש הישראלי נגד כל הסטרא אחרא והיכלי התמורות שכלם כלולים בבחינת עשו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, שאין לו שום כח. וזהו הקל קול יעקב שני קולות, כי עקר השלמות הוא בחינת שמחה שעל - ידי זה כל השגת אור האין סוף וכו' כנ"ל, ועקר השמחה הוא בחינת קולות בחינת חמש קולות הנ"ל שהם קול ששון וקול שמחה וכו', בחינת חדות ה' הוא מעזכם שהוא בחינת הן יתן בקלו קול עז וכו' כמו שמובא במקום אחר.
[28] Sichot Maharan section 86
ספר שיחות מוהר"ן אות - פו
החתונה הוא בחינת סיני כמו שכתוב (קעב): "ביום חתונתו" זה מעמד הר סיני (תענית כו:) וסיני גימטריא סולם. וכתוב: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (קעג) הינו רקודין שבשעת רקודין עולה ויורד כי כן דרך רקודין שעולה את גופו ויורד את גופו:
© 2008 Rabbi Ari Kahn
Sulam Yaakov[1]
Escape from Be’ersheva
The Parsha begins with Yaakov on the run, ordered by his parents, but propelled by fear of his vengeful, bloodthirsty brother. Yaakov’s departure is actually recounted at the end of the previous chapter, in Parshat Toldot:
וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו: (בראשית פרק כח פסוק ה(
5And Yitzchak sent Yaakov away, and he went to Padan-Aram, to Lavan, son of Betuel the Aramaean, brother of Rivkah, mother of Yaakov and Esau. (Bereishit 28:5)
Now in Parshat Vayetze, the Torah returns to this topic in much greater detail:
(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(בראשית פרק כח (
10And Yaakov went out from Be’er-Sheva, and went toward Haran, 11and he touched at a [certain] place, and lodged there, because the sun had set, and he took of the stones of that place, and put them for his pillows, and lay down in that place to sleep.
As for as his present location, all we are told initially is that he is somewhere between Be’er-Sheva and Haran. The language[2] implies that it is fate, not planning, which leads him to this particular place. Yaakov sleeps and dreams and sees a vision of a ladder with its feet on the ground that stretches up to the heavens.
(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (בראשית פרק כח (
12And he dreamed, and behold, a ladder set up on the earth, (and its head) and the top of it reached to heaven; and behold the angels of God ascending and descending on it.
The description is reminiscent of the Tower of Babel which also had its foundation on the ground and reached toward the heavens[3]. Ironically, it was at that tower that Avraham was thrown into a furnace. Saved by a miracle, he began his journey - away from Ur Kasdim, to the Land of Israel. Now his grandson Yaakov is heading back toward Avraham’s homeland because his life is in danger in the Promised Land.
Yaakov sees angels ascending and descending, rather than what we may have expected: angels should first be described as coming down from Heaven and then going back up. This vision leads to an even more profound revelation: he sees God above him (or above the ladder):
יג וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
13. And, behold, God stood above him (or above it), and said, ‘I am the Lord, the God of Avraham your father, and the God of Yitzchak. The land on which you lie, to you will I give it, and to your descendents.
We still do not know his precise location, yet he is assured that this is holy land, and that it will one day be his. All that we do know is that he has left Be’er Sheva. Where he lies is still not known.
Yaakov awakens. He now knows that he is on holy ground, and he seems surprised and overwhelmed. Not only is the land holy, this place is the “House of God” and the entrance to Heaven:
(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אלקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
16. And Yaakov awoke from his sleep, and he said, surely God is in this place; and I did not know. 17. And he was afraid, and said, ‘How awesome is this place! This is no other but the House of God, and this is the gate of Heaven.’
This is the first reference in the Torah to a House of God. At this point it exists only in the supernatural sphere, and Yaakov sees it in a vision. But one day a Tabernacle will be built to travel with the Israelites in the desert, and when the Jews finally return to their homeland the Tabernacle will metamorphose into a physical Temple – the Beit Hamikdash. It all begins with Yaakov’s dream and his perception of this place as the gate of Heaven. The reader, however, still does not know where Yaakov is.
(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אלקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אלקים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:(בראשית פרק כח (
18. And Yaakov rose up early in the morning, and took the stone that he had put for his pillows, and set it up for a pillar, and poured oil upon its top. 19. And he called the name of that place Beit El; but the name of that city was called Luz at the first. 20. And Yaakov vowed a vow[4], saying, If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and a garment to wear, 21. and I come back to my father’s house in peace; then shall the Lord be my God; 22. And this stone, which I have set for a pillar, shall be God’s house; and of all that you shall give me I will surely give the tenth to you.
Yaakov calls the place where he has had this vision Beit El, literally, the House of God, connecting the entrance to Heaven seen in his vision to the House of God he vows to build as a gateway to Heaven.
Jerusalem
Rashi draws an image of the ladder on an angle, stretching across all of the Land of Israel, with the base in Be’er Sheva, the top in Beit El, and the middle directly above what would one day be known as Jerusalem.[5] Thus, Rashi solves the question of the exact location of this episode. He[6] identifies Beit El with Har HaMoriah, connecting the other Patriarchs to this same place of prayer. Despite the fact that Avraham lived in Be’er Sheva and Yitzchak lived in Be’er L’Hai Ro’i, our tradition teaches us that this spot was a place of prayer for both Avraham and Yitzchak, and the site of the Akeida. At the end of his commentary to this verse, Rashi cites a passage from the Talmud which compares the prayers of Avraham, Yitzchak and Yaakov, basing itself on a verse in the book of Micha regarding the Messianic Age:
א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית-ה’ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה’ וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה’ מִירוּשָׁלָם:
1. But in the last days it shall come to pass, that the mountain of the House of God shall be established in the top of the mountains, and it shall be exalted above the hills; and people shall flow to it. 2. And many nations shall come, and say, ‘Come, and let us go up to the mountain of God, and to the House of the God of Yaakov; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths; for Torah shall go forth from Zion, and the word of God from Jerusalem. (Micha Chapter 4:1,2)
The Talmud explains why it is Yaakov whose name is associated with the House of God, above the other Patriarchs:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (מיכה ד) "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "אֱלֹהֵי יַעֲקֹב". לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "הַר", שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כב) "בְּהַר ה' יֵרָאֶה". וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "שָׂדֶה", שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כד) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּדֶה". אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, שֶׁקְּרָאוֹ "בַּיִת", שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לה) "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל".) תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח/א(
R. Eleazar also said, ‘What is meant by the verse,” And many people shall go and say: ‘Come ye, and let us go up to the mountain of the Lord, To the house of the God of Yaakov’-- the God of Yaakov, but not the God of Avraham and Yitzchak? Not like Avraham, in connection with whom ‘mountain’ is written, as it is said, ‘As it is said to this day, ‘In the mountain where the Lord is seen.’ Nor like Yitzchak, in connection with whom ‘field’ is written, as it is said, ‘And Yitzchak went out to meditate in the field at eventide.’ But like Yaakov, who called it (or called Him) ‘home’, as it is said, ‘And he called the name of that place Beit El [‘The House of God’].
The verse quoted, of course, is from our own parsha, when Yaakov sees the gateway to Heaven and senses the need for a House of God. All three Patriarchs are associated with Har HaMoriah, but Yaakov, more than the other Patriarchs, is associated with the Beit Hamikdash. The Zohar[7] understands that the first Temple is associated with Avraham, the second with Yitzchak, but the third and final Temple, which will be established in the End of Days and will be everlasting, is related to Yaakov.[8] In the words of the Shem MiShmuel, this third Temple will have as its foundation the first two Temples, and will be the culmination of both previous Temples, just as Yaakov was the spiritual culmination and combination of the first two Patriarchs.[9]
Sinai
The Midrash goes in another direction altogether, associating the ladder of Yaakov’s vision with Sinai. If taken literally, this would pose a further geographic challenge, but the thematic parallel should not be overlooked: Both Yaakov’s ladder and Mount Sinai are conduits to Heaven, methods of approaching Heaven, of bringing information down from Heaven. Perhaps most importantly, both are revelations.
רבנן פתרין ליה בסיני ויחלום והנה סולם זה סיני מוצב ארצה (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר וראשו מגיע השמימה (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן עולים (שמות יט)… ומשה עלה אל האלהים ויורדים זה משה (שם) וירד משה והנה ה' נצב עליו (שם) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר )מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה יב(
The Rabbis related it to Sinai. AND HE DREAMED, AND BEHOLD A LADDER symbolizes Sinai; SET UPON THE EARTH. as it says, And they stood at the base of the mount (Ex. XIX, 17); AND THE TOP OF IT REACHED TO HEAVEN-And the mountain burned with fire unto the heart of heaven (Deut. IV, 11).4 AND BEHOLD THE ANGELS OF GOD alludes to Moshe and Aharon. ASCENDING: And Moshe went up to God (Ex. XIX, 3); AND DESCENDING-And Moshe went down from the mount (ib. 14). AND, BEHOLD, THE LORD STOOD ABOVE HIM-And the Lord came down upon Mount Sinai (ib. 20). (Bereishit Rabbah 68:12)
The Midrash[10] goes one step further with this association and reveals that “Sinai” and “sulam” (ladder) have the same numerical value (130)[11]. This connection is clarified by a teaching of the Ramban[12], who states that the Revelation at Sinai was a singular, “one – time” experience which would be transferred to the Tabernacle and eventually to the Beit Hamikdash. With that in mind, the connection between the ladder and Sinai becomes more clear.
There is a connection between Yaakov and Sinai. We recall that the ‘House of Yaakov’ was specifically addressed at Mount Sinai:
ספר שמות פרק יט
(ג) וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאלקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאל:
And Moshe went up to God, and God called to him from the mountain, saying, ‘Thus shall you say to the House of Yaakov, and tell the People of Israel’
One more connection should be noted: The voice of Yaakov may be seen as a type of ladder as well, when used to study Torah, bringing the words of God down to earth, and when raised in prayer, bringing man’s praise and supplication up to Heaven. The commentaries point out that the word “kol” (voice) has the same numerical value as “sulam” (ladder): 130.[13]
Marriage
The word house or bayit also connotes marriage, or a domestic arrangement. Rav Zadok Hakohen, cognizant of Yaakov’s mission to seek a wife in Charan, sees part of the essence of Yaakov linked with this other kind of house as well. The Talmud[14] states that the word bayit can be used as a synonym for a wife. Rav Zadok[15] explains that a home is a place of stability, and a place to build an honest and holy relationship. He contrasts Yaakov’s home life with that of Eliphaz, son of Esav, who had an illicit relationship with a woman named Timna; the offspring of this relationship was a child named Amalek.
The Megaleh Amukot[16] explains that when Yaakov describes the place of his epiphany as “awesome” (“How awesome is this place!”, Bereishit 28:17), it is the spiritual attributes that he senses. Specifically, he sees that this place can help heal a rift created long ago, when Adam and Eve sinned. In the wake of the expulsion that followed, a strain was created in their relationship. According to the Talmud they separated for one hundred and thirty years. When Shet is born the Torah states:
וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: (בראשית פרק ה:ג)
3. And Adam lived a hundred and thirty years, and fathered a son in his own likeness, after his image; and called his name Shet; (Bereishit 5:3)
The implication is that prior to this child he had children NOT in his image!
וְאָמַר רַבִּי יִרְמִיָה בֶן אֶלְעָזָר, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיוֹלֵד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", מִכְּלָל דְּעַד הָאִידְּנָא לָאו ,כְּצַלְמוֹ' אוֹלִיד. (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב )
R. Yirmiya b. Eleazar further stated: In all those years during which Adam was under the ban he begot ghosts and male demons and female demons, for it is said in Scripture: And Adam lived a hundred and thirty years and begot a son in his own likeness, after his own image, from which it follows that until that time he did not beget after his own image. (Talmud Bavli Eruvin 18b)
Eviction from Eden had a price. For 130 years Adam and Eve were estranged from one another. Once again, the number 130 is significant, here referring to the lack of “bayit”, stable home life.
Paradise Lost
Adam and Eve should have had the perfect relationship. God made the shiduch, and they were, literally, soul-mates. But the expulsion from Eden put sufficient pressure on the relationship that instead of a stable home they had a dysfunctional relationship. The rabbis claim that for 130 years Adam and Eve were estranged from one another. The Talmud speaks of demons and Liliths created during this time, the result of nocturnal emissions. In kabbalistic language this constitutes a weakness of the sefira of Yesod, which is related to sexual self-control and fidelity. Yosef, who displays the ability to contain himself despite the seductive overtures of Potifar’s wife, is most closely identified with the kabbalistic sphere of Yesod. According to midrashic and kabbalistic writings, both Adam and Eve[17] failed in this particular area during these 130 years. They lacked fidelity; they lacked stability; they lacked a home.
Now wandering, Yaakov needs stability. He needs a home. He needs a wife. Yaakov understands that this is true on a macro level as well: The Jewish People, his descendents, will also need stability; they will also need a home. But as we have seen, this mystical, connecting thread of 130 goes beyond Yaakov both on the individual level and the House of Yaakov on the national level. Yes – the ladder of his vision is a personal vision, with national ramifications. Yes, the voice of Yaakov is a medium through which Heaven and Earth may be brought closer. Yes – the Revelation at Sinai is the ultimate connection between the Jewish People and their Father in Heaven. But this thematic thread of 130 brings us all the way back to Adam and Eve, asking us to consider the ramifications of Yaakov’s epiphany on an even larger scale. What, then, is the connection between Yaakov and Adam?
The Talmud states:
שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב כַּהֲנָא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, וְשׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. )תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד.)
R. Kahana's beauty is a reflection of R. Abbahu's; R. Abbahu's is a reflection of our Father Yaakov's; our Father Yaakov's was a reflection of Adam's; (Talmud Bavli Bava Metzia 84a)
Yaakov had the same pure, holy countenance as Adam before he ate from the tree of Knowledge of Good and Evil. [18] In fact, when Yaakov stands on that holy ground and sees the ladder, what does he ask for? Bread to eat and clothing to wear (28:20), both elements effected by the sin in the Garden of Eden. Man’s obligation to work and man’s need to cover his nakedness originate from this sin. Ironically, the two interactions recorded between Yaakov and Esav also revolve around food and clothing.
Yaakov is connected to the Tree of Life.[19] Yaakov is associated with the Tents (of Torah), with Sinai, with the ladder of his vision and with the voice in search of the Word of God. All of these point to the Tree of Life, another name for Torah. Esav is connected with the other tree – the tree of death. The personification of evil in the Garden was the serpent. His punishment for causing man to be expelled from his home, for causing instability in the intimate relationship between Adam and Eve, is described in the Torah as follows:
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (ספר בראשית פרק ג: טו)
And I will put enmity between you and the woman, and between your offspring and her offspring; he (man) shall bruise your head, and you shall bruise his heel. (Bereishit 3:15)
It starts with enmity between Eve and the serpent, and ends with a heel – the source of the name Yaakov! Who is this serpent that he should have such an adversary? The mystical sources identify the serpent with various nefarious characters, but one in particular stands out: Samel, the protecting angel of Esav. Variously associated with Esav,[20] with the Angel of Death or with the Serpent, this demonic angel[21] has an advantage over Yaakov: Samel has a numerical value of 131.[22]
When Yaakov goes in to see his father, bringing him food, he is wearing the clothing of Esav. This clothing is traced back to Nimrod – and all the way back to Adam. It may actually have been the skin of the Serpent. Now Yaakov has merged with the Serpent and the Tree of Knowledge of Good and Evil. He has entered a world of confusion.
Yaakov is a man of the tents. He desires stability, clarity, Torah; he seeks life. The ironic vicissitudes of his life have taken Yaakov from the tents (Etz HaChayim) to his father’s tent, dressed up as Esav (Etz Hada’at Tov v’Ra), and then back out to the road. Under the open sky he seeks stability. He wants a home. He wants happiness. He is an ish tam – and he wants an uncomplicated relationship.
Esav = Anarchy
When it is Esav’s turn to marry, he takes two wives at once,[23] inviting disharmony, creating anarchy. Esav’s son Eliphaz avoids marriage altogether and fathers an illegitimate child, Amalek. The irony of Yaakov’s life is that despite his search for stability – he is forced to wander. Despite wanting to marry the one woman that he loves, he is forced into another marriage. Despite wanting simplicity, he receives complexity. His enemy is as old as Creation: Samel, the angel who desires man’s confusion and ultimate destruction. But Yaakov is connected to the Tree of Life, thus, in the words of the Sages, “Yaakov Avinu lo met” – Yaakov will never die.[24] The secret to his life, his eternal strength, is this: Marriage and happiness, holiness and stability, a house for himself and a House for God. As we have seen, the ladder of his vision stretched across all of the Land of Israel, linking Sinai with the Temple.
True Joy
Our Rabbi’s tell us that the Covenant at Sinai is a marriage.[25] So, too, the Revelation at Sinai is described as a healing event.[26] Sinai is also where foundations of stability are laid. Sinai is where happiness is rediscovered. The voice (kol) at Sinai is joyful celebration of a marriage, a union of the Jewish People and God. Rabbi Nachman of Breslov taught that the way to defeat the Evil Inclination is with authentic happiness.[27] The sulam and the kol are the same: both uplift us when we are down. When the Jewish People were faced with destruction, Yirmiyahu prophesized against despair:
(י) כֹּה אָמַר ה’ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה:(יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה’ צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה’ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה’: ס )ירמיהו פרק לג(
10. Thus says the Lord; Again there shall be heard in this place, which you say shall be desolate without man and without beast, in the cities of Judah, and in the streets of Jerusalem that are desolate, without man, and without inhabitant, and without beast, 11. The voice of joy, and the voice of gladness, the voice of the bridegroom, and the voice of the bride, the voice of those who shall say, Praise the God of Hosts; for God is good; for His mercy endures for ever; the Sacrifice of Praise shall be brought in the House of God, “For I will cause to return the captivity of the land, as at the first,” says the Lord. (Yirmiyahu Chapter 33)
Those words are echoed at every Jewish wedding, and they have redemptive powers: they can bring joy and help rebuild the Temple:
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: +שמות י"ט+ ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול… רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ מבאים תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'. )תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב (
R. Helbo further said in the name of R. Huna: Whoever enjoys the wedding meal of a bridegroom and does not help him to rejoice transgresses against ‘the five voices’ mentioned in the verse: The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the bridegroom and the voice of the bride, the voice of them that say, Give thanks to the Lord of Hosts. And if he does gladden (the bridegroom), what is his reward? R. Joshua b. Levi said: He is privileged to acquire [the knowledge of] the Torah which was given with five voices. For it is said: And it came to pass on the third day, when it was morning, that there was thunder and lightning and a thick cloud upon the mount, and the voice of a horn . . . and when the voice of the horn waxed louder . . . Moshe spoke and God answered him by a voice. … R. Abbahu says: It is as if he had sacrificed a thanksgiving offering. For it is said: Even of them that bring offerings of thanksgiving into the House of God. R. Nahman b. Yitzchak says: It is as if he had restored one of the ruins of Jerusalem. For it is said: For I will cause the captivity of the land to return as at the first, says the Lord. (Talmud Bavli Brachot 6b)
The voice is a voice of joy, of marriage, of Torah, and of bringing an offering in the Temple of Jerusalem. Those who participate in the joy are seen as having rebuilt one of the ruins of Jerusalem, for all of these ideas are inextricably linked, made of the same voice of joy. This is what Yaakov perceived, lying on the ground someplace between Be’ersheba and Charan. Despite the fact that he now knew that he was in a holy place – perhaps the holiest place on Earth - and that this place would belong to him and his descendents, he nonetheless continued his journey to find his bride, while at the same time dedicating himself to building the House of God that he saw in his dream.
An Angelic Dance
Rabbi Nachman offers another perspective on the merger of Sinai and the ladder (sulam). He explains that the angels who are seen “going up and coming down” were, in fact, dancing. The kinetic movement of the dance is the movement of an angel whose feet no longer touch the ground, reaching toward heaven. Every wedding is like Sinai, every wedding should connect us with Heaven as if we had a ladder.[28] If we are to defeat the Evil Inclination, the melancholy of self – doubt, we must open our eyes and watch the angels going up and coming down. If we do more than just watch, and actually, physically join in the dance and song, we will find ourselves a little closer to heaven.
[1] This shiur was originally given on the occasion of the shloshim of Rabbi Salim Dweck of blessed memory. It is presented here with a number of changes.
[2] The word vayifgah sounds happenstance. So, to, “for the sun had set” implies that it set unexpectedly.
[3] See Bereishit 11:4
ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶֹה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ:
And they said, Come, let us build us a city and a tower, whose top may reach to heaven; and let us make us a name, lest we be scattered abroad upon the face of the whole earth.
[4] It is possible that the word vow Neder in Hebrew is etomologically related to dira – dwelling place: A vow holy is holy because it turns something mundane into a place for God to dwell. See Rabenu Bachya Bamidbar 30:3
[5] Rashi’s comments are on the words “this is none other than a House of God” 28:17. Apparently Rashi associates “House of God” with the ultimate House of God – the Temple in Jerusalem.
רש"י על בראשית פרק כח פסוק יז
כי אם בית אלהים - א"ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.
[6] This comment by Rashi does not appear in all printed texts.
בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ פרש"י מדוייק
[7] See Midrash Ne’elam Parshat Acharei Mot, and see Rav Zadok Kometz Mincha part 2 section 61
ספר קומץ המנחה חלק ב - אות סא
וכמו שאמרו (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שקראו הר. וזהו בית ראשון שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב ע"ב) אילו הוית התם וכו' שהיה תוקף היצר הרע על דרך שאמרו (סוכה נ"ב.) צדיקים נדמה להם כהר. ולא כיצחק שקראו שדה, נגדו בית שני שאמרו (יומא ס"ט.) (שביטלו יצרא דעבודה זרה) שזה היה יגיעת אברהם אבינו בכבשן וכן בעקידה להיות כל עבודתו רק לשם ה' אבל יצחק גבור כובש יצרו בתאוה וזה עבודתו כמו שאמרו שם דהניחו יצרא דעבירה רק נקרינהו לעיניה כמו שנתבאר לעיל (אות מ"ד) על (בראשית כ"ז, א') ותכהינה עיניו וזהו שדה שנרמז בכל מקום למקום התאוות וכמו שנאמר (דברים כ"ב, כ"ז) כי בשדה מצאה. אלא כיעקב שקראו בית המוגדר ומשומר מכל ונגדו בית השלישי שאז יהרג היצר הרע ויהיה קיבוץ גליות מכל האומות רצה לומר כל מיני מדות וכוחות רעות לא יהיה לישראל שום אחיזה בהם:
[8] See Avodat Yisrael (The Maggid from Kuznitz) Parshat Vayetzie who makes this point as well.
ספר עבודת ישראל - פרשת ויצא
והנה ידוע כי בית המקדש הראשון כנגד אברהם ובית שני כנגד יצחק והבית שיבנה ב"ב נגד יעקב שלימו דאבהן ומטתו שלימה ולא יהיה לו הריסה. ואיתא (פסחים פח.) לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקרא שדה אלא כיעקב שקראו בית:
[9] Shem Mishmuel Parshat Maatot 5675
ספר שם משמואל פרשת מטות - שנת תרע"ה
אבל יעקב קראו בית ע"ש הבית השלישי שהוא כולל שני המקדשות כאחד כדברי הזוה"ק מתיחס ליעקב, ולכח הכולל אין לכחות הרע שום אחיזה אחר נקמת מדין כנ"ל:
[10] Bereishit Rabbah 68:12 ד"א והנה סולם זה סיני אותיות דדין הוא אותיות דדין
[11] Sulam is spelled in the Torah defectively – without a vav, rather samach (60) lamed (30) mem (40). Sinai is samach (60) yud (10) nun (50) yud (10).
[12] See Commentary of Ramban to the Torah, Shmot 40:34
רמב"ן על שמות פרק מ פסוק לד
(לד) ויכס הענן את אהל מועד אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו וכבוד ה' מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ כא) אל הערפל אשר שם האלהים ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח) ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א) לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו:
[13] A number of commentaries also take note that kol- as in the voice of Yaakov, which has been connected to Yaakov’s learning of Torah - is also equal 130 and is also written defectively in the Torah. It is more common for kol to be written with a vav – and then the value is 136 (the same as sulam when written with a vav). In the verse which speaks of the voice of Yaakov it is written both ways! See Bereishit 27:22:
בראשית פרק כז
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
See Baal Haturim Bereshit 28:12, Sefer Hakana (Avigdor Ben Yitzchak Karo)
בעל הטורים על בראשית פרק כח פסוק יב
(יב) חלום בגימטריא זהו בנבואה - סלם. בגימטריא זה כסא הכבוד. סולם. בגימטריא קול, ...סלם. בגימטריא סיני שהראהו מעמד הר סיני
ספר הקנה - ד"ה ענין יראת המקום
והוא שאמר הקל קול יעקב וזהו שאמרו משה קבל תורה מסיני וזהו והנה סל"ם מוצב ארצה כי ק"ל סינ"י סלם חשבון אחד להם וכולם רומזין בכנ"י, לכן אתם בני הגלות תנו לב לדעת את אלהיכם ולברכו בכל יום מאה ברכות כדי שתתברכו מהם כי ע"י הברכות הללו אנו קיימים וחיים בגלות לכן שמעו אלי ואל תקלו בם ומה טוב ומה נעים לומר החזן הברכות הקצרות בבה"כ שירגילו בהם אף אותם שאינם יודעים,
[14] Tamud Bavli Yoma 2a
[15] Resisay Layla section 42
ספר רסיסי לילה - אות מב
וכך הוא בהשתדלות ההכרה דאין עוד מלבדו אינו מצד האמת רק על דרך פשיטת טלפיים. ולא כיעקב שנשא רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. שכל אדם זיווגו הוא מה שיסד השם יתברך להוציא כח השתדלותו לפועל וזה נקרא בנין בית ונקרא אשתו ביתו (ריש יומא ב.) שעל ידי זה נבנה ממנו בית קבוע וקיים לעולמי עד. והיא העזר כנגדו להוציא בגלוי כח הנעלם שבאיש. ותמנע היתה פלגש לאליפז שענין הפלגש הוא שבא עליה במטמוניות כי לא נאה שתהיה אשתו בגלוי. וכן ענין תמנע שהוא עשיית כל הנמנע מצד ההכרה שהכל מה' זהו היפך דאליפז שגדל בחיקו של יצחק היינו בענין הרחקת הרע ואין ראויה לשימושו כלל מצד הגילוי שלו. רק באמת במטמוניות ובהעלם היה גם הוא כן דרגא דעשו שנאמר בו (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. כי במטמוניות הוא באמת שקוע בכל מיני הרע. ולכך היתה לו פלגש שלקח דבר זה של ההכרה בהשם יתברך לפרסם בעולם פעולת כל מיני רע:
[16] See Megaleh Amukot parshat Vayera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וירא
אברהם נקרא ירא אלקים בעקידה יעקב נקרא תם וישר משה הוא רבן של כל הנביאים ועל שלשתן נרמז המכסה אני סלם סיני כלם בזכות ברית ואברהם בזכות היו זה הצירף יהיה גם גבי הסולם דרוש הזהר מה נורא המקום הזה על סוד יסוד ברית מילה לתקן ק"ל שנים של אדה"ר שפגם בזה גם במעמד הר סיני אמר בזוהר (שמות י"ט) ביום הזה באו מדבר סיני שהוא זכות קיימא קדישא דרגא דיסוד לכן אמר ועתה אם תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וכמ"ש שלא נתנה מילה בי' דיברות רק קודם הוצרכנו ליכנוס בברית מילה ואח"כ קבלו התורה וע"כ אחר שנמולו אתו וירא אליו ד' באה לו מרכבה העליונה וגילה לו הקב"ה כל הסודות:
[17] The sources view Eve’s relationship with the serpent as having sexual overtones.
[18] See Arizal sefer Haliquitim Vayeshev
ספר הליקוטים - פרשת וישב - פרק מח
כבר ידעת, כי יעקב אע"ה היה גלגול אדה"ר, ובעת הציווי שצוה השי"ת לאדה"ר, אמר לו (בראשית ט"ו) מכל עץ הגן אכל תאכל, ונכלל במכל עץ הגן עץ החיים, ולא אמר ומעץ החיים לא תאכל ממנו, והניח אדה"ר עץ החיים, ונדבק בעץ הדעת טוב ורע, שהוא מצד אלהים אחרים, סמא"ל ובת זוגו, ופגמו והביא המות לעולם. והדומם והצומח ובעלי חיים וחי מדבר, ואפילו המלאכים כולם נפגמו בטוב ורע, כי מתים וחיים, כנרמז במקום אחר, כי בכולם יש טוב ורע. ויש מלאכים שמיתתם בנהר דינור, וראשם נפלו ומתו בארץ, והם הנפילים היו בארץ, שהם עז"א ועזא"ל. וכוונת הקב"ה היתה, שיהיה ישראל בלבד כלול באדם, ולא האומות ושבעים שרים שהם הרע, וישב בג"ע לעבדה ולשמרה, כמו שיהיה לעתיד. (קהלת ז' כ"ו) והמה בקשו חשבונות רבים, שיצאו ממנו שבעים אומות, ולכן (תהלים פ"ב ז') כאדם תמותו, כולם. ולא היה מצד הטוב של אדם, כי אם חנוך ואליהו במין האנושי, ולכן לא מתו. וז"ס (בראשית כ"ד) ויתהלך חנוך את האלהים:
ובחטאו הלבישם כתנות עור, במקום שהיו מקודם אור.
[19] See Shla Hakodesh parshat Chaya Sara:
ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת חיי שרה תורה אור (ב)
שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), ונתדבק בעץ החיים. כי אדם הראשון קלקל בעץ הדעת, והאבות התחילו לתקן הקלקול. אברהם שורש עץ הדעת טוב ורע לתקנו, ויצחק הוא עץ הדעת שממנו טוב ורע, ויעקב הוא התוכיות עץ החיים בתוך הגן מטתו שלימה, אשר על אומה ישראלית אמר השם יתברך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם, והם מוכנים לחיי עד:
[20] The Megaleh Amukot Vetchanan aspect 47, identifies the serpent with Esav
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן מז
וסוד נחש שהוא עשו
[21] The Zohar (Bereshit 170a) reveals that this is the identity of the “man” who wrestled with Yaakov
זוהר חלק א דף קע/א
ויאבק איש עמו, מאי ויאבק (גליון, דאמר רבי יהושע בן לוי, מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב (נחום א ג) אבק רגליו, וההוא מלאך שרו של עשו היה, ואיהו סמאל
[22] See Megaleh Amukot Vetchanan aspect 191
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן קצא
וסוד אף מלא ר"ל לילי"ת וסמא"ל, עולה כמנין ברי"ת, וסמאל רוכב על ק"ל, בסוד והקל נשמע בית פרעה. ואמרו רז"ל שר של נבוכד נאצר קל שמו. ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מן האשה, הוליד רוחין. - וסוד הקל קול יעקב, קל ראשון חסר, בסוד אם פגם בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. וזה סוד סלם זה סינ"י. צריך לתקן סמאל, מספר סל"ם, עם סיני.
[23] See Bereshit 26:34,35
34. And Esau was forty years old when he married Judith the daughter of Beeri the Hittite, and Bashemath the daughter of Elon the Hittite; 35. And they made life bitter for Isaac and for Rebekah.
[24] Tamud Bavli Ta’anit 5b
[25] Tamud Bavli Ta’anit 26b
[26] See Midrash Rabbah - Shmot II:4 – this is why so many hospitals are named “Mount Sinai” – because of the healing power of the place.
[27] Likutei Halachot, Brachot Hodaah, halacha 6
ספר ליקוטי הלכות - הלכות ברכת הודאה הלכה ו
וזה מרמז סלם, כי סלם בגימטריא קול כמובא שזה בחינת הקל קול יעקב, שעל - ידי זה כל התגברותו של איש הישראלי נגד כל הסטרא אחרא והיכלי התמורות שכלם כלולים בבחינת עשו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, שאין לו שום כח. וזהו הקל קול יעקב שני קולות, כי עקר השלמות הוא בחינת שמחה שעל - ידי זה כל השגת אור האין סוף וכו' כנ"ל, ועקר השמחה הוא בחינת קולות בחינת חמש קולות הנ"ל שהם קול ששון וקול שמחה וכו', בחינת חדות ה' הוא מעזכם שהוא בחינת הן יתן בקלו קול עז וכו' כמו שמובא במקום אחר.
[28] Sichot Maharan section 86
ספר שיחות מוהר"ן אות - פו
החתונה הוא בחינת סיני כמו שכתוב (קעב): "ביום חתונתו" זה מעמד הר סיני (תענית כו:) וסיני גימטריא סולם. וכתוב: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (קעג) הינו רקודין שבשעת רקודין עולה ויורד כי כן דרך רקודין שעולה את גופו ויורד את גופו:
Subscribe to:
Posts (Atom)