הגדה של פסח –
עוד יוסף חי
Haggadah
based on the Teachings of Harav Yosef Dov Soloveitchik Zatza"l
Collected
and semi-edited by Rabbi Ari Kahn
This
is an unfinished work in progress, much of the material was collected from
other students of the Rov, or from tapes of shiurim. Perhaps one day this work will be completed,
in interim I am allowing limited access so people can learn the Torah of Morenu
Harav Zatza"l.
If
you have any comments or observations – please contact me
Adk1010@gmail.com
(Korban pesach to be added)
If the Kohen Gadol
performs any part of the Yom Kipur ritual service out of the specified order,
he disqualifies the entire process. Does the term seder, when used in
connection with Pesach, also stipulate a specific order which must be followed?
May a person fulfill his obligations on the night of Pesach by performing the
Mitzvot connected with the third cup of wine on the second, and the obligations
associated with the second cup of wine on the third cup? For example, would
someone who ate their festive meal and recited Bircat Hamazon on a cup of wine,
and only afterwards recited the Haggadah on another cup of wine, fulfill his
obligations? Would it be permissible to make kiddush and then proceed to eat
matza, maror and koreych, and only afterwards to recite the Haggada? Even
though the mitzvot were performed out of order, the obligation to eat matzah
and marror on the night of the Fifteenth of Nisan has been fulfilled in such
cases. However, the other facet of the mitzvah will be missed: that of Pesach
Matzah U’Maror as part of the obligation of Sipur Yetziat Mitzrayim
(see below, section 82, for a discussion of Raban Gamliel’s statement, כל מי שלא אמר שלשה
דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו).
Changing the order
of events in the seder would rob the constituent elements of the aspect
of Baavur Zeh Lo Amarti and would no longer reflect the opinion brought
by Rabbi Akiva in the name of Shmuel, Lechem Oni, lechem she’onim alav
dvarim harbe (bread of "Oni" translated as bread upon which we
answer and transmit many ideas, i.e. sippur y'tziat Mizrayim, the story
of the Exodus). As in Rashi’s interpretation of Lechem Oni as “lechem upon which we recite Hallel and the
Haggadah”, Matzah becomes a part of the Seder only when it is preceded by the
Haggadah, sipur y'tziat Mizrayim, and followed by the praise and
thanksgiving of Hallel.
קַדֵּש. וּרְחַץ.
כַּרְפַּס. יַחַץ. מַגִיד. רָחְצָה. מוֹצִיא. מַצָּה. מָרוֹר. כּוֹרֵךְ. שֻׁלְחָן
עוֹרֵךְ. צָפוּן. בָּרֵךְ. הַלֵּל. נִרְצָה:
קַדֵּש
The Ta”z disagrees:
While it is permissible to recite Kiddush before sunset all year round, Pesach
is different (Orach Chayim, Hilchos Pesach 472:1). According to the Ta”z,
Kiddush on Pesach night must take place at the same time that there is an
obligation of Pesach, Matzah and Maror. This is only after nightfall. Hence,
one may not recite Kiddush prior to nightfall, even if he were to delay the
drinking of the wine until after nightfall. Kiddush on Pesach night has a dual
character, and this additional aspect requires that we wait until nightfall.
This latter
interpretation is more in keeping with our understanding of the character of
Kiddush and the seder as a whole, reflecting a unique and intrinsic association
between Kiddush on the eve of Pesach with sipur yetziat Mizrayim.
קַדֵּשׁ מיד כשבא מביהכנ"ס ילבש הקיטל , ישטוף הכוס
וידיחנו, ומוזגין לו הכוס ומקדש עליו:
כשחל
בשבת מתחילין כאן:
בלחש:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר:
יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם
וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ
אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי
וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים
לַעֲשֹוֹת:
כשחל
בחול מתחילין כאן:
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן
וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה
(לשבת:
שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה
חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשֹוֹן (לשבת:
אֶת יוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה וְ) אֶת יוֹם חַג
הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ (לשבת:
בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת
מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים. (לשבת
- וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ (לשבת - בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה
וּבְשָׂשֹוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה מְקַדֵּשׁ (לשבת -
הַשַׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:
ושותה
בהסיבת שמאל ואינו מברך ברכה אחרונה:
כשחל
במוצאי שבת קודש מקדשין יקנה"ז ראשי תיבות יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל
לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת
שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת
יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ
יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה הַמַּבְדִּיל בֵּין
קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ:
וּרְחַץ
נוטל ידיו ואינו מברך על נטילת ידים:
כַּרְפַּס
יקח הכרפס פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה, ויטבול במי מלח ומברך בורא פרי האדמה, ויכוין
לפטור את המרור, ויאכל בלא הסיבה:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:
יַחַץ
יחצה המצה השניה, וחציה הקטנה יניחנה במקומה והחצי הגדולה ישמור אותה לאפיקומן:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא
בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי
וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:
9. Ha Lachmah Anya
What is the relevance of the declaration we make at the
conclusion of Ha Lachma Anya, “This year we are here, next year we shall
be in the Land of Israel, this year we are slaves, next year we shall be
free.” Many ask why we mention this specically at the conclusion of Ha
Lachma whose purpose is to invite any who are hungry to come and join us at
the Seder.
The Mishna (Bava Metzia 83a) resolves this
problem by relating a story about Rav Yochanan ben Matya who instructed his son
to hire some workers for a particular job. The son proceeded to hire
Jewish workers and he agreed, among other things, to provide them with
food. When the son told the father what he did, the father became
concerned regarding the fact that the son did not specify to the workers what
type of food he agreed to provide them. The father ordered his son to
immediately tell the workers before they started the job that he agrees to
provide them with only an average meal. Rav Yochanan explained that
without specifying otherwise, the workers enjoyed the Halachic right to demand
the most lavish meal imaginable. This is because the descendants of
Avraham, Yitzchak, and Yaakov, are entitled to the finest treatment possible.
Similarly, when we invite a Jew to the Seder they are entitled to the most
lavish meal imaginable unless we specify otherwise. Hence, when we extend
an invitation to poor people to attend our Seder, we indicate that in principle
they are entitled to the finest meal possible. However, due to our
current pre-Messianic circumstances we are unable to provide them with such a
meal. This indication raises the self-esteem of the poor guests as we
gently imply that their status as Jews endows them with “VIP status” and that
anything we give them is less than what they deserve. rcj rhs mph
מגיד
מוזגין
כוס שני וכאן הבן שואל:
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל
הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה
הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר
יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין
אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים:
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין
יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:
עֲבָדִים הָיִינו
לְפַרְעֹה
בְּמִצְרָיִם
וַיּוֹצִיאֵנוּ
י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ
מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה
19.
B’Yad
Chazakah
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה.
וְאִלּוּ
לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ
וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים
כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה
[As
mentioned before, the narrative section begins with Arami Oved Avi and
concludes with the interpretation of Rabban Gamliel's statement on Pesach
Matzah and Marror. Why were the sections based on the explanation of Arami Oved
Avi selected to form the core of the Haggadah? If the main purpose is to tell
the story of the exodus, why don't we simply read the sections in the Torah
from Parshas Shmos through Parshas Bo which tell the story of the exodus in
detail? After all the Haggadah does not really contain extensive stories of the
exodus. Our Maggid is barely a synopsis of the events of the exodus. Indeed,
the Karaites would read the stories from the Torah on the night of Pesach as
their "Haggadah". Why select a portion from Sefer Dvarim instead of a
section from Sefer Shmos as the central part of Maggid? ]
24.
But what about the less capable student? What about
the student who is neither a Chacham, Navon or Yodea Es HaTorah? What is his
obligation regarding Talmud Torah and Sipur Yetziat Mizrayim? The Torah
is the heritage of the entire community. That is why we immediately say Baruch
HaMakom Baruch Hu. Even though the intellectually capable undeniably have a
great share in the Torah (for example the share of the Rambam and the Vilna
Gaon is great relative to the average Jew), the Torah was given to all: the
Chacham, Rasha, Tam and Sh'ayno Yodea Lishol.
מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר
25.
The Rambam states explicitly (Hilchos Chametz
Umatzah 7:10) that Sipur Yetziat Mizrayim is not just an obligation to
speak about it, but one must take steps to demonstrate that he also left Egypt
on this night. Examples of this are the drinking of the 4 cups of wine and the
requirement to eat in a leaning position. In both cases he is demonstrating the
freedom that he now enjoys.
בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה
לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
28.
In Tanach, we find the word Saper used together
with the accusative or objective case, Es. But when it comes to Sipur
Yetziat Mizrayim the objective case is replaced with the ablative, Lsaper
Bytzias Mitzrayim. Grammatically the ablative case does not belong here. We
find many cases where Sapper is linked with the objective case. Why do we use
the term Lsaper B'Yetzias Mitzrayim? Because Sipur Yetziat Mizrayim is
much more than telling a story. It is an investigation, a study to comprehend,
an analysis of the exodus. (The Rav said that if he would quit his position as
Rosh Yeshiva and concentrated on the Hagadah it would take him over a year to
study it.)
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי
טַרְפוֹן
29.
Mitzvah
to fulfill, as he would be in the performance of a Mitzvah Chamurah, a
complicated and difficult Mitzvah. For just like no one knows the true reward
for a Mitzvah, one does not know for what purpose he was created and sent out
as a Shliach Hashem.
שֶׁהָיוּ
מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ
הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם
רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי
אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת
יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
31.
32.
Since there
is a Kiyum Hamitzvah on Shabbat to begin thinking about Shabbat on the first
day of the week, perhaps the same obligation exists to begin thinking about the
special night of Pesach earlier, from the beginning of the month. The Beraysa
then says that even if we do not start at the beginning of the month, perhaps
we should begin involving ourselves in at least a Kiyum Blev of Sipur
Yetziat Mizrayim on the fourteenth day of Nissan? The Haggadah tells us
that Pesach is different than Shabbat in this regard, that we begin thinking
about Pesach, the Kiyum Blev, the same time that we perform the Peulas
Hamitzvah. Only when we have Pesach, Matzah and Maror in front of us, on the
night of Pesach itself.
יְמֵי חַיֶּיךָ
הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ
הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:
33. בָּרוּךְ
34. הַמָּקוֹם
We
find the term Hamakom is regarding the giving of the Torah, Baruch Hamakom
Baruch Hu. This teaches us that the Torah was given to us through suffering,
and great difficulties that were associated with keeping the various Mitzvos throughout
the ages. If the name "HKB'H"
would have been associated with the granting of the Torah, we would have
enjoyed a more sanguine and protected life as a nation. However our destiny is
that we have to search for God, as Hamakom, wherever we may be, both in our
daily lives as well as in our search for Torah knowledge.
35. בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן
תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים
דִּבְּרָה תוֹרָה
36.
אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע.
וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים
וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר
לוֹ
כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח
שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה
אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:
38.
The Rav perferes the reading of the
Vilna Gaon including the word AD עד אין which implies that one teaches him all the
Laws of Pesach, until the very last Mishna in the Tractate.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת
לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר
בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה
י-ה-ו-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה
נִגְאָל:
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר. מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ
אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ י-ה-ו-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה
י-ה-ו-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: יָכוֹל
The
Rov suggested that the paragraph יָכוֹל
מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ modifies the וְהִגַּדְתָּ
לְבִנְךָ בַּיּוֹם and should therefore be punctuated accordingly as one paragraph
מֵרֹאשׁ
חֹדֶשׁ
Pesach
and it is considered as if one had relations with one’s betrothed in her
father’s house. The analogy seems strange. A number of authorities point out
that just as a bride requires seven brachot so does the Matzah, if this is the
case how can one eat Matzah all year round? The answer is that Matzah becomes
Matzah when Chamaetz becomes Chamets. Halachically Chametz is not Chamets all
year long, only on Erev Pesach (technically if chametz fell in a mixture during
the year it would become negligible, only on Pesach does chamets become chamets
and no longer can be negated. At the same time that Chametz becomes chamets,
Matzah becomes Matazh and now needs seven brachot just as a bride. (Shiur date:
3/18/75 Nordlicht tape. #5186)
תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם
הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא
אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ
אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ
Yehoshua already possessed the critical dimension of a
leader, the Hay of Hispashtus, he was a man of the people. His personal
predilection was towards the Midas Hachesed. Moshe recognized this and wanted
to add the Midas Hatzimtzum to him as well. There is a time and place for both
attributes in a leader. Therefore the
Yud was added to the Hay that was already part of his name. The benefit
of this addition to Yehoshua's personality was evident after the episode of the
Meraglim. Without the reenforcement of the Midas Hagevurah, Yehoshua's strong
sense of being a man of the people might have led him to be engulfed by their
evil plan. The Yud symbolized his newly found inner strength to withdraw from
the group and to be firm and true in his convictions that Bnay Yisrael could
and would conquer Eretz Canaan with the help of Hashem.
אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר י-ה-ו-ה אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי
אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:
וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר
הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן
לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו
אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל,
בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה
שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים.
44.
The
Brit bein habitarim had a certain amount of fluidity to it. For it contained
apparently contradictory information 4 generations and 400 years…..
שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע
כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע
מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן
יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:
מכסה
המצה ומגביה את הכוס בידו ואומר:
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ.
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר
וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ
מִיָּדָם:
45. Vehee Sheamda
Why do we mention at the Seder that in every
generation there are people who seek to destroy the Jewish people? What
does this have to do with Sippur Yetziat Mitzrayim, telling the story of the
Exodus from Egypt? The Rav explains that it places the Egyptian experience
into perspective. We might have sought to explore whether there was some
sociologic, economic, or political motivation for the Egyptians
oppressors. However, we note that in every generation and in every
imaginable circumstance, enemies have arisen to oppress us. Thus, we
cannot attribute any particular set of circumstance as the trigger for hatred
of Jews. We must conclude that the reason for the Egyptian oppression is
the sad reality that Rashi quotes in his commentary to Breishit 33:4 that it is
the way of the world that Esav hates Yaakov. The implications for the
contemporary situation are painfully obvious. rcj rhs mph
מניח
הכוס מידו ויגלה המצות:
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי
לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים
וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי
46.
The choice of the Arami Oved Avi which serves as a
basis for almost the entire MAGID in the Haggadah at all seems perplexing. The
text itself is a text which was read when the first fruits were brought to
Jerusalem, why is this text included in the Haggadah? Apparently the function
of the Arami Oved Avi in the Haggada is quite different from the section in the
rites of the first fruits. There the very reading is the obligation, it was a formal text which
had to be said precisely. On Pesach, the Arami Oved Avi serves as the catalyst
for the learning and the Drashot which will be said as a fulfillment of
learning.
The
Rambam says that anyone who devotes extended time to interpreting the Parsha of
Arami Oved Avi is praised because this is the essence of Torah study, it is not
simply a time of story telling. Even though the Mitzvah of Talmud Torah applies
all year, on Pesach night there is an extra Mitzvah to study all the aspects of
Yetzias Mitzrayim.
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי
מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי
הַדִּבּוּר:
Ultimately,
the prophet says that Bais Yaakov will be fire, Joseph will transform into an
inferno and they will immolate the house of Esau. It is the combination of
Galus Mayoni (Yaakov),and Galus Mayosher (Joseph) that will ultimately destroy
Esau. The Torah tells us that Yaakov and
Joseph looked alike. Both also played major roles in Jewish History in that they
set the example of survival under difficult circumstances, Oni and Osher.
Chazal tell us that Yaakov feared the legions of Esau. Hashem reassured him
that he had nothing to fear, as together with Joseph, the two of them will
ensure the ultimate destruction of Esau. Yaakov and Joseph are linked by their
common experience: the pain of exile.
49. Onus Al Pi Hadibbur
We emphasize that Yaakov went to Mitzrayim, Onus Al
Pi Hadibbur, coerced by the divine instruction to descend to Egypt. The
Rav explains that we emphasize this to contrast Yaakov’s leaving Eretz Yisrael
with Esav’s exit from Eretz Yisrael. Esav gleefully abandoned Eretz
Yisrael, regarding it a nuisance. Rashi (Breishit 36:7) explains that
Esav felt that the price to inherit a share in Eretz Yisrael – four hundred
years of being rootless and enduring slavery and torture as foretold in
the Brit Bein Habetarim – was too steep and was happy to rid himself of this
great burden. This attitude caused Esav to forfeit any right he had to
Eretz Yisrael when he left the country. Yaakov, by contrast, left Eretz
Yisrael unwillingly and thus did not forfeit his right to the land.
This is reminiscent of the Rama Orach Chaim 539:7 (citing the Maharil) who
states that when one leaves his Sukka because of heavy rain or some other
significant irritant his attitude should not be that he is happy to rid himself
of a nuisance. Rather, he should be upset that Hashem has exiled him from
his Sukka by sending rain or some other disturbance. Interestingly, our
sages compare the Mitzva of sitting in the Sukka with the Mitzva of living in
Eretz Yisrael. For example, the Vilna Gaon noted that the only two
Mitzvot that we fulfill with our entire bodies are the Mitzva of sitting in the
Sukka and the Mitzva of Yeshivat Eretz Yisrael.
Similarly, the attitude of those of us who do not have the privilege of living
in Eretz Yisrael should be like Yaakov Avinu and not Esav. Our attitude
should be that the circumstances that Hashem has placed upon us (familial,
economic, etc.) force us to reside outside the Land. We should not happy
that we reside in Chutz Laaretz.
rcj rhs mph
וַיָגָר
שָׁם, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינו
The Torah tells us that Joseph taught the third
generation-the children of Ephraim and Menashe-the same as his father showed
him to skip over generations. Thus, Joseph emulated his father in the swearing
that his bones be taken up from Egypt. Pakod (remember) is repeated twice at the
end of the sedra. The first one means that he assures his brothers that they
have won the battle of assimilation, "We have all had a share in the
victory." "Vayishba bnei Yisrael" (and he made swear the
children of Israel), not echav (his brothers). He wanted to prove that no
matter how high a Jew becomes politically, he doesn't give up his Jewish
identity. Of course, he is loyal to his community, but he doesn't allow his
identity to suffer. Who was it who took
the bones of Joseph out of Egypt? It was Moses, the grandchildren of Levi who
had conspired to kill Joseph. Actually, Levi changed his mind about Joseph, and
handed down beautiful stories about him so that the grandchild Moses loved
Joseph. Moses came to love and revere Joseph as a rabbi and a master.
לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר
שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין
מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן,
וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ
גֹּשֶׁן:
בִּמְתֵי מְעָט, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר,
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ י-ה-ו-ה
אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב:
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ
יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:
גָּדוֹל עָצוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
51.
Poru (terms regarding the Jews) - Fertility. It was a blessing that woman should be
fertile. “Vayishr’tzu” No fetus should
die. “Vayirbu” means to grow up, to
mature. The complaint was “they are not
ready for release; not mature.”
Therefore, Vayirbu. So it was
conception, incubation, childhood growth without succumbing to disease. Then “Vayatzmu” - They were courageous. Egypt says, “They are more than us!” Ridiculous.
Of course, Egypt had numerical superiority. It means: “They are superior to us
intellectually!”
וָרָב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח
הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים
שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת
בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
52.
The
Rambam says that Milah took place in Egypt and Tvila took place at Mount Sinai.
The Ramban disagrees and says that there was Tvila in Egypt as well otherwise
they would not have been able to eat the Korban Pesach, for a non-jew was
specifically enjoined from eating the Pesach. So the Ramban asks what did they
need another Tvila at Mount Sinai? The Ramban answers that up till the time of
the exodus the people had the same level of sanctity as Avraham, who had 1
Mitzvah to fulfill, that of circumcision. When the Jews were given additional
Mitzvos in Egypt regarding the Korban Pesach, the additional Mitzvos required
them to undergo a conversion process, for they now would attain a different
status beyond that of Avraham. The Tvila in Egypt was for the conversion beyond
the level of Abraham. At Sinai they accepted yet more Mitzvos. They therefore required an additional Tvila
to consummate the conversion at Sinai. From this we observe that Gayrus is
measured by the level of Mitzvos accepted. When the Jews accepted new Mitzvos
they required another Tvila, another conversion. HERE?
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ
הַמִּצְרִים
וַיְעַנּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה
קָשָׁה:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה
מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹוֹנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן
הָאָרֶץ:
וַיְעַנּוּנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיָּשִׂימוּ
עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּוֹתוֹ בְּסִבְלוֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי
מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:
וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה, כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
וַנִּצְעַק אֶל י-ה-ו-ה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
וַיִּשְׁמַע י-ה-ו-ה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת
לַחֲצֵנוּ:
וַנִּצְעַק
אֶל
י-ה-ו-ה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים
הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה
וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:
וַיִּשְׁמַע י-ה-ו-ה אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת
בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ
אֶרֶץ. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע
אֱלֹהִים:
וְאֶת עֲמָלֵנוּ, אֵלּוּ הַבָּנִים. כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ וְכָל הַבַּת
תְּחַיּוּן:
וְאֶת לַחֲצֵנוּ, זוֹ הַדְּחַק. כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לוֹחֲצִים אוֹתָם:
וַיּוֹצִאֵנוּ י-ה-ו-ה מִמִּצְרַיִם בְּיָד
חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיּוֹצִאֵנוּ י-ה-ו-ה מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל
יְדֵי מַלְאָךְ
וְלֹא
עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.
אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ
וּבְעַצְמוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר,
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה
שְׁפָטִים אֲנִי י-ה-ו-ה: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה,
אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא
שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ.
אֲנִי י-ה-ו-ה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:
בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד י-ה-ו-ה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה
בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה
שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:
וּבְמוֹרָא גָּדוֹל, זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה.
כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב
גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה
וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדוֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם
י-ה-ו-ה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:
וּבְאֹתוֹת, זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר,
וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:
וּבְמוֹפְתִים זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר.
וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,:
כשאומר
דם ואש וכו' וכן בעשר מכות ישפוך מן הכוס מעט יין:
דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן:
דָּבָר אַחֵר, בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּיִם.
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה שְׁתַּיִם. וּבְמֹרָא גָּדוֹל שְׁתַּיִם. וּבְאֹתוֹת
שְׁתַּיִם. וּבְמוֹפְתִים שְׁתַּיִם.
אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת
How was Pharaoh punished? The plagues are divided
into three groups, by not necessarily the three polemics of the Hagadah. The
first 5 plagues constitute the first group-dam (blood), tz'fardaya (frogs),
kinim (lice), arov (noxious animals), sh'chin (boils). This group inflicted
plain misery, a miserable situation to live with. The second group-dever
(destruction of cattle and domestic animals), barad (burning hail), and arbeh
(locusts)-was a destruction of economy. The third group—choshech (darkness or
intense fear), and makat b'chorot (death of the first born). The choshech
(darkness) may be interpreted as ignorance because slavery makes life very comfortable
for the master, and the second objective of slavery is to become rich and
opulent. G-d showed Pharaoh that the economy collapsed anyway, in spite of his
stubbornness. G-d did not take away freedom; He just made the choice very
difficult!
שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל
הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם וְאֵלוּ הֵן:
דָּם. צְפַרְדֵּעַ. כִּנִּים. עָרוֹב.
דֶּבֶר. שְׁחִין. בָּרָד. אַרְבֶּה. חֹשֶׁךְ.
The man, ish, Moshe was great in the eyes of the
officials and the common people. This respect built up in the year of
negotiations. At the beginning, Pharaoh treated Moshe and Aaron with humor,
almost contemptuously. Pharaoh declared, "Go mind your own business!"
Later, the touch of humor is gone. Pharaoh realized that it was a serious
business, but there was no reverence. Each time that a plague struck, it
interrupted the economy. Just before the last, it is stated that Moshe was
great in the eyes of the people. Moshe had ruined the Nile, the economy etc., and
yet they respected him, and yet greater was the admiration.
מַכַּת בְּכוֹרוֹת:
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:
ישפוך מן
הכוס ג"פ:
דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִנַּיִן
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם
לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמְרוּ
הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא. וְעַל הַיָּם מָה הוּא
אוֹמֵר, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה י-ה-ו-ה
בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת י-ה-ו-ה וַיַּאֲמִינוּ בי-ה-ו-ה וּבְמשֶׁה
עַבְדּוֹ. כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה,
בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל
מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם
הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ
עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת. וָזַעַם
שְׁתַּיִם. וְצָרָה שָׁלֹשׁ. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע. אֱמוֹר
מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם
מַכּוֹת:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה
וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם
הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה
וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת. עֶבְרָה
שְׁתַּיִם. וָזַעַם שָׁלֹשׁ. וְצָרָה אַרְבַּע. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים
חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם
לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת:
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ:
אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם
, וְלֹא עָשָׂה בָהֶם
שְׁפָטִים דַּיֵּנוּ:
Pharaoh's own officers said, "Don't you see that
the land is ruined?" His own prestige was in trouble because his officers
spoke to him abusively-a far cry from the autocracy he held previously.
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה
בֵאלֹהֵיהֶם דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת
בְּכוֹרֵיהֶם דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם
, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת
מָמוֹנָם דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְלֹא קָרַע
לָנוּ אֶת הַיָּם דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא
הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְלֹא
שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ, וְלֹא סִפֵּק
צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר
אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְלֹא נָתַן
לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְלֹא
קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא
נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא
הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה
דַּיֵּנוּ:
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְּפוּלָה
וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ. שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם. וְעָשָׂה בָהֶם
שְׁפָטִים. וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם. וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם. וְנָתַן לָנוּ אֶת
מָמוֹנָם. וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם. וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה.
וְשִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ. וְסִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים
שָׁנָה. וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת. וְקֵרְבָנוּ
לִפְנֵי הַר סִינַי. וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ
יִשְׂרָאֵל. וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה
78.
beis habichira
consumated till after the erection of the Mishkan.
However there was no Sefer Krisus between God and Knesses Yisrael that would
have nullified the impending marriage. It is the only Kidushin that is not
subject to divorce. People who want to be intimate with each other go into a
house. Just like God and Knesses Yisrael through the Mishkon. It symbolizes the
shade and protection that a house normally provides and the initimate
relationship between God and Knesses Yisrael. In human life many things can't
be accomplished in public. This is Zevul, a hidden place where not all can go. (Seethe prayer of
Shlomo Hamelech when he dedicated the BEis Hamikdash as a Beis Zevul.) It is
representative of the intimate relationship between God and Knesses Yisrael. An
intimate place is needed because Tefila is an intimate act. In an intimate
place man will say things that are private that he would not say in public. For
instance the Kohen Gadol does the Avodah in the Kodesh Kodshim where no one
else could enter because the Kohen Gadol must admit the sins of the people.
This admission is an intimate act and requires privacy. This intimate meeting
place between God and His chosen people was taken away from us.
לְכַפֵּר
עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא
אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ
הֵן:
פֶּסַח.
מַצָּה.
וּמָרוֹר:
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן
שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם עַל שׁוּם מָה.
עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח
הוּא לַידֹוָד אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם
בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם
וַיִשְׁתַּחֲווּ:
אוחז
המצה בידו ומראה אותה למסובין:
מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה.
עַל שׁוּם
שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם
מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר,
וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹּת מַצּוֹת כִּי לֹא
חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא
עָשֹוּ לָהֶם:
אוחז
המרור בידו ומראה אותו למסובין:
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה.
עַל שׁוּם שֶׁמָּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם.
שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים
וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת
עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם.
שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם
הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-ה-ו-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת
אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ
גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא
אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ:
יאחז
הכוס בידו ויכסה המצות ויאמר:
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת
לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס
לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֵת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ.
The Division of Hallel
The Rav explains why the first two chapters of Hallel are recited before the
meal and the rest of Hallel is recited after the meal. He notes (see
Pesachim 108a for a basis for this assertion) that before the meal we should
feel as if we were just redeemed from Mitzrayim. After the meal, the mood
is one of reflecting on the fact that we have been redeemed in the past.
Accordingly, before the meal we engage in Hodayah, an expression of thanks to
Hashem for redeeming us from Egypt. Hodaya may be offered only by someone
who experienced the redemption and thus may be expressed only before the
meal. Shevach (praise) on the other hand, may be offered even by someone
not involved in the event. After the meal, we can no longer thank Hashem
for redeeming us (as at that point we no longer feel as if we were redeemed),
so instead we express Shevach to Hashem for what He did for us in the
past. The Rav explains that the first two chapters of Hallel are
expressions of Hodaya and are thus appropriate to recite before the meal.
The subsequent chapters are only expressions of Shevach and thus are
appropriate for recitation only after the meal. rcj rhs mph
הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן
לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד
לִגְאֻלָּה, וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ:
יניח הכוס
מידו ויגלה המצות:
חסר
הַלְלוּיָ-ה
הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְדֹוָד יאהדונהי.
הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְדֹוָד יאהדונהי:
יְהִי שֵׁם יְדֹוָד יאהדונהי מְבֹרָךְ. מֵעַתָּה
וְעַד עוֹלָם:
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ. מְהֻלָּל שֵׁם
יְדֹוָד יאהדונהי:
רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְדֹוָד יאהדונהי. עַל
הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:
מִי כַּידֹוָד יאהדונהי אֱלֹהֵינוּ.
הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת. בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ:
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים
אֶבְיוֹן:
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים. עִם נְדִיבֵי
עַמּוֹ:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה
הַלְלוּיָהּ:
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. בֵּית יַעֲקֹב
מֵעַם לֹעֵז:
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ. יִשְׂרָאֵל
מַמְשְׁלֹתָיו:
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. הַיַּרְדֵּן יִסֹּב
לְאָחוֹר:
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי
צֹאן:
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס. הַיַּרְדֵּן
תִּסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת
כִּבְנֵי צֹאן:
וחסר בְּצֵאת
יכסה המצות ויקח הכוס בידו ויאמר:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ
הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ
וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים
לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ, וְשָׂשִׂים
בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים (במוצ"ש
אומרים:
מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים) אֲשֶׁר
יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל
גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
הִנְנִי
מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס שֵׁנִי שֶׁל אַרְבַּע כּוֹסוֹת. לְשֵׁם
יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר
וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
ושותין בהסבת שמאל:
רָחְצָה נוטל ידיו לסעודה ומברך:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם:
מוֹצִיא מַצָּה יקח שלש המצות בידו ויאמר:
הִנְנִי
מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל
יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
ויבצע
כזית מן המצה העליונה לשם המוציא וכזית מהפרוסה לשם מצות מצה, ויאכלם מיד בלי הפסק
בהסיבה. ויזהר שלא ישיח בין הברכה לאכילת הכריכה:
88.
Held
all three for first bracha, second bracha leave the bottom one hold one and a
half
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה:
מָרוֹר
יקח כזית מרור ויטבול בחרוסת ויאכלנו בלא הסיבה:הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן
לְקַיֵּם מִצְוַת אֲכִילַת מָרוֹר לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם
בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר:
כּוֹרֵךְ יקח כזית מן המצה השלישית וכזית חזרת
עמה ויאכל שתיהן ביחד בהסיבה ובלא ברכה, ומקודם יאמר:
90.
All Rishonim
agree that Matzah must be eaten in a leaning position. If a person did not lean
while eating Matzah he must repeat it again. Since the person has obviously
fulfilled the obligation to eat Matzah on the night of the fifteenth, why must
he repeat the Mitzvah again? Because in order to fulfill the additional
requirement of eating Matzah as part of Sipur Yetziat Mizrayim, he must
eat the Matzah while reclining.
זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה
הִלֵּל. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח
מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר עַל מַצּוֹת
וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
שֻׁלְחָן
עוֹרֵךְ אוכל ושותה כל צרכו לכבוד יו"ט, ונוהגין לאכול ביצה:
צָּפוּן
יקח שני כזיתים ממצה ששמר לאפיקומן, זכר לפסח הנאכלת על השובע, ואוכלו בהסיבה,
ומקודם יאמר:
הִנְנִי
מוּכָן וּמְזוּמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת אֲכִילַת אֲפִיקוֹמָן לְשֵׁם יִחוּד
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עַל יְדֵי
הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
בָּרֵךְ
מוזגין כוס שלישית ומברכין עליה ברכת המזון כדין ויאמר:
הִנְנִי
מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת י-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ
הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ, לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם
בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב י-ה-ו-ה אֶת שִׁיבַת
צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ
רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל י-ה-ו-ה לַעֲשֹוֹת עִם אֵלֶּה.
הִגְדִּיל י-ה-ו-ה לַעֲשֹוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים. שׁוּבָה י-ה-ו-ה אֶת
שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה, נֹשֵׂא
אֲלֻמֹּתָיו:
92. Birkat
hamazon (taken from Rabbi Riskin)
Rav
Soloveitchik, the issue as to why bread should be singled out with three
biblically ordained blessings (four in all, the first composed by Moses, the
second by Joshua, the third by David and Solomon, and the fourth by the Sages
after the destruction of Betar) -- while the Seven Species, even though they
grace the land of Israel like a crown of glory, are honored with but a single
blessing after they are eaten.
Not
only that, but when three or more eat bread together, a formal 'ZIMUN'
(literally invitation) precedes the actual Grace After Meals, in which one of
the participants 'invites' the others present to respond to the praises of G-d.
On the Sabbath and Festivals, there is even a custom followed by many Jews to
perform this 'ZIMUN' while lifting a cup of wine.
This
"formal invitation" is also exclusive to bread.
Rav
Soloveitchik explained as follows: Concerning the Seven Species, the
partnership between G-d and humans is limited, with the humans performing a
largely custodial task. Once we plant the seed, G-d does all the rest, with the
possible exception of our watering and protecting the fruits. Even the water is
generally rain water from G-d.
The
truth is that when an individual comes across a pomegranate tree in an open
field, and takes a bite into the fruit, he/she is almost experiencing the
"manna from heaven"! G-d does almost everything!
In
contrast, bread's extraordinary journey from the field to the mouth requires a
series of specific procedures. According to the Mishna's categorization of the
39 forbidden activities on the Sabbath, eleven are devoted to the preparation
of bread:
"Sowing,
ploughing, reaping, binding sheaves, threshing, winnowing, selecting, grinding,
sifting, kneading, baking...." [Babylonian Talmud, Tractate Shabbat 74b]
Clearly
the production of bread is a major project, and even though the seed and the
earth and sun and the rain are provided for by G-d, what comes up from the
ground will turn into hay unless man first turns it into bread.
In the
production of bread, the concept of partnership is evident, with human
ingenuity and exertion very much in the foreground. The eating of a
pomegranate, on the other hand, is basically receiving a divine gift, is a
function of G-d bestowing His loving kindness upon us.
Rav
Soloveitchik suggests that the greater the degree of human input, the greater
the degree of sanctity.
The
world in the Kingship of G-d. Insofar as we express our Divine-given function
as His Partners, we do indeed "bless" G-d. It is for the privilege of
being G-d's Co-workers, for the pride which comes from the Knowledge that He
thinks us worthy of being His Partners, that we praise and bless Him especially
when we are intimately involved in developing His creation.
When
the Israelites leave Egypt, only one person gives praise to G-d, Yitro, the
Midianite father-in-law of Moses. In contrast, when the Red Sea is split, the
entire nation sings the great song of Shira praise.
Should
we therefore assume that the miracle of Egypt was any less great than the
miracle of the splitting of the Red Sea? Certainly both events are remarkable
and unique. The Exodus demonstrated an ongoing systematic destruction of the
natural order in a series of ten supernatural and unexpected plagues that
anyone could see came from the hand of G-d. The splitting of the Red Sea
happened once, and only following "a strong Easterly wind"!
Why
greater praise at the Red Sea? In Egypt, the miracles were wrought exclusively
by G-d, with no human involvement whatsoever. The people were passive: they
listened, they heeded, they waited. G-d Himself planned and executed the
Exodus, "neither via angel or messenger".
At the
Red Sea, on the other hand, no miracle would have occurred, the Sea would never
have split, and Nachshon, and many other Israelites not jumped into the
swelling waters and the dangerous waves. Only after the Jews were willing to
take the risk of drowning and make the first steps into the inundating sea, did
the Almighty respond by revealing the dry land.
The
greater song of praise is occasioned when the Israelites themselves are the
initiators and co-actors in the drama of history.
Rav
Soloveitchik goes on to contrast the two special mountains of the Bible, Mount
Moriah and Mount Sinai.
Mount
Sinai was the scene of Divine Revelation, the place from which we received the
Bible. Yet the sanctity of Mount Sinai was temporary. Three days prior to the
Revelation at Sinai, the Israelites were told to separate themselves from the
mountain:
"...Whoever
touches the mountain shall surely be put to death". [Exodus 19:12]
Once
the Revelation was given, the mountain resumed its previous status without a
"do not trespass" sign adorning its peak. To this day, its exact
location is unknown to us. Its probable site was given up to the Egyptians
after the Yom Kippur War with barely a sigh of protest from the majority of the
Israelis.
Mount
Moriah, on the other hand, is the Temple Mount, the sacred spot from which
Jerusalem emanates. No Israeli would contemplate giving up Jerusalem, eternally
sacred and the symbol of our glorious past as well as our redemptive future.
These
two mountains, Sinai and Moriah, represent two aspects of our historic
experience. At Sinai, our involvement in the Revelation was relatively passive.
G-d gave His Torah to us - and wherever G-d takes over entirely, the sanctity
of that place is muted.
In
contrast, the holiness of Moriah, the location of the Temple in Jerusalem, is a
sanctity which can never be extinguished or relinquished because it was at
Moriah, that Abraham brought his beloved son Isaac to be sacrificed. Abraham
was the star actor at Moriah, placing his entire future at risk in a deed of
ultimate commitment.
Sinai
expressed G-d's gift to us, Moriah our gift to G-d. Only the sanctity of Moriah
is eternal!
The
more the individual is involved, the greater the sanctity and the higher the
praise. G-d is constantly in search of humans to be His partners in perfecting
the world and thereby to bless Him!
Rabbi
Shlomo Riskin
Efrat, Israel
רַבּוֹתַי מִיר וֶועלְן בֶּענְטְשְׁן. (או
רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ.(:
והמסובין עונין:
יְהִי שֵׁם י-ה-ו-ה מְבוֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד
עוֹלָם:
בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבּוֹתַי נְבָרֵךְ (בעשרה:
אֶלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:ועונין
המסובין:
בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ
מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
והמזמן חוזר:
בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ
מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם. הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל
תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר
שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין
מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ
וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה הַזָּן אֶת הַכֹּל:
נוֹדֶה לְךָ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ עַל
שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ, אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל
שֶׁהוֹצֵאתָנוּ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית
עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ
שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ, וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד
שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ
תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:
וְעַל הַכֹּל י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ
מוֹדִים לָךְ, וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד
לְעוֹלָם וָעֶד. כַּכָּתוּב, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת י-ה-ו-ה
אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה עַל
הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:
רַחֵם נָא י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ, עַל יִשְׂרָאֵל
עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וְעַל
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ, וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ
שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹהֵינוּ, אָבִינוּ, רְעֵנוּ, זוּנֵנוּ,
פַּרְנְסֵנוּ, וְכַלְכְּלֵנוּ, וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ י-ה-ו-ה
אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא, אַל תַּצְרִיכֵנוּ י-ה-ו-ה
אֱלֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם, וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי
אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה, הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ
וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
כשחל בשבת:
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ
בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ
הַזֶּה, כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ, לִשְׁבָּת בּוֹ
וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ, וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ י-ה-ו-ה
אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ,
וְהַרְאֵנוּ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן עִירֶךָ, וּבְבִנְיַן
יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, כִּי אַתָּה הוּא בַּעַלהַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל
הַנֶּחָמוֹת:
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה
וְיָבֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר
זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן
דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל
עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה, לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד
וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה:
זָכְרֵנוּ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה,
וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים. וּבִדְבַר
יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי
אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ כִּי אֵל (מֶלֶךְ) חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה
בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה בּוֹנֵה (בְרַחֲמָיו) יְרוּשָׁלָיִם, אָמֵן:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם. הָאֵל, אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִּירֵנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, גּוֹאֲלֵנוּ,
יוֹצְרֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַמֶּלֶךְ
הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל. שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא
יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן
וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה,
נֶחָמָה, פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב.
וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵנוּ:
הָרַחֲמָן הוּא יִמְלֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:
הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים.
וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד
וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים:
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֻלֵּנוּ מֵעַל
צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה
בַּבַּיִת הַזֶּה וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ
הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשֹוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת
וְנֶחָמוֹת:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי)
בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה,
(אוֹתִי וְאֶת אִשְׁתִּי וְאֶת זַרְעִי) אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת
כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ. כְּמוֹ
שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק
וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה
שְׁלֵמָה. וְנֹאמַר אָמֵן:
בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ
זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת י-ה-ו-ה
וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים
וְאָדָם:
לשבת:
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ
שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ
טוֹב. לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ אָרוּךְ, יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם
בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וִיהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם:
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ
וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד
לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה
שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְראוּ אֶת י-ה-ו-ה קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין
מַחְסוֹר לִירֵאָיו:
כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדוֹרְשֵׁי י-ה-ו-ה
לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב:
הוֹדוּ לַידֹוָד כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם
חַסְדּוֹ:
פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי
רָצוֹן:
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בי-ה-ו-ה
וְהָיָה י-ה-ו-ה מִבְטַחוֹ:
נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי
צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם:
י-ה-ו-ה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן י-ה-ו-ה יְבָרֵךְ
אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
הִנְנִי
מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס שְׁלִישִׁי מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת. לְשֵׁם
יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ עַל
יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
ושותים בהסיבה
ואינו מברך
ברכה אחרונה:
מוזגין כוסו
של אליהו
ופותחין הדלת
ומתחיל שפוך
חמתך:
שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא
יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:
93.
Shifoch
Chamatcha
Many wonder why Chazal included the plea of Shifoch
Chamatcha in the Haggada. The Rav explains that it is an introduction to
the prayer of Nishmat that is recited soon after we say Shifoch
Chamatcha. In the Nishmat prayer, we pray for the arrival of the Mashiach
when the soul of all people will call out to Hashem. This is appropriate
for the Seder since Hashem introduced himself to Moshe Rabbeinu and Am Yisrael
as “I am who I am” (Shemot 3:14). Rashi (ibid) explains this term to mean
that I am with them during this period of misfortune and I will be with them in
future periods of misfortune. The Rav explains that Hashem promised Moshe
Rabbeinu that just as He will redeem Klal Yisrael from Egypt, so too He will
redeem us from future difficulties. As such, we ask Hashem at the Seder
to fulfill His promise made on the eve of the redemption from Egypt that He
redeem us from our current difficulties and send the Mashiach. Similarly,
in the Malchiot prayer of Rosh Hashanah and Yom Kippur we ask Hashem to bring
the time when all of humanity will recognize Hashem “and all of creation will
know that You created them”.
Accordingly, those people who do not know Hashem might be preventing the
arrival of the Mashiach. It is for this reason we ask Hashem to take His
wrath to those who do not know Him, so that an impediment to redemption is
eliminated.
We may suggest a variation of this theme. We emphasize at the Seder that
Hashem fulfilled His promise He made at the Brit Bein Habetarim (Breishit
15:14) to punish the nation that will torture and enslave us. We develop
at length how Hashem punished the Egyptians both in Egypt and at the Yam
Suf. Indeed, part of the Rambam’s (Sefer HaMitzvot 157) definition of the
Mitzva of telling the story of the Exodus from Egypt includes telling how
Hashem punished our oppressors. The point of this emphasis is to
demonstrate that there is a heavenly Judge and there is heavenly Justice, which
is a general theme of Pesach (see Ramban at the conclusion of Parashat
Bo).
Accordingly, in Shifoch Chamatcha we ask Hashem to fulfill His promise to
punish our contemporary oppressors, those who do not know Hashem, just as He
punished our Egyptian oppressors. “Those who do not know You”, that we
mention in Shifoch Chamatcha, seems to refer to those who reject the seven
Noachide Laws such as the prohibition to kill people. Even “religious”
people who kill innocents seem to be included in this prayer. rcj rhs mph
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:
שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ
יַשִּׂיגֵם:
תִּרְדּוֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי
י-ה-ו-ה:
הַלֵּל
מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ויש נוהגין למזוג כוס רביעי לפני שפוך
חמתך:
חסר מִלֹא
לָנוּ עד סוף הלל בלי יהללוך:
חסר הוֹדוּ
לַה' נמצא לפני ברוך שאמר בשחרית:
חסר נִשְׁמַת
עד דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ:
95. Hallel
The Rav asks why don’t we sing the Shirat HaYam at
the Seder as the song that celebrates Hashem’s delivering us from
slavery. Why did Chazal choose Hallel as the celebratory song of the
Seder? He answers based on Rashi’s commentary to the Pasuk in Shmuel
2:23:1 that describes David Hamelech as the “sweet singer of Israel”.
Rashi explains “the Jewish people do not sing songs of praise to Hashem in the
Bait Hamikdash unless it was composed by David Hamelech.” The Rav notes
that the same applies to Pisukei Dizimra, where we note in Baruch Sheamar
that we will sing David Hamelech’s songs of praise to Hashem. Indeed, it
is for this reason that the Rambam (Hilchot Tefilla 7:13) records a custom to
recite the Shirat Hayam, in our daily prayers only after the Bracha of
Yishtabach is recited. He believes that since David HaMelech did not
compose the Shirat Hayam its place is not in the P’sukei Dizimra that are
recited between Baruch Sheamar and Yishtabach. Similarly, the Rav
suggests that at the Seder we utilize only songs composed by David Hamelech to
sing praise to Hashem for redeeming us from Mitzrayim. rcj rhs mph
וּבְכֵן, יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה
י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה עוֹז
וּמֶמְשָׁלָה נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת קְדֻשָּׁה
וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם
וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל:
יְהַלְלוּךָ י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל
מַעֲשֶׂיךָ
96.
The
physical world should bring man close to God. Rav Meir Berlin and
Reb Chaim Soloveitchik were spending some time at a Baltic Sea resort. One morning,
Rav Meir hears Reb Chaim go
outside at about 5 AM. Rav Meir goes
out, and finds Reb Chaim sitting on the
terrace, depressed. He
asked why. Reb Chaim said, (paraphrased)
"Look at this beautiful sunset,
this whole beautiful world. Isn't it a
shame man has to die? So whenever
Reb Chaim got depressed over death,
he would learn Tohorot [Mishnaic
laws dealing with ritual purity, which could be lost by contact with
various death-related
things]. Even in death is there Halacha. This would calm him down.
, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים
עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ
וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ
וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ
תָּמִיד. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם
וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה מֶלֶךְ מְהֻלָּל
בַּתִּשְׁבָּחוֹת: [אל ההודאות אדון הנפלאות הבוחר
בשירי זמרה מלך יחיד אל חי העולמים]
הִנְנִי
מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת כּוֹס רְבִיעִי שֶׁל אַרְבַּע כּוֹסוֹת.
לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל:
וִיהִי
נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
97.
The Rav mentioned that according to the Chachmei
Hakabbalah the fourth cup of wine at the seder is symbolic of the ultimate
redemption of Klal Yisrael, the Zeroah Netuyah.
ושותה בהסיבה
ואח"כ מברך ברכה אחרונה:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ
הָעוֹלָם עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל
אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל
מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֶם נָא י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ עַל
יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן
כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר
הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ
בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ
בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. (בשבת:
וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַׁבָּת
הַזֶּה) וְשַׂמְּחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. כִּי אַתָּה י-ה-ו-ה טוֹב
וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה י-ה-ו-ה עַל הָאָרֶץ וְעַל
פְּרִי הַגָּפֶן:
(בא"י גַפְנָהּ):
נִרְצָה אם
עשה הכל כהסדר היא נרצה לה':
חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל
מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה
לַעֲשֹוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב
נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם ג"פ:
וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה.
בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה. גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ
לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה.
הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה. וַ יָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לָאֵל וַיּוּכַל
לוֹ לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי
הַלַּיְלָה. חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה. טִיסַת נְגִיד חֲרוֹשֶׁת
סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ
פְּגָרָיו בַּלַּיְלָה. כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה. לְאִישׁ
חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ
בַּלַּיְלָה. נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה. שִׂנְאָה
נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת
לַיְלָה. פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִלַּיְלָה. צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָׂח
אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה.
רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ
כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. וַיְהִי
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
בחו"ל
בליל שני:
וּבְכֵן וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
אוֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח.
בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח. גִּלִּיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל
פֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחוֹם הַיּוֹם בַּפֶּסַח.
הִסְעִיד נוֹצְצִים עֻגוֹת מַצּוֹת בַּפֶּסַח. וְאֶל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁוֹר
עֵרֶךְ פֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח.
חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח. טִאטֵאתָ אַדְמַת מוֹף וְנוֹף
בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
יָהּ רֹאשׁ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר
פֶּסַח. כַּבִּיר עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח. לְבִלְתִּי תֵּת
מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
מְסֻגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח.
נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עוֹמֶר פֶּסַח. שֹוֹרְפוּ מִשְׁמַנֵּי
פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד עַד גָּעָה עוֹנַת
פֶּסַח. פַּס יָד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח. צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ
הַשֻּׁלְחָן בַּפֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה צוֹם
לְשַׁלֵּשׁ בַּפֶּסַח. רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח.
שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִית בַּפֶּסַח. תָּעוֹז יָדְךָ וְתָרוּם
יְמִינֶךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח:
כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
אַדִּיר בִּמְלוּכָה. בָּחוּר כַּהֲלָכָה.
גְּדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
דָּגוּל בִּמְלוּכָה. הָדוּר כַּהֲלָכָה.
וָתִיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
זַכַּאי בִּמְלוּכָה. חָסִין כַּהֲלָכָה.
טַפְסְרָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
יָחִיד בִּמְלוּכָה. כַּבִּיר כַּהֲלָכָה.
לִמּוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
מֶלֶךְ בִּמְלוּכָה. נוֹרָא כַּהֲלָכָה.
סְבִיבָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
עָנָיו בִּמְלוּכָה. פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה.
צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
קָדוֹשׁ בִּמְלוּכָה. רַחוּם כַּהֲלָכָה.
שִׁנְאַנָּיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
תַּקִּיף בִּמְלוּכָה. תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה.
תְּמִימָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ.
לְךָ י-ה-ו-ה הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה:
אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב.
בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה אֵל בְּנֵה. בְּנֵה
בֵיתְךָ בְּקָרוֹב:
בָּחוּר הוּא. גָּדוֹל הוּא. דָּגוּל הוּא.
יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל
בְּנֵה אֵל בְּנֵה. בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב:
הָדוּר הוּא. וָתִיק הוּא. זַכַּאי הוּא. חָסִיד
הוּא. יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה אֵל בְּנֵה. בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב:
טָהוֹר הוּא. יָחִיד הוּא. כַּבִּיר הוּא. לָמוּד
הוּא. מֶלֶךְ הוּא. נוֹרָא הוּא. סַגִּיב הוּא. עִזּוּז הוּא. פּוֹדֶה הוּא.
צַדִּיק הוּא. יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ
בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה אֵל בְּנֵה. בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב:
קָדוֹשׁ הוּא. רַחוּם הוּא. שַׁדַּי הוּא.
תַּקִּיף הוּא. יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ
בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה אֵל בְּנֵה. בְּנֵה בֵיתְךָ בְּקָרוֹב:
אֶחָד מִי יוֹדֵעַ. אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ. אֶחָד
אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
100.
The Rav explained that in Hebrew, the
word Echad has 2 meanings: the number one; and unique (singular or different).
For example, Shema Yisrael Hashem Elokaynu Hashem Echad means that He is the
one God as well as He is unique and beyond comparison with His creation.
שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ. שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵעַ.
שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית.
And the same is true of man throughout his life. At
night when he prepares to return this soul to Hashem, he realizes that he did
not accomplish his mission, he admits that he is not a Gavra in control, but
rather a Cheftza in the hands of Hashem.
אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שְׁלֹשָׁה מִי יוֹדֵעַ. שְׁלֹשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ.
שְׁלֹשָׁה אָבוֹת.
שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ
שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
אַרְבַּע מִי יוֹדֵעַ.
The
main distinction between universal historical and covenant dynamics lies in
their view of the causality of events. Universal historical dynamics is based
on the premise that an event in the present is caused by an event in the past.
Event A begets event B. It is based on a
mechanical notion of causality. The covenant event should be placed in a
different causal context, that of teleology or purposiveness. The covenant
dynamic is sustained by the covenant promise and the drive to attain a goal
that temporarily lies outside the reach of the community.
אַרְבַּע
אֲנִי יוֹדֵעַ. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית.
אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
חֲמִשָּׁה מִי יוֹדֵעַ. חֲמִשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ.
חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת
הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שִׁשָּׁה מִי יוֹדֵעַ. שִׁשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ.
שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת.
שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ:
שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ. שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ.
שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא. שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי
תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד
אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ. שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵעַ.
שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא. שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה.
חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי
לוּחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ. תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ.
תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵידָה. שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא.
שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת.
שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ:
עֲשָׂרָה מִי יוֹדֵעַ. עֲשָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ.
עֲשָׂרָה דִבְּרַיָּא.
תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵידָה. שְׁמוֹנָה יְמֵי
מִילָה. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא. שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה
חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת
הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
אַחַד עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ. אַחַד עָשָׂר אֲנִי
יוֹדֵעַ. אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא. עֲשָׂרָה דִבְּרַיָּא. תִּשְׁעָה יַרְחֵי
לֵידָה. שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא. שִׁשָּׁה סִדְרֵי
מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת.
שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שְׁנֵים עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ. שְׁנֵים עָשָׂר
אֲנִי יוֹדֵעַ. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָּא.
אַחַד
עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא. עֲשָׂרָה דִבְּרַיָּא. תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵידָה. שְׁמוֹנָה
יְמֵי מִילָה. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא. שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה
חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת
הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר
אֲנִי יוֹדֵעַ. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִדַּיָּא. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָּא. אַחַד
עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא. עֲשָׂרָה דִבְּרַיָּא. תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵידָה. שְׁמוֹנָה
יְמֵי מִילָה. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבַּתָּא. שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. חֲמִשָּׁה
חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁלֹשָׁה אָבוֹת. שְׁנֵי לוּחוֹת
הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא,
חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָה לְגַּדְיָא,
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא כַלְבָּא
, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא,
דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד
גַּדְיָא:
וְאָתָא חוּטְרָא, וְהִכָּה לְכַלְבָּא,
דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי
זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא נוּרָא
, וְשָׂרַף לְחוּטְרָא,
דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין
אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא מַיָּא, וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף
לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה
לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא תוֹרָא, וְשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה
לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא,
דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד
גַּדְיָא:
וְאָתָא הַשּׁוֹחֵט, וְשָׁחַט לְתוֹרָא,
דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה
לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא
בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט,
דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף
לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה
לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁחַט
לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה
לְמַיָּא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא,
דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי
זוּזֵי. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא:
חייב
לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה עד שיחטפנו שינה, ורבים נוהגים לומר שיר
השירים אחר הסדר. ולא יקרא קריאת שמע על מטתו אלא פרשה ראשונה של שמע, ולא שאר
המזמורים שאומרים, כי ליל שמורים הוא לה':
113.
addendum
Omer
Rav Hershel Schachter has reecorded some of Rav
Yosef Dov Soloveitchik’s beautiful Shiurim regarding Sefirat Haomer in his new
Sefer entitled Peninei Harav (pp.226-248). In this essay, we shall
present some of the profound thoughts contained in these Shiurim, which will
enrich our performance of this Mitzvah.
Sefira and Aveilut
The Gemara (Menachot 66a) cites the opinion of Ameimar that when the Beit
Hamikdash is not functioning the Mitzvah of Sefirat Haomer constitutes only a
rabbinic obligation, “Zecher Lemikdash”, to recall the Beit Hamikdash.
Sefirat Haomer is inexorably linked to the Beit Hamikdash since the offering of
the Korban Omer is the catalyst for the Mitzvah of Sefirat Haomer (Vayikra
23:15 and Devarim 16:9). Ameimar believes since the Mitzvah today is simply
Zecher Lemikdash it is necessary only to count the days of the Omer and not the
weeks. For example, on the ninth day of the Omer, one would say only
“today is the ninth day of the Omer” and would not add “that is one week and
two days to the Omer”, according to Ameimar.
Rav Soloveitchik raises a difficulty with this opinion. He asks, is it so
difficult to “count the weeks” that Ameimar felt it necessary to “give us a
break” and waive the requirement to do so? The Rav answers by citing a
question posed by the Ba’al HaMaor at the conclusion of the latter’s commentary
to Masechet Pesachim. He asks why we don’t recite the Bracha of
Shehechiyanu when we begin the Mitzvah of Sefirat Haomer. The Ba’al
HaMaor explains that Sefirat Haomer is a sad activity as it recalls the
destruction of the Beit Hamikdash. The Rav explains the opinion of
Ameimar in a similar manner. Ameimar believes that today we should omit
counting the weeks in order to demonstrate that we are not observing the
Mitzvah of Sefirat Haomer in its proper manner (i.e., together with offering
the Korban Haomer).
Rav Soloveitchik explains that there are two types of remembering the Beit
Hamikdash. One is to remember the glory days of the Beit Hamikdash and
the other is to remember the destruction of the Beit Hamikdash. Our
eating the Korech (Pesachim 116) and taking the Lulav the last six days of
Sukkot (Rosh Hashanah 30a) recall the grandeur of the Mikdash. The
obligation to leave a small portion of our house unpainted (Bava Batra 60) and
limiting our enjoyment of music (Gittin 7) are examples of remembrances of the
destruction of the Beit Hamikdash. We classify Sefirat Haomer in the
latter category. It is for this reason that after we have counted the
Omer, we request of Hashem to rebuild the Beit Hamikdash (see Tosafot Megillah
20b s.v. V’Chol). In addition, says Rav Soloveitchik, this is why it is
appropriate for us to mourn during the period of Sefirat Haomer for the loss of
Rabi Akiva’s students, since in our times there is an element of sadness involved
in Sefirat Haomer.
The Reason For Sefira
The Rambam, in his philosophical work the Moreh Nevuchim, (3:43) offers a
reason for the Mitzvah of Sefirat Haomer, noting that Matan Torah was the goal
of Yetzi’at Mitzrayim. The Rambam explains that we anxiously await our
commemoration of Matan Torah (Shavuot) after we have commemorated Yetzi’at
Mitzrayim on Pesach. Just as one who anticipates meeting a loved one
counts the weeks and days until he sees him or her, so too we anxiously count
the days and weeks until we will reenact Matan Torah on Shavuot.
The Sefer HaChinuch (Mitzvah 306), though, poses a question on the Rambam’s
explanation. He points out that someone anticipating meeting a loved one
will count down the days until the appointed time. He will count five
days until the meeting and then four days until the meeting, etc. We,
however, do not count forty days until Shavuot, thirty- nine days until
Shavuot, etc.; instead, we count upwards. According to the Rambam’s
approach, we should have been counting down the time until Shavuot. The
Chinuch answers that since the road to Shavuot is long, it would discourage us
if we began counting forty-nine days until Shavuot. It is more palatable
to commence the countdown by focusing on what we have “accomplished”, one day
has passed, two days have passed, etc. Even when we get closer to Shavuot
we continue to “count up” because we do not change counting style in the middle
of the Sefira.
The Rav notes that the approach of the Chinuch is reminiscent of a parable
presented by the famed Dubner Maggid in another context. The Dubner
Maggid was asked why in the past few centuries there have been Gedolim who have
publicized their calculations when the Mashiach will arrive, if the Gemara
(Sanhedrin 97b) specifically condemns those who make such calculations.
The Dubner Maggid responded with a parable about a father and son who were
taking a trip from Vilna to Warsaw. A few minutes after leaving Vilna the
boy asked when should we get to Vilna. The father responded that the
question was inappropriate. A few minutes later, the child again asked
“are we there yet?”. The father again told him that it is inappropriate
to pose this question and he asked the son to refrain from asking this question
further.
Hours later, the father asked the wagon driver how far they were from Vilna and
the wagon driver responded. The son upon hearing his father’s question
was puzzled. The son asked his father why when he asked the question how
far they were from their destination he was rebuffed and yet the father posed
the same question to the wagon driver. The father responded that when one
is so far from his destination, it is not appropriate to inquire how far we are
from the end of the trip. However, when one is drawing close to the end
of the travel, then it is a relevant question to know when we expect to reach
the destination. Similarly, said the Dubner Maggid, at the time of the
Gemara it was inappropriate to speculate about the time of the arrival of the
Mashiach because there was a long road ahead. In later generations,
though, we are close to the arrival of the Mashiach and thus it is appropriate
to investigate when we should expect the Mashiach to arrive.
Rav Soloveitchik, though, presents another explanation for why we count the
Omer upwards and not downwards. He cites the Ran (at the conclusion of
his commentary to Masechet Pesachim) who states that in the absence of the Beit
Hamikdash and the Korban Omer we count the Omer today to reenact the counting
of days after we left Mitzra’im until we received the Torah. Rav
Soloveitchik suggests that Hashem did not tell the Jews when they left
Mitzra’im the precise date when they will receive the Torah. The basis
for this suggestion is that we find that Hashem did not tell Avraham his
destination when He commanded him to move to Israel and later to bind Yitzchak
at one of the mountains that I will show you. Similarly, Hashem does not
reveal the place where the Beit Hamikdash will be built in Sefer Devarim.
Rather, the Torah refers repeatedly to Jerusalem as the place that Hashem will
choose. We, in turn, do not know the time when Hashem will send the
Mashiach, but we wait patiently with great faith for his arrival.
According to the Rav’s suggestion, the Jews had to count upwards to Matan Torah
because they did not know exactly when they would receive the Torah.
Today that we reenact our ancestors countdown to Matan Torah, we also count
upwards as our forefathers did after they left Mitzrayim. Thereby we
experience an element of uncertainty, which is an integral component of
religious experience.
The Chassidic Practice to Count Sefira
Towards the Conclusion of the Seder
Chassidim (as well as some Sephardic Jews) count the Sefira towards the
conclusion of the Seder. This practice appears puzzling (as noted by the
Aruch Hashulchan Orach Chaim 489:11) in light our general practice to try to
perform Mitzvot at the earliest opportunity, Zerizim Makdimim Lemitzvot.
For example, we recite Hallel during Shacharit and do not delay until Musaf
because of this principle (Rosh Hashana 32b). Moreover, the Mitzva of
Sefirat Haomer is performed more times a year than the Mitzvot of the Seder, so
the rule of Tadir Usheeino Tadir, Tadir Kodem (the Mitzva that is performed
more often is performed first, Pesachim 114a) should direct us to count the
Sefira before we begin the Seder. Moreover, we are not permitted to eat
until we have performed a Mitzvah whose time will soon past lest we forget to
perform the Mitzvah. Examples of this principle are the prohibition to
eat before we perform Bedikat Chametz (Pesachim 4a) and the prohibition to eat
before we take the Lulav (Sukka 38a). Hence, it would appear to be
forbidden to partake of the food at the Seder until we have counted the Sefira.
Rav Soloveitchik explains the Chassidic practice based on an insight of the
Sefer HaChinuch. The Chinuch (ibid) asks why we don’t begin to count the
Omer from the first night of Pesach. Since Sefirat Haomer constitutes a
bridge between Pesach and Shavuot why do we delay the commencement of the count
until the second night? The Chinuch responds that Hashem designated the
first night to focus exclusively on our celebration of the exodus from
Mitzrayim, without our having to note by counting the Omer that our celebration
is incomplete because we have yet to reach our final destination.
Similarly, explains the Rav, Chassidim feel that if we count the Sefira before
the second Seder, then it would be the equivalent of stating that the following
celebration is incomplete because we have not reached our final destination
(see the Aruch Hashulchan ad. loc. for a similar explanation). We note
that the Rav’s explanation of this Chassidic practice is reminiscent of the
Rav’s explanation of many Chassidim to eat outside the Sukkah on Shmini
Atzeret. He explains that the eating in the Sukkah would interfere with
the celebration of Shmini Atzeret, which is particularly intense for Chassidim
(see Rav Reichman’s presentation of Rav Soloveitchik’s Shiurim to Masechet
Sukkah p.98).
The Pharisee-Saducce Dispute About the
Commencement of Sefirat Haomer
A persistent dispute during the days of the Second Beit Hamikdash was the date
of the commencement of Sefirat Haomer. The heretical and deviationist
Saducees claimed that a literal explanation of Vayikra 23:15 teaches that
Sefirat Haomer begins “Mimocharat Hashabbat”, the day after the first Shabbat
after the first day of Pesach. We (the Pharisees) reject this
interpretation as it runs counter to our tradition that the word Shabbat in
this verse refers to the first day of Pesach (see Ramban ad. loc. for further
discussion of this issue). The Rav asks why did Hashem choose to use the
word Shabbat to describe the first day of Pesach. He answers that Shabbat
and Pesach teach a very similar message. Just as the message of Shabbat
is that Hashem created the world, so too the message of Sippur Yetziat
Mitzrayim is to confirm that Hashem created and directs the world (as explained
at length in the Ramban’s commentary to the Torah, at the end of Parashat Bo).