פרשת בְּרֵאשִׁ֖ית התשפ״ד

 פרשת בְּרֵאשִׁ֖ית התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                          ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית פרק ג (פרשת בראשית)

(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן: (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: (י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא: (יא) וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ: (יב) וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל: (יג) וַיֹּ֨אמֶר ה֧' אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל:…(כב) וַיֹּ֣אמֶר׀ ה֣' אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם:

2.    תרגום אונקלוס בראשית פרק ג (פרשת בראשית)

(ג) וּמִפֵּירֵי אִילָנָא דְּבִמְצִיעוּת גִּנְּתָא אֲמַר יְיָ לָא תֵּיכְלוּן מִנֵּיהּ וְלָא תִּקְרְבוּן בֵּיהּ דִּלְמָא תְּמוּתוּן.

(ח) וּשְׁמַעוּ יָת קָל מֵימְרָא דַּייָ אֱלֹהִים מְהַלֵּךְ בְּגִנְּתָא לִמְנָח יוֹמָא וְאִטְּמַר אָדָם וְאִתְּתֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים בְּגוֹ אִילָן גִּנְּתָא.

3.    בראשית פרק ב פסוק ח - ט (פרשת בראשית)

(ח) וַיִּטַּ֞ע ה֧' אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר: (ט) וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:

4.    תרגום אונקלוס בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

(ט) וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילָן דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי וְטָב לְמֵיכַל וְאִילָן חַיַּיָּא בִּמְצִיעוּת גִּנְּתָא וְאִילָן דְּאָכְלֵי פֵירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ.

5.    בראשית פרק ב פסוק טו - יח (פרשת בראשית)

(טו) וַיִּקַּ֛ח ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: (טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת: (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

6.    בראשית פרק א פסוק ו (פרשת בראשית)

(ו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם:

7.    תרגום אונקלוס בראשית פרק א פסוק ו (פרשת בראשית)

וַאֲמַר יְיָ יְהֵי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָּא וִיהֵי מַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא:

8.    בראשית פרק ט פסוק כ - כא (פרשת נח)

(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה:

9.    תרגום אונקלוס בראשית פרק ט פסוק כא (פרשת נח)

וּשְׁתִי מִן חַמְרָא וּרְוִי וְאִתְגַּלִּי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ.

10.בראשית פרק יח פסוק כד (פרשת וירא)

אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ:

11.תרגום אונקלוס בראשית פרק יח פסוק כד (פרשת וירא)

מָאִם אִית חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִּשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּבְגַוַּהּ.

12.רש"י בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

בתוך הגן - באמצע:

13.רד"ק בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע - בתוך, כתרגומו במציעות גינתא, והדבר יהיה נשמר יותר באמצע המקום מפני שהדברים שהם סביביו יהיו כחומה לו, והדבר החביב והנאהב לאדם ישימנו בתוך הדברים האחרים כדי שיהיו לו חומה ומשמרת. ופירוש עץ החיים שהצמיח גם עץ החיים בתוך הגן, והוא עץ שהיה בטבעו לחזק טבע האדם האוכל ממנו ויחיה זמן רב מאוד. ולפי המשל שהוא הנסתר שכל האוכל ממנו יחיה עדי עד. ובב"ר (פט"ו) אמר ר' יהודה בר אילעי עץ החיים מהלך ת"ק שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו, ר' יצחק בשם ר"י בר אילעי לא סוף דבר גופו, אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה, ומה טוב הדבר למבינים. וכן הצמיח בתוך הגן עץ הדעת טוב ורע, ושני העצים סמוכים זה לזה. ופירש שבו תהיה הידיעה בטוב וברע, או הוא חסר הנסמך, ופירושו, הדעת דעת טוב ורע:

14.ר' חיים פלטיאל בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

ועץ החיים בתוך הגן. וא"ת מה נשתנה תרגום של תוך זה מכל תוך הכתוב בתורה, ועוד לפי מה שכתוב פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם, א"כ אפילו קודם שאכל ממנו מעץ הדעת היה לחוש לחששה זו ושוב לא יקנס מיתה במה שיעשה, ותי' רבי' סעדיה דכל זמן שלא חטא לא היה מועיל לו עץ החיים רק לרפא מחץ מיתה האוכל מעץ הדעת, משל למשקה הרופאים שמרפאים האדם מחולאים ולבריאים אינו מועיל להם לחיות יותר, ועי"ל דעץ הדעת היה מקיף את כל עץ החיים כדמתרגמי' במציעו' גנא ולא בגן כשאר תוך, וכשפירץ הגדר מעץ הדעת אז אמר ועתה פן ישלח ידו.

15.רמב"ן בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע - בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים "בתוך" הגן, ולא אמר "בגן", ועוד, שאמר ^{(להלן ג ג)}ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו, שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך. ולכך תרגם אונקלוס "במציעות גנתא": והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע, ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה, ובה שני האילנות האלה. ויהיה האמצע הזה אמצע רחב, כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו. ועץ החיים, אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים:

ועץ הדעת טוב ורע - אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל, ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי האדע בין טוב לרע (ש"ב יט לו), כי בטלה ממנו התאוה ההיא. ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע (להלן ג ה). ואם תאמר כחש לה, הנה ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (להלן ג כב). וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש, בבא דשלשה טז) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחשומרגלים ודואג האדומי הבארותי: והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כי "הדעת" יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו א) לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותרצה בו, ידעתיך בשם (שמות לג יב), בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו כח הרעיון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר:

והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה: ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט). "היושר" שיאחוז דרך אחת ישרה, "והבקשה בחשבונות רבים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. וכאשר צוהו הקדוש ברוך הוא על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המדה הזאת, רק אמר לו סתם "ומפרי העץ אשר בתוך הגן", כלומר הידוע באמצעותו לא תאכל ממנו, והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (להלן פסוק יז), הזכירו הכתוב אלינו בשמו:

16.רבינו בחיי בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

ועץ החיים בתוך הגן. באר הכתוב בעץ החיים שהיה "בתוך הגן", באמצעו ממש, ולא יעשה כן בעץ הדעת כי לא פורש באיזה מקום היה מן הגן. אמנם ממה שהזכיר "בתוך הגן" והושם בין עץ החיים ועץ הדעת, אנו מבינים כי שניהם היו בודאי בתוך הגן, ואף על פי שהם שנים ואי אפשר לשני אילנות להיות באמצע ממש, היו בכאן למטה אחד ולמעלה שנים, כי חבורן אחד מלמטה והולכים ומתפרדים למעלה, ובכן היו שניהם באמצעות הגן ממש. והכתוב מספר והולך נהרות גן עדן ומצריו, והארצות המקיפות אותו, והודיענו שיש לו ארבע נהרות, ואותן ארבע נהרות יוצאים ונמשכים מנהר אחד, ואותו הנהר הוא היוצא מעדן, והוא המשקה את הגן, ומן הגן הוא מתחלק ונפרד לארבעה ראשים. וכבר ידעת כי כל הענינים האלה בגן עדן שבארץ הם, וכולן ציורין ודוגמא לענינים שכליים שבגן עדן העליון.

17.מושב זקנים בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

ועץ החיים בתוך הגן. תרגם אונקלוס במציעות, כתב בעל המקרה שעץ החיים ועץ הדעת אינם אלא עץ אחד והוא כמו שאומרים על אדם שהוא איש חכם ואיש צדיק והכל אחד. והביאו לזה בעבור מלת בתוך הגן שאינו מפרי העץ אשר בתוך הגן ותרג' אונקילוס כמו כן במציעות, ולא יתכן היות שניהם באמצע כי אם היה האחד באמצע, לא היה האחר. והנה הוא אחד ונקרא עץ הדעת ועץ החיים, ונקרא עץ הדעת בעבור שנתחדש לאוכלים ידיעה בתשמיש, וראייה לזה שמיד שאכלו הפרי הכירו מערומיהם...^**): **) תיבות מטושטשות

18.הטור הארוך, בראשית ב׳:ט׳

ועץ החיים בתוך הגן. פי' עץ החיים היה באמצע הגן ומקומו ידוע ונודע על ידו שהוא עץ החיים ועל כן אמר בתוך הגן ולא אמר בגן וכן תרגם אונקלוס במציעות גנתא וזהו שהשיבה חוה לנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקי' לא תאכלו ממנו שלא הזכירו בשמו אלא כיון שהזכירה מקומו נודע מי הוא וא"כ קשה היאך אומר עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת היאך יהיו שניהם באמצע הנקודה. ופי' הרמב״ן ודאי היו שניהם במקום הידוע אמצע הגן כאלו תעשה באמצע ערוגה סוגה אחת ובה שני אילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב. וי"מ שעץ החיים היה ממש באמצע הנקודה ועץ הדעת היה מקיפו בענפיו סביב הרי היו שניהם באמצע ובהכי ניחא למה לא חשש הב"ה שיקח מעץ החיים מיד ואח"כ יקח מעץ הדעת ויחיה עולם וגם יהיה בו דעת אלא מפני שהיה עץ הדעת מקיפו לעץ החיים ולא היה יכול ליגע בו עד אחר שאכל מעץ הדעת ופנה לו מקום לגשת אליו. ור' יוסף קמחי פי' העץ החיים ועץ הדעת הכל אחד ומה שאמר הפסוק עץ החיים ועץ הדעת זהו כאדם שאומר על אחד איש חכם הוא ואיש צדיק ואיש חסיד והכל אחד כך אמר עץ החיים היה בתוך הגן ועוד היה עץ הדעת טוב ורע. וכן משמע מתשובת האשה אל הנחש מפרי עץ הגן אכל נאכל ומפרי העץ וגו' הרי שלא מנע אלא עץ אחד והוא עץ החיים ועץ הדעת. ואיני יודע מה יעשה בזה הפסוק הן האדם היה וגו' ועתה פן ישלח ידו וגו' ולפי דבריו הרי כבר אכל ממנו:

19.העמק דבר בראשית פרק ב פסוק ט (פרשת בראשית)

ועץ החיים בתוך הגן. כמשמעו שסגולתו להפוך טבע אנושי שהוא לשוב אל העפר כמבואר בסמוך, אבל מי שאוכל מעץ החיים אפי' אינו ראוי לכך הרי הוא חי לעולם, כמו שאמר ה' גם אחר שאכל אדם מעץ הדעת, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם:

20.העמק דבר בראשית פרק ג פסוק ג (פרשת בראשית)

(ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן. לא פירשה ומעץ הדעת טוב ורע, מובן שהאדם לא פירש לה שהוא עץ הדעת טוב ורע שחשש שמא תכסוף לאכלו, דרק האדם שהיה דבק בה' באהבה, לא התאוה לעשות טוב לעצמו, אחרי כי רצון ה' הוא שלא יהיה יודע טוב ורע, אבל האשה שלא ידעה מאהבת ה' היה לאדם לחוש לגלות לה הסבה והטעם, על כן אמר סתם מפרי העץ אשר בתוך הגן. ולא תקשה א"כ נכלל בזה גם עץ החיים, דבאמת בזה מובן מה שת"א לעיל ב' ט' ואילן חיא במציעת גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש, ולא פי' על ועץ החיים דאכלין פירוהי, אלא משום דמוכח מכאן דעץ החיים אינו פירי כלל אלא עלים לתרופה, כחק התכלית שאין עונג לחיך האוכל כי אם הנאה ועונג על ה', משא"כ עץ הדעת טוב ורע התכלית מביא עונג גשמי, מש"ה כשאמר אדם ומפרי העץ, בזה הבינה שאינה מוזהרת אלא על העץ שבו פרי. ולי נראה שלא חשש אדם לכך אם לא תאכל גם מעץ החיים, וכדאי היה להרחיקה מאותו מקום, ומש"ה אמר גם, ולא תגעו בו. וכבר ביארנו שזה נרמז בדבר ה' שאסר גם בהנאה, והוא הזהיר בפירוש ע"ז. ואמר פן תמתון. שלא יכול לומר כי תמותון בודאי, שהרי על הנגיעה לבד לא ימותו, רק פן יבואו מזה לידי מאכל, ומכ"ש לפי דברינו שהזהירה על שני האילנות שמא תאכל גם מעץ הדעת ותמות, והיא לא ידעה הכונה במה שאמר לה בלשון ספק, ואמרה סתם שאדם אמר לה פן תמותון, ומזה מצא הנחש מקום להכחיש, והנה אדם אמר לה ומפרי, משום שאין חשש מיתה אלא בם:

21.רש"ר הירש בראשית פרק ב פסוק יז (פרשת בראשית)

ביום אכלך ממנו מות תמות. פירושו כנראה: תתחייב בנפשך; שהרי לאמתו של דבר לא מתו בו ביום; אלא נגזר עליהם דין מות כעונש על העבירה. ואכן, המות הוא חידה פיסיולוגית, שלא באה על פתרונה עד היום. ולכשתשוב האנושות בתשובה שלמה אל ה', יבולע גם המות מן הארץ (ישעיה כה, ח); ולדעת חז"ל, היו ישראל ראויים לכך כבר משעת מתן תורה, - אילו שמרו את התורה בכל לבבם (עבודה זרה ה ע"א). - אך אפשר, שגזירת "מות תמות" נתקיימה מיד. אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה. הגלות היא מות בזעיר אנפין; שכן, גם המות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה, וכך, הגליית האדם מגן עדן היא מות בזעיר אנפין, המתקה לדין המות. הן אין אנו יודעים דבר על חיי האדם בגן עדן; תהום מבדילה בין חיי גן עדן לבין חיי העולם הזה; ואולי דומה המעבר משם לכאן - לצאתנו מן העולם הזה.

22.ר' דוד צבי הופמן בראשית ב':י"ז

בעובדה שה' מטיל על האדם ציווי⁠־אזהרה מיד עם תחילת פעילותו של זה, ניתן להכיר, שעיקר יעודו של האדם הוא — לעשות רצון קונו. ומסתבר שמאוחר יותר היה ה' מוסיף להטיל על האדם ציוויים וחובות נוספים, אבל הכוונה היתה לחנך את האדם ליעודו תחילה, ובציווי היחיד שהוטל עליו היה צריך להוכיח את מידת ציותו לה'. אולם, מדוע זה אסר ה' על האכילה מעץ זה דווקא? ומה היה טיבו של עץ זה? רוב הפרשנים החדשים, וגם הרשר"ה ביניהם, מניח שלא היה זה מסגולותיו של העץ, שהאכילה מפריו תביא לידי דעת, אלא העץ הפך לעץ הדעת טוב ורע רק עקב אזהרת ה' והעבירה על אזהרה זו מצד האדם, ואם הוא נקרא עץ הדעת כבר בעת האזהרה, אין זה אלא על שם סופו (השווה רשר"ה).

23.ספר תפארת ישראל פרק ח

ולפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר (ויקרא יא, ז - ח), מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת. וכן נתנו טעם באיסור חלב, שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם. ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע. וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם, הרי אמרו בפרקא קמא דחולין (יז א), "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו, יא), אמר רבי ירמיה אמר רב, כתלי דחזירי התיר להם. ואם שורש האסור בשביל מזג רע, האסור להיכן הלך. וכן חלב, אם מזגו רע, אם כן בן פקוע למה חלבו מותר, כדאיתא בפרק (גיד הנשה) [בהמה מקשה] (חולין עד א), מה טעם בזה. וכן אם אסר השחיטה שלא נתאכזר, למה התירה התורה בן פקוע בלא שחיטה (שם). לכך אין ראוי לומר כך. ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע, דבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שנוי רע גם כן. אבל אין זה עיקר טעם המצוה, רק שאינם ראוים אל האדם כפי הסדר אשר סדר השם יתברך, לכך הרחיקה אותם. ולפעמים לא הרחיקה התורה. וזה אשר הבטיח השם יתברך "ואכלת את כל העמים", לא היה ראוי הרחקה, מצד שעתה ראוי שיהיה מקוים ^{(דברים ו, יא)} "ובתים מלאים כל טוב", ולפיכך לא הרחיקה התורה דברים אלו. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התורה התירה אותו כאשר הוא להתיר. והכל לפי השכל אשר ראוי שיהיה בו הנהגת האדם.

24.חדושי הרשב"א מסכת יבמות דף קיד עמוד א

הא דתניא יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ, מסתברא דהא דנקט נכרית לא שיהא חלב הנכרית אסור יותר מחלב בת ישראל דדא ודא מהלכי שתים הן וחלב שתיהן מותר ולא מצינו היתר בדמן וחלבן ובשרן של ישראל יותר מן הנכרי, ותניא בע"ז פרק אין מעמידין (כ"ו א') נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר"מ וחכ"א נכרית מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא לכ"ע חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר"מ משום החשד ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה, אלא מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי (נ"א דדיגי) במצות והם רחמנים וביישנים בטבע אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן וזה שאמרו במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה, ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ולא שיהא זה כזה אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו וחלב בהמה טמאה אסור אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק אלא שאינו צריך אומדנא כדאיתא הכא, ותמהני על ר"ח ז"ל שכתב מהאי מתני' שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד ע"כ, ומתניתין דפרק אין מעמידין הויא תיובתיה, אבל מצאתי בתוספתא שבת פ"י אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה אם הי' דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר.

25.שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פא סעיף ז

…הגה: … חלב כותית כחלב ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק ^יבעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

26.באור הגר"א יורה דעה סימן פא ס"ק לג

וכן לא כו'. דבשביל כה"ג יצא אחר כמ"ש בירושלמי פ"ב דחגיגה והביאו תוס' שם ט"ו א' ד"ה שובו כו'. הג"א פ"ב דע"ז ס"ו ד"ה להזהיר:

27.ריקאנטי בראשית פרק ג פסוק ג (פרשת בראשית)

(ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו' [שם ג]. האזהרה היתה מן העץ שנאמר ומעץ הדעת, והיא הוסיפה הפרי. אשר בתוך הגן מוסב על העץ הנזכר, וכבר פירשתי כי פרי העץ רמז לשכינה:

ספר הזוהר [שם ל"ה ע"ב] ומפרי העץ דא אתתא, לא תאכלו ממנו בגין דכתיב [משלי ה, ה] רגליה יורדות מות, ובהאי הוי פירא דהא באחרא לא הוי פירא. ובפרקי דרבי אליעזר [פכ"א] תני רבי זעירא ומפרי העץ אשר בתוך הגן, אין העץ הזה אלא אדם שנאמר [דברים כ, יט] כי האדם עץ השדה. אשר בתוך הגן, אין הגן אלא לשון נקייה, אשר בתוך האשה, ואין גן זו אלא האשה שנמשלה לגן עדן, שנאמר [שיר השירים ד, יב] גן נעול אחותי כלה, וזאת הגנה כל מה שנזרעה צומחת ומוציאה, כן האשה כל מה שנזרעה הרה ויולדת מבעלה. כוונת המאמר הזה כבר רמזנוהו כי העץ רמז לצדיק והגן לכנסת ישראל:

28.תורת משה בראשית פרק ג פסוק ג (פרשת בראשית)

(ג - ה) ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו' פן תמתון ויאמר הנחש לא מות תמותון כי יודע א' כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. נלאו כל המפרשים האיך עלה על דעת הנחש לומר ההיפך ממה שאמר הקדוש ברוך הוא והאיך עלה על דעתו שחוה תאמין לו ויותר קשה האיך האמינה לו חוה נגד הקדוש ברוך הוא. ויש ליישב דחוה אמרה לנחש לא תאכלו ממנו פן תמתון, פן יש לפרש שני פירושים, אחד שלא יהי' כך ואחד לשון שמא דילמא כמו שמביא רד"ק על פסוק זה, והנה חוה אמרה לנחש פן תמתון ודעתה של חוה היתה שכוונת הקדוש ברוך הוא הוא בלשון ודאי מות תמותון, השכיל הנחש ואמר לה שכוונת פן לשון ספק שמא, כי ביום אכלכם תהיו יודעי טוב ורע הכוונה שיבוא בכם יצר המתאוה תאוות עולם הזה ולעשות רע הגורם למיתה אבל לעומת זה יש גם בעץ הדעת טוב ותוכלו לכבוש יצרי תאוות העולם הזה "הרע" ויען שראתה חוה שנחמד העץ להשכיל וטוב למאכל אכלה ממנו וחשבה שתחלה נגד היצר ותכבשנו.

ובזה יש ליישב מה שדקדקו המפרשים הלא באמת לא מת אדם הראשון, ונאמרו בזה הרבה תירוצים. הנה ידוע שאדם הראשון קודם החטא הי' כמו שיהי' לעתיד לבוא אשר הנביא יחזקאל (ל"ו י' - י"ב) מתנבא שהקב"ה יתן בלב ישראל לב חדש שיתאוו לעשות רק טוב ולא יעלה על דעתם לעשות רע, וממילא לא הי' אדם ראוי לעשות שום חטא רק לעשות טוב ויחי' חיי עולמים רק כשאכל מעץ הדעת טוב ורע ובא בו היצר והוצרך ללחום עם יצר ותאוות לבבו ולא הי' הקדוש ברוך הוא יכול להבטיחו אם יכבוש את היצר ולא יחטא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ואיתא בר"ה ג' ע"א אמר ר"ל כי משמש בד' לשונות, ואחד מהלשונות דלמא, לשון שמא, עיין רש"י שם, וזה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם מעץ הדעת טו"ר לא תאכל "כי" לשון דלמא ביום אכלך ממנו מות תמות, אולי יגמרו החטאים שתמות, אבל זה אינו הכרח ובאמת עשה תשובה ולא מת.

29.בראשית רבה (וילנא) פרשה יט סימן ה (פרשת בראשית)

ה ר' יוסי בר זמרא אמר ג' דברים נאמרו באותו אילן, טוב למאכל, יפה לעינים, ומוסיף חכמה, ושלשתן נאמרו בפסוק אחד, ותרא האשה כי טוב, מכאן שהוא טוב, וכי תאוה הוא לעינים, מכאן שהוא יפה לעינים, ונחמד העץ להשכיל, מכאן שמוסיף חכמה, היך מה דאת אמר (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי,

30.תהלים פרק פט פסוק א - ה

(א) מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי: (ב) חַֽסְדֵ֣י ה֭' עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי: (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם: (ד) כָּרַ֣תִּֽי בְ֭רִית לִבְחִירִ֑י נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי לְדָוִ֥ד עַבְדִּֽי: (ה) עַד־ע֭וֹלָם אָכִ֣ין זַרְעֶ֑ךָ וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה:

31.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים. וליחשוב נמי איתן האזרחי! אמר רב: איתן האזרחי זה הוא אברהם,

Rosh Hashana

 Three versions of the same shiur one in Hebrew (over an hour) and one in English (45 minutes)

Teshuva, Tefilah, and Tzedaka

Audio

YouTube - 

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רוֹעַ הַגְּזֵרָה

 

NEW

What is Revealed by the Torah Readings on Rosh Hashana

 

Rosh Hashana

Life Out of Chaos

YouTube

 

Audio:

Akaidat Yitzchak and Yishmael

Back to the Garden (2017)

Cultivating Wickedness

Getting Back to the Garden (2015)

Going to Azazel

Men in Black - License to Sin?

Mutual Responsibility

Nation Building

Partial Teshuva

Poisonous Minds

Recalibration

Rewriting History

Shuvu Banim”
Teshuva and Complete Teshuva

Ten Days of Teshuva Cosmic Reconciliation     YouTube

Teshuva the connection between the Individual and the collective
Teshuva- For the Love of God

The Disappearance of Truth

The Happiness of Rosh Hashanah

The Ten Days of Holiness  Audio      YouTube

The Ten Days of Teshuva

The Teshuva of Resh Lakish -version 2  -2013-

The Teshuva of Resh Lakish version 1  -2010

The Very First Blessings and Curses

Tying the Knot

Yom Kippur and Affliction

Yom Kippur and Transcendence

Yom Kippur Transcendent Purity YouTube                 Audio

 

תשובה=חרטה (Hebrew)

 

Kol Nidrie (Hebrew)

 

Simana Milta –(in Hebrew)

Why we eat special things Rosh Hashana night – and why this is not a problem

 

Essays:

All For One and One For All (5760)

Belief in Man

Gather the People

In Hiding

Nowhere Man

Partial Teshuva

Return

Rosh Hashanah / Not Blowing the Shofar: Kabbalat Ol Malchut Shamayim

Rosh Hashanah / The Sound of the Shofar

Rosh Hashanah Elkana and Chana

The Absurdity of Teshuva

The Idea of Rosh Hashana

 

Book review of "When God is Near" by Rav Amital

 

Lectures in Hebrew: ‫שיעורים בעברית

 

כל נדרי - תפילה עם 9 נשמות‪ (Kol Nidrie – a prayer with nine lives- Hebrew)

 

חולה ביום הכיפורים‪ -  שיטת ר' חיים

 

מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן

 

תשובה=חרטה

 

התשובה של ריש לקיש

 

Sources for Shabbat Shuva Drasha – 

"Radical (Antinomian) Lessons From Yonah"

 

Torah Yerushalayim -Rabbi Ari Kahn

Ekev Mindfulness

Indifference

פרשת אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים התשפ״ג

 פרשת אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים התשפ״ג

 

הרב ארי דוד קאהן                                                           ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרק א (פרשת דברים)

 (א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: (ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (ג) וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁדִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: (ו) ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: (ז) פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה֠' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖ואלֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: (י) ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: (יא) ה֞' אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: ... (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת: (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּוְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם: (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה֖' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י הֽ': (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה֔' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם: ... (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽה֒' אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה: (מב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה: 

2.    כלי יקר דברים פרק א (פרשת דברים)

פסוק ו -  רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. …פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה ^{(שם יד ד)}. אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע ^{(דברים ב א)}: ויש אומרים שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי. ...

פסוק ט-  ואומר אליכם בעת ההיא לאמור. בעת ההיא מורה באצבע על הזמן שאמר להם בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמו שנאמר ^{(דברים טז כ)} צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ פירש רש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. ... כדי שתרשו את הארץ. ..:

3.    במדבר פרק ט (פרשת בהעלותך)

(יח) עַל־פִּ֣י ה֗' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י ה֖' יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: ...(כג) עַל־פִּ֤י ה֙' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה֖' יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת ה֙' שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ

4.    במדבר פרק י (פרשת בהעלותך)

(יא) וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת: (יב) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (יג) וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה:...(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: ... (לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣רה֔' דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה֜' נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: (לד) וַעֲנַ֧ן ה֛' עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה: 

5.    במדבר פרק יא פסוק יא - יז (פרשת בהעלותך)

(יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ (טז) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:

6.    דברים פרק ב (פרשת דברים)

(יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע ה֖' לָהֶֽם: (טו) וְגַ֤ם יַד־ה֙' הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם: (טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם: ס...(כד) ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֘ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה:

7.    שפתי כהן דברים פרשת דברים ד"ה [א, ט

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. לפי שאמר פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר וגו' שנתן לי ולכם את כל הארצות, לזה אמר לא אוכל לבדי שאת, עתה שאתם בקיבוץ אחד במדבר יש בידי יכולת להנהיג אתכם, אבל כשתכנסו לארץ ישראל ותתפזרו כל אחד לנחלתו לא אוכל. רבינו בחיי ז"ל כתב בעת ההיא לאמר על ידי יתרו שאמר לו והקב"ה הסכים על ידו עד כאן. מלת לאמר הכריחו לפרש כן: ...

8.    אלשיך על דברים פרק א פסוק ט (פרשת דברים)

הנה, עד פה סיפר משה גודל חשקו יתברך להביאם את ישראל לרשת את ארצו, בייעודים וסילוק כל תואנה ועיכוב, ושהוליכם מהלך אחד עשר יום בשלשה, למען יראו בעיניהם איך היתה שכינה מתלבטת להביאם לארץ ולהצליחם. עתה בא לגלות איך מאז הוכר כי מאסו בארץ חמדה,

9.    רש"ר הירש דברים פרק א פסוק ט (פרשת דברים)

ואמר אלכם בעת ההִוא. כך גם בפסוק יח: "ואצוה אתכם בעת ההִוא". "בעת ההיא" עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה; אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק, לא הטלתי עליכם ללמוד תכניות מלחמה וקרבות, לא ציויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה. כי גם בעת הסמוכה להכנעת עמים וכיבוש ארצות תהא לכם רק משימה אחת - לקיים בנאמנת את תורת ה' במסגרת חוגכם הפנימי. די בקיום התורה כדי לכבוש עולם ומלואו. יתאים נא ישראל לאידיאל של ייעודו האלוהי, ואשר למעמדו המדיני בעולם ישליך את יהבו על ה'.

10.העמק דבר דברים פרק א (פרשת דברים)

פסוק ט - לא אוכל לבדי שאת אתכם. היינו מלוי צרכיכם כאשר ישא האומן את היונק, והנה נוח לגדל יונק שנגרר אחר דעת האומן מה שהוא בעצמו מבין צרכי היונק, ויותר משהאומן מבין אין היונק מבקש, משא"כ יונק שדעותיו משונות מדעת האומן, אין האומן יכול לישא משאו, כך נוח לגדול הדור לישא משא הצבור כשאין להם דעות משונות מדעת המנהיג, ממה שהוא מבין ומשכיל מה שהדור נצרך לכך ביותר, אבל כשיש להם דעות משונות וכל א' אומר כך נצרך להיות, אין גדול הדור יכול לישא משאם, וזהו שהוכיח משה את הדור שגם אז בחורב הבין שדעותיהם משונות מדעותיו, ואין בדעתם ורצונם להיות נגרר אחר דעת משה. וזה הספור הגיע למוסר שיבא אח"כ בדבר מרגלים שהוא עיקר תוכחה לענין התלמוד, ויבואר להלן דבקשתם מתחלה למרגלים הי' משום שאינם רוצים ליכנס לארץ ישראל בדרך נסיי אלא בדרך הטבע, וזה הגיע משום שלא היו נגררים אחר דעת משה לגמרי, מש"ה אף על גב שבעודם בחורב לא עלה על דעתם לשלוח מרגלים, לא משום שנמשכו אחר דעת משה בלי לב ולב, אלא משום שאז היו סבורים בעצמם שראוים להסמך על נס, אבל אי היו באמת אז נגררים אחר דעת משה בלא לב ולב, שוב לא היו חושבים דעות אם ראוים להסמך על נס או לא, ולא היו מגיעים לבקשת מרגלים:

פסוק יב - איכה אשא לבדי.... והנה במדרש פליגי בעת ההיא באיזו עת, ר' יוחנן אמר בעת יתרו שכך כתיב כי כבד ממך הדבר וגו' ר' חייא אמר בעת מתאוננים שנא' לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, והוא פלא, שהרי מנוי הדיינים הכתוב בזו הפרשה אינו ענין למנוי סנהדרין דמתאוננים, אלא פשוט לחז"ל שאין כאן כפלות דברים, לא אוכל לבדי שאת אתכם, והדר אמר איכה אשא לבדי, אלא שני ענינים הן, משא הראשון היינו מלוי צרכיהם דמיירי במתאוננים,איכה אשא לבדי הוא ענין אחר שמפרש טרחכם וגו', מעתה פליגי ר' יוחנן אמר דאמירה ההיא בשני דברים היה, בעת דבר יתרו בחורב ממש, וגם אז הבין שקשה לישא משאם במלוי צרכיהם, אלא שלא הגיעה השעה עדיין להתגעגע לפני ה' ולבקש עזר, עד שהגיע לקברות התאוה, ור' חייא ס"ל להיפך, דמש"כ בפ' יתרו ויבחר משה וגו', לא הי' מיד, אלא כשהגיע לקברות התאוה אז אמר לישראל שני דברים הללו. ולפי דעת ר' חייא צריך לפרש ענין בעת ההיא לכאן דמיירי בחורב, וגם להלן כתיב ונסע מחורב, דגם בעת שעמדנו בחורב והיינו ראוים ליכנס בדרך נס, כל המהלך עד שבאנו לקדש ברנע, מ"מ לא הייתם נגררים אחר דעת משה בלי שום חקירה, עד שהגיע שצעקתי אח"כ מנהמת לבי לא אוכל לבדי וגו', ומשמעות בעת ההיא כל המשך שהיו בתור אנשי המעלה להתנהג במעמד נסיי:

11.רש"י דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

ובדבר הזה - שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

12.בכור שור דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

ובדבר הזה אינכם מאמינים. [בה' אלהיכם] אשר עשה עמכם כל הגדולות והנוראות, אינכם מאמינים בו שיצליח אתכם וילחם [לכם], בתמיהה, כן אמרתי להם.

13.אור החיים דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

(לב) ובדבר הזה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ובדבר הזה, ורש"י ז"ל פי' על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות אומרו (שמות י"ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין וכמשל שהביא בזוהר (ש"ר כ"ו) על אב שנשא בנו על כתפו פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה וגו' אינכם מאמינים בה' אלהיכם שהוא הנושא אתכם וגו', ואומר ההולך וגו' מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה':

14.ספר שפת אמת - דברים - פרשת דברים - שנת [תר"מ]

בשם מו"ז ז"ל על פסוק אחרי הכותו שקודם זה לא הי' יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל. שהמה היו קליפות גדולות. סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות ונגד זה תפילין של ראש. עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תש"י כו' עכ"ד. וכן כתיב בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות ק"ש כמ"ש במ"א. וכן הי' בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא כמו שבנ"י משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית'. כן הקב"ה כביכול מבטל כל כוחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבנ"י וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל: (ע״ע ספר שפת אמת - במדבר - פרשת חקת - שנת [תרל"ה])

15.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״. ״בִּימִינוֹ״ זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, ״וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״ אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹזהֵם לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.

16.הרב קוק - מועדי הראי״ה עמוד קנ-קנא (הרב משה צבי נריה)

פעם ביקרה בארץ קבוצת יהודים מפולין, אנשי כלכלה ומסחר, ולפני יציאתם-שובם נפגשו עם מרן הרב קוק זצ"ל. על שאלתו של הרב מדוע לא יעלו ארצה ובכספם יבססו כאן את מצבם, ואף יסייעו לאחרים בתעסוקה? השיבו לו אנשי העסקים שהם כבר חישבו חשבונות וכו' ונתברר להם לפי חשבונם שאין א"י יכולה לתת להם אותם רווחים שיש להם עכשיו בחו"ל. הגיב הרב ואמר: אבותינו הקדומים, לפני כניסתם לא"י הייתה להם מלחמה עם סיחון מלך-חשבון, והם התגברו עליו ונצחו אותו. וזה בא ללמדנו שבדרך לא"י צריכים להתגבר על כל החשבונות, וגם אם החשבון הנראה לעין מטה את הדעת להעדיף את הישיבה בחו"ל, צריכים לדעת שא"י היא למעלה מהחשבונות הרגילים של בני האדם.