וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים ... וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם
“One day the angels came …and Satan also came with them.“
Tisha Bav התשפ״ד
Rabbi Ari Kahn ari.kahn@biu.ac.il
1. שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף א
תִּשְׁעָה בְּאָב אָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה, וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׁמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִים בּוֹ אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּאִיּוֹב וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמִיָּה; וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם פְּסוּקֵי נֶחָמָה, צָרִיךְ לְדַלְּגָם.
2. איוב פרק א
(א) אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע: (ב) וַיִּוָּ֥לְדוּ ל֛וֹ שִׁבְעָ֥ה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת: (ג) וַיְהִ֣י מִ֠קְנֵהוּ שִֽׁבְעַ֨ת אַלְפֵי־צֹ֜אן וּשְׁלֹ֧שֶׁת אַלְפֵ֣י גְמַלִּ֗ים וַחֲמֵ֨שׁ מֵא֤וֹת צֶֽמֶד־בָּקָר֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֣וֹת אֲתוֹנ֔וֹת וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד וַיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם: (ד) וְהָלְכ֤וּ בָנָיו֙ וְעָשׂ֣וּ מִשְׁתֶּ֔ה בֵּ֖ית אִ֣ישׁ יוֹמ֑וֹ וְשָׁלְח֗וּ וְקָרְאוּ֙ לִשְׁלֹ֣שֶׁת אַחְיֹֽתֵיהֶ֔ם לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת עִמָּהֶֽם: (ה) וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֘ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֘ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים: פ (ו) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־ה֑' וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם: (ז) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־ה֙' וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ: (ח) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע: (ט) וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־ה֖' וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים: (י) הֲלֹֽא־אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲ֧דוֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ: (יא) וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י הֽ': (יג) וַיְהִ֖י הַיּ֑וֹם וּבָנָ֨יו וּבְנֹתָ֤יו אֹֽכְלִים֙ וְשֹׁתִ֣ים יַ֔יִן בְּבֵ֖ית אֲחִיהֶ֥ם הַבְּכֽוֹר: (יד) וּמַלְאָ֛ךְ בָּ֥א אֶל־אִיּ֖וֹב וַיֹּאמַ֑ר הַבָּקָר֙ הָי֣וּ חֹֽרְשׁ֔וֹת וְהָאֲתֹנ֖וֹת רֹע֥וֹת עַל־יְדֵיהֶֽם: (טו) וַתִּפֹּ֤ל שְׁבָא֙ וַתִּקָּחֵ֔ם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָֽאִמָּלְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (טז) ע֣וֹד׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֘ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ אֵ֣שׁ אֱלֹהִ֗ים נָֽפְלָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתִּבְעַ֥ר בַּצֹּ֛אן וּבַנְּעָרִ֖ים וַתֹּאכְלֵ֑ם וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (יז) ע֣וֹד׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֘ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ כַּשְׂדִּ֞ים שָׂ֣מוּ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֗ים וַֽיִּפְשְׁט֤וּ עַל־הַגְּמַלִּים֙ וַיִּקָּח֔וּם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (יח) עַ֚ד זֶ֣ה מְדַבֵּ֔ר וְזֶ֖ה בָּ֣א וַיֹּאמַ֑ר בָּנֶ֨יךָ וּבְנוֹתֶ֤יךָ אֹֽכְלִים֙ וְשֹׁתִ֣ים יַ֔יִן בְּבֵ֖ית אֲחִיהֶ֥ם הַבְּכֽוֹר: (יט) וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ גְּדוֹלָ֜ה בָּ֣אָה׀ מֵעֵ֣בֶר הַמִּדְבָּ֗ר וַיִּגַּע֙ בְּאַרְבַּע֙ פִּנּ֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיִּפֹּ֥ל עַל־הַנְּעָרִ֖ים וַיָּמ֑וּתוּ וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ: (כ) וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: (כא) וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם יָצָ֨אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָּה ה֣' נָתַ֔ן וַה֖' לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם ה֖' מְבֹרָֽךְ: (כב) בְּכָל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵאלֹהִֽים: פ
3. איוב פרק ב פסוק יא - יג
(יא) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ שְׁלֹ֣שֶׁת׀ רֵעֵ֣י אִיּ֗וֹב אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֣ה הַזֹּאת֘ הַבָּ֣אָה עָלָיו֒ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ אֱלִיפַ֤ז הַתֵּימָנִי֙ וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֔י וְצוֹפַ֖ר הַנַּֽעֲמָתִ֑יוַיִּוָּעֲד֣וּ יַחְדָּ֔ו לָב֥וֹא לָנֽוּד־ל֖וֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ: (יב) וַיִּשְׂא֨וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֤ם מֵרָחוֹק֙ וְלֹ֣א הִכִּירֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וַֽיִּקְרְעוּ֙ אִ֣ישׁ מְעִל֔וֹ וַיִּזְרְק֥וּ עָפָ֛ר עַל־רָאשֵׁיהֶ֖ם הַשָּׁמָֽיְמָה: (יג) וַיֵּשְׁב֤וּ אִתּוֹ֙ לָאָ֔רֶץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת לֵיל֑וֹת וְאֵין־דֹּבֵ֤ר אֵלָיו֙ דָּבָ֔ר כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־גָדַ֥ל הַכְּאֵ֖ב מְאֹֽד:
4. איוב פרק לח פסוק א - ה
(א) וַיַּֽעַן־ה֣' אֶת־אִ֭יּוֹב מִ֥ן׀ הַסְּעָרָ֗ה וַיֹּאמַֽר: (ב) מִ֤י זֶ֨ה׀ מַחְשִׁ֖יךְ עֵצָ֥ה בְמִלִּ֗ין בְּֽלִי־דָֽעַת: (ג) אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ וְ֝אֶשְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי: (ד) אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיָסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה: (ה) מִי־שָׂ֣ם מְ֭מַדֶּיהָ כִּ֣י תֵדָ֑ע א֤וֹ מִֽי־נָטָ֖ה עָלֶ֣יהָ קָּֽו:
5. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א
אִיּוֹב בִּימֵי מֹשֶׁה הָיָה... וְאֵימָא בִּימֵי יִצְחָק... וְאֵימָא בִּימֵי יוֹסֵף... רָבָא אָמַר אִיּוֹב בִּימֵי מְרַגְּלִים הָיָה... יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי וְיָתֵיב וְקָאָמַר אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא אֶלָּא מָשָׁל הָיָה אֲמַר לֵיהּ עָלֶיךָ אָמַר קְרָא אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ... רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אִיּוֹב מֵעוֹלֵי גוֹלָה הָיָה וּבֵית מִדְרָשׁוֹ בִּטְבֶרְיָא הָיָה מֵיתִיבִי יְמֵי שְׁנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ דף טו עמוד ב דְּתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים הָיָה ... רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר איוב מב:טו וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכׇל הָאָרֶץ אֵיזֶהוּ דּוֹר שֶׁנִּתְבַּקְּשׁוּ בּוֹ נָשִׁים יָפוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְאֵימָא בִּימֵי דָּוִד ... רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי מַלְכוּת שְׁבָא הָיָה ... וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אִיּוֹב בִּימֵי כַּשְׂדִּים הָיָה ...וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִיּוֹב בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה וְדִינָה בַּת יַעֲקֹב נָשָׂא כְּתִיב הָכָא איוב ב:י כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי וּכְתִיב הָתָם בראשית לד:ז כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל וְכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי סְבִירָא לְהוּ דְּאִיּוֹב מִיִּשְׂרָאֵל הֲוָה לְבַר מִיֵּשׁ אוֹמְרִים.
6. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר־הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן, דִּכְתִיב: (איוב ב:ז) "וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן". הוּא יֵצֶר הָרַע, דִּכְתִיב: (איוב א:יב) "רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ". וּכְתִיב הָתָם: (בראשית ו׳:ה׳) "רַק רַע כָּל הַיּוֹם". הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, דִּכְתִיב: "אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר" (איוב ב:ו). אַלְמָא, בֵּיהּ קַיְמָא מִלְּתָא.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: שָׂטָן וּפְנִינָה, לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנוּ. שָׂטָן, [כֵּיוָן] דְּחַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָא נָטָה [דַּעְתֵּיהּ] בָּתַר אִיּוֹב, אָמַר (דלמא) חַס־וְשָׁלוֹם מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ ישכח את אהבתו של דְּאַבְרָהָם. פְּנִינָה, דִּכְתִיב: (שמואל א א׳:ו׳) "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְעִמָהּ". דָּרְשָׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוּנְיָא, וְאָתָא שָׂטָן וְנַשְּׁקֵיהּ אַכַּרְעֵיהּ ונישק את רגליו.
7. ישעיהו פרק מה, ה-ז
(ה) אֲנִ֤י ה֙' וְאֵ֣ין ע֔וֹד זוּלָתִ֖י אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים אֲאַזֶּרְךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי: (ו) לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔ה כִּי־אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י ה֖' וְאֵ֥ין עֽוֹד: (ז) יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י ה֖' עֹשֶׂ֥ה כָל־אֵֽלֶּה:
8. בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נא:ג
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵין דָּבָר רַע יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה,
9. בראשית רבה (וילנא) פרשה ט סימן ה (פרשת בראשית)
בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וְהִנֵּה טוֹב מָוֶת,
10.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף קסג/א
וְאִם תֹּאמַר, בַּיֵּצֶר הָרָע אֵיךְ אָדָם יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי יֵצֶר הָרָע הוּא מְקַטְרֵג שֶׁלֹּא יִקְרַב אָדָם לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיךְ יאהַב אוֹתוֹ בּוֹ? אֶלָּא זוֹהִי עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר, כְּשֶׁהַיֵּצֶר הַזֶּה נִכְנָע לוֹ מִשּׁוּם הָאַהֲבָה שֶׁאוֹהֵב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁכְּשֶׁהַיֵּצֶר הָרָע הַזֶּה נִכְנָע וְהָאָדָם הַזֶּה שׁוֹבֵר אוֹתוֹ, זוֹהִי אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדֵעַ לְקָרֵב אֶת אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּאן הוּא סוֹד לְבַעֲלֵי הַדִּין. כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְלָה וּמַטָּה, הַכֹּל הוּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת כְּבוֹדוֹ, וְהַכֹּל הוּא לַעֲבוֹדָתוֹ. וְכִי מִי רָאָה עֶבֶד שֶׁמְּקַטְרֵג אֶת אֲדוֹנוֹ, וּבְכָל מַה שֶּׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ נַעֲשֶׂה הוּא מְקַטְרֵג?! רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא שֶׁיִּהְיוּ הָאֲנָשִׁים תָּמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ וְיֵלְכוּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת כְּדֵי לְזַכּוֹתָם בְּכַמָּה טוֹבוֹת. הוֹאִיל וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה, אֵיךְ בָּא עֶבֶד רַע וְנִמְצָא מְקַטְרֵג מִתּוֹךְ רְצוֹן אֲדוֹנוֹ וּמַסְטֶה אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְדֶרֶךְ רָעָה, וְדוֹחֶה אוֹתָם מִדֶּרֶךְ טוֹבָה, וְעוֹשֶׂה לָהֶם שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֲדוֹנָם וּמַסְטֶה אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְדֶרֶךְ רָעָה?
אֶלָּא וַדַּאי שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הוּא עוֹשֶׂה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְהָיָה אוֹהֵב אוֹתוֹ בְּיוֹתֵר, וְצִוָּה עָלָיו בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא יַקְרִיב אֶת עַצְמוֹ לְאִשָּׁה רָעָה, מִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁקָּרֵב אֵלֶיהָ, אֵינוֹ כְּדָאִי לְהִכָּנֵס לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ. הוֹדָה לוֹ אוֹתוֹ הַבֵּן לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיו בְּאַהֲבָה.
בְּבֵית הַמֶּלֶךְ בַּחוּץ הָיָה זוֹנָה אַחַת נָאָה לְמַרְאֶה וִיפַת תֹּאַר. לְיָמִים אָמַר הַמֶּלֶךְ, אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל בְנִי אֵלַי. קָרָא לְאוֹתָהּ הַזּוֹנָה וְאָמַר לָהּ: לְכִי וּתְפַתִּי אֶת בְּנִי, כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת רְצוֹן בְּנִי אֵלַי. מֶה עָשְׂתָה אוֹתָהּ זוֹנָה? הָלְכָה אַחַר בֶּן הַמֶּלֶךְ וְהִתְחִילָה לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק אוֹתוֹ וּלְפַתּוֹתוֹ בְּכַמָּה פִתּוּיִים. אִם אוֹתוֹ בֵּן יָאֶה וּמְצַיֵּת לְמִצְוַת אָבִיו - גּוֹעֵר בָּהּ וְלֹא מְצַיֵּת לָהּ וְדוֹחֶה אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ. וְאָז אָבִיו שָׂמֵחַ בִּבְנוֹ וּמַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ הַפַּרְגּוֹד שֶׁל הֵיכָלוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנוֹת וְאוֹצָרוֹת וְכָבוֹד רַב. מִי גָרַם אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה לַבֵּן הַזֶּה? הֱוֵה אוֹמֵר, אוֹתָהּ הַזּוֹנָה.
וְאוֹתָהּ הַזּוֹנֶה יֵשׁ לָהּ בָּזֶה שֶׁבַח אוֹ לֹא? וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֶׁבַח מִכָּל הַצְּדָדִים. אֶחָד - שֶׁעָשְׂתָה אֶת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ. וְאֶחָד - שֶׁגָּרְמָה לְאוֹתוֹ הַבֵּן כָּל אוֹתוֹ הַטּוּב וּלְכָל הָאַהֲבָה הַזּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. וְעַל זֶה כָּתוּב (בראשית א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וְהִנֵּה טוֹב - זֶה מַלְאַךְ הַחַיִּים. מְאֹד - זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהוּא וַדַּאי טוֹב מְאֹד לְמִי שֶׁמְּצַיֵּת לְמִצְווֹת רִבּוֹנוֹ. וּבֹא רְאֵה, אִם לֹא יִהְיה הַמְקַטְרֵג הַזֶּה, לֹא הָיוּ יוֹרְשִׁים הַצַּדִּיקִים אֶת הַגְּנָזִים הָעֶלְיוֹנִים הַלָּלוּ, שֶׁעֲתִידִים לָרֶשֶׁת עוֹלָם הַבָּא.
11.איוב פרק מב פסוק ז - יז
(ז) וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֗יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: (ח) וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: (ט) וַיֵּלְכוּ֩ אֱלִיפַ֨ז הַתֵּֽימָנִ֜י וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֗י צֹפַר֙ הַנַּ֣עֲמָתִ֔י וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם ה֑' וַיִּשָּׂ֥א ה֖' אֶת־ פְּנֵ֥י אִיּֽוֹב: (י) וַֽה֗' שָׁ֚ב אֶת־שְׁב֣וּת אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּוַיֹּ֧סֶף ה֛' אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה: (יא) וַיָּבֹ֣אוּ אֵ֠לָיו כָּל־אֶחָ֨יו וְכָל־אַחְיוֹתָ֜יו וְכָל־יֹדְעָ֣יו לְפָנִ֗ים וַיֹּאכְל֨וּ עִמּ֣וֹ לֶחֶם֘ בְּבֵיתוֹ֒ וַיָּנֻ֤דוּ לוֹ֙ וַיְנַחֲמ֣וּ אֹת֔וֹ עַ֚ל כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא ה֖' עָלָ֑יו וַיִּתְּנוּ־ל֗וֹ אִ֚ישׁ קְשִׂיטָ֣ה אֶחָ֔ת וְאִ֕ישׁ נֶ֥זֶם זָהָ֖ב אֶחָֽד: ס (יב) וַֽה֗' בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת: (יג) וַֽיְהִי־ל֛וֹ שִׁבְעָ֥נָה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת: (יד) וַיִּקְרָ֤א שֵׁם־הָֽאַחַת֙ יְמִימָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית קְצִיעָ֑ה וְשֵׁ֥ם הַשְּׁלִישִׁ֖ית קֶ֥רֶן הַפּֽוּךְ: (טו) וְלֹ֨א נִמְצָ֜א נָשִׁ֥ים יָפ֛וֹת כִּבְנ֥וֹת אִיּ֖וֹב בְּכָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֧ם אֲבִיהֶ֛ם נַחֲלָ֖ה בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם: (טז) וַיְחִ֤י אִיּוֹב֙ אַֽחֲרֵי־זֹ֔את מֵאָ֥ה וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיִּרְאֶ֗ה אֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־בְּנֵ֣י בָנָ֔יו אַרְבָּעָ֖ה דֹּרֽוֹת: (יז) וַיָּ֣מָת אִיּ֔וֹב זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֥ע יָמִֽים:
12.ספר עץ חיים - שער א ענף ב
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא ולא היה לו בחי' ראש ולא בחי' סוף אלא הכל היה אור א' פשוט שוה בהשוואה א' והוא הנק' אור א"ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש (אמר מאיר בערכינו אמר הרב זה וק"ל) וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית ממש כזה>ציור< והנה הצמצום הזה היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההוא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה ולא היה בתמונת מרובע בעל זויות נצבת לפי שגם א"ס צמצם עצמו בבחי' עגול בהשוואה א' מכל צדדים והסיבה היתה לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשוואה גמורה הוכרח גם כן שיצמצם עצמו בהשוואה א' מכל הצדדים ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר הצדדים.
13.ספר ארבע מאות שקל כסף - דף י הרב חיים ויטאל
וְהַסִּבָּה הָיְתָה, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁאוֹר הַאֵין סוֹף שָׁוֶה בְּהַשְׁוָאָה גְּמוּרָה, הֻכְרַח ג"כ שֶׁיְּצַמְצֵם עַצְמוֹ בְּהַשְׁוָאָה אַחַת, וְלֹא שֶׁיְּצַמְצֵם עַצְמוֹ מִצַּד אֶחָד יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַצְּדָדִים, וְיָדוּעַ בְּחָכְמַת הַשִּׁעוּר, שֶׁאֵין תְּמוּנָה כָּל כָּךְ שָׁוֶה כִּתְמוּנַת הָעִגּוּל, מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְמוּנַת הַמְּרֻבָּע בַּעַל זָוִיּוֹת בּוֹלְטוֹת, אוֹ בִּתְמוּנַת הַמְשֻׁלָּשׁ וְכַיּוֹצֵא בִּשְׁאָר הַתְּמוּנוֹת, וְעַל כֵּן הֻכְרַח לִהְיוֹת צִמְצוּם הָאַיִן סוּף בבחי' עִגּוּל,וְהַסִּבָּה הִיא בַּעֲבוּר שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּכָל מִדּוֹתָיו כַּנַ"ל:
14.קל"ח פתחי חכמה, פתח יג ר' משה חיים לוצאטו
אַחַר שֶׁנִּתְבָּאֵר דֶּרֶךְ כְּלָל עִנְיַן הַמַּרְאֶה בְּמֶרְכָּבָה, נַתְחִיל לְבָאֵר עַתָּה הַפְּרָטִים הַיּוֹתֵר עִקָּרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְחִין. רֵאשִׁית הַכֹּל הוּא הַצּוּרָה הַכְּלָלִית אֲשֶׁר לַסְּפִירוֹת, דְּהַיְנוּ עִגּוּלִים וְיֹשֶׁר... וְהָעִגּוּל מַרְאֶה הַנְהָגָה סוֹבֶבֶת בְּלֹא חִלּוּק הַנְהָגַת חֶסֶד דִּין רַחֲמִים... וְזֶה סוֹד תְּמוּנַת הָעִגּוּל, שֶׁהוּא כַּדּוּר סוֹבֵב בְּלֹא חִלּוּק חֲלָקִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לֹא רֹאשׁ, וְלֹא סוֹף, וְלֹא אֶמְצַע, וְלֹא יָמִין, וְלֹא שְׂמֹאל... אַךְ הַיֹּשֶׁר מַרְאֶה הַהַנְהָגָה מְפֹרֶטֶת לְפִי חד"ר [=חֶסֶד דִּין רַחֲמִים] - יָמִין וּשְׂמֹאל וְאֶמְצַע, וְהַיְנוּ כִּי הַצְּדָדִים יָמִין וּשְׂמֹאל אֶמְצַע -
15.בראשית מ"ה, כה-כח
וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
16.בראשית רבה צד, ג
וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם, וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ (בראשית מ"ה:כ"ה-כ"ו), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא מַה טִּיבוֹ שֶׁל בַּדָּאי הַזֶּה, אֲפִלּוּ אוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁל אֱמֶת אֵין מַאֲמִינִים אוֹתוֹ. (בראשית מ"ה:כ"ז): וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת, ... רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בַּר שָׁאוּל אָמַר לָהֶם אִם יַאֲמִין לָכֶם הֲרֵי מוּטָב, וְאִם לָאו אַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁפָּרַשְׁתִּי מִמְּךָ לֹא בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה הָיִיתִי עוֹסֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת וַתְּחִי רוּחַ. (בראשית מ"ה:כ"ח): וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב, רַב כֹּחוֹ שֶׁל יוֹסֵף בְּנִי, שֶׁכַּמָּה צָרוֹת הִגִּיעוּהוּ וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ הַרְבֵּה מִמֶּנִּי שֶׁחָטָאתִי שֶׁאָמַרְתִּי (ישעיהו מ':כ"ז): נִסְתְּרָה דַּרְכִּי מֵה', וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָה רַב טוּבְךָ (תהלים ל"א:כ').
17. מושב זקנים בראשית פרק מה פסוק כז (פרשת ויגש)
וירא את העגלות. פרש"י שמסר להם סימן שהיה עסוק בעגלה ערופה, ולא נהירא, חדא דאין מוסרין סימן שאחרים יכולים לידע אותו, ומסתמא היו יודעים במה היו עסוקים. ועוד מה שייך עגלות לעגלה ערופה, והלא עגלה ערופה היא בהמה והעגלות של יוסף ששלח היו של עץ. על כן י"ל כשפירש יוסף מאביו עשה לו לוייה, אמר לו יוסף אבא חזור בך שלא אענוש אל תטרח, אמר לו יעקב בני אל תהי מצוה זאת קלה בעיניך שבשביל לוייה נתוספת פרשה אחת בתורה דכתיב (דברים כ"א ז')ידינו לא שפכו וגו', וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכין דמים הם אלא [שלא] (ש)פטרנוהו בלי לוייה, וכיון שלא לוהו מעלה עליו הכתוב כאלו שפכו דמו, והיינו פרשת עגלה ערופה שהיה עסוק בה, והיינו סימן שאין אחרים יכולים לידע. ועי"ל שבאותם עגלות ששלח יוסף היו בהמות להמשיך העגלות ורמז היה בדבר. ד"א וירא את העגלות. לפיכך העי"ן תלוייה דמשמע וירא את הגלות דכל זמן שהיה בארץ כנען לא היה ירא מהגלות, אבל כשראה את העגלות שבאו לא"י אז הבין הגלות:
18.ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ויגש)
וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף. רָמַז לוֹ לְיַעֲקֹב שָׁאַל יִדְאַג מֵהַגָּלוּת, כִּי כָּל זֶה הוּא הַסִּבָּה לִגְאֻלָּה, כִּי הָרָעָה הוּא הַסִּבָּה לְטוֹבָה. וְהִנֵּה הָעֲגָלוֹת הוּא לְשׁוֹן עִגּוּל וְהַסִּבָּה הוּא נִקְרָא דְּבַר עִגּוּל וְהָרַחֲמִים הַפְּשׁוּטִים הוּא אוֹר הַיָּשָׁר וְהַסִּבּוֹת הֵם עֲגֻלִּים.
19.תורה שלמה בראשית מ"ה:כ"ז
… מכ״י תנחומא וירא את העגלות אשר שלח יוסף, מהו וירא, הכי קטנות היו שאינן נראות, והלא גדולות היו, אלא כל אותן הימים שנפרד יוסף מאביו היה יעקב מצטער ואמר מה הגיע אלי הלא אין בתורה פלסתר כי הוא כולה אמת. וגמירי אחד המלוה ואחד המתלוה אינן נזיקין כל היום כו׳ ואף המתלווה אינו ניזוק, לפי שאין אדם נפטר מחבירו אלא מתוך דברי הלכה כשנפטר ממנו היו עסוקים בעגלה ערופה. שלח לו יוסף והודיעו הרי לא נענשתי כי למחיה שלחני ה׳, וזהו וירא את העגלות נתיישבה דעתו בדבר הלכה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם. …
ודרש תמוה יש בכת״י ילקוט מדרשים תימני מספרית ששון לונדון. ר׳ אומר כשפירשתי ממך הייתי דורש בביאת המשיח בעגלא ובזמן קריב. …
20. שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסט סעיף א סדר יום שמחת תורה, וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
... מוֹצִיאִין ג' סְפָרִים וְקוֹרִין בְּאֶחָד: וְזֹאת הַבְּרָכָה עַד סוֹף הַתּוֹרָה, וּבַשֵּׁנִי: בְּרֵאשִׁית עַד אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת, וּבַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא הַמַּפְטִיר כְּמוֹ אֶתְמוֹל וּמַפְטִיר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה. {הַגָּה: וְקוֹרִין יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שִׂמְחַת תּוֹרָה, לְפִי שֶׁשְּׂמֵחִין וְעוֹשִׂין בּוֹ סְעֻדַּת מִשְׁתֶּה לְגָמְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה; וְנוֹהֲגִין שֶׁהַמְסַיֵּם הַתּוֹרָה וְהַמַּתְחִיל בְּרֵאשִׁית נוֹדְרִים נְדָבוֹת וְקוֹרְאִים לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת מִשְׁתֶּה (טוּר). ... וְעוֹד נָהֲגוּ לְהַקִּיף עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה הַבִּימָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁמַּקִּיפִים עִם הַלּוּלָב, וְהַכֹּל מִשּׁוּם שִׂמְחָה. ... עוֹד נָהֲגוּ לִקְרוֹת כָּל הַנְּעָרִים לַסֵּפֶר תּוֹרָה, וְקוֹרִים לָהֶם פָּרָשַׁת הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל וְגו'; ...
21.תהלים פרק כו פסוק ו
(ו) אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ הֽ':
22.ילקוט שמעוני תהלים רמז תשג
וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה', כִּדְתַנִּינַן בְּכָל יוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְכֵיצַד הוּא סֵדֶר הַהַקָּפָה כָּל יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים נוֹטְלִים אֶת לוּלְבֵיהֶם בִּידֵיהֶם הַיְּמָנִית וְאֶתְרוֹגֵיהֶם בִּידֵיהֶם הַשְּׂמָאלִית וּמַקִּיפִין אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקִּיפִין שֶׁבַע פְּעָמִים. אָמַר ר' חַיָּא זֵכֶר לִירִיחוֹ, הָא תֵּינַח בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִזְבֵּחַ, בַּזְּמַן הַזֶּה חַזָּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וס"ת בִּזְרוֹעוֹ, וְהָעָם מַקִּיפִין אוֹתוֹ דֻּגְמַת מִזְבֵּחַ:
23. Man of Faith in the Modern World Chapter 16 page 150 ff.
Adapted from the lectures of Rabbi Joseph B. Soloveitchik -By Rabbi Abraham R. Besdin
We can appreciate encircling a mizbe’ah or a Sefer Torah, thereby acknowledging their centrality and holiness in Jewish life. But what is the significance of the Sifrei Torah encircling an empty center? The answer is that the center is not empty. God is symbolically there. When nobody is there, Someone is there. There is no place bereft of His Presence. The encircling Sifrei Torah pay homage to their Divine Author, acknowledging that the purpose of Torah is to direct us to God.”
“During Hakafot, all marchers are equidistant from the center, from God. One may be Rabbi Akiba, another the Gaon of Vilna, and the next humble “hewers of wood and drawers of water” – all have equal access to God. No doors of heaven will open before whoever devoutly knocks on its gates. “God is close to all who call upon Him, to all who call upon Him in truth” (Ps. 145:18).
The Arba Minim, the Midrash teaches, illustrate the kinship and indispensability of all types of Jews. "Just as the etrog has taste as well as fragrance, so, too, does Israel have Jews who possess learning and good deeds, scholars and communal leaders; as the lulav has taste [the date of the palm tree] but not fragrance, so, too, do we have Jews who possess scholarship [acquired for self-serving reasons] but few good deeds; just as the hadassim [myrtle] have fragrance [myrtle was offered as incense] but no taste, so do those in Israel who practice good deeds but are unlearned; just as the aravot [willow] have neither taste nor fragrance, so, too, Israel has those who possess neither learning nor good deeds. What did the Holy One, blessed be He, do to those who are less than perfect? To destroy or dismiss them was impossible. He prescribed instead that all types be brought together in one band" (Lev. R. 30:11). 15 Only thẹn, when they are together, is a blessing appropriate.
As He is equally accessible to all Jews, so should we be, in a spirit of kiruv, to those who, due to circumstances, have fallen out of the Hakafot circling the altar. An insular self-righteousness and indifference to the plight of those going their own way is indefensible. Only when all are bound together in a spirit of mutual concern is it a blessing for the Jewish people.
The Ethics of Withdrawal. When we circle, we simultaneously are drawn to the center even as we maintain our steady distance. Our journey forward is not thwarted, but it is deflected and inclined as by a magnetic pull in deference to an irresistible attraction. Such movement is similar to planetary and satellite travel in space.
In the Hakafot, we are drawn to the altar because the altar is a symbol of Judaism. As soon as Abraham arrived in Canaan, "he built an altar there and proclaimed the knowledge of the [true] God" (Gen. 12:8).16 When he settled in Hebron and wherever he went, he built altars. Isaac did likewise (26:25), and so did Jacob (33:20, 35:7). At these altars the patriarchs preached the new faith, which is symbolically represented by the altar, namely, the lesson of sacrifice, the readiness to withdraw, to yield some aspects of one's freedom and indulgence in recognition of the Almighty, who is the source of all bounties.
The ethic of retreat or withdrawal is rooted in the kabbalistic mystery of tzimtzum, self-contraction, without which the creation of the world would have been impossible. The question is asked: Since God is infinite, encompassing all, how could God create a finite world extraneous to Himself? The Lurianic Kabbalah answers that God retreated in order to make room for a finite world. He (metaphorically) withdrew out of His love for man and for the world.
This doctrine of tzimtzum has moral relevance to man and is the foundation of our morality. If God withdrew, and creation is a result of His withdrawal, then, guided by the principle of imitatio dei, we are called upon to do the same. Jewish ethics, then, calls upon us, in certain situations, to engage in self- limitation and recoil from the full range of options available to us in life…
In general, the sacrifices asked of us are minimal. The Torah was not given to angels, and asceticism is not a Jewish way of life. Man is a natural being with desires which may legitimately be satisfied. But in his journey through life, he is asked to bend his course by relinquishing some small part of life's many options. Thereby, he will acknowledge the Source of all, Who is at the center of all existence. The table has been equated to an altar because at the table we eat, a biological activity, but we partake with dignity, with blessings, with permitted foods. We indulge in a full range of nourishment, but we withdraw on fast days and from particular foods. In a similar manner, all mitzvot prescribe and circumscribe; they do not stifle but deflect us to the altar, even as we move on our chosen path of life.
The concept of withdrawal is clearly manifest on the Sabbath. The Torah says: "You can work during the six workdays and do all your tasks. But on the seventh day is a Sabbath unto God, your Lord" (Ex. 20:8). 19 There is a positive allowance for a six- day period, but on the seventh to incline oneself towards the Center. This is the message of the altar of the patriarchs and of the Hakafot around the altar.
Arrival and Departure. In a circle, the point of departure is the point of arrival. We are always returning to the same place despite all our motion. In contrast, to travel in a straight line means to move further away from one's beginning.
To Jews, the past has remained intimately close. Abraham is not a mythical figure from the misty dawn of history. We cry annually with young Joseph, whose brothers conspired to throw him into a pit. The State of Israel, the central fact in modern Jewish history, came into being because even after nineteen hundred years of exile, the land of Israel continues to fascinate us. For centuries, on the ninth day of Ab, we sit on the ground in mourning and cry actual tears in painful remembrance of the destruction of the Temples. Gentiles cannot understand our mystical longing for Jerusalem, the City of David, whose welfare ever remains imbedded in our consciousness. During the seven-day festival of Sukkot, we entertain in our sukkah the seven ushpizen, distinguished guests, Abraham, Isaac, Jacob, Joseph, Moses, David, and Solomon. We greet them and bid them join our family in celebration.
Our point of departure in the contemporary world is inextricably bound to our point of arrival from the past. We live in both simultaneously
24.תלמוד בבלי מסכת תענית דף לא עמוד א
אָמַר עולא ביראה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.
25. רש"י מסכת תענית דף לא עמוד א ד"ה מחול
מָחוֹל - סָבִיב, לְשׁוֹן מְחוֹל הַכֶּרֶם (כלאים, פרק רביעי משנה א').
26.שמות פרק טו פסוק כ (פרשת בשלח)
וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת:
27.שמות פרק לב פסוק יט (פרשת כי תשא)
וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר:
28.משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. ... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. … זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:
29.רש"י מסכת תענית דף כו עמוד ב ד"ה וחולות
וחולות - כמו לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ (שופטים כא).
30.שופטים פרק כא פסוק כא
וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֘ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן:
31.עמוס פרק ח פסוק י
וְהָפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל וְכָל־שִֽׁירֵיכֶם֙ לְקִינָ֔ה וְהַעֲלֵיתִ֤י עַל־כָּל־מָתְנַ֙יִם֙ שָׂ֔ק וְעַל־כָּל־רֹ֖אשׁ קָרְחָ֑ה וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ כְּאֵ֣בֶל יָחִ֔יד וְאַחֲרִיתָ֖הּ כְּי֥וֹם מָֽר:
32.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לחמישה עשר באב
וְנִרְאֶה דְּחַגָּהּ קָאֵי עַל תִּשְׁעָה בְּאָב דְּבִזְמַן הַבַּיִת הָיָה חַג וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עָמוֹס ח', י') וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְאֵיזֶה חָג נֶהְפַּךְ לְאָבֵל אִם עַל חֲמִשָּׁה חַגִּים הֲלֹא לֹא נֶהֶפְכוּ לְאָבֵל יוֹתֵר מִשְּׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַק קָאֵי עַל תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁבַּזְּמַן הַבַּיִת הָיָה חָג וּכְמוֹ בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁשָּׁאֲלוּ אִם יִתְעַנּוּ בְּצוֹמוֹת וֶהֱשִׁיבוּם הַנָּבִיא צוֹם הָרְבִיעִי וְגוֹ' וְהָיָה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. אַף שֶׁיָּדְעוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיְתָה הַגְּאֻלָּה בִּשְׁלֵמוּת מִכָּל מָקוֹם בִּזְמַן הַבַּיִת הָיָה יוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ צוֹמוֹת מִקֹּדֶם וּמִפְּנֵי שֶׁיָּדְעוּ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד לְמוֹעֲדִים טוֹבִים. …וְנִרְאֶה שֶׁהָיָה הֶחָג שִׁבְעָה יָמִים מִתִּשְׁעָה בְּאָב עַד ט"ו בְּאָב. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁזֶּה שֶׁלָּמְדוּ (מוֹעֵד קָטָן כ' א) לַאֲבֵלוּת שִׁבְעָה דִּכְתִיב וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל מָה חַג שִׁבְעָה אַף אֲבֵלוּת שִׁבְעָה.
33.ויקרא פרק כו פסוק יא - יג (פרשת בחקותי)
(יא) וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם: (יג) אֲנִ֞י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת: פ
34.אור החיים ויקרא פרק כו פסוק יב (פרשת בחקותי)
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תענית ל"א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וישב ה' בתוכם וכל אחד יראה באצבעו ויאמר זה אלי ואנוהו והוא אומרו והתהלכתי בתוככם ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו יתברך לזון נשמות היושבים סביביו יקרא הליכה ואומרו והייתי לכם לאלהים הוא מאמרם זה אלי ואנוהו ואולי שרמז לשון נוה שהצדיקים עצמן הם נוה של הקדוש ברוך הוא שהוא דר ביניהם ואומרו ואתם תהיו לי לעם שיהיו הם קרובים יותר מכל צבא השמים:
35.זכריה פרק ח פסוק יח - יט
(יח) וַיְהִ֛י דְּבַר־ה֥' צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (יט) כֹּֽה־אָמַ֞ר ה֣' צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־ יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ: פ
