sources Dina/Yosef/Osnat

דינה

ויצא תשס"ד

הרב ארי דוד קאהן

 

1.     בראשית פרק לד

 (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:

2.     בראשית רבה (וילנא) פרשה פ

יא ויקחו את דינה, ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין..., א"ר הונא אמרה ואני אנה הוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה, הה"ד (שם /בראשית/ מו) ושאול בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן ר' יהודה אמר שעשה כמעשה כנענים, ר' נחמיה אמר שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים, ורבנן אמרין נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.

AND TOOK DINAH OUT OF SHECHEM'S HOUSE, AND WENT FORTH. R. Judah said: They dragged her out and departed. ... R. Huna [also] said: She pleaded, ’And I, whither shall I carry my shame?’  (II Sam. XIII, 13), until Simeon swore that he would marry her. Hence it is written, And the sons of Simeon... and Shaul the son of a Canaanitish woman  (Gen. XLVI, 10): (this means, the son of Dinah who was intimate with a Canaanite). R. Judah said: It means that she acted in the manner of the Canaanites. R. Nehemiah said: It means that she was intimate with a Hivite [Shechem] who is included in the Canaanites. The Rabbis said: [She was so called because] Simeon took and buried her in the land of Canaan

 

3.     בראשית פרק מו פסוק י

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית:

4.     אבן עזרא בראשית פרק מו פסוק י

בן הכנענית לעד כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות, והזכיר זו לבדה בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית, ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית:

 

5.     רש"י בראשית פרק מו פסוק י

בן הכנענית - בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה:

6.     רמב"ן בראשית פרק לד פסוק יב

ועל דרך הפשט עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות, כי היתה טמאה בעיניהם, כדכתיב אשר טמא את דינה אחותם. ורבותינו נחלקו בה (ב"ר פ יא). והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו, כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי. ויתכן כי העלה שמעון עצמותיה בחמלו עליה, או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים, כמו שהזכירו רבותינו (ב"ר ק יא):

 

7.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד א

תנא משום רבי יוסי: מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד.

8.     בראשית רבה (וילנא) פרשה צח ד"ה ה שמעון ולוי

שמעון ולוי אחים, אחים לדינה ולא ליוסף, כלי חמס מכרותיהם,

9.     בראשית רבה (וילנא) פרשה צט ד"ה ו האספו ואגידה

התחיל קורא שמעון ולוי אחים, אחים דפחתא, אמר להם אחים הייתם בדינה דכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו,

10.  תרגום יונתן על בראשית פרק מא פסוק מה

(מה) וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה לשכם ורביתה איתת פוטיפרע רבא דטניס לאינתו ונפק יוסף שליט על ארעא דמצרים:

11.  תרגום יונתן על בראשית פרק מו פסוק כ

ואתיליד ליוסף בנין בארעא דמצרים דילידת ליה אסנת בת דינה ורבת בבית פוטיפרע רבא דטניס ית מנשה וית אפרים

12.  תרגום יונתן על בראשית פרק מח פסוק ט

(ט) ואמר יוסף לאבוי בניי הינון דיהב לי מימרא דיי כדין כתבא דעליה נסיבית ית אסנת ברת דינה ברתך לאינתו ואמר קרבינון כדון לותי ואיבריכינון

13.  ילקוט שמעוני תורה פרשת וישב רמז קמו

כך ספרה להן כל המאורע אמרו לה אין לך תקנה אלא אמור לבעליך כך וכך ויחבשנו בבית האסורין, אמרה להן בבקשה מכן שתאמרנה כל אחת ואחת [לבעליכן] שאף לכן תבע ועשו כן, ונכנסו כל השרים לחצרו של פוטיפר וספרו לו רצה להרגו אמרה ליה אל תהרגנו ותאבד מעותיך אלא תחבשנו, אפי' כן רצה להרגו עד שבאת אסנת בסתר אל פוטיפרע ונשבעה לו וספרה האמת, אמר לה [הקב"ה] חייך הואיל ואת לומדת עליו זכות שבטים שאני מעמיד ממנו על ידך הם באים, ויש אומרים בת דינה היתה אלא שגידלה פוטיפרע.

14.  מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מא ד"ה [מה] צפנת פענח

[מה] צפנת פענח. [צפנת] נוטריקון צופה פודה נביא תומך: [פענח נוטריקון] פקח ערום נבון חכם: אסנת בת פוטיפרע. א' אן כשם הגדול שגדל בו. ס' סתירה היתה בשביל יפיה. נ' נוהמת וצועקת שיצילנה מיד פוטיפרע. ת' תמה היתה במעשיה: בת פוטיפרע. והלא בת דינה היתה, ושמענו כשבא יעקב אבינו משכם, כתב על טס של זהב, כל מה שאירע להם עם חמור בן שכם, וכשילדה דינה את אסנת, נתן הטס על צוארה, והשליכה בחומת מצרים, אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע קול בכיית ילוד, אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה, וראה את הטס ואת המאורעות, אמר פוטיפר לעבדיו זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת, ובעבור שגדלה נקראת בתו, כי כן כתיב בדברי הימים ואלה בני מיכל, ובנביאים כתיב ולמיכל לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו' כ"ג), אלא מפני שמיכל גדלה נקראו בניה, וכן פוטיפר:

15.  פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב"  פרק לה

 ר' לוי אומ' ראה הב"ה בצרתה של לאה ונתן לה הריון בטן ניחומין לנפשה וילדה איש טוב תואר וחכם, ואמרה ראו בן שנתן לה הב"ה, שנ' ותהר ותלד לאה ליעקב בן ותקרא שמו ראובן, ועל כן קראה שמו ראובן, ר' אליעזר אומ' משבעה חדשים ילדה לאה את בניה ולשבעה חדשים נולדו ליעקב אחת עשר בנים ובת אחת, וכלם נולדו וזוגו עמו חוץ מיוסף שלא נולדה זוגתו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה, וחוץ מדינה שלא נולדה זוגה,

16.  ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קכה

משבע חדשים ילדה לאה את בניה ולשבע שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת וכולן נולדו ונולדו זווגן עמם חוץ מיוסף שלא נולד זווגו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה וחוץ מדינה שלא נולד זווגה עמה אמר הילדה הזאת דין ומשפט ע"כ קרא שמה דינה:

17.  מסכתות קטנות מסכת סופרים הוספה א פרק א הלכה ה

בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם, מנין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב אבינו ללבן, והן סוף עשרים שנה, שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאניך, מכאן ואילך הוסיף המבין דעת, וירד מיכאל והוליכה לבית פוטיפר.

18.  אבן עזרא פרק ל פסוק כא

 (כא) ואחר ילדה בת י"א כי עם זבולון היתה בבטן אחת:

19.  אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק ב פסוק ב

ודינה בבטן אחת נולדה עם זבלון, על כן מלת ואחר ילדה בת (ברא' ל, כא), כמו ואחרי כן יצא אחיו (שם, כה), שלא זכר ותהר לכל אחד, גם לתקפות הימים (ש"א א, כ) שלש הי':

20.  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד א

היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד כו' הרי זו תפלת שוא. ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: +בראשית ל'+ ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות - הרי עשרה, אם זה זכר - לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה! - אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא: מעשה דלאה - בתוך ארבעים יום הוה.

21.  תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה ג

מתניתא יהודה בן פזי בחזקת כושר הלכה דבית ינאי אמר ביושבת על המשבר הא קודם כן יצלי על שם הנה כחומר ביד היוצ' ר' בשם דבית ינאי עיקר עיבור' של דינה זכר היה מאחר שנתפללה רחל נעשית נקבה הדא היא ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה מאחר שנתפללה רחל נעשית נקבה

22.  שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל ד"ה כא) ואחר ילדה

ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה, א"ר חנינא בן פזי רחל אמנו נביאה היתה, אמרה עוד בן אחד הוא עתיד להעמיד, יהי רצון שיהא ממני. ואמר רב חנינא בן פזי נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והיתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף: ותקרא את שמה דינה א"ר אבהו שדנה לאה דין בעצמה אמרה לפניו רבש"ע י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה ממני, וארבע משתי שפחות, אם זה עובר שלי זכר לא תהא רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפך זכר לנקבה, ודבר זה הי' בתוך ארבעים יום הראשונים, דמהנה רחמי וכגון שהזריעו שניהם בבת אחת, והכי פסקינן בברכות פ' הרואה:

23.  שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל ד"ה ירויחו דורשי הפרשה

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה ללידת דינה פקידת רחל, כי בשנת שבע לכינוס לאה ורחל, היא שנת י"ד לעבודה, נפקדת רחל לטובה לפני הקב"ה, דא"ר אליעזר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומייתי להו בגזירה שוה, ובפסח נולד יוסף, ובפסח יצא מבית האסורים, ודינה נולדה לסוף אותה שנה, ואע"פ שלידת יוסף היתה קודם לידת דינה, סמך הכתוב ענין זה לזה, שהרי התחיל בבני לאה וסיים ענין של כולם, ואחר מתחיל ומספר מעשה רחל, וזה דרך המקרא, והפריש הכתוב מעשה דודאים מפקידת רחל, שלא יאמרו בני אדם על ידי דודאים נתרווחה, אלא ע"י זכות הרבה, זכות יעקב, וזכות עצמה, וזכות לאה, וזכות האימהות, ותפילותיהן, ומעשה דודאים היתה בסיון של שנת ה' לכנוסן של לאה ורחל. ופקידת רחל היתה ט"ז חדשים אחר כך:

24.  ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קל

ותאמר לאה זבדני אלהים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי השדה הזו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה, ואחר ילדה בת תמן תנינן הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא ר' ינאי אומר ביושבת על המשבר הדא מתניתא ר"י בן פזי אמר אף ביושבת על המשבר יכול הוא להשתנות הה"ד הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל הנה כחומר ביד היוצר וגו', התיבון והכתיב ואחר ילדה בת א"ל עיקר ברייתה של דינה זכר היתה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר נעשה נקבה, האמהות נביאות היו יוסף ה' לי בנים אחרים לא נאמר אלא בן אחר אמרה עוד אחד הוא עתיד לעמוד והלואי יהיה ממני נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו זכרים תפקד עוד זאת ברחל, היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא, ולא מהני רחמי והכתיב ואחר ילדה בת מאי ואחר אחר שדנה לאה דין בעצמה אמרה לפניו רבש"ע י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות אם זה זכר הוא לא תהא אחותי כאחת מן השפחות מיד נהפך זכר לנקבה שנא' ותקרא את שמה דינה, אין מזכירין מעשה נסים, ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים הוה כדתניא שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח משלשה ועד מ' יבקש רחמים שיהא זכר ממ' ועד ג' חדשים יבקש רחמים דלא יהא סנדל מג' חדשים ועד ו' חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל מו' חדשים עד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא מאמו בשלום, ומי מהני רחמי והא אמר ר' יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד:

25.  ספר באר מים חיים פרשת מקץ - פרק מא

ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע כהן און לאשה. ולכאורה מה שייך הענין נתינת אסנת לו למה שקרא לו צפנת פענח, ואכן הכל מורה על הנאמר כי לכאורה קשה איך לקח יוסף אשה במצרים שהיא מבנות חם המקוללין וכמה הזהירו אברהם ויצחק שלא יקחו מבנות כנען עבד עבדים והיה לו לבקש מזרע של שם. ואכן הנה נודע מאמר חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח מובא בילקוט רמז קל"ד) שאסנת בת דינה היתה וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע שהיתה אסנת ראויה ליוסף וכו' עד כאן. ועל כן יוסף בחכמתו הגדולה הכיר בה שהיא מזרע יעקב וראויה אליו ועבור זה לקחה לו לאשה. ועל כן על שקרא לו צפנת פענח שיודע הנסתרות בחכמתו נתן לו את אסנת ולקחה יוסף שצפה כי לא מבנות חם היא כי אם זרע יעקב הראויה אליו. ולזה אמר הכתוב,:

26.  ספר שם משמואל פרשת מקץ - שנת תרע"ח

ולפי האמור יובנו דברי המדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, היינו שנשמת אסנת בתה היתה נשמה גבוהה מאד, ולעומת גדולתה היתה שקיעתה כ"כ עמוק בידי החיצונים, כי כך היא המדה כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, והיתה הנשמה ההיא כלואה בבית פוטיפר, ומאחר שהארורה תפשה בבגדו ואחזה בו נדבקה בו נשמת אסנת [כידוע בכתבי האריז"ל שיש נשמות מתדבקות אפי' בחיים מזה לזה] וכאשר יוסף ניתק א"ע ממנה וינס ויצא החוצה הוציא אתו עמו את נשמת אסנת שנדבקה בו בעת אחיזתה בו, ומאז היתה אסנת ראוי' לו לאשה כי נשמתה היתה עמו אלא שנתארך הזמן למשך כל ימי מאסרו:

 

27.  רבינו בחיי על בראשית פרק מא פסוק מה

ואמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור, ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת, מה עשה יעקב קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו, והוא שאמר לאביו (בראשית מח) בני הם אשר נתן לי אלהים בזה הראה לו הכתב הזה. ומה שכתוב בת פוטיפרע, מפני שגדלה בביתו, שכן דרשו רז"ל כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו:

28.  הכתב והקבלה על בראשית פרק מו פסוק כ

ב"ע, כי אסנת בת דינה היא הנישאת ליוסף במצרים, א"כ נוכל לומר שהיא השלימה את מנין שבעים נפש, וכלל אותה הכתוב במ"ש למעלה (פט"ו) כל נפש בניו ובנותיו, אף שלא היה לו אלא בת אחת קרא את בת בתו בכלל בנותיו, ולטעם זה הודיענו כאן עוד הפעם אשר ילדה לו אסנת. ואפשר שנקראת אסנת שהוא בהיפוך אתוון אנסת, על שהיתה בת אנוסה, והא דכתיב מלבד נשי בני יעקב, ע"כ פירוש מלבד הנשים שלא הוזכרו שמותם ושלא היו מיוצאי ירך יעקב, שהרי הזכיר דינה והיא היתה אשת שמעון לדעת רבותינו:

29.  ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וישב

שהוא גלגול שלישי של א"ה הי' לתקן את יוסף שהוא סוד ברית שלום קלקל גילוי עריות של אדה"ר בזה גרם רע ויוסף הי' בן טוב י"ז שנה לתקן עץ הדעת טוב ורע וכמו שיעקב בא לתקן חטא אדה"ר בענין ג"ע וכן יוסף בא לתקן ערוה לכן הוצרך לשלוח אותו לשכם כי שם נפרצה ערוה בענין דינה שדנה לאה דין בעצמה שתהי' נקיבה וע"פ הדין היתה נשמתה של יוסף זכר ונהפכה לנקיבה לכן נתגלגל הדבר שלקח יוסף את אסנת בת דינה בת זוגו ז"ש הנה אחיך רועים בשכם ושם צריך אתה לילך לתקן אותה הפרצה ז"ס ואביו שמר את הדבר לתקן ערות דבר ז"ש ועשה לו כתונת פסים לתקן כף ירך יעקב שאחזו שר של עשו והוא צולע על אותו ירך שפגם בקצת בברית לכן קרא יעקב לבנו ליוסף בשעת מותו ואמר לו שים נא ידך תחת יריכי לתקן ירך יעקב שנשמט ממנו לכן הוצרך יוסף לעמוד בנסיונו עם אשת פוטיפר והוצרך יעקב לירד בדיוקנו לשם כ"ש ואין איש מאנשי הבית ולא אמר ואין איש בבית אבל דיוקנו של יעקב הי' שם לקיים סיבוב יעקב שבא בזה העולם לתקן עריות ויוסף שא' לאחיו מרגלים אתם ערות הארץ באתם לראות ברזא דחכמתא לא קאמר רק על סוד תיקון פרצוף אדה"ר שירדו אבותינו לשם לתקן עריות וקשוט בפומי' לא עלילה ולא יכלו לדבר לשלם חסר ו' המשול תמשול בנו מלא בו' כי ראו אותו פגום אות ו' של שם משך הו' שהוא יסוד לכן אמרו בלשון תמוה המשול כו' הלא פגמת באות ו' וישנאו אותו על אות ברית קודש שלו לפי שפגם ברית לשון שהוא פוגם ברית מעור. ראובן אמר הילד איננו לפי שראובן פגם בבריתו בענין בלבל יצועי אביו ויוסף הוא סוד הברית לכן א' אל תשפכו דם למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו ר"ל שיוסף הוא סוד הברית גוף וברי' חשבינן חד אלה תולדות יעקב שהוא ו' של שם יוסף הוא משך הו' נושא משך הזרע ובת קול העידה על ראובן שהי' מתכוין לתקן קלקול הברית להשיבו אל אביו ר"ל שיהי' משך הו' תיקונה כבראשונה בסוד ואביו שמר את הדבר ר"ל כמו שיעקב שמר הברית ולא נכשל בערות דבר כן ג"כ יוסף שמר את הדבר שלא נכשל בענין ערות דבר וכשראה ראובן שיתנכלו אותו על אות ברית קודש להמיתו אז צווח ככרוכי' א"כ אני שחטאתי בברית אנה אני בא לכן וישב אז ראובן אל שקו ואל תעניתו כי עד האידנא הוי קטינא וכו':

30.  ספר הליקוטים - פרשת מטות

וכשבא אשר, תיקן הדעת שהוא בראש, ולזה, אשר הוא אותיות ראש, על כן לא נכנסו בניו של גד לארץ. וחצי שבט המנשה, דע שיוסף נשא אסנת שהיא בת דינה, שנתעברה משכם, והיה חציה קליפה מצד שכם, וחציה קדושה מצד דינה, ויוסף היה כולו קדושה, וכאשר נזדווג עם אסנת, נולד מנשה, ולקח מצד אמו החצי שבה שהיא מהקליפה, ולקח מאביו החצי של הקדושה:

31.  ספר אגרא דכלה - דף קצו/ב

ריב"ל אמר משל למלך שהיו לו י"ב בנים, היו לו י' אוסיות, אמר המלך אם אתן אותם לבניי, נמצא אני עושה מריבה ביניהם, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים כו', ויטלוה בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה, ואחר כך אני מכניסן לארץ, לכך נאמר ולא נחם אלקים, עכ"ל (שמו"ר פ"כ י"ד). רצ"ל דבעל כרחך ראובן וגד וחצי מנשה לא היו יכולין ליקח חלק בארץ גופה, כי ראובן היתה המחשבה ביעקב על רחל, וגם כן גד לא נתייעצה לאה בנתינתה את זלפה, ולא ידע יעקב ומזאת הביאה נולד גד, וכן במנשה להיות יוסף לקח את אסנת בת דינה שנתעברה משכם (פרקי דר"א פל"ח), והנה יוסף היה כולו קודש, ואסנת חצי בקודש וחציה בחול, וב' בנים היו להם, והוכרח חלק רביעי להשאר חוץ לגבול ארץ ישראל והוא חצי מנשה, ואם כן כשלא יתנו לאלו חלק בארץ, יהיה מריבה ומלחמה ביניהם ושבו ח"ו מצרימה, על כן המתין הקב"ה עד שיצטרכו לילך דרך ארץ סיחון ועוג, ויקחו את ארצם וניתנה לנחלה וכו' (דברים כט ז):

32.  ספר שערי הלשם חלק ב - סימן ב - פרק ג - חטא אדה"ר ותיקונו במהלך הדורות

סוד הענין בזה הוא. ע"פ מה שכתבנו בספר הקדו"ש שער ז' פ"ה אות ג' וכן שם ולהלאה בארוכה. כי ע"פ התיקון האמיתי הנה היה צריך. שיהיו כל הד' נשי יעקב שהם רחל ולאה בלהה וזלפה כולם לגוף אחת. כי בלהה וזלפה שרשם הוא מאחוריים דרחל ולאה וכמ"ש הרב בשער הקליפות פ"ב. והיה צריך ע"פ תיקון האמיתי שיהיו כולם לגוף אחת ואשה אחת ובשם רחל כי היא העיקרית אלא שהיתה נקראת לפעמים בשם לאה ג"כ. וע"ד יעקב וישראל שלא נחלק לשני גופים ח"ו אלא רק בשני שמות. כן היה צריך שיהיו לאה ורחל ג"כ לאחד ובתוכן היו נכללין בלהה וזלפה ג"כ כנז'. והיו נולדו כל הי"ב שבטים מאם אחת ואז היה התיקון האמיתי. ומה שנתחלקו לאה ורחל לשניים. וכן נחלק מהן ממילא ומכש"כ זלפה ובלהה ג"כ כ"א בפנ"ע. כי בחסרון התיקון דהפנים מכש"כ שהוא חסר בהאחוריים ונחלקו לד' אך עיקרן הם שניים לאה ורחל כנודע. כי אין קוראין אימהות אלא לד' שרה רבקה רחל ולאה. והרי עכ"פ כי מה שנתחלקו רחל ולאה לשניים זה היה מחסרון התיקון. וזהו שאמר הזוה"ק הנז' ועכ"ד אפי' יעקב לא אשלים לגבייהו כדקא חזי. כי אלו השלים התיקון בהן בכל הראוי. היה צריך שיהיו רחל ולאה לגוף אחת ובתוכן היו נכללין בלהה וזלפה ג"כ והיו נולדו כל הי"ב שבטים מאם אחת. והיו האימהות ג"כ ג' כמו האבות. וזהו ג"כ מ"ש בזוה"ק פ' נח ע"ו א' יעקב נסב תרין אחתן ור"ל כי מה שהיו לשניים ולא נעשו לאחד הרי היה כ"ז ג"כ מסיבת החטא דעהד"ע ולא נשלם גם בהם התיקון בכל הראוי. אמנם בעיקר הנסיון גופה הנה יצאו האבות בשלום מכל וכל. אלא מה שהיה נוגע לתיקון הכללי דהעולם כולו הנה זה לא היה אפשר עדיין להתתקן עד לעתיד. ולכן יצא ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק ויעקב נסב תרין אחתן. ור"ל שלא נעשו לאחד אלא שהיו לשתים שהם ארבע וכנז':

33.  ספר שערי הלשם חלק ב - סימן ג - פרק א - עניני האבות

וכן אמר האריז"ל בשער הכללים פ' י"ג כי לאה ורחל נכללים לפעמים לחד ונכללת לאה ברחל כי רחל היא העיקר שבה הוא הגילוי העקרי כנ"ל והוא ג"כ ע"פ מ"ש הרב במבוא שערים שער ו' ח"א פ"ד כי שורש לאה הוא בדעת ושורש רחל הוא בת"ת ולכן נכללת לאה ברחל כי דעת הוא מלגאו ות"ת מלבר שהדעת הוא הפנימית דת"ת

Parshat Veyeshev - sources for "Here's to you Mrs Potifar"

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/784818/Rabbi_Ari_Kahn/'And_here's_to_you_Mrs_Potifar'

פרשת וישב התשע"ג

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                           Rabbi Ari Kahn                      

מת"ן יח' כסלו התשע"ג                                                                                           Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com    

1.    בראשית פרק לט

(א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:(ב) וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי:(ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה’ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:(ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:(ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה’ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה’ בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:(ו) וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה:(ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:(ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:(ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:(י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:(יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת:(יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:(יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:(יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:(טו) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:(טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ:

2.    ספורנו בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

(יא) כהיום הזה. שנתנה עיניה והתאותה לו:ויבא הביתה. נכנס לחדר שלא ידע שהיתה היא שם:

3.    כלי יקר על בראשית פרק לט פסוק י

 לפיכך ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אע"פ שלא רצה אפילו להתייחד עמה היינו בהיותו בטל ממלאכה, אבל עכשיו שהלך לעשות מלאכתו חשב יוסף שלא תבקש ממנו דבר כדי שלא יתבטל ממלאכת הבית, כי בעלה יתלה בה לאמר למה לא זרזת את העבד על המלאכה, ואפ"ה ותתפשהו בבגדו, וחזרה לשאלה הראשונה לאמר שכבה עמי ממש:

4.    העמק דבר על בראשית פרק לט פסוק יא

(יא) ויהי כהיום הזה. בעצם אור היום ולא עלה ע"ד שתהי מעיזה כ"כ לבקש כזה ביום. ע"כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו. מש"ה לא ירא מהרהור שלו. שהרי יהא טרוד בעבידתיה. כדאיתא בב"מ דצ"א א':

5.    חזקוני בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

(יא) ויהי כהיום ויהי יום כשאר הימים לשבחו של צדיק ולגנותה של הארורה נכתב מקרא זה שאין דרך לשמש ביום לפיכך דבר גלוי הוא שלא נתכוין אלא לעשות מלאכתו ממש והיא אף על פי כן ותתפשהו בבגדו,

6.    שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישב פרק לט סימן יא

ואין איש מאנשי הבית שם בבית. לימד על הייחוד שאסור לאדם להמציא עצמו לכך, שהרי בכל יום בשביל אנשי הבית הנמצאים לא הציקה כל כך להחזיק בו זולתי היום נתייחד עמה:

7.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לו/ב

אָמַר רַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַים בַּסֵּתֶר, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, נִקְרָא כֻּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יוֹסֵף מַאי הִיא? דִּכְתִיב, (בראשית לט) "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ"., אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ. "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר, לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ נִכְנַס. וְחַד אָמַר, לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס. (שם) "וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם", אֶפְשָׁר בַּיִת גָּדוֹל כְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְלֹא הָיָה בּוֹ אִישׁ?! תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם אֵידָם הָיָה, וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, וְהִיא אָמְרָה לָהֶם, חוֹלָה אֲנִי. אָמְרָה, אֵין לָהּ יוֹם, שֶׁנִזְקָק לי יּוֹסֵף כְּהַיּוֹם הַזֶּה. (שם) "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי", בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֵית לוֹ בַּחַלּוֹן. אָמַר לֵיהּ, יוֹסֵף, עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד, וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְּךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֵה זוֹנוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי כט) "וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן"?! מִיָּד, (בראשית מט) "וַתֵּשֵׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, מְלַמֵּד, שֶׁשָּׁבָה קַשְׁתּוֹ לְאֵיתָנָהּ. (שם) "וַיָּפֹזוּ זְרֹעֵי יָדָיו", מְלַמֵּד שֶׁנָּעַץ (צפרניו) [יָדָיו] בַּקַּרְקַע, וְיָצָאת שכבת זרעו מִבֵּין צִפָּרְנֵי יָדָיו. (שם) "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב", מִי גָּרַם לוֹ, שֶׁיִּכָּתֵב שְׁמוֹ עַל (גבי) [אַבְנֵי] אֵפוֹד? אֶלָּא אֲבִיר יַעֲקֹב. "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", מִשָּׁם זָכָה (יוסף ונקרא) [וְנַעֲשָׂה] רוֹעֶה, (ישראל,) שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פ) "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף".

R. Hana b. Bizna said in the name of R. Simeon the Pious: Because Joseph sanctified the heavenly Name in private one letter was added to him from the Name of the Holy One, blessed be He; but because Judah sanctified the heavenly Name in public, the whole of his name was called after the Name of the Holy One, blessed be He. How was it with Joseph [that he sanctified the Name]? — As it is written: And it came to pass about this time, that he went into the house to do his work. R. Johanan said: This teaches that both [Joseph and Potiphar's wife] had the intention of acting immorally. ‘He went into the house to do his work’ — Rab and Samuel [differ in their interpretation]. One said that it really means to do his work; but the other said that he went to satisfy his desires. ‘And there was none of the men of the house etc. — is it possible that there was no man in a huge house like that of this wicked [Potiphar]! — It was taught in the School of R. Ishmael: That day was their feast-day, and they had all gone to their idolatrous temple; but she had pretended to be ill because she thought, I shall not have an opportunity like to-day for Joseph to associate with me. And she caught him by his garment, saying etc. At that moment his father's image came and appeared to him through the window and said: ‘Joseph, thy brothers will have their names inscribed upon the stones of the ephod and thine amongst theirs; is it thy wish to have thy name expunged from amongst theirs and be called an associate of harlots?’ (As it is written: He that keepeth company with harlots wasteth his substance.) Immediately his bow abode in strength — R. Johanan said in the name of R. Meir: [This means] that his passion subsided. And the arms of his hands were made active — he stuck his hands in the ground so that his lust came out from between his finger-nails. ‘By the hands of the Mighty One of Jacob’ — Who caused his name to be engraven upon the stones of the ephod but the Mighty One of Jacob? ‘From thence is the shepherd, the stone of Israel’ — from there was he worthy to be made a shepherd, as it is said: Give ear, O Shepherd of Israel, Thou that leadest like the flock of Joseph.

8.    רש"י בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

(יא) ויהי כהיום הזה - כלומר ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם שהלכו כולם לבית עבודה זרה, אמרה אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה. אמרה להם חולה אני ואיני יכולה לילך:

לעשות מלאכתו - רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב):

9.    פירוש הריב"א על התורה בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

(יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו תרגו' אונקלוס ועל לביתיה למבדק בכתבי חושבניה היינו דמאן דדריש מלאכתו ממש והוסיף לפרש המלאכה לעשות מלאכתו פרש"י רב ושמואל חד אמר מלאכתו ממש וחד אמ' לעשו' תשמיש וא"ת למה דאמרי' לעשות צרכיו נכנס אמאי לא קאמ' נמי אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה עליו. ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק דכיוצא בזה אמרינן במסכת שבת גבי הא דאמ' מקושש עצים זה צלפחד. וי"ל כיון שכבש יצרו אין זה כי אם שבח:

10. ר' חיים פלטיאל בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

(יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו. זה תשמיש, יצאה בת קול ואמרה רצונך שיהיו אחיך חקוקים בחושן ובאיפוד ותקרא אתה רועה זונות מיד נעץ י' אצבעותיו בקרקע ויצא זרע מכל אצבעותיו תחת י' שבטים דכתיב ויפוזו זרועי ידיו, וב' שבטים נשארו ונתקררה דעתו ומתחילה היה ראוי לי"ב שבטים והפסיד אותם ע"י שנכנס בו תאוה מאשת פוטיפר.

עוד נמצא במדרש שא"ל אם אין אתה שומע לי הנני אוסרך א"ל י' מתיר אסורים, א"ל הנני מעוור עיניך א"ל י' פוקח עורים, א"ל הנני (מכסף) [מכופף] קומתך א"ל י' זוקף כפופים, כיון שראתה (שהיית') [שהיה] דוחה אותה בדברים עשתה לו שרתוע של ברזל תחת שפמו כדי שלא יוכל לכפוף את פניו ויעיין עליה כל שעה ושעה, הה"ד ברזל באה (ב)נפשו, כלומר שעשתה לו שרתוע של ברזל כנגד לבו ונפשו ולא היה יכול לכפוף פניו מפני שרתוע כי קודם לכן היה עניו כי לא היה רוצה להביט, שרתוע כמו יתד של ברזל.

11. הדר זקנים על התורה בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

(יא) ואין איש מאנשי הבית שם בבית. הפשט. שלא היה בבית רק יוסף. והר"י מאיוו"רא מפרש מלמד שבדק עצמו ומצא שאינו איש שבאותה שעה ניטל זכרותו למונעו מן החטא:

12. משיבת נפש בראשית פרשת וישב פרק לט:יא R Yochanan Luria died 1514

(יא) ויהיה כהיום הזה ויבא הביתה וכו'. צריך לדקדק מה ר"ל כהיום הזה. ופי' רש"י אינו מיישב כ"א בדוחק. ונ"ל שר"ל שיום ראשון שתבעה אותו היה ביום הזה, ויום זה שנתייחד עמה שהרי אין איש אתה בבית, ובא להודיענו שכבר נכשל שנתייחד עמה ולא נזהר להתייחד עמה פעם שנית וע"כ נענש. ובא להודיענו כהיום הזה שיום ראשון היה כהיום שהרי כבר עמה בייחוד. וכו':

לעשות מלאכתו (שם) -פירש"י שיש מפרשים לעשות צרכיו עמה. [בתחילת המחשבה יש לתמוה מה ראה רש"י לפרש ולדון הצדיק המפורסם לחובה שהרהר לעשות צרכיו עמה] אכן (אחר) הדקדוק באו שני הפירושים למחלוקות הפילוסופים איזה משובח יותר מי שלא נתאוה לשום עבירה או מי שנתאוה ועומד נגד יצרו וכבשו. הכריעו הרמב"ם הדברים הטבעיים כגון עריות וגזל וכיוצא בהם המתאוים ושולט ביצרו הרי זה משובח ביותר, והדברים שאינם טבעיים כגון אכילת דם ושרצים מי שאינה מתאוה להם הוא משובח יותר מן המתאוה להם. ולפי דעתי נכון ושבח לאותו צדיק לומר שנתאוה ושולט ביצרו. ומה (שסמוך ביארתי) [שביארתי בסמוך] על ויהי כהיום הזה ויבא וכו' יתיישב קושיא זו.

13. אלשיך על בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק יא

והיא כיוונה לצודו כי אז בהמצאה בייחוד עמה תהיה לה מקום לאחוז בו לומר שכבה עמי. וכן היה כי בראותה כי אין איש מאנשי הבית שם בבית אז בערה כאש יצרה, (יב) ותתפשהו בבגדו ותאמר שכבה עמי כו', ולא אמר ותתפוש בבגדו כי אם ותתפשהו, כי כמעט תפשה אותו להודות לה, והוא מאמרם ז"ל (בראשית רבה פז ז) שגם נמתח קשתו ולא נצול לגמרי, כי עשר טפין יצאו מבין צפרני אצבעותיו. וזה גם כן אחשוב נרמז בשתי ההי"ן יתרות של ותתפשהו ולא אמר ותתפוש, ושל שכבה ולא אמר שכב. כי תפשה אותו בצד מה, וזהו ותתפשהו. ומה היה שלא שוה לו צדקו, ומה שרגלי חסידיו ישמור לבל תבא תקלה מתחת ידה, לזה אמר בבגדו והוא כי גם שלא היתה עבירה בידו לומר שעבירה גוררת עבירה, הלא מה שהיה מסלסל בשערו ומתנאה בבגדיו, אשר לצדיק כמוהו יתייחס לאשמת דבר, לשימצא בו השטן אחיזה לגרור לו הטיה מה. וגם שפשט המקרא אינו זז ממקומו שתפסה בבגדו, גם זה כיוון במה שלא אמר ותתפש כי אם ותתפשהו שמורה כי את עצמו תפסה:

אך לא לגמרי חלילה רק קרה לו כרב עמרם חסידא (קדושין פא א) שפדה הרביה ויתנה בעלייתו, ויצרו הביאו לעלות ליזקק לה, וישם הסולם והתחיל לעלות, ועודנו עולה במעלות אחז אחורנית אותו יצרו הטוב ויעמוד מרעיד, כי היצר הרע לא נתנו לרדת והיצר טוב מעכבו מלעלות, וירא כי לא יכול ליצרו, צעק צעקה גדולה, נורא בי עמרם, ויתקבצו אליו המון עם ויאמרו אליו איה האש, אמר להם אש יצרי בערה בי ובמקום שאין אנשים לא הייתי יכול לו ואקרא עד באו אנשים, אמרו לו כסיפתינן, אמר לו מוטב אתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא. והוא מאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח ב) יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו', כמבואר אצלנו בביאור ספר משלי (א א) שהוא כענין רב עמרם, כי בהיותו בסתר במקום שאין אנשים משתדל היצר הרע להיות איש בכל מאמצי כחו וקשה מאד לפרוש ממוראו יתברך, עד יבואו אנשים וירא ויבוש מהם כאשר עשה רב עמרם. והנה על דרך זה היה ענין יוסף כי ראה עצמו בצער מתחולל, כי יצרו הטוב מתחזק בידו והיצר הרע מטהו קצת, וירא פן יתפתה ויעשה רעה, על כן נועץ בלבו לימצא עם אנשים. וירא כי לקרא שם יבאו אנשים יהיה לבוז הוא וגבירתו, על כן בחר לו ללכת הוא החוצה מקום אשר אנשים שם, כי אמר אם אתעכב אולי ימושני יצרי ולא אוכל להמלט, על כן מיד ויעזוב כו' וינס כו' ועשה כרב עמרם חסידא לצאת למקום שיש אנשים:

14. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא/א

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא אסקינהו לבי רב עמרם חסידא אשקולו דרגא מקמייהו בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל כי מטא לפלגא דרגא איפשח רמא קלא נורא בי עמרם אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי אשבעיה דינפק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך

Certain [redeemed] captive women came to Nehardea. They were taken to the house of R. Amram the pious, and the ladder was removed from under them. As one passed by, a light fell on the sky lights; [thereupon] R. Amram seized the ladder, which ten men could not raise, and he alone set it up and proceeded to ascend. When he had gone half way up the ladder, he stayed his feet and cried out, ‘A fire at R. Amram's!’ The Rabbis came and reproved him, ‘We have shamed you!’ Said he to them: ‘Better that you shame Amram in this world than that you be ashamed of him in the next.’ He then adjured it [the Tempter] to go forth from him, and it issued from him in the shape of a fiery column. Said he to it: ‘See, you are fire and I am flesh, yet I am stronger than you.

15. צרור המור על בראשית פרק לט פסוק יא

ואמר ויבא הבית לעשות מלאכתו. מלאכת הבית המוטל עליו. ולדעת חז"ל (סוטה לו ע"ב), שהוא בא לעשות צרכיו עמה, ושנראה לו דמות דיוקנו של אביו. דרשוהו מן הכתוב שאמר ואין איש מאנשי הבית שם בבית, לפי שלא היה לו לומר אלא ואין איש בבית. אבל אמר מאנשי הבית לא היה שם בבית, אבל איש אחר היה שם, ומנו יעקב. ואולי לדעת זה יאמר ותתפשהו בבגדו (פס' יב), כמו בבגדו בה. וכשראתה שלא עשה רצונה קראה בקול גדול, בענין שיאמינו לה. וסיפר שחרה אף אדוניו אבל לא האמינה מכל וכל, ולכן לא הרגו. אבל כדי שלא להוציא לעז על אשתו נתנו בבית הסוהר:

16. ספר משכיל לדוד על בראשית פרק לט פסוק יא

(יא) לעשות מלאכתו רב ושמואל וכו'. תרווייהו מרגישים למה זה כתב הכתוב לעשות מלאכתו מר דריש להודיע שבחו של יוסף שלא נכנס אלא לעשות מלאכתו ממש ואידך סבר אי להא לא צריכה דסופו מוכיח על תחילתו דמדכתיב וינס וכו' מוכח שלא היה דעתו לחטוא וא"כ לכתוב ויבא הביתה א"ו היא גופא קמ"ל בתחילה לעשות צרכיו נכנס אלא שנראה לו וכו.

17. חתם סופר על בראשית פרק לט פסוק ט

ויבא הביתה לעשות מלאכתו, יש מרבותינו אומרים שלעשות צרכיו נכנס, והוא תימה מה ראה על ככה להאשים הצדיק והתורה כיסתה עליו וכתיב מלאכתו, ע"כ י"ל חלילה לאותו צדיק מעול ולא נכנס אלא למלאכתו ממש, אלא שאחז"ל פ"ק דע"ז [י"ז ע"ב] כשהי' הולכים אפתחא דזונות וניכוף ליצרא היו מהרהרים בתורה שנאמר מזמה תשמור עליך ע"ש ואלולי כן לא הוה להו למיזל אפתחא דזונות, והכא יוסף נכנס לבית הפנימי שהזונה שם ולא הרהר בד"ת אלא לעשות מלאכתו מעלה עליו כאילו נכנס מעיקרא לעשות צרכיו, ואולי מזה יצא לתרגום יונתן שנכנס לעיין בחשבונותיו דאילו למלאכה אחרת אכתי הי' יכול לעיי' בד"ת משא"כ בחשבונותיו, עיי' מג"א סי' פ"ה סק"א. [תקס"ה]:

ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אחז"ל פ"ק דע"ז [י"ז.] שלא רצה ללכת לפני בית ע"ז אע"ג דנכיס יצריה אלא לבית זונה ונכיף יצריה ע"י מזימות ובעברם שמה נכנעו זונות מפניהם ע"י הרהורם בתורה, וה"נ ויהי היום יום גנוסיא של ע"ז רצה יוסף לברוח מע"ז שלהם ונכנס לבית לכוף יצרו והיינו לעשות מלאכתו ממש שזהו מלאכתו ממש ע"י הרהור תורה, וכן הוה שהוא כייף יצרא, אך היא לא נכנעה מפניו אדרבא ותתפשהו בבגדו היינו בחטא שהיה מסלסל בשערו. [תקפ"ט]:

18. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א

רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי. אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. דכתיב +בראשית מט+ בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, ואמר רבי אבהו: אל תקרי עלי עין אלא עולי עין.

R. Johanan used to go and sit at the gates of the mikweh.8 ‘When the daughters of Israel ascend from the bath’,said he, ‘let them look upon9 me, that they may bear sons as beautiful and as learned as I.’ Said the Rabbis to him: ‘Do you not fear an evil eye?’ — ‘I am of the seed of Joseph’, he replied, ‘against whom an evil eye is powerless.’ For it is written, Joseph is a fruitful bough, even a fruitful bough by a well: whereon R. Abbahu observed: Render not [by a well] but, ‘above the power of the eye.’

19. פרוש הט"ז על התורה - בראשית פרק לט פסוק יא

לעשות מלאכתו כו', וחד אמר לעשות צרכיו עמה. יש להקשות למה מפרש לחובתו של יוסף ולא כאידך מ"ד מלאכתו ממש, וי"ל דקשה לו למה אמר מלאכתו ולא מלאכה סתם דהיינו מלאכה של האדון, ע"כ מתרץ לעשות צרכיו עמה והיא מלאכתו ולא של האדון. ומטעם זה אמר התרגום למבדק בכתבי חושבניה דקשה מ"ש מלאכה זו משאר מלאכות אלא דמתרגם לשון מלאכתו דהיינו דשייך דוקא לו וזה בבדיקת חשבונות:

20. ספר בניהו בן יהוידע על סוטה דף לו/ב

שם יוסף מאי היא...ונ"ל בס"ד, דבאמת דברי רבי יוחנן שאמר שניהם לדבר עבירה נתכוונו, וכן דברי האומר לעשות צרכיו נכנס, צריכין הבנה, דלפי פשוטם הם דברים תמוהים, דאין השכל מקבלם, להוציא לעז על אותו צדיק שהתורה העידה עליו, באומרה ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, שיבא אדם לומר דאותו היום הסכים לעשות עבירה ממש חס ושלום, ועלה למטה ערום, אלא דדיוקנו של אביו הנראית אליו הפרישו מדבר זה, הנה בודאי דבר זה לא יתכן לאומרו על אותו צדיק, שלא נשתבח שום צדיק כמוהו בכפיית היצר הרע של עבירה, אשר בעבור כן זכה לתואר שם צדיק, שמזכירים אותו בשם זה תמיד עד עולם, ואיך יאומן כי מראה דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו, תפריש אותו מעבירה, ולא יהיה פורש מיראת הקב"ה מלכו של עולם, אשר כבר אמר לה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, היתכן שיהיה בוש וירא מדיוקנו של אביו יותר מהקב"ה, ודאי זה לא יעלה על לב לחשוב כך:

אך עשה אזניך כאפרכסת, ושמע דברים המוצדקים, דודאי כונת רבי יוחנן וגם מאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, אין כונתם לומר דמטרת כונתו לעשות עבירה חס ושלום ממש, אלת הענין הוא דהנלחם עם יצה"ר דעבירה ואינו חוטא, יש בזה שני סוגים, האחד כשרואה מתעורר בלבו קצת תאוה, הוא מתאזר ומזדרז לדחות מקרבו מחשבות רעות של התאוה, ודוחה אותם מעליו, כדי שלא יתגברו עליו כוחות היצה"ר, ויבערו אש התאוה בלבו להבת שלהבת, ונמצא מתאזר בעוד אש התאוה בלבו ניצוץ קטן הוא מכבהו, ובזה ניצול מן העבירה, ויש שהוא נוטה לכוחות היצה"ר, ואינו בורח מהם, ונותן מקום ליצה"ר להגביר בו אש התאוה עד שיביאנו לעשות העבירה בפועל, וכשיגיע אל נקודת מעשה העבירה, שכבר קשרו היצה"ר בחבלים ועבותות התאוה הרעה, וכבר בערה בקרבו אש להבת שלהבת, הנה הוא מנתק החבלים והעבותות, ומכבה אש הגדולה כרגע ופורש מן העבירה, והנה שבחו של זה הוא אלף ידות על הראשון, משל לראובן ושמעון נלחמים זה עם זה, ובתחלת המלחמה הכניע ראובן את עצמו לפני שמעון, ונתן לו מקום שיוכל לקום עליו ולהפילו לארץ ולכפותו בחבלים ועבותות, ופשט שמעון את ידו, ויקח הסכין לשחוט את ראובן הכפוף לפניו ונופל בארץ, ובעת שהגיעה הסכין לצואר ראובן, קם ראובן כארי וניתק החבלים, ולקח הסכין מיד שמעון, והפילו ושחטו בסכינו, דהא ודאי יש לראובן שבח בכך אלף ידות, מאם לא היה נמסר מעיקרא ביד שמעון, והיה גובר עליו מתחילת המלחמה:

21. בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צח סימן כ

ותשב באיתן קשתו, זו עכסילו שהוא עושה במזל קשת, א"ר יוחנן מי גרם לך להדחות מן האתנים קשיות שנתקשת עם אדנותך, א"ר שמואל בר נחמן נמתחה הקשת וחזרה הה"ד ותשב באיתן קשתו, קשיותו, ויפוזו זרועי ידיו אמר יצחק נתפזרו זרעו ויצא לו דרך צפרניו, מידי אביר יעקב, ר' הונא בשם רב מתנה איקונין של אביו ראה וצינן דמו, רבי מנחמא בשם רבי אמי איקונין של אמו ראה וצינן דמו, משם רועה אבן ישראל, אבן ישראל ראה וצינן דמו, מי עשה כן,

BUT HIS BOW (KASHTO) ABODE FIRM, which means, his passion (kashiutho).AND THE ARMS OF HIS HANDS WERE MADE SUPPLE. R. Isaac said: His seed was scattered and issued through his finger-nails.BY THE HANDS OF THE MIGHTY ONE OF JACOB. R. Huna said in R. Mattenah's name: He saw his father's face, which cooled his blood. R. Menahema said in R. Ammi's name: He saw his mother's face, which cooled his blood.

From Candles to Unicorns – The Story of Hanukkah from a Midrashic Perspective

From Candles to Unicorns –

The Story of Hanukkah from a Midrashic Perspective

Adk1010@gmail.com                                                                           Rabbi Ari Kahn

1.    שפת אמת ספר בראשית - לחנוכה - שנת [תרל"ו]

איתא כי היונים בקשו לבטל ג' מצות חודש שבת ומילה. וקשה מה ענין חודש שביקשו לבטל יותר מכל המצות. וגם גוף הביטול דוחק לפרש על קרבן מוסף. רק נראה הפי' על קידוש החודש שזה חרה להם אשר יהיה תלוי קדושת הזמנים בישראל כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. וז"ש בגמרא שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. … ואדרבא חודש הוא זמן התחדשות רק סידור הקביעות תלוי בישראל ועתה נוסף לנו התחדשות אף בעת החושך שהוא בסוף החודש. ובאמת חודש וחנוכה הכל אחד רק ר"ח הוא ראש ההתחדשות וחנוכה סוף ההתחדשות:

2.    תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף יא/א

ויש אומר כנגד פניו יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב שהשחירו פניהן כשולי קדירה שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל

3.    ספר אגרא דכלה - דף ו/א

קכד. אמרו רז"ל (ב"ר פ"ב ד') שאנטיוכס עם היונים גזרו שיכתבו בקרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל, ודבר הזה יש לו סוד אין כאן מקומו. והוא ר"ת אר"י תב"ש, "אנטיוכס "רשע "יגזור "תכתבו "בקרן "שור:

4.    ספר נר מצוה עמוד יד

על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי מצד העגל שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם. ועל זה אמר כי (שם, טו) גם אלה תשכחנה, .. ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בניו שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה,

5.    ספר קדושת לוי – פרשת ויגש

 ולהכי בחנוכה דהיה על ידי מעשה דשמעון ולוי בשכם שהם גרמו בשכם לפעול שיהיה לבניהם ישועה כדומה לשכם לכן היה בחנוכה הנס על ידי חשמונאי ובניו דהיו כהנים שבאו משבט לוי דכן בשכם היה לוי הלוחם וכן גם במלחמת חנוכה היה אחד מבני מתתיהו שמו שמעון כנזכר בספר יוסיפון שהיה כבוש המלחמה על ידי שמעון כמו בשכם ומעתה יאיר עינינו בתורתו זהו שאמר יעקב שמעון ולוי וכו' וברצונם עקרו שור רמז שבאותו מעשה שכם עשו פעולה לעקור שור כמאמרם ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב) שרצו היונים שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל הם עקרו לזה שלא יצטרכו לכתוב על קרן שור זהו עקרו שור מחמת שפעלו לבניהם שחשמונאי ובניו ינצחו היונים.

6.    ספר יערות דבש חלק ראשון - דרוש ב (המשך)

וכבר נודע כי מזל יון הוא שור, ולכך גזרו על ישראל כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ולכך מפלת יונים התחילה בחשוון, כמבואר ביוסף בן גוריון, והגמר היה בכסליו, כי שמעון ולוי עקרו שור, וזה נגד שמעון ולוי, ולכך נצחו כהנים כהנ"ל, כי הם העוקרים שור:

7.    ספר מגלה עמוקות - אופן רנב

אנטיוכ"ס, בגימטריא יוס"ף, וכן מל"ך יו"ן. סוד כתבו על קרן שור וכו', שאז נתעורר חטא יוסף. קר"ן, נוטרייקון 'קליפה 'רביעית 'נגה, בסוד ולרשעים אל תרימו קרן. וזה סוד וקרני ראם קרניו. - סוד פרש רשת לרגלי תוציאנו מרש"ת. רש"ת, בגימטריא ארבעה פעמים קליפה. -

8.    תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א

אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, קַלַנְדָא שְׁמוֹנָה יָמִים אַחַר תְּקוּפָה…תָּנוּ רַבָּנָן, (כיון) [לְפִי] שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הַיּוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר, אוֹי לִי, שֶׁמַּא בִשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי (העולם מתמעט) [עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי], וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי [מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְ]יָשָׁב שְׁמֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה]. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמֹנָה יָמִים טוֹבִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת. עֲשָׂאָן אֵלּוּ וְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים. הוּא קְבָעָן לַשָּׁמָיִם, וְהֵם קְבָעוּם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. .. תָּנוּ רַבָּנָן, יוֹם שֶׁנִּבְרָא בוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, אָמַר, אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי, וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי [מִן הַשָּׁמַיִם]. הָיָה יוֹשֵׁב [בְּתַעֲנִית] וּבוֹכֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְחַוָּה בוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ, וְכֵיוַן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר, מִנְהָגוּ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר שֶׁקְרָנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סט) "וְתִיטָב לַה' מִשׁוֹר פָּר, מַקְרִין מַפְרִיס" בְּרֵישָׁא- "מַקְרִין", וְהַדַר "מַפְרִיס". אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר (רב) [שְׁמוּאֵל], שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְמִצְחוֹ,:

KALENDA is kept on the eight days following the [winter] equinox… Our Rabbis taught: When primitive Adam saw the day getting gradually shorter, he said, ‘Woe is me, perhaps because I have sinned, the world around me is being darkened and returning to its state of chaos and confusion; this then is the kind of death to which I have been sentenced from Heaven!’ So he began keeping an eight days’ fast. But as he observed the winter equinox and noted the day getting increasingly longer, he said, ‘This is the world's course’, and he set forth to keep an eight days’ festivity. In the following year he appointed both as festivals. Now, he fixed them for the sake of Heaven, but the [heathens] appointed them for the sake of idolatry.…Our Rabbis taught: When Adam, on the day of his creation, saw the setting of the sun he said! ‘Alas, it is because I have sinned that the world around me is becoming dark; the universe will now become again void and without form — this then is the death to which I have been sentenced from Heaven!’ So he sat up all night fasting and weeping and Eve was weeping opposite him. When however dawn broke, he said: ‘This is the usual course of the world!’ He then arose and offered up a bullock whose horns were developed before its hoofs, as it is said [by the Psalmist], And it [my thanksgiving] shall please the Lord better than a bullock that hath horns and hoofs. Rav Judah said in the name of Samuel: The bullock which Adam offered had only one horn in its forehead,

9.    ספר בראשית פרק ט

(כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:(כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ:(כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:(כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:(כה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:(כו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:(כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמו.

21. And he drank of the wine, and became drunk; and he lay uncovered inside his tent.  22. And Ham, the father of Canaan, saw the nakedness of his father, and told his two brothers outside.23. And Shem and Japheth took a garment, and laid it upon both their shoulders, and went backward, and covered the nakedness of their father; and their faces were backward, and they saw not their father’s nakedness.24. And Noah awoke from his wine, and knew what his younger son had done to him.25. And he said, Cursed be Canaan; a slave of slaves shall he be to his brothers.26. And he said, Blessed be the Lord God of Shem; and Canaan shall be his slave.27. God shall enlarge Japheth, and he shall live in the tents of Shem; and Canaan shall be his slave.

10. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לו עמוד א

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח - מברך אחת, סח - מברך שתים. תנא: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה.

Abaye and Raba both said, It means, if he did not speak [between one tefillah and the other] he must only recite one blessing, but if he did speak he must recite the two blessings. It was taught: If a man spoke between [the putting on of] one tefillah and the other tefillah, he has committed a transgression and returns home on account of it from the battle line.

11. משנה מסכת אבות פרק ג:ז

רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:

R. Simeon said: when one, walking on the road, reviews [what he has learnt], and breaks off from his review, and says, ‘how fine is this tree!’ [or] ‘how fine is this newly ploughed field!’ scripture accounts it to him as if he had incurred guilt [expiable] by his life

12. ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן לח אות ו

וזה פרוש (חולין ס'): 'שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו', כי על ידי הקרבן, היינו על ידי התשובה, זכה לבחינת תפלין, שהוא בחינת קרון עור הפנים:

13. שמות פרק לד

(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:…(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:

14. בראשית פרק ג

(כא) וַיַּעַשׂה ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: פ

For Adam and for his wife the Lord God made coats of skins, and clothed them.

15. בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה

In R. Meir's Torah it was found written, ‘Garments of light (or):  this refers to Adam's garments, which were like a torch [shedding radiance], broad at the bottom and narrow at the top.