Twitter

Friday, May 25, 2012

Is Shavuot the Day the Torah was Given? Some sources to consider


חג מתן תורה (?)

הרב ארי דוד קאהן

1.    ספר אבודרהם סדר תפלות השבועות ד"ה סדר תפלות

אלא שאומר ואת יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו מפני שבשבועות ניתנה התורה.

 

2.    מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יט

הלכה א                       בפסח, בין בתפילה בין בכוס, צריך להזכיר, ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג המצות הזה. ובחולו של מועד אומר, במועד חג המצות הזה. בשביעי אומר, ביום שביעי העצרת הזה, ואין מזכיר בו חג, לפי שאינו חג בפני עצמו.
הלכה ב                       בחג השבועות אומרים, ביום טוב מקרא קודש הזה, וביום חג השבועות הזה. וערבית ושחרית ומנחה, שוין בתפילות.

3.    סדור תפלה - נוסח אשכנז - סדר תפלת שלש רגלים

לפסח - חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ:
לשבועות - חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ:
סוכות - חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ:
לשמ"ע ולש"ת - הַשְׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ

4.    שמות פרק כג

 (יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’: (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אלקיך לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ס
And the Feast of Harvest, the first fruits of your labors, which you have sown in the field; and the Feast of Ingathering, which is at the end of the year, when you have gathered in your labors from the field. [Shmot 23:16]

5.    ויקרא פרק כג

 (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק: (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק: (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: ס
To the next day after the seventh Shabbat shall you count fifty days; and you shall offer a new meal offering to the Lord… [Vayikra 23:16ff]

6.    במדבר פרק כח

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
Also in the day of the First Fruits, when you bring a new meal offering to the Lord, in your Feast of Weeks, you shall have a holy gathering; you shall do no labor [Bamidbar 28:26]

7.    ויקרא פרק כג פסוק מג

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:

8.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד ב

רבי יהושע לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב נמי מצוה היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר +דברים טז+ עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר +במדבר כט+ עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. (עב"ם סימן) אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא.

9.    רש"י מסכת פסחים דף סח עמוד ב

דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו.

10. שמות פרק יט פסוק א

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

11. שמות פרק יט

(י) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:  (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקם מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקם יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:(כ) וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:

12. תוספתא מסכת ערכין (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ט

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ר' יהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

13. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פו עמוד ב

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא +שמות יט+ ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם +שמות יב+ החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן - ראש חדש, אף כאן - ראש חדש. ודכולי עלמא - בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא +שמות כ+ זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם +שמות יג+ ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן - בעצומו של יום, אף כאן - בעצומו של יום. כי פליגי - בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי - משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו +שמות יט+ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, [פז עמוד א] בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי - משום חולשא דאורחא, בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי. בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בחמישה עבוד פרישה. מיתיבי: +שמות יט+ וקדשתם היום ומחר, קשיא לרבי יוסי! - אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? היום ומחר - היום כמחר, מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה - תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא.
פז עמוד א תא שמע: ששי - ששי בחודש, ששי בשבת, קשיא לרבנן! - הא נמי רבי יוסי היא.
Three things did Moses do of his own understanding, and the Holy One, blessed be He, gave His approval: …‘He added one day of his own understanding’: what [verse] did he interpret? Today and to-morrow: ‘today’ [must be] like ‘tomorrow: just as to-morrow includes the [previous] night, so ‘today’ [must] include the [previous] night, but the night of to-day has already passed! Hence it must be two days exclusive of today. And how do we know that the Holy One, blessed be He, gave his approval? — Since the Shechinah did not rest [upon Mount Sinal] until the morning of the Sabbath.

14. חידושי הריטב"א מסכת שבת דף פז עמוד ב

ויש לדקדק דהא בין לרבנן בין לר' יוסי לא ניתנה תורה אלא ליום נ"א [של] שני של מועד, וא"כ אנן דעבדינן עצרת לעולם ביום חמישים היאך אנו אומרים שהוא זמן מתן תורה, וי"ל דסבירא לן השתא דאין מתן תורה תלוי בנ' לעומר או ביום נ"א, אלא שיהיה לרבנן בששה, ובשבעה בו לר' יוסי, ואנן קבעינן שבועות לעולם וביום ששה לסיון לרבנן ובשבעה בו לר' יוסי כשאר המועדות שעיקר קביעותם על ימים ידועים לחדש, ומיהו ק"ל הא דתניא במסכת ר"ה (ו' ב') עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה כלומר פעמים בחמשה בסיון פעמים בששה בו פעמים בשבעה בו ומשמע דקי"ל כההיא מתניתא, וא"כ אף בימי החדש אין היום מסויים כי פעמים שאנו עושים שבועות בחמשה בסיון לחמישים לעומר והוא אינו ביום מתן תורה עצמו לא למנין ימי החדש ולא למנין ימים שלאחר הפסח, וי"ל דלההיא מתניתא דהתם סבירא לן דלעולם קביעות יום מתן תורה לחמישים יום של יום שני של פסח דסבירא לן דאייר דההוא שתא לא עברוה כלל ויום מתן תורה ליום חמישים היה, והא מתניתא דהכא מוקמינן לה כר' יוסי כדמוקמינן אידך לעיל, ולר' יוסי יום מתן תורה היה ליום חמישים ואחד, אבל קביעות יום שבועות לעולם בשבעה בסיון ולית ליה מתניתא דמסכת ר"ה, וכן הצעתי לפני רבותי.

15. דרשות ר"י אבן שועיב דרש לשבועות ד"ה ואין אנו

ואין אנו אומרים יום מתן תורתינו כמו בראש השנה או ביום הכפורים שהן יום אחד שאנו מזכירין היום, ואין אנו אומרים זמן תרועתינו או זמן סליחתנו, אלא יום תרועה יום סליחה, אבל בפסח וסוכות שהם שבעת ימים נמשכין אנו אומרים זמן חרותינו, זמן שמחתינו, ובכאן היה לנו לומר יום מתן תורתינו. אלא בעבור שאינו יום מתן תורה ממש, אנו אומרים זמן, כי מיום ג' עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם, ולכן אנו מזכירין זמן כי יום החמשים הוא זמן מתן תורה, ואם לא נתנה עד יום אחד וחמשים, אבל בעבור קדושת היום הנכבד שיש בו מצד אחד אנו מזכירין גם מתן תורה שהיה גם כן בו, ולכן לא הזכירה התורה בזה החג מתן תורה אלא חג שבועות, ולא אמר כי בו נתתי לכם תורתי, כמו שאמר בפסח כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם, ובסוכות כי בסוכות הושבתי. ואין אנו מזכירין אותו [אלא] סניפין. ועוד כי בשמנה זמנים נתנו קצת מצות, וזהו זמן שמיני שניתנה לנו כל התורה, ולכן אנו מזכירין זמן מתן תורתינו כי הוא הזמן השמיני, ולכן הוא כנגד יום שמיני עצרת, ונקרא בלשונם ז"ל עצרת כי הוא בתחלת השבוע השמינית, ולכן אנו מזכירין בו מתן תורה.
R. Joshua ibn Shu'ib was a student of R. Shlomo ibn Aderet (Rashba), a colleague of R. Yom Tov ibn Abraham Ishbili (Ritva), and the teacher of R. Menachem ben Zerach. R. Joshua lived in Spain ca. 1280-1340. His homilies (Derashot) were arranged according to the weekly Torah portions and the Torah readings for the Jewish holidays, and were first published in Constantinople in 1523.

16. מגן אברהם אורח חיים סימן תצד הקדמה

קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ובאמת הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב"ם והרשב"א דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו ע"ש - וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש בי"ד כר' יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספיר' דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' הי"מ דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו, בליל שבועות אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב): איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתור' וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה:

17. ספר עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ב פרק טו

עוד טעמו וראו דבדידן תליא מלתא לחייב אותנו על הזהירות והזהירות במצות כפי כחנו והיינו חלקנו בתורתך כי אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתנו מקרא קדש לסוף חמשים יום אחר הפסח ופסח מצרים בחמשי בשבת היה ולכוליה עלמא בשבת ניתנה תורה שהוא לסוף נ"א יום והיא גופא קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה היה בחוץ לארץ ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקנו בתורתו שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביום טוב של גליות שהוסיף משה מדעתו כדברי רבי יוסי כי שם ערבים עליו דברי דודים המה היוצרים עת לעשות לה' לפיכך הפרו תורתו כתלונות הנביא ישעיהו לבד בך נזכיר שמך שדרשה בר יוחאי על הסוד הזה ומשום הא לא אישתמיט קרא בשום דוכתא למימר שחג השבועות הוא יום מתן תורה ואין צורך למה שנתחבטו בו האחרונים ואם מעקרא הוראת שעה היתה מן השמים כדברי סתם תנא בברייתא שם בפרק רבי עקיבא אשרי האב שמקלסין אותו כמדבר על אוזן שומעת ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

18. שו"ת הריב"ש סימן צו

י"ל, שאין קפידא בזה; שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמשים לעומר. אלא, שבזמן הזה, דידעינן בקביעא דירחא, ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון, שנתנה בו תורה לדעת רבנן; כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו. ותדע לך, שהרי מתבאר שם בפרק הנזכר, דבין לרבנן בין לרבי יוסי ביום שבת נתנה תורה, וט"ו בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, היה חמישי בשבת. אלא, דלרבנן, עשו ניסן ואייר שניהם מלאין, הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת, ולכן יום שבת שאחריו, שבו נתנה תורה, היה ו' בסיון. ולרבי יוסי, היה אייר חסר, והוקבע ר"ח סיון בא' בשבת, ולכן יום שבת שבו נתנה תורה, הי' ז' בסיון. וכשתמנה מי"ו בניסן, שהוא זמן העומר, חמשים יום, תמצא שהם כלים בערב שבת, שבו נתנה תורה, והשבת היה יום חמשי' ואחד לזמן העומר. אלא שאז לא קרב העומר, כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ, וגם עדין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן. ומ"י למדנו, שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר, שתלה בו הכתוב חג שבועו', שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר. אלא, שעתה לפי חשבונינו, שניסן מלא ואייר חסר, יבא כן לעולם, שהחמשים כלים ו' בסיון. ובפ"ק דר"ה (ו:) גרסי': תני רב שמעיה: עצרת, פעמים ה', פעמים ו', פעמים ז'; הא כיצד? שניהם מלאים, ר"ל ניסן ואייר, ה', אחד מלא ואחד חסר, ו', שניהם חסרים, ז'; ע"כ. והרי זה מבואר, שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנ' בו תור'. כך נ"ל לומ' בשאלותיך, וחתמתי שמי, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.

19. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קעט ד"ה הנה בדין

אפי' אי נימא מה שנוהגים לומר יום מתן תורתינו ר"ל זמן מתן תורה לולי הוסיף משה יום א' מ"מ אקריאת התורה והוא מפורש בש"ס קשי' כנ"ל אע"כ קיי"ל כרבנן דלא הוסיף יום א' ויום מ"ת =מתן תורה= הי' ביום וי"ו והוה בחדש השלישי מענינו של יום

20. פירוש בעלי התוספות על ויקרא פרק כג פסוק טז

תספרו חמשים יום. תימ' אם כן אמאי לא ספרינן חמשים יום. י"ל דחמשים לאו דוקא שהרי כתיב ז' שבועות תספור לך והיינו מ"ט יום. והכי נמי מ' יכנו לא יוסיף. ודרשו חכמים מ' לאו דוקא כי אם ט"ל. וכן מקשי' העולם קיימ' לן כר' יוסי דאמ' בפ' א"ר עקיבא בז' בסיון ניתנה תורה ואנחנו עושין שבועות בו' בסיון. והיאך אנחנו מזכירים ביום א' זמן מתן תורתינו הרי לא ניתנה תורה עד יום ז'. ואו' הר"י דכיון דליכא אלא יום א' עד זמן שניתנה שפיר קאמ' בהזכירו זמן ומה שאנחנו אומרים אחר ספירת העומר. יהיה רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו מה שאין כן בשאר התפלות. לפי דבזמן הזה אין אנחנו חייבן לברך מדאוריתא וספירת העומר הוא זכר למקדש. ולכך אנחנו מתפללים שיבנה בית המקדש מפני שאז יהא חובה עלינו לברך ספירת העומר:

21. חזקוני על שמות פרק יט פסוק א

 ביום הזה - שנסעו מרפידים בראש חדש סיון שהיה ביום שני בשבת היינו אליבא דרבנן, כיצד קים לן בפרק ר' עקיבא דבשבת היה מתן תורה לדברי הכל.
 ורבנן אמרי בששה בחדש נתנה, א"כ ר"ח סיון היה ביום שני בשבת ואייר דההיא שתא מלויי מליוהי. וא"ת א"כ מצינו שבעה שבועות ויום אחד מפסח לעצרת, אלא י"ל לא נצטוו על ספירה עד לאחר ביאה (לארץ ישראל)

22. שו"ת עונג יו"ט סימן מב ד"ה המג"א

ולפ"ז א"ש מה שקשה דהתורה ניתנה להך תנא דמייתי שם בשבת כר"ע ביום נ"א ואנו קורין ביום נ' זמן מ"ת משום דכיון דבעינן חמשים יום עד עצרת והחמשים יום מתחשבים עם יום ראשון ש"פ כמו שבארנו וזהו רק לדידן אנו מחשבים גם ראשון דפסח למנין החמשים יום אבל כשיצאו ממצרים לא נכנס יום ראשון ש"פ למנין החמשים יום שהרי לא הי' כל היום בקדושה שהרי לא יצאו ממצרים עד צפרא כדאמר בברכות (דף ד') דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא הלכך הוצרכו להמתין חמשים יום חוץ מיום ראשון של פסח. אבל לדידן גם יום ראשון דפסח מתחשב אבל גם אז גם עתה הכוונה להשלים מנין חמשים יום הוא זמן מתן תורה ודו"ק:

23. סדר עולם רבה (ליינר) פרק ה

בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב שבת היה, נסעו מרעמסס, שנאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (שם /שמות/ יב לז), וכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר לג ג)... כל חמשת הימים היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום, ומשיב דבריהם לפני המקום, בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה.

24. סדר עולם רבה (מיליקובסקי) פרק ה

 (ובאר) [ובארבעה] (עש) [עשר] בו שחטו (יש) [ישראל] פיסחיהן ביום החמישי היה בו בלילה לקו בכורות. ממחרת ערב שבת ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח ומצרים מקברים (במדבר לג: ג - ד)....בשלישי בששה לחדש ניתנו להן את עשרת הדברות וערב שבת היה.

25. ספר מנחת חינוך - מצוה שט - אות ב

(ב) [ב] וביום החמשים זה שהיה יום שניתנה בו תורה וכו'. נראה דעתו כפסק הברייתא דסדר עולם המובא בש"ס דשבת פ"ח ע"א בפרק רבי עקיבא בסוגיא דר' יוסי ורבנן, דערב שבת יצאו ישראל ממצרים ובשבת ניתנה תורה והיה אז ששה בסיון, כי ערב שבת היה ראש חדש ניסן, ואייר היה ביום ראשון כסדר החדשים, וסיון ביום שני, והיה אז שבת יום הנף והיה יום החמשים בשבת ששה בסיון, ואז ניתנה תורה כרבנן דאמרי בששה בסיון ניתנה תורה, עי"ש דמוקי להברייתא כרבנן, א"כ ניתנה תורה ביום טוב. אבל לפי הברייתות אחרות המובאות שם דיום שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, א"כ שבת שניתנה בו תורה היה יום חמשים ואחד לספירה ולא היה אז יום טוב, דיום טוב היה ביום ששי חמשים לספירה. ופלוגתא דר' יוסי ורבנן הוא, דלר' יוסי היו החדשים כסדרן והיה ניסן מלא ואייר חסר, א"כ ניסן היה ביום חמישי ואייר ביום שבת וסיון ביום ראשון, ושבת היה ז' בסיון וניתנה תורה בז' בסיון, אבל יום טוב היה אז בששה בסיון היינו בערב שבת קדש, ולרבנן היה גם אייר מעובר ואיקבע סיון בשני בשבת ושבת היה ששה בסיון, אבל מ"מ לא היה יום טוב אז, רק בערב שבת היה יום טוב דהיינו חמישי בסיון, דשניהם מלאים איקלע עצרת בחמישי בסיון, כי יום ששי היה יום החמשים לספירת העומר, עי"ש בסוגיא, אם כן לא ניתנה תורה ביום טוב. אך לפי הברייתא דסדר עולם דבערב שבת יצאו ישראל ממצרים, והיה יום הנף בשבת, ובששי בסיון ניתנה תורה, א"כ היתה נתינת התורה בשבת בששה בסיון ביום טוב של עצרת, ומנהגינו דאנו אומרים בחג העצרת זמן מתן תורתינו הוא על פי הברייתא דסדר עולם. אבל לפי הברייתא דביום חמישי יצאו ממצרים, א"כ לכולי עלמא בין לר' יוסי בין לרבנן היה מתן תורה ביום אחר חג העצרת, עי"ש בסוגיא. ועיין באו"ח במגן אברהם סי' תצ"ד [סק"א] הקשה היאך אנו אומרים זמן מתן תורתינו הא ביום נ"א לספירה ניתנה תורה, ולפי מה שכתבתי מנהגינו על פי הברייתא דסדר עולם. שוב ראיתי בחק יעקב או"ח סי' ת"ל [סק"ב] שכתב כן, ותמה על הטור שם שכתב בשם סדר עולם דעשור לחודש היה אז בשבת, הא בסדר עולם מבואר דערב שבת יצאו א"כ היה אז יום ראשון עשור לחודש, עי"ש. ובזה יש ליישב קושיא הראשונה של המגן אברהם שם, דלפי מה דפסקינן הלכה כר' יוסי דבז' בסיון ניתנה תורה כי צריך ששה עונות, על כרחך היה אז מתן תורה בחמישים ואחד לספירה, עי"ש. ובאמת נוכל לומר דנהי דפסקינן כר' יוסי וז' בסיון ניתנה תורה, מ"מ פסקינן כרבי עקיבא דבערב שבת יצאו ישראל ממצרים,

26. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויסע בשלח פרשה א ד"ה ויסעו מאלים

ויסעו מאלים ויבואו למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת להיות שהיא סדורה ובאה מששת ימי בראשית עד שנתנה להם לישראל [בעשרים ושנים באייר ד"א] בחמשה עשר יום לחדש למה נאמר יום לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים אירע להיות בחמישי בשבת השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת חסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת ואומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג) ואומ' בחמשה עשר יום לחדש השני ואומ' בחדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים (שמות יט א) נמצאת אומר בחדש השלישי בששי בחדש בששי בשבת

27. שו"ת דעת כהן (עניני יו"ד) סימן פ

ועל קושית המג"א בריש סימן תרצ"ד, על מה שאנו אומרים זמן מתן תורתנו בו' בסיון, דע"פ הסוגיא דפ' ר' עקיבא בשבת הוא כמ"ד דלא בעינן ו' עונות, ביארתי שיש נפ"מ בין לשון קבלת התורה ללשון מתן תורה, קבלת התורה הוא מצד ישראל המקבלים, ומתן תורה הוא מצד הקב"ה הנותן, ומאחר שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, נמצא שמצד הקב"ה נתנה לנו התורה בהבטחתו של הקב"ה, והשפע של קדושת התורה מצדו ית' חלה עלינו כבר ביום ו', כי דבורו של הקב"ה הרי הוא מעשה גמור, ואמירתו ית' מצד עצמו, בלא הוספת היום של משה, היא קיימת לעד, אלא שאנו לא היינו נכונים לקבל את התורה עד יום ז', ואחד מהטעמים הוא משום דבעינן לדינא לדידן ו' עונות, וע"כ שפיר אנו אומרים בתפילה יום מתן תורתנו. ומזה הטעם עצמו, להראות שבחינת מתן תורה היתה באמת ביום ו', אנו קורין ביום א' דשבועות בכל מקום ביום השלישי, שיש בו ג"כ ענין קבלת התורה, שבפועל נגלה ביום ז', אבל בקדושתו הרוחנית, מצד הנותן ית"ש, הופיע עלינו ביום ו'. והיינו טעמא ג"כ, דהדרשא של יום הששי אתיא ככו"ע, אע"פ שהלשון הוא מקבלין ישראל את התורה, מ"מ עיקר הכונה היא שע"י שיקבלו את התורה ביום ז' לכשיוכשרו לכך, בזכות זה חלה עליהם קדושת מתן תורה מצד הקב"ה ביום הששי, שזה מקיים את כל העולם כולו. ויתכן שכל דברינו כלולים בד' התוס' ע"ז ג' א', ד"ה יום הששי, במש"כ בקצרה שם.

 

28. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל עמוד ב

משנה. בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים, בעצרת +דברים ט"ז+ שבעה שבעת, בראש השנה +ויקרא כג+ בחדש השביעי באחד לחדש, ביום הכפורים +ויקרא ט"ז+ אחרי מות. ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג. בחנוכה +במדבר ז'+ בנשיאים, בפורים - +שמות י"ז+ ויבא עמלק, בראשי חדשים - +במדבר כ"ח+ ובראשי חדשיכם. במעמדות במעשה בראשית, בתעניות [דף לא עמוד א] ברכות וקללות. אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן. בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
גמרא. תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות, ומפטירין בפסח +יהושע ה'+ גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא בפסח גלגל, ולמחר - בפסח יאשיהו. ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח. מאי היא? אמר רב פפא: מאפ"ו סימן. יום טוב האחרון של פסח קורין +שמות י"ג+ ויהי בשלח ומפטירין +שמואל ב' כ"ב+ וידבר דוד, ולמחר +דברים ט"ו+ כל הבכור, ומפטירין +ישעיהו י'+ עוד היום. אמר אביי: והאידנא נהוג עלמא למיקרי: משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. בעצרת +דברים ט"ז+ שבעה שבועות ומפטירין +חבקוק ג'+ בחבקוק, אחרים אומרים: +שמות י"ט+ בחדש השלישי, ומפטירין +יחזקאל א'+ במרכבה. והאידנא דאיכא תרי יומי - עבדינן כתרוייהו, ואיפכא.
Mishna: On Pesach we read from the section of the festivals in Vayikra. On Shavuot, ‘Seven weeks’ [Devarim 16, 9ff]. (Megilah 30b)
Gemara: On Shavuot, we read “Seven weeks”, and for haftarah a chapter from Habakuk (Chapter 3). According to others, we read “In the third month”(Shmot 19-20) and for haftarah the account of the Divine Chariot (Yechezkel chapter 1). Nowadays that we keep two days, we follow both courses, but in the reverse order. [Megilah 31a]



שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן לז

ענין אמירת זמן מתן תורתינו בחג השבועות.

הנה במג"א (רס"י תצ"ד) הקשה דהאיך אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו, הלא קיי"ל כרבי יוסי (בשבת פ"ו ע"ב) דבז' בסיון נתנה תורה, ותי' דאתי' אליבא דהרמב"ם (בפ"ה מהאה"ט) דלדידי' הלכה כרבנן דבו' בסיון נתנה תורה, ובחק יעקב כתב דבאמת לא תלי' שבועות במ"ת =במתן תורה= אלא ביום חמישים לספירה וכדאיתא (בפ"ק דר"ה ו') ובת' הריב"ש (סי' צ"ו), ורק בזה"ז דידעינן בקביעא דירחי ולעולם חל יו"ט בו' בסיון אנו אומרים יום מתן תורתינו עיי"ש.

אכן בזה"ק והובא במג"א שם (סק"ו) שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המטהרת מנדתה כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה ככלה הנכנסת לחופה. ועי' באור החיים הק' (פ' אמור) עה"פ =על הפסוק= וספרתם לכם, שכתב שם דכמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה עיי"ש, הרי יש שייכות גדול לימי הספירה עם חג השבועות.

אמנם לפי זה טעמא בעי על נתינת התורה בנ"א לספירה, דהרי תיכף אחרי ספירת הז' נקיים ראויים היו לקבלת התורה, היינו ביום חמישים לספירה, ואף דכ"ז נעשה מחמת הוספת משה יום אחד מדעתו, אבל קשה ע"ז גופא למה עכבם יום אחד, והדרשה דהיום כמחר ל"ה דרשה גמורה, דאל"כ ל"ה מדעתו כמ"ש התוס' שם (פ"ז ע"א ד"ה היום), אולם כבר עמד ע"ז בס' בית שמואל על הא"ע (בהקדמתו שם), וכתב טעם לשבח דהרי איתא בש"ס שם דלכ"ע נתנה תורה לטבולי יום, והיינו אם הי' נותן התורה ביום ו' סיון אם היתה פולטת היו טבולי יום כמבואר בש"ס שם, וכמו שפרש"י שם דטבול יום ליכא איסור אלא לקדשים, ומרע"ה =ומשה רבינו עליו השלום= הי' סובר דקדושת התורה גדולה יותר מקדושת קדשים, כמו שלמד הק"ו לשבירת הלוחות מפסח, ומה"ט הי' פירש גם מהאשה, דזולת זה אף שהי' מוכן לדבור כל שעה, מ"מ בלילה לא דיבר עמו, והי' אפשר לטבול קודם אור היום, אלא עכ"ח ס"ל דתורה דינו כקדשים וצריך הערב שמש, ומהאי טעמא הוסיף יום א' דר' יוסי ס"ל כראב"ע דהפולטת ביום ג' טהורה, אלא שראב"ע ס"ל בה' עביד פרישה, ור' יוסי ס"ל בד' עביד פרישה, ורצון הקב"ה הי' ליתן ביום ו' א"כ הפולטת ביום ה' עדיין טמאה, ועכ"ח היו צריכין טבילה בליל ו', והיו טב"י =טבולי יום= וע"כ מרע"ה הוסיף יום אחד שיהי' הערב שמש והקב"ה הסכים עמו בכל אלה דהא בהא תלי' עיי"ש ודפח"ח, וא"כ מה דאמרינן זמן מתן תורתינו יש שייכות עם שבועות וא"א לומר כהחק יעקב הנ"ל. וע"ע בדרשות חת"ס (דרצ"ד ע"ב מדה"ס) מש"כ בזה.

והנה המהרש"א בח"א (ע"ז ג' ע"א ד"ה ביום הששי) כתב ג"כ בענין הספירה שהיא כדי לטהר עצמו, אבל כתב מספרים קדושים דהיתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמישים כענין שבת שמיטים ויובלות, ולפי שביום נ' נגמרה הטהרה זכינו אח"כ ביום נ"א לקבלת התורה, וקבע השי"ת יום חמישים לחג השבועות להורות כי יראת חטא קודמת לחכמה במעלה ובזמן עיי"ש, ועי' באה"ט (רס"י תצ"ד), ורצונו לומר כיון שביום נ' נגמרה הטהרה שהוא בבחינת יראתו קודמת לחכמתו נקבע כנ"ל.

והמג"א שם כתב בשם העשרה מאמרות דנתנה התורה ביום נ"א לספירה לרמז על יו"ט שני של גליות, ובחק יעקב שם הקשה דא"כ יום השני עיקר היו"ט בתמי' ובני א"י שעושין רק יום אחד מאי איכא למימר עיי"ש, ולענ"ד נראה לפי דברי המג"א דהלכה כרבנן היינו דבאמת נתנה התורה בו' בסיון ואייר הוי מלא כמ"ש המחצית השקל, א"כ י"ל הכוונה בתי' הי"מ דלכן נתנה התורה בו' בסיון ונ"א לספירה, לרמז על שניהם בו' בסיון על יו"ט ראשון שחל ברוב השנים, בנ' לספירה, ובנ"א לספירה לרמז על יו"ט שני שכן הוא ברוב השנים ולק"מ קושי' הח"י לענ"ד ודו"ק.

ועוד יש ליישב עפי"מ דאיתא בחת"ס בתשו' (או"ח סי' קמ"ה) דלא ס"ל יו"ט ב' של גליות בא לרמז, אלא יו"ט ב' של גאולה בבי"א, דלהש"ס (גטין ח') כל הנסין שבים עד אוקיינוס שייכים לא"י והוא עד מצר רמון ספרד, ואם ידורו שם ישראלים על האיים האלו לא אפשר להודיע לא ע"י משואות ולא על ידי שלוחים כי רחוקים זה מזה ועל כן צריכים לעשות ב' ימים טובים של גאולה עכ"ל, ואף דזה אליבא דר' יהודה ואין הלכה כמותו, מ"מ לע"ל כו"ע לא פליגו כ"כ החת"ס (בחי' לביצה). ועוד י"ל עפי"מ דאיתא בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' רנ"ב) שכתב מה שאמר כד הוי' טליא לפני הנוב"י לתרץ קושייתו בצל"ח (פסחים מ"ז ע"א) דאיתא שם בלחם הפנים דנאכל לתשעה לעשרה לי"א וכו' שני ימים טובים של ר"ה נאכל לשבת לאחד עשר וכו', ופי' רש"י דשני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים של גליות עיי"ש, והקשה הצל"ח הא גם בזמן הזה ליכא בירושלים ב' יו"ט של גליות, ותי' החת"ס דמי לא משכחת לי' כשרוב חכמי ישראל בחו"ל ולא הניחו כמותם בא"י, שאז מעברים שנים וקובעים חדשים בחו"ל כמבואר (בברכות ס"ג סוף ע"א), וכ"כ הרמב"ם (ספ"א מקה"ח) ואם יהיו רחוקים עכ"ח יעשו בא"י שני ימים מספק, אלא בזמן לחם הפנים אי אפשר דאז לעולם ב"ד הגדול בירושלים סמוך למקדש אבל בזה"ז אפשר שיקרא כן, וכאשר הי' בימי ר"ע באמת כמבואר בש"ס (ברכות) שם, וישרו דבריו בעיני הגאון הנוב"י ז"ל ואמר קאלוס עיי"ש, (ועי' מש"כ בזה בתשו' מנחת אלעזר הנדפס בס' בני ציון להגר"ד שפירא ז"ל ובספרי מנח"י (ח"ד סי' א' ב'), שהוכיח מד' רש"י הנ"ל שגם בא"י נהגו יו"ט ב' עיי"ש). הרי לפי הנ"ל ענין יו"ט שני של גליות שייך גם לא"י בין בזמן הגלות ובין בזמן הגאולה כנ"ל. (ולפי מה שס"ל להמנח"א הנ"ל וכן ס"ל להראב"ד כמבואר בספרי שם בודאי לק"מ).

והנה עדיין אנו צריכין למודעי במש"כ המג"א בשם הי"מ כנ"ל, דצריך ביאור, דהרי ענין יו"ט שני הוי מחמת דאין בקיאין בקביעא דירחא, וא"כ היו"ט ב' שמא היום נ' לספירה, ול"ש לדחות מיום נ' לנ"א מהאי טעמא.

אמנם גם זה אתי' שפיר עפ"י דברי החת"ס שם (באו"ח סי' קמ"ה), שכתב דלכאורה יום ב' דשבועות תמוה דמעולם לא עשאוהו מספק, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מקה"ח הי"ב), דהוא לעולם נ' יום מיו"ט של פסח, ועד אז כבר נתפרסם בעולם קביעות ניסן וא"כ גם אבותינו לא עשו מספק, וצ"ל משום גזירה אטו פסח וסוכות, וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ספק כמו ביו"ט של ר"ה שאם באו עדים מחצות ואילך לא נתקבל, ומ"מ גמרו היום בקדושה ולא מחמת ספק ומש"ה חמור טפי וה"נ דכוותי', ואפשר משום דבעי חיזוק טפי רמז לנו מרע"ה בשבועות דוקא כמ"ש מג"א (רס"י תצ"ד) בשם רמ"ע מפאנו עיי"ש, ובכלל דבריו מיושב גם הערתינו דלא משום ספק בקיאות בקביעא דירחא עושים יו"ט ב' של שבועות כנ"ל.

והנה מש"כ החת"ס להחמיר ביו"ט שני של שבועות, שפיר הקשה בתשו' קרן לדוד (סי' ק"מ) וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דיוט"ב =דיום טוב שני= של שבועות שהוי רק משום גזירה דפסח וסוכות יהי' חמור מהם, אבל עכ"פ לא קילא מהם, אמנם הגאון מוה"ר יש"ד גולדשטיין שליט"א בלקוטי הערות על החת"ס שם הראה למש"כ הח"ס בעצמו (בחיו"ד סי' ר"נ) דיוט"ב של שבועות קיל וצע"ג. אבל למעשה בודאי דינו כמו בכל יוט"ב והחת"ס שם כתב בדרך כש"כ לא להחמיר יותר עיי"ש.

והנה בעיקר דברי המג"א הנ"ל שהקשה האיך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו וכו' עיי"ש, הנה לפי מה שכתב שאומרים יום מתן תורתינו קושייתו קשה מאד דהרי לר' יוסי לא ניתן ביום ו' סיון רק בז' סיון. אבל הנוסח הוא זמן מתן תורתינו כמבואר בכל מקום, א"כ י"ל דזמן נקרא מן התחלת החודש השלישי עד לאחר מתן תורה וכדברי הש"ס (שבת פ"ו פ"ז) בחד בשבא בתרי בשבת בתלתא ובארבעה וכו' דכל יומא ויומא היו מן ההכנה למתן תורה ושייך בהם לומר זמן מתן תורה וצ"ע.

והנה ע"ד מש"כ המג"א שם בזה"ל, ומה שהקשה עוד הי"מ דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת וכו' עכ"ל, והקשה המחצית השקל דכפי המבואר בסוגיית הש"ס (שבת פ"ו פ"ז) בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אם בו' בסיון ניתנה תורה או בז' בסיון, ואמר רבא הכל מודים דבשבת ניתנה תורה, ורק פליגו בקביעא דירחא, דלר' יוסי הי' אז ר"ח סיון בחד בשבא, ולרבנן בתרי בשבא, ולר' יוסי בארבעה עביד פרישה, ולרבנן בה' עביד פרישה, וקמקשי מאיזהו ברייתות לר"י ולרבנן, וקמשני ה"מ ר"י ה"מ רבנן עד דמקשי מקרא (שמות ט"ז) דחמשה עשר באייר הי' שבת, וא"כ חודש סיון בחד בשבת, וקשה לרבנן ומשני אמר לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה, ושוב קמקשי מברייתא על תרווייהו ומשני, ואח"ז הביא מברייתא דסדר עולם דר"ח ניסן הי' בערב שבת, וא"כ סיון בתרי בשבת ומשני הא מני רבנן עיי"ש, א"כ למסקנא לרבנן יצאו ישראל ממצרים בערב שבת, ובזה לפי מה דפסקינן להלכה ג' עונות כרבנן, לא יצאו ממצרים ביום ה' ול"ק קושי' הי"מ הנ"ל.

ותי' המחצית השקל דהרי א' מהברייתות שהובא בש"ס שם הוא מה דאיתא שם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים וכו' בחמשה יצאו וכו' ואותו היום חמישי בשבת וכו' קשיא לרבנן אמר לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה, ת"ש דלא עברוה וכו' הא מני ר' יוסי היא עכ"ל, ובתוס' שם הביאו מה דאיתא במדרש דבעשור לחודש נעשה נס גדול ומשום שהי' בשבת, קראוהו שבת הגדול, וכ"כ הטור /או"ח/ (סי' ת"ל), א"כ ש"מ דנקטינן דניסן הי' בה' בשבת, וגם לא עברוה לאייר, והי' מ"ת =מתן תורה= בנ"א לספירה, וליישב הסתירה דהרי פסקינן להלכה דרק ג' עונות פרשינן, צ"ל דמה דמשני הא מני ר' יוסי קאי רק על ברייתא שני' ולא על ראשונה, והמה שני ברייתות, ולכן לא אמר אלא הא מני ר' יוסי, ולהברייתא א' ס"ל דעבורי עברוה לרבנן, ודברי הטור אתי' כהאי ברייתא ושפיר הקשה הי"מ עכת"ד ביתר ביאור.

והנה לפי דבריו יש ג' מ"ד, א' דר"ח ניסן הי' ביום ה' ועבורי עברוה לאייר, והב' דהי' ביום ה' ולא עבורי עברוה לאייר, וג' דהי' ניסן ביום עש"ק כנ"ל, והכלל דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ועוד דהמשמעות בש"ס שם דהב' ברייתות הנ"ל המה חד ברייתא עייש"ה.

אמנם לפי דברי הבית שמואל הנ"ל, הרי אף דאותן דס"ל דלא כראב"ע בפולטת עכ"ח ס"ל כרבי יוסי דבד' עביד פרישה, אבל אין הכרח דרבי יוסי ס"ל כאותן המ"ד, אלא הוא יכול לסבור כראב"ע או כרבנן לפי גרסת הרמב"ם דדי בג' עונות, ומ"מ בד' עביד פרישה, כדי שיהי' הערב שמש כנ"ל, (ומש"כ המג"א שם ומש"כ ביו"ד כר' יוסי בעונות היינו לחומרא, צ"ב דתלי תניא בדלא תניא, דהי' צריך לומר כרבנן דבעי' ו' עונות לפי גרסתם, ובדברי ר' יוסי י"ל באמת דלא ס"ל כן כנ"ל).

ולפי"ז שפיר י"ל דגם הברייתא א' הנ"ל כר' יוסי, וכן ס"ל להטור /או"ח/ (בסי' ת"ל), ומ"מ י"ל דל"צ פרישה רק ג' עונות כנ"ל ולק"מ. והקושי' ממה דלפי"ז הי' מ"ת בנ"א לספירה במקומה עומדת וי"ל כתי' המג"א או כשאר תירוצים הנ"ל.


Thursday, May 24, 2012

Parshat Bamidbar - the uplifting element of the census


פרשת במדבר התשע"ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                                             Rabbi Ari Kahn
מת"ן ד סיון התשע"ב                                                     Adk1010@gmail.com                             http://Rabbiarikahn.com                                                                http://arikahn.blogspot.com

1.    במדבר פרק א
(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

2.    ספר במדבר פרק א
(טז) אֵלֶּה קְריּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם:(יז) וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת:(יח) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:(יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי:(כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:

3.    אבן עזרא במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק יח
(יח) ויתילדו - בקשו מתי נולדו בעבור חשבון כ' שנה, אז נכתבו תולדתם:

4.    רש"י במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק יח
(יח) ויתילדו על משפחתם - הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתייחס על השבט:

5.    שפתי חכמים על במדבר פרק א פסוק יח
(כ) הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה היה משמע שהולידו את עצמם, לכן פירש שהביאו שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו':

6.    ספר השורשים לרד"ק - אות היוד - ערך ילד
וההתפעל ויתילדו על משפחותם (במדבר א, יח.), הלמ"ד איננה דגושה והיו"ד פתוחה מעמדת בגעיא, ופירושו הראו ממי נולדו, כלומר הראו ספרי יחשם מאי זה שבט הם.

7.    שפתי חכמים על במדבר פרק א פסוק ב
(ד) ולא כל משפחה ומשפחה שהרי לא הוזכר מנין משפחה בקרא רק מנין השבטים. וא"ת למה כתיב למשפחותם, י"ל שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אח"כ ועל ידי המשפחה היו יודעים משה ואהרן מאיזה שבט היו:

8.    ספר גור אריה על במדבר פרק א פסוק יח
[יא] הביאו ספרי יחוסיהם וכו'. נראה דדייק רש"י מדכתיב "על משפחותם", היינו ספרי יחוסיהם, ומדכתיב "ויתילדו" היינו חזקת לידתם, מדלא כתיב 'ויתפקדו על משפחותם':

9.    הכתב והקבלה על במדבר פרק א פסוק כ
מבן עשרים וגו' כל יוצא צבא. הם שני תנאים שיהיו בן עשרים, ושיהיו יוצא צבא, להוציא הזקנים והחלשים; והנה פסוק זה הוא על הייחוס, והפסוק הבא הוא על המנין, והמנין הוא רק על השבט בכללו, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של השבט יחד ולא מנו לא לבית אבות ולא למשפחות, וזה שאמר פקדיהם למטה וגו', וכן אמר (למעלה י"ח) ויתילדו על משפחותם ר"ל שהתיחסו ואחר כך אמר ויפקדם במדבר סיני:

10. הכתב והקבלה על במדבר פרק ג פסוק א
וטעם תולדות כאן כמו ויתילדו על משפחותם, שפירושו התייחסות השבט. כמ"ש רש"י הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט.

11. אברבנאל על במדבר - פרק א פסוק כ
 ואמר: "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם". להגיד, שכל אחד הודיע תולדתו, אם בכתב או בעדים או ראיות, להוכיח שהיה מבן עשרים שנה ומעלה:

12. ספר תפארת יהונתן על במדבר פרק א פסוק יח
ואת כל העדה הקהילו וגו'. הא דהקהילו את כל העדה במנין זה דוקא נראה דכאן כתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם דהביאו ספרי יחוסיהם ואם ישאלו לאחד מה יחוסך יאמר משבט פ' וממשפחה פ' ופן יאמרו מאין יודע אם יאמרו האמת שהוא ממשפחה פ' או האיך נודע הדבר למשה ואהרן שלא נמצא פסול במשפחתו לכך הקהילו כל העדה ואם היה דובר כזב או שנמצא פסול במשפחתו לא היו כל ישראל שותקין והיה אחד מערער דאין זה מיוחס והואיל ונעשה דבר זה בהקהל ושתקו כולם הוא אות שהמה מיוחסים בלי פקפוק:

13. רמב"ן במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק יח
ויתילדו על משפחתם לבית אבתם - הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתיחס על השבט, לשון רש"י. ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. הטעם, לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקדוש ברוך הוא נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים. והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל. והראיה בזה, כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם", כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט, והמשפחה תמנה אנשיה לגלגלותם לא במספר שמותם, ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במנין ההוא. ורבי אברהם אמר "ויתילדו" בקשו מתי נולדו, בעבור חשבון עשרים שנה:

14. ספורנו במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק יח
(יח) ויתילדו על משפחותם. מפני שהיה מנינם זה כדי שיצאו בו לצבא המלחמה היתה הכונה לשמור יחסם שזכות אבותם מסייעתם וכבר אמרו אין בודקין אחר מי שנכתב באסטרטיא של מלך (פי' בחיילות בית דוד) (קידושין עו א) וזה כאמרם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל (שם ע ב):

15. משנה מסכת מידות פרק ה משנה ד
לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה וכהן שנמצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן וכך היו אומרים ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים:

16. ספר גור אריה על במדבר פרק א פסוק ב
[ג] דע מנין כל שבט ושבט. פירוש, שלא נמצא שמנה המשפחות בפרשה זאת, כי אם השבטים (פסוקים כ-מג), אם כן "למשפחותם" צריך לפרש כאילו כתוב 'לשבטיהם', לידע מנין כל שבט ושבט. ואם תאמר, למה כתב "למשפחותם", ויש לומר, שעל ידי המשפחה היו יודעים מספר כל שבט ושבט, שהאיש אשר היה ידוע ממשפחה פלונית שהיא משבט פלוני היה נמנה על אותו שבט, והיו יודעים יותר במשפחות שלהם, שדרכם להיות נקראים על שם המשפחה. וכן כתיב לקמן (פסוק יח) "ויתילדו על משפחותם", ולא היו נקראים על שבט. וכיון שעל ידי המשפחות נודע שבטיהם - כתב "למשפחותם":

17. ספר אורח לחיים - פרשת במדבר
וזה שאמר בכאן אל משה ואהרן, שיראו שישראל יעשו תשובה, והם יגביהו נשמתם שיהיה באתר דהוה בקדמיתא, חכמה שלהם במוחא, ובינה שלהם בלבם. ויבא שפע אל ישראל, לגלגלותם של כל אחד ואחד מחכמה עלאה, כי חכמה שלהם יהיה במקומם בגלגלותם:
וזהו פירוש הכתוב שלאחריו להודיע שכן עשו, ויקח משה ואהרן וכו', ואת כל העדה הקהילו וכו', ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. ואמר לשון ויתילדו לשון התפעל, שהפועל והנפעל אחד, שהם התקשרו את עצמם עם כל ישראל, והגביהו נשמת ישראל עם המצות שלהם שעשו בנפילתם, לשורשם. וזהו ויתילדו עשאום לידה מן התורה והמצות שלהם, עם כל ישראל ביחד על משפחותם, ומשפחותם פירושו זרעיתהון. וכן הגביהו התורה ומעשים טובים של כל ישראל עם מעשיהם, על זרעיתהון למעלה מזה, שהיו זרעיתהון של התורה והמצות שלהם בעת נפילתן, הגביהו הם למעלה למעלה לבית אבותם למקום שורשם, הם חב"ד, שם עשאום לידה של התורה והמצות שלהם שנקרא תולדות:
ועל ידי זה היו מספרים שמותן של ישראל שהם החיות שלהם, לגלגלותם, ששם מקור החכמה, כי הגביהו את ישראל בתשובתם להיות תיובתא שלימא, לאתר דהוה בקדמיתא, שחכמה יהיה משכנא במוח ובינה בלב, וזהו כאשר צוה ה' את משה וכו', ובזה ישרה השי"ת שכינתו עליהם:

18. במדבר פרק א
(מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ:(מה) וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:(מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

19. רמב"ן במדבר פרק א פסוק מה
(מה) ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם:
ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

20. ספר פרי צדיק פרשת במדבר - אות א
 ואחר כך כתיב ויתילדו על משפחותם ופירש רש"י להביא כתב יחוסן. והרמב"ן הקשה על זה עיין שם. ויש לומר פירוש ויתילדו שנולדו ונעשו בריה חדשה. שזכו לנפשות חדשות. והיינו על ידי המספר שהזכירו שמותם ושמות אביהן לפני הקדוש ברוך הוא ומשה רבינו ע"ה והנשיאים וכמו שכתב גם הרמב"ן. על ידי זה זכו לנפשות חדשות. וזהו חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא:

21. ספר פרי צדיק פרשת במדבר - אות א
וקדושה מחומש זה הוא מה שזכו על ידי הפקודים שכל אחד הזכיר שמו ושם אביו לפני הקדוש ברוך הוא ולפני משה ומזה זכו לנשמה חדשה כמו שנאמר ויתילדו על משפחותם וכמו שאמרנו. והיינו כמו בשבת שזוכין לנשמתין חדתין.


and they registered by families, (Dafka)
Establishd their genealogies (Stone)
Registered by ancestery (Kaplan)
and they declared their pedigrees after their families (JPS, KJ)

Friday, May 18, 2012

Flowers and trees in Shul on Shavuot - Chukat Akum?


?Flowers and trees in Shul on Shavuot - Chukat Akum


חוקת עכו"ם
הרב ארי דוד קאהן                                                                            Rabbi Ari Kahn                               
מת"ן כ"ט אייר התשע"א                                                         Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                http://arikahn.blogspot.com                

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף ג
הגה: ... ונוהגין ה לשטוח [ז] עשבים (ט) בשבועות בב"ה והבתים, (י) זכר לשמחת מתן תורה.

2.    משנה ברורה סימן תצד ס"ק י
נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ"א] [י] והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם:

3.    חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט סעיף א
...ויש לומר דהם למדו ממנו אפילו הכי אסור אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר ואם לא כתיב אף זה אסור ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה דף י"א עמוד א' בתוספות שם ד"ה ואי חוקה).

4.    רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א
אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, א לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא ב בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה. +/השגת הראב"ד/ ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו"ם. א"א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים.

5.    הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א
 [א] כתב הרא"ם שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחקות העובדי כוכבים:

6.    ספר יראים סימן שיג [דפוס ישן - פח]
לא תעשו כמעשיהם ובחקותיהם לא תלכו. ויראת מאלהיך ולא תלך בחוקות הגוים ולא תעשה כמעשיהם של שבעה אומות דכתיב בפ' ואלה המשפטים [שמות כ"ג כ"ג] והביאך אל האמורי וגו' וכתיב בתריה ולא תעשה כמעשיהם וכתיב בפ' אחרי מות כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו פירוש אפילו אינם עובדות אלא מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם בשבת בפ' במה אשה יוצאה [דס"ז] ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם ואין להוסיף עליהם ואינם מסברא כי אם בקבלה וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה שבעה אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה מצרים וחוקותיהם שהרי הוקשו זה לזה דכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' ואף על גב דמפרשי בתורת כהנים על עבירות לאו לאפוקי חוקות שאינם עבירות דהא תניא טובא חוקות שאינן עבירות כדתניא [ב"ק פ"ג א'] המספר קומי הר"ז מדרכי האמורי וכו' וכי"ב אלא להעביר על חוקות שניהן עבירות ב' לאוין לאו דעבירה ולאו דבחוקותיהם לא תלכו והכי מתנינן בספרי כמעשה ארץ מצרים יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בנינים כמותם ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה אשה נשאת לשנים ואיש נושא אשה ובתה לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו:

7.    רבינו נסים על הרי"ף עבודה זרה דף ב/ב
שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:

8.    שו"ת מהרי"ק סימן פח
... לע"ד נראה דדבר (א) פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכד פי' /וכדפי'/ רש"י בפי' חומש בפרש' קדושי' וז"ל חקים אלו גזרו' המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל החקי' הם גזרו' המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל' תועלת' להם עכ"ל. ... וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברו' הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באל' חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות' צנועי' וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבי' ואף גם זאת נרא' דהיינו דווק' כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל' ידוע' כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי' וכו'. ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאי' אלא ודאי נרא' דלא שייך לאסו' משום הולך אחר חקותיה' אלא היכ' שהדברי' מראים שהישראל מתדמה אליה' כגון שעושה מעש' התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי' לעיל לתלו' וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמו' אליה' כדפי' אבל בענין אחר לא. וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ' שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ' ההיא ואין לתלות לבישתה כ"א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו' הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות' חכמ' ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמו' אליה' וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד' ולתועלת' ...

9.    בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב
אף על פי שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ"מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אף על פי שדרך עובדי האלילים בכך


10. ספר החינוך מצוה רסב
(א) שלא ללכת בחוקות האמורי, וכן בחוקות הגוים, שנאמר [ויקרא כ', כ"ג] ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.

11. בית יוסף יורה דעה סימן קעח אות א ד"ה אסור ללכת
א אסור ללכת בחוקות הגוים ואין צריך לומר שלא לקסום וכו' אלא אפילו מנהג שנהגו אסור לילך בו. בספרא פרשת אחרי מות (פרשתא ט אות ט):
וכן כתב הרמב"ם אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם וכו'. עד סוף הסימן בפי"א מהלכות ע"ז (ה"א, ג). וכתב מהר"י קולון ז"ל (שו"ת מהרי"ק) בשורש פ"ח דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק וכדפירש רש"י והרמב"ן בפרשת קדושים (ויקרא יט יט) דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם ותדע דכן הוא שהרי כתב סמ"ג במצות חוקות הגוים (לאוין נ י ע"ד) וז"ל במסכת שבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודרכי האמורי ושם עיינתי בתוספתא דשבת (פ"ז - ח) ולא תמצא שם אפילו אחד שלא היה ניחוש ולא דבר תימה שלא נודע טעמו כאותן שמביא התלמוד בסוף פרק במה אשה יוצאה (סז.) ויותר מהמה כפלי כפלים וכולם כיוצא בהם שאין בהם לא טעם ולא סברא ידועה וכולם דבר ניחוש או דבר תימה וזה שכתוב בסמ"ג ששנה בתוספתא חוקותיהם ודרכי האמורי חוקותיהם הם התמוהים ודרכי האמורי הם הניחושים ואם [כי] בכולם שנה הרי זה מדרכי האמורי, או פירש לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום ניחוש ויש אחר משום חוקות הגוים. וענין השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים לפי הנראה לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים גם זה אסור אם הלכה כתנא דברייתא דספרי (דברים פ' ראה פסקא כט) דקתני שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים וענוים יירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים ואף גם זאת נראה דהיינו דוקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם בלא תועלת אחרת ודקדק מלשון רש"י שאפילו מנהגן [של] ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגוים נוהגין בו אין בו שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים מאחר שהוא דרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל: וכתב עוד שמה שכתב הרמב"ם שיהיה הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו לא בא לחייב להשתנות מן הגוים על כל פנים שהרי כתב אחר כך לא ילבש במלבוש המיוחד להם ולמה לו לומר המיוחד להם לימא לא ילבש במלבוש הדומה למלבושם אלא ודאי שלא נאסר אלא מלבוש שכבר נתייחד להם ופירשו הישראלים ממנו מפני צניעותן או מפני דבר אחר שכיון שנתייחד להם מפני גיותם ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשו הישראלי נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זה אין הישראל חייב להשתנות כלל ועיקר:

12. דרכי משה הקצר יורה דעה סימן קעח
(א) וכתב הר"ן פרק קמא דע"ז דף (שמ"ה) (ב: ד"ה ישראל) דלא אסרה תורה אלא חק עבודה זרה או דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן צורך ע"ז אבל דברים של טעם שרי ולכך שורפין על המלכים ולית בה משום דרכי האמורי דיש בזה כבוד למלך לשרוף כלי תשמישו שלא ישתמש בהן אחר עכ"ל. ומהרי"ק כתב שורש פ"ח דאין לאסור משום חק אלא באחד משני פנים האחד הוא הדבר שאין טעמו נגלה דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי שנמשך אחריהם ומודה להם דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ולכך המנהג שהנהיגו האומות שכל אחד שהוא נעשה מומחה ברפואות בתחלה לובש מלבוש כמין קאפ"א אין איסור לישראל דהרי טעם לבישתה ידוע לסימן היותו ממשיגי החכמה ההיא ואין לתלות לבישתה רק לתועלת הנמשך ממנה הן הכבוד הן הממון שמתוך כך יצא לו שם באותה החכמה ומאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא (ב"ק מו ב). והמנהג השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים הוא הדבר אשר שייך בו פריצות ונהגו בו הגוים גם זה אסור כי ההיא דאמרינן (סנהדרין עד ב) לא תשנה ערקתא דמסאני ופירש האלפסי (שם יז ב) שמנהג של גוים שרצועותיהן אדומות ושל ישראל שחורות דזה המנהג היה משום צניעות דאין דרך ישראל להיות אדום לבושו וצבע השחור הוא מורה על ההכנעה ושפלות כמו שאמרו (חגיגה טז א) מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' ולכן נהגו ישראל בשחורים וכן דבר שהוא דרך שחץ וגאוה כי אין זה חלק יעקב אבל מנהג שנהגו ישראל במלבוש והגוים במלבוש אחר אם אין אותו של ישראל מורה יותר על הצניעות מאותו של גוי אין שום איסור לישראל ללבוש במלבוש של גוים מאחר שהוא דרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל עכ"ל והאריך בתשובה משמע דכל האיסור אינו אסור אלא כשהוא עושה כדי להדמות אליהן בלא תועלת אחרת אבל ע"י תועלת שרי כדלעיל:

13. שולחן ערוך יורה דעה הלכות חוקות העובדי כוכבים סימן קעח
שלא ללבוש כמלבושי עובדי כוכבים, ובו ג' סעיפים.
סעיף א - א] אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. א ב] <א> ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ג] ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ד] ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן <ב> ויניח הפרע. ה] <ג> ולא יבנה מקומות כבנין היכלות ב של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). ו] וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש ג מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, ז] או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, ד אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק שורש פ"ח). לכן אמרו: <ד> שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים).
סעיף ב - מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם, <ה> מותר בכל.

14. ט"ז יורה דעה סימן קעח ס"ק ה
(ה) מותר בכל. - ואף על גב דכל הנזכר בסי' זה הוא בכלל ובחוקותיהם לא תלכו ואין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה מ"מ הכא שאני כיון שלא פירשה התורה שום דבר ומסרה לחכמים והם ראו להתיר לקרובים למלכות. ב"י:

15. ביאור הגר"א יורה דעה סימן קעח
[ז] או בדבר כו'. כמ"ש בת"כ הנ"ל בנימוסין כו' החקוקין להם ור"ל חק הוא דבר בלתי טעם כמ"ש בפ"ו דיומא (ס"ז ב') ואת חקותי כו' וכמ"ש רש"י בפ' קדושים חקים אלו גזירת מלך שאין להם טעם לדבר והרמב"ן כתב ודאי שיש טעם להם אלא שאין טעמן נגלה כמו גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם להם וכן כל הני דחשיב בספ"ו דשבת ובפ"ז בתוספתא כה"ג הוא וכמ"ש בגמ' שם בשלמא טוענו באבנים כו' ושם כ"ד שיש בו משום רפואה אין כו' וז"ש אבל כו' וכן שעושין כו' וכמ"ש בתוספתא שם האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר ואף על גב שהאמורים הרגילו בהן אעפ"כ מותר. מהרי"ק. וכ"כ הר"ן בפ"ק דעבודת כוכבים מש"ש שורפין על המלכים כו' לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים ודברים של בטילה וכולן יש בהן צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרי ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן שלא ישתמש בהן אחר כו' וז"ש לכן אמרו כו' וכ"ה בגמ' שם י"א א' ואי חוקה היא כו' אלא דכ"ע כו' אלא חשיבותא היא כו' אבל בסנהדרין נ"ב ב' משמע להיפך דאמרינן שם תניא א"ל ר"י כו' ורבנן כו' הלא"ה אף על גב דאיכא טעמא רבא משום מיתה מנולת אפ"ה היה אסור ואמר שם דאלת"ה כו' אלא כו' משמע הלא"ה אסור ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ובעבודת כוכבים שם ד"ה ואי כו' ותורף דבריהם דשני חקים הן אחד לשם עבודת כוכבים וזה אסור אף בדכתיבא באורייתא ואחד בדברים של הבל ושטות וזה מותר דוקא בדכתיבא באורייתא ולפ"ד מש"ש אלא חשיבותא היא לאו שיש טעם בדבר כדברי הר"ן שלכך שרי אלא ר"ל חק שלהם על אדם חשוב לשורפן ולאו משום עבודת כוכבים ולכן אמר שפיר בסנהדרין שם דאלת"ה כו' וצ"ל לדברי מהרי"ק אדרבה שאין טעם לדבר אבל מ"מ צ"ע דהא סייף טעמא איכא וי"ל דאי לא כתיב סייף לא היו דנין כלל בסייף וז"ש כיון דכתיב סייף כו' ולכאורה קשה הא התזה לא כתיב אבל דברי הר"ן תמוהים מאד וכן דברי הרב:

16. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
שריפה חוקה היא, והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי; ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן? והכתיב: +ויקרא יח+ ובחוקותיהם לא תלכו! אלא, דכ"ע - שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא, והכא בהא קמיפלגי, ר"מ סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה - פלחי בה לעבודת כוכבים, ורבנן סברי: מיתה שיש בה שריפה - חשיבא להו ופלחי בה, ושאין בה שריפה - לא חשיבא ולא פלחי בה. גופא: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי, שנאמר: +ירמיהו לד+ בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים וגו'; וכשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים, ומה הם שורפין על המלכים? מיטתן וכלי תשמישן; ומעשה שמת ר"ג הזקן, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי. והאמרת: מה הן שורפין עליהם? מיטתן וכלי תשמישן! אימא: בשבעים מנה צורי. ומידי אחרינא לא?

17. תוספות מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
ואי חוקה היא היכי שרפינן - תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי מצות הנהרגין דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה ור' יהודה סבר בקופיץ ותניא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו אמרו לו כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפינן אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מינייהו קא גמרינן ה"נ וכו' וא"כ מאי פריך ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים יג) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם.

18. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב
גמרא. תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה +ויקרא י"ח+ ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא - לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן? והכתיב ובחקתיהם לא תלכו! אלא, כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב +ירמיהו ל"ד+ ובמשרפות אבותיך וגו' - לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא - לאו מינייהו קא גמרינן.

19. שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן פא
בדבר מלבושים שבמדינה זו אם יש חשש איסור מלבושי נכרים והבאים לכאן מפולין אם רשאין ללובשן. י"ד מרחשון תשי"ג. מע"כ ידידי הרב המופלג מהר"ר בנימין צוקער שליט"א.
בענין המלבושים שבמדינה זו שאין חלוק בין ישראלים לנכרים אם מחוייבין בני פולין שבאו לפה וגם הנולדים מהם בפה ללבוש אותן המלבושים שהיו נוהגין בפולין מצד האיסור דמלבושי נכרים ואף שהאב כבר שינה בבואו לפה היה זה באיסור שנשאר האיסור כדאיתא בח"ס חאו"ח ס"ס קנ"ט. והעולם כמעט כולם נוהגין היתר אף יראי ה' אם יש ממש בהיתרם.
הנה שיטת מהרי"ק בשורש פ"ח שליכא שום דין שנצטרך ללבוש בגדים אחרים מהנכרים ורק אם לבישת הנכרים הוא פריצות ודרך גאוה והישראלים הנהיגו שלא ללובשם יש בזה האיסור. וכן אם הוא בלא שום טעם וצורך אלא לחוק הבל ושטות אסור שהלבישה בזה מראה שהוא רק להדמות אליהם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהין האלה ובזה משמע שאסור אף שלא הנהיגו עדין ישראל כלום. ופסק כן הרמ"א בסי' קע"ח אך הרמ"א נקט בטעם איסור ענין השני כשלבישתן הוא בלא טעם וצורך טעם אחר דאיכא למיחש שיש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עכו"ם והוא מהר"ן ע"ז דף י"א שכתב שלא אסרה תורה אלא חוקות של עכו"ם ודברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן צורך עכו"ם עיין שם. ואפשר שפליגי בדבר שאין שייך כלל חשש שמץ עכו"ם ונחוש, שלמהרי"ק יהיה אסור ולהר"ן ופסק הרמ"א יהיה מותר.
ועוד חידש מהרי"ק קולא שאף באלו שהוא בלא טעם וצורך אלא לחוק הבל ושטות אינם אסורין אלא כשהוא עושה כדי לדמות אליהם ולא לתועלת ידועה והוכיח זה מתוספתא שתניא האומר אל תפסוק בינינו פן תפסק אהבתנו יש בו משום דרכי האמורי ואם מפני הכבוד מותר הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר אף על גב דהרגילו בו אמוריים משום חוקם ומטעם זה התיר הקפ"א לרופאים אף אם היה באופן האסור בלא זה כגון אם היו לובשין משום חוקם או בגד שיש בו נדנוד פריצת צניעות וענוה דמ"מ כיון שהוא לובש לתועלת מותר. (ובזה אפשר שיש להצריך שיהא ניכר שעושה רק לתועלת ולא מחמת שרוצה להתדמות לעכו"ם כדהבאת ממהר"מ שיק. ואין מובן לשון שיהא מוכרח מתוך מעשיו שהבאת ממהר"מ שיק שזה א"א להכיר מתוך הלבישה אלא הכוונה נראה שידוע לכל שיש בהלבישה תועלת וממילא הוא כאנן סהדי שבשביל התועלת הוא לובש ולא מצד התדמות לעכו"ם). זהו גם כוונת הרמ"א כיון שהביא זה ממהרי"ק ובמהרי"ק מפורש כן. וא"כ פשוט שאין שום שמץ איסור בסתם בגדים שלובשין במדינה זו אף שגם הנכרים לובשין בגדים אלו מדין מלבושי נכרים דאין בהם חשש שמץ עכו"ם ונחוש וגם לא דבר תמוה אלא לנוי וכדומה.
וגם בל"ז אין שייך איסור מלבושי נכרים דהא כמעט כל בני ישראל לובשין מלבושין אלו וא"כ מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשין בכאן במלבושיהם ומדוע לא נאמר שמתחלה הם גם מלבושי ישראל דלא נקבע כלל מתחלה להנכרים ואח"כ גם להישראלים דמתחלה הא נעשו גם לישראלים. ולכן אף להגר"א בבאוריו סוף סק"ז שפליג על הר"ן ומהרי"ק והרמ"א וסובר דבכל מלבוש המיוחד לנכרים אסור ג"כ הא מתיר בגדים שהיינו לובשין בלא"ה פי' לא בשביל שהנכרים לובשין באלו אף שקדמו הנכרים ללובשן וכ"ש באלו הבגדים במדינה זו דלא קדמו הנכרים כלל דמתחלה הם גם לישראלים כמו לנכרים שליכא איסור.
וא"כ אף אלו שבאו מפולין לכאן רשאין להתלבש בבגדים שלובשין בכאן דכיון שאין איסור כלל וגם הא לא נחשבו מלבושי נכרים כלל הרי הוא כמשנה מבגדי יהודים שבמקום אחד לבגדי יהודים שבמקום אחר שאין שייך בזה שום חשש איסור....אבל הבגדים שיש בהן פריצות ממש שנעשו מחדש בבגדי נשים אף שבעוה"ר כיון שגם הישראליות מלובשות בהן גם מתחלה אין להחשיבן מלבושי נכרים מצד עצם הבגדים אבל עצם הפריצות .... אבל למעשה הא ודאי בגדים אלו יש לאסור על הנשים מצד עצם הפריצות אף אם נימא שליכא בהו האיסור משום מלבושי נכרים. ובמלבושי אנשים אין שייך זה. ידידו, משה פיינשטיין.

20. שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן כד
נשאלתי אם מותר לתת זר פרחים על ארונו של המת, או יש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו, שכן מנהג אוה"ע לעשות למתיהם.
...ומכיון שמצאנו שבימי רז"ל נהגו כבר בהנחת והולכת בשמים והדס על מטת המת, וכן לפני המת, לאו מנייהו קא גמרינן, ולדידן נמי משרא שרי. (ומסתברא ודאי שאין חילוק בין שושנים ופרחים לשאר בשמים). איברא דחזי הוית בחי' הר"ן (סנהדרין נב:) שכ', כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן, י"מ דה"ט משום שהתורה קדמה להם. ואינו מספיק, שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם. אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז, שמא ימשכו אחריהם כמותם. [ולא ס"ל להר"ן שיש ב' עניני חקים, חק ע"ז וחק הבל ושטות, כמ"ש התוס' (ע"ז יא) הנ"ל. וכמו שיתבאר להלן בסמוך]. ע"כ. אלא שי"ל דהתוס' יסברו כהי"מ שהביא הר"ן ז"ל, וס"ל שאין לומר כן בכל הדברים, עד שיהיה לנו הוכחה שאנחנו קדמנו להם במנהג זה. שבלא זה הו"ל ספקא דאורייתא ולחומרא. ומיהו במה שמבואר בדברי רז"ל אמרינן דלאו מנייהו גמרינן, שאל"כ לא היו חז"ל מניחים לנהוג כן. ובלא"ה יש להעמיס גם בד' הר"ן שהוא דרך הוכחה, שאילו היה בזה חק ונימוס ע"ז לא היתה התורה כותבתו, אלא היתה אדרבה מזהירה עליו פן ימשך אחרי ע"ז ונימוסיה. [ושוב מצאתי למהר"ש שולל בסי' /בס'/ נוה שלום (חידושי פוסקים סי' טז) שכ' ע"ד חי' הר"ן הנ"ל, דהא דבעינן כתיבא באורייתא הוא להורות ולאמת שאין בו צורך לע"ז, אבל באמת כל שאנו יודעים שאין בו צורך ע"ז, ויש טעם למנהג, אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. ע"ש]. ומעתה ה"נ במה שהוזכר בדברי רז"ל שנהגו כן, אין בזה משום ובחקותיהם ל"ת. ומה גם שי"ל קצת דהאי דנ"ד נמי חשיב כאילו כתוב בתורה, דכתיב בדברי הימים ב' (טז יד), גבי אסא מלך יהודה, ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד, וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים, ופי' רז"ל (ב"ק טז:) מאי בשמים וזנים ארשב"נ בשמים שכל המריח בהם בא לידי זמה. ע"ש. ואף שיש לצדד בראיה זו. עכ"פ נראה שיש לנו סמוכין לומר דאף בנ"ד לאו מנייהו גמרינן. ומה גם שי"ל דלא חשיב חק הבל ושטות, שהרי חשבוהו רז"ל לכבוד המת, והתירו לחלל יום טוב שני בעבור זאת. ודו"ק.
(ב) והנה הר"ן פ"ק דע"ז (יא) כ' בזה"ל, שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, פי' אינו מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם. לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז, אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהן צורך (נ"א סרך) ע"ז, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא. ע"כ. ומבואר דס"ל שכל שאינו חק ע"ז ויש טעם לדבר משרא שרי. ודלא כמ"ש התוס' דתרי גווני חוקה איכא. וכן מתבאר בחי' הר"ן סנהדרין (נב:). ... ומרן הב"י /ביו"ד/ (סי' קעח) הביא מ"ש מהר"י קולון (שרש פח), שאין לאסור משום ובחקותיהם ל"ת אלא בא' מב' ענינים. הא' הוא הדבר שאין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק. וכפרש"י ורמב"ן פר' קדושים. שכיון שעושה דבר משונה שאין בו טעם נגלה, אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. שאל"כ למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם. ותדע שכ' הסמ"ג במצות חוקות העכו"ם, וז"ל, במס' שבת (סז) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחקותיהם ודרכי האמורי. ועיינתי שם ובתוספתא דשבת ולא מצאתי אפי' א' שלא היה ניחוש ודבר תימה שלא נודע טעמו, כאותן המובאים בש"ס, שאין בהם לא טעם ולא סברא וכו'. והענין השני הוא הדבר ששייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו העכו"ם ג"כ אסור. להברייתא דספרי דקתני שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני וכו', שדברים אלו דברי שחץ וגאוה הם. ואף גם זאת נראה דהיינו דוקא כשהוא עושה כן כדי להדמות להם בלא תועלת אחרת. ודקדק כן מלשון רש"י. וסיים, ואפי' מנהג ישראל במלבוש אחד והעכו"ם במלבוש אחר אם אין מלבוש הישראל מורה על יהדות או צניעות יתר מאותו של העכו"ם אין שום איסור לישראל ללבוש את המלבוש שנהוג בין העכו"ם. ע"כ. ומבואר ג"כ דנקיט כשיטת הר"ן והריב"ש שכל שיש בו טעם ותועלת מותר, ואין צורך שיהיה כתוב בתורה. גם הרמ"א בהגה /ביו"ד/ (סי' קעח) פסק כד' הר"ן ומהרי"ק הנ"ל. וכ"פ מהריק"ש בהגהותיו שם. ע"ש. וקשה טובא דמה יענו כל הני רבותא להסוגיא דסנהדרין (נב:) דקאמר דלא שרינן שריפה על המלכים אלא משום דכתיבא באורייתא. וכן סייף. וכבר תמה מאד בביאורי הגר"א (סי' קעח) ע"ד הר"ן בזה, וכ' לדחות דבריו מההלכה. גם במנחת חינוך (סי' רסב) עמד ע"ד מהריק"ו הנ"ל. והניח בצ"ע. ע"ש....
(ה) ולענין הלכה נראה שהואיל ומרן הב"י הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכ"ה דעת הר"ן והריב"ש, וכן פסקו הרמ"א ומהריק"ש בהגהותיהם, נראה שכן עיקר לדינא. וכן ראיתי בשו"ת כהונת עולם (סי' עה), בענין המלבושים המיוחדים לישמעאלים אם מותר לישראל ללבוש כמותם, והרב הפוסק מהר"ח ישראל העלה להחמיר בזה. ובא רעהו וחקרו מהר"ש שפמי והעלה להתיר עפ"ד הר"ן ומהר"י קולון. ועיניהם נשאו אל רבם הרב המחבר כהונת עולם מהר"ם הכהן ז"ל להכריע ביניהם, ושרטט וכתב, דלענין דינא נ"ל דלית דין צריך בשש, דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"ש שרבו המתירים. ואף על פי שהרמב"ם סובר שאיסור תורה הוא, מ"מ כיון דמהריק"ו ראה דבריו ועכ"ז פסק להתיר, מסתיין דרב גובריה אמרה ואין אנו רשאין להרהר אחריו. ומה גם שמרן הב"י ורבותינו האחרונים הבאים אחריו הביאו דברי המהריק"ו בפשיטות, ואין חולק בדבר, הא ודאי דמדינא שרי. ומנהגן של ישראל תורה הוא כהלכתיה וכטעמיה של הרב הפוסק להתיר, ואין ספק שמרוב חסידותו של הרב מהר"ח ישראל לא פנה לצדדי ההיתר. אך אנא אמינא ולא מסתפינא דסמוך לבו לא יירא נכון לבו בטוח בה'. ע"כ. ...

21. שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קטו
עוד זאת למודעי אני צריך דהמהרי"ק כתב בתשובה פ"ח הנ"ל דודאי אין איסור ללבוש אלא כל מלבושי עכו"ם דאז עושה להתדמות להם אבל כל שלא לבש אפילו רק מלבוש אחד שלא כהם כבר לא עבר אחוקותיהם ודבריו מוכרחים והגע עצמך דאל"כ איך מותר לקנות נעלים בחנות שהולכים בהם עכו"ם וישראל ובזה ודאי רובא דרוב דעולם אינם מקפידים וכן קונים מכנסים וחלוקים ועוד ואין פוצה פה ומצפצף וע"כ דכל שנמצא איזה שינוי כבר ניכר שהוא יהודי ואינו רוצה להתדמות להם לא איכפת לן בשאר מלבושים. ומ"מ כל מה שאפשר לתקן ודאי חיוב לתקן, ולכן אומר אני דאפילו אותם הלובשים מלבושים כאלו מ"מ צריך לתקן הכפתורים והלולאות שיהיו מימין לשמאל היפוך ממה שעושים העכו"ם ובזה ודאי יראה בעצמו שאינו רוצה להתדמות להם ויוצא ידי חובתו וזה לפענ"ד מחויב לעשות לבד מה שידוע בזה ליודעי חן שצריך לגבר ימין על שמאל היפוך מעכו"ם והוא גורם בעונ"ה לכמה רעות ולאריכת הגלות מה שמוסיפין כח לשמאל ומגברים על הימין ומאד ראוי לזהר בזה.