Parshat Vayishlach 5769
Yaakov/Yisrael
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: בראשית פרק לב
25. And Yaakov was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. Berishit 32:25
Late one night a nameless, enigmatic adversary meets a man named Yaakov; at least, Yaakov thought that was his name.
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: ספר בראשית פרק לב
28. And he said to him, What is your name? And he said, Yaakov. 29. And he said, No longer will you be called Yaakov, but Yisrael; for you have struggled with God[1] and with men, and have prevailed. Bereishit 32:28,29
While the identity of this individual is withheld, apparently his statement is accurate, for later God reaffirms the message:
(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: ספר בראשית פרק לה
9. And God appeared to Yaakov again, when he came from Padan-Aram, and blessed him.10. And God said to him, Your name is Yaakov; no longer shall you be called Yaakov, but Yisrael shall be your name; and he called his name Yisrael. Bereishit 35:9,10
While these pronouncements seem straightforward, things may not be as simple as they appear. Although other biblical figures also had name changes, after their new name was bestowed, the old name was never used again. But in the case of Yaakov/Yisrael, the name change doesn’t seem to stick: Avraham was born Avram, but after God changed his name, he never again reverted to the previous form of Avram. One would assume that in similar fashion, from this point onward Yaakov should never again be called Yaakov, but that simply is not the case. God Himself, in subsequent dialogue, addresses him as Yaakov rather than as Yisrael. Perhaps, then, we have not properly understood the “name change”.[2]
When Avraham’s name is changed it is permanent, to the extent that using the old name is halachically proscribed.[3] The Baaley Hatosfot explain that Avraham’s name changed as he underwent a metamorphosis. The new name was given at the juncture at which most Jewish males are given their name – when they are circumcised. Precisely because the new name was part of Avraham’s conversion, the old identity was forfeited. Yaakov, unlike Avraham, was born “Jewish”, was circumcised on the eighth day after his birth and given his name concurrently. His new name must have a different purpose.[4]
We must conclude that Yaakov’s name was not changed; rather, he received an additional name[5]. The implications of this approach must be explored. Suggestions abound, but an overarching explanation into which all the instances fit perfectly and every occurrence is explained still seems lacking. The various approaches are not mutually exclusive, and may complement one another, together giving us a whole picture greater than the sum of its parts:
Rashi[6] suggests that the name Yaakov indicates subservience, while the name Yisrael indicates strength and victory. Varying uses reflect different aspects of Yaakov’s personality that come to light in varying situations. Another view is offered by Meshech Chochma, who sees the different names as expressing the distinction between Yaakov as an individual versus Yisrael as a national identity. Thus, according to Meshech Chochma, God addresses “Yisrael” exclusively when, and only when, there are national issues at hand.[7]
The Netziv[8] proposes that the distinction is between a supernatural aspect (Yisrael), versus a more mundane name (Yaakov) used when natural events or actions are described. Because humans cannot function purely on the spiritual plane, both names are needed.
Each of these suggestion seems to point to an unresolved tension in Yaakov’s life which results in a dual identity.
Unresolved conflicts
While other Patriarchs also experienced tension and conflict, to a great extent their issues were eventually resolved. For example, there is a certain amount of tension in Avraham’s life stemming from the battle for status as his “real” wife between Hagar and Sarah. This conflict is so quickly resolved with the exile of Hagar, that it is hard for us to even admit that this was a serious question. Who is Avraham’s “real” son, Yishmael or Yitzchak? Again, this question is immediately resolved. The conflicts in Avraham’s life are resolved so quickly and efficiently that we are lulled into thinking that they never existed. So, too, with Yitzchak: Who is Yitzchak’s “real” son, the one who would continue the line and the Covenant - Yaakov or Esav? The tension lasts for approximately one chapter and is resolved.
However, when we look at Yaakov, resolutions are scarce. Who is his “real” wife, Rachel or Leah? This is a haunting question; a fair argument could be made for each. Shall we say that the real wife is the woman he first loved? Is it the woman who brought most of Yaakov’s children into the world? Or is it perhaps the woman buried beside him in the ancestral burial ground? And who is Yaakov’s “primary” son, Yosef or Yehuda? The questions seem more intriguing than the answer could possibly be. And now, what, indeed, is his real name - Yaakov or Yisrael? Yaakov’s life is full of unresolved conflicts and tension. It is within these unresolved conflicts that the depth of Yaakov’s identity emerges and his essence is revealed.
The Middle Way
Each of the Patriarchs has a unique spiritual identity: Avraham is associated with Chesed (kindness), Yitzchak is identified with Din (judgment). Yaakov is known as Tiferet (beauty) or Rachamin (compassion). Our first question should be, why? Why is Yaakov associated with Rachamim? [9] Is this identification arbitrary, or is there an intrinsic relationship?
Rachamim
Yaakov represents Rachamim which is the merger of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak[10]. The Vilna Gaon explains that when Yaakov is called Ish Tam – a simple or perhaps “perfect man”- this combination of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak is the nature of his perfection. He is perfect because he is the center, the wonderful balance.[11] But what is Rachamim? How is it distinguished from Chesed? The word Rachamim is etymologically related to rechem, womb. Thus, one might render Rachamim as all-embracing, unconditional love[12] like that of a mother for her child. Just as a mother has this sort of love for her child despite the inevitable physical pain of childbirth and the unavoidable emotional pain of raising the child, so Rachamim is the combination of Din and Chesed. Few people experienced the pain of raising children as acutely as Yaakov. Reuven’s indiscretion and insubordination, Shimon and Levy’s violent adventures, the abuse suffered by Dinah, Yosef’s disappearance and apparent death, the potential loss of Binyamin: the story of Yaakov’s life was one of parental pain.[13]
According to some commentaries[14], Rachamim is the synthesis[15] of Chesed and Din[16], the synthesis of thesis and antithesis. This is the means Yaakov used to cope with the unresolved conflicts in his life.
Another possibility is that instead of synthesis, the relationship may be more accurately described as symbiosis: the new entity (Rachamim) combines Din and Chesed, but each of the pre-existing elements retains its identity as a distinct attribute.[17] This approach is akin to another description of Yaakov: According to the Midrash, Yaakov is associated with the main beam which goes through width of the Mishkan - the “bariach hatichon”[18]. It was Yaakov who brought this beam to Egypt when he went to see Yosef, effectively beginning the Exile.[19] This is the middle beam which holds the edifice together. This is Yaakov, who has the ability to bring together the attributes he has inherited from Avraham and Yitzchak, and hold these two divergent strands together to create the unshakable “middle way”, the supporting beam of what will later become our main conduit to spirituality. This is what it means to be the “middle”, to support the structure, to provide tools for Redemption at the very start of the inevitable Exile.
In fact, Yaakov is the first individual in the Torah to use the word rachamim:
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: ספר בראשית פרק מג
14. And may God Almighty give you mercy before the man, that he may free your other brother, and Binyamin. And if I am to be bereaved of my children, then I am bereaved.
Exile
Binyamin is brought down to Egypt, ostensibly to satisfy the whimsical request of an Egyptian despot. “May God give you rachamim!” is Yaakov’s prayer for his sons. Only when Binyamin is brought to Egypt does the Exile officially begin, for only then will all twelve sons of Yaakov be in Egypt. While the brothers believed that they had sold their brother Yosef into slavery, little did they realize that they were soon to share his plight. When they flagged down the band of passing Yishmaelites, it never dawned on them that they were all part of a larger plan that would bring all of the children of Yaakov to Egypt.
When Yaakov himself finally goes to Egypt, he has a revelation:
ספר בראשית פרק מו
(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
1. And Yisrael traveled with all that he had, and came to Beersheba, and offered sacrifices to the God of his father Yitzchak. 2. And God spoke to Yisrael in the visions of the night, and said, Yaakov, Yaakov. And he said, Here am I. 3. And he said, I am God, the God of your father; fear not to go down to Egypt; for I will there make of you a great nation; 4. I will go down with you to Egypt; and I will also surely bring you up again; and Yosef shall put his hand upon your eyes. 5. And Yaakov rose up from Beersheba; and the sons of Yisrael carried Yaakov their father, and their little ones, and their wives, in the wagons which Pharaoh had sent to carry him.
The entire section is confusing, as the text seesaws between Yisrael and Yaakov. “Yisrael” travels, but “Yaakov” is addressed. Then Yaakov travels, and the children of “Yisrael” carry him. Deciphering the names seems a hopeless task.
Limiting the Exile
The Megaleh Amukot says that when Yaakov prayed for rachamim, it was from God, and not from the Egyptian ruler: He prayed that God’s Attribute of Rachamim should temper the Din of the Exile. This prayer is the reason that the actual period of slavery lasted only 86 years, which is the numerical value of El-ohim[20]. This would be a classic example of Rachamim which fuses Chesed and Din: The children of Avraham are destined to be slaves, apparently for a period of 400 years. But tradition tells us that the 400 years are counted from the birth of Yitzchak and not from the moment the Children of Yaakov begin their sojourn in Egypt.
מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כח
(א) יא כי הנה הסתו עבר אלו ת' שנה שנגזרו על אבותינו במצרים הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים ולא הוא הגשם ולא הוא הסתו אמר ר' תנחומא עיקר טרחותא מיטרא הוא כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים (פירושה שלכך נקרא שמה מרים על שום שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם כי מרים לשון מירור הוא):
FOR LO, THE WINTER IS PAST. This refers to the four hundred years which our ancestors were condemned to be in Egypt. THE RAIN IS OVER AND GONE: this refers to the two hundred and ten years [that they were actually there]. Are not ‘rain’ and ‘winter’ the same thing? R. Tanhuma said: The real hardship [of winter] is its rain. So the real bondage of Israel in Egypt was eighty-six years, from the birth of Miriam. (Explanatory note. She was called Miriam because it says, And they made their lives bitter (Ex. I, 14), because ‘Miriam, means bitterness.) Midrash Rabbah Shir Hashirim 2:28
The duration of the Exile was 210 years, but actual slavery was only for 86 of those years. According to Megaleh Amukot, this is a result of the prayers of Yaakov, and reflects his unique spiritual profile:[21] This is a merger of Chesed and Din. The Exile and enslavement are inevitable, unavoidable. Yaakov prayed, not to cancel these harsh decrees, not to alter the judgment of Gods attribute of Din, but to merge it with God’s attribute of Chesed – 86 years of slavery in place of 400. Indeed, the Talmud teaches that the enslavement was tempered in another way: Yaakov himself was spared slavery:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט/ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:
R. Hiyya b. Abba said in R. Yohanan's name: it was fitting for our father Yaakov to go down into Egypt in iron chains, but his merit saved him, for it is written, I drew them with the cords of a man, with bands of love; and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I laid meat before them.
Slavery should have begun with Yaakov taken down to Egypt in chains, but he was spared the disgrace. Yaakov arrived in Egypt with a royal escort, and was received by Pharaoh himself with full honours. It was the beginning of the slavery, conducted with pomp and circumstance. This combination is Rachamim. The sale of Yosef[22] and Yosef’s ascension to royalty were all part of the greater plan to temper the unavoidable enslavement.[23]
Rachel and Leah
Let us return to another unresolved conflict in Yaakov’s life: Who is his “real” wife? According to the Zohar[24], the real wife of Yaakov was Rachel, and the real wife of Yisrael was Leah. Therefore, the Megaleh Amukot says, as soon as Yaakov returns to the Land of Israel and receives the name Yisrael, Rachel dies.[25] It is as if Yaakov is no more; therefore his soul - mate, is no more. Rachel was the woman Yaakov loved; Leah was the woman who produced the lion’s share of Am Yisrael. The Midrash articulates the issue as follows: The word ‘ikar (‘principal’ wife) is related to ‘akara (childless); when the Torah says Rachel was ‘akara, the message is that she was the principal wife. Nonetheless, Leah is the mother of the nation[26].
The complexity of the issue stems from the nature of Rachamim. Avraham was identified with Chesed, and his wife Sarah, who insists that Yishmael must go, is Din. It is she who displays clear judgment, is able to isolate the black and the white from amidst the grey. Yitzchak, her son, is also identified with Din; he hears the pronouncement of God and unflinchingly executes the decree. There is no grey area. His wife Rivkah is identified with Chesed, hence the test employed by Avraham’s servant to locate the proper spouse for Yitzchak.
Who is Yaakov? A kindly, sensitive tent - dweller. A spiritual man. A man of loving-kindness whom one needs no other reason to love. Rachel, too, is kind, generous, giving. Her self-sacrifice for her sister is unparalleled in the annals of Chesed. Here, at last, is the perfect couple: Similar in temperament and inclination, without the stark differences that characterized the home life of the previous two generations. But something went wrong. A different couple, also destined to unite, never materialized –Esav and Leah.
Esav and Leah were meant to be together,[27] but Esav turns his back on the Divine Plan. He abdicates. A replacement for the powerful Esav in the pantheon of Jewish leaders must be found. Enter Yisrael, the “replacement” spouse for Leah. The merger of Yaakov and Yisrael is paralleled by the merger of Rachel and Leah. In fact, we are told that Rachel and Leah were one soul divided between two bodies.[28]
The original plan was for Yaakov and Rachel to form a home of complete Chesed and for Esav and Leah to form a home of total Din. With these forces joined and working in harmony, the product would become known as Am Yisrael. This plan is frustrated when Esav backs out. He scorns his birthright, rejects his responsibility. Esav’s powers of judgment are not put to use in the service of God, but rather in the service of self, as part of Esav’s rebellion. A void results, a vacuum that must be filled. Yaakov steps up. He takes Esav’s birthright upon himself, acquires the blessing that was meant for Esav, and sets out to fulfill a dual role: to fulfill the destiny of Yaakov and fulfill God’s Covenant with Avraham, while at the same time fulfilling the destiny which Esav has abandoned, which will now be filled by Yisrael.[29]
Yaakov must now leave the tents. He must reinvent himself. He must live a dual life, and he must marry two women. He must be both Yaakov and Yisrael; he must become Rachamim.
The name Yisrael is given to Yaakov as he is about to enter the Land of Israel, having built his family and his wealth, having brought to fruition the blessings meant for Esav. The name Yisrael is bestowed upon him when he has successfully incorporated into his personality the aspects Esav abandoned. The name Yisrael is bestowed upon him after his confrontation with and victory over Esav. He has taken on Esav’s attribute of Din, building Am Yisrael together with Leah, and this is reflected in his new name. But his previous identity, his natural attribute of Chesed, co-exists with Din; he has accepted a dual responsibility, and the duality of his name reflects this. He is married to both Rachel and Leah; he is both Chesed and Din, both Yaakov and Yisrael.
Years later, when Yisrael begins his trip to Egypt, to exile, he is addressed as Yaakov. The other identity, named Yisrael and representing the superior, national, even super-natural identity, is subdued as slavery begins. Subservience, embodied in the name Yaakov (heel) will now be the order of the day. The children of Yisrael cannot but follow: When they sentenced their brother Joseph, son of Yaakov and Rachel, first to death and then to slavery, they turned their backs on the attribute of Chesed shared by Yaakov and Rachel. They did not understand that the sale of their brother would actually result in their own slavery and subservience. They did not see that Din untempered by Chesed would lead to tragedy. This lesson would have to be learned in the long years of exile and enslavement.
It is possible that when the Exile that was curtailed to 86 years, shortened and ameliorated by the merit of Yaakov’s prayers, not all things which needed to be accomplished during exile were achieved.[30] Not all the lessons of exile and slavery were learned. Not all the impurities of the collective soul of Am Yisrael were cleansed. In God’s infinite Mercy and Wisdom, He saw that the Jews needed to leave Egypt sooner than planned. Even one more day of Exile could have had catastrophic consequences.[31] Consequently, Redemption came too soon. Another exile would be necessary to insure that the remaining accomplishments could be achieved. Yaakov/Yisrael would have to continue to vacillate between these two identities, between national strength and subservience. But the Sages assure us that the second Redemption will be the ultimate Redemption, making the Redemption from Egypt seem a minor, secondary episode -- like the name Yaakov and the relative powerlessness it connotes as compared to Yisrael, who has struggled with God and men and triumphed:
מסכת ברכות יב:
תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים, וְכִי מַזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (ירמיה כג) "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם". אָמְרוּ לוֹ, לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר, (בראשית לה) "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְּךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", [דף יג] לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר, וְיַעֲקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מג) "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ "., אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת' - זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת,, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ' - זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. (שם) "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח". תָּנִי רַב יוֹסֵף, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל - צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת:
It has been taught: Ben Zoma said to the Sages: Will the Exodus from Egypt be mentioned in the days of the Messiah? Was it not long ago said: Therefore behold the days come, says the Lord, that they shall no more say: As the Lord lives that brought up the Children of Israel out of the land of Egypt; but, As the Lord lives that brought up and that led the descendents of the house of Israel out of the north country and from all the countries where I had driven them? They replied: This does not mean that the mention of the Exodus from Egypt shall be obliterated, but that the [deliverance from] subjugation to the other kingdoms shall take the first place and the Exodus from Egypt shall become secondary. Similarly you read: Thy name shall not be called any more Yaakov, but Israel shall be thy name. This does not mean that the name Yaakov shall be obliterated, but that Israel shall be the principal name and Yaakov a secondary one. And so it says: Remember not the former things, neither consider the things of old. “Remember not the former things” refers to the subjugation to the other nations; “Neither consider the things of old” refers to the Exodus from Egypt.
When the final Redemption comes, the Exodus from Egypt will be recalled, but, placed in perspective, it will pale in comparison. The Messianic Redemption will be primary. Likewise, in the End of Days, the name Yaakov will be secondary, and the name Yisrael will endure forever. And when the time comes to return from exile, it is the tears of Rachel crying for her children - all of her children, all of Am Yisrael - that are answered: In the Messianic Age, Rachel will be seen as the mother of all of Am Yisrael, finally uniting the divergent attributes and bringing together all of the Tribes of Israel:
ספר ירמיה פרק לא
(יד) כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:(טו) כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
14. Thus says the Lord; A voice was heard in Ramah, lamentation, and bitter weeping; Rachel weeping for her children refused to be comforted for her children, because they were not. 15. Thus says the Lord; Refrain your voice from weeping, and your eyes from tears; for your work shall be rewarded, says the Lord; and they shall come again from the land of the enemy. 16. And there is hope for your future, says the Lord, and your children shall come again to their own border. )Yirmiyahu 31:14-16)
Rachel’s supreme act of Chesed will finally be rewarded in the End of Days. The children of Leah will finally be able to inherit the attributes of Rachel, to temper Din with Chesed and internalize Rachamim. The children of Yaakov and the children of Yisrael are one and the same. So, too, despite the tension we may sometimes sense between the children of Leah and the children of Rachel, we are one family. Although we live in a still-imperfect world, in a world that focuses on differences, in the Messianic Age the truth will be clear, even self-evident: Yisrael and Yaakov are one, Leah and Rachel are one. We are one.
[1] The Hebrew word is Elohim, this is a disagreement whether the word in this instance is holy (meaning God) or mundane referring to something powerful. See Minchat Shai on this verse
מנחת שי על בראשית פרק לב פסוק כט
כי שרית עם אלהים - יש מרז"ל מפרשים אותו קדש ויש מפרשים אותו חול עיין ב"ר וחולין פ' גיד הנשה ועיין מ"ש סוף פ' ויצא:
[2] This observation is made by the Ktav V’Kabbalah, Bereishit 35:10
הכתב והקבלה על בראשית פרק לה פסוק י
ויהיה א"כ משמעות המאמר כאן שלא יקרא מהיום והלאה בשם יעקב אלא בשם ישראל לבד, וזה א"א לומר שהרי הוא ית' בעצמו קראו בשם יעקב (לקמן מ"ו ויאמר יעקב יעקב,)
[3] See Tamud Bavli Brachot 13a
Whoever calls Avraham Avram transgresses a positive precept, since it says, Thy name shall be Avraham. R. Eliezer says: He transgresses a negative command, since it says, Neither shall thy name any more be called Avram.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג/א
תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד [את] שמך אברם
[4] Commentary of Baalei Tosfot Bereishit 35:9
פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק לה פסוק ט
שאלה מטרוניתא לר' עקיבא שאחר שקראו הקב"ה אברהם שוב לא נקרא אברם. ויעקב נקרא בשמו יעקב אע"ף שקראו הקב"ה ישראל. אמר לה אברהם שהיה לו שם גיות שהרי כשנולד עדיין לא נתגייר אברהם וכיון שקראו הקב"ה שם יהדות אין דין לקרותו שם גיות. אבל יעקב שמתחלה נמי קראו הקב"ה יעקב ולא נשתנה שמו אלא על שם כי שרית עם אלהים ליכא חששא לקרותו בשמו הראשון. והא דכתיב לא יקרא עוד שמך יעקב הכי פירושה כלומר לא יאמר עוד שלקחת הברכות ברמאות אלא ישראל יהיה שמך:
[5] Ibn Ezra Bereishit 35:10
אבן עזרא על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לבדו כי גם ישראל:
[6] Rashi Bereishit 35:10, this idea is echoed by Rabbenu Bachya 32:29.
רש"י על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:
[7] Meshech Chochma Bereishit 35:10
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק י
(י) ויקרא את שמו ישראל - הפירוש מפני שלא מצאנו שהשי"ת יאמר בכל התורה על יעקב ישראל רק יעקב וארא אל כו' יעקב בכל מקום שמדבר עליו בעצמו. רק במקום שמדבר בהשתתפותו אל האומה כגון בני ישראל או אלקי ישראל וכי"ב.
[8] Ha’amek Davar Bereishit 35:10, see Rabenu Bachaya 47:29 who see Yaakov as a name indicating physicality, and Yisrael as a name indicative of the spiritual.
העמק דבר על בראשית פרק לה פסוק י
שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ"ש בס' תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל"ב כ"ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' וביארנו שאמר שלא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו'. ואמר לו ה' דמכ"מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראויים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים.
[9] See the comments of the Shla Hakodesh, Shaar Ha’otiot, ot heh, where he explains that Yaakov asking to bless his children before he dies is a manifestation of Rachamim.
[10] See the comments of the Alshech to Shmot 17:8
ספר תורת משה על שמות - פרק יז פסוק ח-יב
עד בא השמש והגיע זמן יעקב. כי אז רחמים של מדת יעקב יגינו על בניו. וזהו אומרו ויהי לשון יחיד, וידיו לשון רבים. שהוא שייחד מדת יצחק למדת אברהם.
[11] See commentary of the Vilna Gaon to the Sifra Deztneuta chapter 3.
פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ג
ולכן יעקב נקרא איש תם שכולל חו"ג כמ"ש בפרשת תרומה דף קס"ט ע"ב דתנינן מאי איש תם כתרגומו שלים כו' עד ואשלים להאי ולהאי ע"ש. וכן אברהם לא נקרא שלם עד שעקד את יצחק שנכלל חסד עם גבורה כידוע וכמ"ש בא"ר דף קל"ח ע"א אברהם אברהם בתרא שלים קדמאה לא שלים כו'.
[12] For more on Rachamim and love see Maharal, Netzach Yisrael chapter 52.
ספר נצח ישראל - פרק נב
שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים:
[13] See Talmud Bavli Shabbat 89b, where God acknowledges the pain that Yaakov endured raising his children.
[14] See Meshech Chochma, Bereishit 35,1.
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק א
ועשה שם מזבח וכו', ויבן שם מזבח כו' כי שם נגלו אליו האלקים - הענין דמדתו של יעקב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים
[15] See comments of the Megaleh Amukot Vay’chi: When Yaakov is buried in the Cave of the Machpela, he resolves the stalemate between chesed and din.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
והנה מדת יעקב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב כמ"ש יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת כשתקברני בשכבות אבותי כי שם אין לב"ד הכרעה לפי שאברהם איש חסד ויצחק בעל דין קשה ואין להם הכרע עד שבא יעקב בעל רחמים והכריע ונמצא כשיהי' הוא קבור שם יהי' חסד ואמת נפגשו (תהלים) שנים מזכין וא' מחייב בטל יחיד במיעוטו והלכה כרבים עז"א המלאך הגואל אותי אות שלי שהוא אמת והוא המלאך הגואל מלא בו'
[16] See comments of Sefer Mavo L’chochmat Hakabbala, Shaar Gimel Chapter 3.
ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ג פרק ג
וכן יעקב היה מרכבה למדת אמת שהיא תפארת רחמים, כי האמת היא התורה והיא רחמים ממוזג בין חסד לדין
[17] Rabbi Soloveitchik felt that in many instances Judaism has unresolved conflicts, and the desired resolution is not synthesis, which would dull both of the initial elements, but rather in the unresolved dialectic the beauty emerges. Thus, Adam is “created” twice: once as an individual, and once as a part of society. Both aspects are true expressions of self, and neither should be lost in the merger.
[18] See Shekel Hakodesh (Rav Moshe DeLeon)
ספר שקל הקדש - לרבי משה די ליאון ז"ל
והוא יסוד הרוח, אמנם כי סוד הענין הזה הוא היתד התקועה ועיקר האמונה כי היא מדרגה העומדת באמצע מכל צד ומכל עבר ועל כן סוד עיקר המרכבה העליונה בסוד שם של שבעים ושתים שמות של מקום, וזהו מזרח, רוח, הבריח התיכון, יעקב, ישראל סבא, תפארת ישראל, צדקה, שמים העליונים, רחמים, משפט, והרבה אחרים שגם בענין זה שמות הרבה, אמנם נפרש ברמזים עניינים אלה בסוד כל אחד ואחד מהם:
[19] See Midrash Tanchuma (Buber Edition) Parshat Terumah section 9
מדרש תנחומא (בובר) פרשת תרומה סימן ט
אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו' (תהלים צו יב), אין אז אלא שירה שאומר להקב"ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב"ה [למשה] שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.
[20] Elo-him= 86 aleph -1, lamed -30, heh-5 yud-10, mem=40.
[21] Megaleh Amukot Parshat Vaera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וארא
והוא סוד גלות מצרים ת' שנה כמנין ב"ד אלו שהסכימו להיות ישראל בגלות. הנה יעקב התפלל אל שדי יתן לכם רחמים ולא נשארו בגלות רק מנין אלהים ז"ש וידבר אלהים אל משה וארא אל וכו' באל שדי שיתן רחמים על שם זה ולא יהיו בגלות רק קושי השיעבוד מנין אלהים.
[22] Midrash Tihilim Psalm 105
מדרש תהילים מזמור קה
ויקרא רעב על הארץ. אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם:
[23] See Sefer Etz Daat Tov parshat Vayigash
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויגש
וישלחני וכו' בתחלה אמר כי מד' היתה זאת למוכרו למצרים מפני מחית הרעב כנז' ועתה חזר והודיע עוד סיבה אחרת יותר נעלמת וביותר תועלת עצום לאין קץ וז"ש וישלחני אלקים לפניכם ובאו' עוד לפניכם פעם אחרת רמז אל משז"ל בתנחומא ראוי היה יעקב ובניו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים ובעבור כבודו הוריד ליוסף בתחלה וגלגל עליו שיהיה מלך וירד אביו בכבוד גדול למצרים וז"ש לפניכם קודם שאתם תרדו כי אילו לא שלחני לפניכם אלא עמכם היינו יורדים בשלשלאות. וגם לרמוז זה חזר שנית להזכיר שם אלקים וישלחני אלקים הוא מדת הדין שגזר עליו להורידו בגלות וריחם קצת עליו שירד בכבוד כנז'.
[24] Zohar Dvarim 281b
רעיא מהימנא ספר דברים פרשת כי תצא דף רפא/ב
ועלייהו אתמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל כגוונא דאית בישראל ארבע אנפין יעקב ישראל רחל לאה ישראל עם לאה יעקב עם רחל
[25] Megale Amukot parshat Vayichi, the name change of Yakov to Yisrael is recorded in chapter 35 verse 10, the death of Rachel follows immediately 35:17-18.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
ובפי' ספרא דצניעותא אמר יעקב כלל זעיר מראשו ועד סופו ר"ל השני פרצופין ממראה מתניו ולמעלה ישראל ממראה מתניו ולמטה יעקב לקח שתיהן לאה ורחל נגד פרצוף ישראל לאה נגד פרצוף יעקב רחל והראיה כשנקרא שמו ישראל מיד מתה רחל והיינו קאמר מתה עלי רחל בסיבתי שאני נקראתי ישראל לכן באותו פרק מתה מיד רחל לכן אמר ויתחזק ישראל וישב על המטה קראו בשם ישראל לפי שעבור זה השם מתה
[26] See Midrash Rabba Bereishit 71:2
מדרש רבה בראשית פרשה עא פסקה ב
ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב לא לאה ורחל עקרה א"ר יצחק רחל היתה עיקרו של בית כמה שנאמר ורחל עקרה עיקרה רחל א"ר אבא בר כהנא רוב מסובין עיקר של לאה היו לפיכך עושים רחל עיקר ורחל עקרה רחל היתה עיקרו של בית
R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: When the Patriarch Yaakov saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children! ' Eventually he gave thanks for her, as it says, And Israel bowed down [in thanksgiving] for the bed's head (Gen. XLVII, 31): who was the head of our father Yaakov's bed? surely Leah.
BUT RACHEL WAS AKARAH-E.V. BARREN (XXIX, 31). R. Isaac said: Rachel was the chief of the house (the main wife), as it says, BUT RACHEL WAS AKARAH, which means, she was the chief (‘ikar) of the house. R. Abba b. Kahana said: The majority of those who dined [at Yaakov's table] were Leah's children, therefore Rachel was declared the principal.
[27] See Rashi Bereishit 29:17
רש"י על בראשית פרק כט פסוק יז
(יז) רכות - (ב"ב קכ"ג) שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
[28] Shaarei Leshem, chelek bet siman bet chapter 3.
[29] See Shem Mishmuel Vayetze 5679
ספר שם משמואל פרשת ויצא - שנת תרע"ט
ויש לומר שזה עצמו הי' ענין רחל ולאה. דבזוה"ק שרחל היא דוגמת עלמא דאתגליא ולאה דוגמת עלמא דאתכסיא. ולפי מה שהגדנו לעיל קל יותר לזכות למעלות הגבוהות ע"י סור מרע, וע"כ י"ל שלאה שהיא דוגמת עלמא דאתכסיא ובודאי הפירוש שיש בה הארות גדולות מעלמא דאתכסיא זכתה בהן ע"י סור מרע, ורחל היו לה הארות מעלמא דאתגליא זכתה בהן ע"י עשה טוב, וא"כ הן מותאמות לעומת תעודת יעקב ועשו, עץ החיים ועץ הדטו"ר:
ומעתה לפי הכוונה שהיתה ביצירת יעקב ועשו, שזה יזכה ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, הי' זיווגם מתחילת היצירה נאות להם רחל ליעקב ולאה לעשו, ובודאי כך הי' בהכרזת המלאך בת פלוני לפלוני רחל ליעקב ולאה לעשו [כי ההכרזה הוא לעולם לפי מה שהוא מוכן לזה, וכן הוא בזוה"ק שאם אדם קלקל מעשיו מונעים ממנו בת זיווגו, מכלל שהכרזת הזיווג לפי מה שהוא מוכן לעשות ולא לפי מעשיו של אח"כ, וכן בדין שהבחירה חפשית, והדברים עתיקים]:
[30] See comments of the Beit Halevi Shmot 3:11: The premature redemption caused the need for a subsequent exile.
ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר (שם) ודור רביעי ישובו הנה, אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני
וידוע פירוש אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם דוקא. רק דידוע דלפי פעולותיו הוא נקרא, כשמנהיג העולם ברחמים נקרא רחום ואם בחנינה נקרא חנון וכן בכל המידות, וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו, פירוש דישאלוני באיזו בחינה היא הגאולה אם מגיע להם ע"פ הדין מברית בין הבתרים או בבחינה אחרת. וכן ישאלו באיזו אופן וסדר תהיה הגאולה, דלפי אופן של הגאולה שמו עתה. וזה לשון הרמב"ן כלומר באיזו מידה הוא שלוח להם. וכיון דהגאולה היה באמצע הזמן על סמך שישלימו בגלות אחר והגאולה דכעת היא רק הכנה כדי שיוכלו להגאל אח"כ לעתיד וכמו שכתבנו דאם לא היה אז הגאולה לא היו נגאלים לעולם, א"כ היה נקרא אז אהיה אשר אהיה דפירושו אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר, דעתה הכנה לגאולה השניה, וזהו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה שהודיעו באיזו אופן גואלם עתה, ורק לבני ישראל משום דדי לצרה בשעתה לא הודיע להם רק אהיה, וזהו שאמר לבני ישראל עלילותיו, דלהם לא הודיע רק המעשה והפעולה שפועל להם עתה שיגאלם:
[31] This is a teaching cited in the name of the Arizal, see Beit Halevi Drush #2,
ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ב
והגם כי לא ראיתי הדברים כתובים כן על ספר, הנני מסביר לי כן מה שראיתי במחברים הביאו דברי קדוש ה' האר"י ז"ל שכתב שאם היו עוד במצרים היו נכנסים בשער החמישים של הטומאה ולא היו נגאלים לעולם, ואין אתנו יודע בנסתרות,
Also see Zohar Chadosh Yiro
זהר חדש פרשת יתרו מאמר למה נזכר נ' פעמים יציאת מצרים
א"ל ת"ח ברי, קב"ה לא אתני עם אברהם, אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא. דודאי ישראל כד הוו במצרים, אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה, אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין:
ועוד, דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. מה דלא אתני עם אברהם, אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון:
Yaakov/Yisrael
© 2008 Rabbi Ari Kahn
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: בראשית פרק לב
25. And Yaakov was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. Berishit 32:25
Late one night a nameless, enigmatic adversary meets a man named Yaakov; at least, Yaakov thought that was his name.
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: ספר בראשית פרק לב
28. And he said to him, What is your name? And he said, Yaakov. 29. And he said, No longer will you be called Yaakov, but Yisrael; for you have struggled with God[1] and with men, and have prevailed. Bereishit 32:28,29
While the identity of this individual is withheld, apparently his statement is accurate, for later God reaffirms the message:
(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: ספר בראשית פרק לה
9. And God appeared to Yaakov again, when he came from Padan-Aram, and blessed him.10. And God said to him, Your name is Yaakov; no longer shall you be called Yaakov, but Yisrael shall be your name; and he called his name Yisrael. Bereishit 35:9,10
While these pronouncements seem straightforward, things may not be as simple as they appear. Although other biblical figures also had name changes, after their new name was bestowed, the old name was never used again. But in the case of Yaakov/Yisrael, the name change doesn’t seem to stick: Avraham was born Avram, but after God changed his name, he never again reverted to the previous form of Avram. One would assume that in similar fashion, from this point onward Yaakov should never again be called Yaakov, but that simply is not the case. God Himself, in subsequent dialogue, addresses him as Yaakov rather than as Yisrael. Perhaps, then, we have not properly understood the “name change”.[2]
When Avraham’s name is changed it is permanent, to the extent that using the old name is halachically proscribed.[3] The Baaley Hatosfot explain that Avraham’s name changed as he underwent a metamorphosis. The new name was given at the juncture at which most Jewish males are given their name – when they are circumcised. Precisely because the new name was part of Avraham’s conversion, the old identity was forfeited. Yaakov, unlike Avraham, was born “Jewish”, was circumcised on the eighth day after his birth and given his name concurrently. His new name must have a different purpose.[4]
We must conclude that Yaakov’s name was not changed; rather, he received an additional name[5]. The implications of this approach must be explored. Suggestions abound, but an overarching explanation into which all the instances fit perfectly and every occurrence is explained still seems lacking. The various approaches are not mutually exclusive, and may complement one another, together giving us a whole picture greater than the sum of its parts:
Rashi[6] suggests that the name Yaakov indicates subservience, while the name Yisrael indicates strength and victory. Varying uses reflect different aspects of Yaakov’s personality that come to light in varying situations. Another view is offered by Meshech Chochma, who sees the different names as expressing the distinction between Yaakov as an individual versus Yisrael as a national identity. Thus, according to Meshech Chochma, God addresses “Yisrael” exclusively when, and only when, there are national issues at hand.[7]
The Netziv[8] proposes that the distinction is between a supernatural aspect (Yisrael), versus a more mundane name (Yaakov) used when natural events or actions are described. Because humans cannot function purely on the spiritual plane, both names are needed.
Each of these suggestion seems to point to an unresolved tension in Yaakov’s life which results in a dual identity.
Unresolved conflicts
While other Patriarchs also experienced tension and conflict, to a great extent their issues were eventually resolved. For example, there is a certain amount of tension in Avraham’s life stemming from the battle for status as his “real” wife between Hagar and Sarah. This conflict is so quickly resolved with the exile of Hagar, that it is hard for us to even admit that this was a serious question. Who is Avraham’s “real” son, Yishmael or Yitzchak? Again, this question is immediately resolved. The conflicts in Avraham’s life are resolved so quickly and efficiently that we are lulled into thinking that they never existed. So, too, with Yitzchak: Who is Yitzchak’s “real” son, the one who would continue the line and the Covenant - Yaakov or Esav? The tension lasts for approximately one chapter and is resolved.
However, when we look at Yaakov, resolutions are scarce. Who is his “real” wife, Rachel or Leah? This is a haunting question; a fair argument could be made for each. Shall we say that the real wife is the woman he first loved? Is it the woman who brought most of Yaakov’s children into the world? Or is it perhaps the woman buried beside him in the ancestral burial ground? And who is Yaakov’s “primary” son, Yosef or Yehuda? The questions seem more intriguing than the answer could possibly be. And now, what, indeed, is his real name - Yaakov or Yisrael? Yaakov’s life is full of unresolved conflicts and tension. It is within these unresolved conflicts that the depth of Yaakov’s identity emerges and his essence is revealed.
The Middle Way
Each of the Patriarchs has a unique spiritual identity: Avraham is associated with Chesed (kindness), Yitzchak is identified with Din (judgment). Yaakov is known as Tiferet (beauty) or Rachamin (compassion). Our first question should be, why? Why is Yaakov associated with Rachamim? [9] Is this identification arbitrary, or is there an intrinsic relationship?
Rachamim
Yaakov represents Rachamim which is the merger of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak[10]. The Vilna Gaon explains that when Yaakov is called Ish Tam – a simple or perhaps “perfect man”- this combination of the Chesed of Avraham and the Din of Yitzchak is the nature of his perfection. He is perfect because he is the center, the wonderful balance.[11] But what is Rachamim? How is it distinguished from Chesed? The word Rachamim is etymologically related to rechem, womb. Thus, one might render Rachamim as all-embracing, unconditional love[12] like that of a mother for her child. Just as a mother has this sort of love for her child despite the inevitable physical pain of childbirth and the unavoidable emotional pain of raising the child, so Rachamim is the combination of Din and Chesed. Few people experienced the pain of raising children as acutely as Yaakov. Reuven’s indiscretion and insubordination, Shimon and Levy’s violent adventures, the abuse suffered by Dinah, Yosef’s disappearance and apparent death, the potential loss of Binyamin: the story of Yaakov’s life was one of parental pain.[13]
According to some commentaries[14], Rachamim is the synthesis[15] of Chesed and Din[16], the synthesis of thesis and antithesis. This is the means Yaakov used to cope with the unresolved conflicts in his life.
Another possibility is that instead of synthesis, the relationship may be more accurately described as symbiosis: the new entity (Rachamim) combines Din and Chesed, but each of the pre-existing elements retains its identity as a distinct attribute.[17] This approach is akin to another description of Yaakov: According to the Midrash, Yaakov is associated with the main beam which goes through width of the Mishkan - the “bariach hatichon”[18]. It was Yaakov who brought this beam to Egypt when he went to see Yosef, effectively beginning the Exile.[19] This is the middle beam which holds the edifice together. This is Yaakov, who has the ability to bring together the attributes he has inherited from Avraham and Yitzchak, and hold these two divergent strands together to create the unshakable “middle way”, the supporting beam of what will later become our main conduit to spirituality. This is what it means to be the “middle”, to support the structure, to provide tools for Redemption at the very start of the inevitable Exile.
In fact, Yaakov is the first individual in the Torah to use the word rachamim:
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: ספר בראשית פרק מג
14. And may God Almighty give you mercy before the man, that he may free your other brother, and Binyamin. And if I am to be bereaved of my children, then I am bereaved.
Exile
Binyamin is brought down to Egypt, ostensibly to satisfy the whimsical request of an Egyptian despot. “May God give you rachamim!” is Yaakov’s prayer for his sons. Only when Binyamin is brought to Egypt does the Exile officially begin, for only then will all twelve sons of Yaakov be in Egypt. While the brothers believed that they had sold their brother Yosef into slavery, little did they realize that they were soon to share his plight. When they flagged down the band of passing Yishmaelites, it never dawned on them that they were all part of a larger plan that would bring all of the children of Yaakov to Egypt.
When Yaakov himself finally goes to Egypt, he has a revelation:
ספר בראשית פרק מו
(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:
1. And Yisrael traveled with all that he had, and came to Beersheba, and offered sacrifices to the God of his father Yitzchak. 2. And God spoke to Yisrael in the visions of the night, and said, Yaakov, Yaakov. And he said, Here am I. 3. And he said, I am God, the God of your father; fear not to go down to Egypt; for I will there make of you a great nation; 4. I will go down with you to Egypt; and I will also surely bring you up again; and Yosef shall put his hand upon your eyes. 5. And Yaakov rose up from Beersheba; and the sons of Yisrael carried Yaakov their father, and their little ones, and their wives, in the wagons which Pharaoh had sent to carry him.
The entire section is confusing, as the text seesaws between Yisrael and Yaakov. “Yisrael” travels, but “Yaakov” is addressed. Then Yaakov travels, and the children of “Yisrael” carry him. Deciphering the names seems a hopeless task.
Limiting the Exile
The Megaleh Amukot says that when Yaakov prayed for rachamim, it was from God, and not from the Egyptian ruler: He prayed that God’s Attribute of Rachamim should temper the Din of the Exile. This prayer is the reason that the actual period of slavery lasted only 86 years, which is the numerical value of El-ohim[20]. This would be a classic example of Rachamim which fuses Chesed and Din: The children of Avraham are destined to be slaves, apparently for a period of 400 years. But tradition tells us that the 400 years are counted from the birth of Yitzchak and not from the moment the Children of Yaakov begin their sojourn in Egypt.
מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כח
(א) יא כי הנה הסתו עבר אלו ת' שנה שנגזרו על אבותינו במצרים הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים ולא הוא הגשם ולא הוא הסתו אמר ר' תנחומא עיקר טרחותא מיטרא הוא כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים (פירושה שלכך נקרא שמה מרים על שום שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם כי מרים לשון מירור הוא):
FOR LO, THE WINTER IS PAST. This refers to the four hundred years which our ancestors were condemned to be in Egypt. THE RAIN IS OVER AND GONE: this refers to the two hundred and ten years [that they were actually there]. Are not ‘rain’ and ‘winter’ the same thing? R. Tanhuma said: The real hardship [of winter] is its rain. So the real bondage of Israel in Egypt was eighty-six years, from the birth of Miriam. (Explanatory note. She was called Miriam because it says, And they made their lives bitter (Ex. I, 14), because ‘Miriam, means bitterness.) Midrash Rabbah Shir Hashirim 2:28
The duration of the Exile was 210 years, but actual slavery was only for 86 of those years. According to Megaleh Amukot, this is a result of the prayers of Yaakov, and reflects his unique spiritual profile:[21] This is a merger of Chesed and Din. The Exile and enslavement are inevitable, unavoidable. Yaakov prayed, not to cancel these harsh decrees, not to alter the judgment of Gods attribute of Din, but to merge it with God’s attribute of Chesed – 86 years of slavery in place of 400. Indeed, the Talmud teaches that the enslavement was tempered in another way: Yaakov himself was spared slavery:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט/ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:
R. Hiyya b. Abba said in R. Yohanan's name: it was fitting for our father Yaakov to go down into Egypt in iron chains, but his merit saved him, for it is written, I drew them with the cords of a man, with bands of love; and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I laid meat before them.
Slavery should have begun with Yaakov taken down to Egypt in chains, but he was spared the disgrace. Yaakov arrived in Egypt with a royal escort, and was received by Pharaoh himself with full honours. It was the beginning of the slavery, conducted with pomp and circumstance. This combination is Rachamim. The sale of Yosef[22] and Yosef’s ascension to royalty were all part of the greater plan to temper the unavoidable enslavement.[23]
Rachel and Leah
Let us return to another unresolved conflict in Yaakov’s life: Who is his “real” wife? According to the Zohar[24], the real wife of Yaakov was Rachel, and the real wife of Yisrael was Leah. Therefore, the Megaleh Amukot says, as soon as Yaakov returns to the Land of Israel and receives the name Yisrael, Rachel dies.[25] It is as if Yaakov is no more; therefore his soul - mate, is no more. Rachel was the woman Yaakov loved; Leah was the woman who produced the lion’s share of Am Yisrael. The Midrash articulates the issue as follows: The word ‘ikar (‘principal’ wife) is related to ‘akara (childless); when the Torah says Rachel was ‘akara, the message is that she was the principal wife. Nonetheless, Leah is the mother of the nation[26].
The complexity of the issue stems from the nature of Rachamim. Avraham was identified with Chesed, and his wife Sarah, who insists that Yishmael must go, is Din. It is she who displays clear judgment, is able to isolate the black and the white from amidst the grey. Yitzchak, her son, is also identified with Din; he hears the pronouncement of God and unflinchingly executes the decree. There is no grey area. His wife Rivkah is identified with Chesed, hence the test employed by Avraham’s servant to locate the proper spouse for Yitzchak.
Who is Yaakov? A kindly, sensitive tent - dweller. A spiritual man. A man of loving-kindness whom one needs no other reason to love. Rachel, too, is kind, generous, giving. Her self-sacrifice for her sister is unparalleled in the annals of Chesed. Here, at last, is the perfect couple: Similar in temperament and inclination, without the stark differences that characterized the home life of the previous two generations. But something went wrong. A different couple, also destined to unite, never materialized –Esav and Leah.
Esav and Leah were meant to be together,[27] but Esav turns his back on the Divine Plan. He abdicates. A replacement for the powerful Esav in the pantheon of Jewish leaders must be found. Enter Yisrael, the “replacement” spouse for Leah. The merger of Yaakov and Yisrael is paralleled by the merger of Rachel and Leah. In fact, we are told that Rachel and Leah were one soul divided between two bodies.[28]
The original plan was for Yaakov and Rachel to form a home of complete Chesed and for Esav and Leah to form a home of total Din. With these forces joined and working in harmony, the product would become known as Am Yisrael. This plan is frustrated when Esav backs out. He scorns his birthright, rejects his responsibility. Esav’s powers of judgment are not put to use in the service of God, but rather in the service of self, as part of Esav’s rebellion. A void results, a vacuum that must be filled. Yaakov steps up. He takes Esav’s birthright upon himself, acquires the blessing that was meant for Esav, and sets out to fulfill a dual role: to fulfill the destiny of Yaakov and fulfill God’s Covenant with Avraham, while at the same time fulfilling the destiny which Esav has abandoned, which will now be filled by Yisrael.[29]
Yaakov must now leave the tents. He must reinvent himself. He must live a dual life, and he must marry two women. He must be both Yaakov and Yisrael; he must become Rachamim.
The name Yisrael is given to Yaakov as he is about to enter the Land of Israel, having built his family and his wealth, having brought to fruition the blessings meant for Esav. The name Yisrael is bestowed upon him when he has successfully incorporated into his personality the aspects Esav abandoned. The name Yisrael is bestowed upon him after his confrontation with and victory over Esav. He has taken on Esav’s attribute of Din, building Am Yisrael together with Leah, and this is reflected in his new name. But his previous identity, his natural attribute of Chesed, co-exists with Din; he has accepted a dual responsibility, and the duality of his name reflects this. He is married to both Rachel and Leah; he is both Chesed and Din, both Yaakov and Yisrael.
Years later, when Yisrael begins his trip to Egypt, to exile, he is addressed as Yaakov. The other identity, named Yisrael and representing the superior, national, even super-natural identity, is subdued as slavery begins. Subservience, embodied in the name Yaakov (heel) will now be the order of the day. The children of Yisrael cannot but follow: When they sentenced their brother Joseph, son of Yaakov and Rachel, first to death and then to slavery, they turned their backs on the attribute of Chesed shared by Yaakov and Rachel. They did not understand that the sale of their brother would actually result in their own slavery and subservience. They did not see that Din untempered by Chesed would lead to tragedy. This lesson would have to be learned in the long years of exile and enslavement.
It is possible that when the Exile that was curtailed to 86 years, shortened and ameliorated by the merit of Yaakov’s prayers, not all things which needed to be accomplished during exile were achieved.[30] Not all the lessons of exile and slavery were learned. Not all the impurities of the collective soul of Am Yisrael were cleansed. In God’s infinite Mercy and Wisdom, He saw that the Jews needed to leave Egypt sooner than planned. Even one more day of Exile could have had catastrophic consequences.[31] Consequently, Redemption came too soon. Another exile would be necessary to insure that the remaining accomplishments could be achieved. Yaakov/Yisrael would have to continue to vacillate between these two identities, between national strength and subservience. But the Sages assure us that the second Redemption will be the ultimate Redemption, making the Redemption from Egypt seem a minor, secondary episode -- like the name Yaakov and the relative powerlessness it connotes as compared to Yisrael, who has struggled with God and men and triumphed:
מסכת ברכות יב:
תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים, וְכִי מַזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (ירמיה כג) "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם". אָמְרוּ לוֹ, לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר, (בראשית לה) "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְּךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", [דף יג] לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר, וְיַעֲקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מג) "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ "., אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת' - זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת,, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ' - זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. (שם) "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה, עַתָּה תִצְמָח". תָּנִי רַב יוֹסֵף, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל - צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת:
It has been taught: Ben Zoma said to the Sages: Will the Exodus from Egypt be mentioned in the days of the Messiah? Was it not long ago said: Therefore behold the days come, says the Lord, that they shall no more say: As the Lord lives that brought up the Children of Israel out of the land of Egypt; but, As the Lord lives that brought up and that led the descendents of the house of Israel out of the north country and from all the countries where I had driven them? They replied: This does not mean that the mention of the Exodus from Egypt shall be obliterated, but that the [deliverance from] subjugation to the other kingdoms shall take the first place and the Exodus from Egypt shall become secondary. Similarly you read: Thy name shall not be called any more Yaakov, but Israel shall be thy name. This does not mean that the name Yaakov shall be obliterated, but that Israel shall be the principal name and Yaakov a secondary one. And so it says: Remember not the former things, neither consider the things of old. “Remember not the former things” refers to the subjugation to the other nations; “Neither consider the things of old” refers to the Exodus from Egypt.
When the final Redemption comes, the Exodus from Egypt will be recalled, but, placed in perspective, it will pale in comparison. The Messianic Redemption will be primary. Likewise, in the End of Days, the name Yaakov will be secondary, and the name Yisrael will endure forever. And when the time comes to return from exile, it is the tears of Rachel crying for her children - all of her children, all of Am Yisrael - that are answered: In the Messianic Age, Rachel will be seen as the mother of all of Am Yisrael, finally uniting the divergent attributes and bringing together all of the Tribes of Israel:
ספר ירמיה פרק לא
(יד) כֹּה אָמַר ה’ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:(טו) כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
14. Thus says the Lord; A voice was heard in Ramah, lamentation, and bitter weeping; Rachel weeping for her children refused to be comforted for her children, because they were not. 15. Thus says the Lord; Refrain your voice from weeping, and your eyes from tears; for your work shall be rewarded, says the Lord; and they shall come again from the land of the enemy. 16. And there is hope for your future, says the Lord, and your children shall come again to their own border. )Yirmiyahu 31:14-16)
Rachel’s supreme act of Chesed will finally be rewarded in the End of Days. The children of Leah will finally be able to inherit the attributes of Rachel, to temper Din with Chesed and internalize Rachamim. The children of Yaakov and the children of Yisrael are one and the same. So, too, despite the tension we may sometimes sense between the children of Leah and the children of Rachel, we are one family. Although we live in a still-imperfect world, in a world that focuses on differences, in the Messianic Age the truth will be clear, even self-evident: Yisrael and Yaakov are one, Leah and Rachel are one. We are one.
[1] The Hebrew word is Elohim, this is a disagreement whether the word in this instance is holy (meaning God) or mundane referring to something powerful. See Minchat Shai on this verse
מנחת שי על בראשית פרק לב פסוק כט
כי שרית עם אלהים - יש מרז"ל מפרשים אותו קדש ויש מפרשים אותו חול עיין ב"ר וחולין פ' גיד הנשה ועיין מ"ש סוף פ' ויצא:
[2] This observation is made by the Ktav V’Kabbalah, Bereishit 35:10
הכתב והקבלה על בראשית פרק לה פסוק י
ויהיה א"כ משמעות המאמר כאן שלא יקרא מהיום והלאה בשם יעקב אלא בשם ישראל לבד, וזה א"א לומר שהרי הוא ית' בעצמו קראו בשם יעקב (לקמן מ"ו ויאמר יעקב יעקב,)
[3] See Tamud Bavli Brachot 13a
Whoever calls Avraham Avram transgresses a positive precept, since it says, Thy name shall be Avraham. R. Eliezer says: He transgresses a negative command, since it says, Neither shall thy name any more be called Avram.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג/א
תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד [את] שמך אברם
[4] Commentary of Baalei Tosfot Bereishit 35:9
פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק לה פסוק ט
שאלה מטרוניתא לר' עקיבא שאחר שקראו הקב"ה אברהם שוב לא נקרא אברם. ויעקב נקרא בשמו יעקב אע"ף שקראו הקב"ה ישראל. אמר לה אברהם שהיה לו שם גיות שהרי כשנולד עדיין לא נתגייר אברהם וכיון שקראו הקב"ה שם יהדות אין דין לקרותו שם גיות. אבל יעקב שמתחלה נמי קראו הקב"ה יעקב ולא נשתנה שמו אלא על שם כי שרית עם אלהים ליכא חששא לקרותו בשמו הראשון. והא דכתיב לא יקרא עוד שמך יעקב הכי פירושה כלומר לא יאמר עוד שלקחת הברכות ברמאות אלא ישראל יהיה שמך:
[5] Ibn Ezra Bereishit 35:10
אבן עזרא על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לבדו כי גם ישראל:
[6] Rashi Bereishit 35:10, this idea is echoed by Rabbenu Bachya 32:29.
רש"י על בראשית פרק לה פסוק י
לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:
[7] Meshech Chochma Bereishit 35:10
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק י
(י) ויקרא את שמו ישראל - הפירוש מפני שלא מצאנו שהשי"ת יאמר בכל התורה על יעקב ישראל רק יעקב וארא אל כו' יעקב בכל מקום שמדבר עליו בעצמו. רק במקום שמדבר בהשתתפותו אל האומה כגון בני ישראל או אלקי ישראל וכי"ב.
[8] Ha’amek Davar Bereishit 35:10, see Rabenu Bachaya 47:29 who see Yaakov as a name indicating physicality, and Yisrael as a name indicative of the spiritual.
העמק דבר על בראשית פרק לה פסוק י
שמך יעקב. ודאי שמך יעקב. שמורה על הליכות הטבע כמ"ש בס' תולדת דלהכי אחז בעקב עשו. דאלו לפי הנהגה נסית לא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כמו שאמר המלאך ליעקב לעיל ל"ב כ"ט לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' וביארנו שאמר שלא הי' צריך לאחוז בעקב עשו כי שרית עם אלהים וגו'. ואמר לו ה' דמכ"מ ודאי שמך יעקב הנך צריך לזה השם שלא הכל ראויים לנס ולהשתרר עם אלהים ועם אנשים.
[9] See the comments of the Shla Hakodesh, Shaar Ha’otiot, ot heh, where he explains that Yaakov asking to bless his children before he dies is a manifestation of Rachamim.
[10] See the comments of the Alshech to Shmot 17:8
ספר תורת משה על שמות - פרק יז פסוק ח-יב
עד בא השמש והגיע זמן יעקב. כי אז רחמים של מדת יעקב יגינו על בניו. וזהו אומרו ויהי לשון יחיד, וידיו לשון רבים. שהוא שייחד מדת יצחק למדת אברהם.
[11] See commentary of the Vilna Gaon to the Sifra Deztneuta chapter 3.
פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ג
ולכן יעקב נקרא איש תם שכולל חו"ג כמ"ש בפרשת תרומה דף קס"ט ע"ב דתנינן מאי איש תם כתרגומו שלים כו' עד ואשלים להאי ולהאי ע"ש. וכן אברהם לא נקרא שלם עד שעקד את יצחק שנכלל חסד עם גבורה כידוע וכמ"ש בא"ר דף קל"ח ע"א אברהם אברהם בתרא שלים קדמאה לא שלים כו'.
[12] For more on Rachamim and love see Maharal, Netzach Yisrael chapter 52.
ספר נצח ישראל - פרק נב
שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים:
[13] See Talmud Bavli Shabbat 89b, where God acknowledges the pain that Yaakov endured raising his children.
[14] See Meshech Chochma, Bereishit 35,1.
משך חכמה על בראשית פרק לה פסוק א
ועשה שם מזבח וכו', ויבן שם מזבח כו' כי שם נגלו אליו האלקים - הענין דמדתו של יעקב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים
[15] See comments of the Megaleh Amukot Vay’chi: When Yaakov is buried in the Cave of the Machpela, he resolves the stalemate between chesed and din.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
והנה מדת יעקב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב כמ"ש יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת כשתקברני בשכבות אבותי כי שם אין לב"ד הכרעה לפי שאברהם איש חסד ויצחק בעל דין קשה ואין להם הכרע עד שבא יעקב בעל רחמים והכריע ונמצא כשיהי' הוא קבור שם יהי' חסד ואמת נפגשו (תהלים) שנים מזכין וא' מחייב בטל יחיד במיעוטו והלכה כרבים עז"א המלאך הגואל אותי אות שלי שהוא אמת והוא המלאך הגואל מלא בו'
[16] See comments of Sefer Mavo L’chochmat Hakabbala, Shaar Gimel Chapter 3.
ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ג פרק ג
וכן יעקב היה מרכבה למדת אמת שהיא תפארת רחמים, כי האמת היא התורה והיא רחמים ממוזג בין חסד לדין
[17] Rabbi Soloveitchik felt that in many instances Judaism has unresolved conflicts, and the desired resolution is not synthesis, which would dull both of the initial elements, but rather in the unresolved dialectic the beauty emerges. Thus, Adam is “created” twice: once as an individual, and once as a part of society. Both aspects are true expressions of self, and neither should be lost in the merger.
[18] See Shekel Hakodesh (Rav Moshe DeLeon)
ספר שקל הקדש - לרבי משה די ליאון ז"ל
והוא יסוד הרוח, אמנם כי סוד הענין הזה הוא היתד התקועה ועיקר האמונה כי היא מדרגה העומדת באמצע מכל צד ומכל עבר ועל כן סוד עיקר המרכבה העליונה בסוד שם של שבעים ושתים שמות של מקום, וזהו מזרח, רוח, הבריח התיכון, יעקב, ישראל סבא, תפארת ישראל, צדקה, שמים העליונים, רחמים, משפט, והרבה אחרים שגם בענין זה שמות הרבה, אמנם נפרש ברמזים עניינים אלה בסוד כל אחד ואחד מהם:
[19] See Midrash Tanchuma (Buber Edition) Parshat Terumah section 9
מדרש תנחומא (בובר) פרשת תרומה סימן ט
אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו' (תהלים צו יב), אין אז אלא שירה שאומר להקב"ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב"ה [למשה] שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.
[20] Elo-him= 86 aleph -1, lamed -30, heh-5 yud-10, mem=40.
[21] Megaleh Amukot Parshat Vaera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וארא
והוא סוד גלות מצרים ת' שנה כמנין ב"ד אלו שהסכימו להיות ישראל בגלות. הנה יעקב התפלל אל שדי יתן לכם רחמים ולא נשארו בגלות רק מנין אלהים ז"ש וידבר אלהים אל משה וארא אל וכו' באל שדי שיתן רחמים על שם זה ולא יהיו בגלות רק קושי השיעבוד מנין אלהים.
[22] Midrash Tihilim Psalm 105
מדרש תהילים מזמור קה
ויקרא רעב על הארץ. אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם:
[23] See Sefer Etz Daat Tov parshat Vayigash
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויגש
וישלחני וכו' בתחלה אמר כי מד' היתה זאת למוכרו למצרים מפני מחית הרעב כנז' ועתה חזר והודיע עוד סיבה אחרת יותר נעלמת וביותר תועלת עצום לאין קץ וז"ש וישלחני אלקים לפניכם ובאו' עוד לפניכם פעם אחרת רמז אל משז"ל בתנחומא ראוי היה יעקב ובניו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים ובעבור כבודו הוריד ליוסף בתחלה וגלגל עליו שיהיה מלך וירד אביו בכבוד גדול למצרים וז"ש לפניכם קודם שאתם תרדו כי אילו לא שלחני לפניכם אלא עמכם היינו יורדים בשלשלאות. וגם לרמוז זה חזר שנית להזכיר שם אלקים וישלחני אלקים הוא מדת הדין שגזר עליו להורידו בגלות וריחם קצת עליו שירד בכבוד כנז'.
[24] Zohar Dvarim 281b
רעיא מהימנא ספר דברים פרשת כי תצא דף רפא/ב
ועלייהו אתמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל כגוונא דאית בישראל ארבע אנפין יעקב ישראל רחל לאה ישראל עם לאה יעקב עם רחל
[25] Megale Amukot parshat Vayichi, the name change of Yakov to Yisrael is recorded in chapter 35 verse 10, the death of Rachel follows immediately 35:17-18.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי
ובפי' ספרא דצניעותא אמר יעקב כלל זעיר מראשו ועד סופו ר"ל השני פרצופין ממראה מתניו ולמעלה ישראל ממראה מתניו ולמטה יעקב לקח שתיהן לאה ורחל נגד פרצוף ישראל לאה נגד פרצוף יעקב רחל והראיה כשנקרא שמו ישראל מיד מתה רחל והיינו קאמר מתה עלי רחל בסיבתי שאני נקראתי ישראל לכן באותו פרק מתה מיד רחל לכן אמר ויתחזק ישראל וישב על המטה קראו בשם ישראל לפי שעבור זה השם מתה
[26] See Midrash Rabba Bereishit 71:2
מדרש רבה בראשית פרשה עא פסקה ב
ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב לא לאה ורחל עקרה א"ר יצחק רחל היתה עיקרו של בית כמה שנאמר ורחל עקרה עיקרה רחל א"ר אבא בר כהנא רוב מסובין עיקר של לאה היו לפיכך עושים רחל עיקר ורחל עקרה רחל היתה עיקרו של בית
R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: When the Patriarch Yaakov saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children! ' Eventually he gave thanks for her, as it says, And Israel bowed down [in thanksgiving] for the bed's head (Gen. XLVII, 31): who was the head of our father Yaakov's bed? surely Leah.
BUT RACHEL WAS AKARAH-E.V. BARREN (XXIX, 31). R. Isaac said: Rachel was the chief of the house (the main wife), as it says, BUT RACHEL WAS AKARAH, which means, she was the chief (‘ikar) of the house. R. Abba b. Kahana said: The majority of those who dined [at Yaakov's table] were Leah's children, therefore Rachel was declared the principal.
[27] See Rashi Bereishit 29:17
רש"י על בראשית פרק כט פסוק יז
(יז) רכות - (ב"ב קכ"ג) שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
[28] Shaarei Leshem, chelek bet siman bet chapter 3.
[29] See Shem Mishmuel Vayetze 5679
ספר שם משמואל פרשת ויצא - שנת תרע"ט
ויש לומר שזה עצמו הי' ענין רחל ולאה. דבזוה"ק שרחל היא דוגמת עלמא דאתגליא ולאה דוגמת עלמא דאתכסיא. ולפי מה שהגדנו לעיל קל יותר לזכות למעלות הגבוהות ע"י סור מרע, וע"כ י"ל שלאה שהיא דוגמת עלמא דאתכסיא ובודאי הפירוש שיש בה הארות גדולות מעלמא דאתכסיא זכתה בהן ע"י סור מרע, ורחל היו לה הארות מעלמא דאתגליא זכתה בהן ע"י עשה טוב, וא"כ הן מותאמות לעומת תעודת יעקב ועשו, עץ החיים ועץ הדטו"ר:
ומעתה לפי הכוונה שהיתה ביצירת יעקב ועשו, שזה יזכה ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, הי' זיווגם מתחילת היצירה נאות להם רחל ליעקב ולאה לעשו, ובודאי כך הי' בהכרזת המלאך בת פלוני לפלוני רחל ליעקב ולאה לעשו [כי ההכרזה הוא לעולם לפי מה שהוא מוכן לזה, וכן הוא בזוה"ק שאם אדם קלקל מעשיו מונעים ממנו בת זיווגו, מכלל שהכרזת הזיווג לפי מה שהוא מוכן לעשות ולא לפי מעשיו של אח"כ, וכן בדין שהבחירה חפשית, והדברים עתיקים]:
[30] See comments of the Beit Halevi Shmot 3:11: The premature redemption caused the need for a subsequent exile.
ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר (שם) ודור רביעי ישובו הנה, אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני
וידוע פירוש אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם דוקא. רק דידוע דלפי פעולותיו הוא נקרא, כשמנהיג העולם ברחמים נקרא רחום ואם בחנינה נקרא חנון וכן בכל המידות, וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו, פירוש דישאלוני באיזו בחינה היא הגאולה אם מגיע להם ע"פ הדין מברית בין הבתרים או בבחינה אחרת. וכן ישאלו באיזו אופן וסדר תהיה הגאולה, דלפי אופן של הגאולה שמו עתה. וזה לשון הרמב"ן כלומר באיזו מידה הוא שלוח להם. וכיון דהגאולה היה באמצע הזמן על סמך שישלימו בגלות אחר והגאולה דכעת היא רק הכנה כדי שיוכלו להגאל אח"כ לעתיד וכמו שכתבנו דאם לא היה אז הגאולה לא היו נגאלים לעולם, א"כ היה נקרא אז אהיה אשר אהיה דפירושו אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר, דעתה הכנה לגאולה השניה, וזהו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה שהודיעו באיזו אופן גואלם עתה, ורק לבני ישראל משום דדי לצרה בשעתה לא הודיע להם רק אהיה, וזהו שאמר לבני ישראל עלילותיו, דלהם לא הודיע רק המעשה והפעולה שפועל להם עתה שיגאלם:
[31] This is a teaching cited in the name of the Arizal, see Beit Halevi Drush #2,
ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ב
והגם כי לא ראיתי הדברים כתובים כן על ספר, הנני מסביר לי כן מה שראיתי במחברים הביאו דברי קדוש ה' האר"י ז"ל שכתב שאם היו עוד במצרים היו נכנסים בשער החמישים של הטומאה ולא היו נגאלים לעולם, ואין אתנו יודע בנסתרות,
Also see Zohar Chadosh Yiro
זהר חדש פרשת יתרו מאמר למה נזכר נ' פעמים יציאת מצרים
א"ל ת"ח ברי, קב"ה לא אתני עם אברהם, אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא. דודאי ישראל כד הוו במצרים, אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה, אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין:
ועוד, דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. מה דלא אתני עם אברהם, אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון:
