פרשיות מַּטּ֔וֹת- מַסְעֵ֣י התשפ״א

 פרשיות מַּטּ֔וֹת- מַסְעֵ֣י התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                            ari.kahn@biu.ac.il

 

לעילו נשמת אהרן חיים בן נרגז ז"ל

 

1.    במדבר (פרשת מטות) פרק ל 

(ב) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ': (ג) אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה֗' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה:…(יז) אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה֙' אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: פ

2.    במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב - ג

(ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן:

(יב) וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־ הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (יג) וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה: (טו) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה: (טז) הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּה֖' עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת הֽ': (יז) וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ: (יח) וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם:

3.    תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

הָא אִנִּין הֲוַאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵיצַת בִּלְעָם לְשַׁקָּרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָת מַחֲתָא בִּכְנִשְׁתָּא דַּייָ.

4.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז  

הִינוּן הִינוּן דְהַוָאָה תּוּקְלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵיצָתָא דְבִלְעָם לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָה מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ:

5.    כתר יונתן במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

הן הן שהיו תקלה לבני ישׂראל בעצה של בִלעם לשקר שקר לפני יי על עִנין פעור והיתה מגפה בעדת יי:

6.    רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק יד - טז

(יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל - מְמֻנִּים עַל הַחַיִל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל סִרְחוֹן הַדּוֹר תָּלוּי בַּגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיָדָם לִמְחוֹת: (טז) בדבר בלעם - אָמַר לָהֶם אֲפִלּוּ אַתֶּם מַכְנִיסִין כָּל הֲמוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם, שֶׁמָּא מְרֻבִּים אַתֶּם מִן הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר? בֹּאוּ וְאַשִּׂיאֲכֶם עֵצָה, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (דף ק"ו) וּבְסִפְרֵי:

7.    ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

כדבר בלעם אמר להן וכו' קשה למה סרס המקרא שפי' בדבר בלעם קודם שיפרש הן הנה היו הקודם לו בפסוק. וי"ל דרש"י אזדא לטעמיה ממה שפי' לעיל בסמוך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים ולכך פי' בדבר בלעם סמוך לו כלומ' והרי אתה רואה שחטא פעור תלוי בבלעם מפני שהיה גדול בדורו כדפי' רש"י לעיל בפסוק פתורה שכל המלכים מריצין לו אגרותיהם ולכך סרס המקרא:

8.    אור החיים במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעורשאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם, והוא אומרו הן הנה פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו' פי' באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה' פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו וגו':

9.    הכתב והקבלה במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

לִמְסָר־מַ֥עַל. פירשו בו הגנות מסרו נפשותיהן ברשות ישראל והפקירו עצמם להם להיות בה מעל. ואונקלס ויונתן בן עוזיאל תרגמו למסר מעל לְשַׁקָּרָא שְׁקַר, ויהיה למסר מענין כי יסיר את בנך (ואתחנן ז') שתרגום יסיר יטעין ואפשר שיהיה מלשון וסר מרזח סרוחים (עמוס ו') שפירשוהו ענין מיאוס והבאש, כי תרגום ובאש היאור וסרי, ואמר לשון זה כאן לפי שעבודת הפעור היה דבר מגונה ומאוס בעצמו, שהיו פורעין לפניהם פי הטבעת ומוציאן רעי.

10.רש"ר הירש במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

היו לבני ישראל. אולי פירושו כדוגמת "כי תהיה לאיש זר" ^{(ויקרא כב, יב)}, "הייתי הלילה לאיש" ^{(רות א, יב)}. הן התמסרו לבני ישראל כדי למסור בידיהם מעל בה'; זאת על - דבר פעור - למען פעור, כדי להיצמד לאלהי הזנות.

11.במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק ו

דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּה֑' וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא:

12.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק ו

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר אוֹ אִתָּא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֲנָשָׁא לְשַׁקָּרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ וִיחוּב אֲנָשָׁא הַהוּא.

13.במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק יב

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: 

14.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק יב

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵיהּ וּתְשַׁקַּר בֵּיהּ שְׁקַר.

15.דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מח - נב

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר: (מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

16.תרגום אונקלוס דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק נא

עַל דְּשַׁקַּרְתּוּן בְּמֵימְרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצּוּת רְקַם מַדְבְּרָא דְּצִין עַל דְּלָא קַדִּישְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

17.במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יב - יג

(יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

18.במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ב - ד

(ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר: (ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן: (ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה֙' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: ס

19.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ג

עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון /מכללתא ומלבשתא וכומרין ובית נמרין ובית חושבנא ובעלי דבבא וסימא ובית קבורתא דמשה ובעון/:

עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעוֹן.

20.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ג  

מַכְלֶלְתָּא וּמַדְבֶּשְׁתָּא מַכְוַור וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנֵי מַעֲלַת מְרָא שִׁירַן וּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמֹשֶׁה וּבְעוֹן:

21.כתר יונתן במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ג

עטרות ודִיבון [עיר הדבש] מכוור ובית נִמרי ובית חושבני מעלת מרא שירן ובית קבורתו של משה ובעון:

22.במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לז - לח

(לז) וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם: (לח) וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ:

23.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לח

וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְּפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהָת קִרְוַיָּא דִּבְנוֹ.

24.במדבר (פרשת מסעי) פרק לג פסוק מז

(מז) וַיִּסְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ:

25.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מסעי) פרק לג פסוק מז

(מז) ונטלו מעלמון דבלתימה ושרו בטורי דעבראי דקדם נבו:

26.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לח

וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמֹשֶׁה וְיַת קַרְתָּא דְבָלָק דְפָגְרוּ מִתַּמָן טָעוּת פְּעוֹר בְּמָדוֹר בֵּית בַּמְסַיָא וְיַת קַרְתָּא דְמַקְפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהַת גוּבְרַיָא וְיַת שִׁירַן וּבָתַר דְבָנִינוּן קְרוֹ לְהוֹן שְׁמָהָן כְּשׁוּם גוּבְרַיָא דִבְנוּנוּן:

27.כתר יונתן במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לח

ואת בית קבורתו של משה ואת העיר של בלק שהרסו מִשׁם אלילי פעור במדור בית במות ואת העיר שמוקפת חומה חקוק שמות האנשים ואת שירן ואחרי שבנום קראו להם שמות כשם האנשים שבנום:

28.דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מח - נב

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר: (מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

29.תרגום אונקלוס דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מט

סַק לְטוּרָא דְּעִבְרָאֵי הָדֵין לְטוּרָא דִּנְבוֹ דִּבְאַרְעָא דְּמוֹאָב דְּעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וַחְזִי יָת אַרְעָא דִּכְנַעַן דַּאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחְסָנָא.

30.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מט

 

(מט) וַהֲוָה כֵיוַן דַאֲמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ סוּק לְטַוָור עִבְרָאֵי הָדֵין טַוְורָא דִנְבוֹ חָשֵׁב בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר דִלְמָא דַמְיָיא מְסוּקְתָא דָא לִמְסוּקְתָא דְטַוְורָא דְסִינַי אָמַר אִיזֵל וְאִיקְדֵישׁ יַת עַמָא אָמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לָא כָּל הֵיאֵךְ אֱלָהֵן סוֹק וַחֲמֵי יַת אַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחְסָנָא:

31.כתר יונתן דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מט

והיה כיון שאמר לו מאמרו של יי עלה להר העברים הזה הר של נבו חשב בלִבו ואמר שמא דומה עליה זאת לעליה של הר של סיני אמר אלך ואקדש את העם אמר לו מאמרו של יי לא כל כמו כך אלא, עלה וראה את ארץ של כנען שאני נותן לִבני ישׂראל לנחלה:

32.דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק א - ו

(א) וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ ה֧' אֶת־כָּל־ הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן: (ב) וְאֵת֙ כָּל־נַפְתָּלִ֔י וְאֶת־אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן: (ג) וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר: (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר: (ה) וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־ה֛' בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י הֽ': (ו) וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

33.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דְמָארֵי עַלְמָא דְאַלִיף לָן אָרְחָתֵיהּ תַּקְנֵי אַלִיף יָתָן לְמִלְבַּשׁ עַרְטְלָאִין מִן דְאַלְבֵּישׁ אָדָם וְחַוָה אַלִיף יָתָן לִמְזַוְגָא חַתְנִין וְכַלָן מִן דְזַוֵויג חַוָה לְוַת אָדָם אַלִיף יָתָן לִמְבַקְרָא מַרְעִין מִן דְאִתְגְלֵי בְּחֶזְוֵוי מֵימְרֵיהּ עַל אַבְרָהָם כַּד הֲוָה מְרַע מִגְזֵרַת מָהוּלְתָּא אַלִיף יָתָן לִמְנַחְמָא אֶבְלִין מִן דְאִתְגְלֵי לְיַעֲקֹב תּוּב בְּמֵיתוֹי מִפַּדַן בַּאֲתַר דְמִיתַת אִמֵיהּ אַלִיף יָתָן לִמְפַרְנְסָא מַסְכְּנִין מִן דְאָחַת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַחֲמָא מִן שְׁמַיָאּ אַלִיף יָתָן לְמִקְבַּר מֵיתַיָא מִן משֶׁה דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי בְּמֵימְרֵיהּ וְעִמֵיהּ חֲבוּרַן דְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אַצִיעוֹן דַרְגְשָׁא דְדַהֲבָה מִקְבְּעָא בְּיוֹרְכִין וְסַנְדַלְכִין וּבוּרְלִין מְתַקְנָא כְּבִסְתַּרְקֵי מִלַת וְסוּכְנִין דְאַרְגְוָון וְאוֹצִיטִילִין חִוְורִין מְטַטְרוֹן וְיוֹפִיאֵל וְאוֹרִיאֵל וִיפִיפְיָה רַבָּנֵי חָכְמָתָא אַרְבְּעִין יָתֵיהּ עֲלָהּ וּבְמֵימְרֵיהּ דַבְּרֵי אַרְבַּעֲתֵּי מִלִין וּקְבַר יָתֵיהּ בְּחֵילְתָא כֻּלוֹ קָבֵיל בֵּית פְּעוֹר דְכָל אֵימַת דְזַקִיף פְּעוֹר לְמִדְכַּר לְיִשְׂרָאֵל חוֹבַתְהוֹן מוֹדִיק בְּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּמִתְכְּבִישׁ וְלָא חַכִּים בַּר נַשׁ יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין:

34.כתר יונתן דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

ברוך שמו של אדון עולם שלימד לנו דרכיו המתוקנות לימד אותנו להלביש ערומים מִן שהלביש אדם וחוה לימד אותנו לזווג חתנים וכלות מִן שזיווג חוה אל אדם לימד אותנו לבקר חולים מִן שׁהִתגלה במראות מאמרו על אברהם כאשר היה חולה מברית המילה לימד אותנו לנחם אבלים מִן שׁהִתגלה ליעקב שוב בבואו מִפדן במקום שמתה אִמו לימד אותנו לפרנס אביונים מִן שהוריד לבני ישׂראל לחם מִן השמים לימד אותנו לִקבור מתים מִן משה שׁהִתגלה עליו במאמרו ועִמו חבורות של מלאכי השרת מיכאל וגבריאל הציעו לו מִטה של [מרגליות] זהב משובצת ביורכין [אבנים נוצצות] וסנדלכין [מרגליות] ובורלין [אבני שוהם] מתוקן ככסתות משי וסדינים של ארגמן וכיסויים לבנים מטטרון ויופאל ואוריאל ויפיפיה שׂרי החוכמה השכיבו אותו עליה ובמאמרו הנהיגו ארבעת מילין וקבר אותו בגיא כלו כנגד בית פעור שכל זמן שזוקף פעור להזכיר לישׂראל חטאיהם מביט בבית קבורתו של משה ונִכנע [ונסוג] ולא ידע בן אדם את קבורתו עד זמן היום הזה:

35.מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ה

(תניא) סאמילון אומ' וימת משה ספרא רבא דישראל: ויש אומ' משה רבינו לא מת אלא עומד ומשרת למעלן כת' הכא וימת שם משה וכת' התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשרת למעלן אף כאן עומד ומשרת למעלן:

36.הקדמת הרמב"ם למשנה

ולפני מותו נתעסק בכתיבה, וכתב שלשה עשר ספרי תורה כולם גוילים מן בית בראשית עד למד ישראל, ונתן ספר לכל שבט שיתנהג על פיו, והשלשה עשר נתנו ללוים ואמר להם לקוח את ספר התורה הזה וכו', ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בענין זה ארוכים מאד מאד ואין זה מקומם. וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו,…

37.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד ב

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, הֵיכָן מֹשֶׁה מֵת? בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, דִּכְתִיב (דברים לד) "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ", וּ'נְבוֹ' בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן קַיְּמָא, דִּכְתִיב, (במדבר לב) "וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן, וְאֶת אֶלְעָלֵא, וְאֵת קִרְיָתָיִם, וְאֶת נְבוֹ, וְאֶת בַּעַל מְעוֹן". (נבו, ששם מתו שלשה נביאים, משה, אהרן ומרים), וְהֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר? בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, דִּכְתִיב, (דברים לג) "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן", מֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן עַד חֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, כַּמָּה הֲוֵי? אַרְבָּעָה מִילִין. אוֹתָן אַרְבָּעָה מִילִין מִי הוֹלִיכוֹ? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה (מת) מֻטָּל בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים, (שם) "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאי אָמַר? רַב אָמַר, (תהלים צד) "מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים, מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן". וּשְׁמוּאֵל אָמַר, (קהלת ח) "מִי כְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר". וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, (איוב כח) "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה". רַב נַחְמָן (בר יצחק) אָמַר, (דברים לד) "וַיָּמָת [שָׁם] מֹשֶׁה עֶבֶד ה'". סְמַלְיוֹן אָמַר, וַי מֵת שָׁם מֹשֶׁה - סָפְרָא רַבָּא דְּיִשְׂרָאֵל: תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, הָיָה בַּת - קוֹל מַשְׁמִיעַ וְאוֹמֵר, "וַיָּמָת מֹשֶׁה", סָפְרָא רַבָּא דְּיִשְׂרָאֵל", וְיֵשׁ אוֹמְרִים, לֹא מֵת מֹשֶׁה; כְּתִיב הָכָא, "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה", וּכְתִיב הָתָם, (שמות לד) "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה"; מַה לְּהַלָּן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ, אַף כָּאן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ. (דברים לד) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר", אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וַאֲפִלּוּ הָכִי - "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".^{דף יד עמוד א} וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִפְּנֵי מַה נִּקְבַּר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מוּל בֵּית פְּעוֹר? כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְּעוֹר:

38.משנה מסכת אבות פרק ה:ו

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

39.רש"י דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

מול בית פעור - קִבְרוֹ הָיָה מוּכָן שָׁם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר, וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת (אבות פ"ד; פסחים נ"ד):

40.גור אריה דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

קברו היה שם מוכן. פירוש, מה שנקבר מול בית פעור, וקשיא למה נקבר מול בית פעור. ותירץ 'קברו שם היה מוכן מששת ימי בראשית', וכיון שקברו היה שם מוכן מששת ימי בראשית, בודאי טעם יש בדבר שיהיה נקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור:

41.צידה לדרך דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כט

והא דפירש רש"י לקמן (לקמן לד, ו), בפרשת וזאת הברכה שמוכן קברו בגי מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. יובן היטב עם מה שכתבו התוספות בסוף פ"ק דסוטה (דף יד א) בשם מדרש אגדה גבי הא דקאמר וז"ל, מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. וז"ל, ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו ע"ה, עכ"ל. ונראה לי ליתן טעם לשבח מה שייכות יש למשה רבינו לכפר אחר מיתתו על מעשה פעור טפי מעון עגל ושאר עונות שעשו ישראל, והוא מפני שאמרו רז"ל (תנחומא בלק כ), שאמרה כזבי איך שאמר לה אביה אל תשמעי אלא דוקא להגדול שבהם דהיינו למשה, וזהו פירוש הפסוק (במדבר כה, יח) ועל דבר כזבי וגו', כלומר על פי דבורה, על דרך על דבר שרי (בראשית יב, יז), שפירש רש"י על פי דבורה וכו', אם כן כיון שיסוד כל הבניין של מעשה פעור שלהם היה בנוי הכל על משה לכן היה משה מכפר אחר מיתתו על מעשה פעור דוקא, כן נראה לי:

42.תוספות מסכת סוטה דף יד עמוד א

מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור - ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו, מתוספת רבי.

43.אברבנאל פרשת וזאת הברכה

ויקבור אותו בגיא ענינו שהסתלק מבין ישראל וכביכול הקדוש ברוך הוא קברו שלקחו מביניהם ושלזה כיוונו חכמים בספרי משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש ברקיע כי כמו שבחייו נשתנה טבעו לטבע הגרמים השמימיים עד שקרן עור פניו ככה במותו נשתנה טבעו לטבע רוחניות אבל זה בצד מה מכחיש פשוטי הכתובים וגם מאמרי חכמינו זכרונם לברכה:

44.חנוכת התורה פרשת וזאת הברכה

קסו) ברש"י מול בית פעור קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות וכו' עד כאן. ויש לדקדק מה מתרץ רש"י ז"ל בפסוק בפירוש זה ומאי נפקא מינה אם היה מוכן או לא. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת עבודה זרה דף מ"ד ע"ב במשנה רבן גמליאל היה רוחץ במרחץ שהיה עומד בחצר של עבודה זרה. שאלו פילוסוף אחד הלא כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. והשיב לו רבן גמליאל אני לא באתי בגבולה היא בא בגבולי שהמרחץ היה שם קודם שעמדו שם עבודה זרה וכו' עיין שם. והנה כאן גם כן קשה היאך קבר למשה במול בית פעור הא היה שם עבודה זרה. משום הכי שפיר פי' רש"י קברו היה מוכן מששת ימי בראשית והוי ממש כמו גבי המרחץ כנזכר לעיל. אך עדיין קשה הא הקדוש ברוך הוא ידע שיהיה שם עבודה זרה ולמה הכין לנגדו קבר של משה לכך פירש רש"י לכפר על מעשה פעור:

45.תורה תמימה הערות דברים פרק לד הערה טו

טו) צריך באור הא כמה וכמה מקומות שהכעיסו ישראל בהם את המקום כמבואר בתורה, ומאי אולמא מקום זה שצריך כפרה יותר משאר מקומות, ואפשר י"ל דחטא זה היה צריך לכפרה יתירא משום דכתיב הנצמדים לבעל פעור (ס"פ בלק) ודרשינן (סנהדרין ס"ד א') כצמיד פתיל בדבוק חזק וזה חטא כפול על שלא רצו להפרד ממנו:

46.אילת השחר דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו - ז

שם. מול בית פעור. פרש"י קברו הי' מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות. משמע דכיון שהי' גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיחטאו שם קברו הי' צריך להיות מוכן שם מששת ימי בראשית, וצ"ב דאם הוא מגין עליהם למה צריך שיהי' קבור שם, והתוס' בסוטה (י"ד א') מביאים מדרש אגדה דבכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו עכ"ל:

ויל"ע מה הכונה שקברו של משה הי' מוכן מששת ימי בראשית, ורש"י באבות (ה' ו') מפרש שחלל הקבר שנקבר בו משה רבינו נברא בארץ מקדם:

47.מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת סוטה דף יג עמוד ב

ותניא אר"י כו' היכן משה מת בחלקו של ראובן כו' והיכן קבור כו'. המכוון גם בזה שלא היה מיתתו וקבורתו במקום א' להורות להן שיצטערו על העדר מיתתו כי לא יהיה להן עוד עומד בפרץ ומוכיח אבל אין להן להשען רק על התשובה שהוא מעשה ראובן שפתח בתשובה והקבורה היתה בחלקו של גד לכפר להם על עון פעור כדלקמן ואמר שעדיין לא נקבר והיה מוטל בכנפי שכינה הספידו המלאכים על העדרו לישראל וז"ש צדקת ה' וגו' שאין סברא שיאמר משה כן על עצמו כפשטיה ולפי שהצדקה שהאדם עושה אפשר שאינה כהוגן כדאמרי' פ"ק דב"ק ופ"ק דב"ב שהקב"ה מכשיל ליתן צדקה לשאינן מהוגנין וז"ש כי משה אין נביא כמוהו והיה בו מדת ה' בצדקה ליתנה להגונים ואמר ומשפטיו עם ישראל כינוי דמשפטיו על משה דבמדת משפט הלך בדיני אדם ולא בדיני שמים שהוא חמור יותר בכמה דברים שאמרו שחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם שאף שנתחייבו ישראל כמה פעמים כליה בדיני שמים כמ"ש ואכלה אותם כרגע עמד משה בפרץ להשיב חמת ה' לדונם בדיני אדם כמו בעגל שהרג ג' אלפים ונתכפר לנשארים וכן במעשה פעור. ואמר כי הקדוש ברוך הוא אמר עליו בדרך הספד כאילו כביכול מיתתו הוא העדר גם לו. מי יקום לי גו'. כפירש"י להוכיחן לשמי ועי"ל לי ממש שהקים אותם לי לעם ולא הבדלתי אותם ממני כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו':

48.מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת סוטה דף יד עמוד א

גמ' מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כו'. ר"ל גם שלא זכה ליכנס לא"י בחיים מפני מה לא זכה ליקבר בא"י כמו עצמות יוסף וקאמר לכפר כו' והוא ענין הכתוב שאחר תפלת משה כתיב ונשב בגיא מול בית פעור גו' ר"ל שחטא זה שעשיתם בבית פעור גרמה לי ליקבר בח"ל לכפר עליכם ועי"ל שאמרו מפני מה נקבר כו' דגנאי הוא לזכור שם ע"ז על מקום קבורתו וקאמר כדי לכפר כו'. ועיין בתוס' ע"פ מ"א ובמדרש ילקוט איתא בע"א מה עשה משה חפר כו' וטמן חמה בארץ כו' וכשישראל חוטאין היה עולה ופוער פיו לנשוף ברוחו להשחית לפיכך נקרא שמו פעור והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה וכשמת מה עשה הקדוש ברוך הוא נתן את קברו כנגדו והוא רואה קברו וחוזר לאחוריו כו' והוא מבואר כבר בזה הפ' שהחטא מוליד מלאך משחית והוא זה הפעור שפער פיו כו' ודו"ק:

49.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת ואתחנן

ופתח הפרשה בלשון ועתה ישראל שתיבות אלו מיותרים. גם מה שנאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור מה שייכות להזכיר בעל פעור לכאן. ומקודם לזה כתיב ונשב בגיא מול בית פעור שאין לו שייכות ומקום לכאן כמו שדקדקו גם המפרשים. ואחר כך כתיב ראה למדתי מלת ראה אין לו פירוש והוה ליה למימר שמע וגם כבר כתוב זאת בפסוק ראשון. אך הענין דאיתא (סוטה י"ד א) מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. והוא דידוע ששורש קלקול הנחש היה להכניס תאוה באכילה ועל ידי זה נעשה פסולת ומותרות מהמאכלים דבמן כתיב (תהלים ע"ח, כ"ה) לחם אבירים ואמרו (יומא ע"ה ב) שנבלע ברמ"ח איברים וקודם הקלקול לא היה פסולת מהאכילה כשהיה אדם הראשון בגן עדן כמו המן. רק על ידי הנחש שהכניס כח התאוה והנאת עצמו נעשו המותרות ופסולת. וזהו ענין עבודת הפוער לפעור (סנהדרין ס"ד א) ומשום זה אף דמכוון לבזויה מכל מקום נותן בזה כח להקליפה על ידי המותרות שהם משורש הנחש. ומשה רבינו תיקן הקלקול הזה מהשורש וזה שאמרו לכפר על מעשה פעור. וזה שנאמר ונשב בגיא מול בית פעור ששם קבורת משה וידע משה רבינו שאחר פטירתו כשיתמו ימי אבל משה יזכו לתקן שורש הקלקול הזה. לזה אמר ונשב בגיא מול בית פעור לתקן שורש קלקול הנחש. ולשון ונשב הוא לשון נייחא על דרך שנדרש (בראשית רבה פ"ד, ג') על וישב יעקב שביקש לישב בשלוה.

ועל זה נאמר אחרי זה ועתה על דרך מה שאמרו (שם כ"א, ו') אין ועתה אלא תשובה וכו' שפירוש ועתה שמעתה נשתנה הדבר לטובה. ישראל היינו מה שנקראו על שם כי שרית עם אלהים וגו' שיש כח בהם לכבוש היצר הרע ולתקן קלקול הנחש. שמע אל החוקים וגו' שיוחקקו הדברי תורה בלב. וזה פירוש מה שאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' היינו שזכו לכח הראיה שבזה מוציאין כל החיות מהקליפה (כמו שנתבאר במקום אחר). ואתם הדבקים בה' אלהיכם זה הוא קדושת יעקב אבינו ע"ה הדביקות בה' כעין שאמרו (בראשית רבה פ', ז') בדביקה וכו' ואנו למדים אותה מפרשתו של רשע הזה ותדבק נפשו וגו' כמו התם שדבקה נפשו בה והטיל בה זוהמא (יבמות ק"ג ב) כן אתם דבקים בה' אלהיכם שדבוקים בשורש כמו שאמרו (ויקרא רבה ל"ו, ד') בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שהוא השורש. חיים כולכם היום שהוא מסיטרא דעץ החיים ולא יהיה כלל ערבוב טוב ורע שנעשה על ידי קליפת הנחש. והיום מורה על יום מתן תורה ובמעמד הר סיני כתיב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (עבודה זרה ה' א) והיינו שזכו לתקן כל הקלקול של הנחש. וזה שנאמר אחר כך ראה למדתי אתכם שתזכו לראיה שעל ידי זה מכניסים האור כי טוב. ואמר ראה לשון יחיד למדתי אתכם לשון רבים שהלימוד הוא לכל ישראל אבל הראיה זוכין רק כל יחיד לפי מדריגתו ושורש נשמתו. וזה הפירוש ישמח משה במתנת חלקו שהוא הראיה להכניס בראייתו האור כי טוב כמו ראיית ה' יתברך במעשה בראשית. ובשבת יכול כל אחד מישראל לזכות לזה כמו שאומרים ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין היינו מהשורש מהאור כי טוב. ובסעודה שניה אומרים נהוריה ישרי בה שאז כבר שורה האור כי טוב בקביעות שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל כמו שכתב בפרי עץ חיים שער השבת ונתבאר כמה פעמים:

50.משנה מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ד

שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְדוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים נַעֲשָׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים, נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ. 

51.מהרי"ל דיסקין על דברים פרק לד פסוק ו

עיין בפירש"י ז"ל מול בית פעור קברו הי' מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזהו אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פרק ה') עכ"ל וצריך להבין מה רצה רש"י בזה, ואמר אדמו"ר ז"ל, דכוונתו איך כתוב ויקבר אתו בגיא וכו' מול בית פעור, והלא הי' נגד עבודה זרה וע"ז תירץ רש"י ז"ל לפי המבואר במס' ע"ז (דף מ"ד ע"ב) שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְדוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי וכו' ועיין בגמ' שם וברש"י ובתוספות ע"ש כל הסוגיא, וא"כ ה"נ קשיא דהיאך כתוב בתורה ויקבור אותו בגי וכו' מול בית פעור והלא הוא בא בגבולה ועל זה תירץ רש"י ז"ל דקברו הי' מוכן שם מששת ימי בראשית קודם שנעשה שם ע"ז של בית פעור, וא"כ היא באה בגבולו, והטעם שהי' שם קברו של משה הוא לכפר על מעשה פעור, ודו"ק. (שמעתי מהרשי"ב בשם רבינו ז"ל):

52.ספר ביאורי אגדות (אפיקי ים) - סוטה דף יד ע"א -  רב יצחק אייזיק חבר

ועיין בפי' רבינו בפ' הברכה ולא ידע איש וכו' זה גבריאל ויעוי' מ"ש בביאורי שם באריכות. ואמר ר' חמא בר"ח מ"מ נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור וכו' הוא סוד עמוק ונורא, כי משה רע"ה דרגא דילי' בדעת בפנים ונגדו מדריגת פרעה בעורף וכמ"ש רבינו הגדול בפי' לס"ד בסוד פרעה ותנינים, ובמשה כתי' (דברים לד י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים והוא בקדושה דעת הנעלם דסליק בצניעותא לעילא לעילא לאתר צניעו דכולא, ולכן ולא ידע איש את קבורתו ונגדו בהיפוכא דרגא דפעור שהוא חוצפא וגילוייא נגד הקדושה מצח הרצון שם הוא העורף, והוא קליפת מואב שפרסמה אותו וכמ"ש (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך וכו', ומואב היא מ"ט ש"ט נגד מדריגת משה רע"ה שזכה למ"ט ש"ב, ומשה רע"ה הוא משופרא דשופרא שעולה לסוד המוח בדעת, אבל פעור מואב הוא בהיפוכא שהוא זוהמא אחרונה, צא תאמר לו, והוא נקודה דחורבה והבן מאוד:

53.ספר פתחי שערים נתיב גדלות דז"א - פתח עה -  רב יצחק אייזיק חבר

וענין המדבר הוא מקום הקליפות והמזיקין שהם ניצוצין דאתדעכו מעלמין קדמאין דאתחרבו שהם משברי כלים מסוד שיעורי הנהגה שלא בסדר הראוי, ואין להם קשר זה בזה רק שהם תלוים בניצוץ הקדושה שנותן חיות וקיום לצורך תיקון הבחירה בכל ו' אלפי שנין, והוא סוד חכמה חיצוניות שניתן לאומות שמעט נהירו דקיק מחכמה האמיתית נמצא שם. אבל השאר הכל פסולת צואה בלי מקום, ואין להם קשר כלל ביחוד העליון שזה בונה וזה סותר, ואין להם קיום ועמידה בסוד וימלוך וימת, והיא אשה זונה דמפתה בחלקת לשון נכריה אשר נופת תטופנה וגו'. ומזה בא לידי מינות להכחיש השגחה ושכר ועונש וכל עקרי תורתנו הקדושה, והוא בסוד ויחל העם לזנות אל בנות מוא"ב ויצמד ישראל לבעל פעור שהם בסוד מ"ט שערי טומאה היפוכא דמ"ט שערי בינה שבדרכי חכמת התורה, ומהם סוד המינים והאפיקורסים שבכל דור, ובעקבות משיחא אשר פערו פיהם לבלי חוק להלעיג על דברי רבותינו בחוצפא וגילויא, ולכן ארז"ל כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת והוא נקודה דחורבה הנ"ל, ומסוד זה הוא מ"ש רז"ל, אל תען כסיל כאולתו הוא באפיקורס ישראל כ"ש דפקר (לשון הפקרות) טפי. והוא סוד נורא כמ"ש, הפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוין לבזויו. כי עי"ז הוא נותן להם מקום להתחזק יותר ונותן שפע לסט"א כיבוד הצואה הנ"ל:

 וז"ס מ"ש הרב ז"ל בסוד ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, שכ"ז שפעור עולה ומקטרג, רואה את משה קבור שם ונרתע ושב לאחוריו, והוא סוד עמוק מאד כי קבורתו של משה הוא בהגדות בלבושין נוכראין והוא מחולל מפשעינו בסוד הולך על גחון. והם הלמידי חכמים וצדיקים שבדור שנמסר להם סתרי התורה ורזין דילה אשר הלבישו בלבושין אלו והם אשר עומדים לנגד חכמה חיצוניות הזאת, והוא סוד הכתוב בשירת הבאר ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני ישימון שהוא נקודה דחורבה אשר נגד שם כלת משה בת מלך, והוא הבאר סלע אשר נלקה עליו משה ונגזר עליו קבורה בנחש, ולא ידע איש את קבורתו, בצולמא דלאו הגונה לו, לא תואר לו, ולא הדר וגו', ויתן את רשעים קברו וגו', וכמ"ש רבינו הגדול ז"ל בכתביו, והוא סוד גלותא דיליה ביני ערב רב בדרא בתראה עד אשר יערה עליו רוח ממרום ותתגלה הדעת בארץ. והבן עומק דברים אלו:

Parshiot Matot Masai Rejecting the Holy

Parashat Pinchas Unpacking the Kozbi Episode

פרשת פינחס התשפ״א

 פרשת פינחס התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

In memory of 

 Bentzion ben Ze'ev Avraham Halevi 

And in the merit of a 

Refuah Shelaymah - Fradel bat Gitel

1.    במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק י - טו

(י) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יא) פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי: (יב) לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם: (יג) וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֖ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי: (טו) וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: פ

2.    במדבר (פרשת בלק) פרק כה פסוק א - ט

(א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: (ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: (ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בְּיִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַה֖' נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ ה֖' מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: (ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: (ח) וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־ קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: פ

3.    במדבר (פרשת חקת) כא -כב

(כא) וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר: (כב) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־ נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: (כג) וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֘ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל: (כד) וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (כה) וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ: (כו) כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן: (כז) עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן: (כח) כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן: (כט) אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן: (ל) וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר עַד־מֵֽידְבָֽא: (לא) וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי: (לב) וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם: (לג) וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי: (לד) וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: (לה) וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ: (א) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: ס

4.    במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לט

וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ:

5.    בראשית (פרשת ויחי) פרק מח פסוק כא - כב

(כא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם: (כב) וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי: פ

6.    בראשית (פרשת לך לך) פרק טו פסוק טז

(טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה:

7.    במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ב - ד

(ב) וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: (ג) וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:

8.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ד

וַאֲמַר מוֹאֲבָאֵי לְסָבֵי מִדְיָנָאֵי אֲרוּם עַמָא חַד וּמָלְכוּ חַד הֲווֹן עַד הַהוּא יוֹמָא כְּדוּן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יַת כָּל חָזְרָנוּתָא הֵיכְמָא דְמִבְעֵי תוֹרָא יַת עִיסְבָּא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מִדְיָנָאָה מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָא הַהִיא וְלָא בְּעִידָנָא חוֹרָנָא דְהָכִין הֲוָה תְנָאָה בֵּינַתְהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכִין לְפִרְקִין מֵאִילַךְ וְאִילַךְ:

9.    כתר יונתן במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ד

ויאמר מואב לזקני מִדין כי עם אחד ומלכות אחד היו עד ההוא היום עתה יכלו הקהל את כל סביבותינו כמו שאוכל שור עשׂב של השׂדה ובלק בן ציפור המִדיני מלך למואב בעת ההיא ולא בעת אחרת שכך היה תנאי ביניהם להיות מלכים לתקופות מאלה ואלה:

10.רש"י במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ד

אל זקני מדין - הֲלֹא מֵעוֹלָם הָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית ל"ו), שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? אֶלָּא מִיִּרְאָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם; וּמָה רָאָה מוֹאָב לִטֹּל עֵצָה מִמִּדְיָן? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְמִנְהַג הָעוֹלָם, אָמְרוּ מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ, אָמְרוּ לָהֶם אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו, אָמְרוּ, אַף אָנוּ נָבֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו:

בעת ההוא - לֹא הָיָה רָאוּי לְמַלְכוּת, מִנְּסִיכֵי מִדְיָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת סִיחוֹן מִנּוּהוּ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ שָׁעָה:

11.מדרש רבה במדבר כ"ב:ד'

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן – מַה טִּיבָן שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן, שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִין שֶׁלֹא כְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ, וְאָמְרוּ מַנְהִיג שֶׁלָּהֶן בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶן מַה מִּדּוֹתָיו, אָמְרוּ לָהֶם זִקְנֵי מִדְיָן אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶן אַף אָנוּ נָבוֹא כְּנֶגְדָן עִם אָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו.

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן – וַהֲלוֹא אַתְּ מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"ו:ל"ה): הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם, מָשָׁל לִשְׁנֵי כְלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה, בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶן, אָמַר הַשֵּׁנִי אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה וּלְמָחָר יָבוֹא עָלַי, לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן.

וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא – וַהֲלוֹא מִתְּחִלָה נָסִיךְ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל"א:ח'): אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם, אֶלָּא מִשֶּׁנֶּהֱרַג סִיחוֹן הִמְלִיכוּהוּ תַּחְתָּיו בָּעֵת הַהִיא, שֶׁגָּרְמָה לוֹ שָׁעָה.

12.בראשית (פרשת וירא) פרק יט 

(ג) וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ: (ד) טֶרֶם֘ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה: (ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם: (ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו: (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ: (ח) הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי:...(כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט: (ל) וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו: (לא) וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ: (לב) לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: (לג) וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ: (לד) וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּ֣ם־ הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: (לה) וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ: (לו) וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן: (לז) וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַֽיּוֹם: ס

13.במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק י - יג

(י) וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים: (יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ ה֖' מִכָּבֽוֹד: (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר: (יג) אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר ה֖' אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

14.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק י

וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּבָלָק בְּבִלְעָם וּשְׁקַפִנּוּן לִידוֹהִי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לִמְלָט שָׂנְאַי קְרֵיתָךְ וְהָא בָּרָכָא מְבָרֵיכְתְּ לְהוֹן דְּנָן תְּלָת זִמְנִין.

15.בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כה פסוק א - ו

(א) וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה: (ב) וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֥ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ: (ג) וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ם וּלְאֻמִּֽים: (ד) וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה: (ה) וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק: (ו) וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם:

16.בראשית (פרשת וישלח) פרק לו פסוק לא - לה

(לא) וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (לב) וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה: (לג) וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה: (לד) וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי: (לה) וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית:

17.בראשית (פרשת וישב) פרק לז 

(כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו: (כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה: (כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ: (כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו: (כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה: ...(לו) וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים: פ

18.בראשית (פרשת וישב) פרק לט פסוק א

וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה:

19.אבן עזרא בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) ויעברו וכאשר עברו עליהם הישמעאלים הסוחרים, כי המדינים יקראו ישמעאלים וכן אמר על מלכי מדין: כי ישמעאלים הם (שופטים ח, כד):

20.רד"ק בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) אנשים מדינים - הם הישמעאלים שזכר כי הם המדינים. והמדינים הם בני קטורה. ואם קטורה זו הגר הנה בני ישמעאל ובני קטורה אחים, ואם אינה הגר כלם היו בני אברהם, והתחתנו המשפחות אלה עם אלה כי קרובים היו. וכן במלחמות גדעון עם מדין אמר, כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (שופטים ח' כ"ד) וקראם הנה מדנים ומדינים וישמעאלים, כי מדן ומדין היו בני קטורה. ואמר "והמדנים מכרו אתו אל מצרים":

וימשכו ויעלו - וימשכו בחבלים; אחי יוסף משכוהו והעלוהו מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, וראובן לא היה עמהם, אולי הלך אל אביו, או היה רועה צאנו לבד במקום אחר:

21.רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) ויעברו אנשים וג'. אמר אבי אבא ז"ל שנקראו בני מדין ישמעאלים לפי שהם מעורבים בהם [וכן כל מי] שדמותו כדמותם או מצבו כמצבם נקראו גם כן ישמעאלים והעדות מאמרו בבני מדין אשר הרג גדעון ולקח שללם כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם ומ[דני]ם מיוחסים למדן ומדינים למדין והכל בני קטורה והתירוץ לחילוף שנמצא במקרא בשמות אלה שהיתה השיירה מכונסת מן מדנים ומדינים ואפשר שהיו בהם גם כן מבני ישמעאל והיו כולם משתתפים בקניתו ומכירתו והמטפלים לקנות (את יוסף) מהם (מן האחים הם) המדינים [שנאמר בהם] ויעברו אנשים מדינים סחרים וג' והם הנקראים עם שאר השיירה ישמעאלים מפני דמותם ומצבם כמו שקדם ולפיכך אמר (הכתוב) וימכרו את יוסף לישמעאלים והמטפלים במכירה גם כן הם המד[נים] ולפיכך אמר (הכתוב) והמדנים מכרו וג' זה הוא הפירוש אשר ראוי לפרש בפשטיה דקרא ומה שחוץ לזה אגדה ודרש:

22.מושב זקנים בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) וימשכו ויעלו את יוסף. פר"ש וימשכו בני יעקב. ותימה מי דחקו לפרש כן, ולא יפרש כפשטי' דקרא דכתיב ויעברו אנשים מדיינים סוחרים והם משכוהו מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בק' כסף, והם קנאוהו מבני יעקב, ואף על גב דכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים, י"ל שכתוב כך שהישמעאלים היו עסוקים בקנייתו עם בני יעקב נזדמנו מדיינים סוחרים והעלו בדמיו וקנאוהו, ומשכו אותו מיד מן הבור, ואח"כ נתחרטו הישמעאלים שלא קנאוהו מבני יעקב, וקנאוהו ממדיינים, והישמעאלים הורידוהו למצרים ומכרוהו לפוטיפרע. וימכרו את יוסף. הקשה החסיד ז"ל, וכי יוסף אמר דבר שקר (לקמן מ' ט"ו) כי גנב גנבתי והלא נמכר, אלא לפי הפשט כך היה המעשה שהשבטים ישבו לאכול לחם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וכו' ונתייעצו למכרו לישמעאלים והשביעו את יוסף שלא יגלה, וגם שלא ישלח כתבים בלא רשותם לאביו ועשו חרם ביניהם ששום אחד לא יוכל להגיד, ומתוך שהיו טרודים עם הישמעאלים במכירה ובשטר ויעברו אנשים מדינים סוחרים והציצו בבור לשאוב מים ושמעו קול זעקת יוסף ומשכו אותו בגניבה. והישמעאלים לא ידעו שהמדינים משכוהו מן הבור, כי היו אצל בני יעקב במקום שאכלו כדכתיב וישבו לאכול וגו' והנה אורחת כו'. ומסתמא לא היו אוכלים אצל הבור במקום זעקת יוסף, והוצרכו הישמעאלים להשתתף עם המדיינים, כי המדיינים טענו מהפקר זכינו, והישמעאלים אמרו אנו קנינו אותו בכסף מבני יעקב, ונתפשרו להשתתף יחד, והורידוהו שניהם למצרים, ומכרוהו לפוטיפר. ועתה יתיישבו היטב שתי המקראות יחד, קרא דכתיב והמדיינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, וקרא אחרינא דכתיב ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים דודאי שתי חבורות האלו הורידוהו למצרים ושניהם מכרוהו, ולכך תלה הכתוב (מ)כל מכירתו לשניהם. ורבי' בכור שור פירש ישמעאלים ומדיינים ומדנים אחים הוו, וכולם מזרע אברהם ולכך קורא אותם פעמים ישמעאל ופעמים מדיינים ופעמים מדנים. ועוד הקשה החסיד והלא כתיב (לקמן מ"ה ד') אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ותי' שעל יד' גרמתכם נמכרתי מצרימה, והגרמה כעשייה וראייה מאל תעבירנו את הירדן (במדבר ל"ב ה'), וכי משה היה לו להעבירם, והלא ידעו בטוב שמשה היה לו למות, אלא פי' אל תגרום שנעבור את הירדן. בעשרים כסף. וכי אדם יפי תואר כיוסף לא היה נמכר רק בעשרים כסף. י"ל שמפחד הבור והנחשים נשתנה צורתו ולא מכרוהו רק בזה בכ' כסף, שני כספים לכל אחד, בעבור המנעלים דכתיב (עמוס ב' ו') ואביון בעבור נעלים:

23.תולדות יצחק בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגומר. יש בזה ספק שבמה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, נראה שמכרוהו לישמעאלים, ובמה שאמר ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, נראה שמכרוהו למדינים, וממה שאמר אחר כך וימכרו את יוסף לישמעאלים נראה שמכרוהו לישמעאלים, וממה שאמר אחר כך והמדנים מכרו אותו אל מצרים נראה שמכרוהו למדנים. ורז"ל אמרו שנמכר פעמים רבות. ור"א אמר כי המדנים יקראו ישמעאלים, כאשר אמר הכתוב [שופטים ב כד] על מלכי מדין כי ישמעאלים הם ע"כ. ויתכן לפרש שהמדנים היו סרסורים בין אחי יוסף לישמעאלים, שאמרו אחי יוסף נער אחד יש לנו בבור הוציאוהו ומכרו אותו והישמעאלים קנו אותו מהסרסורים שהוציאוהו מן הבור, ומה שאמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, ר"ל הסרסורים האלה מכרוהו לישמעאלים, ואחר כך הלכו הסרסורים עם הישמעאלים, שגם הם דרכם למצרים, ובמצרים אמרו הישמעאלים להם כמו שקניתם אותו לנו מיד אותם האנשים, כך תהיו סרסורים למוכרו, וז"ש והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר שהם הסרסורים, וזהו שאמר אחר כך ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים שהישמעאלים היו בעליו. ויש ספק במכירת יוסף, איך אחיו חטאו חטא גדול כזה, ואולי לפי שהבא להרגך השכם להורגו, ויוסף אמר עליהם שחשודים על אבר מן החי ועל העריות.

24.ספורנו בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

וימכרו את יוסף לישמעאלים. לישמעאלים עשו את המכר בעד המדינים הסוחרים ולא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמים בעירות למכור אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעירות אבל עוברים בהם דרך העברה בלבד ועל ידם עשו המכר אבל הקונים היו המדינים סוחרים כאמרו והמדנים מכרו אותו אל מצרים. וכן קרה לאבותינו בבית שני שמכרו קצתם את קצתם ביד הרומיים בפרט כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה ששעבדו ישראל לרומיים וגרמו לנו זה הגלות כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כדבריהם ז"ל (שבת י ב):

25.אור החיים בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

והנכון הוא כי פירושו של דברים הוא על זה הדרך כי מתחילה הודיע הכתוב והנה אורחת ישמעאלים וגו' ודברי יהודה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולהיות שאורחת ישמעאלים זו אינם סוחרים להתגר בכל מין קנין זולת במה שהיו נושאים ואין מציאות שיקנו את יוסף אשר על כן הזמין ה' אנשים מדינים סוחרים פירוש שמכירים כל מין סחורה אשר תזדמן לקנותהלהרוחה, ותדע כי הסוחר אינו בעל הכיס אלא בעל הידיעה וההכר ובעל הכיס יקנה על פיו כמו שידוע זה בפינות גדולות בעולם, ובאמצעות אלו הסוחרים נגמר הדבר של המכר לישמעאלים, והוא שאמר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים ובאמצעותם מכרו יוסף לישמעאלים כי זולתם לא היו הישמעאלים קונים. והנה כיון שבין שניהם המדנים והישמעאלים היה המכר הרי יש למדנים חלק בריוח לצד כי הם הקונים ולישמעאלים חלק בריוח לצד כי הם בעלי כיסים אשר נתנו עשרים כסף, ולזה אמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' כי צד שהיה להם חלק בו וגם הם היודעים הערך הם היו המוכרים לא הישמעאלים כי אינם בקיאים בשיעור שיוויו, אבל גופו של יוסף היה ביד הישמעאלים כי הם העקרים שנתנו בו כספם, ולזה אמר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים דקדק לומר מיד כי בידם היה שהורידוהו שמה ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו, וגם לא היו ישמעאלים יכולין למוכרו הם לבדם מבלי המדנים מלבד טעם שהן הבקיאין בשוויו וידעו כמה שיעורו גם לצד שיש להם חלק בריוח צריך שיסכימו הם על המכר, ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישב הכתובים כפתור ופרח. ודברי רז"ל שאמרו שנמכר פעמים רבות זה דרך דרש. ואולי כי להיות שהיו חלקים הרבה בלקיחתו יחשב מכירות רבות. ופשט הכתוב הוא כמו שכתבתי והדרשה תדרש:

26.שמות (פרשת שמות) פרק ב פסוק טו - כב

(טו) וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר: (טז) וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן: (יז) וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם: (יח) וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם: (יט) וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן: (כ) וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: (כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: (כב) וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: 

27.שמות (פרשת יתרו) פרק יח פסוק א - כד

(א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־ הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־ הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים: שני (יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב: (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים: (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־ תּוֹרֹתָֽיו: (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־ הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: שלישי (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר:

28.במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק כט - לב

(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: (ל) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: (לא) וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּכִּ֣י׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: (לב) וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב ה֛' עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:

29.במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק א - ח

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן: (ד) אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא: (ה) וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא: (ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ: (ז) וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (ח) וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב:

30.רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב

מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - וְלֹא מֵאֵת הַמּוֹאָבִים, שֶׁהַמּוֹאָבִים נִכְנְסוּ לַדָּבָר מֵחֲמַת יִרְאָה, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב'), אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם; דָּבר אַחר, מִפְּנֵי שְׁנֵי פְרֵידוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם — רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית:

31.מזרחי (רא"ם) במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב

מאת המדינים ולא מאת המואביים, שהמואביים נכנסו לדבר מחמת יראה כו', אבל המדינים נתעברו על ריב לא להם. ואי קשיא, דמהכא משמע דיותר ראוי להלחם במדינים מבמואביים, ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שורים (בבא קמא לח ב) משמע שיותר ראוי להלחם במואביים מבמדינים. דגרסינן התם: "ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט) - וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו ואמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: 'צרור את המדינים והכיתם אותם', מואביים עצמן לא כל שכן". ולפי זה קל וחומר פריכה הוא, מה למדינים שכן לא נכנסו עם ישראל מחמת יראה, אלא מחמת שנאה, ונתעברו על ריב לא להם, תאמר במואביים שמחמת יראתם מישראל עשו מה שעשו, ולמה הוצרך הקדוש ברוך הוא להזהירו אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. יש לומר, שמשה לא ידע זה עד עכשיו שפירש לו הקדוש ברוך הוא, שהמדינים לא נכנסו עם ישראל כדי לעזור את מואב בלבד כמו שחשב משה, אלא מרוב שנאתם וקנאתם בהם על דרך (משלי כו, יז) "עובר ומתעבר על ריב לא לו", אבל המואביים שנכנסו עם ישראל, לא מחמת שנאתם הוא, אלא מחמת יראתם מהם, ולפי זה יהיה הדבר הפוך ממה שחשב משה, שלפי מחשבתו של משה יהיו המואבים יותר ראוים להלחם בם, ולפי מה שפירש לו הקדוש ברוך הוא כאן יהיו המדינים יותר ראוים להלחם בם, ולא קשיא ולא מידי:

32.כלי יקר במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב

(ב) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין. ועוד קשה שפירש רש"י אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר, מנא ליה לרש"י לומר כן שמא היה נעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר ה' ומי כמוהו מקים דבר ה' בלא איחור. ומה שאמר וימסרו, להודיע שבחן של רועי ישראל וכו' עד שנמסרו בעל כרחם, לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה:

וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו אחת לשמים כי החטיאו את ישראל בעבודה זרה ובזנות. ואחת לישראל כי הפילו בעצתם עשרים וארבעה אלף מישראל. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול, כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו יתברך ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו אם כן יאמר נא ישראל כשם שמחל הקדוש ברוך הוא על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר. ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין על כן היו מוכרחים לעשות בלא איחור. ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא איחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי ה' יתברך כהוייתן:

ומה שנאמר תחילה מדינים לשון רבים, ואחר כן נאמר לתת נקמת ה' במדין, לפי שבערך ישראל הם רבים כאילו רבים עשו לישראל מה שעשו, אבל בערך מה שעשו להקדוש ברוך הוא אינם נחשבים כי אם לאיש אחד כי כולם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו יתברך:

ויש אומרים במדין, בשר של מדין למעלה, כדרך שנאמר (שמות יד י) והנה מצרים נוסע שדרשו (דברים רבה א כב) על שרו של מצרים, ולכך נאמר לתת נקמת ה' כי לה' המלחמה שלמעלה ולא לאדם:

33.במדבר רבה (וילנא) (פרשת פינחס) פרשה כא סימן ד

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, לָמָּה (במדבר כה, יח): כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, מִכָּן אָמְרוּ חֲכָמִים בָּא לְהָרְגֶּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁהַמַּחְטִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַהוֹרְגוֹ, שֶׁהַהוֹרֵג הוֹרֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַמַּחְטִיא הוֹרְגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שְׁתֵּי אֻמּוֹת קִדְמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶרֶב, וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, הַמִּצְרִים וַאֲדוֹמִים קִדְּמוּ בְּחֶרֶב (שמות טו, ט): אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִֹּׂיג, אָרִיק חַרְבִּי. (במדבר כ, יח): וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים, עַל אֵלֶּה שֶׁקִּדְּמוּ בְּחֶרֶב, כְּתִיב (דברים כג, ח): לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אֲבָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ בַּעֲבֵרָה לְהַחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, עַד עוֹלָם.

34.תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ב ידיד נפש 

(במדבר שם) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרַב אֶל אֶחִיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה. מַהוּ לְעֵינֵי מֹשֶׁה? כְּאִינַשׁ דְמָר ^{כאדם האומר} הָא גוֹ עֵינָךְ מֹשֶׁה ^{הרי לפני עיניך, משה} אָמַר לוֹן ^{אמר לו} אֵין צִפּוֹרַךְ מִדְיָנִית? ^{האין צפורה אשתך מדינית?} וְאֵין טְלָפֶיהָ סְדוּקוֹת? ^{האם אין בזו סימני טהרה?} זוּ ^צפורה טְהוֹרָה, וְזוּ טְמֵאָה? וְהָיָה שָׁם פִּינְחָס. אָמַר, אֵין כָּאן אָדָם שֶׁיַּהַרְגֵנוּ וַיֵהָרֵג עַל יָדָיו? אֵיכָן הֵם הָאֲרָיוֹת? ^{היכן הם הגיבורים המשולים לאריות?} גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, דָּן גּוּר אַרְיֵה, בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרֹף! ^{מדוע לא הורגים אותו?} כֵּיוָן שֶׁרָאָה פִּינְחָס שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה כְּלוּם, מִיַּד עָמַד פִּינְחָס מִתּוֹךְ סַנְהֶדְרִין שֶׁלּוֹ, וְלָקַח אֶת הַרוֹמַח בְּיָדוֹ וְנָתַן אֶת הַבַּרְזֶל תַּחַת פְּסִיקַיָיא שֶׁלּוֹ ^{תחת האזור שלו} הִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל עֵץ שֶׁלָּהּ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפִיתְחוֹ, אָמַר לוֹ מְאַיִן ^{אתה בא} וּלְאַיִן ^{אתה הולך} פִּינְחָס? אָמַר לָהֶן אֵין אַתֶּם מוֹדִין לִי שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּכֹל מָקוֹם? אָמְרוּ, הַנִּיחוּ לוֹ ^{ליכנס אצל הזונה} שֶׁמָּא הִתִּירוּ פְּרוּשִׁים אֶת הַדָּבָר. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס ^לקובה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁשָּׁה נִיסִים.

הַנֵּס הָרִאשׁוֹן, דַּרְכָּן ^{של הזונים כשנכנס אדם זר} לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ זֶה לַזֶּה. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, כִּיוֵן אֶת הַרוֹמַח כְּנֶגֶד הַקֵיבָה שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זִכְרוּתוֹ נִרְאֵית מִתּוֹךְ קֵיבָה שֶׁלָּהּ מִפְּנֵי הַנוֹקְרָנִין ^{מוציאי לעז} שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין אַף הוּא בֵּין כְּתֵיפָיו נִכְנָס עִמָּהֶן וְעָשָׂה אֶת צְרָכָיו. הַנֵּס הַשְׁלִישִׁי, סָתַם הַמַּלְאָךְ אֶת פִּיהֶן וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לִצְווֹח. הַנֵּס הָרְבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הַזָיִין אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַנֵּס הַחֲמִישִׁי, הִגְבִּיהַּ לוֹ הַמַּלְאָךְ אֶת הַשָׁקוֹף כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶן בֵּן כְּתֵיפָיו. הַנֵּס הַשִּׁשִּׁי, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא וְרָאָה אֶת הַנֶּגֶף שֶׁהוּא מְחַבֵּל בָּעָם מַה עָשָׂה הִשְׁלִיכָן לָאָרֶץ וְעָמַד וְנִתְפַּלֵּל. הַדָא הוּא דִּכְתִיב ^{וזה שכתוב (תהלים קו)} וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

כְּשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לִנְקוֹם נִקְמַת מִדְיָן מָצְאוּ שָׁם בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר. וְכִי מַה בָּא לַעֲשׂוֹת? בָּא לִיטוֹל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁמֵּתוּ מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ בַּשִּׁיטִים. אֲמַר לֵיהּ פִּינְחָס, לֹא דְבָרַיִיךְ ^{לא את בוראך} עָבַדְתָּ, וְלֹא דְבָלָק ^{ולא את בלק} עָבַדְתָּ. לֹא דְבָרַיִיךְ עָבַדְתָּ, דְמָר לָךְ ^{שאמר לך} לָא תֵּיזוֹל ^תלך עִם שְׁלוּחֵי בַּלָּק, וְאָזַלְתְּ ^{וכן הלכת}. וְלֹא דְבָלָק עָבַדְתְּ, דְאָמָר לָךְ אִיזֵיל לָיֵיט ^{לך קלל את}יִשְׂרָאֵל, וּבְרָכְתְנוּן ^{ואתה ברכת אותנו} אַף אֲנִי אֵינִי מְקַפַּחֲךָ שְׂכָרְךָ. הַדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע יג) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל חַלְלֵיהֶם. מַהוּ עַל חַלְלֵיהֶם? שֶׁהָיָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֹּל חַלְלֵיהֶם. ד"א עַל חַלְלֵיהֶם, מַה חַלְלֵיהֶם אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ אַף הוּא אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. דָּבָר אַחֵר עַל חַלְלֵיהֶם שֶׁהָיָה צָף כְּנֶגֶד כֹּל חַלְלֵיהֶם וְהָיָה פִּינְחָס מַרְאֶה לוֹ אֶת הַצִּיץ וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְיוֹרֵד. דָּבָר אַחֵר עַל חַלְלֵיהֶם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּתְנוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל שְׂכָרוֹ מְשַׁלֵּם וְלֹא קִיפְּחוּהוּ.

35.במדבר רבה (וילנא) (פרשת מטות) פרשה כב סימן ה

דָּבָר אַחֵר, נְקֹם נִקְמַת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לו, ז): לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא, מַהוּ לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֵעַ מִן הַצַּדִּיק מַה שֶּׁרוֹצֶה בְּעֵינָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּשֶׁה מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת בְּנִקְמַת מִדְיָן קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּרְאֶה בְּעֵינָיו, עַל משֶׁה נֶאֱמַר (תהלים נח, יא): יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, נִקְמַת מִדְיָן, (תהלים נח, יא): פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע, זֶה בִּלְעָם, אָמַר משֶׁה לְפִינְחָס וּלְאַנְשֵׁי הַצָּבָא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבִּלְעָם הָרָשָׁע הוּא שָׁם לִטֹּל שְׂכָרוֹ, עַד שֶׁהַזְּאֵב בָּא לַצֹּאן פָּרְשׂוּ לוֹ מְצוּדָה, וְאוֹתוֹ רָשָׁע אִם תִּרְאוּ אוֹתוֹ שֶׁעוֹשֶׂה כְשָׁפִים וּפוֹרֵחַ בַּאֲוִיר הָעוֹלָם, הַרְאוּ לוֹ אֶת הַצִּיץ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמות כח, לו): קֹדֶשׁ לַה', וְהוּא נוֹפֵל וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּשָׁפִים עִם בִּלְעָם וּפוֹרְחִין וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הַצִּיץ נָפְלוּ עַל חַלְלֵיהֶם.

36.מדרש תנחומא (בובר) פרשת מטות סימן ג

נְקֹם נִקְמַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִלּוּ רָצָה מֹשֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים, הָיָה חַי. שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף. תָּלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיתָתוֹ בְּנִקְמַת מִדְיָן. אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה אֲעַכֵּב נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּדְיָנִים. מִיָּד, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן. אֲנָשִׁים, צַדִּיקִים. וּלְהַלָּן, בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות יז, יג), נַמֵּי צַדִּיקִים. וְכֵן, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים (איוב ד, ט). לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמֹשֶׁה אָמַר, נִקְמַת ה'. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם, הֲרֵינִי וְאַתֶּם זִיקוּ שֶׁלָּכֶם מִתְבַּקְּשִׁים, שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ כּוֹפְרִים בַּמִּצְוֹת, לֹא הָיוּ שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ וְלֹא רוֹדְפִין אַחֲרֵינוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ. לְכָךְ הַנְּקָמָה שֶׁלְּךָ. הֱוֵי, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. 

37.רש"י במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יא

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ — הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן:

38.רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

אותם ואת פינחס - מַגִּיד שֶׁהָיָה פִינְחָס שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם (ספרי); וּמִפְּנֵי מָה הָלַךְ פִּינְחָס וְלֹא הָלַךְ אֶלְעָזָר? אָמַר הַקָּבָּ"ה מִי שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה, שֶׁהָרַג כָּזְבִּי בַת צוּר, יִגְמֹר; דבר אחר — שֶׁהָלַךְ לִנְקֹם נִקְמַת יוֹסֵף אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ" (בראשית ל"ז); וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל פִּינְחָס מִשֶּׁל יוֹסֵף? שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" (שמות ו') — מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (סוטה מ"ג); דָּבָר אַחֵר — שֶׁהָיָה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה (שם):

39.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מג עמוד א

תָּנָא, לֹא לְחִנָּם הָלַךְ פִּינְחָס לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא לִפָּרַע דִּין אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית לז) "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם".לְמֵימְרָא דְּפִינְחָס מִיּוֹסֵף קָאַתִּי, וְהָכְּתִיב, (שמות ו) "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח - לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה"? [מַאי] לָאו - מִיְּתִרוֹ [קָאַתִּי] - שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים? לָא, מִיּוֹסֵף, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ. וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִּין אוֹתוֹ, רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה - שֶׁפִּטֵם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, יַהֲרֹג נָשִׂיא מִיִּשְׂרָאֵל?! אֶלָּא אִי אֲבוּהָ דְּאִימֵיהּ מִיּוֹסֵף, אִימָא דְּאִימֵיהּ מִיִּתְרוֹ. וְאִי אִימָא דְּאִימֵיהּ מִיּוֹסֵף, אֲבוּהָ דְּאִימֵיה מִיִּתְרוֹ. דַּיְקָא נַמִי, דִּכְתִיב "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל", תְּרֵי מַשְׁמַע, שְׁמַע מִינָהּ:

40.גור אריה במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יא

לפי שהיו שבטים וכו'. הא דנקט 'השבטים היו מבזין אותו', ולא נקט שהיו הבריות מבזין אותו, מפני כי עיקר היחוס הוא תולה בשבטים, שיודע כל אחד יחוס שבטו ממי הוא, כדאמרינן בעלמא (קידושין ע ע"ב) עתיד הקדוש ברוך הוא שיהיה מעיד על השבטים, וכדכתיב (תהלים קכב, ד) "שבטי יה עדות לישראל", והיו מבזין אותו שהם מיוחסים והוא אינו מיוחס:

אבי אמו עגלים לעבודה זרה. הך "אבי אמו" לאו דוקא, דהא בסוטה בפרק אלו נאמרין (מג.) מיבעיא אי אבוה דאימיה מיתרו, ואימיה דאימיה מיוסף, או איפכא. ועוד, גבי פנחס אמרו (סיפרי להלן לא, ו) מפני מה הלך פנחס לנקום נקמת מדין, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו. ואם כן אבי אמו מיוסף היה. אלא פירושו, 'אבי אמו' או 'אבי אם אמו', דגם אבי אם אמו נקרא 'אבי אמו', כדכתיב (שמות ב, יח) "ותבואנה אל רעואל אביהן":

41.במדבר (פרשת פינחס) פרק כז פסוק יב - כג

(יב) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: (יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן: פ (טו) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה֖' לֵאמֹֽר: (טז) יִפְקֹ֣ד ה֔' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה: (יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה֔' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה: (יח) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו: (יט) וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם: (כ) וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כא) וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י ה֑' עַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה: (כב) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כג) וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ