פרשת שלח התשפ״א
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. במדבר פרק יד
(כ) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: (כא) וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ: (כב) כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: (כג) אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ: (כד) וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה: (כה) וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף: פ (כו) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כז) עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי: (כח) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־ה֔' אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (כט) בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: (ל) אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן: (לא) וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: (לב) וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: (לג) וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֣וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: (לד) בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־ עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי: (לה) אֲנִ֣י ה֘' דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ: (לו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖העַל־הָאָֽרֶץ: (לז) וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י הֽ': (לח) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ: (לט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד:
2. במדבר פרק טו
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: (ג) וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽה֙' עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽה֔' מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן: (ד) וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽה֑' מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן: (ה) וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד: (ו) א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין: (ז) וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (ח) וְכִֽי־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח לְפַלֵּא־נֶ֥דֶר אֽוֹ־שְׁלָמִ֖ים לַֽהֽ': (ט) וְהִקְרִ֤יב עַל־בֶּן־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין: (י) וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (יא) כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים: (יב) כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם: (יג) כָּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽהֽ': (יד) וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַה֑' כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה: (טו) הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י הֽ': (טז) תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם: פ (יז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יח) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (יט) וְהָיָ֕ה בַּאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַהֽ': (כ) רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ: (כא) מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַה֖' תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: ס (כב) וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶֽׁה: (כג) אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם: (כד) וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֘ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽה֔' וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת: (כה) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽה֗' וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י ה֖' עַל־שִׁגְגָתָֽם: (כו) וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה: ס (כז) וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת: (כח) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י ה֑' לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (כט) הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה: (ל) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־ה֖' ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: (לא) כִּ֤י דְבַר־ה֙' בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ: פ (לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:...
(לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה֔' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: (מא) אֲנִ֞י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם:
3. רש"י במדבר (פרשת שלח) פרק טו פסוק ב
כי תבאו - בִּשֵּׂר לָהֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ:
4. אבן עזרא במדבר פרק טו פסוק ב
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם - נסמכה זאת הפרשה, בעבור שנחלשו ויתאבלו, לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ. והנכון, בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו, ונסלח להם בעבור תפלת משה, אמר וכי תשגו (כב), והעד: ונסלח להם (כה). והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח, ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה (ל) רמז למעשיהם. והזכיר דבר המקושש, כי עשה ביד רמה. ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה, או שלא ישכח:
5. בכור שור במדבר פרק טו פסוק ב
דבר אל בני ישראל. אחר שראה הקדוש ברוך הוא שחזרו בתשובה ונתחרטו על מה שעשו, אמר להם: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם - שיתיישבו בה בניכם, ואני אתנינה לכם, ודבר עמהם על עסקי הקרבנות.
6. חזקוני במדבר פרק טו פסוק ב
דבר אל בני ישראל כשראה שחזרו בתשובה ונתאבלו על מה שעשו הודיעם שיתישבו בה בניהם ודבר עמהם על עסק הקרבנות שיקבלם ברצון מהם. אל ארץ מושבתיכם אבל במדבר לא תקריבו כי אתם במזיד ואין קרבן כפרה למזיד.
7. ר' חיים פלטיאל במדבר פרק טו פסוק ב
כי תבואו. אמ' ישר' לפני המקום א"כ אין לדבר סוף שמא ח"ו לסוף ארבעים נוסיף לחטא ויגזור הק' גזירה אחרת, אמר הק' כי תבואו אל הארץ וזהו שנ' כאן אל ארץ (נושב') [מושבות'] ועד עתה לא הזכיר כ"א ארץ כנען.
8. דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר פרק טו פסוק ב
כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקדוש ברוך הוא אמרו אוי לנו לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא"כ אין לדבר סוף אמר להם הקדוש ברוך הוא בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ:
9. רא"ש במדבר פרק טו פסוק ב
כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם -למה זכה כנען שנקראת א"י על שמו אלא לפי שכששמעו שישראל באין פינה הארץ א"ל הקדוש ברוך הוא אתה פנית הארץ תקרא על שמך ואתן לך ארץ יפה כמעט כמותה ואי זו אפריקה ולכך נסמכה פ' זו לפ' מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקדוש ברוך הוא אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ' שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא"כ אין לדבר סוף א"ל הקדוש ברוך הוא בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ אמר ר"י בר חנינא למה נסמכה פ' זו של חלה לפ' נסכים שנא' ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' פ' חלה למטה ופ' נסכים למעלה וז"שה לך לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ שהקרבת נסכים ופסוק זה נאמ' לשלמה כשבנה הבית ועשה ז' ימי חנוכה ואח"כ ז' ימי הסוכות ואכלו ביוה"ך והיו מצירין ועצבים יצתה בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך:
10.קהלת פרק ט פסוק ז
לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ:
11.במדבר רבה (וילנא) (פרשת שלח) פרשה יז סימן ב
כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָחִיו שֶׁל רַבִּי אַחָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא זֹאת הַפָּרָשָׁה שֶׁל נְסָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, ו ז): אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ (במדבר טו, יט כ): וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, הֲרֵי חַלָּה לְמַטָּה וּנְסָכִים לְמַעְלָה, לְפִיכָךְ פָּתַח רַבִּי חֲנִינָא (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, מַהוּ (קהלת ט, ז): כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ זוֹ פָּרָשַׁת חַלָּה. וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ זוֹ פָּרָשַׁת נְסָכִים. מַהוּ כִּי כְבָר רָצָה וגו', זוֹ הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ וגו'…
דָּבָר אַחֵר, לֵךְ אֱכֹל וגו', מְדַבֵּר בִּשְׁלֹמֹה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְשִׁכְלְלוֹ עָשָׂה שִׁבְעָה יָמִים חֲנֻכָּה, וְחָזַר וְעָשָׂה עוֹד שִׁבְעָה יָמִים שֶׁל חַג וְשָׁכְחוּ לַעֲשׂוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהָיוּ מְצֵרִין, אָמַר רַבִּי יִצְחָק יָצְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
12.תורה תמימה הערות קהלת פרק ט הערה כג
בפ' שלח מיד אחר פרשת מרגלים כתיב פרשת נסכים ואחריה פרשת חלה, ומדסמיך ענינים אלו לענין מרגלים שקלקלו בדבר רעיון הכניסה לא"י וגרמו כעסו של הקדוש ברוך הוא, לכן דריש שבקיום שתי מצות אלו יתרצה להם הקדוש ברוך הוא וימחול להם עונם ויכנסו לארץ, וזאת היא כונת דרשה זו:
13.רמב"ן במדבר (פרשת שלח) פרק טו פסוק ב
כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם - אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקדוש ברוך הוא לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה:
והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ) ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר (שם פסוק מב) פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים. ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי (שלח קז), בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו', ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך:
14.רש"ר הירש במדבר (פרשת שלח) פרק טו
פסוק א - המצוות האמורות בפרק הזה קשורות בקשר הדוק למאורעות הקשים שתוארו בשני הפרקים הקודמים, והקשר הוא הדוק עד כדי כך, שנראה הדבר שהן ניתנו כתגובה למאורעות האלה; ודבר זה יתברר, אם נעיין במצוות אלה לפרטיהן. המצוה הראשונה היא פרשת נסכים, המורה להוסיף מנחה ונסך לכל עולה ולכל שלמים.
פסוק ה - ויין לנסך. פירוש "נסך" איננו בשום מקום "לשפוך לאיבוד", אלא כוונת המנסך היא תמיד להביא את הנוזל למקום מסויים. ומכאן ההוראה: לצקת מתכת מהותכת לתוך תבנית, או: ליצוק את שמן המשחה על הראש; ומכאן "נסיך": משיח, נשיא. וכך היו מקריבים את הנסכים: היו מערים את היין לספל הקבוע בראש המזבח בקרן דרומית מערבית; משם היה היין מקלח ויורד דרך נקב העובר את המזבח עד למעמקי יסוד המזבח ("שיתין" - סוכה מח ע"ב, וראה לחם משנה להל' מעשה הקרבנות פ"ב ה"א):
15.שפתי כהן במדבר פרשת שלח
Rav Mordechai HaKohen lived at the turn of the 17th century. He was a student of Rav Yosef Karo, the Mabit and other prominent Torah leaders of Tzefat
[טו, ב] דבר אל בני ישראל וגו' כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה וגו'. נסמכה כאן פרשה זו, כמו שאמר במדרש (ילקוט רמז תשמ"ה) כשנתאבל העם, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה צא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבן, אמר לפניו רבונו של עולם במה ארצם, אמר לו בדברי תורה, שנאמר דבר אל בני ישראל כי תבואו וגו', ומה ריצוי הוא זה כי תבואו, זו תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא אמר להם שיקריבו קרבנות במדבר ויתכפר להם על כל מה שעשו, אבל כבר אמרו חז"ל (ילקוט רמז תשי"ט) שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו קרבנות לפי שהיו כמנודים, ועוד שהיו מזידים ואין קרבן למזיד, ושבט לוי היה מקריב קרבנות ציבור משלו, לזה אמר לו צא ורצה בדברי תורה, לומר שיקראופרשת קרבנות ויחשב להם כאילו הקריבום. גם כשתאמר להם כי תבואו יקחו נחמה לומר אולי יבואו. ובפרשה שאחר זו ייעד אותם ואמר להם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם, ניחם אותם יותר, שאמר להם בבואכם, משונה ביאה זו מכל הביאות, שאמר בבואכם, ביאת כולכם שכולכם תבואו, ועוד אמר אשר אני מביא אתכם, ומה שאמר חי אני במדבר הזה יפלו פגריכם הוא על ערב רב, אבל אתם אפשר שתבואו כמו שאמרנו אם אתם תבואו, אתם באים, אבל ערב רב לא, זהו מה שאמר לעיל אם לא כאשר דברתם, אם ולא, לישראל באם, אם יכשירו מעשיהם אפשר שיכנסו, אבל ערב רב לא, ועליהם נאמר (איוב ל"ח, י"ג) וינערו רשעים ממנה, לזה דבר אל בני ישראל דייקא כי תבואו, אפשר שתבואו. ואחר כך אמר בבואכם על ידי גלגול כאומרם ז"ל, ולזה נשתנית ביאה זו:
[טו, כ ] ובמדרש (ילקוט שיר השירים רמז תתקפ"ב) אמר רבי הונא בשם רבי יוחנן מי גרם לי שאני נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים על ידי שכַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי, מי גרם לי שאני מפרשת שתי חלות בסוריא, על שלא הפרשתי חלה כתיקונה בארץ ישראל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחת, עד כאן. ועוד תרימו תרומה, רמז כאן לשתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, שהיא מכזיב ועד אמנה. כן תרימו גם אתם, רמז על כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב, מפרישין בה חלה אחת, לזה רמז תרימו אותה, ולא אותה ואת חברתה, כמו שמרימין מכזיב ועד אמנה, כן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות בכורים (הלכה ח'):
[טו, כב] וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות. בעבודה זרה הכתוב מדבר, ובא לנחמם ולדבר על לבם ולומר להם שעוון העגל כשוגג, למה שדיבר ה' אל משה, שלמשה היה הדיבור שנאמרו בלשון יחיד אנכי ולא יהיה לך, ובאמת אינו כן אלא את כל אשר צוה ה' אליכם, לכם היה הציווי, אבל היה ביד משה, ומעיני העדה שהן הזקנים שהן היו בשגגה זו. ועשו כל העדה, לא אמר והקריבו כמו שאמר בפרשת ויקרא גבי ואם כל עדת ישראל ישגו והקריבו הקהל פר, אלא כמו שהשגגה נעשתה, כי לא היה כאן דבר לטעות אלא אתם הטעיתם עצמכם, כן גם כן עשו פר אם יש יכולת בידכם לעולה על מה שעלה על רוחכם. ושעיר עזים לחטת, חסר א', לומר שאינה חטאת אלא מזיד, אלא מרוב רחמנותו ובפרט שהם רבים, מעלה עליהם המזיד כשוגג, זהו וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה היא, אחשוב להם המזיד כשוגג, ועוד שהם הביאו את קרבנם אשה לה', שאותם שחטאו במזיד מתו באש המגיפה, שנאמר (שמות ל"ב, ל"ה) ויגוף ה' את העם, זהו אשה לה', וחטאתם לפני ה', שאחרי שחטאו בעדים והתראה, נהרגו על ידי בני לוי, אם כן כבר נחסרו, זהו וחטאתם מלשון חסרון, כמו אני ובני שלמה חטאים (מלכים - א א', כ"א). וכן אמרו בספרי (פרשה זו ה'), כי שגגה, רבי אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הציבור כשגגה שאפילו הן מזידין יהיה לפניו כשגגה, לכך נאמר כי שגגה היא. ולזה אמר משה בתפילתו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, אמר חטאתם, לומר שהציבור עושה להם מזיד כשוגג. זהו אומרו ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה, יאמר אף על פי שהמזיד אין לו סליחה, עם כל זה לפי שהוא לכל העם, בשגגה, הוי כשגגה:
[טו, לה] ויין לנסך. נסמכה פרשת נסכים למרגלים, הם חטאו באשכול, יבוא הבן ויכפר על האב, יבוא ניסוך היין ויכפר על האב, זהו אשכול הכופר, שאשכול כפר על אשכול, דודי לי, עשה לי דודי לקחת יין מכרמי עין גדי:
16.שיר השירים פרק א פסוק ה - ח
(ה) שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם כְּאָהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה: (ו) אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשֱּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי: (ז) הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ: (ח) אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים: ס
(5) 'I am black, but comely, O ye daughters of Jerusalem, As the tents of Kedar, As the curtains of Solomon. (6) Look not upon me, that I am swarthy, That the sun hath tanned me; My mother's sons were incensed against me, They made me keeper of the vineyards; But mine own vineyard have I not kept.' (7) Tell me, O thou whom my soul loveth, Where thou feedest, where thou makest thy flock to rest at noon; For why should I be as one that veileth herself Beside the flocks of thy companions? (8) If thou know not, O thou fairest among women, Go thy way forth by the footsteps of the flock And feed thy kids, beside the shepherds' tents.
17. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עירובין פרק ג
ר' בָּא ר' חִיָּיה בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן (שיר השירים א) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי וְגוֹ'. ובהמשך, שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־ הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי:ולכאורה, איך התחיל בכרמים לשון רבים ומסיים בכרמי, לשון יחיד? אלא כך דורשים את הפסוק מִי גָּרַם לִי לִהְיוֹת נֹטֵרָה אֶתהַכְּרָמִים? היינו רמז לשני ימים טובים של גלויות עַל שֵׁם כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי שכאשר הייתי בא"י לא שמרתי יום אחד. מִיגָּרַם לִי לִהְיוֹת מָשָׁמֶרֶת שְׁנֵי יָמִים בְּסוּרְיָא? עַל שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי יוֹם אֶחָד בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכַר עַל שְׁנַיִםאבל וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת שיום אחד חול ורק מספק נוהגים שני ימים. ובאותו ענין מִי גָּרַם לִי לְהַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַלּוֹתבְּסוּרְיָא תקנו חכמים להפריש שתי חלות אחת לכהן ואחת שורף באש עַל שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתִּי חָלָה אַחַת כשישראל היו בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם, וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. ר' יוֹחָנָן קְרִי עָלֵיהוֹן את הפסוק (יחזקאל כ) וְגַםאֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים כלומר, החוקים שנוספו עליהם מחמת היותר בגלות, לא טובים הם ולכן לא מקבלים עליהםשכר.
18.בעל התניא – לקוטי תורה חלק ה' ד"ה להבין ענין יום טוב שני
איני מקבלת שכר אלא על יום אחד ,שהרי באמת אותה הרקה המאירה בחו"ל בשני ימים מאירה בארץ ישראל ביום אחד
19.עלי תמר עירובין פרק ג Poland 1896-Tel Aviv 1982
היה רב ביהכ"נ עונג חיים בפלורנטין. גר ברחוב עובדיה פינת פלורנטין.
מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא וכו'. צ"ב מ"ש דנקט סוריא ולא קאמר חו"ל, ונראה שר"ח הוא בר אבא, דרש מאמר זה בסוריא בשם ר"י כי רחב"א ביקר כמ"פ בסוריא כמבואר בירושלמי בכמ"ק ראה במגילה. ומדרכי ההטפה לדבר על המקום שהוא נמצא שם ביחוד ולהבליטו ולפיכך הוא מדבר על סוריא אבל מובן שכוונתו היא ג"כ על כל חו"ל, וקאמר משמרת ל"נ וכן סבורה הייתי משום שמפרש שהמקרא קאי על כנסת ישראל וכ"ה בתרגום אמרת כנישתא דישראל. והנה הטעם שאין מקבלים שכר אלא על אחד משום החטא שכרמי שלי לא נטרתי בא"י וגרם העון להיות בגלות, ולפי"ז נראה שבני א"י שלא מגיעים השלוחים אליהם ומפאת זה עושים שני ימים מקבלים שכר על שני ימים, עיין ביפ"מ. …. והנה כל זה בנוגע לשכר אבל בנוגע לאור קדושת יום טוב נראה לכאורה שבני חו"ל מקבלים אור יותר גדול שהרי חוגגים שני ימים, אכן נ"ל שבני א"י מקבלים אותו מדת האור אלא שלבני א"י ריכוז האור הוא גדול יותר ולפיכך די לו בשטח זמן קצר, למה"ד לאולם גדול שאפשר להאירו בשני פנים או שמרכזים אור חשמלי גדול או שמפזרים פנסים חשמליים קטנים בשטח נרחב של האולם אבל מדת האור בשני האופנים היא שווה, ואף כאן מדת אור קדושת יום טוב הוא מאיר באור קטן וכדי להגיע למדת האור של א"י צריכים לפזרו על שטח זמן ארוך של שני ימים וה"ה במצות הפרשת חלה.
20.ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קז
דבר אל בני ישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד ת"ל כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה (דברים יז יד) הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה [אף פורט אני לכל ביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה] ללמדך שבכל מקום שנא' משבותיכם בארץ הכתוב מדבר. א"ל ר"ע לפי שהוא אומר שבת הוא לה' בכל מושבותיכם (ויקרא כג ג) שומע אני בין בארץ בין בח"ל א"ל ר' ישמעאל אין צריך מה אם מצות קלות נוהגות בח"ל ובארץ שבת חמורה אינו דין שתהא נוהגת בארץ ובח"ל אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחידבנסכים אלא מביאתן לארץ:
21.ריקאנטי במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כא
וסמך פרשת נסכים לפרשת מרגלים, לפי שחטאו בזמורה הנזכרת הזהירם בייחודה. גם סמיכת החלה תרמוז אליה.
22.ספורנו במדבר (פרשת שלח) פרק טו פסוק ג - לט
(ג - ד) לעשות ריח ניחוח... והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים (שמות כד, ה) לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד:
(כ) חלה תרימו תרומה. אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד, ל) וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה'... כד הקמח לא תכלה (מלכים - א יז, יג):
(כב) וכי תשגו. כבר התבאר בקבלה שבשגגת עבודה זרה הכתוב מדבר וזה כי מאחר שנגזר עליהם להפיל זרעם בגויים(תהלים קו, כו) לא היה נמנע שישגו בעבודה זרה בשובם לארצם:
ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה. מכיון שתשגו בעבודה זרה הנה אף על פי שתעשו כל פעולות המצות לא תעשו אותן המצות אשר דבר ה' אל משה כי הוא יתברך הקדים לכולן ידיעת אלהותו, באמרו אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) וכן אמרו ז"ל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה (ספרי):
(ל) את ה' הוא מגדף. ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם (דברים א, מה):
(מא) הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כדי שתזכו שאהיה לכם לאלהים שתהיה התמדת מציאותכם ממני בלתי אמצעישמציאות כזה לא ישתנה ולא יפסד בשום אופן כמו שהוא הענין במציאות שאר הנצחיים:
אני ה' אלהיכם. אני עתה לזה התכלית בעצמו צויתי לכם זאת המצוה כדי שתזכו לזה המכוון כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם:
23.נחל קדומים במדבר פרשת שלח אות טו
(טו) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. סמך פרשת נסכים למרגלים ולמעלה דיבר במלחמת עמלק וכנעני כשהיו הולכים למלחמה היו נודרים נדרים ונדבות כענין שנאמר וידר יעקב וידר ישראל. ד"א למה סמך נסכים למרגלים כדי שיבא הבן ויכפר על האב הם חטאו באשכול שהוא האב יבא היין בנו ויכפר ד"א אמר משה אם לא חטאתם במרגלים הייתם מקיימים מיד משא"כ עתה כי תבואו וכן פרשת חלה בבואכם רבינו מהר"א גרמיזא ז"ל בפירושו כ"י:
24.שיר השירים פרק א פסוק ט - יד
(ט) לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי: (י) נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים: (יא) תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף: (יב) עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ: (יג) צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין: (יד) אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי: ס
(9) I have compared thee, O my love, To a steed in Pharaoh's chariots. (10) Thy cheeks are comely with circlets, Thy neck with beads. (11) We will make thee circlets of gold With studs of silver. (12) While the king sat at his table, My spikenard sent forth its fragrance. (13) My beloved is unto me as a bag of myrrh, That lieth betwixt my breasts. (14) My beloved is unto me as a cluster of henna In the vineyards of En-gedi.
25.דברי הימים ב פרק כ פסוק ב
וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּגִּ֤ידוּ לִֽיהוֹשָׁפָט֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֣א עָלֶ֜יךָ הָמ֥וֹן רָ֛ב מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם מֵאֲרָ֑ם וְהִנָּם֙ בְּחַֽצְצ֣וֹן תָּמָ֔ר הִ֖יא עֵ֥ין גֶּֽדִי:
26.רש"י שיר השירים פרק א פסוק יד
(יד) אשכול הכופר - יש בושם ששמו כופר כמו (שיר /השירים/ ד) כפרים עם נרדים ועשוי כעין אשכלית /אשכלות/:
בכרמי עין גדי - שם מקום ושם הוא מצוי וראיתי באגדה שאותן כרמים עושין פירות ארבעה או חמשה פעמים בשנה ודוגמא היא לכמה כפרות ומחילות שמחל להן הקדוש ברוך הוא על כמה נסיונות שנסוהו במדבר:
27.תרגום שיר השירים פרק א פסוק יד
הַא בְּכֵן נְחַת מֹשֶׁה וּתְרֵין לוּחֵי אַבְנִין בִּידוֹי וּבְגִין חוֹבֵי יִשְׂרָאֵל אִתְיַקַּרוּ יְדוֹי וּנְפַלוּ וְאִתְּבַרוּ בְּכֵן אֲזַל מֹשֶׁה וְשָׁף יָת עִגְלָא וּבַדַּר יָת עַפְרֵיהּ לְנַחְלָא וְאַשְׁקִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּקְטַל יָת כָּל מַן דְאִתְחַיַּב קְטוֹל וּסְלֵק זִמְנָא תִּנְיֵתָא לִרְקִיעָא וְצַלִּי קֳדָם יְיָ וְכַפַּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן אִתְפַּקַּד לְמֶעֱבַד מַשְׁכְּנָא וַאֲרוֹנָא בְּהַהוּא זִמְנָא אוֹחִי מֹשֶׁה וַעֲבַד יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת אֲרוֹנָא וְשַׁוִּי בַּאֲרוֹנָא יָת תְּרֵין לוּחִין אָחֳרָנִין וּמַנִּי יָת בְּנוֹי דְּאַהֲרוֹן כָּהֲנָא לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא עַל מַדְבְּחָא וּלְנַסָּכָא יָת חַמְרָא עַל קוּרְבָּנָא וּמְנַיִן הֲוָה לְהוֹן חַמְרָא לְנַסָּכָא הֲלָא אִנּוּן בְּמַדְבְּרָא לָא אֲתַר כָּשַׁר לְבֵית דְרַע וְאַף לָא תֵינִין וְגוּפְנִין וְרִמּוֹנִין אֶלָא הֲווֹ אָזְלִין לְכַרְמֵי עֵין גֶּדִי וְנָסְבִין מִתַּמָּן אַתְכָּלִין דְּעִנְבִּין וְעָצְרִין מִנְּהוֹן חַמְרָא וּמְנַסְּכִין יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא רַבְעוּת הִינָא לְאִמְּרָא חַד.
28.מדרש רבה שיר השירים א':י"ד
[א] אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר – זֶה יִצְחָק, שֶׁנִּכְפַּת עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּאֶשְׁכּוֹל. הַכֹּפֶר, שֶׁמְּכַפֵּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי, זֶה אָבִינוּ יַעֲקֹב, שֶׁנִּכְנַס בִּכְרוּם פָּנָיו מִתְפַּחֵד בְּהִכָּלְמוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְלָבַשׁ בִּגְדֵי גְדִי עִזִּים, וְנָטַל הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן עֵין עוֹלָם. רַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אֵין לָהּ חָבִיב לָאִשָּׁה הַזֹּאת יוֹתֵר מִצְּרוֹר הַבֹּשֶׂם אֵיכָן הִיא מְלִינָה אוֹתוֹ בֵּין שָׁדֶיהָ. וְאָמַר רַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵצַרְתָּה לְמִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, הֵמַרְתָּה לָהֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיהֶם, וְלִי בֵּין שָׁדַי יָלִין, הָא כֵיצַד, הָיָה מִצְרִי אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל הַטְמֵן לִי הַבְּכוֹר הַזֶּה בֵּין בָּנֶיךָ, וְהָיָה נוֹטְלוֹ וּמַטְמִינוֹ, וְהַמַּלְאָךְ נִכְנָס וְנוֹגְפוֹ, וְלִי בֵּין שָׁדַי יָלִין.
]ב] רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מֵצֵר לִי, מֵמֵר לִי, דּוֹדִי לִי, אַתְּ נַעֲשָׂה דּוֹדִי, וְרוֹאֶה אֵי זֶה הוּא אָדָם גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בִּי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין דַּי, וְאַתְּ נוֹטְלוֹ וּמְמַשְׁכְּנוֹ בַּעֲדִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר, מַהוּ אֶשְׁכֹּל, אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ, מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, תּוֹסֶפְתּוֹת וְאַגָּדוֹת. הַכֹּפֶר, שֶׁמְכַפֵּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי, אֵלּוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם שֶׁנִּמְשְׁכוּ אַחֲרֶיךָ כִּגְדָיִים, וְנָטְלוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן עֵין עוֹלָם.
]ג] רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַר קְרָיָה בִּקְטֹרֶת בֵּית אַבְטִינַס, צְרוֹר הַמֹּר, זֶה אֶחָד מֵאַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין שֶׁנּוֹתְנִין בָּהּ. רַבִּי הוּנָא אָמַר לָהּ (שמות ל':ל"ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, הֲרֵי שְׁתַּיִם. נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, הֲרֵי חֲמִשָּׁה. סַמִּים, אִי תֵימַר דְּאִינוּן תְּרֵין וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר סַמִּים, בַּד בְּבַד יִהְיֶה, תֵּן חֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה, הֲרֵי עֲשָׂרָה. וּלְבֹנָה זַכָּה, הֲרֵי אַחַד עָשָׂר. מִכָּן בָּדְקוּ חֲכָמִים וּמָצְאוּ שֶׁאֵין יָפֶה לַקְּטֹרֶת אֶלָּא אַחַד עָשָׂר סַמְּמָנִים הַלָּלוּ בִּלְבָד. בֵּין שָׁדַי יָלִין, שֶׁהָיְתָה מְצֻמְצֶמֶת בֵּין שְׁנֵי בַּדֵּי הָאָרוֹן. אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר, שֶׁמְכַפֶּרֶת עֲווֹנוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֶשְׁכֹּל, שֶׁהָיְתָה מִתַּמֶּרֶת וְעוֹלָה עַד הַקּוֹרוֹת וְאַחַר כָּךְ פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת כְּאֶשְׁכּוֹל. הַכֹּפֶר, הַמְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (ויקרא ט"ז:י"ג): וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, הַכִּסּוּי הַזֶּה אֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַהוּ, עַד שֶׁבָּא דָּוִד וּפֵרְשׁוֹ (תהלים פ"ה:ג'): נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ. בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי, בִּזְכוּת הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנֵיתִי לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט"ו:י"ח): בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר, מְדַבֵּר הַכָּתוּב בְּאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט"ו:א'): אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים הָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּרַתָּ בְּרִית עִם נֹחַ שֶׁאֵין אַתְּ מְכַלֶּה זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם, וְעָמַדְתִּי אֲנִי וְסִגַּלְתִּי מַעֲשִׂים טוֹבִים לְפָנֶיךָ וְדָחֲתָה בְּרִיתִי לִבְרִיתוֹ, שֶׁמָּא יַעֲמֹד אָדָם אַחֵר וִיסַגֵּל מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי, וְיִדְחֶה בְּרִיתוֹ לִבְרִיתִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ט"ו:א'): אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מִנֹּחַ לֹא הֶעֱמַדְתִּי מָגִנִּים וְצַדִּיקִים, וּמִמְּךָ אֲנִי מַעֲמִיד מָגִנִּים וְצַדִּיקִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּנֶיךָ בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים אֲנִי רוֹאֶה אֵיזֶה הוּא אָדָם גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין דַּי, וַאֲנִי נוֹטְלוֹ וּמְמַשְׁכְּנוֹ בַּעֲדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁכֹּל, אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ, מִקְרָא וּמִשְׁנָה, תַּלְמוּד, תּוֹסֶפְתּוֹת וְאַגָּדוֹת. הַכֹּפֶר, שֶׁמְכַפֵּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי, אֲנִי נוֹטְלוֹ וּמְמַשְׁכְּנוֹ בַּעֲדָם.
דָּבָר אַחֵר: אֶשְׁכֹּל – בֶּן גְּזִירָה אָמַר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ. הַכֹּפֶר, שֶׁכָּפַר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהוֹדָה בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵימָתַי כָּפַר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֱוֵי אוֹמֵר בְּמִלְחֶמֶת יְהוֹשָׁפָט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב כ':א'): וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה, אַתְּ מוֹצֵא יִשְׂרָאֵל בָּאִים מִכֹּחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְעַמּוֹן וּמוֹאָב בָּאִים מִכֹּחוֹ שֶׁל לוֹט, אֵלּוּ עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אֵלּוּ וְנָפְלוּ אֵלּוּ בְּיַד אֵלּוּ, וִיהוֹשָׁפָט עֲזָרוֹ אֱלֹהָיו וְנִצַּח, הֱוֵי שֶׁכָּפַר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּיהוֹשָׁפָט, אֱמֹר לוֹ נֶאֱמַר כָּאן: עֵין גֶּדִי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברי הימים ב כ':ב'): בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי, מָה עֵין גֶּדִי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּמִלְחֶמֶת יְהוֹשָׁפָט הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בְּמִלְחֶמֶת יְהוֹשָׁפָט הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר זְכַרְיָה, מָה אִם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁכָּתוּב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים ד':כ"ד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא הוּא, כָּפַר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהוֹדָה בְּיִשְׂרָאֵל, לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁנִּמְשַׁל כַּטַּל, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י"ד:ו'): אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
29.תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיצֵר וּמֵימֵר לִי דּוֹדִי — ״בֵּין שָׁדַי יָלִין״. ״אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי״ — מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ מְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״כַּרְמֵי״ לִישָּׁנָא דְמִכְנַשׁ הוּא? אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, כְּדִתְנַן: כִּסֵּא שֶׁל כּוֹבֵס שֶׁכּוֹרְמִים עָלָיו אֶת הַכֵּלִים.
30.בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק ז
וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר:
31.רד"צ הופמן פרשת לך לך
מכל מקום, "שדה העמלקי" זה זהה עם הנגב של ארץ ישראל26), כלומר צפונה מקדש. המלכים חזרו איפוא על עקבותיהם ושוב פנו צפונה. - בחצצן תמר. לפי דברי הימים ב' כ, ב הרי זה עין גדי, במערבו של ים המלח, מקום שהיה עשיר בתמרים. חצצן פירושו מקום רפש ובוץ27).
32.רבינו מיוחס בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק ז
(ז) וישבו ויבאו. עוד חזרו לאחוריהם לצד המזרח ובאו מפארן לקדש:
אל עין משפט. בקעת המשפט, וכן עין גדי, ועל שם מי מריבה נקרא כן:
את כל שדה העמלקי. כל המדינה קרויה שדה כמו שדה אדום בשדה הפלשתים, שדה ארם, בשדה מואב וכיוצא בהם:
העמלקי. שם היה יושב עמלק כמו שנא' להלן עמלק יושב בארץ הנגב, ואומר וירד העמלקי:
בחצצן תמר. שם הבקעה, כמו שנאמר ביהושפט הוא עין גדי, והוא מקום כרמים ואילנות כמו שנאמר להלן בכרמי עין גדי, ועל שם חציצות הדקלים נקראו חצצן תמר, וכן עין גדי בקעת המגדים והפירות:
33.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק יט
בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:
34.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מ עמוד א
דְּתַנְיָא: אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל הָאָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת ״אַבָּא״ וְ״אִמָּא״ עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן. טוסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה חִטָּה מִין אִילָן הִיא, לִיבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. קָא מַשְׁמַע לַן, הֵיכָא מְבָרְכִינַן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ — הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי אִיתֵיהּ לִגְווֹזָא, וַהֲדַר מַפֵּיק, דף מ עמוד ב אֲבָל הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי לֵיתֵיהּ לִגְווֹזָא דַּהֲדַר מַפֵּיק, לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.
35.זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנח עמוד ב
וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. וְהַיָּמִים, מַאי קָא מַיְירֵי, דְּהָא וְאָז בִּכּוּרֵי עֲנָבִים סַגִּי לֵיהּ. אֶלָּא וְהַיָּמִים, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִתְחַבְּרָן בְּהַהוּא זִמְנָא בְּהַהוּא אִילָנָא דְּחָטָא בֵּיהּ אָדָם הָרִאשׁוֹן. כְּמָה דְּתָנֵינָן עֲנָבִים הָיוּ, וְעַל דָּא, וְהַיָּמִים: אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן, יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים דַּיְיקָא.
[וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. וְהַיָּמִים, מַה בָּא לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי וְאָז בִּכּוּרֵי עֲנָבִים מַסְפִּיק לוֹ? אֶלָּא וְהַיָּמִים - אוֹתָם הַנּוֹדָעִים, כֻּלָּם הָיוּ מְחֻבָּרִים בְּאוֹתוֹ זְמַן בְּאוֹתוֹ עֵץ שֶׁחָטָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ עֲנָבִים הָיוּ, וְעַל זֶה וְהַיָּמִים - אוֹתָם הַיְדוּעִים - יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים דַּוְקָא.[
36.זהר מנוקד/תרגום/ תיקוני זהר דף סט/א
וְעוֹד מִקְדָּשִׁי בְּאָת יוּ"ד, בְּגִין דְּלֵית קְדוּשָׁה פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה, וְצָרִיךְ לְבָרְכָא לוֹן וּלְקַדֵּשׁ לוֹן בְּקִדּוּשׁ עַל הַיַּיִן, בְּשַׁבְעִין תֵּיבִין דְּקִדּוּשׁ וּוַיְכֻלּ"וּ כְּחוּשְׁבַּן בַּיַּיִ"ן, וְצָרִיךְ לְמֵימַר סַבְרִי מָרָנָן, וְאִינוּן דְּאָמְרִין וְעָנוּ לְחַיֵּי, בְּגִין דְּאִתְקַשְּׁרוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, וְלָא בְּאִילָנָא דְמוֹתָא, דְאִיהוּ גֶפֶן דְּחָב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה, דְּחַד אָמַר חִטָּה הָיָה, וְחַד אָמַר גֶּפֶן, וְכֹלָּא קְשׁוֹט.
[וְעוֹד מִקְדָּשִׁי בְּאוֹת יוֹ"ד, מִשּׁוּם שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, וְצָרִיךְ לְבָרְכָם וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָם בְּקִדּוּשׁ עַל הַיַּיִן בְּשִׁבְעִים תֵּבוֹת שֶׁל קִדּוּשׁ, וּוַיְכֻלּ"וּ כְּחֶשְׁבּוֹן בְּיַיִ"ן, וְצָרִיךְ לוֹמַר סַבְרִי מָרָנָן, וְאוֹתָם שֶׁאוֹמְרִים וְעוֹנִים לְחַיִּים, מִשּׁוּם שֶׁנִּקְשְׁרוּ בְעֵץ הַחַיִּים, וְלֹא בְעֵץ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא גֶפֶן שֶׁבּוֹ חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֶחָד אָמַר חִטָּה הָיָה, וִאֶחָד אָמַר גֶּפֶן, וְהַכֹּל אֱמֶת.]
שֶׁבַע מִינִין אִינוּן חִטָּה וּשְׂעוֹרָה גֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְהָא אִתְּמַר, וְצָרִיךְ לְאַחֲזָרָא עֲלַיְיהוּ, חִטָּה הָא אִתְּמַר, שְׂעוֹרָ"ה דְאַפִּיק ה' מִשִּׁעוּר דִּילָהּ, גֶּפֶן סָחֲטָה עֲנָבִים בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, וְעָבַד יַיִן נֶסֶךְ, וְאִתְעֲבִיד אִילָנָא דְטוֹב וָרָע, תְּאֵנָה לָקִיט תְּאֵינֵי קֳדָם זִמְנַיְיהוּ קֳדָם דְּאִתְבַּשְׁלוּ, כַּךְ לָקִיט הוּא מֵעָלְמָא קוֹדֶם זִמְנֵיהּ, וְדָא אִיהוּ רָזָא מָאן דְּגָרִים דִּי יְמוּתוּן בְּנוֹי קֳדָם זִמְנַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת ה ה) לָמָּה יִקְצוֹף הָאלהי"ם עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְרָזָא דְמִלָּה (ירמיהו ב ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם וְגוֹמֵר, וּבְגִין דָּא (שמות כ ז) לֹא תִשָּא אֶת שֵׁם יהו"ה אלהי"ך לַשָּׁוְא. רִמּוֹן, בֶּן זוֹמָא בֵּיהּ חָב, אֲבָל רַבִּי מֵאִיר תּוֹכוֹ אָכַל קְלִיפָתוֹ זָרַק, דִּקְלִיפִין אִינוּן אוּמוֹת הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל מוֹחָא בֵּינַיְיהוּ, כֵּן כְּגַוְונָא דָא שְׁכִינְתָּא אִיהִי פַּרְדֵּס (דף סט ע"ב) בְּגָלוּתָא, וְאִיהִי מוֹחָא מִלְּגָו, אֱגוֹז קָרִינָן לֵיהּ, כְּמָה דְאָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי (שיר ו יא), וְאִיהִי שְׁכִינְתָּא אִיבָּא מִלְּגָאו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מה יד) כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, וּקְלִיפִין הֵן כַּמָּה רְשׁוּיוֹת נוּכְרָאִין, וּבְשַׁבָּת מִכֹּלָּא אִתְפַּשְּׁטַת, וְאִתְלַבְּשַׁת בִּלְבוּשִׁין שַׁפִּירָאן, וְכֵן צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לְאִתְחַדְּשָׁא בְשַׁבָּת בִּלְבוּשִׁין שַׁפִּירָאן, וְכֵן לְאַטְעָמָא בְשַׁבָּת מִכָּל מַאֲכָלִין טָבִין, בְּגִין לְקַשְׁרָא וּלְאַרְקָא בִּרְכָאָן לְגַבָּהּ מִכָּל סְפִירָן, וּלְמֶהֱוֵי אִשְׁתַּקְיָא מִכֻּלְּהוּ.
[שִׁבְעָֹה מִינִים הֵם, חִטָּה וּשְׂעוֹרָה גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, וְצָרִיךְ לְחַזֵּר אַחֲרֵיהֶם, חִטָּה הֲרֵי נִתְבָּאֵר, שְׂעוֹרָה שֶׁמּוֹצִיא ה' מֵהַשִּׁעוּר שֶׁלָּהּ, גֶּפֶן סָחֲטָה עֲנָבִים בִּרְשׁוּת אַחֵר, וְעָשָׂה יַיִן נֶסֶךְ, וְנַעֲשָׂה הָעֵץ שֶׁל טוֹב וָרָע. תְּאֵנָה לוֹקֵט תְּאֵנִים קֹדֶם זְמַנָּם קֹדֶם שֶׁהִבְשִׁילוּ, כָּךְ נִלְקָט הוּא מִן הָעוֹלָם קֹדֶם זְמַנּוֹ, וְזֶהוּ סוֹד מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁיָּמוּתוּ בָנִים קֹדֶם זְמַנָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִי"ם עַל קוֹלֶךְ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךְ, וְסוֹד הַדָּבָר - לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם וְגוֹמֵר, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא תִשָּא אֶת שֵׁם יהו"ה אֱלֹהֶי"ךְ לַשָּׁוְא. רִמּוֹן, בֶּן זוֹמָא חָטָא בוֹ, אֲבָל רַבִּי מֵאִיר, תּוֹכוֹ אָכַל קְלִפָּתוֹ זָרַק, שֶׁהַקְּלִפּוֹת הֵן אֻמּוֹת הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל הַמֹּחַ בֵּינֵיהֶם. כֵּן כְּמוֹ זֶה, הַשְּׁכִינָה הִיא פַּרְדֵּס בַּגָּלוּת, וְהִיא מֹחַ מִבִּפְנִים, אֱגוֹז קוֹרְאִים לָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה הִיא פְּרִי מִבִּפְנִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, וְהַקְּלִפּוֹת הֵן כַּמָּה רָשֻׁיּוֹת נָכְרִיּוֹת, וּבְשַׁבָּת הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת מִן הַכֹּל וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשִׁים יָפִים, וְכֵן צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, לְהִתְחַדֵּשׁ בְּשַׁבָּת בִּלְבוּשִׁים יָפִים, וְכֵן לִטְעֹם בְּשַׁבָּת מִכָּל הַמַּאֲכָלִים הַטּוֹבִים, כְּדֵי לְקַשֵּׁר וּלְהָרִיק בְּרָכוֹת אֵלֶיהָ מִכָּל הַסְּפִירוֹת, וְשֵׁתִּהְיֶה מֻשְׁקֵית מִכֻּלָּם.]
37.ספר יצירה - נוסח הדפוס - פרק א
[א] בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה׳ ה׳ צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר ספור:
In thirty-two most occult and wonderful paths of wisdom did Yah the Lord of Hosts engrave his name: God of the armies of Israel (Tzevaot Elohai Yisrael), ever-living God (Elohim Hayim), merciful and gracious (v’Melekh Olam), sublime, dwelling on high (El Shaddai), who inhabiteth eternity. He created this universe by the three derivatives: Writing (SePHeR) Numbers (SePHoR), and Speech (SiPuR).
[ב] עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות:
Ten are the numbers, as are the Sefirot, and twenty-two the letters [of the Hebrew alphabet], these are the Foundation of all things. Of these letters, three are 'mothers', seven are 'double', and twelve are 'simple'.
38.פרוש הגר"א ז"ל על ספר יצירה - פרק א משנה א
וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וספור. כבר כתבתי (באופן ב') שהן חב"ד כמ"ש בזהר תרומה ובז"ח בראשית ובג' דברים אלו נברא העולם כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כו', וכן המשכן ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכן התורה נתנה בהם חכמים ונבונים וידועים, והן ב' ידים ולשון כף זכות וכו' כמש"ש באריכות ושם חב"ד חו"ב בידים כמ"ש בתיקונים חכמה נחית בימינא כו' בינה נחית בשמאלא כו' ודעת בלשון כמ"ש בספד"צ פ"א אחתא ומודעתא כלילין כו' שתא נפקין כו' לישן דא סתים בין י"ה כו' ע"ש ושם פ"ב ו"ו אתפתח באחרא דכתיב הולך לדודי למשרים בבוצינא דקרדינותא כו'. והענין כי העולם נברא במעשה ובאמירה ובמעשה נברא בחו"ב והוא מכתב אלהים כמ"ש מעשה אצבעותיך כו' ואמרו הראשונים כל הכ"ב אותיות בהכוכבים וכן הוא בכל דבר כמ"ש לקמן שבכל מעשה הוא כ"ב אותיות במכתב והכל נברא שנים שנים כמ"ש כל מה שברא הקב"ה זו"נ נבראו וזהו ספר וספר וכן בלוחות שני לוחות חמש כנגד חמש כמ"ש לקמן (משנה ג') והאמירה הוא הדעת בלשון שבו נאמרו עשרת הדברות כולל ב' ספרים וכן באדם כל כ"ח אתוון מאל"ף עד אלף (שנעוץ סופן בראשון) כנ"ל (באופן א') בכ"ח פרקי ידים ה' נגד ה' כמו שני ספרים וכולם בלשון נקבעו הוא הספור, וענין ב' ספרים הם זו"נ וספור הוא הדעת שבו הזווג ומחברם כא' שלכן כינוי הזווג ראוה מדברת שע"י הדעת הוא הזווג בין למעלה בין למטה וזהו סוד שנברא העולם בב' שהן זו"נ ואמר הקב"ה לאל"ף אע"ג דאת בי"ת בה איברי עלמא לית בי יחודא אלא בך והוא סוד הדעת במקום הכתר שבחו"ב נברא העולם וכל היחוד הוא בכתר והתפשטותו למטה שהוא סוד הדעת מזלא קדישא כידוע וז"ש את תהא ראש לכל אתוון והתחילה התורה באל"ף (ר"ל עשרת הדברות), והן כלל הכל ב' וא' ספר וספר וספור. וכן בבריאת העולם אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שהן שני ספרים הנ"ל קורא אני אליהם יעמדו יחדיו סוד הספור קורא ומזווג יעמדו יחדיו וזה סוד המתקלא (בריש ספד"צ) דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגחין אפין באפין כנ"ל בעולם [התהו] שלא היה סוד הדעת מזלא קדישא התפשטות הכתר. ואמר שם עד רישא דכיסופא דכל כיסופים לבושין דיקר אתקין והוא מזלא קדישא לבושיה כתלג חיור כמ"ש בספד"צ ע"ש. סוד הספור, וכן בבריאת העולם שני אלפים תהו עד התורה סוד הספור כנ"ל ואז הציע השמים ושמי השמים על הארץ סוד קורא אני אליהם יעמדו יחדיו כנ"ל ואז וידבר אלהים כו' כ"ח אתוון ב"פ י"ד אותיות וכן בראשית כנ"ל סוד ג' ספרים כנ"ל. וזש"ה בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ב' ספרים בדעתו תהומות נבקעו סוד הזווג שבוקע ופותח רחמה סוד התהום וזה סוד מאמרם ז"ל בתהומות שאמרו (תענית כה:
39. Shiur HaRav Soloveichik ZT"L 1971, on the fourth Yahrzeit of Rebbetzin Tonya Soloveitchik zt"l.
Moshe was a scribe in the same way that Sefer Yetzira calls God a scribe: "The world was created through three things: sofer, sefer, sippur (scribe, book, and a story)." We have arrived at the equation: writing = creation = education. The teacher is God's collaborator in ma'aseh bereishit, in the creation of the world.
40. Shiur HaRav Soloveichik ZT"L on Sippur Yetziat Mitzrayim
The Sefer Hayetzira maintains that the world was created through 3 Seforim (forms of the word Saper): B'sfor, B'sippur U'Bsefer, through counting, relating a story and through the book. We know from the Torah that Hashem wrote the Luchot, but how does the Sefer Yetzira know that the world was created through these 3 forms of the word Saper? According to the Kuzari, when the Torah repeatedly mentions Vayomer Elokim, it is referring to the act of Sippur by Hashem. The result of this Sippur was the Sefer, all of creation. It was the word of God that created the world and is embedded in nature and continues to drive it. At the same time, nature must obey the will of Hashem. If the flowers bloom, the birds fly, man walks and the heavenly bodies remain in motion it is because this is the Ratzon Hashem, the will of God. The manifestation of the will of God was inscribed into every function of nature. According to the Baal Shem Tov, the word of God, the Vayomer Elokim, that created everything is as real and ongoing today as it was at the time of creation, Udvarcha EmetVkayam L’ad, and Your words are true and everlasting. …How long must we function as Sofrim, as scribes? When does the Jew complete his assignment of studying Torah? How long must we emulate the ways that Hashem created the world, through Sfor, Sippur and Sefer? Until we see that the next generation is ready to shoulder the load and assume its role in this never ending chain. Until the students knock on their teachers' door and say "Our Teachers, the time to recite the morning Shema has arrived", that they are now ready to assume the leadership role. The essence of Sippur Yetziat Mitzrayim is to create the living books, the Seforim, that will ensure the continuity of Torah and Judaism, is not limited to the night of Pesach . It is an eternal mission
