http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/747969/Rabbi_Ari_Kahn/Kaddish_part_one
Kaddish Part 2 - Women and Kaddish
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/747970/Rabbi_Ari_Kahn/Kaddish_Part_2_-_Women_and_Kaddish
קדיש
הרב ארי דוד קאהן
arikahn2@gmail.com
1.
ספר אור זרוע
ח"ב - הלכות שבת סימן נ
מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס לאחר שיאמרו הצבור אין כאלהינו עומד
היתום ואומר קדיש אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום
או נער שיש לו אב ואם וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר"ע:
מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען
עשרה טעונין והיה רץ כמרוצת הסוס גזר עליו ר' עקיבה והעמידו ואמר לאותו האיש למה
אתה עושה עבודה קשה כזאת אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו ואם עני
אתה אני מעשיר אותך א"ל בבקשה ממך (א"ל) [אל] תעכבני שמא ירגזו עלי אותם
הממונים עלי א"ל מה זה ומה מעשיך אמר לו אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום
שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם וא"ל בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת
ממנו א"ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים
א"ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה א"ל בבקשה ממך על תעכבני
שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול
להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין
אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יש"ר מברך מיד
מתירין אותו האיש מן הפורענות ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת
וא"י אם תלד זכר מי מלמדו שאין לאותו האיש אהוב בעולם באותה שעה קיבל עליו
ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור א"ל מה
שמך א"ל עקיבה. ושום אנתתך א"ל שושניבא ושום קרתך א"ל לודקיא מיד
נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו כיון שבא לאותו מקום שאל עליו א"ל
ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע שאל על אשתו א"ל ימחה זכרה מן העולם שאל על הבן
אמרו הרי ערל הוא אפי' מצות מילה לא עסקנו מיד נטלו ר"ע ומלו והושיבו לפניו
ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו מ' יום בתענית יצתה בת קול ואמרה לו ר' עקיבה לך
ולמד לו הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל
ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד יתגדל יהא שמיה רבא
באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות מיד בא לר"ע בחלום ואמר יהר"מ ה'
שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם מיד פתח ר"ע ואמר יהי שמך ה'
לעולם ה' זכרך לדור ודור וכן מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא
דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות:
Rabbi Akiva was walking through a forest. He saw a
man, darkened with coal dust, carrying a heavy load of fire wood on his
shoulders and running at a very rapid pace. Rabbi Akiva commanded the man to
stop and the man stood for Rabbi Akiva.
"Why are you running with such a heavy load?
If you are a slave, I shall free you! If you are poor and must exert yourself
to such an inhuman extent, let me give you money and make you wealthy!"
"Please," the man entreated Rabbi Akiva,
"Let me continue my work!"
"Are you human or are you from the
demons?"
"I am neither a poor man nor a slave. I am a
soul that is being punished by collecting huge amounts of fire wood for a giant
fire into which I am to be cast."
"Tell me, what was your occupation when you
lived in this world?"
The man answered, "I was a tax collector. I
took bribes from the rich, and I had the poor executed. Not only that, I had
illicit relations with a engaged girl on the holiest day of the year, on Yom
Kippur."
Rabbi Akiva inquired, "My son, have you not
heard that something from the other worlds that could be done to help you and
alleviate your suffering?"
"Please," he cried, "Allow me to
resume my work. My task masters will be angry with me and punish me further. They
say that I have no way of being redeemed. Had I had a son who would stand up in
public and cause others to praise G-d, then they could release me from this
punishment. But I left a wife who was pregnant, who knows if she had a son or
daughter? And if he were a boy, who would teach him Torah?"
"What is your name?"
"My name is Akiva, my wife's name is Shosmira,
and I was from the town of Elduka
Rabbi Akiva felt extremely bad because of this soul
and he searched from town to town until him came to that very town. He asked in
the town, "Where is this man's house?"
The villagers answered in hatred, "May his
bones be ground to dust in Hell!"
"Where is this man's wife?"
The villagers answered with bitterness, "May
her name and memory be blotted out from this world!"
"Where is this man's child?"
"He is uncircumcised, and no one will
circumcise him!"
Rabbi Akiva grabbed the man's son and began to
teach him Torah. Rabbi Akiva fasted for forty days and then heard a voice from
heaven. "Rabbi Akiva, do you fast for this boy?"
Answered Rabbi Akiva, "Yes!"
Teach him to read and write. Teach him to recite
grace after meals, teach him to say 'Shema' and to pray." When the boy
shall pray in public, causing the people to praise G-d's name, then the
punishment shall be lifted from this man."
When this happened, the soul of the man came to
Rabbi Akiva in a dream.. "You have spared my soul from the punishments of
Hell."
(This story is from one of the many legends found
in the Talmud. In the Zohar Chadash, it is mentioned that the prayer is the
Kadish.)
הערות על פירושי סידור התפילה לרוקח [קז] ויתן לך עמוד תרב הערה 121
121 המעשה בסגנון זה בשינויי לשון קלים מובא במחזור וויטרי (עמ'
112) בשם ספרים הפנימים, ובמנורת המאור נר א כלל א ח"ב פ"א בשם מדרש
תנחומא פר' נח (וליתא לפנינו), ובלשון רבינו ממש באו"ז הל' שבת סי' נ, ומקורו
כנראה מדברי רבנו, עי' הע' 127. בסגנון אחר הובא המעשה במס' כלה רבתי פ"ב,
ועל ר' יוחנן בן זכאי בתנדא"ז פי"ז, וראה מבוא למס' כלה (היגער) עמ' 72
- 68, נספחים לסדר אליהו זוטא מהדו' רמא"ש עמ' 24 - 23.
2.
יחזקאל פרק לח
פסוק כג
וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם
רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’: ס
3.
תלמוד בבלי מסכת
ברכות דף ג עמוד א
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ
וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, וּבָא
אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד
שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי,
שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי.
אָמַר לִי, מִפְּנֵי מַה נִּכְנַסְתָּ לְחֻרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ,
לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לִי, (מפני מה לא התפללת) [הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל]
בַּדֶּרֶךְ. אָמַרְתִּי לוֹ, מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּנִי עוֹבְרֵי
דְּרָכִים. אָמַר לִי, הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. בְּאוֹתָהּ
שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין
לְחֻרְבָּה. וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ. וְלָמַדְתִּי
שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. וְאָמַר לִי,
בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁמַעְתִּי
בַּת - קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת, אוֹי (שהחרבתי) [לַבָּנִים
שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי] אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי
אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אָמַר לִי, בְּנִי, חַיֶּיךָ, וְחַיֵּי
רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא (עוד) [זוֹ בִּלְבַד] , אֶלָּא (בכל
זמן) [בְּשָׁעָה] שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי
מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, (אמן) "יְהֵא שְׁמֵיהּ (רבא מברך) [הַגָּדוֹל
מְבֹרָךְ"] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (כביכול) מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר,
אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב
שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים
שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם:
It has been taught: R. Jose says, I was once travelling on the
road, and I entered into one of the ruins of Jerusalem
4.
תלמוד בבלי מסכת
ברכות דף נז עמוד א
הָעוֹנֶה "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ", מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא
בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.
5.
תלמוד בבלי מסכת
שבת דף קיט עמוד ב
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֹּל הָעוֹנֶה "אָמֵן יְהֵא
שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ", בְּכֹל כֹּחוֹ, קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ,
6.
תלמוד בבלי מסכת
סוטה דף מט עמוד א
רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין וכו'. אמר רבא: בכל
יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: +דברים כח+ בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב
תאמר מי יתן בקר, הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי? אלא דחליף. ואלא עלמא
אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנא': +איוב י+ ארץ עפתה כמו
אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים - תופיע מאופל.
RABBAN SIMEON B. GAMALIEL SAYS IN THE NAME OF R. JOSHUA: FROM THE DAY THAT
THE TEMPLE
7.
מדרש משלי (בובר)
פרשה יד
ר' ישמעאל אומר בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם,
ואח"כ עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקב"ה שמח ומתעלה בעולמו,
ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי, באותה שעה
מלבישין אותו הוד והדר, לכך נאמר ברב עם הדרת מלך.
8.
אוצר המדרשים
(אייזנשטיין) גן עדן; גיהנם עמוד 89
סעודת גן עדן. +[בסדר רב עמרם גאון דף י"ג: ובית המדרש ח"ה
מ"ה]+.
לעתיד לבוא מגלה הקב"ה טעמי תורה לישראל, מפני מה איסור שתי אחיות, מפני
מה בשר בחלב, מפני מה בשר חזיר, מפני מה כלאים. לאחר שיגלה להם טעמי תורה אומר להם
לצדיקים הכנסו לגן עדן ואכלו סעודה המתוקנת לכם ושתו יין המשומר בענביו מששת ימי
בראשית.)עמוד 90) נשיא להם שנאמר
ועבדי דוד נשיא להם לעולם, והוא אומר להם אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות
אשא ובשם ה' אקרא. לאחר שאוכלין ושותין ומברכין מביא הקב"ה את התורה ומניחה
בחיקו ועוסק בה בטומאה ובטהרה באיסור ובהיתר בהלכות ובאגדות, ואומר דוד שירה
לפני הקב"ה ועונין אחריו הצדיקים אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא
יתברך, מתוך גן עדן, ופושעי ישראל עונין אמן מתוך גיהנם. מיד אומר הקב"ה
למלאכים מי הם אלו שעונין אמן מתוך גיהנם? אומר לפניו רבש"ע הללו פושעי ישראל
שאע"פ שהם בצרה גדולה מתחזקים ואומרין לפניך אמן. מיד אומר הקב"ה
למלאכים פתחו להם שערי גן עדן ויבואו ויזמרו לפני שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק
שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמנים (עי' פסחים קי"ט:).
9.
ראב"ד -
תשובות ופסקים סימן קצג
על מעשה הקדיש לא נמצא בידינו דבר מבורר היטב מן הראשונים, אך סמכוהו האחרונים
על הפסוק הזה ונקדשתי בתוך בני ישראל +ויקרא כב לב+ ועל מה
שאמרו רבותינו ז"ל במדרש +כלומר במדרשו של פסוק ברכות כא ב מגילה כג ב
ורגילים הראשונים לומר במדרש על מה שנאמר בתלמוד ראה שו"ת הרשב"א
ח"ה מה והוא בש"ס מנחות כט+ כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מן
הדברים הללו יוצא להן שאם נתקבצו עשרה בני אדם לדבר מצוה בין לתפלה בין לתלמוד
תורה צריכין לקדש, לפיכך אחר פסוקי דזמרא סמוך לברוך הבוחר בשיר ובזמרה מלך אל חי
העולמים
10.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קלב סעיף ב
הגה: …
ואומרים (י) [ה] קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי
שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם (יא) יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין
(אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד);
משנה ברורה סימן קלב ס"ק י
(י) קדיש יתום אחר עלינו - שהרי [ח] לעולם צריכין לומר קדיש אחר
שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה
להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים
להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני
העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש
למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש
זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ובסוף הסימן העתקתי
בביאור הלכה כל דיני קדיש בקיצור ובשם מאמר קדישין יקרא:
11. ספר באר היטב על או"ח - סימן קלב
[ה] קדיש יתום - ספק שמת אביו או אמו יאמר קדיש כשאין אבל אחר שם
מהרי"ל. בני בנים יכולים לומר קדיש אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והם קדיש
א'. ואין חילוק אם הם מן האב או מן האם. ובתשובת כנסת יחזקאל כתב דדוקא בן הבן
אבל בן הבת לא יאמר קדיש וכ"ש לבת אין לה קדיש כלל בבהכ"נ. ואם רוצים
לעשות לה מנין רשות בידם ע"ש סוף חלק י"ד.
12.
שו"ת חוות
יאיר סימן רכב
שאלה דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו
שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי' שו"ת
ר"ש מדינא חלק א"ח סי' ו'] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף
כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני
ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה
מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש
לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד
בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלול' ויבואו לגלגל בו
וכ"כ התוס' בפ' אין עומדין על הבא לשחות בסוף כל ברכה לתירוץ ואין לומר שאני
שם שהוא תקחז"ל ונזכר בגמ' י"ל דכ"ש זה שלא נזכר בגמ' ומ"מ בא
ממדרש ומנהגן של ישראל תורה וצריך חיזוק כמבואר בגמ' יבמות דף ל"ו ע"ב
ובכמה דוכתי דע"כ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"פ שלא
נאמר שם רק מלמדין אותו שלא לשחות ולא אמר מוחין ואפי' ה"ז מגונה כמו בשמע
שמע לא אמר ונ"ל דע"כ לא זכרו הרמב"ם מ"מ י"ל שאני התם
דעביד לגרמי' ולא ילמדו ממנו רק יחשבוהו לגס רוח כמ"ש התוס' באמת לטעם
ג"ז. ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות. והנלפענ"ד כתבתי
יאיר חיים בכרך /מהגהות ב"ד/ +ע' שו"ת כנסת יחזקאל יו"ד ותשובה
מאהבה ח"ב (סי' רכ"ט אות י') מ"ש ע"ז.+
13.
רש"י מסכת
עירובין דף סח עמוד ב
כחוכא - שחוק.
ואטלולא - ליצנות.
14.
שו"ת תורה
לשמה סימן כז
+אם מותר לאשה לומר קדיש.+ שאלה אחד לא היה לו בן כי אם בת אחת
גדולה וצוה קודם פטירתו שיבואו ח"י בני אדם וילמדו בביתו זוהר ומשניות כל
י"ב חודש בימים ובלילות ואחר הלימוד תעמוד בתו ותאמר קדיש כי היא היתה למדנית
ויודעת ללמוד תנ"ך. ורצינו לדעת אם צריכים לקיים צוואתו בזה או אדרבה צריך
למחות בידה אם תאמר קדיש כי דבר זה נראה אצלנו דבר חדש ולכן אמרנו שלא לעשות כך
בלתי הוראת חכם ויש מי שאמר שאין בזה שום מיחוש דהא האשה שהיא פטורה ממ"ע
שהז"ג =ממצות עשה שהזמן גרמא= עכ"ז יכולה לקיים מצות סוכה ולולב ושופר
ולפי סברת ר"ת יכולה לברך ג"כ על מ"ע שהז"ג וא"כ
ה"ה הכא אע"ג דמצות הקדיש הוא מיוחד לזכרים עכ"ז אם תרצה האשה לומר
קדיש מה בכך על כן יורנו ושכמ"ה.
תשובה לא אריך למעבד הכי וצריך למחות בידה יען כי איכא בזה חשש תקלה דהשתא
ילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפלה שהוא קדיש דחיובא ותפטור את האנשים השומעין ואין ראיה
ממ"ע שהז"ג כסוכה ולולב דהתם ליכא למיחש לטעות כזה יען שגם האנשים מקיים
כל אחד סוכה לעצמו ולולב לעצמו ואפילו בשופר דאית ביה ענין שאחד תוקע ומוציא את
חבירו אין לחוש פן יטעו לעשות כך שהאשה תתקע ותוציא אחרים יען כי באמת אין רואין
שהאשה תוקעת לעצמה אלא היא שומעת בלבד והתם בשמעה ליכא דין צירוף שנאמר שיטעו במה
שרואין אותה מצטרפת עם האנשים בשמיעה לחשוב שהיא שייכה במצוה הזאת ותוציא אחרים
ג"כ אבל הכא גבי קדיש דצריך צירוף הנה הרואה אותה אומרת קדיש חושב שהיא
משלמת לעשרה ג"כ ומצטרפת עמהם וא"כ יחשוב דהיא שייכה בקדיש וממילא
מוציאה האנשים גם בחיוב קדיש דתפלה. גם יש לחוש הואיל והיא רוצה לומר קדיש בעבור
אביה תכנס לפנים ממחיצתה ותאמר קדיש של תפלה ג"כ לכן צריך למחות בידה.
והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.
15.
שו"ת ציץ
אליעזר חלק יד סימן ז
ופוק חזי כמה עקולי ופשורי שישנם בדברי הפוסקים אפילו באמירת קדיש של בת אחרי
אביה כשאין בנים, הכנסת יחזקאל מובא בבאה"ט או"ח סימן קל"ב
סק"ה סובר שאין לה קדיש כלל בביהכ"נ =בבית הכנסת= ואם רוצים לעשות לה
מנין רשות בידם. וכך סובר גם השבות יעקב מובא בשערי תשובה שם סק"ה שאם אין לו
בן רק בת לא תאמר קדיש רק בביתה.
והחות יאיר בתשובותיו סי' רכ"ב העלה דהגם דיש תועלת ונחת רוח לנפש כי
זרעו היא, מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ
תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא
ואטלולא ויבואו לזלזל בו וכו' יעו"ש. ולפני כן הזכיר גם מזאת, דממעשה
דר"ע שממנו מקור אמירת קדיש בבן זכר היה עיי"ש.
ובספר בית לחם יהודה יו"ד סי' שע"ז סק"ה אחרי שמעתיק
מהחו"י כנ"ז מוסיף בשם הס"ח, שכותב שבכלל, אין לבת בקדיש לא דין
ודת ואין זה אלא שטות כי הוא כחוכא וטלולא ע"ש. וכך העלה גם השד"ח
במערכת אבילות אות ק"ס יעו"ש.
והעולה על כלנה (ומה ששייך ביותר לעניננו) הוא מה שמצינו שהעלה בזה בספר מטה
אפרים בדיני קדיש יתום שער ד' סעיף ח'. הוא פוסק שם, דמי שאין לו בנים רק בת וצוה
לפני פטירתו שילמדו עשרה בביתו בשכר ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, דאין לשמוע לו ויש
למחות שלא לעשות כן ומכ"ש שאין להניח שתאמר קדיש של תפלה, ואפילו אם היא
פנויה אסורה ומכ"ש א"א =אשת איש= חלילה לשמוע קולה לרבים באמירת קדיש
בין בביהכ"נ בין במנין. ובאלף למטה שם מצטט מהחות יאיר, ומזכיר גם מדברי השבות
יעקב שנראה סובר שבביתו במנין שפיר דמי, ומעיר עלה וכותב, דבזה"ז בשכיח
פריצותא אין לעשות כן אפילו במנין בביתו ואפילו אחר הלימוד וכו' כי קרוב שתכוין
לבסומי קלא ואמרינן זמרן נשי ועני גברי פריצותא, ומביא לזה דברי הבאר שבע
שבא"ר סימן ע"ה, ועל כל האמור, מוסיף האלף למטה וכותב בזה"ל:
ושמעתי שלכך לא כתיב ששרתה יעל לפי שאמרו יעל בקולה מביאה לידי הרהור וזנות,
משא"כ דבורה שפיר אמרה לפמ"ש הפוס' דדוקא לק"ש איתמר. אמנם נראה
דבלא"ה אין ראיה מותשר דבורה שעיקרא לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה
אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים, ועכ"פ בזה פשיטא שאין לעשות כן שקרוב
הדבר שיצא שכרה בהפסידה שבמקום אשר חשבה לזכות שם שמים על ידה ברבים בא מכשול
לרבים וגם מימינו לא ראינו כך וכו' עכ"ל. [ועוד יעוין בס' שו"ת תורה
לשמה הנדמ"ח מכי"ק של הגה"ח בעל בן א"ח ז"ל סי' כ"ז
שנשאל ע"ד אחד שצוה קודם פטירתו שילמדו בביתו זוהר ומשניות כל י"ב חדש
ואחר הלימוד תעמוד בתו ותאמר קדיש כי לא הי' לו בן אם צריכים לקיים צואתו בזה או
אדרבה צריך למחות בידה אם תאמר קדיש. והשיב דלא אריך למעבד הכי וצריך למחות בידה
כי איכא מזה חשש תקלה דילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפלה שהוא קדיש דחיובא וכו'
עיי"ש].
העתקתי כל הנ"ל, ראשית בשביל עצם ידיעתן של דברים כשלעצמן באשר שלא פעם
כבר נשאלתי על כך, ולפעמים במקרים שהאב הגם שהיה ת"ח צוה בכל זאת על כך,
שהבנות יאמרו אחריו קדיש. ושנית, באשר דנוגע זה גם לנידוננו ללמוד ולהקיש מהאמור.
דראה ראינו כמה שמחמירים אפילו בקול אמירה של אשה ברבים כאמירת קדיש, ובחששם בהיות
וקרוב לודאי שתכוין לבסומי קלא, וגם ראינו שגם בההיא דשירת דבורה שאעפ"י שהיה
גילוי שכנה /שכינה/, ובכל זאת מבאר המטה אפרים שאין הכוונה שממש שרתה בפני כל,
ובהנמקה שלא נזכר מזה ששרתה בקול לפני אנשים, אלא הכוונה על נוסח השירה והמליצה
הנפלאה וכנ"ל. ונלמד איפוא ברור לאיסור בנידוננו. לזאת עליו לראות לתקן את
דבריו שלא יצא ח"ו מכשול ותקלה. ואסיים בברכת ברכה והצלחה וכל טוב. אליעזר
יהודא וולדינברג.
16.
קיצור שולחן ערוך
סימן כו
נמצא במדרשים הרבה מעשיות, כי על ידי שהבן אומר קדיש בשביל אביו או אמו,
ניצולים מן הדין, על כן נוהגין לומר קדיש, וכן לעלות למפטיר ולהתפלל לפני התיבה,
ובפרט במוצאי שבתות, שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנום, וכן בכל ערבית שאז תגבורת
הדין, ויש בענין הקדישים כמה חילוקי דינים על פי המנהגים.
17. קיצור שולחן ערוך סימן כו
סעיף כ- הבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים
שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם הרשות בידם, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות.
סעיף כב - אף על פי שאמירת
הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו
באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, …ויש לו לאדם לצוות
את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם
למי שאין לו בנים אלא בנות.
Joel B. Wolowelsky "Women and Kaddish".
Judaism Summer 1995
AT
FIRST GLANCE, ANY DISCUSSION OF THE APPROPRIATENESS of women saying Kaddish,
the traditional mourner's prayer, seems to be superfluous. On the one hand,
those for whom egalitarianism is the major ethical principle see no possibility
of excluding women from participating in this or any other synagogue
experience. On the other, those committed to traditional halakhic norms tend to
take for granted that women are excluded from any formal liturgical role.
This
characterization of the halakhic position, however, is oversimplified. It is
true, of course, that halakha rejects an egalitarian approach to religion,
insisting that men and women have different (if overlapping) obligations and
opportunities. Yet general observations cannot be applied indiscriminately to
specific issues without an examination of the halakhic issues. Indeed, a
conclusion excluding women from saying Kaddish hardly flows automatically from
the sources.
Before
examining those sources, however, it would be valuable briefly to take note of
another issue, that of birkhat hagomel (the blessing that gives thanks for
their deliverance) that people surviving a threatening illness or a dangerous
situation must say publicly, in the presence of a minyan and two talmidei
hakhamim. Hence the custom of reciting the berakha in the synagogue while the
Torah is being read.
The
issue here centers not on the halakhic debate over whether women can be counted
in the requisite minyan(1) but on whether or not they can say the berakha. As
women cannot receive an aliya during an Orthodox synagogue service, we have
seen the rise of the custom of a husband receiving an aliya and reciting the
berakha as his wife's representative following her recovery from childbirth.
Yet,
as Rabbi Moshe Stembach(2) (vice-chairman of the "ultra-Orthodox"
Eida Haredit) and former Israeli Chief Rabbi Ovadia Yosef(3) point out, it has
been a long-standing custom in the most Orthodox synagogues in Jerusalem for a
mother recovered from childbirth to recite birkhat hagomel either from the
women's section of the synagogue when the Torah is read or at a specially
convened public celebration at home. And of course, though it is practiced in Jerusalem
It
is instructive to note R. Yosef's quick dismissal of possible objections to her
doing so:(4) The fact that she might still be nidda after childbirth is
irrelevant, nidda status is no impediment to entering the synagogue or reciting
berakhot. There is nothing immodest in her public recitation, because it is the
halakha which requires the berakha to be said in front of a minyan. There is no
issue of kol isha (hearing a woman's voice in a sexually arousing situation) or
general fear of sexual arousal caused by her presence, because the Shekhina
Herself is attendant with the minyan, and there is no sexual arousal in the
company of the Shekhina; indeed, "the evil inclination is not to be found
for such a short matter ... especially nowadays when women regularly go out to
public places among men..." This, he notes, is the source used to allow
men and women to sit together and sing zemirot.) Originally, women could be
called to the Torah; the reason they are not called at this time is kevod
hatsibbur (respect for the community), not fear of arousal or kol isha. Thus,
he concludes, "everyone concedes (lekhol hadeiot) that a woman may say
birkhat hagomel in this manner."
The
applicability of this logic to the question of a woman saying Kaddish is
obvious. Yet, as we shall see, there has nevertheless been a reluctance on the
part of many halakhists over the centuries to allow the matter.
The
origin of Kaddish as a mourner's prayer is somewhat obscure.(5) It praises God
without making mention of the dead and is unintelligible to those who do not
understand Aramaic. Yet its contemporary impact on those who grieve is clear
and obvious. The obligation to say Kaddish speaks even to those distanced from
halakhic observance. Even bereaved Jews who do not identify with the
theological premise that saying Kaddish brings benefits of one sort or another
to the deceased feel a sense of duty to honor their dead with the recitation of
this prayer.
Kaddish
is a response to death. Instead of resigning oneself to a sense of
meaninglessness that accompanies a confrontation with death, one turns to
tradition and its call to action. Through the Kaddish we hurl defiance at death
and its fiendish conspiracy against man," writes Rabbi Joseph B.
Soloveitchik.
When
the mourner recites "Glorified and sanctified be the great name...,"
he declares more or less the following: No matter how powerful death is, notwithstanding
the ugly end of man, however terrifying the grave is, however nonsensical and
absurd everything appears, no matter how black one's despair is and how
nauseating an affair life itself is, we declare and profess publicly and
solemnly that we are not giving up, that we are not surrendering, that we will carry
on the work of our ancestors as if nothing had happened, that we will not be
satisfied with less than the full realization of the ultimate goal of the establishment
of God's kingdom ....(6)
Not
only is the mourner willing to make such declarations about himself, but he
calls out to the congregation to join him. It is the elicitation of the
communal response "Amen. Yehe shemey rabba ..." which is
traditionally seen as the main merit of saying Kaddish. Originally, writes
Rabbi Naftali Zvi Roth,(7) the mourner brought relief to the deceased by reciting
"Barekhu" in his capacity as hazzan and thereby eliciting the
congregation's praise of God in response. But not everybody has the ability to
act as hazzan (or get one of the few aliyot available on a Shabbat); minors
would thus not be able to exercise their responsibility towards their deceased
parents. Therefore, he maintains, the early authorities enacted the saying of
Kaddish after the recitation of Psalms, which is outside of the formal prayer
service, to provide an opportunity for those who could not act as hazzan.
This
logic, of course, is easily extended to women. The argument is all the more
compelling when we realize that the elicitation of "yehei shemei
rabba" in response to mourner's Kaddish is a form of kiddush haShem (the
public sanctification of God's name), and not only are women fully obligated in
that mitzvah, but, according to some authorities, because of that obligation
they may count in the minyan required for such a public sanctification.
Indeed,
even those opposing a daughter saying Kaddish concede this. In the late
seventeenth century, R. Yair Bakhrakh (Havvot Ya'ir)(8) dealt with a case of a
man in Amsterdam who died leaving only daughters and asked that a special
minyan be set up to enable them to say Kaddish. The scholars and lay officials
did not prevent them from doing so. R. Bakhrakh conceded that "there is no
proof to contradict the matter" agreeing that the daughter's Kaddish
brings nahat ruah (repose) to the deceased, that women participate in the
mitzvah of kiddush hashem, and that Kaddish could be said because a minyan of
men was present. But in the final analysis he would not allow her to say
Kaddish, for he feared that such an innovation might weaken allegiance to
existing Jewish customs.
It
is important to be aware of the conscious effort being made here to separate
the social responsibility of the posek (halakhic decisor) from his allegiance
to the logic of the halakhah. There is no attempt made to suggest that the
halakhah dictates forbidding the woman to say Kaddish. On the contrary, R.
Bakhrakh rules that despite the apparent permissibility of her doing so, he
must forbid it because he fears the negative impact that a permissive ruling
might have on the fabric of his community. Such a decision, of course, is by
definition applicable to a specific community at a specific time.
Thus,
for example, it comes as no surprise that when we open the standard edition of
the Mishneh Berura we find that Ba'er Heitev comes to a different conclusion.
He writes.
In
Responsa Keneset Yehezkel, the author wrote that it is specifically the son's
son [who can say Kaddish] but the son of the [deceased's] daughter may not say Kaddish.
And certainly the daughter has no Kaddish in the synagogue. But if they wish to
form a separate minyan for her, they are permitted to do so. See there at the
end of the section on Yore Deah.(9)
Ba'er
Heitev's ruling allowing the daughter to say Kaddish in a private minyan is
clearly in opposition to that of the Havvot Yair, who also dealt with
establishing a private minyan for the daughter. While this in and of itself is
not surprising-poskim often come to different conclusions-it is significant to
note that the Keneset Yehezkel responsum to which he makes reference cites the
Havvot Yair and comes to the conclusion that "If they want to form a
separate minyan they may do so for the son of the [deceased's] daughter or for
anyone who wishes to say Kaddish for the benefit of the deceased. But not for
any female whatsoever."
Ba'er
Heitev apparently read the Keneset Yehezkel to say that while the law might
have allowed her to say Kaddish at home, she should not exercise this option
because of the reservation suggested by Havvot Yair. Ba'er Heitev felt bound by
the halakhah and not the policy advice. In a similar vein, Shaarei Teshuvah writes:
"See Shevut Yaakov, part two, number 23. [It should read, 93.] If he had
only a daughter, she may say Kaddish [but] only in her house."(10) Tel
Aviv Chief Rabbi Hayim David Halevi(11) comments that this is no lone opinion,
but rather a reflection of a then current widespread practice.
At
first glance, a ruling allowing a woman to say Kaddish at home and not in
synagogue seems self-contradictory. A minyan of men is required in either case,
and any objections based on kol isha or the fact that women may not form the
minyan required for the saying of Kaddish would apply to the private minyan as
well. But the logic becomes clear when we realize that Keneset Yehezkel was
addressing a synagogue protocol different from our own. His responsum dealt
with a question of who has precedence to say Kaddish in the synagogue. In most
modem shuls, all mourners say Kaddish together. The original custom, however,
was for only one mourner to say Kaddish at any time; when two people both
claimed the right, the question arose as to who had first claim. Keneset
Yehezkel apparently maintains that inasmuch as women have no obligation to
participate in the synagogue activities, she cannot displace a man in the
synagogue who presses his claim to say Yaddish. Baer Heitev sees no reason to
extend this to a private minyan where no one else has a claim to say Kaddish.
If
the reason for requiring a special minyan for the daughter is that she has no
right to say Kaddish in the synagogue and cannot displace a man who has a right
to say Kaddish, it would follow that in synagogues such as ours where all
mourners say Kaddish together or where no male mourner is present, a woman
could say Kaddish. Indeed, this seems to have been the position of Lithuanian
poskim of the last century.
Almost
a quarter of a century ago, when the issue came up in a chapter of Yavneh, the
National Religious Jewish Students Association, I asked one of the Yavneh
student leaders who was then learning with the Rav, Rabbi Joseph B.
Soloveitchik, to put the question to him. Rabbi Ezra Bick (now at Yeshivat Har
Etzion) wrote back:
I
spoke to the Rav about the question you asked concerning a girl saying Kaddish.
He told me that he remembered being in Vilma at the "Gaon's Kloiz" --
which wasn't one of your modem Orthodox shuls -- and a woman came into the back
(there was no ezrat nashim [ladies section]) and said Kaddish after ma'ariv. I
asked him whether it would make a difference if someone was saying Kaddish along
with her or not, and he replied that he could see no objections in either case
-- it's perfectly all right." Coincidentally, checking around, I came across
a number of people who remember such incidents from Europe ,
including my father (in my grandfather's minyan-he was the rav in the town).
Indeed,
many people remember such occurrences. For example, Rabbi Pinchos Zelig Prag,
gabbai of the Mir Minyan (the famous Brooklyn shul the core of whose members
are former students of the Mirrer Yeshiva who came to America after the Second
World War by way of Shanghai), told me that one of the congregants, Rabbi Moshe
Maaruch, who was born and raised in Vilna and who studied at the Mirrer Yeshiva
recalled that when his cousin died leaving an adult daughter and no sons, Rabbi
Hayyim Ozer Grozinsky had allowed her to say Kaddish daily in the synagogue,
another recalled that the Hafetz Hayyim had similarly ruled.
Prof.
Yaffa Eliach(13) relates similar occurrences in her study of Eisheshok. Tsipora
Hutner Kravitz, wife of Rabbi Yosef Kravitz, recalled to Dr. Eliach that in
1935, when she was 14 years old, her brothers were out of town when her father,
Rabbi Naftali Menahem Hutner, the dayan of the town, died. She said Kaddish at
the graveside and continued to say Kaddish in both the town's New Bet Midrash
and Shtibel until her brother returned. She recalled that at the same time
Gitel Gordon, then 18 years old, said Kaddish in the Shtibel. Another townsman
recalled that when the girls said Kaddish, they wore a beret and stood in the
men's section in the first row to the right of the amud(14)
Rabbi
Yosef Eliyahu Henkin also recalled that in his youth young women said
Kaddish.(15) He also allowed women to say Kaddish in shul, provided they
remained in the women's section.(16) He noted that in past times, when only one
person said Kaddish, that person would stand in the front of the shul,
something inappropriate for a woman. Now, though, when everyone says Kaddish
together from their respective places, the woman can say Kaddish.
Rabbi
Soloveitchik also insisted on the woman staying in the women's section. Men at
the time I had asked Rabbi Gerald J. Blidstein (then a faculty advisor to
Yavneh and now at Ben
Gurion University
The
Kaddish matter is as follows. I was asked about the question last year, and looking
into it, could find no reason beyond general policy, for forbidding it.
I
spoke to Aharon Lichtenstein [then Rosh Kollel at Yeshiva University
While
European rabbis apparently did not insist on this, I suspect that the
insistence by the American poskim that women stay in the ezrat nashim stemmed
in no small part from their opposition to the mixed seating that was gaining
hold in many American synagogues.
It
is interesting to look at some of the contemporary arguments that have been
used to justify restricting Kaddish to males. The late Israeli Chief Rabbi
Ben-Zion Uziel(17) argues that the tradition of women not saying Kaddish is
veiled in the secrets of the Kaddish itself, so "we should not initiate a
new custom of daughters saying Kaddish." Nevertheless agreeing that" we
should try to find a rationale", he offers the following argument:
The
son is the continuation of the father's physical form; by his actions and speech,
and by taking his place in the community, he brings credit to his father in
world of the souls....
The
son does this, he continues, by saying Kaddish and performing mitzvot publicly
in the presence of the community (tsibur), which according to halakha must
consist of ten adult males.
And
this can be accomplished only by the sons who qualify to establish the Jewish
eida, and not by the daughters, who therefore cannot say Kaddish in the tsibur.
The
novel argument, which finds no echo in previous discussions, is less than
overwhelming. Daughters saying Kaddish is not a new custom, having centuries of
precedent -- albeit not universally accepted-behind it. According to many
halakhists,(18) women can join with men to form a minyan when they have the
same obligation in the mitzvah-and men and women are obligated in kiddush
haShem. Even when they cannot form a tsibur, women are still part of one in
which they are present. In reviewing -- and dismissing -- the arguments to the
contrary, Rabbi Hayyim Hirschenson concludes that "there is simply no
sustainable view that women are not called a kahal and eida."(19) If
daughters are not part of the eida, neither are their mothers. Yet the son,
whose Kaddish is to be part of his taking his father's place in the eida, says
Kaddish for his mother. Clearly the argument is at best forced.
Rabbi
Hayim David Halevi(20) concedes the halakhic legitimacy of daughters saying
Kaddish, noting that there is nothing strange or incomprehensible about the
practice. But he limits his own permission to a private service in the home
attended by only a small group of family members. A daughter cannot say Kaddish
in the synagogue, because "there are all sorts of people there, and her
action might result in sexual arousal, if only slight. Even the graveside is
inappropriate, as the presence of a large number of people makes her saying
Kaddish immodest. A home service attended by the large number of people who pay
a shiva visit is no different from a synagogue service, and "a mitzvah
cannot be achieved by way of a sin." All of these concerns seem to be
dismissed by Rabbi Ovadia Yosef's remarks concerning saying birkhat hagomel in
synagogue which we quoted above.
A
very different negative approach is taken by Rabbi Shlomo Wahrman, author of
She'erit Yosef. He cites R. Henkin's position but cannot reconcile himself to
it.
I
fear that if we allow daughters to say Kaddish as allowed by R. Henkin, then those
of our contemporaries who are out to cause confusion-their aim being to create
a new Torah and, God forbid, change our traditions, always looking for a high
peg on which to hang their nonsense-will rely on this to count a woman in a
minyan, saying that the most stringent have already allowed it.(21)
He
then quotes a number of authorities who agree with him that the daughters
should not be allowed to say Kaddish.
We
have here an honest, unabashed public policy decision. There is no attempt to
ignore or argue against the objective halakhic permissibility of a woman saying
Kaddish. Nonetheless, in this posek's opinion there is more at stake than
personal sensitivity or reasoned halakhic analysis. Upholding the integrity of
the halakhic system requires certain strategies; forbidding a daughter to say
Kaddish is but one of them.
A
similar approach is taken by Israeli Chief Rabbi Yisrael Meir Lau: As a
practiced matter, it seems that we cannot rely on Rabbi Henkin's permissive ruling.
Especially in our times we must be sensitive to the opinion of the Havvot
Yair... Reformers might follow and draw the conclusion that women may act as
hazzan.... Therefore we cannot allow women to say Kaddish in any way.(22)
One
must appreciate the openness of this presentation even though the same argument
can be used against any lenient ruling in just about every area of contemporary
life. But one might just as well argue that the strategy is wrong, that
forbidding what is permitted only encourages others to permit what is
forbidden. Thus Rabbi Aaron Soloveichik writes.
Nowadays,
when there are Jews fighting for equality for men and women in matters such as
aliyot, if Orthodox rabbis prevent women from saying Kaddish when there is a
possibility for allowing it, it will strengthen the influence of Reform and
Conservative rabbis. It is therefore forbidden to prevent daughters from saying
Kaddish.(23)
Another
approach is simply to ignore the halakhic permissibility of women saying
Kaddish. Consider, for example, Rabbi Aaron Felder's Yesodei Semahot, a popular
summary in English of the laws of mourning. Describing the graveside service,
the author writes that following Tsidduk Hadin, the male mourner should recite
the burial Kaddish."(24) Later, he indicates that during avelut it is the
son who says Kaddish.(25) Significantly, the source of the first ruling is
given as Shulhan Arukh Yoreh Deah 376:4, where the word "male" does
not appear. Five sources are given for the second -- including Kol Bo Al
Avelut-and the note ends (in Hebrew), "The daughter should not say
Kaddish." In general, R. Felder presents positions unequivocally in the
English section but mentions alternate views in the Hebrew notes; here, though,
despite the fact that the graveside is a private rather than synagogue service,
the reader has no indication that some authorities allow the daughter to say
Kaddish.
Kol
Bo Al Avelut is an encyclopedic collection of all responsa on death-related
issues. The author knows of no source or custom that allows women to say
Kaddish in the synagogue; still, it is "pashut (simply obvious)" he
writes, that she may not. He is, however, willing to consider the question of
her saying Kaddish in a private minyan. He mentions Ba'er Heitev's quoting
Keneset Yehezkel,s opinion that the daughter may not say Kaddish in shul, but
omits the former's ruling that she may do so at a private minyan. The author
quotes the permissive ruling of Shevut Yaakov but dismisses it as a lone
opinion. "If she wants," he concludes, "let her go to the
women's section in the synagogue and answer `Amen' when Kaddish is said [by the
men]."(26) Unfortunately, if she goes to weekday services at many-if not
most -- Orthodox synagogues, she will find that the bet midrash
("chapel") used has no ezrat nashim.
One
cannot deny an author the right to side with those authorities who forbid a
daughter to say Kaddish. But he must be prepared to include in his presentation
those sources with which he does not agree. The halakhic legitimacy of women
saying Kaddish is unassailable even if not universally accepted. Thus, even if
a rabbi feels that it is in society's best interest not to allow an orphaned
daughter to say Kaddish, he should make it clear that he knows that other
poskim hold otherwise. That is the approach responsible poskim regularly follow
in all other areas of halakhah when answering personal questions. In a healthy
halakhic community, people generally feel bound by their personal halakhic
authority.
While
many will pass up the opportunity to exercise an option which all agree is not
obligatory, finding solace in a more passive role, a woman who regularly
attends shul will feel resentment when she learns later that a most meaningful,
legitimate option was withheld from her. The rabbi, in his role as counselor,
has an obligation to bring all legitimate options to the attention of the
mourner.
NOTES
(1.)
Aryeh A. Frimer, "Women and Minyan" Tradition 23 (Summer 1988): 4, p.
64. Also see Rochelle L. Millen "Birkhat Hagomel: Cultural Context and
Halakhic Practice" Judaism 43 (Summer 1994), no. 3, pp. 270-78, and,
Communications: "Birkhat Hagomel," Judaism 44 (Winter 1995) no. 1, pp.
115-117.
(2.)
Rabbi Moshe Sternbach, Responsa Teshuvot veHanhagot (Jerusalem, 5741 [1981]),
vol. 4, responsum 15, pp. 75-78.
(3.)
Rabbi Ovadia Yosef, Responsa Yehave Da-at (Jerusalem, 5746 [1981]), vol. 4,
responsum 15, pp. 75-78.
(4.)
Ibid., p. 78.
(5.)
Rabbi Naftali Zvi Roth, "Azkara vehaftara vekaddish yetom," Talpiyot,
7:2-4, Tishrei 5721 [1961], pp. 369-81.
(6.)
Rabbi Joseph B. Soloveitchik, "A Eulogy for the Talner Rebbe," in
Joseph Epstein, ed., Shiurei Harav: A Conspectus of Public Lectures of Rabbi
Joseph B. Soloveitchik (New York: Hamevaser, 1974), p. 20.
(7.)
Roth, p. 375.
(8.)
Rabbi Yair Bakhrakh, Responsa Havvot Ya'ir, number 222.
(9.)
Rabbi Yehuda Ashkenazi, Ba'er Heitev, commentary to Orah Hayyim, section 132,
n. 5, p. 27 in vol. 2 of standard Mishnah Berurah.
(10.)
Rabbi Hayyim Mordecai Margoliyot Shaarei Teshuva, n.5 in Mishnah Berurah ad
loc.
(11.)
Rabbi Hayim David Halevi, Aseh Lekha Rav (Tel Aviv, 5743 [1983]), vol. 5, 33,
pp. 230-36.
(12.)
There is nothing surprising about allowing the female mourner to say Kaddish by
herself. The private minyanim which many poskim allowed to be set up for a
female mourner were by definition services where she said Kaddish by herself
Any objections concerning kol isha, tsniut [modesty], etc. would apply equally
to the private or synagogue minyan (as they would to her saying birkhat
hagomel). She could not say Kaddish in the synagogue because of the protocol
then in effect in which the male mourners had a claim to the Kaddish.
(13.) I am grateful to Dr. Eliach for sharing
this material from her forthcoming book, The Shtetl, soon to be published by
little Brown. Dr. Eliach's photo collection of the townspeople of Eisheshok is
part of the permanent exhibition at the National
Holocaust Museum
in Washington , DC
(14.)
This practice found its way to America
(15.)
Rabbi Yosef Eliyahu Henkin, Sefer Teshuvot Ibra, vol. 2 (New York: Ezrat Torah,
1989), "Amirat Kaddish al yedei haBat," no. 4 (2), p. 6.
(16.)
Ibid., no. 4 (1), pp. 3-5. (This is a reprint of his article by the same name
that appeared in Hapardes, 38:6, pp. 5-6.) Rabbi Henkin's student and grandson,
Rabbi Yehuda Herzi Henkin, published an extensive discussion and explanation of
that decision in his, "Amirat kaddish al yedei isha vetsiruf laminyan
me-ezrat nashim," Hadarom no. 54, Sivan 5745 [1985], pp. 34-48, reprinted
in his Responsa Benei Banim, vol. 2, 1992, no. 6, pp. 23-30.
(17.)
Rabbi Ben-Zion Uriel, Responsa Mishpatei Uziel, Tanina vol. 1, no. 13, pp.
37-38.
(18.)
Frimer, "Women and Minyan."
(19.)
Rabbi Hayim Hirschenson, Malki baKodesh (Hoboken, NJ, 5681 [1921]), vol. 2, p.
201.
(20.)
Halevi, Aseh Lekha Rav.
(21.)
Rabbi Shlomo Halevi Wahrman, She'erit Yosef Vol. 11 (New York: Balsham, 1981),
p. 299f.
(22.)
Rabbi Yisrael Meir Lau, Yahel Yisrael (Jerusalem, 5752 [1992]), vol. 2, no. 90,
p. 479.
(23.)
Rabbi Aaron Soloveichik, Od Yisrael Yosef Beni Hai (Yeshivas Brisk, 1993), no.
32, p. 100.
(24.)
Rabbi Aaron Felder. Yesodei Semahot, part I (New York: Balsham, 1974), section
4.1, p. 50, emphasis added.
(25.)
Ibid., p. 123, n. 1.
(26.)
Rabbi Yekutiel Grenwald, Kol Bo Al Avelut, Vol. 1 (New York: Feldheim, 1965),
p. 375.
Joel
B. Wolowelsky "Women
and Kaddish". Judaism. . FindArticles.com. 29 Dec. 2008. http://findarticles.com/p/articles/mi_m0411/is_n3_v44/ai_17422962
Women, Birth, and Death in Jewish Law and Practice
By Rochelle L. Millen
Sources:
CHAVVOT YAIR
Rabbi Yair Chaim ben Moses Samson Bachrach was born in Leipzig , Germany ,
in 1638 and studied in various yeshivot in Germany Germany
TORAH LISHEMA
Rabbi Joseph Chaim ben Elijah al-Chakam was born in Baghdad Baghdad Israel
TZITZ ELIEZER
Rabbi Eliezer Yehuda Waldenberg was born in 1916 in Jerusalem Jerusalem Rabbinical Court Jerusalem ,
eventually becoming a judge on the Supreme
Rabbincal Court Jerusalem Jerusalem
Prayer for the
dead? Yes, Kaddish is a prayer that helps those who have left this world, but
the words have no reference to the dead. All that is mentioned is the greatness
of G-d. Read them for yourself: - Kallah Rabuta, ch. 2
- Tana D'vei Eliyahu Zuta, ch. 17
- Midrash on the Asseres Hadibros
- Midrash Ruth Hane'elam
- Zohar Ruth Hachadash
- Zohar Chadash, Parshas Lech Lecha
(according to the "Ohr Zarua")
- Zohar, Parshas Achrei Mos (according to
the "Beit Yosef")
- Rabbeinu Bachaye, Parshas Shoftim
- Menorat Hamaor - ner aleph, clal aleph, chelek
bet, perek aleph
- The Kolbo
- The Beit Yosef
- The Darkei Moshe
But the medieval rabbis claimed that the Kaddish originated much earlier. The founding myth of the Kaddish is the medieval story of Rabbi Akiva found in Mahzor Vitry (a source for early prayer texts and customs). Walking in a cemetery, he meets a naked man, carrying wood on his head and apparently alive. Stopping him, Akiva asks why he does such onerous work and just who he is. The man replies that he is dead, and that in life he had been a tax collector who favored the rich and killed the poor. Akiva asks whether his "superiors" have told him how he might relieve his condition. The unfortunate man, "black as coal," says there is probably no relief for him, but that he has heard that if he had a son and his son were to stand before the congregation and recite "Bless the Lord who is blessed!" and the congregation were to answer amen, and the son were also to say "May the Great Name be blessed" (a sentence from the Kaddish) "they would release him from his punishment." Unfortunately, the man never had a son, although he did leave his wife pregnant when he died. But even if she gave birth to a boy, who would teach Torah to the son of a friendless man?
At this point Akiva volunteered to discover whether the man had indeed produced a son, so that he himself might teach the son Torah and enable him to lead the congregation in prayers. He discovered the son and circumcised him, but the boy was a miscreant like his parents and refused to learn Torah. In distress, Akiva fasted for 40 days; and God responded by opening the boy's heart to Torah and enabling him to recite "Bless the Lord who is blessed!" to a congregation that responded "May the Great Name be blessed!"
"At that moment," Mahzor Vitry continues, "the man was released from his punishment [and] came to Rabbi Akiva in a dream, and said: "May it be the will of the Lord that your soul find delight in the Garden of Eden, for you have saved me from the sentence of Gehenna (loosely equivalent to 'Hell')."
