גר תושב
Rabbi Ari Kahn ari.kahn@biu.ac.il
1. שמות פרק כג:יב
שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:
Six days you shall do your work, and on the seventh day you shall rest, that your ox and your donkey may have rest, and the son of your handmaid, and the alien may be refreshed.
2. ויקרא פרק כה פסוק לה
וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ:
If your brother has become poor, and his hand can’t support him among you; then you shall uphold him. He shall live with you like an alien and a temporary resident.
3. רש"י ויקרא פרק כה פסוק לה
גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב - ... וְאֵיזֶהוּ תוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת:
…And what is a תושב? One who has undertaken not to worship idols (i.e. one who has been converted to the fundamental tenet of Judaism) but eats carrion:
4. דברים פרק כד פסוק יד
לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ:
You shall not oppress a hired servant who is poor and needy, whether he be of your brothers, or of your foreigners who are in your land within your gates:
5. רש"י דברים פרק כד פסוק יד
מִגֵּרְךָ֛ - זֶה גֵּר צֶדֶק: בִּשְׁעָרֶֽיךָ - זֶה גֵּר תּוֹשָׁב הָאוֹכֵל נְבֵלוֹת:
[WHETHER HE BE OF THY BRETHREN, OR] OF ANY STRANGERS – this refers to a "proselyte of righteousness" :[STRANGERS THAT ARE] WITHIN THY GATES – this refers to a stranger [who has undertaken not to worship idols] but eats carrion (who may reside in the land of Israel)
6. דברים פרק יד פסוק כא
לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ
You shall not eat of anything that dies of itself: you may give it to the foreigner living among you who is within your gates, that he may eat it; or you may sell it to a foreigner: for you are a holy people to Hashem your God. You shall not boil a young goat in its mother’s milk.
7. רש"י דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כא
לגר אשר בשעריך - גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת:
YE SHALL NOT EAT ANY CARRION: THOU SHALT GIVE IT] UNTO THE STRANGER THAT IS IN THY GATES — i.e. unto a stranger that is a sojourner (גר תושב) — one who has undertaken not to worship idols (i.e. one who has been converted to the fundamental tenet of Judaism) but who eats carrion (does not obey the other teachings of the Torah):
8. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף עא עמוד א
גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא? דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך.
The ger toshav that was mentioned concerning interest, what is it? As it is written: “And if your brother waxes poor, and his means fail with you, then you shall strengthen him, as a stranger and a resident [ger vetoshav] shall he live with you. You may not take interest or increase from him, but fear your God, and your brother should live with you”(Leviticus 25:35–36). This indicates that interest may not be taken from a ger toshav.
9. רש"י מסכת בבא מציעא דף עא עמוד א
גר תושב - שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים, ואוכל נבילות. אל תקח מאתו כתיב - אאחיך קאי, וכי כתיב גר תושב - לענין וחי עמך כתיב, שאתה מצווה להחיותו.
10.תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב
דתניא: וינפש בן אמתך - בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר: בעבד ערל, או אינו אלא בעבד מהול? כשהוא אומר: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך - הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך? בעבד ערל. והגר - זה גר תושב, אתה אומר: זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק? כשהוא אומר: וגרך אשר בשעריך - הרי גר צדק אמור, הא מה אני מקיים והגר? זה גר תושב.
The verse continues: “And the stranger [ger]” (Exodus 23:12). This is referring to a gentile who observes certain mitzvot [ger toshav]. Do you say that this is a ger toshav, or perhaps it is only a righteous convert [ger tzedek],who is a Jew in every sense? When it says elsewhere: “And your stranger [ger] that is within your gates”(Deuteronomy 5:13), a righteous convert is already mentioned. How, then, do I uphold the verse “And the stranger [ger]”? It must be that this is a ger toshav.
11.רש"י מסכת יבמות דף מח עמוד ב
גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים.
12.תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ט עמוד א
דת"ר: גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד; ר"ע אומר: כישראל בי"ט; ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול; רש"א: אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.
And there are those who teach this with regard to this case, as the Sages taught: A gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav] is permitted to perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival, i.e., only for matters that, if unattended, will result in significant loss. Rabbi Akiva says: A ger toshav may perform labor on Shabbat in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a Festival, i.e., only for the purpose of preparing food. Rabbi Yosei says: A ger toshav may perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a weekday. Rabbi Shimon says: Both a ger toshav and a resident male or female slave may perform labor on Shabbat for themselves in the same manner that a Jew may perform labor on a weekday.
13.רש"י מסכת כריתות דף ט עמוד א
גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כגון נעמן. עושה מלאכה בשבת לעצמו - בדבר האבד כישראל בחולו של מועד. כישראל בי"ט - אוכל נפש.
14.רבינו גרשום מסכת כריתות דף י עמוד ב
גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצות:
כישראל בחולו של מועד. כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד:כישראל ביום טוב. דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש בלבד:
15.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב
מיתיבי: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות;
Who is a ger toshav? It is anyone who has accepted upon himself before three ḥaverim, not to worship idols. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Anyone who has accepted upon himself observance of the seven mitzvot that the descendants of Noah accepted upon themselves is a ger toshav. Others say: These have not entered the category of ger toshav. Rather, who is a ger toshav? This is a convert who eats unslaughtered animal carcasses,which are not kosher, but who has accepted upon himself to observe all of the mitzvot that are stated in the Torah except for the prohibition against eating unslaughtered carcasses.
16.רש"י מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב
גר תושב - אינו עובד עבודת כוכבים ובר מיניה של עובד כוכבים הוא בכל שאר עבירות.
17.תוספות מסכת כריתות (עם תוספות ישנים) דף ט עמוד א
גר תושב עושה מלאכה לעצמו - מכאן קשה לפ"ה דפרק החולץ (יבמות מח:) דקאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב … לכן י"ל דההיא מיירי לענין שלא לעשות מלאכה עבור רבו אבל לעצמו שרי מכאן פסק ר"י שמותר להניח לעובד כוכבים לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו.
18.תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד ב
זה גר תושב - פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך.
19.חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף מח עמוד ב
הגר זה גר תושב. פרש"י שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז. ואינו מחוור דגר תושב היינו בן נח והוא אינו מוזהר על השבת אדרבה אמרו ז"ל גוי ששבת חייב מיתה, .. ואמר ר' אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון ולא אמרה תורה שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו ע"י עבדינו ולא ע"י גר תושב ואף על פי שאין באמירה לגוי דעלמא אלא שבות של דבריהם הכא גזרת הכתוב היא,
20.תוספות ישנים מסכת יבמות דף מח עמוד ב
זה גר תושב ולא הספיק למולו בין השמשות.
21.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נָכְרִי שֶׁשָּׁבַת - חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. … אָמַר רָבִינָא: אֲפִלּוּ שֵׁנִי בְּשַׁבָּת. - וְלִחְשְׁבָה גַּבִּי שֶׁבַע מַצּוֹת! - כִּי קָא חִשֵּׁב - שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה - לֹא קָא חִשֵּׁב
And Reish Lakish says: A gentile who observed Shabbat is liable to receive the death penalty, as it is stated: “And day and night shall not cease” (Genesis 8:23), This is interpreted to mean that the descendants of Noah may not take a day of rest. … Ravina says: even on a Monday, But let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. When the tanna counts the seven mitzvot, he counts only those that require one to sit and refrain from action, i.e., those that include a prohibition against performing a certain action. He does not count mitzvot that require one to arise and take action.
22.שו"ת בנין ציון סימן צא
ב"ה אלטאנא, יום ו' כ"ו אייר תר"ט לפ"ק.(18.5.1849) להרה"ג וכו' מ"ה אשר לעמיל נ"י הגאב"ד דק"ק גאלין וכעת משכן כבודו בירושלם עיה"ק תוב"ב.
כתב מעכ"ת נ"י וז"ל - ילמדנו רבינו בעובדא דאתא לידן פעה"ק ירושלם ת"ו יום ג' כ"ג לירח אדר שני שנת תר"ח (28.3.1848) העבר לפ"ק נימול א"י אחד שבא הנה ממדינת מאראקא לשם גירות בפנינו בד"צ דקהל אשכנזים הי"ו וקיבל עליו המצות כדין וכדתה"ק ובש"ק שלאחריו עדן /עדין/ לא היה נתרפא ממילתו ולא טבל עודנה הגידו לי לאמר מזריזתו במצות איך הוא נזהר בשביתת שבת הגם שהוא עודנה /עודנו/ בכלל חולה שאב"ס =שאין בו סכנה= אינו מניח לגוי להבעיר אש בביתו והשבתי להם לדעתי לא מבעי' שמותר לו לעשות מלאכה בשבת אלא אפילו מחויב ומוזהר על יום ולילה לא ישבותו וחייב לעשות מלאכה בשבת כ"ז שלא טבל לשם גירות וכה עשו השומעים למשמעתי והלכו אצל הגר והגידו לו בשמי כן בש"ק לאחר תפלת המנחה וכן עשה כי כתב איזה אותיות ויהי ביום המחרת כאשר נשמע הדבר בעה"ק ת"ו פה צווחו עלי חכמי ספרד וחכמי אשכנזים הי"ו על דבר חדש הלזו אשר לא נשמע מעולם אחרי שכבר קבל עליו כל המצות בשעת מילה וכבר נימול ועומד ומצפה בכל יום לטבול לכשיתרפא שיהי' מותר לו לחלל וכש"כ שיהי' עליו חיובא ומצוה לחלל ש"ק והמה זוכרים כמה גרים שנימולו פעה"ק ת"ו ולא נשמע כזאת ומנין לי לחדש דבר אשר לא שערום הראשונים והשבתי להם אולי מקום הניחו לי להתגדר בו. ואמינא טעמא דידי האמנם מהראוי היה להתייעץ בזה עם חכמי ורבני עיה"ק פה הי"ו טרם נעשה המעשה אמנם מחמת כי כבר הי' אחר תפלת המנחה לעת ערב ובין כך יצא ש"ק ובעיני הי' הדבר פשוט שאין כאן איסור כלל ומכש"כ דלית בי' דררא אי' דאורייתא ובדרבנן עבדינן עובדא כו' וכש"כ שלענ"ד אין כאן איסור לא דאורייתא לא דרבנן כ"א מצוה בחילולו ש"ק אחרי שמעכת"ה אמרתם מכח סברא אמנם לדעתי אינו כן אב"ע סברא אב"ע גמרא איבע"א סברא כיון דקיי"ל כחכמים וכר' יוחנן יבמות (דף מ"ו) דאינו גר עד שימול ויטבול וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מה"ל איסורי ביאה ובטוש"ע יו"ד (סי' רס"ח) וכיון דקיי"ל כרשב"ל סנהדרין דף נ"ח ע"ב גוי ששבת ח"מ דכתיב יום ולילה לא ישבותו ולרבינא אפי' בשני בשבת וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' מלכים דין ט' אלא דפשטא דהש"ס משמע מיתה בידי אדם דאזהרתן זו היא מיתתן ודעת הרמב"ם דוקא בז"מ ב"נ =בז' מצוות בני נח= ב"ד ממיתין עליהן כשידינו תקיפא אבל בגוי ששבת ב"ד מכין ועונשין אבל אין ממיתין שאינה בכלל שבע מצות ב"נ יעו"ש בכ"מ והרי כ"ז שלא טבל אינו גר ועדיין הוא ב"נ כאשר מבואר א"כ במאי נפקע ממנו מצות יום ולילה ל"י =לא ישבותו= שנצטוה עליו והאיך יוכל לפטור א"ע ממצוה שנצטוה בו במה שיהי' גר ויהי' לו דין ישראל לאחר שיטבול הלא לדעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ג מפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ משום אמ"ה דבב"נ במיתה תלייא רחמנא ולא בשחיטה (דלא כהרשב"א יעו"ש בכ"מ) היעלה על הדעת שיהי' מותר לו להקל על עצמו לאכול מפרכסת קודם הטבילה כיון דעדיין ב"נ הוא ולא גר וא"כ כן מה לי קולא דמפרכסת או קולא זו להתירו לעבור על מה שנצטוה יום ולילה ל"י וא"כ אדרבא לרומעכ"ת שרוצים להקל לעבור על מה שנצטוה להביא ראי' ועוד האריך מעכ"ת נ"י בהראותו רב חריפותו ובקיאתו לחזק דבריו האלה.
תשובה - פסק מעכ"ת נ"י שגר שמל ולא טבל אסור לשמור שבת מפני שעדיין אינו גר ולא יצא מכלל בן נח אשר לא חשו לו חכמי ירושלם נ"י - חקרתי בשאר מקומות שמקבלים גרים ונאמר לי שגם שם מעולם לא הקפידו על זה שלא ישמור הגר שבת קודם הטבילה. ונתתי אל לבי למצוא טעם לזה אחרי שלכאורה פסק מעכ"ת נ"י מוסד על אדני הדין ואמת אבל א"ע ראיתי שהדין עם המנהג דכבר מצד הסברא יהי' מתנגד אל השכל אחרי שמילת הגר נקרא ברית שמברכים עלי' כורת הברית כדאמרינן שבת (דף קל"ז) וגם שבת נקרא ברית כדאמרינן שם (דף קל"ב) איך נאמר אחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל מקיימי מצותיו ולכן נלענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל מכ"מ משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל ב"נ וכעין זה כתבו התוספ' בכריתות (דף ט') אמה דאמרינן שם דאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים ויליף מילה ממה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכתבו התוספ' ואף על פי שאותן שהיו נמולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים מכ"מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו ליכנס בברית המקום וליבדל משאר אומות וגם כי עתה טבלו עכ"ל הרי בפי' שכבר קודם טבילה ע"י מילה לבד נכנסו לברית ועי"ז נבדלו משאר האומות וא"כ גם זר זה שמל ולא טבל דמי לזה שנכנס לברית ועי"ז נבדל משאר האומות וע"כ אין עליו עוד מצות יום ולילה ל"י של ב"נ ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים ע"פ מה שכתבתי בספרי ע"ל ביבמות (דף מ"ו) בתוספ' ד"ה כי פליגי לתרץ קושית התוספ' שם שהקשו לר"ע ל"ל תושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל מפסח תיפוק לי' דאינו גר עד שימול ויטבול ותירצתי דשפיר צריך קרא כיון דפסח אכלו במצרים לאחר שמלו וטבילה לא הי' עד מ"ת א"כ ה"א דגם לדורות יאכל גר שמל ולא טבל מפסח לכן צריך קרא למעט. והנה בשבת (דף פ"ז) אמרינן דעל שבת נצטוו ישראל במרה וכן מוכח מהכתובים שכבר קיימו ישראל שבת קודם שבאו להר סיני שהרי הספור של המן שעליו נאמר עד אנה מאנתם הי' קודם סיני כמבואר (שם /שבת פ"ז/) וכיון דטבילה לא הי' עד סיני ע"כ קיימו ישראל שבת כשמלו ולא טבלו אף שב"נ מוזהר על יום ולילה ל"י (וכבר העיר על זה בס' פ"ד פ' בשלח ע"ש) וע"כ צ"ל או שגזיה"כ הי' שלענין שבת יצאו מכלל ב"נ ונילף משם כמו דהוי גמרינן גם לענין פסח אי ליכא מיעוט או כאשר כתבנו שע"י שנכנסו לברית מילה נכנסו ג"כ לברית שבת ועכ"פ איכא למילף מישראל קודם מ"ת שגר שמל ולא טבל מותר לקיים שבת או אם נאמר כאופן השני ששתי הבריתות כאחת נחשבו חייב לקיים שבת. ולכן לענ"ד יפה נהגו שלא לכוף לגר שמל ול"ט לעשות מלאכה בשבת. ואם צדקתי במה שכתבתי במקום אחר שציווי שביתת ישראל ואזהרת שביתת ב"נ אינם מענין א' שבזה תלוי בל"ט מלאכות ובזה תלוי במלאכת טורח ויגיעה מצאנו אפילו למי שלבו נוקפו לומר שגר שמל ול"ט מותר לקיים שבת פשר דבר על ידי שיעשה מלאכת יגיעה שאינה מל"ט מלאכות כגון שישא משא ברשות היחיד כנלענ"ד הקטן יעקב.
23.הרב שמואל סלנט
עוד מחדש שם הגרש"ס, שהיהדות מתחילה עם המילה, אלא שקודם שטבל יש לו רשות לחזור ,ולאחר שטבל נעשה גר למפרע. וא"כ אין צריך לחלל שבת משתי פנים: מצד שנעשה גר למפרע, ומצד שהחלול שבת הרי זה כחזרה וכאילו עוקר את המילה:
הרב שמואל סָלַנט (ב' בשבט תקע"ו, 1 בפברואר 1816 - כ"ט באב תרס"ט, 16 באוגוסט 1909) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.[1]
24.חדושי הרשב"א מסכת יבמות דף עא עמוד א
אֶלָּא לַאֲתוּיֵי גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל וְקסבר אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבֹּל. קָשְׁיָא לִי א"כ הָיִינוּ גּוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּל הֲרֵי הוּא כְּעָרֵל דהו"ל כְּעַרְבִי מָהוּל, וְלֵיתָא דְּשָׁאַנִי הָכָא דְּמִילָתוֹ לְשֵׁם יַהֲדוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר גֵּרוּתוֹ מ"מ כְּבָר הִתְחִיל וְנִכְנַס קְצָת בַּדָּת יְהוּדִיתשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא טְבִילָה.
25.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו
… אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב יְשִׁיבַת עֲרַאי אוֹ עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִסְחוֹרָה - לֹא יַעֲבֹר בְּאַרְצֵנוּ, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג,לג) - אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וְאִם קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת - הֲרֵי זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל אֵין מְקַבְּלִין אֶלָּא גֵּר צֶדֶק בִּלְבַד.
26.כסף משנה הלכות עבודה זרה פרק י
כתב הראב"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל. טעמו לומר שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: ודין גר תושב נתבאר בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה:
27.רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה יד
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בַּשַּׁבָּת, כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי דַּעַת, וּלְדַעַת עַצְמָן עוֹשִׂין - מִצְוָה עָלָיו לְשָׁמְרָן וּלְמָנְעָן מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שם כג,יב). עֶבֶד וְאָמָה שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתָתָן - הֵם עֲבָדִים שֶׁמָּלוּ וְטָבְלוּ לְשֵׁם עַבְדוּת, וְקִבְּלוּ מִצְווֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהֶן. אֲבָל עֲבָדִים שֶׁלֹּא מָלוּ וְלֹא טָבְלוּ, אֶלָּא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ בִּלְבַד - הֲרֵי הֵן כְּגֵר תּוֹשָׁב, וּמֻתָּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת לְעַצְמָן בְּפַרְהֶסְיָא, כְּיִשְׂרָאֵל בַּחֹל. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הוֹאִיל וְגֵר תּוֹשָׁב עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְעַצְמוֹ בַּשַּׁבָּת, וְגֵר צֶדֶק הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, בְּמִי נֶאֱמַר: "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שם)? זֶה גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהוּא לְקִיטוֹ וּשְׂכִירוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ בֶּן אֲמָתוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לְיִשְׂרָאֵל רַבּוֹ בַּשַּׁבָּת, אֲבָל לְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה הַגֵּר עַבְדּוֹ - הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ.
א"א אין הדברים הללו כתיקונן שאם מלו וטבלו לשם עבדות הרי הן כנשי ישראל גמורות ובני עונשין הן לעצמן ולא הזהירה תורה את רבן עליהן אלא על עבד ואמה התושבים שלא יעשו מלאכתו, שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לגוי, אלא לאו נמי איכא ואפילו יעשה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין כל צרכן.+
28.רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ד
(ז) אֵי זֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב זֶה עַכּוּ"ם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עִם שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ תּוֹשָׁב לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עַכּוּ"ם:
(ח) וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדִּקְדּוּק אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ:
29.רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה י
בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחְיוֹתוֹ. אֲבָל הָעַכּוּ"ם שֶׁנָּתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ"ם:
30.שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכד סעיף ב
גֵּר תּוֹשָׁב, דְּהַיְנוּ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת, וְכֵן גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, מַגָּעָן אוֹסֵר בִּשְׁתִיָּה. {הַגָּה: וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא טָבַל כָּרָאוּי, מִקְרֵי לֹא טָבַל (ר״ן פ׳ הַשּׂוֹכֵר וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת פֶּרֶק הַחוֹלֵץ). וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בְּמַגַּע גֵּר תּוֹשָׁב (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וְתוס׳ וּמָרְדְּכַי), אֲבָל יַיִן שֶׁלּוֹ וַדַּאי אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף).}
31.שולחן ערוך חושן משפט רמ"ט:ב
גּוֹי שֶׁאֵינוֹ גֵּר תּוֹשָׁב, אָסוּר לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַכִּירוֹ, אוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ בַּדָּבָר מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
32.שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שד סעיף א
אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּעֶבֶד, אֲבָל אִם לֹא מָל וְטָבַל אֶלָּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי הוּא כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְעַצְמוֹ, אֲבָל לֹא לְרַבּוֹ; וְאָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם מִצְוָה אֶלָּא עֲדַיִן הוּא עַכּוּ״ם גָּמוּר דִּינוֹ שָׁוֶה לְקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּקַיְמָא לָן אוֹמֵר לְעַכּוּ״ם וְעוֹשֶׂה, וְכֵן מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דְּקַיְמָא לָן יִתְעַסְקוּ בּוֹ עֲמָמִין, אָסוּר לוֹמַר לְעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּכֵיוָן דִּמְלֶאכֶת הָעֶבֶד אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, לֹא הֻתְּרָה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים בָּזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הָיָה עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת רַבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְנִכָּר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁוֹ. {אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת.} וּלְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה לְדַעַת יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כָּל שֶׁאֵין שָׁם אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, כֵּיוָן דְּעַכּוּ״ם גָּמוּר הוּא, אֵין רַבּוֹ מֻזְהָר עָלָיו. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְכֵן צָרְכֵי מֵתִים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתָּר לוֹמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ. {הַגָּה: וְכָל עֶבֶד שֶׁמְּצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ אָסוּר לָצֵאת בַּחוֹתָם שֶׁעָשָׂה לוֹ רַבּוֹ לְהַרְאוֹת בּוֹ שֶׁהוּא עַבְדּוֹ, וְאִם הוּא שֶׁל טִיט מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁתָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, אֲבָל לֹא בִּכְסוּתוֹ. וּבְשֶׁל מַתֶּכֶת בְּכָל עִנְיָן אָסוּר (טוּר). וְאִם הָעֶבֶד עוֹשֶׂה הַחוֹתָם לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּשֶׁל טִיט, בְּכָל עִנְיָן, אָסוּר (הַמַּגִּיד פי״ט).}
33.דרכי משה הקצר אורח חיים סימן לט
(א) ועיין ביורה דעה סימן רפ"א כתבתי שם דגר [תושב] וממזר אסורים לכתוב ס"ת מיהו נראה דבתפילין ומזוזות אין לחוש ועיין שם הטעם:
34.שולחן ערוך יורה דעה רפ"א:ד
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מַמְזֵר, יֵשׁ פּוֹסְלִין. {וְהוּא הַדִּין גֵּר תּוֹשָׁב (מָרְדְּכַי סה"ק).}
35.מגן אברהם סימן לט
ט כשרים. דסתם עכו"ם אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו, כתוב בד"מ אף על גב דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א נ"ל דבתפילין ומזוזות אין לחוש עכ"ל:
36.ביאור הלכה סימן שד סעיף ג ד"ה * א"י גמור
* א"י גמור וכו' - … וצע"ג כֵּיוָן שֶׁאֵין קָנוּי לוֹ הֲלֹא בְּוַדַּאי אֵין גֵּרוּת לַחֲצָאִין וּמַאי מְהַנֵּי קַבָּלָתוֹ לְמִצְוֹת הַנְּהוּגוֹת בְּעֶבֶד הֲלֹא קי"ל בִּבְכוֹרוֹת בְּפֶרֶק עַד כַּמָּה [דַּף ל'] א"י שֶׁבָּא לְקַבֵּל עָלָיו ד"ת חוּץ מִדָּבָר אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ ... וְדַוְקָא בְּעֶבֶד שֶׁגּוּפוֹ קָנוּי וְיֵשׁ עָלָיו שֵׁם עֶבֶד גִּלְּתָה לָנוּ הַתּוֹרָה דִּבְאִישׁ כְּזֶה דַּי אִם יְקַיֵּם רַק מִצְוַת הַנְּהוּגוֹת בְּאִשָּׁה משא"כ בְּאָדָם דְּעָלְמָא אֵין לָנוּ בַּתּוֹרָה רַק אוֹ גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ יִשְׂרָאֵל גָּמוּר וְזֶה שֶׁלֹּא רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו כֹּל הַתּוֹרָה מִסְתַּבְּרָא דְּאִין מַדְרֵגָתוֹ אֶלָּא כְּגֵר תּוֹשָׁב בְּעָלְמָא וּמְנָא לֵהּ להמ"א שֶׁיִּהְיֶה עָדִיף מִגֵּר תּוֹשָׁב דְּהוּא אָסוּר לִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת וְזֶה יִהְיֶה מְהַנֵּי קַבָּלָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מְחֻיָּב לְעַצְמוֹ לְהִזָּהֵר בְּמִצְוֹת שַׁבָּת כְּיִשְׂרָאֵל וא"כ לפ"ז יִמְצָא אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִכְּלָל גֵּר תּוֹשָׁב בְּהַרְבֵּה מִצְוֹת יוֹתֵר כְּפִי קַבָּלָתוֹ וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּא וְגַם בִּכְלַל עֶבֶד אֵינוֹ וּמִנָּ"ל זֶה וְעַיֵּן בְּיוֹ"ד סִימָן קכ"ד בְּבֵאוּר הַגְּרָ"א סק"ה דְּאִין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כֹּל הַמִּצְוֹת וא"כ בְּאִישׁ כָּזֶה אֵיךְ מָלוּ אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת כֵּיוָן דְּאֵינוֹ עֶבֶד רַק שָׂכִיר בְּעָלְמָא וּבְלֹא מִילָה וּטְבִילָה קי"ל דְּאֵינֶנּוּ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל כְּלָל וּמִנָּ"ל שֶׁיִּהְיֶה מְחֻיָּב לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת מֵחֲמַת קַבָּלָתוֹ וְעַיֵּן בִּיבָמוֹת מ"ז דַּאֲבוֹתֵינוּ לֹא נִכְנְסוּ לַבְּרִית אֶלָּא בְּמִילָה וּטְבִילָה וְכוּ' וְלֹא דַּי בַּמָּה שֶׁקִּבְּלוּ עַל עַצְמָן מִתְּחִלָּה לְקַיֵּם כֹּל הַתּוֹרָה שֶׁעָנוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אַחַר כִּתְבֵי כ"ז הִתְבּוֹנַנְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּם דְּבָרָיו דס"ל להמ"א ג"כ דְּאֵינוֹ בַּר יִשְׂרָאֵל כְּלָל וּבִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב הוּא וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר כָּתַבְנוּ אֶלָּא דס"ל דְּגֵר תּוֹשָׁב גּוּפָא אִם רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו בְּעֵת תְּחִלַּת גֵּרוּתוֹ עוֹד מִצְוֹת מִלְּבַד הַשֶּׁבַע ג"כ חַלָּה קַבָּלָתוֹ שֶׁמְּחֻיָּב אח"כ לְקַיֵּם אֶלָּא דָּמָהּ דְּנָקְטוּ שֶׁבַע רְבוּתָא אַשְׁמוּעִינַן דְּאַף שֶׁשֶּׁבַע מִצְוֹת מְחֻיָּב לְקַיֵּם כֹּל בֶּן נֹחַ וּמַאי רְבוּתַיְהוּ אַפֵּ"ה חַלָּה הַקַּבָּלָה וּבִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב הוּא לְעִנְיָן שֶׁמְּצַוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ וכ"ש אִם קִבֵּל עָלָיו יָתֵר מִצְוַת בְּוַדַּאי מְהַנֵּי וְלֹא תִּקְשֶׁה ע"ז דְּאֵיךְ יִשְׁמֹר שַׁבָּת וַהֲלֹא גֵּר תּוֹשָׁב ג"כ אָסוּר לִשְׁמוֹר שַׁבָּת כִּדְמוּכָח בִּיבָמוֹת מ"ח ע"ב בתוד"ה זֶה גֵּר וְכוּ' דְּזֶהוּ בִּסְתָם גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו רַק שֶׁבַע מִצְוֹת כַּנָּהוּג וא"כ הוּא לְעִנְיַן שְׁאָר מִצְוֹת כא"י גָּמוּר משא"כ כְּשֶׁקִּבֵּל עָלָיו עוֹד מִצְוַת בִּתְחִלַּת גֵּרוּתוֹ וּבִכְלָלָם הָיָה ג"כ שַׁבָּת בְּוַדַּאי יָכוֹל לְקַיְּמָם וּמְחֻיָּב לְקַיְּמָם וּמָה דְּאִיתָא בִּבְכוֹרוֹת דא"י שֶׁרָצָה לְקַבֵּל כֹּל הַתּוֹרָה חוּץ מָדָ"א אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הַיְנוּ לְעִנְיַן לַעֲשׂוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל גָּמוּר אֲבָל לֹא לְעִנְיַן גֵּר תּוֹשָׁב. וּקְצָת סָמַךְ מָצָאתִי לְדִבְרֵי המ"א מִמָּה דְּאִיתָא בע"ג דַּף ס"ד ע"ב אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב דַּחֲכָמִים אוֹמְרִים כֹּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים כֹּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת חוּץ מֵאִסּוּר נְבֵלוֹת אַלְמָא דְּלַאֲחֵרִים בְּוַדַּאי חַלָּה קַבָּלָתוֹ עַל כָּל הַמִּצְוֹת [ומ"מ אֵינֶנּוּ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁשִּׁיֵּר דָּבָר אֶחָד וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה] וה"ה דְּלַחֲכָמִים אִם קִבֵּל חַלָּה הַקַּבָּלָה דְּכָל דְּאִיכָּא לְמַעֵט בִּפְלֻגְתָּא טְפֵי עָדִיף זֶהוּ הנלע"ד בְּיִשּׁוּב דְּבָרָיו:
37.ביאור הלכה סימן לט סעיף ג
כשר לכתוב תפילין - כ"ז איירי בגר צדק. וּלְעִנְיָן גֵּר תּוֹשָׁב הִסְכִּימוּ הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [וְעוֹד הַרְבֵּה] דְּפָסוּל מִטַּעַם דְּהָא אֵינוֹ בִּקְשִׁירָה והשע"ת הִמְצִיא דָּבָר חָדָשׁ דְּאַיְרֵי הד"מ דְּמַכְשִׁיר בְּגֵר תּוֹשָׁב דְּקִבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת חוּץ מֵאִסּוּר נְבֵלָה וא"כ הֲלֹא יְשַׁנּוּ בִּקְשִׁירָה וּבֶאֱמֶת נלענ"ד שֶׁגַּם זֶה אֵינוֹ דַּהֲלֹא עכ"פ אֵינוֹ מֻזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וְתֵדַע דְּאַטּוּ אִם אִשָּׁה וְעֶבֶד יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן מִצְוַת תְּפִלִּין יִהְיוּ כְּשֵׁרִים לִכְתִיבַת תְּפִלִּין וְאִם תִּדָּחֶה מִשּׁוּם דְּמוֹחִין לְנָשִׁים עַל הַנָּחַת תְּפִלִּין וּכְדִלְעֵיל בְּסִימָן ל"ח ז"א דְּכָל זֶה רַק מֵחֲמַת חוּמְרָא בְּעָלְמָא שֶׁחוֹשְׁשִׁין להפסיקתא אֲבָל ש"ס דִּילַן סוֹבֵר דְּאֵין מוֹחִין ע"ז וְכִדְאִיתָא שָׁם בב"י וְעוֹד עֲבָדִים יוֹכִיחוּ דְּאֵין מוֹחִין בָּהֶן וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל במ"ב בְּשֵׁם התו"ש. וְגַם לפ"ז אִם הָאִשָּׁה תְּקַבֵּל עַל עַצְמָהּ מִצְוַת צִיצִית תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה אַף לר"ת לַעֲשׂוֹת צִיצִית לַאֲנָשִׁים וז"א דא"כ בָּזֶה יוֹדֶה ר"ת יִהְיֶה אַזְדָּא הוֹכָחַת הָרֹא"שׁ [בְּגִטִּין מ"ה ע"ב] מֵהָא דְּקַרְטְלִיתָא דִּדְבִיתְהוּ דרחב"ד דַּעֲתִידָא לְמִשְׁדֵּי בָּהּ תְּכֵלְתָּא לְצַדִּיקֵי דְּעָלְמָא דְאָתֵי. וּלְבַר כ"ז אֵין גֵּרוּת לַחֲצָאִין עַיֵּן בְּמַס' גֵּרִים וְעוֹד דְּא"כ בְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל דְּכָתַב הָרֹא"שׁ בע"ז דְּאֵינוֹ גָּרַע מִגֵּר תּוֹשָׁב דַּהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו כָּל הַמִּצְוֹת וא"כ לפ"ז יִהְיֶה כָּשֵׁר לִכְתִיבַת סת"ם וְיִהְיֶה כָּשֵׁר לִזְבִיחָה כְּיִשְׂרָאֵל לְשִׁיטַת הר"י דְּתָלֵי בְּבָר זְבִיחָה דַּהֲרֵי הוּא מַחֲזִיק לְעַצְמוֹ בְּמִצְוֹת זְבִיחָה וּסְתָמָא דִּגְמָרָא בִּיבָמוֹת מ"ו דְּאָמַר שָׁם וְכֵיוָן דְּלָא טְבִיל עו"ג הוּא לָא מַשְׁמַע כֵּן:
38.חזון איש שביעית סימן כד
39.תשובות והנהגות כרך ג סימן שו
ועיין עוד בש"ך שם ס"ק ד במסקנתו דגר שמל ולא טבל חל בו דין גר תושב, ולכאורה קשה הרי אין דין גר תושב בזה"ז כיון שאין יובל, וי"ל דהיינו לענין שאין אנו מקבלים גרי תושב אף שמקבלים גרי צדק, אבל כשנתקבל לגר צדק בכלל זה יצא מכלל עכו"ם ואף כשעדיין לא חל עליו תורת גר צדק עדיין עכ"פ הוא כגר תושב, לכן גם בזה"ז חל עליו דין גר תושב במל ולא טבל עכ"פ, וזוהי כוונת הרמב"ם פ"י דמלכים (ה"ג) ב"נ שנתגייר ורצה להיות רק גר תושב אין שומעין לו, והיינו שבנתגייר נעשה גם גר תושב, וכן מסיק שם שבגר קטן המוחה נשאר גר תושב, שאמנם הקבלה לגירות נתבטלה אבל לא לענין גר תושב שלזה כה"ג מקבלין וחל גם בזה"ז, וד"ז חידוש גדול דאף שאין דין גר תושב בזמן הזה, מ"מ כשנתקבל לגירות ומלו אותו נעשה מיד גר תושב. [ע"ע בדברינו בסימן...].
40.תשובות והנהגות כרך ה סימן רצח
דין גר משקיבל ע"ע עול מצוות עד שיתגייר
רציתי להביא כאן חידוש ועיקר גדול בהלכות גרות, ואף שבפוסקים לא משמע כן, מ"מ לא אמנע מלכתוב הדברים, ויגדיל תורה ויאדיר.
הנה המ"א בסי' ל"ט (ס"ק ט') מביא בשם הד"מ, דגר תושב כשר לכתוב תפילין ומזוזות, ותמהו הפמ"ג ושאר האחרונים, דהלוא גר תושב אינו חייב בתפילין, וכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וב"ביאור הלכה" (שם) מביא בשם א"ז ה"יד אפרים" (בטעות נרשם שם שע"ת) שתירץ דמיירי שקיבל עליו כל המצוות חוץ מנבילה, שאז הלא כיון שמניח תפילין ה"ה כשר לכתיבה, וע"ז תמה בבה"ל דהלוא עכ"פ אינו מוזהר על קשירת תפילין, והיאך כשר.
אמנם תמהני, שהרי הבה"ל עצמו בהלכות שבת (סימן ש"ד), הביא מש"כ המג"א, דאם שכיר נכרי (שאין גופו קנוי לעבד) קיבל ע"ע מצוות הנהוגות בעבד, ה"ה מוזהר במצות שבת כעבד, והבה"ל תמה ע"ז דהלא אין גרות לחצאין והיאך מהני מה שקיבל ע"ע רק מצוות הנהוגות בעבד, ומחדש הבה"ל חידוש גדול, דכוונת המג"א דבכה"ג הוא בכלל גר תושב, ומדין גר תושב הוא מוזהר במצות שבת, ואף שחיובו של גר תושב הוא רק ז' מצוות, מ"מ אם מקבל יותר נתחייב במה שקיבל, שכך ציוה הקדוש ברוך הוא למשה, שעמו בית ישראל נתקדשו וחייבין לקיים כל המצוות, וגוי אינו מצווה אלא בשבע מצוות, אבל מ"מ אם מקבל ע"ע יותר הרי זה מצווה לקיים מה שקיבל ע"ש. וא"כ א"ש דברי ה"יד אפרים", דהא מאחר שקיבל ע"ע מצות תפילין שוב הוא מוזהר במצות תפילין וכמ"ש בבה"ל הנ"ל.
אבל עדיין תקשי, למה הוצרך המג"א להביא דין גר תושב לענין תפילין ושבת, הלא בזה"ז אינו נוגע כלל, שבזה"ז שאין היובל נוהג אין דין גר תושב כלל. וכן יש לתמוה שבהלכות יין נסך (יו"ד סי' קכ"ד) נחלקו המחבר והרמ"א בדין גר תושב לענין מגעו ביין, ותמוה למה הוצרכו לכותבו והלא בזה"ז אינו נוגע כלל.
אמנם ב"תשובות והנהגות" (ח"ג סי' ש"ו) כתבתי חידוש נפלא, דאין הלכה דלא חל דין גר תושב בזה"ז, אלא רק שבי"ד אין דנין לקבלו לגר תושב, אבל יתכן שיחול עליו דין גר תושב ממילא גם בזה"ז, דכיון שבזה"ז בי"ד מקבלים לגרות, א"כ נכרי שרוצה להתגייר ובא לבי"ד וקיבל ע"ע לשמור מיד כל מצוות השי"ת (והיינו עוד קודם המילה וטבילה), ובי"ד משוכנעים באמיתות כוונתו, ובי"ד מאשר לקבל אותו לגרות, אז כיון שקיבל לפני בי"ד לשמור מיד כל מצוות השי"ת (שבתוכם נכלל גם הז' מצוות שנצטוו גם לבני נח) ובי"ד מקבלים דבריו, על כרחך נעשה גר תושב עד שיתגייר. (וע"ע "מועדים וזמנים" ח"ז סי' רכ"ו בהגהה).
ולפ"ז א"ש מש"כ המחבר והרמ"א דין גר תושב לענין מגעו ביין, ובמג"א מביא דין גר תושב בהלכות שבת ובהלכות תפילין ומשמע מדבריהם שנוגע בזה"ז דיני גר תושב, והיינו כמ"ש, שכשקיבלו אותו כגר למול ולטבול, נעשה מיד גר תושב אפי' בזה"ז, ומחויב בשבע מצוות, ולבה"ל הנ"ל מחויב כפי שקיבל ע"ע.
ויש יסוד לדברינו מהרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ג), שכתב "בן נח שנתגייר ומל וטבל, ואח"כ רצה לחזור להיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה ישראל לכל דבר או יהרג", ומדויק שכתב שרצה שיהיה גר תושב כמקודם, ולכאורה הרי מיירי בעכו"ם שנתגייר לגמרי, ואימתי היה גר תושב, אלא שע"כ שמיד כשנתקבל לגירות נעשה גר תושב עד אחר המילה והטבילה. וכן משמע מסיום דבריו שם שכתב "ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד", ותמוה היאך נעשה לגר תושב, וע"כ כמ"ש שכשקיבלוהו לגרות נעשה גר תושב עד שיתגייר ולכן כשמוחה ומבטל גרותו, הדר להיות גר תושב כמקודם. (ולגר תושב לא מועיל המחאה, כיון דבע"כ דיכולים לכופו להיות גר תושב, עיין או"ש פי"ב מאיסו"ב ה"י). וכן מדויק מלשון הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ט) שכתב ש"דין" עבד עברי "דין" בתי ערי חומה "דין" שרה חרמים וכו' תלוי בזמן שהיובל נוהג, וכ"כ שם בכל הנך שאין נוהגין אלא בזמן היובל, ורק לגבי גר תושב דייק בלשונו ש"מקבלין" גר תושב תלוי בזמן שהיובל נוהג, ומדויק כמ"ש שדין גר תושב יש בזה"ז, ורק קבלה לגר תושב אין נוהג בזה"ז.
ולפי זה, אף שאין בידינו לקבל להיות גר תושב בלבד, מ"מ כל אחד שבא ורוצה להתגייר ומקבל לקיים כל המצוות מיד עוד לפני שיסדרו לו המילה וטבילה, ובית דין מקבלים דבריו ופוסקים שהוא באמת עומד וראוי לכך, אז כיון שקיבל ע"ע לקיים כל המצוות מיד ובי"ד קיבלו דבריו, נעשה גר תושב, ואף שאינו יהודי וקידושיו אינם חלים עד גמר הגרות וכדאיתא להדיא יבמות (מז א), מ"מ ה"ה מחויב מיד בכל המצוות כדין כגר תושב שמחויב לקיים כל מה שקיבל ע"ע. (ועיין בבה"ל שם סי' ל"ט שכבר רמז שלדברי ה"שערי אפרים" הנ"ל נמצא דכל גר שמל ולא טבל - שקודם המילה קיבל ע"ע כל המצוות - יהיה כשר לכתוב תפילין, ומה שנתקשה שם מגמ' יבמות, יש לדחות דהתם מיירי רק לענין יוחסין, ואכמ"ל). והאחרונים דנו באחד שמל ולא טבל, אם מותר לשמור שבת, ולדברינו, אדרבה ה"ה מחויב לשמור שבת מדין גר תושב, שמחויב לקיים כפי מה שקיבל ע"ע. ואולי מיירי באופן שלא רצה לקבל ע"ע לשמור מיד כל המצוות אלא לאחר המילה וטבילה. ואף שיש הוכחות מפוסקים להיפך, לא נמנעתי לכותבו כהערה, מפני שיש יסוד לדברינו שעם קבלת מצוות נעשה כגר תושב גם בזה"ז, והבוחר יבחר. ונראה, שכשם שבגר תושב מפורש ברמב"ם הלכות מלכים (ספ"ח), שנעשה ג"ת רק אם מקבל ע"ע מפני שכך ציוה הקדוש ברוך הוא בהר סיני, כ"ש לגרות רגילה שלא מועיל אלא כשאומר שמקבל ע"ע מפני שכך רצון הקדוש ברוך הוא, וציוה כן לעמו, אבל אם כל כוונתו היא רק להיות ככל היהודים, אז חסר לו בעיקר הקבלה, ולא מועיל כלל.
ולמעשה, אף אם נימא כחידושו של המ"ב שגר תושב יכול לקבל ע"ע עול מצוות, וחל עליו ככל ישראל כולל שבת ע"ש, מ"מ עדיין אני מסופק אם יכול לחייב עצמו בתפילין, די"ל דתפילין דקדוש ל"ש בנכרי כשהוא עכו"ם, וכעין זה איתא בפי' הרדב"ז על הרמב"ם (פ"י דמלכים ה"י) שכתב שם דאף שעכו"ם שרוצה לעשות אחת משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין ממנו לעשותה כהלכתה, מ"מ במצוות שצריכים קדושה וטהרה כגון תפילין ס"ת ומזוזה יש לצדד להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן. וא"כ הוא הדין כאן, שכשהוא עוד כגר תושב לא שייך עליו חיוב תפילין. ונראה דה"ה לענין שבת, שאע"פ שאם קיבל הגר תושב מצות שבת, חל עליו איסור מלאכה דשבת, מ"מ לא חל עליו קדושת היום שזהו אות בין ישראל להקב"ה ול"ש לגר תושב.
