פרשת ויצא התשפ״א

 פרשת ויצא התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית פרק כ"ח

(י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ (יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ (יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ (יג) וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜הנִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ (יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ (טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ (טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ (יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃ (יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ (יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ (כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

2.    בראשית פרק כז 

(א) וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי: (ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי: (ג) וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד: (ד) וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת: (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא: (ו) וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר:  (ז) הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י ה֖' לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי:...(טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן: (טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו:..(יט) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: (כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּלִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי: (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא: (כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו: (כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ: (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי:

3.    בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק י, 

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם:

4.    בראשית כ"ה

(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃

5.    תרגום אונקלוס בראשית כה:כ"ז

וּרְבִיאוּ עוּלֵימַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְּבַר נְחַשׁ יִרְכָן גְּבַר נָפֵיק חֲקַל וְיַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים מְשַׁמֵּישׁ בֵּית אוּלְפָנָא:

6.    רש"י בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז

ויגדלו הנערים ויהי עשו - כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לעבודה זרה:

יודע ציד - לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת:

איש שדה - כְּמַשְׁמָעוֹ, אָדָם בָּטֵל וְצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת:

תם - אֵינוֹ בָקִי בְכָל אֵלֶּה, כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו, מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי תָּם:

ישב אהלים - אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר:

7.    רש"י בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כב

ויתרוצצו - על כרחך הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, שֶׁסָּתַם מַה הִיא רְצִיצָה זוֹ וְכָתַב אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן רִיצָה; כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, עוֹבֶרֶת עַל פֶּתַח עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. דָּבָר אַחֵר מִתְרוֹצְצִים זֶה עִם זֶה וּמְרִיבִים בְּנַחֲלַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת.

8.    רשב"ם בראשית כ"ה:כ"ז

ודע ציד – לצוד ציד להביא (בראשית כ"ז:ה').

יושב אהלים – רועה צאן אביו, {לפי פשוטו, כי דרך רועים לנטות אהליהם ממרעה למרעה,} כמו שפירשתי אצל יושב אהל ומקנה (רשב"ם המשוחזר בראשית ד':כ').

9.    אבן עזרא פירוש ראשון בראשית כ"ה:כ"ז

ודע ציד – לעולם מלא מרמות, כי רובי החיות בדרך מרמה [וחכמה עלומה] יתפשו. ויעקב הפך עשו, כי הוא איש תם. גם עשו איש שדה, ויעקב ישב אהלים – ויתכן להיותו פירושו כמו: יושב אהל ומקנה (בראשית ד':כ').

10.בראשית ד'

(כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃

11.רש"י בראשית ד':כ'

אבי ישב אהל – הוא היה ראשון לרועה בהמות במדברות, ויושב באהלים חדש כאן וחדש כאן. כשכלה המרעה לצאנו במקום זה, הולך ותוקע אהלו במקום אחר.

12.ר' יוסף בכור שור בראשית כ"ה:כ"ז

יושב אוהלים – ומקנה, לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה.

13.חזקוני בראשית כ"ה:כ"ז

ישב אהלים – לפי פשוטו: אהלים של צאן כמו אבי יושב אוהל ומקנה (בראשית ד':כ'). ולפי שעתיד לומר שהיה רועה את צאן לבן קדם ולמדך שאמנתו לרעות צאן.

14.ר' יוסף אבן כספי בראשית כ"ה:כ"ז

ושב אוהלים – כטעם "יושב אהל" (בראשית ד':כ'), "באהלים תשבו" (ירמיהו ל"ה:ז').

15.ספורנו בראשית כ"ה:כ"ז

איש שדה – יודע בעבודת האדמה.

ישב אהלים – שני מיני אהלים: האחד אהל רועי, והשני אהל בל יצען, שבו התבונן להכיר בוראו ונקדש בכבודו.

16.רבינו בחיי בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז

ועוד יש להתבונן שהיה ראוי לומר: יעקב איש אמת, כיון שמדתו אמת, ממה שאמר הנביא: (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב", אבל הוסיף באור במלת "תם", שהיא רומזת על מדת אמת, ורומזת עוד שהוא המכריע, מלשון תיומת שהוא אמצעית בין העלין לימין ולשמאל, וכבר ידעת כי מספר "יעקב" עם ד' אותיות עולה קו"ף, וא"ר עקיבא קו"ף זה הקדוש ברוך הוא, והבן זה:

יושב אהלים. ע"ד הפשט, של שם ועבר, ועל זה נאמר: יושב אהלים.

וע"ד הקבלה: יושב אהלים, אהל של מעלה ואהל של מטה, שכבר ידעת שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, והנה זה כאלו אמר: יושב כסא. 

17.הכתב והקבלה בראשית כ"ה:כ"ז

איש תם – באברהם כתיב והיה תמים. יעקב דאשתלים יתיר כתיב ביה איש תם, אמאי איקרי איש תם בגין דלא אשתאיר ביה פסולת כלל, (מכדרשב"י שלח לך קס"ז).

18.כלי יקר בראשית כ"ה:כ"ז

ויעקב איש תם – שנולד מהול לדעת רז"ל (אבדר"נ ב':ה') ע"כ היה גדור מעריות והיה יושב אוהלים ודבק באשתו ולא באחרת, כמ"ש (דברים ה':כ"ז) שובו לכם לאהליכם שדרשו רז"ל (שבת פז.) על היתר תשמיש.

19.שד"ל בראשית כ"ה:כ"ז

איש תם – מלת תם נמצאת הרבה אצל ישר, כמו בתחלת איוב, וכן שמר תם וראה ישר (תהלים ל"ז:ל"ז), ויעקב היה איש תם, בערך אל עשו שהיה אוהב מלאכת הציד, שכֻּלה נְכָלִים, ויעקב היה יושב אהלים ורועה צאן (כטעם יושב אהל ומקנה {בראשית ד':כ'}), ואין סתירה לזה ממה שנִכֵל לעשו וללבן, כי אמנם לא יִקָּרא איש תם מי שעקר אומנותו היא נכלים, אבל גם איש תם וישר יוכל להתנכל לפעמים להנצל ממזיקיו, להרחיק הנזק ולקרב התועלת לפי צורך השעה, ולא דרך קבע והרגל, כמו הציד, ומן ציד נגזר שרש צדה ושם צְדיה שענינו קרוב לרמיה.

20.מלבי"ם בראשית כ"ה:כ"ז

ויעקב היה איש תם בלתי יודע לרמאות כדרך הצידים, שהצידה כולל גם הרמאות לצוד אנשים בנכליהם, ויושב אהלים להגות בעיון וזה הפך איש שדה.

21.תולדות יצחק בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים

ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ידוע שהציד אינו בעיר, אלא לומר שכל מדותיו של יעקב הפך עשו, שיעקב איש תם, ועשו יודע ציד ולא תם, ואיש שדה, ויעקב יושב אהלים.

22.ר' דוד צבי הופמן בראשית כ"ה:כ"ז

איש תם – לפי פילון ἥμερος, כלומר שקט, רגוע, והרי זה חסיד. בניגוד לחייו הפראיים של עשו חי לו יעקב את חייו השקטים של רועה.

יושב אהלים – השווה לעיל ד':כ'.

23.תוספתא קידושין ה':י'

ר' יהודה אומר רווק לא ירעה בהמה דקה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך.

24.חפץ חיים - שמירת הלשון חלק ב פרק כז

[הג"ה יש אנשים שזהירין בכל עניני דת התורה כדין, ואיסור גזל קל בעיניהם להונות לבני אדם בכל אופני תחבולות וכהאי גוונא. ומורגלין בזה מאוד, ולא ידעו כי בנפשם הוא. ויוצא על ידי זה מכלל רעך ועמיתך, מלבד מה שהוא פסול לעדות על ידי זה. וראיה ממה שאחז"ל רועי בהמה דקה [שמורגלין לרעות בשדות אחרים] לא מעלין ולא מורידין, והיינו שאם נפלו בתוך הבור אין להעלותן, אף שבשאר איש ישראל יש על זה לאו מיוחד לא תעמוד על דם רעך, שמחוייב להעלותו וגם לשכור אנשים להעלותו (כדאיתא בסנהדרין דף עג), אבל בזה מפני רשעו אין להעלותו.

 

25.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד א

והתניא: נכרי ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין.

26.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א

תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה - לא מעלין ^{דף כו עמוד ב} ולא מורידין, אבל המינין והמסורות והמומרים - היו מורידין ולא מעלין. א"ל, אני שונה: לכל אבידת אחיך - לרבות את המומר, ואת אמרת היו מורידין! סמי מכאן מומר. ולישני ליה: כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון, כאן במומר אוכל נבילות להכעיס! קסבר: אוכל נבילות להכעיס מין הוא. איתמר: מומר - פליגי רב אחא ורבינא, חד אמר: לתיאבון - מומר, להכעיס - מין הוי; וחד אמר: אפילו להכעיס נמי מומר, אלא איזהו מין? זה העובד אלילי כוכבים.

27.רש"י מסכת סנהדרין דף נז עמוד א

הכי גרסינן: הנכרי וכן רועי בהמה דקה ישראל - שסתמן גזלנים, שמרעים בהמתן בשדות אחרים.

לא מעלין ולא מורידין - לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה, ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים.

28.שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לד סעיף יג

(יג) הָעוֹבֵר עַל גָּזֵל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד, {כְּגוֹן שֶׁגָּזַל מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ (טוּר)} הַחַמְסָנִים, וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִים שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים הַדָּמִים. וְכֵן הָרוֹעִים, אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַסָה שֶׁל עַצְמָם, הֲרֵי הֵם פְּסוּלִים, שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם בְּגָזֵל וּמַנִּיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׁדוֹת וּבְפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים.

29.בראשית פרשת ויצא פרק כט 

(א) וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם: (ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר: (ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ: (ד) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ: (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ: (ו) וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן: (ז) וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ: (ח) וַיֹּאמְרוּ֘ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן: (ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא: (י) וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ: (יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: (יב) וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ: (יג) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (יד) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: (טו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ: (טז) וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל: (יז) וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה: (יח) וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה: (יט) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי: (כ) וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ: (כא) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ: (כב) וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה: (כג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ: (כד) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה: (כה) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי: (כו) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה: (כז) מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת: (כח) וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: (כט) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה: (ל) וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת: (לא) וַיַּ֤רְא ה֙' כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה:

30.בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק א - ב, א-ב

(א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי: (ב) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן:...(יד) וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ: (טו) וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ: (טז) וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֘ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

31.אבן עזרא בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק טו

תחת דודאי בנך חלף ושכר:

32.רד"ק בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק טו

(טו) המעט קחתך את אישי - כי בעבור שלא היו בנים לרחל היה יעקב שוכב עם רחל כדי להפיס דעתה:

את אישי - כי אישי הוא כמו אישך. ולקחת, מקור, ר"ל ותרצי לקחת, ואלו היה כדברי המתרגם שתרגם ותסכין היתה התיו דגושה כמשפט, כמו ולקחת בידך (מלכים י"ד). לכן, בעבור כן:

33.ספורנו בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק טו

המעט קחתך את אישי. שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא יח, יח):

ולקחת גם את דודאי בני. להוסיף אהבתך ושנאתו אותי:

לכן ישכב עמך הלילה. שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם בך לפעולתם בי ולא יגיעך נזק במה שתתני לי מהם עתה כי לא יחדל מי שימצא מהם בעדי אחרי כן כל שכן בהיותם הפקר כמו שאז"ל:

34.אלשיך על בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק טז

(יד) ראוי לשום לב, א. באומרו המעט קחתך את אישי, כי הלא אדרבה היא לקחה את איש רחל. וגם איך הודה לה ותאמר לכן ישכב כו'. ב. האם בשכירות היה מזדווג עם לאה. ואם הוא שהיה הזמן מתחלק בין ארבעת נשיו והיה אז זמן רחל ועל כן שכרה לאה ממנה הלילה, למה לא המתינה עד בא זמנה. ג. שאם ליל עונת רחל היתה, איך אמרה המעט קחתך את אישי, הלא לא לקחה כי זמן רחל היה. ד. כי הלא כמו זר נחשב צאת לאה לקראתו לאמר אלי תבא כי שכור שכרתיך. ה. כי מלת שכר מיותרת והיה לו לומר כי שכרתיך וכו'…י. למה הודיענו התורה שהליכת ראובן היתה בימי קציר חטים:

ונבא אל הענין והוא כי כפי הנראה בראות יעקב כי ללאה ארבעה בנים ולכל אחת מהאמהות שנים שנים ורחל עקרה, היה מתמיד יותר באהל רחל מאצל לאה והלחנות, אולי תפקד בזכות מתייחסת לאיזו לילה מהיתרים אצלה, ועל כן אפשר היה קנאת ראובן כשבלבל יצועי אביו שהיתה במקום רחל, ואמר לא די בחיי רחל כי אם גם אחרי מותה כו', כי היה עושה עיקר דירתו באהל בלהה כאשר באמנה אתו רחל ובאהל המיוחד לרחל. ובזה יצדקו הכתובים והוא כי כאשר מצא ראובן דודאים בשדה אשר בטבע מכינים את האשה להתעבר, וראה כי אמו עמדה מלדת, על כן ויבא לאמו להכין אותה ולסעדה להתעבר. וכראות רחל כך מרוב תשוקתה מנהמת לבה ללדת אמרה תני נא לי מדודאי בנך לומר כי היא צריכה יותר:

(טו) אז אמרה לה המעט קחתך את אישי שהוא אצלך יותר ולא בקצבה. על כן השיבה רחל לכן ישכב עמך הלילה כו'. אז אמרה לאה בלבה, הנה לפני שלשה דברים לזכות בהם, אחד כי הנה נתתי שפחתי לאישי. ועוד שנית כי מה לי טוב מבלתי השען על הכנות טבעיות לאכול מדודאים, כי היא שאלה מדודאי בנך שהוא מקצתם ואני אתנם לה כולם כאומרה תחת דודאי בנך, וכן אמרה היא בדודאי בני, שהוא כולם, להורות כי שתה כל בטחונה בה', כי היא זכות שתעמוד לה, כי על כן אפשר ששהתה רחל מלפקד עד אחר שילדה לאה שני בנים ובת אחר ענין הדודאים, ואחר כך ויזכור אלהים את רחל כלומר אלהים ולא מהדודאים, כי אדרבה על הדודאים שהתה, בל תחשוב שהם שעמדו לה, אך בהיות אחר זמן יוכר כי זכר אותה אלהים, ועל כן שהתה על שהראית כי שמה בטחון מה בדודאים. עוד שלישית כי עשתה בחכמה כמעשה דרבן שמעון בן יוחאי שעל שיתה שומה האשה ההיא דבקות וחשק אישה בלבה פקד אותה ה', כן עשתה לאה בהראותה החשק הנמרץ הזה בצאתה למען תעזר מזה גם כן ליבנות יותר מהצדיק ההוא:

ועל אשר הערנו מענין התורה שיצאו מההריון ההוא, והיות שם שכינה כמו שאמרו ז"ל, ועל השתדלותה שישכב עמה בלילה הוא ולא עצרה כח עד בא ליל עונתה להמתין, עם חסרון ה"א ממלת ההוא, יהיה בשום לב אל הודעת התורה שהיה לכת ראובן בימי קציר חטים, לא על חנם הודיעה לנו התורה דבר בלתי צריך כזה, כי מה לדודאים אצל החטים או אל היות בימי קציר החטים, אך אין ספק כי בתחלת הענין רמזה תורתינו התנצלות אל לאה בל תראה כרודפת לשכב את אישה, גם טעם אל צאת הריון קדוש ובייחוד היותו נושא דגל התורה, ואחשוב - גם שלא מצאתי גילוי זולתי הנזכר - כי אפשר שהיה הלילה ההוא ליל שבועות הוא מתן תורה, וה' יצילנו מלומר בתורתו דבר אשר לא הוא חלילה, והוא כי כאשר נתייחס חג הפסח אל קציר השעורים כן חג השבועות אל קציר החטים, כי על כן בפסח היה קרב עומר השעורים ובחג השבועות שתי הלחם מהחטים, ובפירוש יחסה תורתינו חג השבועות אל קציר החטים, באומרה על חג השבועות בפרשת כי תשא בכורי קציר חטים, וזכר לדבר אמרו בבראשית רבה (עב) וילך ראובן בימי קציר חטים ביכור כל מיני כו' ופרשת משפטים וחג הקציר כו':

ובזה יתכן כי זה מאמר הכתוב וילך ראובן בימי קציר חטים הוא ערב שבועות שאנו מצווים לקצור חטים באופן שהלילה הוא ליל שבועות הוא ליל מתן תורה, כי אין ספק שלא תדבר התורה ותאמר סימן זה על קציר חטים משולל מצוה, רק על ימי קציר חטים המצווים מאתו יתברך, וכן קציר חטים עולה במספר קטן כמספר ליל שבועות, ולפי זה, הלילה שאמרה רחל היא ליל שבועות. ובזה מצאתי ראיתי טוב טעם אל מאמר רחל באומרה לכן ישכב עמך מה ההטבה הגדולה הזאת האם יחסר ללאה לילה אחרת, אך דבר גדול דברה לה לכן ישכב עמך הלילה כי בכל מקום אומר הלילה הזה כד"א הוא הלילה הזה לה' וכאן אין אומר הזה, לרמוז ישכב עמך הלילה עצמו, הוא זכות הלילה, שהוא ליל רצון של מתן תורה, ועל כן יצא יששכר שכל תורת ישראל היה בשבטו, וזהו אומרו בן חמישי לרמוז אל חמשה חומשי תורה, ועל כן לא תאשם חלילה בצאתה לקראתו כאחת הריקות לומר אלי תבא וששכרה אותו שנראה ח"ו כדאי בזיון. נמצאו כי ארבעה דברים כוונה לאה לעשות במעשה הזה השלשה שהזכרנו והרביעי הזה:

35.אמת ליעקב בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק טו

הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י

לכאורה אם נעיין בדברי לאה אמנו איך שאמרה לרחל, שהיא עקרת הבית [וכדלקמן מ"ו פי"ט ברש"י], שהיא לקחה את אישה, הלוא אדרבה יעקב עבד ברחל, וגם רחל מסרה לה הסימנין שבינה ובין יעקב, ונמצא שלרחל יש לפחות הזכות כמו ללאה, ואף על פי כן לא מצינו שרחל תענה ותשיב הלוא את לקחת ממני את אישי. ועל כרחך צריך לומר דכיון שיעקב נשא את לאה כדין, הרי רחל השניה באה כצרה עליה³⁴. ורואין אנו מזה חידוש, שאע"פ שבדיני אדם [לאה] היא האשה ההלכתית, בכל זאת בדיני שמים נשארה [רחל] עקרת הבית, ודו"ק כי זהו ענין גדול בכל השקפות התורה.

36.מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק טו

הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ וגו'. אמרה לאה לרחל לא דייך שלקחת את אישי שנמשך לבו אחריך, אמרה רחל ללאה לא לאה אישך הוא אלא אישי, ובעבורי בא מבאר שבע, ועל ידי שמסרתי לך הסימנים נעשה אישך: לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה. לפי שהיה מנהג יעקב לישכב עם לאה לילה [אחת], ועם רחל לילה אחת, ואותה הלילה של רחל היתה, והניחתו ללאה תחת הדודאים: 

בראשית פרשת ויצא פרק ל 

(כב) וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ: (כג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי: (כד) וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף ה֛' לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר: (כה) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי: (כו) תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ: (כז) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי ה֖' בִּגְלָלֶֽךָ: (כח) וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה: (כט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי: (ל) כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ ה֛' אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי: (לא) וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּא֤מֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר: (לב) אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי: (לג) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי: (לד) וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ:...(מג) וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים:

37.בראשית פרשת ויצא פרק לא פסוק א - יח, א-יח

(א) וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה: (ב) וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶנּ֛וּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: (ג) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ: (ד) וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ: (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי: (ו) וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן: (ז) וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי: (ח) אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים: (ט) וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי: (י) וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים: (יא) וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי: (יב) וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ: (יג) אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֨ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ: (יד) וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ: (טו) הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ: (טז) כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה: (יז) וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים: (יח) וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:

38.שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויצא פרק לא פסוק יח

לבא אל יצחק אביו ארצה כנען. לימד שחזרתו לשם שמים לעמוד לשרת לאביו, כמו שאמר לו דבר הקודש שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא ג), שאביך ואמך ממתינין לך:

 

פרשת תולדות התשפ״א

  

פרשת תולדות התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית כ"ה

(יט) וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ (כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהֹוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהֹוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (כב) וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃ (כג) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃

2.    בראשית כ"ד

(נז) וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃ (נח) וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃ (נט) וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃ (ס) וַיְבָרְכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃ (סא) וַתָּ֨קׇם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃ (סב) וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃ (סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ (סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ (סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃ (סו) וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃

3.    תלמוד בבלי ברכות כו:

יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב״, וְאֵין ״שִׂיחָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ״.

4.    תלמוד בבלי פסחים פח

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ׳ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק אֶלָּא לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ הַר שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ שָׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ בַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל:

5.    תוספות בבלי ברכות ל"ד:

חציף עלי מאן דמצלי בבקתא – וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה (פסחים פח א) לא כיצחק שקראו שדה וכו' א"נ בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים.

6.    העמק דבר בראשית כד:סג

ויצא יצחק לשוח בשדה. כבר פירשו חז״ל שהוא הי׳ מתפלל מנחה. וע״כ אין הפי׳ בשדה כמשמעו שהרי אסור להתפלל בשדה כדאי׳ בברכות ספ״ה חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. אלא כדאי׳ במס׳ פסחים ר״פ האשה דבשדה היינו הר המוריה שקראו שדה וכ״כ התוס׳ שם וכמש״כ לעיל י״ב י״ז דבשביל שמדת יצחק הי׳ עבודה שהוא שורש לפרנסה ע״כ קרא אותו מקום שהוא שער השמים שדה המסוגל לפרנסה. ואין הכונה שהי׳ יצחק עומד אז בהר המוריה אלא הוא התפלל תחת אילן וכדומה ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה והתפלל אז על הפרנסה שבכלל זה הוא השגת אשה שהיא צרכי האדם ונקראת ג״כ פרנסה כלשון הגמ׳ פרנסת נשואין. והזמין ה׳ לפניו באותה שעה את אשתו וזהו וישא עיניו וגו׳:

7.    בראשית רבה נג

רַבִּי עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אֲמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֶלְקֵנוּ בַּשָּׂדֶה, וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְצַחֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כו, יח יט): כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וגו' כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאוֹמֵר הֲלֹא מְצַחֵק אָנִי, וְאוֹמֵר אֲנִי בּוֹ דָּבָר לְשֶׁבַח אֵין לָשׁוֹן הַזֶּה שֶׁל צְחוֹק אֶלָּא לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אָבִינוּ יִצְחָק הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים, אָמַר לָהֶם יִשְׁמָעֵאל שׁוֹטִים אַתֶּם, אֲנִי בְּכוֹר וַאֲנִי נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, שֶׁמִּתְּשׁוּבַת אִמֵּנוּ שָׂרָה לְאַבְרָהָם (בראשית כא, י): כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי, אַתָּה לָמֵד, כִּי לֹא יִירַשׁ עִם בְּנִי אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ יִצְחָק, וְעִם יִצְחָק אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בְּנִי, קַל וָחֹמֶר עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

8.    ספורנו בראשית כד:סג

ויצא יצחק לשוח נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי וקודם שהתפלל נענה על דרך מן היום אשר נתת אל לבך להתענות נשמעו דבריך:

9.    ליקוטי מהור״ן ב:יא:א

וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת (בראשית ב): שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה נוֹתְנִין כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת (שם כד): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה – שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה עִם סִיּוּעַ וְכֹחַ הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּל עִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה נָתְנוּ כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה כַּנַּ"ל....כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה, נוֹתְנִים גַם־כֵּן יְבוּל הָאָרֶץ סִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ, דְּהַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁסָּמוּךְ אֶל הָאָדָם, כְּגוֹן אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ וְכַיּוֹצֵא, רַק כְּשֶׁהוּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁאֲזַי סָמוּךְ לָהֶם בְּיוֹתֵר, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים וְכָל יְבוּל הָאֲדָמָה נוֹתֵן כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה יְבוּל – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה – שֶׁכָּל יְבוּל הַשָּׂדֶה הִתְפַּלְּלוּ עִמּוֹ, כַּנַּ"ל:

10.בראשית כ"ו

(יב) וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהֹוָֽה׃

11.בראשית כ"ה

(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יווְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃

12.בראשית כ"ז

(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ (ג) וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד׃ (ד) וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔הלָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ (ו) וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ (ז) הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ (ח) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ (ט) לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ (י) וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ (יב) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ (יד) וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ ...(כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהֹוָ֥האֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ (כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ (כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ (כה) וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ (כו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ (כז) וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרְכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ יְהֹוָֽה׃ (כח) וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ (כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ (ל) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃...(מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַ֨ל־הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹיִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ (מב) וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהׇרְגֶֽךָ׃ (מג) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ (מד) וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ (מה) עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ (מו) וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃

13.בראשית כ"ד

(טו) וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶ֘רֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃...(כב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃ (כג) וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃ (כד) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃ (כה) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃ (כו) וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהֹוָֽה׃ (כז) וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהֹוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (כח) וַתָּ֙רׇץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (כט) וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רׇץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃ (ל) וַיְהִ֣י׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשׇׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃ (לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהֹוָ֑ה לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃...(מה) אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא׃׃... (נה) וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃

14.אבן עזרא כ"ה:כ'

אחות לבן הארמי – הוא ידוע ונכבד מאביו, וכן: אחות נחשון (שמות ו':כ"ג)

15.ספורנו בראשית כ"ה:כ':כ'

אחות לבן הארמי – וממנה נולד עשו הדומה לאחי האם.

16.מלבי"ם בראשית כ"ה:כ':כ'

 אחות לבן, שגם זה היה השגחיי, שעי"כ ברח יעקב אל לבן לקחת בת זוגו משם,

17.אור החיים בראשית כ"ה:כ':כ'

ואומרו אחות לבן ללא צורך ונוסף שכבר ידענו אלא הטעם הוא שבא ללמד זכות על רבקה בראותינו שילדה בן רשע מובהק, ותאמר איך מבטן ברוך יצא ארור, לזה אמר כי זה הוא סיבה לדבר היותה אחות לבן הארמי פירוש הרמאי בתוספת רשע על אביו, וכבר קדמו חז"ל (ב"ב קי.) רוב הבנים, לטעם הידוע, ולזה יצא עשו, וזולת זה צאצאיה צדיקים היו יוצאים ממנה, כי צדקת גמורה היתה, והעד לנוכח אשתו, ואמרו ז"ל (ב"ר פס"ג) וכו'. ושלא תאמר ואם כן ולמה לא נתן לב יצחק לבדוק באחיה, לזה גמר אומר לו לאשה וכמו שפירשתי למעלה, וזולת זה לא היה נושא אחות רשע.

עוד רמז בהודעת אחות לבן על דרך אומרם ז"ל (שם פ"ס) שטעם רבקה שהיתה עקרה הוא לצד ברכת לבן כדי שלא יראה כי ברכתו תעשה מעשה טוב, לזה קודם שאמר הכתוב כי עקרה היא קדם לומר טעם הדבר ואמר אחות לבן וזו היתה סיבה שנעקרה רבקה עד שהוצרכו לתפלה.

18.רש"ר הירש בראשית כ"ה:כ':כ'

והייתה גם אחות לבן, שהיה ארמי לכל דבריו. לאיזה סוג צאצאים נוכל כבר לצפות מנישואין אלה, אם כמאמר חז"ל "רוב בנים הולכין אחר אחי האם" (בבא בתרא קי.). על ידי החזרה על פרטים אלה מכין אותנו הפסוק לסתירה שעתידה לעלות מאוחר יותר. לא נתפלא למצוא את עשו בין הבנים; אך נהיה מאד תמהים למצוא ביניהם אחד כמו יעקב.

19.רש"י בראשית כ"ה:

(כ) בת בתואל מפדן ארם אחות לבן –וְכִי עֲדַיִן לֹא נִכְתַּב שֶׁהִיא בַּת בְּתוּאֵל וַאֲחוֹת לָבָן וּמִפַּדַּן אֲרָם? אֶלָּא לְהַגִּיד שִׁבְחָהּ, שֶׁהָיְתָה בַּת רָשָׁע וַאֲחוֹת רָשָׁע וּמְקוֹמָהּ אַנְשֵׁי רֶשַׁע וְלֹא לָמְדָה מִמַּעֲשֵׂיהֶם:

(כא) לנכח אשתו – זֶה עוֹמֵד בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֵּל וְזוֹ עוֹמֶדֶת בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֶּלֶת:

ויעתר לו – שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפילת צדיק בן צדיק, לפיכך לו, ולא לה.

(כג) מלאום יאמץ –לֹא יִשְׁווּ בִּגְדֻלָּה, כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כ"ו), לֹא נִתְמַלְּאָה צוֹר אֶלָּא מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם:

20.רמב"ן בראשית כ"ז:ד

בעבור תברכך נפשי – היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור. ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר י"י לה: ורב יעבוד צעיר (בראשית כ"ה:כ"ג), כי איך היה יצחק עובר את פי י"י והיא לא תצלח. (אולי עשתה כן) [והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי: ותלך לדרוש את י"י (בראשית כ"ה:כ"ב) – שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה: אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי, ועתה לא רצתה לאמר לו כך הוגד לי מאת י"י טרם לדתי,] כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה. או, הם סבות מאת י"י כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות.

21.תרגום אונקלוס בראשית כ"ז:י"ג:י"ג

וַאֲמַרַת לֵיהּ אִמֵּיהּ עֲלַי אִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוֹן לְוָטַיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּיל מִנִּי וְאִיזֵיל סַב לִי.

And his mother said to him, Unto me it hath been said in prophecy, that there shall be no curses upon thee, my son; only obey me, and go, and take for me.

22.רש"י בראשית כ"ז:

כ"ב - קול יעקב – שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים קוּם נָא (בראשית כ"ז:י"ט), אֲבָל עֵשָׂו קִנְטוּרְיָא דִּבֵּר יָקֻם אָבִי (בראשית כ"ז:ל"א).

מ"ה - ויהרגוך.- אִם יָקוּם עָלֶיךָ וְאַתָּה תַּהַרְגֶנּוּ יַעַמְדוּ בָנָיו וְיַהַרְגוּךָ; וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בָהּ וְנִתְנַבְּאָה )ונתנבאת(שֶׁבְּיוֹם אחדיָמוּתוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ: (בבלי סוטה י"ג.).

23.רשב"ם בראשית כ"ז:כ"ב:כ"ב

הקול קול יעקב – לפי שתאומים היו, היה קולן דומה קצת זה לזה, ולכך טעה יצחק בקולו, מאחר שמצאו איש שעיר על צוארו.

24.מנחת יהודה בראשית כ"ז:כ"ב:כ"ב

הקול קול יעקב והידים ידי עשו – הרי סימנים חלוקים יבא השלישי ויכריע ביניהם וזהו הריח ולכך וירח את ריח בגדיו וגו'.

25.ר' דוד צבי הופמן בראשית כ"ז:כ"ב:כ"ב

קל קול וגו' – יצחק היה בספק, ולהביע ספק זה באות המלים ולא הכירו שבתחילת הפסוק הבא; אך מכיון שלא הכירו בוודאות — ויברכהו, יש כאן הודעה כללית על הצלחת הערמה, ואילו הפרטים מסופרים לאחר מכן, בפסוקים כד-כט. הרי זה כלל ופרט, כפי שמצינו לעתים קרובות, לרבות בתחילת הספר.

26.מדרש רבה בראשית כ"ז:כ"ב

דָּבָר אַחֵר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות ט"ו:כ"ד): וַיִּלֹנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות י"ז:ח'): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם. 

27.שד״ל

לדרוש את ה': רש"י ורשב"ם פירשו לשאול את פי ה' מן הנביאים, וכי תירגם אנקלוס, וכן דעת קלער', וראז' ורמבמ"ן ורמב"ן פירש ענין תפלה. ונ"ל כי לדרוש את ה' עיקר ענינו תפילה ובקשת רחמים, כמו דרשתי את ה' וענני (תהלים ל"ד ה') דרשוני וחיו (עמוס ה' ד'), וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים (ד"ה ב' ט"ז י"ב) והעם לא שב עד המכהו ואת ה' צבאות לא דרשו (ישעיה ט' י"ב) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד' כ"ט), נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני (ישעיה ס"ה א'), והנה כל דורש ומבקש הוא מבקש למצוא ומציאת האל היא באחד משני דרכים, אם שיושיע את הדורש ויצילהו מצרתו, ואם שיגיד לו העתיד, כי בשתיים אלה האל מגלה השגחתו ונמצא ונדרש לבני אדם הכול לפי המקום והשעה. והנה דעת רוב המפרשים שהלכה אצל אחד מהנביאים, קצתם אומרים אצל שם, וקלריקוס אומר אצל מלכיצדק; ולדעתי הלכה לאיזה מקום מיוחד לעבודה ולהתבודד (אולי, כדעת אח"ם אל באר לחי רואי) והתפללה אל ה', והיה לה דבר ה' דרך נבואה או בחלום.

28.מדרש שכל טוב, בראשית כ״ה:כ״ב:ו׳

תלך.  לבית מדרשו של עבר: לדרוש את ה׳. לבקש רחמים על העובר, ואע׳פ שאברהם קיים, הלכה אצל

זקנים ללמדך שכל המקבל  פני זקן שבדור, כאילו מקבל פני שכינה

29.רד"ק בראשית כ"ה:כ"ב

ותאמר אם כן – אחר שהרגשה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אשה שיקרה לה כך, ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי – משונה משאר הנשים בזה.

ותלך לדרוש את י"י – יש בדברי חז"ל (ב"ר ס"ג) שהלכה לבית מדרשו של שם לדרוש את י"י מאת שם מהו הדבר הזה שקרה לה; ויאומן כי שם היה חי שהרי היה אחר אברהם אבינו ל"א שנה; ואם הוא מלכי צדק היה בירושלים ולמה נאמר שהניחה אברהם אבינו שהיתה עמו והיה נביא גדול והלכה לירושלים אל שם לדרוש את י"י, כי אברהם אבינו חי עד שהיו יעקב ועשו בני ט"ו שנה. ומה שאמר ותלך לדרוש את י"י, אולי אברהם היה יושב בבית אחד עם קטורה ובניה.

30.פענח רזא, תולדות ט׳

ותלך לדרוש את ה', פירש"י למדרשו של שם, וקשה למה לא הלכה למדרשו של אברהם וי"ל כדי שלא לצערו:

31.ב״ח או״ח צ:ה

ולא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה כו' בס"פ אין עומדין וכתבו התוס' וא"ת הא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה וי"ל דהתם איירי בהר המוריה כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצות ובעל הלבוש כתב טעם מדעתו ולא נהירא אי נמי בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים עכ"ל נראה דר"ל דכיון שרגילין שם לעבור ואעפ"כ לא חשש לבני אדם הרואין אותו מתפלל נקרא חצוף לפי שאינו חושש להצנע לכת עם אלהיו שיהא נכנע לפניו אבל יצחק היה מתפלל בשדה שלא עבר לשם אדם מעולם וחשוב כאילו היה במקום נסתר והב"י הבין דברי התוס' דכיון דרגילים שם בני אדם לעבור יפסיקוהו עוברי דרכים ותמה עליהם דאין זה טעם לקראו חצוף ושרי ליה מאריה ונראה עוד לתרץ קושיית התוס' דיצחק לא היה מתפלל במקום פרוץ אלא בין האילנות היה מתפלל וזהו שאמר הכתוב לשוח ולא אמר להתפלל לשון המיוחד לתפלה אלא אמר שוחד משמע נמי שהתפלל בין השיחים מסתתר ביניהם בשעת תפלה: