Twitter

Monday, September 7, 2020

לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי

 לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי

 


הרב ארי דוד קאהן 

 

1.   רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה א

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כ״ט:א׳). וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר וְכוּ׳ תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר (ויקרא כ״ה:ט׳). וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר: +/השגת הראב"ד/ וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. א"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא.+

2.    רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב הקדמה

הלכות שופר וסוכה ולולב. יש בכללן שלש מצות עשה. וזה הוא פרטן: א) לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. ב) לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג. ג) לִטּל לוּלָב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג:

3.    רמב"ם מנין המצוות

(קע) לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״ (במדבר כט,א).

(קלז) לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״ (ויקרא כה,ט).

4.    רמב"ם ספר המצוות מצוות עשה ק"ע

היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט:א'). וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת ראש השנה. ואין הנשים חייבות בה. (פינחס, רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פ"א):

5.    רמב"ם הלכות תשובה פרק ג 

(ג) כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע - נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי - תּוֹלִין לוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים: אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וְאִם לָאו - נֶחְתָּם לְמִיתָה.

(ד) אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם; אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. 

לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד - הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״ (משלי י,כה) - זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם.

6.    רמב"ם הלכות תשובה פרק ב 

(ו) אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּרְשׁוּ יי בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב״ (ישעיה נה,ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָל בַּצִּבּוּר - כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו״ (דברים ד,ז).

(ז) יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעוּדָה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁאָכַל, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית, וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבַנְּעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה? יָחִיד - אַחַר תְּפִלָּתוֹ; וּשְׁלִיחַ צִבּוּר - בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ, בִּבְרָכָה רְבִיעִית.

(ח) הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: ״אֲבָל חָטָאנוּ...״ - וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה - חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ (תהלים נא,ה).

(ט) אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. 

אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. 

לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ - מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁלִּשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן - מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה - מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ - הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.

(י) אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס, אֶלָּא יִהְיֶה נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס. וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחֹל - מוֹחֵל בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה - לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַגּוֹיִים עַרְלֵי הַלֵּב אֵינָן כֵּן, אֶלָּא ״וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח״ (עמוס א,יא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ: ״וְהַגִּבְעֹנִים - לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה״ (שמואל ב כא,ב).

7.    בה"ג מניין המצוות מצוות עשה צ"ט

ותקיעה בראש השנה (ויקרא כ"ג:כ"ד, במדבר כ"ט:א')

8.    יראים סימן תיט (קיז(

תקיעה בראש השנה. ויראת מאלהיך ותפחד מדיניו ומיום משפטו ותקעת בשופר של איל ויזכור לך עקדת יצחק שניתן איל תמורו דכתיב בפ' אמור אל הכהנים בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה  וטעמא אמרינן לעיל (ט"ז א') כדי שיזכור לנו הקב"ה עקידה של יצחק שניתן תמורו איל

9.    סמ"ג מצוות עשה מ"ב

הלכות שופרמצות עשה לתקוע (א) בשופר בראש השנה שנ' יום תרועה יהי' לכם

10.סמ"ק צ"ב

לתקוע בראש השנ' בשופר דכתיב (ויקרא כג) יום תרועה יהיה לכם:

11.ספר החינוך - מצוה שיא -שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּתִשְׁרֵי:

...נִמְצָא שֶׁהַיּוֹם הַנִּכְבָּד הַזֶּה הוּא קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלָכֵן מִצָּד זֶה רָאוּי לַעֲשֹוֹת אוֹתוֹ יוֹם מוֹעֵד. וּמִצַּד שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין לָדוּן כָּל חַי רָאוּי לַעֲמֹד בּוֹ בְּיִרְאָה וָפַחַד יוֹתֵר מִבְּכֹל שְׁאָר מוֹעֲדֵי הַשָּׁנָה. וְזֶהוּ עִנְיַן זִכְרוֹן תְּרוּעָה הַנִּזְכָּרִים בּוֹ, כִּי הַתְּרוּעָה קוֹל שָׁבוּרלִרְמֹז שֶׁיִּשְׁבֹּר כָּל אֶחָד תֹּקֶף יִצְרוֹ הָרַע וְיִתְנַחֵם עַל מַעֲשָֹיו הָרָעִים, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּמִצְוַת שׁוֹפָר בַּאֲרֻכָּה בְּסֵדֶר פִּנְחָס (מצוה תה) בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וְזֶהוּ הַטַּעַם שֶׁלֹּא קָבְעוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לוֹמַר הַלֵּל בַּמּוֹעֵד הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לוֹמַר שִׁירָה וְהוּא עוֹמֵד בַּדִּין; וְכִדְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (לב, ב) אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְֹרָאֵל אוֹמְרִים הַלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְכוּ' כִּדְאִיתָא הָתָם:

12.ספר החינוך - מצוה שלא  מִצְוַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל:

 לִתְּקֹעַ בְּשׁוֹפָר בַּעֲשִֹירִי בְתִשְׁרֵי שֶׁהוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ט י) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה וְגוֹ' בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם וְגוֹ' וּקְרַאתֶם דְּרוֹר וְגוֹ'. וְיָדוּעַ שֶׁמִּצְוַת הַתְּקִיעָה בְּיוֹם זֶה הוּא לְפַרְסֵם חֵרוּת כֹּל עֶבֶד עִבְרִי שֶׁיֵּצֵא בֶּן חוֹרִין (עי' ר"ה ח ב) בְּלֹא דָמִים, וְאֵין עִנְיָנָהּ כְּעִנְיַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהַתְּקִיעָה הַהִיא אָנוּ עוֹשִֹים לִקְבֹּעַ מַחֲשַׁבְתֵּנוּ עַל עִנְיַן עֲקֵידַת יִצְחָק, וּנְצַיֵּר בְּנַפְשֵׁנוּ לַעֲשֹוֹת גַּם אָנוּ כָּמוֹהוּ לְאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַעֲלֶה זִכְרוֹנֵנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם לְטוֹב, כְּלוֹמַר, שֶׁנִּהְיֶה זַכָּאִים לְפָנָיו, וְזֹאת הַתְּקִיעָה שֶׁל יוֹבֵל הִיא לְפַרְסֵם הַחֵרוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ (עי' סהמ"צ עשין קלז):...

וְכֵן מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם ח, ב), כִּי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, הָיוּ הָעֲבָדִים אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְֹמֵחִין בְּבֵית אֲדוֹנָםלֹא נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶם, וְלֹא הָאָדוֹן מִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיוּ תּוֹקְעִין בֵּית-דִּין בַּשּׁוֹפָר נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶם, וּכְמוֹ כֵן שָֹדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶם. וְרַבִּים מִפְּרָטֵי דִּינֵי הַיּוֹבֵל בֶּעֶרְכִין, וְדִינֵי שׁוֹפָר בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה:

13.ספר החינוך מצוה ת"ה

מצות שופר בראש השנה – שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (ב, א) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כ"ט:א') יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (ר"ה לג, ב) שהיא בשופר כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כ"ה:ט') שופר.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בעל חמר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנהשהוא היום הנועד מקדם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם יח, א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרבין יצא זכאי, ואם עונותיו מרבין בכדי שראוי לחיבו מחיבין אותו למותאו לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חיב, על כן, צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה כלומר, הקול הנשבר (רמב"ם תשובה ג ד). ומלבד ההתעוררות שבויש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים, והינו דאמר רבי יהודה (שם כו, ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן.

14.ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג

המצות אשר כלל אותם הכלל השמיני הם אשר ספרנום בספר זמנים, וסבת כולם מבוארת בתורה מלבד מעט, אמנם ענין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור, כבר נודע מה שבו מהמנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא ימלט ממנו קטן וגדול, עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאד לדורות, והיא האמונה בחדוש העולם. וענין צום כפור ג"כ סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא היום שירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם בסליחת חטאם הגדול, והיה היום ההוא לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טורח ותועלת הגוף, ר"ל המלאכות אין עושים בו רק הוידוים, ר"ל שיודה בחטאיו וישוב מהם. אבל הימים הטובים הם כלם לשמחה ולקבוצים שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב, ויש מהם תועלת ג"כ בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים, ויחוד הימים ההם יש לו סבה, פסח, ענינו מפורסם,  ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי כן ראש השנה יום אחדמפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתםומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורהוכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצוםכמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים 

15.ספר מנחת חינוך - מצוה תה - אות א מצות שופר בראש השנה:

 (א) [א] שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראש השנה וכו'. מצוה זו מבוארת באריכות בר"מ הלכות שופר, ובטור ושו"ע או"ח בהלכות שופר סי' תקפ"ה- תק"צ. ודבר הנוהג בזמננו ומבואר באריכות בראשונים ובאחרונים למה אאריך בזה, מ"מ אזכיר קצת. מה שכתב הרב המחבר מצוה לשמוע, כן הוא לשון הר"מ כאן פ"א ה"א, ועיין בטור סי' תקפ"ה, ועיין מה שכתבו האחרונים, דשניהם הן השמיעה והן התקיעה היא המצוה ואחד בלא חבירו לא מהני, דהשומע מאינו חייב כגון מנשים ודומה אינו יוצא, אלמא דהמצוה לאו בשומע לחוד רק צריך להיות תוקע, ואז הוא יוצא דוקא מחבירו המחוייב. וכן תקיעה בלא שמיעה לא מהניא, כמבואר בראש השנה כ"ז ע"ב התוקע לתוך הבור וכו'. וגם לא אם אינם ביחד, כגון שומע מאינו מחוייב ואחרי זה תוקע לתוך הבור אינו יוצא, דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד. אך על השמיעה לא שייך שליח וצריך לשמוע בעצמו, וחלק התקיעה יוצא על ידי אחר, ודוקא ממחוייב בדבר ככל המצוות. עיין בקונטרס יום תרועה ראש השנה כ"ט ע"א במשנה דחרש שוטה וקטן שפלפל בזה, והדברים ברורים:

16.רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ב - ג

הלכה ב -שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ - לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,כא(

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת. בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ - הַכֹּל מִתְכַּפֵּר בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ; וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת.

וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? הַחֲמוּרוֹת הֵן הָעֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת; וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, הֲרֵי הִיא מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וּמִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת - הֵן הַקַּלּוֹת.

הלכה ג בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה - אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשַׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה - אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב). וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא טז,ל). שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״ (יחזקאל לג,יב). וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״ (ויקרא טז,ל(.

 

  

 

Wednesday, September 2, 2020

sources Parashat Ki-Tavo


    ----     פרשת 

כי תבוא התש״פ

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

The Shiur is Sponsored by Gabor Szerb

In honor of the Jahrzeit of his father Yaakov ben Yoysef

May his neshama have an aliyah

 

1.    דברים פרשת כי תבוא פרק כח, א-כט

(א) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (ב) וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (ג) בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: (ד) בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ: (ה) בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: (ו) בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: (ז) יִתֵּ֨ן ה֤' אֶת־אֹיְבֶ֙יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ: (ח) יְצַ֨ו ה֤' אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ט) יְקִֽימְךָ֨ ה֥' לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו: (י) וְרָאוּ֙ כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם ה֖' נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ: (יא) וְהוֹתִרְךָ֤ ה֙' לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהֶמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה֛' לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: (יב) יִפְתַּ֣ח ה֣'׀ לְ֠ךָ אֶת־אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה: (יג) וּנְתָֽנְךָ֨ ה֤' לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֙יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע אֶל־מִצְוֹ֣ת׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַעֲשֽׂוֹת: (יד) וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם: ס (טו) וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ: (טז) אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: (יז) אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: (יח) אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ: (יט) אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: (כ) יְשַׁלַּ֣ח ה֣'׀ בְּ֠ךָ אֶת־הַמְּאֵרָ֤ה אֶת־הַמְּהוּמָה֙וְאֶת־הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל־מִשְׁלַ֥ח יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד־ אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי: (כא) יַדְבֵּ֧ק ה֛' בְּךָ֖ אֶת־הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (כב) יַכְּכָ֣ה ה֠' בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ: (כג) וְהָי֥וּ שָׁמֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשְׁךָ֖ נְחֹ֑שֶׁת וְהָאָ֥רֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּ֖יךָ בַּרְזֶֽל: (כד) יִתֵּ֧ן ה֛' אֶת־מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן־הַשָּׁמַ֙יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ: (כה) יִתֶּנְךָ֨ ה֥'׀ נִגָּף֘ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶיךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו וְהָיִ֣יתָ לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (כו) וְהָיְתָ֤ה נִבְלָֽתְךָ֙ לְמַאֲכָ֔ל לְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד: (כז) יַכְּכָ֨ה ה֜' בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֙יִם֙ וּבַטְּחֹרִ֔ים וּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס אֲשֶׁ֥ר לֹא־תוּכַ֖ל לְהֵרָפֵֽא: (כח) יַכְּכָ֣ה ה֔' בְּשִׁגָּע֖וֹן וּבְעִוָּר֑וֹן וּבְתִמְה֖וֹן לֵבָֽב: (כט) וְהָיִ֜יתָ מְמַשֵּׁ֣שׁ בַּֽצָּהֳרַ֗יִם כַּאֲשֶׁ֨ר יְמַשֵּׁ֤שׁ הַעִוֵּר֙ בָּאֲפֵלָ֔ה וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחַ אֶת־דְּרָכֶ֑יךָ וְהָיִ֜יתָ אַ֣ךְ עָשׁ֧וּק וְגָז֛וּל כָּל־ הַיָּמִ֖ים וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ:

תרגום אונקלוס דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק כח

יִמְחֵינָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעְמְמוּת לִבָּא.

And the Lord will smite thee with distraction, and blindness, and with bewilderment of heart;

2.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק כח

יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁוְויָיתָא דִמְטַפְּשָׁא מוֹקְדָא וּבְסַמְיָתָא וּבְשִׁיעֲמָמוּת לִבָּא:

3.    כתר יונתן דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק כח

יככם מאמרו של יי בשיגעון שמטפש המוח ובתימהון ובשיעמום הלב:

4.    רש"י דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק כח

וּבְתִמְהוֹן לֵבָב - אֹטֶם הַלֵּב, אשטור"דישון בְּלַעַז: [תדהמה]

means "clogging of the heart"; etourdison (stunned) in old French 

5.    אבן עזרא דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק כז

והשגעון והעורון והתמהון - שלשתן בלב:

The three conditions madness, blindness, and bewilderment are all diseases of the mind.

6.    רש"ר הירש דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק כח

ובתמהון לבב: חוסר בהירות, ערפול של הרגשות, המחשבות והדימויים (ראה פי' בראשית מג, לג).

7.    ר' דוד צבי הופמן דברים כ"ח:כ"ח

בשגעון ובעורון ובתמהון – (השוה זכריה י"ב:ד'). אחרי שמנה הכתיב תחילה ארבעה מיני מחלות גופניות, הוא מוסיף שלשה מיני מחלות־רוח (השוה פירוש הראב"ע). נמצא שבסך הכל מנה הכתוב כאן שבעה ענשים, כמו בפסוק כבשגעון – כמשמעו, מי שדעתו משובשתעורון – דבר הלמד מענינו, שנתעוורו עיני השכל, אבדן־עצות. וכן מצינו "השוחד יעור פקחים", לשון עורון השכל. השוה את פירושנו למעלה ט"ז:י"טתמהון לבב – הלב נקפא ומשתומם, כלומר מחשבתו מבולבלת.

8.    העמק דבר דברים פרשת כי תבוא פרק כח 

יַכְּכָה ה'. באיזה מקום תהי' מכה הגורמת כליון בזה האופן שתהי' בְּשִׁגָּעוֹן. קלקול הדעת שלא תתבונן להיות נשמר מאוה"ע:וּבְעִוָּרוֹן. מעט אנשים שלא יהיה בחסרון דעת, אבל לא יראו את הרע שבא עליהם: וּבְתִמְהוֹן לֵבֽב. חלק מהם שיראו וגם יבינו הרע, אבל מאוטם הלב שיהיו כאבן מבלי יוכל עשות מאומה עד (כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ וגו'. בבוא השודד אשר בנקל היה אפשר להמלט מהם, אבל מחמת הקללה תהיה ממשש בצהרים וגו': הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה. דאילו מי שאינו עור ממשש באפלה בכח זכרונו בסדרי הבית, ועוד ביום באים אחרים ומובילים אותו, אבל עור באפילה אין עצה. ופי' אפילה לא כחשכת לילה שמכ"מ איש רואה חבירו הולך, אבל אפילה משמעו אין אדם רואה בו מאומה, כמש"כ בס' שמות י' כ"ב: וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל. מי שירצה לשדוד ולגזול יעשה מה שלבו חפץ: וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ. ולא יהיה לך ידים לעשות מאומה להושיע:

9.    רש"י דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק ו

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ – שֶׁתְּהֵי יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא כְּבִיאָתְךָ לָעוֹלָם (ב"מ ק"ז):

10.בכור שור דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק ו

ברוך אתה בבואך: שלא תמצא אשתך ספק נדה כי מורה היתירא ויבא לידי עבירה, אבל כשהיא נידה ודאית, זו היא ברכה "שלא יפרצו בה פרצות, דכתיב "סוגה בשושנים". התורה העידה על ישראל שאפילו אין ביניהם אלא סייג של שושנים, כלומר: הנידות, כדאמרינן: "כשושנה אדומה ראיתי", לא יפרצו בהם פרצות. ומשום הכי מותר לאדם להתייחד עם אשתו נידה, וכל - שכן שהוא ברכה שהיא טהורה - ודאית.

11.תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קז עמוד א

... וְהָא אַשְׁכְּחִינְהוּ רַבִּי אַבָּא לְתַלְמִידֵיהּ דְּרַב, אָמַר לְהוּ: מַאי אָמַר רַב בְּהַנֵי קְרָאֵי[בפירוש הפסוקים הללו](דברים כ״ח:ג׳-ד׳)"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר, וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה, בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". וְאָמְרוּ לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר", שֶׁיְּהֵא בֵּיתְךָ סָמוּךְ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. "בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה", שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ קְרוֹבִים לָעִיר. "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ", שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בִּשְׁעַת בִּיאָתְךָ מִן הַדֶּרֶךְ. "בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ", שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ. וְאָמַר לְהוּ: רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר הָכִי, אֶלָּא: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר", שֶׁיְּהֵא בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנְךָ, אֲבָל בֵּית־הַכְּנֶסֶת לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שְׂכַר פְּסִיעוֹת יֵשׁ. "בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה", שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ מְשֻׁלָּשִׁין, שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים. "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ, וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ", שֶׁתְּהֵא יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם, כְּבִיאָתְךָ לָעוֹלָם, מַה בִּיאָתְךָ לָעוֹלָם, בְּלֹא חֵטְא, כָּךְ יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם, בְּלֹא חֵטְא. ...

12.רש"י מסכת בבא מציעא דף קז עמוד א

ספק נדה - וכל שכן ודאי.

13.תוספות הרא"ש מסכת בבא מציעא דף קז עמוד א

שלא תמצא אשתך ספק נדהשיותר מצטער הוא ממה שאם היתה ודאי נדה, וגם אינו נזהר כל כך.

14.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג עמוד א

וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים צא) "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ"? "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" - שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בְּךָ יֵצֶר הָרַע, "וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" - שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה, בְּשָׁעָה שֶׁתָּבוֹא מִן הַדֶּרֶךְ. 

15.רש"י מסכת סנהדרין דף קג עמוד א

שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה וכו' - והיינו באהלך - באשתך, כדאמרינן אין אהלו אלא אשה, ובשעה שאדם בא מן הדרך קשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה ודאית, שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא, ועל חנם אני מונע.

16.רבינו יונה מסכת ברכות דף א עמוד ב

והא דאמרי' דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים אבל פחות לא הוו לילה דהכי אמרי' במס' שבת (ד' לה ב) כוכב א' יום ב' בין השמשות ג' לילה ואמרינן עלה לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה אלא בינונים וכיון שכן ואין הכל בקיאין בין (בינונים לקטנים) צריך ליזהר עד שיראו הקטנים וכן במוצאי שבת צריך ליזהר ג"כ שלא לעשות שום מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ובע"ש ג"כ אם הוא יום מעונן יקבל אותו מבעוד יום מפני הספק וזהו עיקר היראה ליזהר מהספקות ושלא לעשות המצות ע"ד ההרגל שעונש הספק יותר מהודאי וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת ואמרינן (זבחים ד' מח א) דחטאת דנקא כלומר שאפי' לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטאת אלא דנקא די לו בזה ודנקא היא מעה והוא שתות הדינר כדאמרי' (קדושין דף יב א) שש מעין כסף דינר ואם מביא אשם על הספק כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל (זבחים שם וכריתות ד' כו: במשנה) צריך להביא ב' סלעים שהם מ"ח מעין כי הסלע ד' דינרים והדינר ו' מעין אישתכח דב' סלעים הוו מ"ח מעין ועל הודאי סגי במעה א' בלבד והטעם בזה למה החמירו על הספק יותר מן הודאי אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה אבל על הספק עושה סברות ואומר רבינו יונה מסכת ברכות דף ב עמוד א אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר:

17.תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ט  ידיד נפש מסכת קידושין 

מתני' כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין אֶת יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין אֶת יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵין זֶה מִן הַיִּישּׁוּב. וְהַמַּחְזִיק בִּשְׁלֹשְׁתָּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. גמ' ושואל הָא כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה? בתמיה! וְאַתְּ אָמַרְתָּ אָכֵן? אֶלָּא כֵּן אֲנַן קַיָּימִין בִּמְחוּצָה כלומר, חציו זכויות וחציו חובות. אם עָשָׂה מִצְוָה אַחַת והיטה את כף המאזנים לזכות מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין אֶת יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְהָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת שגרם להטות את המאזנים לחובה אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. ושואל תִּמַן תַּנִינַן מכות דף כג הָא כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכַר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. אָמַר רַבִּי זְעִירָה מִי שֶׁבָּאת לְיָדוֹ סָפֵק עֲבֵירָה ופירש ממנה וְלֹא עֲשָׂאָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן בא להסביר את המשנה, כל העושה מצוה אחת, הכוונה מִי שֶׁיִּיחֵד לוֹ מִצְוָה וְלֹא עָבַר עָלֶיהָ מִיָּמָיו. מַה אִית לָךְ? באיזו מצוה מדבר? אָמַר רַבִּי מָר עוֹקְבָן, כְּגוֹן כִּיבּוּד אָב וָאֵם.

18.עלי תמר מסכת קידושין פרק א הלכה ט

היוצא מהנ"ל, א) לדעת ר"ז הפורש מספק עבירה שכרו יותר מפורש מעבירה ודאית, וכ"ה בדין שאחרי שעובר ספק עבירה צריך יותר תשובה וכפרתו יותר חמורה מעובר עבירה ודאית וכנ"לא"כ הרי מדת טובה מרובה ולפיכך הפורש מספק עבירה בדין הוא ששכרו גדול יותר. ב) מי שזהיר תמיד במצוה מיוחדת שקיומה קשה ולמרות שנערמו קשיים מרובים על דרך קיומה, כגון כיבוד או"א, ואעפי"כ אין דבר שיכול להזיז אותו מקיום מצוה זושכרו יותר מרובה לדעת ר"י בר"ב, וכ"ה בדין דלפום צערא אגרא, וכ"ש אם הוא זהיר בכמה מצות במדה כזו ששכרו כפול מן השמים

19.שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תרג סעיף א  להזהר מפת עכו"ם בעשרת ימי תשובה, 

אַף מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַת שֶׁל עכוּ"ם, בַּעשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִזָּהֵר. {הַגָּה: וְיֵשׁ לְכָל אָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְלָשׁוּב מֵהֶם בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה; וּסְפֵק עֲבֵרָה צָרִיךְ יוֹתֵר תְּשׁוּבָה מֵעֲבֵרָה וַדַּאי, כִּי יוֹתֵר מִתְחָרֵט כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁעָשָׂה מִשֶּׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְלָכֵן קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי הֻצְרַךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר בְּיֹקֶר מֵחַטָּאת (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְרַבֵּנוּ יוֹנָה רֵישׁ בְּרָכוֹת).}

20.דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרב

וצריך כל אדם לחפש דרכיו אולי עבר עבירה או ספק עבירה הצריכה יותר כפרה מודאי עבירה כמ"ש ה"ר יונה בריש ברכות (ברי"ף א ב) והכל בו (סי' סט לד א) והטעם שעל עבירה ודאית מתחרט עליה ועושה תשובה אבל על ספק עושה סברות של היתר ואינו מתחרט על כן הספק חמור לכן היו מביאים חטאת בדנקא ואשם שבא על ספק בב' כספים (סלעים, כריתות כב ב) ולכן צריך כל אדם להסתלק מן הספק:

21.פלא יועץ - ספק

ספק כבר אמרו רז"ל ספק עבירה קשה מעבירה שבזמן שאדם יודע שחטא נותן לב ומתחרט אבל על ספק עבירה מורה התירא לנפשיה ואומר אולי לא פעלתי און וראוי לאדם לברוח מן העבירה ולחוש לספק ספיקא יותר ויותר ממה שבורח מפני חרב ועינינו רואות שהחולה חושש ומשתמר מדבר הגורם להכביד חוליו אפי' על ספק ספיקא אם על חיי שעה כך על חיי עולם ושלא להכעיס את בוראו ולגרום פגם וכהנה רעות רבות עאכ"ו ומאן דלא חייש לספיקא נמצא שאינו חס על כבוד קונו ח"ו וכבר כתבתי בזה לעיל ערך חסידות ע"ש וכל כי הא שב ואל תעשה עדיף וירא שמים יוצא ידי כל הדעות:

22.דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו, ו

וּמָ֨ל ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ:

23.מדרש הגדול דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך את לבבך. כמו שנאמר נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא, לב).

24.  תרגום אונקלוס דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

וְיַעְדֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַפְשׁוּת לִבָּא דִּבְנָךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָּיךְ.

25.  תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

וְיַעֲדֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וְיַת טִפְּשׁוּת לִבָּא דִבְנֵיכוֹן אֲרוּם יְבַטֵל יִצְרָא בִּישָׁא מִן עַלְמָא וְיִבְרֵי יִצְרָא טָבָא דִי יַמְלְכִינְכוֹן לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן מִן בִּגְלַל דְיוֹגְדוּן חַיֵיכוֹן עַד עַלְמִין:

26.  כתר יונתן דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

ויסיר יי אלהיכם את טִפשׁות לִבכם ואת טִפשׁות לב של בניכם כי יבטל יצר הרע מִן העולם ויברא יצר טוב אשר ייעצכם לאהבה את יי אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם מִן בִגלל שיאריכו חייכם עד עולמים:

27.  בכור שור דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך את לבבך: בא לטהר מסייעין אותו6, שיחזיק התשובה בידכם.

28.  רמב"ן דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:

29.  ר' חיים פלטיאל דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך. ר"ת אלול ומיכן רמז שמתענין באלול, והטעם שמתחילין בו דקיימא לן בכ"ה באלול נברא העולם, ועוד דרשינן דרשו יי בהמצאו, אילו י' ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים, דהיינו המצאו שבהן יושב הקדוש ברוך הוא בדין ואז אותו תמצאו, א"כ צריך י' ימים להתענות, והרי ב' ימים ר"ה ושבת וערב יום הכיפורים שאין מתענין לכך מתענין תחלה באלול כדי להשלים אילו הי' ימים.

30.  אבן עזרא דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך - כי לו נתכנו העלילות הראשונות. ואחר שאמר תשוב לשמוע בקולו הוא יעזרך וימול לבבך ולבב זרעך, לא כמילת הבשר שאתה חייב למול אותו:

God your God will circumcise This is attributed to God, because He is the First Cause of all things. After having stated [: 2], You will repent, and hearken unto His voice, Scripture proceeds to say, "and He will assist you; He will circumcise your heart, and the hearts of your children" — unlike a corporeal circumcision, which you must perform entirely on your own.

31.תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד עמוד א

אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוֹ דַּרְדְּקֵי הָאִידָּנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא וַאֲמַרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לָא אִיתְּמַר כְּווֹתַיְיהוּ: אָלֶ״ף בֵּי״תוְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ, וְחָן אוֹתְךָ, וּמֵטִיב לְךָ, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָּׁה, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא קוּ״ף — קָדוֹשׁ. רֵי״שׁ — רָשָׁע. מַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּקוּ״ף מֵרֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בָּרָשָׁע. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר תָּגֵיהּ דְּקוּ״ף לְגַבֵּי רֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶרכְּמוֹתִי. וּמַאי טַעְמָא כַּרְעֵיהּ דְּקוּ״ף תַּלְיָא — דְּאִי הָדַר בֵּיהּ, לִיעַיֵּיל. ח וְלֵיעוּל בְּהָךְ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִיטַמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִיטָּהֵר — מְסַיְּיעִים אוֹתוֹ.

The Sages said to Rabbi Yehoshua ben Levi: Young students came today to the study hall and said things the likes of which were not said even in the days of Joshua bin Nun. These children who only knew the Hebrew alphabet interpreted the letters homiletically…. The children continued:
Kuf: Holy [kadosh], referring to God. Reish: A wicked person [rasha]. Why is the kuf facing away from the reish? This question was phrased euphemistically, as it is the reish that is facing away from the kuf. The Holy One, Blessed be He, said: I am unable look at a wicked person, i.e., the wicked person does not want to look toward God. And why is the crown of the letter kufturned toward the reish? The Holy One, Blessed be He, said: If the wicked person repents his evil ways I will tie a crown for him like My own. And why is the leg of the kuf suspended and not connected to the roof of the letter? Because if the wicked person repents he can enter through this opening if he so desires.

The Gemara asks: Let him enter through that opening, as the kuf is open on both sides at the bottom. The Gemara answers: This supports the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “If it concerns the scorners, He scorns them, and unto the humble He gives grace” (Proverbs 3:34)? One who comes in order to become impure, i.e., to sin, they, in Heaven, provide him with an opening to do so, and he is not prevented from sinning. However, if he comes in order to become purified, not only is he allowed to do so, but they, in Heaven, assist him.

32.ירמיהו פרק לא פסוק ל - לג, ל-לג

(ל) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה: (לא) לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֖רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־ בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־הֽ': (לב) כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה֔' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־ לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם: (לג) וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־ה֑' כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־ה֔' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד: ס