פרשת חקת התשף
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
Shiur sponsored by Jane Medved in loving memory of her father Yitzchak ben Avraham (Dr. Irwin Siegel)
Shiur is sponsored by Charlotte and Gil Goller in honor of Gil’s Bar Mitzvah Parsha (Hukat)
1. במדבר פרשת חקת פרק כ, א-כט
(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל ה֔' אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֲלֵיהֶֽם: פ (ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס (יד) וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ: (טו) וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ: (טז)וַנִּצְעַ֤ק אֶל־ה֙' וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ: (יז) נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: (יח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ: (יט) וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה: (כ) וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: (כא) וַיְמָאֵ֣ן׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו: פ (כב) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר: (כג) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר: (כד) יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה: (כה) קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: (כו) וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם: (כז) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה֑' וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר: (כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס
2. שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יב, יב
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:
3. שמות פרשת וארא פרק ז פסוק כ, כ
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ צִוָּ֣ה ה֗' וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָֽפְכ֛וּ כָּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם:
4. שמות פרשת וארא פרק ח פסוק יג, יג
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־ עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
5. בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז - לד, כז-לד
(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים: (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב: (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף: (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי: (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב: (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה: ס
6. בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ד - ו, ד-ו
(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה: (ו) וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ:
7. בראשית פרשת תולדות פרק כז
(טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן:…(כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו:…(לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: (לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל: (מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ: (מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי:
8. בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סה סימן טז
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת (בראשית כז, טו), מַה שֶּׁחָמַד מִנִּמְרֹד וַהֲרָגוֹ וּנְטָלָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יב, יב): חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים. (בראשית כז, טו): אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, שֶׁבָּהֶן הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו, אֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא הָיִיתִי מְשַׁמְּשׁוֹ בִּבְגָדִים מְלֻכְלָכִין, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ הָיִיתִי יוֹצֵא בִּבְגָדִים נְקִיִּים, אֲבָל עֵשָׂו בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, אָמַר אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַבָּא לִהְיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת, כַּמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, אֶלָּא דַּהֲוָה יָדַע מַאי עוֹבָדֵיהוֹן.
9. ערוך השולחן יורה דעה סימן רמ סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
10.ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ו
ומצות כיבוד אב הוא מצוה שהחזיקו בה אומות העולם ביתר שאת כמו שנאמר בעשו, וכמו שאמרו בקידושין (ל"א א) וירושלמי (פרק א' דפאה הלכה א') ללמוד עד היכן מצות כיבוד מגוי דמא בן נתינא, (ושם) יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו' (תהלים קל"ח, ד') כיון שאמר כבד אביך ואמך וכו' שעל דיבור זה הודו מלכי ארץ. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבא (פרק כ"ו) כיבוד אב ואם, אם קיימת נתקיים בכם וראו גוים צדקך. וזו תוליד בן שיעבוד עבודה זרה ויצא מכלל ישראל ומכלל אומות העולם:
11.במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק א - ב, א-ב
(א) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (ב) זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל:
12.במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט סימן א
זֹאת חֻקַּת (במדבר יט, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יד, ד): מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. …תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
13.מדרש הגדול במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
זאת חקת התורה. תורת טהרת טמא מת. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן, ובכולן כתיב בהן חוקה. ואלו הן אשת אחיו, וכלאים, ושעיר המשתלח ופרה. אשת אחיו מנין ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא יח, טז), מת בלא בנים מותרת לו, יבמה יבא עליה (דברים כה, ה), וכתיב בה חוקה ושמרתם את כל חקתי (ויקרא כ, כב). כלאים מנין, לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא), סדין בציצית מותר, וכתיב בו חוקה את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט, יט). שעיר המשתלח מנין דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (שם טז, כו), והוא עצמו מכפר על אחרים וכתיב ביה חוקה והיתה זאת לכם לחקת עולם (שם שם, כט). פרה מנין, דתנינן תמן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים וכתיב בה חוקה, זאת חקת התורה. גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי אמר ליה, אלין מליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים. מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת ומזין אתם עליו שתים שלש טפין ואומרין לו טהרתה. אמר לו לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו. אמר לו לאו. ולא ראית אחד שנכנסה בו רוח תזזית, אמר לו הין. אמר לו ומה אתם עושין לו. אמר לו מביאין עיקרין וכותשין אותן ושוחקין אותן ומעשנין תחתיו ומרבצין עליו והיא בורחת. אמר לו והלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כך טומאה רוח רעה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב). וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב. אמר להן חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא גזירתו שלמלך מלכי המלכים ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא חוקה שחקקתי לך וגזירה שגזרתי לך אין את רשאי לעבור על גזירתי.
14.רש"י במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
(ב) זאת חקת התורה -לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ (יומא ס"ז):
15.ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
זאת חקת לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל וכו'. פי' מונין מלשון ולא תונו אונאת דברים כלומ' מקנטרין אותן והאונאה הזאת היא לפי שיש במצוה הזאת דבר והפכו שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים כדכתיב:
16.רמב"ן במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן:
17.ספורנו במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
(ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג) ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א, יח). ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל, ה) היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת (שם כח, יח). רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע (שם כ, ל) אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם (דברים לב, מז) והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ב). ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה (ערכין טז ב) ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה (סוטה ה א) בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו (יומא כב ב) כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש (שמואל - א י, כז) וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה (שם טו, יז). נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל, ה) ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין (תענית יא א). אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל) וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר (איוב ד, יט) אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך (דברים כו, יט) ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:
18.תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א
בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב עוּלָא, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי עובד כוכבים אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים פְּרַגְמַטְיָא בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי עובד כוכבים אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן לְאָבִיו, וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לָאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְרַב כָּהֲנָא מָתְנִי, בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ, לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ - שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּהבְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם, יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאִם מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם, אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כִּבּוּד אַבָּא. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה - כָּךְ, מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! דַּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, גָּדוֹל מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה.
19.תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף ג/א ידיד נפש מסכת פאה פרק א הלכה א
כִּיבּוּד אָב וָאֵם. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, שַׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶן וְלִי אַתֶּם שׁוֹאָלִין? לְכוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת דָּמָה בֶּן נְתִינָה! דָּמָה בֶּן נְתִינָה רֹאשׁ פָּטְרֵכוּלִי גנרל גדול, אדם חשוב הָיָה. פַּעַם אַחַת הָיְתָה אִמּוֹ מְסַטַרָתוֹ בִּפְנֵי כֹּל בּוּלִי שֶׁלּוֹ סטרה לו לפני העשירים שהיו אתו וְנָפַל קוֹרְדְקוֹן צמיד שֶׁלָּה מִיָדָהּ, וְהוֹשִׁיט לָהּ שֶׁלֹּא תִּצְטַעֵר מנע ממנה להתכופף.אָמַר ר' חִזְקִיָה, גּוֹי אָשְׁקְלוֹנִי הָיָה דמא בן נתינא וְרֹאשׁ פָּטְרֵכוּלִי הָיָה. וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב אָבִיו עָלֶיהָ לֹא יָשַׁב עָלֶיהָ מִיָּמָיו מפני שכיבד אותו וְכֵיוָן שֶׁמֵּת אָבִיו עָשָׂה אוֹתָהּ את אותה אבן יִרְאָה שֶׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת אָבְדָה יָשְׁפֵה שֶׁל בִּנְיָמִן אבן מאבני החושן שהשם בנימין היה חקוק עליה אָמְרוּ מַאן דְאִית לֵיהּ טַבָא דִכְוָותֵה? אמרו חכמים, למי יש אבן טובה כזו? אָמְרוּ, אִית יש לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. אָזְלוּן לְגָבֵּיהּ וּפַסְּקוּ עִמֵיהּ הלכו אצלו ופסקו לשלם לו בְּמֵאָה דִּינָר! סָלִיק בָּעֵי מַיְיתָה לְהוּ, וְאָשְׁכַּח אָבוּהַ דָמֵיךְ רצה להביא את האבן ומצא שאביו ישן. וְאִית דְאָמְרִין מַפְתֵחָא דְתֵיבוּתָא הַוֵה יְתִיב גּוֹ אֶצְבָּעִתֵיהּ דְאָבוּי ויש אומרים המפתח היה מונח תחת אצבעו, ולא רצה להעיר את אביו וְאִית דְמָרִין רִיגְלֵיהּ דְאָבוּהּ הַווֹת פְּשִׁיטָא עַל תֵיבוּתָא ויש אומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה שם היו אבנים טובות שלו נַחַת לְגָבּוֹן. אָמַר לוֹן, לָא יַכִילֵית מִיתוּתֵיהּ לְכוֹן ירד אליהם ואמר להם אינני יכול להביא את האבן לכם אָמְרוּ חכמים דִילְמָא דּוּ בָּעֵי פְּרִיטִין טוֹבָן אולי הוא רוצה יותר כסף אָסְקוּנֵיהּ לְמָאתַיִם, אָסְקוּנֵיהּ לְאֶלֶף והעלו את המחיר למאתיים, העלו לאלף. כֵּיוָן דְאִיתְעֵיר אָבוּהּ מִן שֵׁינְתֵיהּ, סָלַק וְאָיְיתוּתֵיהּ לוֹן כשאביו התעורר משנתו, הלך והביא להם את האבן בָּעוּ מְיִיתוּן לֵיהּ בִּפְסֵיקוּלָא אַחֲרִיָיא, וְלָא קָבִּיל עַלוֹי רצו לשלם לו כפי ההערכה האחרונה, ולא רצה לקבל אָמַר, מַה? אֲנַן מְזָבִּין לְכוֹן אִיקְרָא דְאַבְהָתִי בִּפְרִיטִין? וכי אני מוכר כבודו של אבי בפרוטות? אֵינִי נֶהֱנָה מִכְּבוֹד אֲבוֹתַי כְּלוּם! מַה פָּרַע לֵיהּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן, בּוֹ בַּלַּיְלָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אָדוּמָה וְשָׁקְלוּ לוֹ כֹּל יִשְׂרָאֵל מִשְׁקָלָהּ זָהָב וּנְטָלוּהָ. אָמַר רַבִּי שָׁבְּתַי כְּתִיב (איוב לז, כג) וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה. אֵין הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֵא מַתַּן שָׂכַר שֶׁל עוֹשֵׂה מִצְוֹת בַּגוֹיִם.
20.תלמוד ירושלמי מסכת קדושין דף כ/א ידיד נפש מסכת קידושין פרק א הלכה ז
כֵּן אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָה. מִנַּיִין אֲפִילּוּ אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁלֵךְ אֶת הָאַרְנָקִי הַזּוֹ לַיָּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ לוֹ …עַד אֵיכָן הוּא כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶן וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִין? לְכוּ שָׁאֲלוּ לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. דָּמָה בֶּן נְתִינָה רֹאשׁ פֶּטֶר בּוּלֵי הֲוֵה ראש שרי החיל היה. פַּעַם אַחַת הָיְתָה אִמּוֹ מְסַטָרְתוֹ הכתה אותו על פניו. לִפְנֵי בּוּלֵי שֶׁלּוֹ, וְנָפַל קוֹרְדְקְסִין שֶׁלָּהּ הנעל שלה, שהייתה מכה אותו עם הנעל מִיָּדָהּ. וְהוֹשִׁיט לָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטַעֵר.
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הַגּוֹי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הָיָה וְרֹאשׁ כָּל פֶּטֶר בּוּלֵי הָיָה וְאֶבֶן שַׁיִשׁ עָלֶיהָ אָבִיו לֹא יָשַׁב עָלֶיהָ מִיָּמָיו וְכֵיוָן שֶׁמֵּת עָשָׂה אוֹתָהּ יִרְאָה מִשֶּׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת אָבְדָה יָשְׁפֵה שֶׁל בִּנְיָמִין אבן של החושן ושם בנימין היה חקוק עליה אָמְרִין, מַאן דְּאִית לֵיהּ טָבָא דִּכְוָותָה? שאלו, למי יש אבן כזאת? אָמְרִין דְּאִית אמרו שיש לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. אָזְלוּן לְגַבֵּיהּ הלכו אליו וּפָסְקוּ לֵיהּ עָמֵיהּ בְּמֵאָה דִּינָרִין. סָלִיק בְּעָא מֵייתִיתָא לְהוֹן הלך ורצה להביא להם וְאַשְׁכַּח לְאָבוּי דָּמֵךְ ומצא שאביו ישן וְאִית דְּאָמְרִין מַפְתֵחָא דְּתֵיבוּתָא הֲוֵה יָהֵיב גּוֹא אֶצְבָּעֵיהּ דְּאָבוּהּ יש אומרים שמפתח התיבה היה על האצבע של אביו וְאִית דְּאָמְרִין רִיגְלֵיהּ הֲווֹת פְּשׁוּטָא עַל תֵּיבוּתָא ויש אומרים שרגלו הייתה מונחת על התיבה. נַחַת לְגַבֵּיהוֹן אֲמַר לוֹן לָא יָכֵילִית מִייתִיתָה לְכוֹן ירד אליהם ואמר להם שאינו יכול להביא להם את האבן. אָמְרִין, דִּלְמָא דְּהוּא בָּעֵי פְּרִיטִין טוּבָן אמרו אולי הוא רוצה יותר כסף אַסְקִינֵיהּ לְמָאתַיִם, אַסְקִינֵיהּ לְאֶלֶף העלו למאתים, העלו לאלף, והוא לא הסכים. כֵּיוָן דְּאִיתֵיעִיר אָבִיו מִן שֵׁינַתֵיהּ סַלָק וְאֵייתִיתָה לְהוֹןכשאביו התעורר משינתו, הלך והביא להם את האבן בָּעוּ מִיתֵן לֵיהּ כַּד פָּסְקוּ לָהּ לְאַחֲרִיָּיא וְלָא קַבִּיל רצו לתת לו מה שפסקו עמו לאחרונה, לא קיבל אלא את המחיר שהסכים בראשונה אָמַר, מַה אֲנָא מְזַבְּנָא לְכוֹן אִיקְרָא דְּאַבָהֲתִי בִּפְרִיטִין? האם אני אמכור לכם את הכבוד של אבי במעות? אֵינִי נֶהֱנֶה מִכִּיבּוּד אֲבוֹתַיי כְּלוּם! מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן, בּוֹ בַּלַּיְלָה יַלְדָּה פָּרָתוֹ אֲדוּמָּה וְשָׁקְלוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל מִשְׁקָלָהּ זָהָב וּשְׁקָלוּהָ. אָמַר רַבִּי שָׁבְּתַי, כְּתִיב (איוב לז) וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה. אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָשְׁהֵא מַתָּן שְׂכָרָהּ שֶׁל עוֹשֶׂה מִצְוֹת בַּגוֹיִם.
21.פני משה מסכת פאה פרק א
ראש פטר בולי. ובפ"ק דקדושין בהלכה ז' גריס פטר כולי. כולי הוא ל' חשיבות כלומר שר העיר וראש החיילות והחשוב שבהן היה:
מסטרתו בפני כל בולי שלו. היתה מכה אותו על הלחי בפני אנשיו וצבאיו שלו:
ונפל קרדקון. הבית יד שלה מידה והושיט לה שלא תצטער ותשוח עצמה להגביהנה:
עשה אותה. האבן ליראה ולע"ז שלו מפני כבוד אביו:
אבדה ישפה של בנימין. אבן הישפה מאבני החשן שבנימין חקוק עליה ושאלו אחרי דוגמתה ואמרו שיש לדמה בן נתינה:
לא יכילת מיתותיה לכון. איני יכול להביאה אותה לכם וחשבו שמא חזר בו ומבקש הוא מעות הרבה והעלוה לפסוק לו במאתים דנרין ועד אלף ולא רצה:
בעו מייתין ליה בפסיקילייא אחרייא. רצו להביא לו מעות כפי פיסוק האחרון באלף דנרין ואמר להן [דף ג עמוד ב] מה וכי אני מוכר לכם כיבוד אבי במעות איני רוצה ליהנות ממצוה זו כלום כי אם תתנו לי כסף פיסוק הראשון:
לא יענה. מל' עינוי הדין לא מאחר להם ולא משהא מתן שכרן של עכו"ם ופורע להן מיד:
22.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כג עמוד ב עין יעקב על מסכת עבודה זרה אות מט
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב ואם? אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדַמָא בֶן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת, בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד דף כד עמוד א בְִּשִׁשּׁים רִבּוֹא שָׂכָר. רַב כָּהֲנָא מַתְנִי, בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא. וְהָיוּ מַפְתֵּחוֹת מוּנָּחוֹת תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ. אַבְנֵי שֹׁהַם הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְהָא - "וְאַבְנֵי מִלּוּאִים" כְּתִיב? דְּהַדָר עַרְבֵיהּ. וְעוֹד קַתָּנֵי סֵיפָא, לְשָׁנָה אַחֶרֶת נוֹלְּדָה אֶצְלוֹ פָּרָה אֲדוּמָה בְעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם, יוֹדֵעַ אֲנִי בָכֶם - שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אַתֶּם נוֹתְנִין לִי. עַכְשָׁיו, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִשְׁבִיל אַבָּא:
23.רש"י מסכת עבודה זרה דף כד עמוד א
תגרי ישראל - סרסור ישראל לקחה משלו מן העובד כוכבים לעצמו וחזר ומכרה לצבור.
24.משנה מסכת פרה פרק ב משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים הַעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים.
25.ר"ש מסכת פרה פרק ב משנה א
תניא בתוספ' [פ"א] ר"א אומר אינה נקחת מן העובדי כוכבים אמרו לו מעשה ולקחו מן העובדי כוכבים בצידן ודומה היתה נקראת …
26.יד דוד מסכת פרה פרק ב משנה א
תניא בתוספתא. כו' ודומה היה נקרא. כצ"ל, ונראה דהיינו דמא בן נתינה המוזכר בקידושין (לא, א) ובע"ז (כג, ב).
27.תוספתא מסכת פרה (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה א
ר' אליעזר אומר אין ניקחת מן הגויים אמרו לו מעשה ולקחוה מבין הגויים בצידן ודומא היתה נקראת
28.תוספת ראשונים 211-212
29.מדרש רבה דברים - פרשה א פסקה טו
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה (דברים ב, ג), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא זָהִיר בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, מַהוּ שְׂכָרוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא כִּבּוּד אָב וָאֵם וכו'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אֵי זֶהוּ כִּבּוּד אָב וָאֵם, אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה דָּמָה בֶּן נְתִינָה בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיְתָה אִמּוֹ חַסְרַת דַּעַת, וְהָיְתָה מַסְטַרְתּוֹ בֵּין חֲבֵרָיו, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לָהּ אֶלָּא דַּיֵּךְ אִמִּי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ פַּעַם אַחַת בָּאוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ לִקַּח הֵימֶנּוּ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִכְּלִי כֹּהֵן, שֶׁהָיָה דָּר בְּאַשְׁקְלוֹן, וּפָסְקוּ עִמּוֹ בְּאֶלֶף זְהוּבִים, נִכְנָס וּמָצָא רַגְלוֹ שֶׁל אָבִיו פְּשׁוּטָה עַל הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה אֶבֶן טוֹבָה בְּתוֹכָה וְהָיָה יָשֵׁן, וְלֹא בִּקֵּשׁ לְצַעֲרוֹ וְיָצָא לַחוּץ רֵיקָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הוֹצִיאָהּ כַּסְּבוּרִין שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶן יוֹתֵר, וְהֶעֱלוּ דָּמֶיהָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. כְּשֶׁנֵּעוֹר אָבִיו מִשְׁנָתוֹ נִכְנָס וְהוֹצִיאָהּ לָהֶן, בִּקְּשׁוּ לִתֵּן לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם חַס לִי, אֵינִי נֶהֱנָה מִשְׂכַר אֲבוֹתַי, אֶלָּא, בַּדָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁפָּסַקְתִּי עִמָּכֶם, אֶלֶף זְהוּבִים, כָּךְ אֲנִי נוֹטֵל מִכֶּם. וּמַה שָֹּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה, וּמְכָרָהּ יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא כִּבֵּד בְּרִיָּה אֶת אֲבוֹתָיו כְּמוֹ אֲנִי אֶת אֲבוֹתַי, וּמָצָאתִי שֶׁכִּבֵּד עֵשָׂו לְאָבִיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כֵּיצַד, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִי בְּכֵלִים צוֹאִים, וּכְשֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ לַשּׁוּק הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אוֹתָן הַכֵּלִים וְלוֹבֵשׁ כֵּלִים נָאִים וְיוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל עֵשָׂו לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא אוֹתָן כֵּלִים שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיו, הֵן מְעֻלִּים. תֵּדַע לְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא לָצוּד וּלְהָבִיא לְאָבִיו שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתוֹ,
30.פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כג - י' הדברות פ' תליתאה
רבי אבוהו בשם רבי יוחנן שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם אני ואתם נשאל לדמא בן נתינא, דמא בן נתינא ראש פטרכולי היה, פעם אחת נכנסה אמו והיתה מפרטתו לפני כולי שלו, ולא אמר לה [אלא] דייך (אמר) [אמי], ולא עוד אלא שנשר קורדייקין שלה מידה, והושיט ידו ונתנו לה, כדי שלא (יצטער) [תצטער], א"ר חזקיה גוי אשקלוני היה, וראש פטרכולי היה, והאבן שישב עליו אביו, לא ישב עליו מימיו, וכשמת (עשה) [עשאה] יראה, פ"א אבדה ישפה של בנימין, (אמר) [אמרין מאן] אית ליה מרגלא (בא) [טבא] דכוותיה, (אחריו) [אמרין] לדמא בן נתינא, אזלון פסקון טימיה במאה דינרין, סלק בעא (לאיתון) [למיתון] להון ואשכח אבוי ואמוי דמכין, ואית דאמרין רגלוי דאבוי הוו על תיביתו, ואית (דאמרית') [דאמרין] פתיחא דתיבותא (הון) [הוה גו] אצבעי דאבוהא, נחת להון, אמר להון לא יכילנא מיתנה יתה לכון, אמרין דילמא הוא בעי (פריטות) [פריטין] יתר, עלון ליה עד אלפא דינרין, כיון דאיתער אבוה ואימיה, סליק אחית יתה להון, בעא למיתן ליה (כפניק) [כפסיקא] בתרייתא, אמר מה אנא מזבן לכון איקריה דאבוי ואמוי (בפריטות) [בפריטין], איני נהנה משכר כיבוד אבותי כלום, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, אמר רבי יוסי בר אבין אותו הלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלהו, ר' שבתי הוה קרי עליה משפט ורב צדקה לא יענה (איוב ל"ז כ"ג) אין הקדוש ברוך הוא משהה שכר עושי מצות בגוים בעולם הזה, הה"ד ומשלם לשנאיו אל פניו וגו' (דברים ז' י').
31.ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
ר' אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הגוים וחכמים מכשירין אמרו מעשה שלקחו מפרה מן הערביים והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת: ...מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד ששמעו שפרה אדומה אצלו ושמה עליהם באלף זהובים אמ' למחר היהודים אומרין אשר לא עלה עליה עול היה מניח עליה עול על צוארה א"ל הוציאה אלינו ונתנו לו אלף זהובים הוציאה להן א"ל אפילו אתה נותנה לנו חנם אין לנו בה הנאה החזר לנו את הדמים כיון שלקחו הימנו את הדמים עלה לראש הגג ונפל ומת. סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר:
32.עלי תמר מסכת פאה פרק א הלכה א
ובתוספתא פרה פ"ב מעשה ולקחוהו מבין הגויים בצידון ודומה היתה נקראת (כ"ה לנכון בכת"י) ופירוש שקראו להפרה דומה, בהבלעת האלף האות גרונית, כמו שזה מצוי בירושלמי ור"ל אדומה. ובספרי זוטא מעשה שלקחו פרה מן הערביים והיה קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת עכ"ל שיעורו ג"כ "אדומת" בהבלעת האלף האות הגרונית.
33.משך חכמה על שמות פרק כח פסוק ט
)ט) ולקחת את שתי אבני שהם - הנה בשהם דחושן הוא למטה יוסף (במדבר רבה ב-ו) רמז שישראל נקראים על שם יוסף וכמו שאמר במדרש שוח"ט (פ"ג. ילקוט שמואל קנא טז) מקרא אולי יחנן שארית יוסף (עמוס ה, טו) ודע דאפד מכפר על עו"ג שנא' אפד ותרפים, וחושן מכפר על הדינין, (זבחים פח:) לכן שהם מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעה בשכל זה גרם לעון עו"ג, וישפה שהוא גמר החושן אבן האחרונה עליו מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה שזה גורם לעוות הדין, וכמו שאמר בתו"כ (קדושים פב) על קרא דלא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל כו' שהמודד קרוי דיין. לכן אמרו (בבא בתרא עה) על ושמתי כדכוד שמשותיך חד אמר שהם שהוא הסרת ההטעה באלוקות וחד אמר ישפה שהוא הסרת מרמה והעול שבין אדם לחבירו, לכן אמר [כדכד] כדין וכדין, וזה שסיים הכתוב (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך וכמו שאמרו בקרבנות לא נאמר אל ואלוקים ושדי רק ה' שלא ליתן פ"פ לחלוק [סוף מנחות] ששם ה' אינו מתייחס לשום נמצא זולת הבורא היחיד לבדו וזה שהם, ורב שלום בניך שיסורו מהם העול והמרמה שזה ישפה, וזה כדין וכדין ודו"ק היטב.
ודע דכל השבטים צערו לאביהם במכירת יוסף ויוסף עצמו לא הודיע לאביו רק יוסף היה ירא מפני החרם, אבל בנימין כבד לאביו ולכן שרתה שכינה בחלקו ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השי"ת גודל מצות כבוד אב אצל דמא בן נתינה(קדושין לא) ודו"ק היטב.
34.דף על הדף מסכת קידושין דף לא עמוד א
בגמ': לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו.
מפורסם בשם החדושי הרי"ם זצ"ל דהטעם דהשכר שלו הי' ע"י פרה אדומה דוקא, כי היה אז קטרוג על בנ"י, שגוי מוסר נפשו על מצוות כבוד אב, ולכן ניתן שכרו בפרה אדומה, להוכיח, כי גוי מוסר נפשו על מצות כבוד אב שהיא מצוה שכלית, אך בנ"י מוסרים נפשם על מצוות כמו פרה אדומה שהיא מצוה חוקית בלא טעם והגיון כלל ע"כ. וראה בדברי שאול על הש"ס (בקדושין כאן) שהביא כן בשם הגאון בעל הקצוה"ח ז"ל ע"ש, ובספר אמת ואמונה מובא כן מהאדמו"ר מקאצק ז"ל.
וראה בחדושי הגה"ק ר' נחמיה אלטר זצ"ל כאן שהביא בשם אביו בעל השפת אמת זצ"ל דמש"כ בגמ' "נתן הקדוש ברוך הוא שכרו" היינו, שהגוי היה עצוב על כך שאביו היה לו צער בזה שהפסיד הסכום הגדול ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו באופן כזה ודפח"ח.
וי"ל עוד דכיון שהיה זה גוי הגון, נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו באופן כזה שלא יהיה עי"ז קטרוג על בנ"י, כיון שהיה גוי הגון וטוב שלא חפץ שיהיה ע"י מעשיו קטרוג על בנ"י ודו"ק היטב.
(פרדס יוסף החדש פר' חוקת אות כ')
ספר שיח שרפי קודש - ישראל
שמעתי שפ"א שמע הה"ק הרי"ד מאמשינוב זצללה"ה שהי' מספרין מהגמ' (קדושין דל"א ע"א) במעשה מדמא בן נתינה שהי' מפסיד שכר הרבה בשביל כיבוד אב, ואמר להם בזה"ל (וואס שמוסט עטץ פון דעם שייגעץ, והבנתי דברי קדשו עפ"י ששמעתי בשם הגה"ק בעל החי' הרי"ם זצל"ה וי"א בשם הרה"ק הרי"צ מווארקא זצללה"ה על הגמ' הנ"ל שמתוך מאמר חז"ל הנ"ל נראין הגדלות וקדושת ישראל שדמא בן נתינה הי' מפסיד שכר בשביל כיבוד אב שזו המצוה שיש לה טעם וחכמי ישראל הי' משלמין לו מעות הרבה בשביל פרה אדומה שהיא חוקה בלי טעם, וכמו שאמר דמא בן נתינה בעצמו יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי הי' העכו"ם דמא בן נתינה הנ"ל מודה בעצמו שהי' ישראל נותנין כל ממון שבעולם בשביל מצות החוקים לכן אין להפליא מעשיו נגד שום אחד מישראל והבן:
ספר שם משמואל - פרשת וארא - שנת תרע"ז
אך לפי מה שהוספנו יש לפרש בטוב עפ"י דברי מהר"ל (בספר התפארת פ' מ"א) שאומה"ע אף הטובים שבהם אין להם אלא מה שהשכל מחייב, ופירש בזה דברי הש"ס (קידושין ל"א.) דמא בן נתינה שמו, וכבר הזכרנו דבריו פעמים רבות.
35.שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב, יב
כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: ס
36.ספר תפארת ישראל - פרק מא
ועל דעת הכל הגוי היה זריז במצוה זאת כי מצות כבד מחייב אותו הדין והשכל מה שלא תמצא דבר זה בשאר מצות, ולפיכך העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב נמשכים אחר המצוה הזאת ביותר מן ישראל. אמנם יש לדעת עוד כי האומות שהם נזהרים יותר במצוה זאת ממה שישראל זריזים במצוה זאת הוא דבר עמוק, והוא ידוע כי עשו היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם וזה שאמר הכתוב (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה מכבד את אביו בצידו. ובמדרש (דברים רבה פ"א) אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני כששמשתי את אבי הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות ע"כ. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה כי אין דברים כאלו במקרה שיהיה זריז במצוה כמו זאת, אבל דבר זה ידוע כי הוא מורה על דין גמור ויצא מיצחק שמדתו דין, וידוע כי כל התולדות באים לעולם במדת הדין כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם אלהים, ומפני כך עשו שכל מדתו היה מדת הדין הוא בפרט היה מוכן לזה שהיה דבק לגמרי באביו כאשר אביו הביא אותו לעולם במדה זאת שהוא מדתו והבן זה. וכבר התבאר גם כן כי אין לך מצוה שהדין מחייב אותה יותר מן כבוד אב ואם שהדין מחייב אותה לכך ומכל שכן עשו שהיה כל מעשיו מדת הדין מוכן ביותר למצוה הזאת. ויראה כי חכמי האמת רמזו סוד הזה במה שהזכירו שם דמא בן נתינה, כי לשון דמא הוא לשון חיוב בכתוב כאשר בא לומר שהוא חייב יאמר (ויקרא כ') דמיהן בם, (שמות כ"ב) אין לו דמים. ומפני שכל דבר שהוא חייב לעשות השכל נותן אותו לכך נקרא דמא בן נתינה כלומר שהוא נמשך אחר החיוב ואין עושה דבר רק שהוא מחויב שהשכל דברים אלו תעמוד על נותן ומחייב ואינו מוותר אף על פחות משוה פרוטה, ולכך הוא נמשך אחר כבוד אב ואם שהשכל נותן ומחייב אותו ביותר, כי כך הוא מדת בן נח שהוא נמשך אחר דבר שהשכל נותן ומחייב ואינו מוותר דבר כאשר ידוע. אבל לעשות מצות השם יתברך אף כי הם במדת הדין מפני כי אינם כל כך במדת הדין הגמור כמו כבוד אב ואם שאין שכל האדם מחייב אותם לכך אין מקיימים אותם ולכך נקרא הגוי דמא בן נתינה. ונוכל לומר כי לא גוי אחד היה רק שהגוי נקרא כך על שם מדתו שיש בו, ומזה הוא נמשך ביותר אחר מצות כבוד אב ואם שהוא דבר מחויב והשכל נותן ומפני שכל נותן יש לו מקבל והמקום הוא המקבל הדבר נקרא המקום בשם אשקלון מלשון שקל והוא קבלה ולקיחה, וכאשר תבין דברים אלו לא יהיה לך ספק בדברים אלו. והעד הנאמן על כל הדברים אשר אמרנו במכילתא (בשלח ויסע פ"א) שם שם לו חוק ומשפט חוק זה שבת משפט זה כבוד אב ואם, ובודאי מה שקרא שבת חוק מפני שהשבת חוק לאדם שלא יעשה מלאכה רק ששה ימים ולא יותר אבל למה נקרא כבוד אב ואם משפט, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי הידיעה והשכל מחייב מצוה זאת יותר משאר כל המצות לכך נקרא מצות כבוד אב ואם משפט. ומזה תבין למה מצות כבד את אביך ואת אמך בדבור החמישי ומשם קבל עשו כחו ולכך היה מכבד אביו, וכאשר תבין דברים אלו תעמוד על עיקר דבור החמישי:
