When Tisha B'Av Falls on Shabbat (are marital relations allowed)
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/780428/Rabbi_Ari_Kahn/When_Tisha_B'Av_Falls_on_Shabbat_(are_marital_relations_allowed)
תשעה
באב שחל בשבת
הרב
ארי דוד קאהן
1.
תלמוד בבלי מסכת מגילה
דף ה עמוד א
אמר
רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה עמוד
ב ובקש לעקור תשעה באב, ולא
הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה. אלא: תשעה באב שחל להיות
בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה, ולא הודו חכמים.
2.
שו"ת תשב"ץ
חלק ב סימן רעא
ועוד
למה אנו מתענין בשבעה עשר בתמוז מפני שבו הובקעה העיר בשניה ואין אנו מתענין על
סמיכת רומיים בירושלם בשניה. ובזה הספק דחק עצמו רבינו הרמב"ן ז"ל
בהלכו' אבלו' ישנה יקחהו המעיין משם. ואינו מספיק אלא אם נוסיף ונאמר
שהנביאים שתקנו צום הרביעי לא ייחדו בזה אי זה יום והניחו הדבר מסור לב"ד
לטלטלו מיום אל יום על צרה כיוצא בה והיא הבקיעה בין שתהי' בט' ב' או ביום אחר כל
שהיא באותו חדש הדבר מסור בידן לקבעו ביום הבקיע'
3.
תלמוד ירושלמי (וילנא)
מסכת מגילה פרק א
ובתשעה
באב: ר' ירמיה בשם ר' חייה בר בא בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף ולמה בתשיעי
שבו התחילה הפורענות ותני כן בשביעי נכנסו לתוכו בשמיני היו מקרקרים בו בט' הציתו בו
את האור בעשירי נשרף רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי ולילי עשירי
ר' בא בר זבדא בשם ר' חנינה ביקש רבי לעקור תשעה באב ולא הודו לו אמר לו רבי אלעזר
עמך הייתי ולא איתאמרת אלא ביקש ר' לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו
אמר הואיל ונדחה ידחה אמר לו ידחה למחר וגזה ליה
4.
תלמוד ירושלמי (ונציה)
מסכת תענית פרק ד דף סט טור ב /ה"ו
מתניתא
פליגא על רבי יונה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין
מפני כבוד השבת רבי יונה בשם רב המנונא לתספורת הושבה רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסה
רבי אחא בשם רבי אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות לאחריו מהו רבי
יוחנן אמר לאחריו אסור ר' שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר
5.
תוספתא מסכת תענית (ליברמן)
פרק ג הלכה יג
תשעה
באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה
בשעתו ואין מונע מעצמו כלום
6.
תלמוד בבלי מסכת תענית
דף כט עמוד ב
אמר
לך שמואל: תנאי היא, דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות
בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואסור לספר
ולכבס מראש חדש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור. רבן
שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חדש
ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור, רבן שמעון בן גמליאל
אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן: ושלשתן מקרא אחד דרשו, דכתיב +הושע
ב'+ והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה.
7.
תורת האדם הרמב"ן
שער האבל - ענין אבלות ישנה
תוספתא
תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת
שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום, פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש
ולא אמרינן דברים שבצינעא נוהג.
8.
רמב"ם הלכות תעניות
פרק ה הלכה ח
, וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על
שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו
ע מחסר כלום.
9.
הגהות מיימוניות הלכות
תעניות פרק ה הלכה ח
[ע] אבל תשמיש המטה כתב ה"ר יצחק מווינ"א
דאסור בשבת שחל בו ט"ב ונדחה עד למחרתו מידי דהוה אאבל דאמר דברים שבצינעה
נוהג, ואינו נראה למורי ומכל מקום כתב שאין לשמוע לו במקום רבו עיין בסוף הלכות שמחות
וכן בעל הרוקח כתב להיתר:
10. רא"ש
מסכת תענית פרק ד סימן לב
ירושלמי (הל' ז) רבי בא
בר כהן אמר קמיה דרבי יוסי בשם רבי אבהו (אמר) תשעה באב שחל להיות בשבת שני שבתות מותרין.
כיון שנדחה התענית עד יום ראשון לא הוי שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. תוספתא
(פ"ג דתענית) חל להיות ט"ב בשבת אוכל אדם כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת
שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואין
צריך לנהוג דברים של צנעא. ורבינו מאיר ז"ל כתב בהלכות אבלות שלו כתב ה"ר
יצחק מוינ"א דתשעה באב שחל להיות בשבת אף על פי שאנו דוחין אותו עד למחר אותו
היום אסור בתשמיש המטה. מידי דהוי אקובר מתו ברגל שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל
ואפלו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל
ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית (דף
יג א) עכ"ל מורי. הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו כדי הוא בית
אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה. אף על פי שיש לי להשיב דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה
דברים כדאמרי' בפרק החולץ (דף מג א) דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לכבס ומותר
לארס וקודם הזמן הזה מותר לספר ולכבס ואסור לישא וליתן וכל העם ממעטין בעסקים. וגבי
אבילות אמרינן איפכא ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה
איבול שלשים יום ומשני רב אשי התם שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה בין אבילות דרבים
בין אבילות דיחיד. ומפרש רבינו תם שאני בין אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבילות
ישנה. דבמילי דיחיד הקילו טפי באבילות ישנה. אבל לענין משא ומתן שאני בין אבילות
דיחיד שהתירו במשא ומתן באבילות דיחיד ובאבילות דרבים אסרו כל דבר שהרבים מתעסקים בו
כגון משא ומתן דאיכא פירסום ויהא נראה כאינם חוששין להתאבל על ירושלים אלמא דבמילי
דצנעא ודיחיד יכול להיות שאנו מחמירין באבילות טפי מתשעה באב. והא דאמרי' בפרק (קמא)
[בפ"ד] דתענית (דף ל א) כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב היינו ביום תענית
תשעה באב ועוד קולא אחרינא איכא תשעה באב מקום שנהגו שאסור לספר ולכבס כגון שבת שחל
תשעה באב להיות בתוכה קתני התם ובחמישי מותר מפני כבוד שבת ובאבילות מקום שאסור לספר
ולכבס לא התירו מפני כבוד שבת. ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי' הוא מקיל ואני
מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל עכ"ל רבינו מאיר ז"ל.
ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר:
תניא
תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה
על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו:
11. שו"ת
הרשב"א חלק א סימן תקכ
ומה
ששאלת בט' באב שחל להיות בשבת מהו בתשמיש המטה? מי הוי כאבל דעלמא דאמרינן דברים
שבצנעה נוהג?
נראה
לי שאין נוהג בו שום אבלות. דהא אמרי' מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו דאבלות ישנה
שאני. וכ"ש דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוה. ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא
התם.
12. תלמוד
בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א
ותניא: אי אפשר
לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בשבעה. הא
כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו
בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר +ירמיהו ו'+ אוי לנו כי פנה היום
כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא
בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.
13. תלמוד
בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב
דאמר
רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב +זכריה ח+ כה אמר ה' צבאות צום הרביעי
וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי
להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא:
הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו
- מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! - אמר רב פפא: שאני תשעה
באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה
ביתר, ונחרשה העיר.
14. בית
יוסף אורח חיים סימן תקנד
יטו
ואם חל תשעה באב בשבת מותר בכולן. בסוף מסכת תעניות (כט:) תניא תשעה באב שחל להיות
בשבת אוכל ושותה ומעלה על שולחנו ואפילו כסעודת שלמה בשעתו וכתב שם הרא"ש (סי'
לב) תוספתא (פ"ג הי"ב) השנויה בלשון ברייתא זו וכתוב בה עוד ואינו מונע מעצמו
כלום ופירש הרא"ש כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש ואין צריך לנהוג דברים
של צנעא:
ומ"ש
והר"י כתב אף על פי שאנו דוחין אותו עד למחר אסור בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר
מתו ברגל וכו' עד וכן עמא דברז. בפסקי הרא"ש בפרק בתרא דתעניות (שם):
15. שולחן
ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף יט
אם
חל תשעה באב בשבת, (לט) <ט> מותר בכולן אפילו בתשמיש המטה. הגה:
כ ויש אוסרים תשמיש המטה, (מ) [טו] וכן נוהגין (טור בשם ר"י ואגור ומנהגים).
16. של"ה
מסכת תענית הגה פרק נר מצוה
אמנם
כשאירע לאשתו טבילת מצוה, נראה שלא יפרוש מאשתו. וגדולה מזו, התרתי טבילה לאשה בליל
תשעה באב שחל להיות בשבת, וכתבתי ראיות במקום אחר.
17. מגן
אברהם סימן תקנד ס"ק כ
כ
(פמ"ג) (מחה"ש) ויש אוסרין - ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג (ד"מ ומנהגים)
ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא
הראשונה (עס"ח):
18. ט"ז
אורח חיים סימן תקנד ס"ק ט
(ט) (פמ"ג) מותר בכולן כו'. - דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו
ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל
דנוהג ברגלו דברים של צנעה ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז
קרוי צנע' כמ"ש המרדכי במ"ק:
19. ביאור
הגר"א אורח חיים סימן תקנד סעיף יט
ויש
אוסרין כו'. כמ"ש באבל ברגל בפ"א דכתובות ובשבת פ"ג דמ"ק. וסברא
הראשונה ס"ל דבדברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות ועתו' דיבמות מ"ג ד"ה
שאני כו' ומפרש ר"ת כו' ולשון התוספתא סוף תענית ת"ב שחל להיות בשבת אוכל
כו' ואין מונע מעצמו כלום בהדיא התיר הכל:
20. משנה
ברורה סימן תקנד ס"ק לט
(לט) מותר בכולן אפילו וכו' - דהא איתא בברייתא ומעלה על שולחנו ואינו
מונע עצמו משום דבר והיש אוסרים ס"ל דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים
שבצנעא ולפ"ז אסור ג"כ לרחוץ ידיו בחמין שגם זה קרוי צנעא:
21. פרי
מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תקנד ס"ק ט
(ט) מותר. עיין ט"ז. ועיין סי' תקנ"ג אות ב'. וטבילה בזמנה
בט' באב בשבת עיין מג"א כ' דפוסק בשם של"ה דמותר, ועיין אליה רבה אות
י"ט משמע דאוסר לשמש עמה, ואי"ה במג"א יבואר בזה: ט' באב שחל בשבת,
כתב אליה רבה י"ח שאומר אב הרחמים דהוה כקינות ומזכירין נשמות הצדיקים ובסימן
תקנ"ט אות ו' בט"ז דמותר לעשות הספד בט' באב על תלמיד חכם והוא הדין אב הרחמים:
22. מחצית
השקל אורח חיים סימן תקנד ס"ק כ
(כ) וי"א כו' ופסק של"ה כו' (עס"ח). דכ' של"ה בשער
האותיות אות ק'. ניהו דכתב בסעיף ח' דבזה"ז ליכא טבילה בזמנה וליכא מצוה. מ"מ
הא כ' הרב"י בי"ד היכי דבעלה בעיר גם בזה"ז איכא מצוה. דהא יהושע נענש
ולא הניח בן הואיל וביטל ישראל לילה א' מפו"ר. כדאיתא ריש מגילה (וס"ל
לשל"ה דקפדי' יותר אעונה של ליל טבילה משאר מצות עונה. דבליל טבילה יש יותר לחוש
לביטול פו"ר דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ולכן אי לא נזדמן ליל טבילתה בשבת
לא סמך להתיר עונה כ"כ בס' א"ר) א"כ כיון דחשב הרב"י להטבילה
מצוה כשבעלה בעיר. ע"כ צ"ל דהתשמיש אז מצוה חשובה וניהו כשחל ט"ב
בחול לא התירו חז"ל התשמיש אפי' בליל טבילה דכדאי הוא בית אלהינו לבטל עליו טבילה
אחת (כדאמר ר"ח סגן הכהנים פ"ק דתענית) אבל כשחל בשבת כיון דבלא"ה רוב
פוסקים מתירים התשמיש במצוה רבה סמך על המתירים. אכן בס' א"ר כ' בשם זקנו
ה"ה מהרר"ש ז"ל שאסור ע"ש:
23. חיי
אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קלו
ערב
תשעה באב שחל בשבת או תשעה באב שחל בשבת ונדחה, אין לו כלל שום דין תשעה באב ואוכל
בשר ושותה יין אפילו במנחה. והמונע עצמו משום אבל, עבירה בידו. ומכל מקום לא ישב בסעודת
חברים. ולא ינהוג בשמחה אלא בדאבון נפש. ואם חל מילה, יעשה הסעודה קודם מנחה. ואסור
באכילה ושתיה ורחיצה בין השמשות, שהרי הוא ספק לילה. אבל לא יחלוץ המנעלים, עד שתחשך
ויאמר הש"ץ ברכו, דאסור להראות אבילות בשבת. והש"ץ חולץ קודם ברכו משום בלבול
הדעת, רק שיאמר מקודם המבדיל בין קודש לחול (תקנ"ב תקנ"ג):
סעיף
ב- תשעה באב שחל בשבת, אומרים אב הרחמים בשחרית (א"ר). ובמנחה אין אומרים צדקתך
צדק:
סעיף
ג - יש אומרים דאסור בתשמיש המטה כמו אבל דנוהג דברים שבצנעה, וכן נוהגין. ואמנם כשחל
ליל טבילה בשבת, יש מתירין. ונראה לי דאף על גב דקיימא לן בזמן הזה אין טבילה בזמנה,
מכל מקום משום ביטול מצות עונה, יש לסמוך על המתירין(א):
24. נשמת
אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קלו
א.
וזה נ"ל כוונת השל"ה ובזה מתורץ קושית א"ר מסעיף ח' דאין טבילה בזמנה
מצוה בזמן הזה ובפרט שרבו המתירין, שהרי כתב הטור (שהרמב"ם) [שהרמב"ן] וכן
הרא"ש מתירין וכתב הטור שכן עמא דבר. ומצאתי באורחות חיים שכן כתב הרשב"א
בתשובה. ואם כן אף שכתב רמ"א דנוהגין לאיסור, היינו במקום שאין כאן מצות עונה
שהרי יכול לקיים מאתמול, אבל בליל טבילה דאז הוא מצות עונה, בזה אין כאן מנהג וא"כ
יש לסמוך על המתירין. ונ"ל דהוא הדין בבא מן הדרך שאמרו בגמרא וסמכו על פסוק
"לא תאונה" כו' שלא תבוא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופרש"י שאז
מתאווה לזיווג, וא"כ בוודאי שגם האשה מתאוה וכשתתאוה אז היא מצות
עונה. ולכן נ"ל דהסומך בזה על המתירין לא הפסיד, והכל לפי מה שהוא אדם.
ומצאתי סמך לדבר בא"ר סי' תקנ"ח ס"ק ד' שכתב שלא לשמש בליל י' אם לא
בליל טבילה או בא או יוצא לדרך:
25. משנה
ברורה סימן תקנד ס"ק מ
(מ) וכן נוהגין - ומכריז [מה] השמש דברים שבצנעא נוהג. אכן אם אירע
ליל טבילתה בשבת זו הביא המ"א בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה וטובלת
ומשמשת ויש מחמירין גם בזה ועיין בח"א שכתב דכיון דבליל טבילה הוא מצות
עונה יש לסמוך בזה על המתירין והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור היינו במקום שאין
כאן מצות עונה משא"כ בליל טבילה [מו] ע"ש בנ"א ועיין בביאור
הגר"א דמשמע מניה ג"כ דהוא מצדד להלכה כדעת המחבר וא"כ יש לסמוך להקל
עכ"פ בליל טבילה:
26. שער
הציון סימן תקנד ס"ק מו
(מו) בכלל קל"ו ועיין שם עוד שכתב דנראה לי דהוא הדין
בבא מן הדרך יש להקל, שהרי אמרו בגמרא וסמכו על הפסוק לא תאנה וגו', שלא תבא מן
הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופירש רש"י שאז מתאוה לזיווג, ואם כן בודאי שגם האשה
מתאוה, וכשתתאוה אז הוא מצות עונה וכו', והכל לפי מה שהוא אדם, עד כאן לשונו:
27. כף
החיים תקנ"ד פ"ט
ונראה
דאם הוא עדיין בחור ויש לו תאוה ויש לחוש לשז"ל ח"ו ודאי יש להתיר משום
דחומרא דאתי לידי קולא הוא ויש לסמוך על דיעה ראשונה שכתב הש"ע.
28. ערוך
השולחן אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנד סעיף יז
יש
מי שאומר שלא יישן בליל ט"ב עם אשתו במטה אחת ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא
ונכון שלא יגע בה בלילה אבל ביום אין לחוש וגם בלילה אין לחוש רק לעולי ימים ומעולם
לא נזהרו בזה דישראל לא חשידי ח"ו ושבת שחל בו ט"ב ונדחה כמו שמותר באכילה
ושתייה כמו כן מותר בתשמיש המטה ויש אוסרין בתשמיש המטה וכן נוהגין והשמש מכריז לאחר
תפלת ערבית דברים שבצנעא נוהג ואם היה ליל טבילה מחוייב לשמש דכן עיקר לדינא [עמג"א
סק"כ וא"ר סקי"ט] וכמדומה שכן המנהג דכן דעת רוב הפוסקים ואין אומרים
צדקתך צדק במנחה בשבת שחל בו ט"ב או שט"ב ביום א' ולעניין אב הרחמים יש אומרים
ויש שאינם אומרים ויעשו כמנהגם:
29. שולחן
ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנט סעיף ט
ט'
באב שחל להיות בשבת * (לה) יא ונדחה ליום ראשון, (לו) יב בעל ברית (לז) מתפלל יג מנחה
[טו] בעוד היום גדול, ורוחץ, * ואינו משלים תעניתו <ז> לפי (לח) שיום טוב שלו
הוא.
30. משנה
ברורה סימן תקנט ס"ק לה
(לה) ונדחה וכו' - אבל אם חל מילה בט"ב שלא נדחה [ל] צריך להשלים
התענית ולאו דוקא בט"ב דה"ה [לא] בסתם תענית שגזרו הצבור או בכל ד' צומות
אם לא היו דחויין צריך להשלים [לב] וכן הדין לענין חתן ביום חופתו בסתם ת"צ או
בכל ד' צומות אם לא היו דחויין צריך להשלים התענית [לג] ונותנין הכוס לתינוק לשתות
אבל אם היו דחויין [לד] א"צ להשלים ומותר לשתות הכוס וכן לאכול אחר חופתו דרגל
שלו הוא:
31. שער
הציון סימן תקנט ס"ק לד
(לד) ודוקא ביום חופתו, אבל בשאר ז' ימי המשתה שלו צריכין להשלים אף
בתענית שנדחה, [מגן אברהם בשם כנסת הגדולה], ולכאורה טעמיה דעיקר שמחה הוא חד יומא,
כמו שאמרו במועד קטן דף ט', ומכל מקום לעניות דעתי אינו ברור כל כך, דהלא שבעת ימי
המשתה דוחין אבלות, דהויא לדידיה כרגל, כדאיתא ביורה דעה סימן שמ"ב. אחר כך מצאתי
בפתחי תשובה בשם תשובת בית יהודא דדעתו דאף בתוך ז' ימי חופתו אינו מחוייב להשלים עד
צאת הכוכבים בנדחה:
32. ביאור
הלכה סימן תקנט סעיף ט
* ואינו משלים תעניתו - וכן בחולי קצת ומעוברת שיש מיחוש קצת מותרים
לאכול [חידושי רע"א בשם תשובת שבו"י]:
32 If Tisha
B’Av falls on Shabbat, the fast is held on Sunday (S.A., O.Ĥ. 550:3). Shabbat
is observed as usual except that marital relations are forbidden (Rama, O.Ĥ.
554:19).
When Tisha B'Av falls on Shabbat, the main changes are:
The fast is postponed until Sunday.
Bathing is permitted on Rosh Chodesh.
Marital relations are forbidden on Friday night.
Washing any part of the body with hot water is forbidden
on Shabbat.
3. May a woman immerse in a mikveh on Friday night
that is Tisha B'Av?
Yes. In this case, marital relations are permitted.
On
Shabbat, all public displays of mourning are strictly prohibited. On this day
we eat, drink and rejoice as is customary—and even more so.
On this
day we eat, drink and rejoice as is customary—and even more so There are two
exceptions: a) If Shabbat is actually the 9th of Av, then marital
relations are forbidden.1 b) In all cases when
Tisha b'Av is observed on Sunday, it is forbidden to
study Torah starting with Shabbat midday (aside for those sections of
Torah which are permitted to be studied on Tisha b'Av). As such, on this
Shabbat we do not recite the chapter of Ethics of the Fathers as is
the custom in many communities on summertime Shabbat afternoons.
| This
because abstaining from relations does not constitute a public display of
mourning. However, as opposed to Tisha b'Av itself, when all forms of
intimacy are forbidden, on this Shabbat only actual marital relations are
banned. This prohibition does not apply if Friday night is mikvah night. According to normitave Ashkenazik custom marital relations are not practiced, there are exceptions so ask a compotent posek. |
additional sources
עוד מקורות
33. טור
אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד
ואם חל ט"ב
בשבת מותר בכולן וה"ר יצחק כתב אף על פי שאנו דוחין אותו עד למחר אסור בתשמיש
המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל שנדחה עד אחר הרגל אפ"ה דברים שבצינעא נוהגין ה"נ
שבת זו גבי ט"ב הוא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה והר"ם מרוטנבורג חלק עליו
וסוף דבריו ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי שאפי' הוא מיקל ואני מחמיר היה לי לעשות כדבריו
וכ"ש עתה שהוא מחמיר ואני מיקל וא"א הרא"ש ז"ל כתב ומיהו לשון
התוספתא דקתני ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר משמע אפילו בדברים שבצינעא
וכן עמא דבר וכ"כ הרמב"ן
34. לבוש
אורח חיים סימן תקנד סעיף יט
ואם
חל ט' באב בשבת מותר בכולן חוץ מתשמיש המטה שנוהגין איסור אפילו בשבת, ונוהגין להכריזו
בבית הכנסת להודיע לעם שאסור כמו באבל משום דברים שבצנעא:* הג"ה מידי דהוי אקובר
מתו ברגל שנדחה עד אחר הרגל, אפילו הכי דברים שבצנעא נוהגין כמו שנתבאר לעיל סימן תקמ"ח
סעיף ד', הכא נמי בשבת זו גבי ט' באב הוא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה, ועיין בעטרת זהב
סימן שצ"ט סעיף א'(י):
35. האגודה
מסכת תענית פרק ד
[תענית ל ע"א] כא. תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה אחר השבת יש
גאונים האוסרים ליל שבת ויומו בתשמיש המטה עיין בהלכות שמחות.
36. טורי
אבן מסכת מגילה דף ה עמוד ב
וביקש
לעקור תשעה באב. הקשו התו' הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ
כו' ותי' דרצה לעקרו לט' ולקובעו בעשירי וכדאמר אלמלא הייתי שם קבעתי' בעשירי. וק"ל
הא מסיק דתשעה באב שחל בשבת הי' ודחינוהו לאחר שבת דהיינו עשירי ואמר רבי הואיל ונדחה
ידחה, והודה ר"א גופי' דכך הי' המעשה דהא קרא עלי' טובים השנים מן האחד אלא שטעה
ע"י שכחה. ואס"ד דטעותו מעיקרא הוה דרבי רצה לעקור לת"ב לקובעו בי'
משום שבו נשרף היכל דעדיף הא כיון דלפי המסקנא תשעה באב שחל בשבת ואמר רבי הואיל ונדחה
מט' ידחה אפי' מעשירי אלמא טעמא דהואיל ונשרף בו רובו של היכל לאו מילתא היא אפי' היכא
דנדחה יום ט' מתענית מפני שחל בשבת אפ"ה אינו ראוי להתענות בעשירי כ"ש כשחל
ט' בחול וראוי להתענות בו שאין ראוי לקובעו בעשירי, ואיך טעה מתחילה מהיפוך אל היפוך
לומר דאדרבה עשירי עדיף ואפילו חל תשעה באב בחול ראוי לעקור התענית ולקובעו בעשירי
ובמאי טעה בזה. עוד תיר' התוס' דלא רצה לעקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תענית. ומיהו
מדאמר סתם רצה לעקור תשעה באב משמע שרצה לעקרו לגמרי. ורשב"א בחידושיו תירץ כיון
דבשאר צומות אמרי' בפ"ק דר"ה (דף י"ח ע"ב) רצו מתענין רצו אין
מתענין אם אין שמד ואין שלום ה"ה נמי בתשעה באב, והא דאמרינן התם דתשעה באב לאו
ברצו תלי' הואיל והוכפלו בו צרות לאו מדינא הוא אלא שנהגו כן, והא דרצה רבי לבטל לתשעה
באב היינו היכא דאין שמד ואין שלום. גם על תירוץ זה ק"ל דאהא דקאמר רחץ בי"ז
בתמוז הקשו התוס' מאי אריא לרחוץ אפי' לאכול נמי שרי כיון דאין שמד ואין שלום ותירצו
כיון דכבר קיבלו אבותינו על עצמן להתענות סתמא גם הם קיבלו, א"כ השתא בי"ז
בתמוז לא ביטל מלהתענות איך ס"ד שרצה לבטל ת"ב מלהתענות מה"ט דאין שמד
ואין שלום ובדוחק יש ליישב זה. ומיהו שם בפ"ק דר"ה לא משמע כדברי הרשב"א:
37. גבורת
ארי מסכת תענית דף כט עמוד ב
ובהכי
אתי שפיר הא דמייתי בגמרא להא רישא דתשעה באב שחל בשבת דאין לו ענין כאן להא דמשני
תנאי היא ולא הוה ליה לאתויי אלא לבבא דסיפא דאסיר לספר בלבד משום דהא רישא מגלי אסיפא
דלרבן שמעון בן גמליאל אפילו לאחריו נמי אסור וכדפירשתי. ואילו לפירוש רש"י לא
היה צריך הגמרא לאתויי לרישא כלל ובמאי דפירשתי ניחא הא דאסור לספר דסיפא ארישא דתשעה
באב וערב תשעה באב שחל בשבת קאי ובתשעה באב שחל בשבת לרבן שמעון בן גמליאל אמאי אותו
שבת אסור הא אמר בירושלמי תשעה באב שחל בשבת שתי שבתות מותרין פירוש הואיל והתענית
נדחה ליום ראשון אין קרוי שבוע שחל תשעה באב בתוכה אלא ודאי אשבוע שלאחריו קאי דכמו
שאזלינן בתר יום התענית להקל בחל תשעה באב בשבת דאין שבוע של תשעה באב קרוי לפניו אלא
יום התענית עיקר הוא הדין בשבוע שאחר יום התענית בתריה אזלינן לאסור משום דלאחריו וההיא
דירושלמי דשתי שבתות מותרין אפילו לאחריו אתיא כמאן דאמר לאחריו מותר.
ותדע
דהכי הוא דהא דאסר רבי שמעון בן גמליאל כל אותו שבת בעל כרחך שחל בשבת השבוע שנייה
קאי ומשום לאחריו דאי אשבוע ראשון ומשום לפניו ודלא כהירושלמי אם כן איך פסיק רבי שמעון
בן גמליאל אהא דאיירי ברישא מתשעה באב וערב תשעה באב שחל בשבת כל אותו שבוע אסור דמשמע
דאיסור של שתיהן שוה בשבוע אחת הא לא דמי דבחל להיות ערב תשעה באב בשבת שבוע שנייה
הוא לאחריו ובחל ת"ב בשבת שבוע ראשון הוא דאסור משום לפניו אי אזלת בתר עיקר תשעה
באב ולא בתר יום התענית אבל שבוע שנייה מותר אלא ודאי בחל ת"ב בשבת נמי שבוע שניה
הוא דאסור כמו בחל ערב תשעה באב ומשום לאחריו אבל שבוע ראשון שוין הן להתיר וכדברי
הירושלמי:
38. דף
על הדף תענית דף כט עמוד ב
בגמ':
ט' באב שחל להיות בשבת וכן ערב ט' באב שחל להיות בשבת וכו' ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת
שלמה בשעתו.
הגאון
הנצי"ב בעמק שאלה על השאילתות דר' אחאי גאון (שאילתא קנ"ח אות ג') כתב לדייק
מדברי הרמב"ם שס"ל שרק בערב ט' באב שחל בשבת התירו חז"ל לערוך סעודה
יותר מלימודו ואפילו כסעודת שלמה, אבל בט' באב עצמו שחל להיות בשבת לא חייבו אותו לחסר
מסעודתו, אבל מ"מ לא התירו לאכול סעודה יותר מלימודו, וזהו שלא כדברי הגמרא שלפנינו
שמבואר בשניהם "ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו", וע"ש בהעמק
שאלה במה שכתב בדברי השאילתות ובמש"כ שם להוכיח שהרמב"ם והשאילתות היתה להם
גירסא אחרת בדברי הש"ס, ולפניהם היתה הגירסא "ערב תשעה באב שחל להיות בשבת
אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו", הרי דלפי גירסא
זו הוזכר בברייתא רק דין ערב ט' באב שחל בשבת, אבל לא הוזכר דינו של ט' באב עצמו שחל
להיות בשבת.
במג"א
(סי' תקנ"ב ס"ק י"ד) כתב בשם הרוקח, דאעפ"י שמותר לאכול כסעודת
שלמה, מ"מ צריך לישב בסעודה זו "בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה", ומטעם
זה מסיק במגן אברהם "ולכן לא ישב בסעודת חברים, ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה
קודם מנחה".
ובספר
בכור שור בתענית (ל ע"א) העיר על המג"א הנ"ל וז"ל: "ותו כיון
דמוכח כאן דזה הוה כעין אבילות מה שממעיט חברים הרגילים אצלו, א"כ אסור בשבת,
ולא דמי למ"ש המ"א שם בשם הרוקח שישב בדאבון נפש, דההוא הו"ל צינעה
ודברים שבלב כמ"ש לב חכמים בבית האבל, ומי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה ג' עם חבריו
ומיודעיו ומונע שבת זה הו"ל כאבילות בפרהסיא".
39. תורת
האדם תוכן העניינים
קב.
ענין משנכנס אב ממעטין בשמחה במשא ומתן בנטיעה ובנין וכו', וענין ובחמשי מותרין, ענין
גיהוץ וכלי פשתן, וענין תשעה באב שחל להיות בשבת, וענין תספורת בשבת של תשעה באב שאסור
בכל שער שבו ובזקן כל שמעכב אכילה מותר, ומי שתכפוהו אבליו ושל שבת דט' באב והכביד
שערו מיקל בתער.
40. ריקאנטי
סימן קפד
תשעה
באב שחל להיות בשבת מותר בתשמיש אף על פי שהוא דברים של צנעה. לפי שאין נוהג בו אבילות
כלל. והר' יצחק מווינא אסר וכן הסכים הר' מאיר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה
אחת בשנה:
41. רבינו
ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב יח חלק ב דף קסד טור ב
תשעה
באב מאחרין ולא מקדימין פירוש תשעה באב שחל להיות בשבת מאחרין אותו עד לאחר השבת שהוא
יום ראשון כך פשוט במגלה ערב תשעה באב שחל להיות בשבת וכן תשעה באב שחל להיות בשבת
אוכל אדם כל צרכו פירוש מותר לאכל בשר ולשתות יין אפילו בסעודה המפסי' בה ומעלה על
שלחנו אפילו כסעודת שלמה ואינו מונע עצמו מכלום כך פשוט בתוספות פירוש אין מונע מרחיצה
וסיכה ותשמיש ההמטה ואין צריך לנהוג דברים שבצנעא. והרמ"ה כתב בהלכות אבלות שלו
כתב הרב רבי יצחק מוינא מורי דתשעה באב שחל להיות בשבת אף על פי שאנו דוחין אותו עד
למחרתו אותו היום אסור בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר את מתו ברגל וכו' הכא נמי שבת זו
הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה והרמ"ה חלק עליו ודחה ראייתו ולבסוף כתב נכון להחמיר
כדברי מורי שאפילו היה הוא מקל ואני מחמיר היה לנו לפשוט כדבריו כ"ש שהוא מחמיר
ואני מקל והדבר יצא מפי מורי וכל עדת ישר' יעשו אותו כדאי הוא בית אלהינו לאב' עליו
עונה א' בשנה עכ"ל הרמה
42. ספר
מצוות גדול עשין עשה דרבנן ג
תניא
(כט, ב ורש"י) תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל
ושותה כל רצונו אפילו בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בשעתו.
ונהגו רבותינו לאסור כל אותה שבוע לספר ולכבס אף על פי שנדחה לאחר השבת:
43. חיי
אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קלו סעיף ח
תשעה
באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, בלילה אסור לאכול בשר, כמו לעיל כלל קל"ה סי'
כ"ג. אבל ביום שני, מותר לאכול בשר ויין ואין עליו דין עשירי באב כלל, וכן הנוהג
להתענות בכל שנה עשירי באב, אין צריך להתענות (תקנ"ח):
44. קיצור
שולחן ערוך סימן קכה סעיף א
תשעה
באב שחל באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחד בשבת, אוכלין בשר ושותין יין. ואפילו בסעודה
שלישית שלאחר מנחה מותר בכל. אך לא ישב אז בסעודת חברים, אם חל ברית מילה יעשו הסעודה
קודם מנחה. אבל מותר לאכול עם בני ביתו ויכול לברך במזומן וצריך להפסיק מבעוד יום כי
בבין השמשות אסור באכילה ושתיה ורחיצה, אך המנעלים לא יחלוץ עד לאחר ברכו, והשליח צבור
קודם שמתחיל והוא רחום כדי שלא לבלבל דעתו ויאמר מתחלה ברכת המבדיל בין קודש לחול בלא
שם ומלכות.
סעיף
ב
-ליל שבת שחל בו תשעה באב אסור בתשמיש המטה אם לא כשחל אז ליל טבילתה.
סעיף
ד-
תשעה באב שחל בשבת יש להחמיר שלא ללמוד כי אם דברים המותרים ללמוד בתשעה באב ולכן אין
אומרים פרקי אבות, אבל לקרות הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום מותר, ומכל שכן קודם חצות
היום, ואם חל בערב תשעה באב אסור לאחר חצות היום בלימוד כמו בשאר תשעה באב.
45. ילקוט
יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן תקנא - ערב תשעה באב וסעודה המפסקת
א.
יש נוהגים להחמיר שלא ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות היום, אלא בדברים המותרים ללמוד
בתשעה באב, כגון מדרש איכה, הלכות תשעה באב, הלכות אבלות, וכדומה. ויש מחמירים בזה
אף בערב תשעה באב שחל בשבת. וכן בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון. ולענין הלכה
נראה, שבתשעה באב שחל בחול, אם יש לו צער כשאינו לומד כדרכו בכל ימות השנה, רשאי ללמוד
בערב תשעה באב אחר חצות במקום שלבו חפץ. ולענין תשעה באב או ערב תשעה באב שחלו בשבת,
מעיקר הדין יש להקל בזה. והמחמיר ללמוד דוקא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב, תבוא
עליו ברכה, ובכל ענין יזהר שלא יבטל כלל מלימודו מחמת כן. [ילקו"י מועדים עמ'
תקעו. הליכו"ע ח"ב עמו' קנ].
46. שו"ת
הריטב"א סימן ר
ומה
ששאלת לענין תשעה באב שחל להיות בשבת מהו לספר ולכבס באותה שבת.
תשובה
דין זה מפורש בירוש'א שהוא מותר וכן דעת רבותי' ז"ל.
47. שולחן
ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנג סעיף ב
תשעה
באב, לילו כיומו לכל דבר; ואין אוכלים אלא מבעוד יום, (ג) ג ובין השמשות שלו אסור כיום
הכפורים. הגה: (ד) ד <א> ומותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות מיהו
בחול נוהגין ה לחלוץ מנעלים (ה) קודם שיאמר ברכו, (ו) ואם הוא שבת חולצים ו לאחר ברכו
מלבד שליח צבור שחולץ (ז) קודם ברכו (הגהות מיימוני), רק [א*] אומר תחלה: המבדיל וכו'
(מנהגים בשם מהרא"ק); (ח) <ב> ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות
ואילך, כ"א בדברים המותרים בתשעה באב; * (ט) ולכן אם ז חל [ה] בשבת (י) אין אומרים
פרקי אבות, (מהרי"ל ומנהגים) וכן לא יטייל ערב תשעה באב.
48. ביאור
הגר"א אורח חיים סימן תקנג סעיף ב
ואם
הוא כו'. דאסור שום סימן אבילות בשבת כמ"ש בפ"ג דמ"ק ואף מה שפוסק מבע"י
הקשו בספ"ג דעירובין ואמרו שהרי אכל ושתה כל היום כו' משא"כ בחליצת מנעלים:
49. ביאור
הגר"א אורח חיים סימן תקנג סעיף ב
ונהגו
כו'. משום שמחה כמ"ש בסי' תקנ"ד ס"א וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג
שום דבר מדברים הנוהגים בט"ב רחיצה כו' כנ"ל:
50. ביאור
הלכה סימן תקנג סעיף ב ד"ה * ולכן אם
ולכן
אם חל בשבת א"א פרקי אבות - עיין במ"ב וז"ל המאמר מרדכי הוראה זו תמוה
היא וכבר ראיתי לקצת מן האחרונים דצווחו עלה אמנם הרב מ"א קיים דברי הרמ"א
ז"ל וכו' והאריך בזה ולבסוף סיים ואיך שיהיה נלענ"ד דאין לחוש לזה לפי
שאין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת כלל ומש"כ הרב מ"א להחמיר מטעם דיכול
ללמוד דברים המותרים בט"ב אומר אני שאין זה מספיק לפי שאין אדם לומד אלא מה שלבו
חפץ ועינינו הרואות דכמה ת"ח מתרשלים בלימוד המותר ביום ט"ב עצמו משום דצער
הוא להם ללמוד במה שאינם רגילין וגם אני בעוה"ר כאחד מהם ולכן איני חושש
לסברא זו ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לביה"ש ואי לאו דמיסתפינא מחברייא
הו"א דאפילו ביום ט"ב עצמו היה לנו להקל דבעוה"ר נתקלקלו הדורות וביום
ט"ב מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין ואפילו היודעים ספר וקצת הלומדים מקילין
בזה ופשיטא דבאופן זה טפי הוי עדיף להו ללמוד וכיוצא בדבר מצינו בירושלמי א"ר
אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחוה"מ כלום אסרו אלא כדי
שיהא אוכלין ושותין ושמחין ועוסקין בתורה וכדון אינון אוכלין ושותין ופוחזין ע"כ
ואף אנו נאמר כלום אסרו הלמוד אלא כדי שיהיו יושבין בעניני צער ואבילות ומתוך כך זוכרין
ודואגין על חורבן הבית והנה מטיילין ומשיחין שיחת חולין ומסיחין דעתן מן האבלות ומתוך
כך באים לידי שחוק והיתול אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש"ס ופוסקים פשיטא דאין
לנו כח להקל ושומר נפשו ירחיק עצמו משחוק והיתול וטיול והשם יכפר בעד השוגגים אמנם
בעט"ב יש להקל כיון שלא הוזכר בש"ס ופוסקים וכן אני נוהג אף בחול וסמיכנא
בהא על מהרש"ל ז"ל ומ"מ מי שמרגיש בעצמו שיוכל לדחוק וללמוד דברים המותרים
ולא ימעט מפני זה בלימודו קדוש יאמר לו ואחר כונת הלב הן הדברים עכ"ל:
51. משנה
ברורה סימן תקנג ס"ק ח
(ח) ונהגו וכו' - דתורה משמחת הלב ומ"מ כ"ז אינו מדינא דהא
מותר בעט"ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים
בט"ב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת
הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ"ש הרמ"א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים
שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש"ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר
גם לאחרים בזה גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך
בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט"ב
דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע"כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע"ש
וכן הח"א כתב דהוא חומרא בעלמא וע"כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:
52. תוספות
מסכת מגילה דף ה עמוד ב
ובקש
לעקור תשעה באב ולא הודו לו - קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא [דרבי] היה רוצה לעקור ט'
באב לגמרי והא אמרינן (תענית דף ל:) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה של ירושלים
ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין
ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות אי נמי יש לומר דרצה לעקרו
מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר ר' יוחנן (שם כט.) אילו הואי התם קבעתיה בעשירי.
53. חידושי
הרשב"א מסכת מגילה דף ה עמוד ב
אלא
מסתברא דאין זה מבטל דברי ב"ד חברו דאלו תקנה ראשונה בתנאי היתה דהא קרי להו צום
וקרי להו שמחה דכתיב צום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה וכו' ודרשינן מיניה בזמן שיש
שמד צום אין שמד ויש שלום שמחה אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין ואפי'
תשעה באב דאכולהו כתיב שמחה, והא דמחמרינן בט' באב הנהגת הדורות היתה הואיל והוכפלו
בו צרות, וכדאיתא התם בר"ה (י"ח ב') והלכך אלו רצה רבי לעקרו לא מבטל דברי
ב"ד שגדול ממנו הוא, ואף על פי שבו היו השלוחין יוצאין ולא על השאר כדאיתא התם
ואף על פי שנהגו להתענות אף בשאר, הואיל ולא קבלו עליהם חומרא כט' באב ולא הוכפלו בהם
צרות לא חששו להוציא שלוחים עליהם, כנ"ל.
54. שו"ת
דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמא
עוד
בהנ"ל כשחל בשבת ב"ה, יוניאן סיטי
א)
הנה ברמ"א סו"ס תקנ"ג ממהרי"ל ונהגו שלא ללמוד בערב ת"ב מחצות
ואילך כי אם בדברים המותרים בת"ב, ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות, ובלבוש
דאין חילוק בין אם חל ת"ב בשבת בין אם חל ערב ת"ב בשבת עיין שם ובא"ז
שם, וכן במג"א סק"ז דכשחל בשבת הוא כל שכן עיין שם, ובטו"ז סק"ב
דהרבה יש לתמוה על זה דאם אין איסור באכילת בשר ויין ואדרבה חובה עליו לאכול מפני כבוד
השבת כמ"ש בטור סי' תקנ"ב למה נחמיר עליו שלא ללמוד בפרט מי שיש לו שיעור
שרגיל בכך, ועוד הקשה דהרי קורין במנחה, וסיים ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד
שכרו עיין שם.
ובבכור
שור סוף תענית יישב קושיית הטו"ז דעונג לחוד ושמחה לחוד, ואכילת בשר דהוה עונג
אסור למעט בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג, אבל לימוד תורה דשמחה הוא דמקרי ולא נצטוינו
בשבת על השמחה עיין שם. אך לפי הירושלמי במגילה פ"א ה"ד דבשבת נמי איכא חיוב
שמחה, א"כ הדרא קושית הטו"ז לדוכתא ודו"ק. ומצאתי ביד אפרים סי' תרפ"ח
על הטו"ז סק"ח שהעיר כן וכתב שאפשר דהירושלמי לישנא בעלמא קאמר עיין שם,
אך בפר"ח שמה סק"ו שפלפל בדין אין מערבין שמחה בשמחה נראה שיש חיוב שמחה,
[ועיין ב"י סי' רפ"א], וכבר הארכתי בזה ואכ"מ.
ב)
ואפשר דאפילו להפוסקים דס"ל דאסור ללמוד בשבת זו אחר חצות, הני מילי ליחיד דלא
נראה כאבילות בשבת, אבל בני"ד אם נאסור הלימוד לבני הישיבה אין לך אבילות בפרהסיא
גדולה מזו דאסורה בשבת, וכמו שכתב הבכור שור בעצמו שם לגבי סעודה ג' בשבת דמי שרגיל
בכל שבת לסעוד סעודה ג' עם חביריו ומיודעיו ומונע שבת זה ה"ל כאבילות בפרהסיא
עיין שם. וביו"ד סי' ת' ס"א אף לגבי אבילות חדשה דחמירא, הביא מר"ת
שהיו קורין אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה מעצמו, ובטו"ז
שם מהרש"ל בתשובה דאבל שיום מילת בנו בשבת אין לו לעלות לתורה, ובפת"ש סק"ה
הביא משו"ת דת אש סי' ו' שדעתו אינו כן דכל חיוב שנמנע מלעלות מפני אבילותו הוי
כאבילות דפרהסיא עיין שם. ואפשר שבנ"ד אף הרש"ל מודה, וכמ"ש בתשובה
שם בסי' ע"א דלא דמי להעובדא של ר"ת וכו' דהתם כל שבת ושבת היה עולה אבל
אבי הבן יש כמה שבתות שלא עלה לתורה עיין שם, וא"כ בכה"ג לכל בני הישיבה
פשיטא דהוי כאבילות דפרהסיא אפילו אם לגבי יחיד הוי תלמוד תורה דבר שבצנעא, ועיין בפת"ש
שם סי' שפ"ד סק"א במ"ש מהח"צ עיין שם ודו"ק.
ואפשר
שגם הרמ"א שכתב שלא לומר פרקי אבות בשבת היינו דוקא ליחיד, ועיין בספר דברי אבות
להגה"ק מבוטשאטש בהקדמה שהיו מנהגים שונים אם לומר פרקי אבות ברבים יחד או כל
אחד בפני עצמו עיין שם, ונראה שהרמ"א קאי להמנהג שאין אומרים פרקי אבות ברבים
ובזה כתב שלא לומר כיון דלא הוי אבילות דפרהסיא.
ואפשר
דגם לטעם שכתב החתם סופר בשו"ת או"ח סי' קנ"ו, והובא גם בהגהותיו על
השו"ע סי' תקנ"ד, דהא דאסור בת"ת בערב ת"ב מחצות משום דכל מה שלומד
מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו והרהורו גביה בלילה ונכנס לאבל כשהוא שמח א"כ גם
בשבת אחר חצות אסור וכו' עיין שם, מ"מ אפשר לומר דבעוה"ר לא שייך האי טעמא
שיש כמה שהלואי שיהרהרו וישימו מחשבתם בשעת הלימוד להבין ולהשכיל, ואדרבה אם לא ילמדו
זה שמחתם ובאים לידי הוללות ושחוק וקלות ראש רח"ל, ודי לנו שאין בכוחינו להתיר
הלימוד בערב ת"ב שחל בחול כיון שהפוסקים הזכירו לערב ת"ב [ועיין לעיל בסימן
הקודם], ות"ב מקורו בש"ס [תענית ל' ע"א] ודו"ק, אבל בשבת ברור
דהוה עכ"פ כאבילות דפרהסיא בישיבה מבחורים ואברכי כולל שלומדים תמיד שיעוריהם
בשבת ודו"ק.
ושמחתי
מאד שמצאתי במור וקציעה שפסק כהטו"ז דמותר בת"ת דהוי כאבילות דפרהסיא עיין
שם, וכבר כתבנו דאפשר דבני"ד כו"ע מודו דמותר, ומשו"ה נמי בקרה"ת
במנחה לא מצאנו מי שיחלוק ע"ז, וכמו שהקשה הטו"ז, דשם כו"ע מודו דהוי
כאבילות דפרהסיא ודו"ק.
ג)
ואפשר שזה תלוי במה שכתב הרמ"א סי' תקנ"א סעיף א', דאסור להחליף בגדי שבת
אפי' בשבת חזון, ועיין בחיי אדם סוף כלל קל"ג שבווילנא נוהגין ע"פ הגר"א
ללבוש בגדי שבת, וכן כתב הגר"י עמדין בסידור בשם אביו החכם צבי דאפי' כשחל ת"ב
בתוכו נהג ללבוש בגדי שבת ולא שינה מאומה, והביאו ג"כ במשנ"ב סק"ו,
ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ג כתב דכשלובש בגדי חול נוהג אבילות
בשבת בפרהסיא עיין שם, וע"ע בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קנ"ח [באמצע
ד"ה וכיון]. ובדעת תורה להגאון מברעזאן בסי' תקנ"א סעיף א' דלהמבואר בטור
ושו"ע יו"ד סי' שע"ט ס"ד דאם כולם אבלים לא מקרי פרהסיא ה"נ
בזה עיין שם ובסו"ס תקנ"ב.
ומ"מ
לפי מנהגינו שנוהגים כהח"צ והגר"א ללבוש בגדי שבת וכמנהג הספרדים משום דהוי
אבילות בפרהסיא, א"כ ה"נ דיש להתיר ללמוד תורה. וכ"ש הוא לפי האריז"ל
שלא להראות שום אבילות בשבת אפי' באבילות חדשה וכ"ש בישנה, ועיין בברכ"י
סי' ת' סק"ו. ולפענ"ד להכי לא נהגו לומר בשבתות שאחר פסח הפיוטים המדברים
מהחורבן, מלבד הטעם שהוא בתוך ברכת ק"ש ודו"ק. וגם לא נהגו לשנות הניגונים
בזמר לכה דודי ובהפטרת חזון וכדו' ודו"ק. וכ"ש בזה דמותר ללמוד בשבת, ועיין
בספר דבר יום ביומו מאביו של הגאון מוהרי"ש.
ואפשר
לתלות בהמבואר בב"ח בסי' תק"נ וסי' תקנ"ד דת"ב מדרבנן, ובטו"ז
סי' תקנ"ד סק"ד דהוא מדברי קבלה לצום ותענית ואבל, והארכתי מזה בתשובה [לעיל
סימן רל"ב] מדברי הראשונים ולהרשב"א הוא רק מנהג הדורות ומשאר פוסקים דמחלקי
בין ת"ב לשאר צומות. ולהני פוסקים דלא הוי אלא מדרבנן אפשר שלא קיבלו עליהם שום
אבילות בשבת, אך אם נאמר דהוי מדברי קבלה וד"ק כדברי תורה אפשר דאפילו בשבת ג"כ
ודו"ק.
ולמה
שבארתי בתשובה שם והבאתי מהבגדי ישע סי' תק"נ סק"ג ביישוב דברי השל"ה
שמחמירין בכל החומרות בכל הג' צומות דעכשיו דאין רגע בלא פגע וכל יום קללתו מרובה משל
חברתה הוה הצום והאבל חיוב מדברי קבלה עיין שם, ומכ"ש עכשיו שרח"ל בכמה מדינות
ומקומות הצרות מתרבות מחבלי משיח שממש באו מים עד נפש, יהיה עכשיו לכו"ע מדברי
קבלה, ולזה אפשר ליישב שבזמן האריה"ק בא"י ואולי בכל העולם היה בגדר אין
שלום ואין שמד, אבל כעת הוא בגדר צום ולזה נהגו בני אשכנז להזכיר אף בשבת, ואלו ואלו
דא"ח. וכבר הארכתי בזה שעוררו הפוסקים אי שמד בכל העולם או שיהיה שמד באיזה מדינה,
וגם אם עכ"פ באותה מדינה שיש הגזירה רח"ל יהיה צום מדברי קבלה, [עיין לעיל
סימן רל"ד]. וגם יל"ע מה גדר שמד, אי זה בע"ז ממש כמו בנבוכדנצר וחביריו
ימ"ש, או כל ענין שגוזרין ומתכוונין להעביר על הדת רח"ל ומכ"ש בכפיות
שונות ג"כ נקרא גזירת שמד, ויש להאריך בזה הרבה גם לענין ערקתא דמסאני ואכמ"ל.
ומ"מ
נראה כיון שחורבן ביהמ"ק מעון ביטול תורה וכמאמה"כ [ירמיה ט' י"ב] על
עזבם את תורתי וגו', ועי' בתדב"א פי"ח, ובב"ב דף ח' ע"א אי תנו
כולהו עתה אקבצם, ובויק"ר פרשה ז' אות ג' והובא בפסדר"כ פרשה ו' אות ז' ר"ה
אמר תרתי אין כל הגלויות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות מ"ט גם כי יתנו וכו',
ובעוה"ר שעבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו [ירמיה ח' כ'], ותמוה מה זה לקציר
וקיץ, אך בברכות דף ל"ה ע"ב מחלוקת ר"י ור"ש עיין שם, וזה שאמר
דכיון שכל טירדותינו ועסקינו בקציר וקיץ לכך לא נושענו. ואפשר שלכך כתב לוא בוא"ו
אל"ף, שאף אם היה כבר זמן הגאולה לו נושענו, מחמת ביטול תורה לא נושענו והבן.
ולכך
החיוב ביתר שאת ויתר עוז להרבות תורה עכ"פ ביום השבת יומא דאורייתא עי' בני יששכר
מאמרי השבתות מאמר א' אות ה' ואות כ"א עיין שם, ובזוהר שלח דף קע"ג ע"א
ובכמ"ק בזוה"ק, ועי' בזוהר ויקהל דף ר"ה ע"ב, ובזוהר אמור דף צ"ה
ע"א, ובתדב"א פ"א יום השבת יעשה כולו תורה עיין שם. ובזכות זה נזכה
שהחונן ומרחם על כל בריותיו אשר ברא ישבור עול הגויים ועול הגליות מעל צוארינו ונוושע
תשועת עולמים ע"י משיח צדקינו בב"א.
55. שו"ת
דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמ
באיסור
ללמוד בערב תשעה באב ותשעה באב, ובחיוב תלמוד תורה
ב"ה,
מחנה שארית הפליטה וואדבורן, ח' מנ"א תשמ"ב
ע"ד
מה שהביא במשנה ברורה סי' תקנ"ג סק"ח לערער על מ"ש ברמ"א שם סעיף
ב' דנהגו שלא ללמוד בערב ט"ב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בט"ב עיין
שם, והנה במקומותינו נהגו כהרמ"א, ואפילו כשחל ערב ט"ב בשבת שהתירו לאכול
אפילו כסעודת שלמה בשעתו לא למדו רק בדברים המותרים, [וע"ע להלן בסימן הסמוך].
ונראה
לומר בטעם המנהג, דמצינו שלא חרבה ירושלים אלא בעון ביטול תורה [עי' תדבא"ר פרק
י"ח, ובמס' כלה פ"ח ה"ד, ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז שוויתר
הקדוש ברוך הוא לישראל על עכו"ם ועל ג"ע ועל ש"ד על מאסם תורה לא וויתר
וכו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי עיין שם], ואיתא בירושלמי יומא פ"א ה"א
[דף ה' ע"א] כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאלו הוא החריבו, והכוונה דלולי
שעבירות אותו הדור בידיהם היה ביהמ"ק נבנה בימיהם, וכמו בשעת החורבן כן עכשיו
עיקר עיכוב הגאולה בשביל עון ביטול תורה שבעוה"ר שכיח מאד בזמנינו, ולולי עון
זה היה צום ט"ב זה מכבר נהפך לנו מאבל ליו"ט, ולכן תקנו להמנע מלעסוק בתורה
בערב ט"ב, דאף שמותר ללמוד בדברים הרעים הרי אין אדם לומד כי אם במקום שלבו חפץ,
וכמ"ש במאמר מרדכי המובא במשנ"ב שמה, וזה בבחי' עת לעשות לה' הפרו תורתך
[עי' ברכות ס"ג ע"א], ובמנחות דף צ"ט אמר ר"ל פעמים שביטולה של
תורה זהו יסודה עיין שם, להראות שאם היו בני ישראל עוסקים בתורה לא היו שולטים ידי
זרים בביהמ"ק להחריבו דכח התורה היה מגין עליהם, ומה שעלינו להתענות שוב בט"ב
זה הוא בסיבת ביטול תורה, ומזה יתבוננו ויתעוררו בתשובה וכל אחד יפשפש במעשיו ובעון
בטול תורה שבידו ויתן אל לבו לדעת שאילו היינו עוסקים בתורה היה החודש נהפך מיגון לשמחה
וביהמ"ק היה עומד על מכונו, וכמ"ש בב"ב דף ח' ע"א גם כי יתנו בגוים
עתה אקבצם וכו' אי תנו כולהו עתה אקבצם. ומזה הטעם היה ג"כ נהוג בכל תפוצות ישראל
שלא ללמוד בליל ניט"ל (לילה שנולד בו אותו האיש), להורות שאילו היו לומדים תורה
לא היתה הטומאה מתגברת לקבל כח כזה.
ויעויין
במ"ש זקה"ק בבני יששכר [חודש תשרי מאמר ד' דרוש י"ד] בשם החיד"א,
שהתורה מכפרת אפילו על עבירות שאין תשובה מועלת עיין שם, ולזה רומזים במה שנמנעים מלעסוק
בתורה אפילו בערב ט"ב, שאילו היו עוסקים בתורה בזמן החורבן ואפילו בערב ט"ב
כשכבר נכנסו להיכל, עכ"ז בכח התורה היו דוחים את הפורענות מלבא עליהם.
ובתענית
כ"ט ע"א, אמרו כשחרב ביהמ"ק בראשונה אותו היום ערב ת"ב היה וכו'
ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה"א
עד שבאו נכרים וכבשום וכו', ובערכין י"א ע"ב כשחרב הבית בראשונה אותו היום
ת"ב היה וכו' האי שירה מאי עבידתיה וכו' אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו
עיין שם, ובתוס' בתענית הביאו כן מהירושלמי והגר"י פיק כבר העיר עה"ג שזה
מפורש בש"ס דילן בערכין. וההוראה בזה נראה דהנה אין טוב אלא תורה [ברכות ה' ע"א],
ומי שאינו עוסק בתורה הרי זה היפוך מטוב, וזה שנרמז ברעתם יצמיתם, שמשום שלא היו עוסקים
בתורה שהיא טוב באו אויבים וכבשום.
ונראה
עוד בנתינת טעם על שלא לומדים בט"ב, להראות שעיקר האבילות על שגלינו מארצנו אינה
על שניטלה המלכות והשררה מאתנו, אלא על שרוב הטלטולים ועול הגליות מונעים בעדנו מלעסוק
בתורה, וכבגמ' חגיגה ה' ע"ב כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה,
ועל זה דוה לבנו ומבקשים מהשי"ת שישוב שבותנו ויחדש ימינו כקדם ומלאה הארץ דעה
את ה' ב"ב אכיה"ר.
ב)
והלום ראיתי בכף החיים סי' תקנ"ד ס"ק י' אהא דמותר לקרות בדברים הרעים וכו',
שהביא מער"ה אות א' וז"ל, ואם אינו רוצה ללמוד כלל רשאי ולא אמרינן כיון
דמותר אינו רשאי לבטל ד"ת כמו שהאריך המטה יהודה ביו"ד סי' שפ"ד גבי
אבל יעו"ש עכ"ל. ואין הספרים תח"י לעיין בסברתם, אך לענ"ד נראה
פשוט דשייך לומר כן להשיטות בטור יו"ד סי' שפ"ד ובב"י שם דאסור ללמוד
שום דבר, אבל להשיטות שם ולהלכה בשו"ע שם סעיף א' דמותר לקרות בדברים הרעים, אין
זה רשות, דלא מצינו במצות ת"ת גדר רשות. וכן משמע ממ"ש בב"י סי' שפ"ד
מהירושלמי דאם היה להוט אחר התורה מותר עיין שם, ואם אין מצות לימוד התורה באבל לא
מסתבר לחלק בזה ודו"ק.
ובשו"ת
חכם צבי סי' ק', והובא בפת"ש שם סק"א, שהטעם שאבל אסור לקרות הוא מפני שיכול
לקרות בדברים הרעים שבירמיה והלכות אבילות ולכן ברגל שאסור ללמוד דברים כאלה התיר ללמוד
כל דבר דאינו נכון לישב בטל עיין שם, משמע דס"ל שיש חיוב תלמוד תורה אלא דכיון
שיכול ללמוד דברים הרעים אסרו לו ללמוד שאר דברים משום פקודי ה' ישרים משמחי לב, ואם
באבילות חדשה כך כ"ש באבילות ישנה דת"ב דקיל טפי, ולכו"ע מותר ללמוד
בדברים הרעים כמבואר בטור וב"י שם ובאו"ח סי' תקנ"ד וז"ב.
ג)
וכעת הגיע לידי הספר מטה יהודה, וראיתי שהאריך שם [בשבט יהודה סי' שפ"ד דין ד']
בהוכחות שבאבל אין חיוב לימוד התורה והוי רק רשות, מדכתיב הלשון אבל פטור משמע פטור
לגמרי. וכן לא מסתבר שיחלקו שני מ"ד שלחד הוי איסור ולהב' הוי חובה. ועוד הביא
מהב"י בשם הרמב"ן, דת"ת שאני מתפילין שאסור רק ביום ראשון שהרי יכול
לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית, ומדלא כתב כיון שעוסק בדברים הרעים ש"מ דהוי
רשות. וגם דמהך טעמא גופא דפטר עצמו בק"ש יפטר גם מלימוד דברים הרעים. וכן משמע
מדילפינן מיחזקאל דכתיב דום ודום לגמרי משמע. ומוכח כן גם ממ"ש רש"י במ"ק
דף כ"א וז"ל, ואסור לקרות כדאמרינן לעיל מדאמר רחמנא ליחזקאל דום, והא דאמר
אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו
שמחה עכ"ל, ואי איתא דמותר בדברים הרעים וחייב למה לא העמיד הך דאבל חייב בכל
מצות האמורות גם בתלמוד תורה. וכן משמע מדקאמר ואם היו רבים צריכין לו מותר ולא קאמר
חייב, אלא רק דאיסורא ליכא. וכן מהא דריה"ג שכתב הלשון אינו נמנע, ואם היה חובה
היו גם שאר החכמים צריכים לעשות כן, עכת"ד עיין שם.
ואחרי
המחילה מכת"ה לא זכיתי להבין ההכרח לזה. דמ"ש להוכיח מהלשון פטור, הנה לא
מצאתי לשון זה לא בגמ' ולא בטוש"ע. ומ"ש דלא מסתבר שיחלקו שני מ"ד וכו',
לפענ"ד דבמצות לימוד התורה לא שייך רשות אלא איסור או חיוב, וכיון שמותר לעסוק
בדברים הרעים הוא ממילא מחויב ועומד, דרק משום פקודי ה' ישרים משמחי לב אסרוהו לעסוק
בדברים המשמחים ולא משום דעצם הלימוד הוי רשות.
גם
מ"ש מהלשון דום, לכאורה אין הכרח לפרש כפשוטו ממש שמחויב לעשות עצמו כאלם, ועיין
מו"ק כ"א ע"א תוד"ה ואסור עיין שם ודו"ק. ומה שהוכיח ממ"ש
רש"י בדף כ"א, הנה מלשונו שכתב אבל הני אית בהו שמחה, משמע דרק אדברי תורה
שיש בהם שמחה קאי ודו"ק.
ומ"ש
עוד ממ"ש ואם היו רבים צריכים לו מותר ולא קאמר חייב, נראה דכיון שאף המתירין
חילקו בין לימוד לעצמו ללימוד לרבים שבזה ראוי טפי להחמיר עיין בטור סו"ס שפ"ד,
לזה קאמר דאם רבים צריכים לו א"צ להחמיר ומותר ללמוד גם ברבים. וכן י"ל במ"ש
מהלשון אינו נמנע. ומה שתמה דאם היה חובה היו גם שאר החכמים צריכים לעשות כך, י"ל
שהיו אחרים שלימדו במקומם ולא ראו צורך לעשות כך, וכנראה שלא היו דורשים אלא בהלכות
שהיו נחוצות לשעה שנצטרכו לבא בעצמם לדרוש.
ד)
ומה שנקט בפשיטות שאין מצות לימוד התורה חובה כל היום דבקריאת שמע שחרית וערבית נפטר
לגמרי וכהך דרשב"י במנחות צ"ט ע"ב, הנה בטור יור"ד סי' רמ"ו
ובב"י ובמחבר שם לא נזכר כלל הא דאפילו קרא ק"ש שחרית וערבית יצא, ורק בד"מ
אות א' הביא מהגמ"י וז"ל, ובשעת הדחק סומכין אהא דאר"י אפילו לא קרא
אלא ק"ש שחרית וערבית לא ימוש קרינן ביה וכ"ה בסמ"ג עכ"ל, וכן
ברמ"א שם סעיף א'. ויעויין בלח"מ פ"א מתלמוד תורה ה"ח, וברדב"ז
ח"ג סי' תט"ז (תתנ"ט) עיין שם. ובב"י או"ח סי' מ"ז בד"ה
כתוב בתשובת הרשב"א וכו', כתב בטעם שאין מברכין בת"ת לאחריה כיון דמצות הגיית
התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה עיין שם. ובשו"ע
הרב פ"ג מהלכות ת"ת ס"ד ובקו"א שם באריכות דרק באקראי יכול לפטור
עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, ומהתקו"ז דף ס' וז"ל וכי יכול בר נש לאתעסקא
באורייתא יומם ולילה כל ימיו וכו', משמע שדוקא כל ימיו אי אפשר לו לעסוק יומם ולילה
דלפעמים יקרה שיהא טרוד ויהא מוכרח לסמוך אקריאת שמע שחרית וערבית, אבל באינו טרוד
מחויב לעסוק בתורה יומם ולילה כפשוטו עיין שם.
ושוב
הראוני בשד"ח מערכת הוא"ו כלל ט"ו, שהאריך בזה טובא דאין זה פשוט דמצי
פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, והביא מהרבה שעמדו על הסתירה מרשב"י אדרשב"י
שאמר בברכות דף ל"ה ע"ב אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה,
ובמנחות צ"ט ע"ב אמר דאפילו קרא קריאת שמע וכו', ומהגרי"ש ביד שאול
סי' רמ"ו שיישב דלא אמר רשב"י דסגי בק"ש אלא למי שאי אפשר לו לעסוק
יותר שאין לו פנאי אז יוצא בזה, ויישב בזה מ"ש הר"ן בנדרים דף ח' דלא מסתבר
שיהא נפטר בזה וכו' שהקשה הרב בית הלל שדבריו הם היפוך ש"ס דמנחות וכו', דודאי
מצוה איכא כל היום וכמו בצדקה שכל מה שנותן הוא צדקה אף שהמרבה משובח וכו' עיין שם.
וכן הביא שם מתוס' ר"י החסיד עמ"ס ברכות וז"ל, רשב"י אומר אפשר
אדם חורש בשעת חרישה וכו' לאו משום דסובר ר"ש שהוא חובה דהא במנחות איהו קאמר
דאפילו לא קרא וכו', אלא מצוה בעלמא הוא דקאמר מפני ביטול תורה עכ"ל, מבואר דעכ"פ
הוי מצוה בלימוד כל היום עיין שם שהרחיב הדיבור בזה.
וביותר
יש לתמוה בזה דהא גופא קשיא האיך התירו לאבל ובט"ב לקרות שמע, וידוע האריכות לגבי
קרי"ש אם הוי כעוסק בתורה, עיין ב"י סי' מ"ז בהך דבירושלמי והוא ששנה
על אתר, ובב"ח ובדרישה אות א', ובשו"ע סי' מ"ו סעיף ט' לגבי הקורא סליחות
ופסוקים אם צריך לברך ברכת התורה, ובט"ז סי' ו' סק"ה עיין שם, [וע"ע
לעיל סימן נ"א, ובשפע חיים מכתבי תורה ח"ב סי' פ"ח], ועכ"פ לתירוץ
הא' בב"י ולהשי' דגם בפסוקים דרך בקשה חייב בברכת התורה, ובשאג"א סי' כ"ד
דבקרי"ש ודאי דחייב לברך תחלה ברכת התורה עיין שם, א"כ כשקורא את שמע הריהו
עוסק בתורה בט"ב או באבלו, ובפרט אצל תלמידי חכמים שתמיד עולה במחשבתם איזה פירושים
תוך כדי אמירתם, ולא אישתמיט לחד מהפוסקים לומר שאסור להרהר בפירושים מלבד פירוש המלות.
ודוחק לומר שצריך לכוין שלא לצאת בזה מצות ת"ת ומועיל מטעם היפוך כוונה כבתוס'
בסוכה דל"ט ע"א ובתר"י ברכות י"ב, (ועי' בהקדמה לאגלי טל לגבי
כוונה במצות ת"ת), וגם דסו"ס הרי איכא שמחה והסחת דעת מאבילות. וההכרח מזה
שאין האיסור על עצם לימוד התורה, אלא שאסרו לעסוק וללמוד בדברים המשמחים ואילו בשאר
דברים הוא מחוייב ועומד, וה"נ בקרי"ש כיון דהוי מסדר התפלה לא רצו לאוסרו,
ועיין במאירי סוף תענית לגבי שירת הים, ובמג"א סי' תקנ"ד סק"ו ודו"ק
היטב.
ושם
בשד"ח בתחלת דבריו הביא גם ממהרי"ץ שהקשה במאי דקיי"ל דאבל אסור בדברי
תורה, איך יבא אבילות דרבנן וידחה עשה דלימוד התורה דאורייתא, ושיש לתרץ בדוחק שיוצא
בקריאת שמע שחרית וערבית, והגאון בעל שד"ח תמה עליו דמלבד שאינו פשוט כ"כ
הדין דיצא בזה קשה דהרי יכול לעסוק בדברים הרעים וכו' עיין שם. וזה כמ"ש דעכ"פ
בלימוד דברים הרעים הוא חייב ושייך בו מצות לימוד התורה, וה"ה לגבי ט"ב.
וע"ע בשד"ח אסיפת דינים מערכת בין המצרים סימן ב' אות י"ב, במה שחקר
השולחן גבוה איך תדחה אבילות ישנה מצות ת"ת, וכתב השד"ח שפשוט הוא שבט"ב
אינו פטור מת"ת רק שאסרוהו ללמוד בדברים המשמחים עיין שם.
ה)
ועכ"פ בט"ב נראה ברור שאי אפשר לומר דליכא מצות לימוד התורה, ורק לגבי אבל
להשיטות שאסור לגמרי לדידהו אפשר שאינו מחויב בת"ת, ולהלכה קיי"ל דגם באבל
מותר בדברים הרעים, אבל באבילות ישנה דט"ב שלהדיא שנינו בתענית דף ל' קורא בדברים
הרעים, פשוט ששייך מצות ת"ת.
ואולי
היה מקום לומר דהנה בט"ב נחלקו בתענית שם אם שונה במקום שאינו רגיל לשנות וכו',
ולמ"ד דאינו שונה אפשר דס"ל דאין מצות לימוד התורה, דמ"ש שם דקורא בקינות
(ובר"ח שם פי' איכה) באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, היינו לקונן על החורבן ולא
בגדר לימוד, וכן ספר איוב כדי שלא יבא לקנטר ח"ו מרוב צער, עיין רש"י ב"ב
ט"ו ע"א ד"ה משל היה ללמוד הימנו תשובה למקטרגים על מדה"ד ושאין
אדם נתפס על צערו עיין שם. ואף אם מצוות אין צריכות כוונה אפשר דאין זה נחשב ללימוד
כיון שכונתו רק לקונן, וכעין מ"ש הר"ן בר"ה דף ל"ג דאף דמאצ"כ
מ"מ בנתכוין למצוה אחרת כגון לחנך התינוקות אינו יוצא דמינה מחריב בה עיין שם,
ולפ"ז אפשר דאין מצות לימוד התורה בט"ב ובאבל. ועיין בשבה"ל השלם הל'
שמחות סי' כ"ו שהביא מתשו' הגאונים וז"ל, דכל יום שאסור לקרות בתורה כגון
אבל וט"ב אסור לברך ברכת התורה פי' במאה ברכות עכ"ל ודו"ק. אך ממה דקיי"ל
שמותר לשנות אפילו בפרק אלו מגלחין דלא שייך כלל לחורבן ביהמ"ק, נראה שיש מצות
לימוד התורה וכמ"ש ודו"ק.
56. שו"ת
משנה הלכות חלק יא סימן תנט
מוצאי
ט"ב הנדחה אי אסור בדברים שבצנעה
לכבוד
ידידי היקר וכו' הי"ו. אחדשכ"ת.
ובדבר
השאלה אם חל ט"ב בשבת ונדחה ליום א' אי מותר לשמש בלילה כלומר מוצאי התענית שהוא
כבר ליל י"א.
לפום
ריהטא נראה דרק אכילת בשר ושתיית יין אסור מיד בלילה משום אבילות של יום ומהר"ש
ויטל הביא בשם אביו הגר"ח ויטל שאם הי' נדחה אכל גם בשר בלילה וכ"כ הפר"ח
והברכ"י א"ח סי' תקנ"ח אות ב' וכן מצאתי בא"ר דט"ב נדחה אין
להחמיר במוצאי ט"ב,
אלא
שצ"ע מטעם בריאות שדעת חכמי הרפואה שאין לשמש ביום שהתענה בו לפי שנחלש מחמת התענית
ורק בליל טבילה שהוא מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע.
דושה"ט
בלב ונפש, מנשה הקטן
