Parashat Miketz
The Executioner’s Protégé
Rabbi Ari Kahn
While Yosef languishes in prison, Pharaoh has been having nightmares. For whatever reason, his advisors, soothsayers and sages have been unable to assuage his fears. Pharaoh knows something is awry.
And then the wine steward remembers something – or to be more specific, he remembers someone:
בראשית פרשת מקץ פרק מא
(ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם: (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים: (יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ: (יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּסַ֨פֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר:
(9) Then the chief wine steward spoke to Pharaoh, saying, “Today, I recall my transgressions. (10) Pharaoh was angry with his servants and put me in custody in the house of the butcher, me and the chief baker. (11) We both dreamed on the same night, he and I, each of us to his own dream’s interpretation. (12) There was with us there a young man, a Hebrew, servant to the chief butcher, and we told him, and he interpreted our dreams for us. He interpreted each man’s dream according to its interpretation.
(Bereishit 41:9-12)
The wine steward recalls a chapter of his life he would have preferred to leave permanently suppressed; he had once committed an indiscretion, real or imagined, and was placed in a prison – and not just any prison but in what must have been a maximum security prison for people with political power. In his case, knowledge of the drinking habits of Pharaoh was significant information that made him considerably more dangerous than a common criminal. There, he met a mysterious person, a Hebrew slave to the butcher, and when the wine steward himself had a disturbing dream, this Hebrew lad had interpreted it accurately.
As the wine steward tells the story, he phrases it in a manner that has the potential to make Pharaoh, a ruthless dictator and self-perceived all powerful demi-god, become unhinged. Rather than attributing his own return to good graces to Pharaoh’s largesse or all-knowing wisdom, the wine steward credits the interpreter of dreams, and not Pharaoh, for returning him to his previous position:[1]
בראשית פרשת מקץ פרק מא:יג
וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה:
It happened, as he interpreted to us, so it was: he restored me to my office, and he hanged him.” (Bereishit 41:13)
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד ב
אָמַר רַבִּי בִּיזְנָא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר רַבִּי פַּנְדָּא אָמַר רַב נַחוּם אָמַר רַבִּי בִּירִים מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וּמַנּוּ — רַבִּי בְּנָאָה: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כּוּלָּם, וּמַה שֶּׁפָּתַר לִי זֶה לֹא פָּתַר לִי זֶה, וְכוּלָּם נִתְקַיְּימוּ בִּי. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״. אַטּוּ ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״ קְרָא הוּא? אִין — וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה״.
Rabbi Bizna bar Zavda taught in the name of Rabbi Akiva, who taught in the name of Rabbi Panda, who taught in the name of Rav Naḥum, who taught what Rabbi Birayim said in the name of one elder - and who is he? Rabbi Bena’a: There were twenty-four interpreters of dreams in Jerusalem. One time, I dreamed a dream and went to each of them to interpret it. What one interpreted for me the other did not interpret for me, and all of the interpretations were fulfilled, in fulfillment of the saying, ‘All dreams follow the mouth of the interpreter.’
Is this addage, that all dreams follow the mouth, supported by biblical text? Yes, according to Rabbi Elazar, who taught: How do we know that all dreams follow the mouth of the interpreter? It is written [Bereishit 41:12], “As he interpreted for us, so it was.” (Talmud Bavli, Brachot 55a)
Pharaoh, either intrigued or desperate, sends for Yosef:
בראשית פרשת מקץ פרק מא
(יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה: (טו) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ: (טז) וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה:
(14) Then Pharaoh sent and called Yosef, and they brought him hastily out of the dungeon. He shaved himself, changed his clothing, and came to Pharaoh. (15) Pharaoh said to Yosef, “I have dreamed a dream, and there is no one who can interpret it. I have heard it said of you, that when you hear a dream you can interpret it.” (16) Yosef answered Pharaoh, saying, “It is not in me. God will give Pharaoh an answer of peace.” (Bereishit 41:14-16)
Instead of speaking of his own prowess, Yosef lets it be known that it is God who interprets dreams, and it is God who has revealed the future to Pharaoh. Yosef then explains the dreams, and with incredible self-assurance and panache suggests a fourteen-year plan to secure the Egyptian economy for years to come. Yosef then modestly suggests that Pharaoh find a capable manager to implement the plan:
בראשית פרשת מקץ פרק מא
(לג) וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (לד) יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע: (לה) וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ: (לו) וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב:
(33) “Now therefore let Pharaoh look for a discreet and wise man, and set him over the land of Egypt. (34) Let Pharaoh do this, and let him appoint overseers over the land, and take up the fifth part of the land of Egypt’s produce in the seven plentiful years. (35) Let them gather all the food of these good years that are coming, and lay up grain under the hand of Pharaoh for food in the cities, and let them store it. (36) This will provide food security for the land for the seven years of famine that will strike the land of Egypt, and the land will not be eradicated by the famine.”
Remarkably, Pharaoh and his servants find the interpretation and the plan wonderful, and Yosef is appointed to lead and implement the plan:
בראשית פרשת מקץ פרק מא
(לח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ: (לט) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ: (מ) אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ:
Pharaoh said to his servants, “Can we find such a man as this, in whom is the spirit of God?” So Pharaoh said to Yosef, “Since God has made all this known to you, there is none so discerning and wise as you. You shall be in charge of my court, and by your command shall all my people be directed; Others “order themselves” or “pay homage”; meaning of Heb. yishshaq uncertain. only with respect to the throne shall I be superior to you.”
In his response to Yosef’s soliloquy, Pharaoh says some surprising things - despite Yosef’s modesty[2] and protestations that it is not his own skill, and that God is speaking to Pharaoh: Pharaoh recognizes that Yosef is the best man for the job, and appoints him to lead the newly conceived economic plan – but Pharaoh’s words indicate much more than a practical conclusion regarding a personnel appointment for the economics portfolio. Pharaoh sees himself a deity; as such, the fact that he recognizes the God of whom Yosef speaks is no small thing. Additionally, Pharaoh says that it is Yosef, and not he himself, to whom God has communicated. This latter point is sharpened in the Targum, which attributes to Pharaoh an understanding that Yosef possesses prophetic insight.[3]
תרגום אונקלוס בראשית מא:לח
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדּוֹהִי הֲנַשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּיהּ.
And Pharaoh said to his servants can we find here a man in whom the prophetic spirit of God rests? (Targum Onkolus Bereishit 41:38)
In what looks like a miraculous turn of events, Yosef, who woke up that morning as a slave and a prisoner in a grimy prison cell, will lay his head that night on a regal bed in the palace. He has been catapulted to the most exalted position imaginable – viceroy of Egypt.
Yosef, for his part, may have seemed unexcited, even blasé. For Yosef, this dramatic change of fortune was no surprise; he had always known that he was destined for greatness. At this point, he certainly knows that in a little more than seven years the famine will hit the land of Canaan and his brothers will soon be on their way to Egypt to procure some food.
Before considering the chain of events that is about to unfold, we might pause to consider the point at which they are set in motion: The wine steward, only now, remembers Yosef, who was undoubtedly a particularly memorable character. How had the sommelier forgotten him up to this point, especially when Yosef had pleaded with him to remember him?
בראשית פרשת וישב פרק מ
(יב) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: (יג) בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ: (יד) כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֛יִת הַזֶּֽה: (טו) כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר: …(כג) וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: פ
(12) Yosef said to him, “This is its interpretation: the three branches are three days. (13) Within three more days, Pharaoh will lift up your head, and restore you to your office. You will give Pharaoh’s cup into his hand, the way you did when you were his cupbearer. (14) But remember me when it will be well with you, and please show kindness to me, and make mention of me to Pharaoh, and bring me out of this house. (15) For indeed, I was stolen away out of the land of the Hebrews, and here also I have done nothing that they should put me into the dungeon.”… (23) Yet the chief cupbearer did not remember Yosef, and he forgot him. (Bereishit 40:12-23)
As we noted earlier, the wine steward knew that it was Yosef who had saved his life, but even this was not enough to keep Yosef at the front of the wine steward’s mind. He did not remember Yosef. Later in the narrative, we learn that Pharaoh, either the very same man to whom Yosef speaks or a subsequent Pharaoh, no longer remembers or “knows” Yosef or his contributions to Egyptian society.[4]
Perhaps this recurring ‘forgetfulness’ is a deliberate.
Yosef was too powerful, too talented, and therefore too frightening. The sommelier knew that deep in Pharaoh’s dungeons was a man whose path he never wanted to cross again. He purposefully repressed that part of his life – and any thought of Yosef.
We would do well to remind ourselves how it was that Yosef had come to be in this particular prison. He had been accused of assault, and perhaps even rape, by the wife of Potifar, a very powerful man. Under normal circumstances, a lowly slave even suspected of attacking the matron of Potifar’s household would have been the cause of early termination, and not just from his job: Yosef should have been executed. In ancient Egyptian society, an accusation by a member of the upper class would have been accepted without question, and extreme punishment implemented immediately, resulting in the death of the slave. Why did Yosef survive?
The question is only strengthened when we consider the identity of Potifar. Although we are lulled into a false sense of the “lullaby quality” of the protagonists - the butcher, the baker and wine steward – Potifar is actually the chief executioner, “the butcher of Egypt.”
בראשית (פרשת וישב) פרק לט פסוק א
וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה:
When Yosef was taken down to Egypt, a certain Egyptian, Potiphar, a courtier of Pharaoh and his chief executioner (butcher), bought him from the Ishmaelites who had brought him there.
תרגום אונקלוס בראשית (פרשת וישב) פרק לט פסוק א
ויוסף אתחת למצרים וזבניה פוטיפר רבא דפרעה רב קטוליא גוברא מצראה מיד ערבאי דאחתוהי לתמן:
But Yosef was brought down into Mizraim, and Potiphar, a chief of Pharoh, a chief of the executioners, a Mizraite man, bought him from the hand of the Arabaee who had brought him down thither.
This explains why Potifar, “the butcher,” had his own prison for political prisoners who posed a threat to national security. Yosef was such a prisoner.
בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק א - ג,
(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָ֥טְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וְהָאֹפֶ֑ה לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָאוֹפִֽים: (ג) וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַּבָּחִ֖ים אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם:
(1) It happened after these things, that the butler of the king of Egypt and his baker offended their lord, the king of Egypt. (2) Pharaoh was angry with his two officers, the chief cupbearer and the chief baker. (3) He put them in custody in the prison of the butcher, into the prison, the place where Yosef was held captive. (Bereishit 40:1-3)
תרגום אונקלוס בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק ג
וִיהַב יָתְהוֹן בְּמַטְּרַת בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא בְּבֵית אֲסִירֵי אַתְרָא דְּיוֹסֵף אֲסִיר תַּמָּן.
And he gave them into ward in the house of the chief executioner in the house of the prison, the place where Yosef was confined. (Targum Onkolus Bereishit 40:3)
Whether or not Potifar believed his wife, he was afraid to kill Yosef, either because he had long understood that his own prosperity depended on Yosef or because he had identified Yosef’s very special connection to a powerful deity; instead, he buried him in his prison, never to be heard from again.
But like the mythical phoenix, Yosef rises to dizzying heights of power, aided by another man who was so terrified of Yosef that he, too, never wanted to see him again: Pharaoh’s chief sommelier consciously and purposefully put Yosef out of his thoughts until he became worried that Pharaoh might hear about the gifted interpreter of dreams from someone else. The sommelier worried that this would put his own life in danger for a second time, as he would be accused of disloyalty and failure to assist his king in his time of distress. Caught between Scylla and Charybdis, between a proverbial rock and a hard place, the sommelier’s memory is suddenly jarred, and he remembers what and whom he has been trying to forget – Yosef.
After he is chosen by Pharaoh to lead the nation, Yosef, too, suffers from selective amnesia:
בראשית פרשת מקץ פרק מא
(נ) וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן: (נא) וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי: (נב) וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי:
(50) To Yosef were born two sons before the year of famine came, whom Osnat, the daughter of Potiphera priest of On, bore to him. (51) Yosef called the name of the firstborn Menashe, “For God has made me forget all my toil, and all my father’s house.” (52) The name of the second, he called Ephraim: “For God has made me fruitful in the land of my affliction.” (Bereishit 41:50-52)
The consensus regarding the meaning of the name of his firstborn, Menashe, is that it denotes forgetfulness; Yosef offers praise to God for helping him forget all of his toil and the home of his father,[5] although it is unclear in what sense Yosef has forgotten as he articulates this “modification of memory.” Later, Yosef’s memory is jarred when a very particular group of travelers arrive, people whose arrival Yosef should have anticipated:
בראשית פרשת מקץ פרק מב
(ה) וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (ו) וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: (ז) וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל: (ח) וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: (ט) וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם:
(5) The sons of Israel came to procure supplies among those who came, for the famine had come to the land of Canaan. (6) Yosef was the governor over the land. It was he who provided for all the people of the land. Yosef’s brothers came and prostrated themselves before him with their faces to the earth. (7) Yosef saw his brothers, and he recognized them, but acted like a stranger to them, and spoke roughly with them. He said to them, “Where did you come from?” They said, “From the land of Canaan to buy food.” (8) Yosef recognized his brothers, but they did not recognize him. (9) Yosef remembered the dreams which he dreamed about them, and said to them, “You are spies! You have come to see the nakedness of the land.”
Yosef sees his brothers, and he remembers not only them, but his dreams as well. His brothers seem oblivious, and initially we are unsure of the place their long-lost brother holds in their collective memory.
The sequence of events is telling: The brothers arrive, and they bow and scrape at the feet of this powerful man who has the power to solve the problem of hunger for their entire family.
Unbeknownst to them, this Egyptian minister was the very same person who many years earlier had told them his dreams. Then, they were convinced that their younger brother was prone to delusions of grandeur, although Yosef himself offered no interpretation of the dream that told of their sheaves bowing to his:
בראשית פרשת וישב פרק לז
(ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ: (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי: (ז) וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי: (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו:
(5) Yosef dreamed a dream, and he told it to his brothers, and they hated him all the more. (6) He said to them, “Please hear this dream which I have dreamed: (7) for behold, we are binding sheaves in the field, and behold, my sheaf arises and stands upright; and behold, your sheaves circle around, and bow down to my sheaf.” (8) His brothers said to him, “Will you indeed reign over us? Or will you indeed have dominion over us?” They hated him all the more for his dreams and for his words. (Bereishit 37:5-8)
Though dripping with sarcasm and disdain, the brothers themselves interpret Yosef’s dream, and in doing so, make it so: “Will you reign over us? Will you lord over us?” As with the sommelier’s dream, so too with Yosef’s dream: the interpretation determines the outcome. The brothers themselves set the chain of events in motion that would eventually lead precisely where they said it would. They would indeed bow to his sheaves; they would, indeed, come to him for food ; he would, indeed, rule over them.[6]
When Yosef named his firstborn son, what was it that he wished to forget? Had he hoped to forget his brothers, or their cruelty to him? His dreams, or the brothers’ response? Revenge, best served cold, can be sweet, and he surely must have at least suspected what was coming. His dreams had informed him in general terms, while Pharaoh’s fat and skinny cows had provided him the more precise time frame.
Some commentaries[7] explain that Yosef’s heart was pure and clear, and his desire to forget was in order to forgive. He wished to forget the brothers’ attempted fratricide; he tried to expunge the fact that they had sold him into slavery from his memory. He “forgot” any malice which may have been in his heart, and he cleansed his mind of any desire for vengeance – and, apparently, quite successfully: Yosef comes to understand that his meteoric rise to the top of the social ladder and the dizzying success he achieved in Egypt were the result of his brothers’ deeds and the interpretation they themselves had given to his dreams. They, and not he, were responsible for Yosef’s ascension to power, and now, as they bowed before him, he bore them no grudge.
When his brothers finally arrive, Yosef knows who they are, and he has not forgotten what they have done. He is fully cognizant of their sin, but it is no longer personal. In a sense, the confrontation has a quality of dissociative behavior, as he imprisons his brothers for a mere three days to cleanse them of the sin they committed against him, to wipe away the thirteen years he himself had spent as a slave and prisoner.
Yosef views his dreams as his manifest destiny, as prophecy that must come true.[8] But to what end? What was the content of this destiny? Where did it begin, where would it lead, and what was Yosef’s role in the larger picture? Yosef understood that his own destiny, like the destiny of his entire family, was dictated primarily by one central prophecy, which would continue to cast a massive shadow for generations to come: The Brit Bein haBtarim, the covenant God forged with Avraham, foretold servitude in a foreign land,[9] and it would not be hard to imagine that Yosef, whose life was impacted perhaps more than anyone else’s by the concept of fulfillment of prophecy, concerned himself with the fulfillment of that looming, unresolved prophecy. The Brit Bein haBtarim provided meaning for his own difficult life story: His was not meaningless suffering, but the fulfillment of an ancient vison, a necessary stage in the realization of God’s promise to Avraham, the price to be paid for inheriting the Land of Israel.[10]
Many commentaries have been vexed by Yosef’s decision to “forget” his home, and by his decision not to contact his father when the opportunity arose.[11] Perhaps the Brit Bein haBtarim explains Yosef’s behavior: Had he contacted his father, Yaakov would surely have redeemed him from his Egyptian prison or extricated him from his strange existence in a foreign land – and Yosef’s suffering would have been for naught. Perhaps Yosef imagined that his own slavery and imprisonment would remove the collective responsibility from his brothers and their families and free them all from the necessity of fulfilling the darker side of the Brit Bein haBtarim: If the fulfillment of the covenant forged with Avraham had begun, perhaps it could be completed through his own personal estrangement, slavery, imprisonment and suffering.
The Jerusalem Talmud attributes the four cups of wine at the Passover Seder to the sommelier’s use of the word “cup” four times:[12] His report to Pharaoh is the catalyst for Yosef’s liberation from the dungeons of Egypt. The Jerusalem (Pseudo Yonatan) Targum apparently follows this same tradition, linking the dream of the sommelier with the Brit Bein haBtarim.
תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק יב
וַאֲמַר לֵיהּ יוֹסֵף דֵין סוֹף פּוֹשְׁרָנָא דְחֶלְמָא תְּלָתֵי מְצוֹגְיָא תְּלָתֵי אַבְהַת עַלְמָא אִינוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דְמִן בְּנֵי בְנֵיהוֹן עֲתִידִין לְמִישְׁתַּעְבְּדָא לְמִצְרַיִם בְּטִינָא וּבְלִיבְנָא וּבְכָל פּוּלְחָנָהָא בְּאַנְפֵּי בְרָא וּמִן בָּתַר כְּדוֹן מִתְפָּרְקִין עַל יַד תְּלַת רַעֲיָין וְדִי אֲמַרְתְּ נְסִיבִית יַת עִינְבַיָיא וְעַצְרִית יַתְהוֹם לְכַסָא דְפַרְעֹה וִיהָבִית יַת כַּסָא לִידָא דְפַרְעֹה הוּא פְיָילָא דְרוּגְזָא דְעָתִיד פַּרְעֹה שָׁתֵי בְּעִקְבָא וְאַתְּ רַב מְזוֹגַיָא תְּקַבֵּל אֲגַר טַב עַל חֶלְמָךְ טַב דְחָלַמְתָּא וּפוֹשְׁרָנֵיהּ דֵין הוּא לָךְ תְּלָתֵי מְצוֹגְיָיא תְּלָתָא יוֹמִין הִינוּן לְפוּרְקָנָךְ:
כתר יונתן בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק יב
ויאמר לו יוסף זה סוף פתרונו של חלום שלוש הזמורות שלושת אבות עולם הם אברהם יצחק ויעקב שׁמִן בני בניהם עתידים להשתעבד למִצרים בטיט ובלבנים ובכל עבודה על פני השדה ומִן אחרי כן נגאלים על ידי שלושה רועים ואשר אמרת לקחתי את הענבים וסחטתי אותם לכוס של פרעה ונתתי את הכוס לידו של פרעה הוא קערה של רוגז (פורענות) שעתיד פרעה לשתות בסוף, ואתה שר המשקים תקבל שכר טוב על חלומך הטוב שחלמת ופִתרונו זה הוא לך שלוש הזמורות שלשת ימים הם לגאולתך:
Yosef said to him, ‘This is the end of the interpretation of the dream. The three branches are the three Fathers of the world, Avraham, Yitzhak, and Yaakov, whose descendants will be enslaved in Egypt in clay and brick (work,) and in all labor of the field: but afterwards they shall be delivered by the hand of three shepherds. As you had said, I took the grapes and pressed them into Pharaoh's cup and placed the cup into Pharaoh's hand: It is the vial of wrath which Pharaoh (himself) is to drink in the end. But you, the sommelier, shall receive a good reward for the good dream which you had dreamed; and the interpretation of it, regarding you personally, is this: The three branches are three days until your liberation. (Targum Pseudo Yonatan Bereishit 40:12)
Yosef must “forget” the father who loves him - or his father may well be taken into exile and slavery. Yosef tries to bring about the fulfillment of the dream of his forefather Avraham by singlehandedly bearing the burden of that dream; to do so, he erases his family from his life story. His “forgetfulness” is motivated by his love for his family. Although his brothers had cast him aside, Yosef consciously chooses to bear the brunt of his family’s obligations. He bears this burden with a profound understanding of history and unparalleled “big picture” thinking. Even after Yosef is released from bondage, when he is feted, admired, idolized, elevated to the highest possible social and political status, in a very real sense Yosef is still a prisoner. He is moved to a new cell, a luxurious cell, and he enjoys a great deal of freedom and power, but he is a slave to Pharaoh, and he will remain so until his dying day. His last request is that his brothers redeem him.
The great irony of Yosef’s life of is that although his dreams come true, although his brothers bow to him, Yosef is entrapped in a larger dream, the dream of Avraham. All stand on bended knees before Yosef, but he remains a slave of Pharaoh, exiled from the land he loves and far from the father he loves, comforted only by his confidence that the blessing of the covenant would be fulfilled as surely as he had experienced its curse.
In retrospect, we understand that Yosef’s personal suffering would not replace the collective slavery of his people; it was merely a microcosm of the life of the nation, the descendants of Yosef and his brothers, who, like Yosef, would one day be slaves and the next day be free. They, too, would rise from slavery to royalty in the blink of any eye; they would experience both the highs and lows foretold in the Brit Bein haBtarim as they march out of Egypt to the Land of Israel via Mount Sinai – carrying Yosef’s remains with them. They, not he, will celebrate this metamorphosis while leaning back and drinking four cups of wine as the tell the story of their liberation. And as they do, they will remember Yosef.
[1] Some commentaries read this verse as crediting Pharaoh for restoring the wine steward to his position. See Rashi, Rashbam and Ibn Ezra ad loc. This, however, would not seem to be the simple reading of the text; moreover, the Talmud credits the return to Yosef, as we shall see below.
רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק יג
השיב על כני - מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר (לעיל פסוק י) פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, וכן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:
רשב"ם בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק יג
אותי השיב - המלך על כני:
אבן עזרא בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק יג
אותי השיב – המשיב, והיה פרעה.
ויש אומרים: שהוא בדבור, השיב ותלה.
או: בפתרון, [והטעם שב אל יוסף. ואיננו אמת.]
[2] The Ramban, Bereishit 41:33, indicates that Yosef’s modesty was feigned, a “setup” to secure his appointment as viceroy:
רמב"ן בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לג
ירא פרעה איש נבון וחכם - אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא א), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן. ואמרו בבראשית רבה (צה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה, ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו:
[3] Based on a verse in Mishlei (Parables) 21:1, Midrash Pesikta Zutrata understands that God has micromanaged the situation and planted the idea of selecting Yosef in Pharaoh’s mind.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. זש"ה פלגי מים לב מלך (משלי כא א):
משלי פרק כא פסוק א
פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־ה֑' עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ:
[4] Shmot 1:8.
[5] See Targum Onkolus, Radak B’chor Shur.
תרגום אונקלוס בראשית מ"א:נ"א
וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוֹם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא:
רד"ק בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
כי נשני - כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי וגם כל בית אבי השכיחני:
בכור שור בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
כי נשני: השכיחני.
[6] See the comments of the Kli Yakar Bereishit 37:8 for a somewhat idiosyncratic interpretation of the Talmudic passage regarding the interpretation of dreams.
כלי יקר בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח
ויוסיפו עוד שנוא אותו. נזכרו שלוש שנאות כאן, כי מתחילה שנאוהו על הבאת הדבה ומאז והלאה לא רצו לדבר עמו, כמו שנאמר וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם. ואחר כך ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, לא הגיד להם עדיין נוסח החלום, שהרי לא נאמר ויגד אותו לאחיו אלא שהתחיל לדבר עמהם ואמר להם שמעו כי חלום חלמתי, מיד ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו, ולפי ששנאה זו היתה בלב ולא הרגיש בה יוסף על כן אמר דרך בקשה שמעו נא החלום הזה וגו', אז פתחו פיהם בעל כרחם ואמרו המלוך תמלוך עלינו, לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא זו ששנאוהו על חלומותיו, אלא אפילו על דבריו שנאוהו כי רצה לדבר עמהם בעל כרחם:
ויש אומרים על דבריו. כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה ב) רצה לומר ממה שהאדם מדבר קודם שישן מזה המין בא לו החלום, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה ב), כי ההבלים שהכסיל משמיע בהם קולו המה גורמים לו רוב חלומות של הבלים, על כן חשבו שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה על כן בא לו זה החלום לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב:
[7] See Ktav V’Kabbalah 41:51, and Nefesh HaGer (Rabbi Mordechai Tzvi Levenstein), Bereishit 41:51.
הכתב והקבלה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
ואת כל בית אבי. גנות גדולה היא לבן המרוחק מבית אבותיו הנכבדים אם ישכחם עת היותו משופע בכל טוב. ויוסף שהיו בן זקונים לאביו ואותו אהב יותר מכל אחיו, ומצד אהבתו הגדולה אליו נסתבב התנשאותו להיות מושל המדינה, איך יתייחס אליו דבור המגונה גם מצד טבע אנושי לאמור נשני אלקים את כל בית אבי, כי יורה בזה פחיתות גדולה וכמבזה בכבוד אביו והיה ראוי לומר נשני אלקים את כל אחי, להורות שנמחה מזכרונו את כל אשר מצאהו מהם ואין לו טינא בלב עליהם, אבל באמרו כל בית אבי שכולל גם את אביו זה נראה דבור בלתי נאות גם לאיש ההמוני אף כי לאיש מעלה כמוהו - אמנם אין ספק כי זכרון כבוד אביו אף רגע לא נשכח מלבו, ויצר לבבו על צער אביו היה הרבה יותר מעל צער עצמו ובמשך זמן הרב שהיה נפרד ונעזב ממנו, אם היה בידו להודיע לאביו מקומו איה אם ע"י מכתב או ע"י שליח או ע"י בני אדם הנוסעים ממצרים לכנען, בודאי לא היה נמנע מלעשותו כדי לשמח את אביו הזקן המתאבל על אבידת בנו, ומה שלא מצאנוהו משתדל על זה, קרוב לודאי שבהיותו במעמד העבדות היה נמנע מלעשותו מצד נמוסי המדינה להשגיח ביותר על העבדים הנמכרים להם למנעם בל יתערבו עם בני אדם ממדינה אחרת. אבל אחרי שהתנשא להיות שר ומושל במדינה, ומארץ כנען רבים באו לשבור אוכל מיד יוסף והיה לו דבר קל לערוך דברי תנחומין ולהודיע את אשר נעשה ממנו, וזה היה חיוב גדול עליו בין מצד טבע אנושי בין מצד חיוב התורה המוטל עליו לכבד את אביו להפך אבלו לששון ויגונו לשמחה. ולמה לא קיים יוסף הצדיק את החיוב הגדול הזה? (ורחוק לומר שמצד חרם אחיו היו נמנע מזה, גם מי זה ידע אם החרימו בפניו) ובאמת גודל צדקת לבבו עם ה' היא מנעתהו מלקיים מצות כבוד אביו, כי כמו שכל התנהגותו עם אחיו כעת, אף דבהשקפה ראשונה נראה כמתנקם בם, להחזיקם כמרגלים, לאסרם במאסר, לצער אותם ואת אביו בהבאת בנימין, לעשותם כגנבים, ואת בנימין שלא פשע נגדו מאומה תפשו לעבד, ובאמת לא עשה כל אלה רק מצד צדקתו הגדולה, לבלי עשות דבר שהוא נגד רצון קונו, כי כן היתה גזירת עליון אשר הראה לו בחלום הנבואי, ותשתחוינה לאלומתי, אחד עשר כוכבים משתחוים לי, ובחכמה גדולה ובעצה עמוקה עשה שלא יתקיימו השתחואות האלה והכנעתם לפניו בידעם שהוא יוסף אחיהם, כי זאת היתה להם בושה ולכלימה גדולה, הנה להצילם מזה השתדל שיתקיימו בלתי ידיעתם מי הוא זה שיכרעו וישתחוו לפניו, כמו שהעיד הכתוב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם כמבואר שם ברחבה, ככה היה יוסף חושש בלבבו, אם בתחלת התנשאותו היה מודיע לאביו שהוא חי ושהוא מושל במדינה, פן ע"י זה יתבטל גזירת עליון מהשתחואות אלומות ואחד עשר ככבים, הנה לסיבה זו אף שמצד נפשו הטהורה היה משתוקק לכבד את אביו בבשורה טובה ולשמח את נפשו המלאה לה יגון ואנחה, בכל זה היה צריך להתאמץ ברב כח ולהתאפק על נפשו לבטל מצות כבוד אביו (כמו שאין מקום למצות כבוד האבות בהבטל ע"י זה אחת ממצות ה') ובפרט דלפי מראה חלום הנבואה נגזר גם על אביו ההשתחואה אליו, ומן השמים נמנע מלקיים מצות כבוד אביו בזה, הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי, ורוב לשון שכחה אינו כ"א מניעת שימת המחשבה על הדבר להיותו בלתי חשוב בעיניו לתת עליו דעתו ומחשבתו (אויססער אכט לאססען) כמו עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מ"ט) וטעם נשני אלהים (מיך פעראנלאססט, אויססער אכט צו לאססען) ואמר כל בית אביו לכלול כל המצורפים לאביו, כי כולם היו שוים בעיניו לטובה, ולא היה לו שום טינא בלב על כל מה שעשו לו כאמרו אח"כ אליהם, לא אתם שלחתם אותי הנה כ"א האלהים, ומה שאמר את כל עמלי, אין כוונתו לתת תודה שבמעמד התנשאותו שכח את כל נגעי לב ורעות רוח שהיו לו קודם כניסתו לכל הכבוד הזה, כי אמנם כוונתו גם בעת עמלו, בהיותו במעמד העבדות, אף שהיה מוכרח להתעסק בדברים בלתי טבעים לו, לא היה עמלו זה עליו לטורח ולמשא, כי היה מקבלם עליו בלב שמח, והיה נותן תודה אליו ית' שהיה מסייעו בנפשו בזה לבלי חשוב אותם לטורח ולמשא כ"א לעשות אותם בטוב לב, וכל העמל הגדול היה בשעתו כנעזב וכשכוח, והיה כאילו לא היו, וכמדת אנשי מעלה הגדולים השמחים ביסורים.
[8] See Ramban, and Netziv
העמק דבר בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
ואת כל בית אבי. הודה ג"כ על שלא היה לבו נרדף לבית אביו, כי היה מתבלבל עי"ז מלעשות עסקיו הגדולים. והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו, הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה, ומוטל היה עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא כנביא שמוותר על דברי עצמו, ועוד יבואר בזה לפנינו:
[9] Bereishit 15:7-21.
[10] Bereishit chapter 15:13-21
[11] The most famous is the Ramban Bereishit 42:9, many other commentaries, early and modern, discuss this issue. For a more complete discussion see my “Explorations Expanded” Parashat Vayigash “The Beauty of Yosef”.
רמב"ן בראשית פרשת מקץ פרק מב פסוק ט
וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון:
אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו:
[12] Jerusalem Talmud Pesachim 10:1
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י הלכה א
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לְוִי אָמַר כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל פָּרְעָה (בראשית מ) וְכוֹס פָּרְעָה בְּיָדִי וְאֶשְׁחַט אוֹתָם אֶל כּוֹס פָּרְעָה וְאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פָּרְעָה וְנָתַתָּ כּוֹס פָּרְעָה בְּיָדוֹ:
