שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י

 סִיעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מֵהָלְכִין בַּדֶּרֶךְ

 

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    משנה מסכת תרומות פרק ח

(ט) חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו: ...(יב) וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

2.    תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז

הלכה כ-סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן אמ' ר' יהודה במי דברים אמו' בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומ' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר' שמעון או' כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

3.    שמואל ב פרק כ, א-כב

(א) וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּאמֶר אֵֽין־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַֽחֲלָה־לָ֙נוּ֙ בְּבֶן־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיַּ֜עַל כָּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י וְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ דָּבְק֣וּ בְמַלְכָּ֔ם מִן־ הַיַּרְדֵּ֖ן וְעַד־יְרוּשָׁלִָֽם: …(יג) כַּאֲשֶׁ֥ר הֹגָ֖ה מִן־הַֽמְסִלָּ֑ה עָבַ֤ר כָּל־אִישׁ֙ אַחֲרֵ֣י יוֹאָ֔ב לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי: …(טו) וַיָּבֹ֜אוּ וַיָּצֻ֣רוּ עָלָ֗יו בְּאָבֵ֙לָה֙ בֵּ֣ית הַֽמַּעֲכָ֔ה וַיִּשְׁפְּכ֤וּ סֹֽלְלָה֙ אֶל־הָעִ֔יר וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּחֵ֑ל וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־יוֹאָ֔ב מַשְׁחִיתִ֖ם לְהַפִּ֥יל הַחוֹמָֽה: (טז) וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ־נָ֣א אֶל־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ: (יז) וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָאִשָּׁ֛ה הַאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי: (יח) וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁאֹ֧ל יְשָׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמוּ: (יט) אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת הֽ': פ (כ) וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם־אֲבַלַּ֖ע וְאִם־אַשְׁחִֽית: (כא) לֹא־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה: (כב) וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ: ס

4.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תרומות פרק ח הלכה ד ^{ידיד נפש} 

תַנִי, סִיעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מֵהָלְכִין בַּדֶּרֶךְ. פָּגְעוּ לָהֶן גוֹיִם וְאָמְרוּ תְּנּוּ לָנּוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהֲרוֹג אוֹתוֹ וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ הוֹרְגִים אֶת כּוּלְכֶם. אֲפִילּוּ כּוּלָּן נֶהֱרָגִים לֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל ^{אבל אם} יִיחָדוּ לָהֶן אֶחָד כְּגוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ^{שהיה מורד בדוד ונמלט אל אבלה ויואב שם מצור על העיר עד שימסרו לו את שבע בן בכרי} יִמְסְרוּ אוֹתוֹ וְאַל יֵיהָרְגוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא חַיָּיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ^{ואם לא היה חייב מיתה, אפילו אם ייחדו, לא ימסרו} וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ^{אף על פי} שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. עוּלָא בַּר קוֹשַׁב, תַבָעְתֵיהּ מָלְכוּתָא ^{רצו להרגו} עָרַק וְאַזִּיל לֵיהּ לְלוֹד גַּבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אָתוּן וְאָקְפוּן מְדִינַתָא ^{באו חיילי המלך ועשו מצור} אָמְרוּ לָהֶן, אֵין לֵית אָתוּן יְהָבוּן לֵיהּ לָן אֲנַן מְחָרְבִין מְדִינַתָא ^{אמרו להם, אם לא תמסרו לנו אותו נחריב את כל המדינה}סַלַק גָבֵּיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּפָיְּיסֵיהּ וִיהָבֵיהּ לוֹן ^{הלך ריב"ל לעולא בר קושב ופייס אותו למסור את עצמו} וְהַוֵה אֵלֵיהוּ זָכוּר לְטוֹב יְלִיף מִתְגָלֵי עָלוֹי וְלָא אֶתְגָלֵי ^{עד אז היה אליהו הנביא מתגלה אל ריב"ל, ומאותו מקרה לא נתגלה אליו} וְצָם כַּמָּה צוֹמִין וְאִיתְגָלֵי עָלוֹי ^{צם ריב"ל כמה צומות לדעת מדוע אינו נגלה אליו} אָמַר לֵיהּ, וְלַמָּסוֹרוֹת אֲנִי נִגְלָה? ^{אמר לו אליהו, ולמלשינים אני נגלה?} אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִשְׁנָה עָשִׂיתִי? ^{אמר לו ריב"ל הרי אני עשיתי כמו שכתוב במשנה, ייחדו להם אחד ימסרוהו!} אָמַר לֵיהּ, וְזוֹ מִשְׁנַת הַחֲסִידִים? ^{ענה לו אליהו, וכי כך נוהגים חסידים? היית צריך לשלוח אחר שיפייס אותו.} רַבִּי אֵימִי אִיתְצָד ^{נתפס ע"י גזלנים} בְּסִיפְסִיפָה. אָמַר ר' יוֹנָתָן, יִכָּרֵךְ הַמֵּת בִּסְדִינוֹ ^{כלומר, אין דרך להצילו}. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עַד דְאָנָא קָטִיל אָנָּא מִתְקָטִיל ^{אני אלך להצילו, ואו שאני אהרוג או נהרג על ידם} אֲנָּא אֵיזִיל וּמִשֶׁיָּזִיב לֵיהּ בְּחַיָּילָא ^{אני אלך להצילו בכח} אָזַל וּפָיֵיסוּן וִיהָבוּנֵיהּ לֵיהּ ^{הלך ופייס אותם והחזירו לו אותו} אָמַר לוֹן ^{ר"ל אמר לגזלנים} וְאָתוּן גַּבֵּי סַבּוֹן וְהוּא מָצְלִי עָלֵיכוֹן ^{ואתם בואו אצל ר' יוחנן הזקן ויתפלל עליכם} אָתוּן גַּבֵּי ^{באו אצל} ר' יוֹחָנָן. אָמַר לוֹן, מַה דְּהֲוֵה בְּלִבְּכוֹן אִיעָבַד לֵיהּ יִמְטָא לְהַהוּא עָמֵא ^{מה שרציתם לעשות לו יבוא עליכם} לָא מָטוּן אָפִּיפְּסִירוּס עַד דְאָזְלוּן כּוּלְהוֹן ^{לא הספיקו להגיע עד אפיפסירוס עד שמתו כולם}.

 

1.    משנה מסכת אהלות פרק ז 

(ו) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו. יָצָא רֻבּוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ:

2.    מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו ־ אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הואִ ־ שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה. 

3.    תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק יד הלכה ד - ידיד נפש 

א"ר חֲנִינָא מָתְנִי' אָמְרָה כֵּן שֶׁאֵין מִתְרָפִּין מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. דְתַנִינַן תִמַן ^{אהלות פרק ז משנה ו, אישה המקשה ללדת, החיה מוציאה את הולד איברים איברים, ואם} יָצָא רוּבּוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ ^{הרי הוא כילוד} שֶׁאֵין דוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ ^{משמע שאין נרפאים משפיכות דמים}. לֹא סוֹף דָּבָר ^{מה שאמרנו שאסור לאדם להציל עצמו, לא רק} בְּשֶׁאָמַר לוֹ הָרוֹג אֶת פְּלוֹנִי ^{ואם לא, אהרוג אותך שלא ימית את פלוני} אֶלָּא אֲפִי' חָמוֹס אֶת פְּלוֹנִי ^{ואם לא, אהרוג אותך, אסור להציל עצמו בממון חבירו}. תַּנִי עָכּוּ"ם בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר ^{לעכו"ם אסור להציל עצמו בישראל, אבל} יִשְׂרָאֵל בְּעָכּוּ"ם מוּתָּר ^{מותר לישראל להציל עצמו בחיי עכו"ם.} רַב חִסְדָא בָּעֵי, מַה לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ שֶׁל גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל קָטָן? ^{קטן שהיה רודף אחר הגדול, האם מותר להציל את הגדול ע"י שיהרוג את הקטן ככל רודף, או כיון שהקטן לאו בר עונשין אסור להרגו?} הֵתִיב ר' יִרְמְיָה, וְלֹא מָתְנִי' הִיא? ^{וכי לא למדנו במשנה} יָצָא רוּבּוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ ^{ושם התינוק רודף אחר אמו ואמרו אין נוגעים בו! והגמרא דוחה} ר' יוֹסֵה בִּי ר' בּוֹן בְּשֵׁם רַב חִסְדָא, שָׁנְיָּיא הִיא תִמַן ^{שם שונה משאר דין רודף} שֶׁאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מִי הוֹרֵג אֶת מִי ^{כלומר, אינך יודע מי רודף אחר מי}.

4.    רש"י מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

קסבר - רב הונא רודף אין צריך התראה לענין להצילו בנפשו, דלא ניתנה התראה אלא לענין בית דין דלא מצי למקטליה אם הרג בלא התראה.

יצא ראשו ־ באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו ־ אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש - התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי: משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה) +מסורת הש"ס: דתרומות פ"ז+.

משמיא קא רדפי לה - לאמיה.

5.    רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א:ט 

אַף זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֵבָּר בְּמֵעֶיהָ בֵּין בְּסַם בֵּין בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם:

6.    תוספות ר' עקיבא איגר מסכת אהלות פרק ז משנה ו

[אות טו] שאין דוחין נפש. והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי' קרדפו אחרי' גמ' סנהדרין דף ע"ב. והרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה ט' כתב אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו'. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו"ת גאוני בתראי סימן מ"ה שהאריך בזה (דברי הרמב"ם הובא בח"מ סי' תכ"ה. ואפשר משום דב"נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי'):

[אות טז] תוי"ט ד"ה שאין דוחים נפש. והן נהרגים עמו. ולפ"ז יש לדון ה"ה בולד שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל האשה וצריך להתישב בדין זה עכ"ל שו"ת פמ"א ח"ג סי' ה':

7.    שו"ת פנים מאירות חלק ג סימן ח

שאלה נשאלתי אשה שהיתה מקשה לילד ויצא ולדה דרך מרגלותי' אי שרי לחתוך הולד לאברים להציל את האשה. 

תשובה דבר זה כבר הזכיר הרמב"ם בפ' א' מהלכות רוצח וש"ע בח"מ סי' תכ"ה סי' ב' וז"ל לפיכך העוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעי' מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחים נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם והרב הב"י העתיק ראשו משום דבסנהדרין דף ע"ב איתא יצא ראשו אין נוגעין בו אבל גירסא שלנו במתניתין סוף פ"ז דאהלות האשה שהוא מקשה לילד מחתכין את הולד ומוציאו אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וכתב הברטנור' ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו אין נוגעים משמע משום דהוי כילוד וברוב הולד נמי חשיב כילוד דתנן בפ' המפלת דף כ"ח ע"א יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזה רוב ראשו משיצא פדחתו ופי' רש"י מסורס דרך מרגלותיו הרי להדי' דרך מרגלותיו בעינן שיצא רובו וא"כ מתניתין דאהלות דקתני יצא רובו אין נוגעין בו משמע דאתי לאשמועינן אפילו דרך מרגלותיו אם יצא רובו אסור ליגע בו וצריך להתישב אם ידוע כשיצא דרך מרגלותי' ששניהם ימותו אם מותר להציל האשה כמעשה דשבע בן בכרי שכתב רש"י בסנהדרין הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרו לו היה נהרג בעיר כשיחפשנה יואב והן נהרגי' עמו משמע היכי דשניהם ימותו מצילין ודוחין נפש מפני נפש עי' בטור בפרק ו' דאהלות ועי' ביו"ד סי' קנ"ו וצ"ע להתישב בדין זה.

8.    תוספות יום טוב מסכת אהלות פרק ז משנה ו

שאין דוחין נפש מפני נפש - וא"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אף על פי שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא [דתרומה] רש"י שם בסנהדרין והר"ש בספ"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפילו אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור:

9.    תפארת ישראל - בועז מסכת אהלות פרק ז אות י

והא דלא דיינינן ליה כרודף דניתן להצילו בנפשו (כסנהדרין דעב"ב). שאני הכא שלא התכוון הולד להמיתה. ואף על גב דשבע בן בכרי נמי לא התכוון שיהרגו בני אבל על ידו ורק להציל א"ע המליט א"ע אליהן. ואפ"ה מדיחדו אותו שימסרוהו חשבוהו כרודף ומסרוהו להריגה. והרי הכא בהולד ג"כ איכא הך סברא. מדהוא גרם מיתתה ולא היא גרמה מיתתו בצאתו מרחם. נהווי כיחדוהו ודינו כרודף. ואת"ל שאני שבע בן בכרי דהרי אילו לא מסרוהו. היה הוא והן נהרגין מחיל יואב כשיכבשו העיר. מדמרדו במלכות. משא"כ הכא אפשר שכשתמות אמו ינצל הוא כשיקרעו בטנה וככל יוצא דופן. וא"כ מה עדיף חיי אם מחיי ולד. ליתא דהרי הבא במחתרת נמי אינו מתכוון להרוג. ורק על עסקי ממון בא. ולולי שהיה הבעה"ב מעמיד על עצמו כשיקח זה ממונו היו גם שניהן נצולין. ואפ"ה אמרינן מדחזקה שאין הבעה"ב יכול להתאפק בעצמו הו"ל פסיק רישא שיהרג הבעה"ב וכל פסיק רישא הו"ל כמתכוון (כשבת קג"א). וא"כ בהולד נמי נימא. מדודאי תמות האם ע"י יציאת הולד. הו"ל כפסיק רישא שתמות ע"י יציאתו. ונדייניה לולד כמתכוון להרגה. והו"ל כרודף שניתן להצילו בנפשו. י"ל דשבע בן בכרי וגם הבא במחתרת. אף על גב שלא התכוונו לרדוף. עכ"פ הן עצמן גרמו ברצונם הפסיק רישא להסכנה. לפיכך דינינן להו שפיר כרודף במתכוון. ועוד שגם הגרמא עצמה שלא כדין עשו. והרי מה"ט נמי קיי"ל (בח"מ תכ"ה) דהמזייף מטבעות. שג"כ גרם הפסיק רישא להסכנה ליושבי הארץ בישראל בכוונה וגם שלא כדין עשה. להכי ג"כ דינו כרודף. אבל הכא הולד הזה לא גרם הפסיק רישא בכוונה. וגם שלא כדין לא עשה. דכך דרך הטבע הוא. להכי לא דיינינן ליה כרודף. מיהו נ"ל דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הולד או בשאפשר ששניהם ינצולו. אבל אם כשלא נמיתו ימותו שניהן מעצמן. אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל עכ"פ אמו וכמעשה דשבע בן בכרי. ואף על גב דלא דלא דמו אהדדי וכדאמרן. עכ"פ מדאיכא רק חיי שעה להולד. דבל"ז ימותו שניהן. לא דיינינן ביה כולה האי בולד שעכ"פ ספק נפל הוא. ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכה"ג וודאי דמא דידה סומק טפי ומותר להציל עכ"פ נפש אחת מישראל [ועמ"ש בס"ד בפירושינו למשנה סוף יומא בענין זה]:

10.מהר"ם שיק מסכת אהלות פרק ז משנה ו

האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה וכו' יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. [בתוי"ט הקשה ממעשה דשבע בן בכרי שהרגוהו כדי להציל האחרים, ומתרץ דהתם אפילו לא מסרוהו היה נהרג והן נהרגים עמו, אבל בלא"ה אין רשאים למסור]. הנה בסי' נ' נשא ונתן הדר"ג הרה"ג המפורסם מו"ה חיים סופר נ"י [בעמח"ס מחנה חיים] בשאלה אחת על המקשה לילד והרופא אמר שאם לא ימית ויחתוך את העובר ע"כ ימותו שניהם, אם רשאין להניח להרופא לחתוך את העובר להציל את האשה, וכ' שהגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל בתוספותיו על המשניות [כאן] כתב דאפילו לדעת הפוסקים דבי חדו הואיל ושניהם מתים מותר למסור יש לדייק דה"ה בתינוק שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל את האשה וצריך להתיישב בדין זה עכ"ל, וכעין זה כתוב ג"כ בשו"ת פמ"א ח"ג סי' ח' עכ"ל, והדר"ג נ"י פקפק על דבריו דאינו דומה מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם שמיתה בידי אדם גרוע יותר והאריך בזה וגם פקפק דמי שם אותו שר ושופט ע"ז, ואני שמעתי ולא אבין דוודאי מלשון רש"י בסנהדרין דף ע"ב ע"ב ד"ה יצא ראשו וכו' ובר"ש [כא] מבואר מלשונם דדין עובר דמי ליחדו ואם שניהם ימיתו היה מותר להמית העובר להציל האם למ"ד דלא בעי דווקא כשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה^א וכ"כ בפשיטות בס' תפארת ישראל במשניות דאהלות שם, וע"כ הא דכתב הגאון הנ"ל דצריך ליישב כוונתו, [הוא] הואיל ויש ב' שיטות בזה אי סגי ביחדוהו כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז.

ומ"ש מעלתו דהריגה ע"י אדם גרע בוודאי כן הוא, אבל משום ניוול או צער דחבירו לא מצינו דזה עומד בפני פיקוח נפש^ב, ובכתובות דף י"ט [ע"א] אמרינן כללא דאין לך דבר דעומד בפני פק"נ אלא וכו' וש"ד בלבד, והאי בלבד נראה דכיון דמשום צער וניוול דאחרינא אין רשאי להניח למות חבירו, וכבר הביא מעלתו דברי כפ"ת ביומא פ"ב ובפ"ת ביו"ד סי' קנ"ז אות ט"ו הביא פלוגתא בזה.

אבל זה וודאי דלכ"ע בשביל צער או ניוול אינו רשאי להניח חבירו לבוא לידי סכנה, ובניוול המת אמרינן חולין דף י"א ואם משום איבוד נשמה דהאי ננווליה, וכבר האריכו ג"כ בנוב"י מהדו"ת סי' ר"י ובתשובת מרן הגאון בעל חת"ס סי' של"ו דבמקום פיקוח נפש רשאין לנוולו ואני הארכתי בזה במקו"א ואין כאן מקומו, ועכ"פ נראה דלמ"ד דביחדו מוסרין, ה"נ כאן אם התינוק מת בוודאי בידי שמים ואנו יכולין להציל האם ע"י שננוול ויצערו את התינוק הדין נותן שיהרגו את התינוק, וא"כ כיון שהדין כן כל האדם שעושה זאת זכה, ותו דהא קי"ל דעביד אינש דינא לנפשיה^ג.

ולפיענ"ד אפשר לומר דגם לאידך שיטה דס"ל דבעינן שיהא חייב מיתה^ד איכ"ל דשרי בנ"ד, לפי מה שאמרתי ליישב כוונת הרמב"ם בפ"א מהלכות רוצח [הל"ט] שכ' דבמקשה לילד מותר המילדת לחתוך העובר משום דהוי כרודף, והקשו עליו הא מבואר בסנהדרין דף ע"ב ע"ב הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה^ה, ולפענ"ד בא רמב"ם ליישב דלכאורה קשה טובא אמאי רשאין קודם שיצא ראשו לחתוך העובר הא כתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ט [ע"א] ד"ה ליכא מידי וכו' וגם לישראל בעובר אינו רשאי להורגו, וע"כ דהיינו מן התורה דהוי כמקצת נפש וכחצי שיעור, ואנן קי"ל ביו"ד בסי' קנ"ז דגם על ביזרא דעריות וש"ד יהרג ואל יעבור, [וא"כ] (ו)אמאי מותר להרוג העובר להציל את האם הא הוי ביזרא דש"ד, וע"ז נראה דתי' הרמב"ם דנהי דלא הוי רודף [משום דמשמיא קרדפי לה], מ"מ כיון דהוא הגורם למיתת אמו הוי כמו ביזרא דרודף, (הא) [ולכך] כאן לא מקרי נפש ולא הוי ש"ד ממש [מותר להורגו].

והנה הרמב"ם פסק בפ"ה מיסוה"ת דלא סגי בייחודי^ו והרמ"ך הקשה שם הא לא שייך כאן מאי חזית [דהא אם לא ימסרו יהרגו את כולם], וכ' הכ"מ דס"ל דגם בלא סברא אמרינין בש"ד חמירא^ז, ובגמרא לא משמע כן, ולפי ענ"ד טעמא דהרמב"ם דנהי דמיחדו וסופו למות ממנ"פ גם חיי שעה איכא ביזרא דש"ד, דנהי דבסנהדרין דף ע"ח דאיתא דטריפה אי הרגו פטור מוכח דעל חיי שעה אינו נהרג מי שהרגו קודם, מ"מ בוודאי איכא ביזרא ומחללין שבת על זה, והמעמץ עם יציאת הנפש הוי כשופך דמים אמרינן, וכיון דאיכא ביזרא עדיין נימא משום ביזרא דש"ד יהרג כדלעיל, וע"כ מאן דס"ל דייחודהו מועיל חשוב לי' כרודף כיון דבעבורו רוצים להרוג כולם, ואידך מ"ד סובר כיון דהוא לא פשע לא הוי כרודף אלא א"כ חייב מיתה באמת אז הוי כרודף משום דפשע, ומשום חומר הדבר פסק הרמב"ם להחמיר, וא"כ בנידון הנ"ל דוולד דחשיב לרמב"ם ג"כ ביזרא כמו ביזרא דרודף ומותר נגד ביזרא דש"ד, וא"כ נראה דבכה"ג ג"כ הרמב"ם מודה דסגי ביחודו כן היה נראה לי.

אלא דלכאורה ק"ל גוף הסברא הנ"ל דלפי הנראה ממשנה דאהלות ומערכין דף ז' ומאו"ח סי' ש"ל דגם אם חותכין בין האם להציל הוולד ובין וכו' א"כ ל"ד זה ליחדוהו כלל דהתם ע"כ כלם מתים, אבל כאן אפשר להציל האם ע"י הוולד ואפשר להציל הוולד ע"י האם א"כ שוב קשים דברי הגאונים הנ"ל, וצ"ע, ואפשר שע"ז כ' הגאון ר"י פיק זצ"ל כיון דאפשר דלא כלו לו חדשיו^ח, אפילו אי הוי מיעוט, מ"מ אין רשאין להמית האם להציל הוולד דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב, דכיון דעפ"י המיעוט אין רשאין להמיתה, א"כ ע"כ ימית הוולד, שוב שפיר איכ"ל כסברת הגאונים הנ"ל דרשאין להמית הוולד להציל האם כמו שהסברתי לעיל כן היה נ"ל בכוונתם.

אלא דכל זה אפשר לומר אם אנו יודעין בבירור שימותו שניהם, אמנם הרי זה אינו נודע אלא עפ"י אמירת הרופאים ואנן קי"ל דאמירת הרופאים אנן חשבינן לספק כמבואר בדברי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד הלכות נדה, וא"כ אכתי אין מקום להנ"ל, מיהו לפי מה דאמרינן בכתובות דף כ"ב ע"ב דברי לי מהני ופי' רש"י שם דאפילו ברי לי דאין לבו נוקפו מהני^ט, וא"כ אפשר דאיכ"ל דאם הרופא בעצמו אומר שברי לו והוא רוצה לעשות כפי ברי שלו היה מותר לדעת הגאונים, ואפשר דאין אנו מחוייבין למחות בו. כ"ז כתבתי לא ח"ו להורות בדבר חמור כזה אלא לעורר שדברי הגאונים הנ"ל נכונים אלא שצריך עדיין להתיישב בדבר הזה כן נראה לפי ענ"ד. [שו"ת יור"ד קנ"ה]

Parashat Bshalach - The Dance of Faith

פרשת בא התשפ״א

 פרשת בא התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                    ari.kahn@biu.ac.il

                                                                

 

Shiur is sponsored by Joyce Boim in memory of her father

אשר זעליג בן משה יוסף ז״ל לע״נ

whose yahrzeit is ט שבט

 

לע״נ שי בן ענת ויצחק ז״ל

לרפואת הילד דניאל רפאל בן לאה

 

1.    שמות פרק י, א-יא 

(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֫י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֪י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּוֹ: (ב) וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י הֽ': (ג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֘ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַעַבְדֻֽנִי: (ד) כִּ֪י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֪ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ: (ה) וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה: (ו) וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֘ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה: (ז) וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־ה֣' אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם: (ח) וַיּוּשַׁ֫ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־ה֣' אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים: (ט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־ה֖' לָֽנוּ: (י) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן ה֙' עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֪ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם: (יא) לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙וְעִבְד֣וּ אֶת־ה֔' כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה: פ

(1) God said to Moses, “Go in to Pharaoh, for I have hardened his heart, and the heart of his servants, that I may show these my signs in their midst, (2) and that you may tell in the hearing of your son, and of your son’s son, what things I have done to Egypt, and my signs which I have done among them; that you may know that I am God.” (3) Moses and Aaron went in to Pharaoh, and said to him, “This is what God, the God of the Hebrews, says: ‘How long will you refuse to humble yourself before me? Let my people go, that they may serve me. (4) Or else, if you refuse to let my people go, behold, tomorrow I will bring locusts into your country, (5) and they shall cover the surface of the earth, so that one won’t be able to see the earth. They shall eat the residue of that which has escaped, which remains to you from the hail, and shall eat every tree which grows for you out of the field. (6) Your houses shall be filled, and the houses of all your servants, and the houses of all the Egyptians; as neither your fathers nor your fathers’ fathers have seen, since the day that they were on the earth to this day.’” He turned, and went out from Pharaoh. (7) Pharaoh’s servants said to him, “How long will this man be a snare to us? Let the men go, that they may serve God, their God. Don’t you yet know that Egypt is destroyed?” (8) Moses and Aaron were brought again to Pharaoh, and he said to them, “Go, serve God your God; but who are those who will go?” (9) Moses said, “We will go with our young and with our old; with our sons and with our daughters, with our flocks and with our herds will we go; for we must hold a feast to God.” (10) He said to them, “God be with you if I will let you go with your little ones! See, evil is clearly before your faces. (11) Not so! Go now you who are men, and serve God; for that is what you desire!” They were driven out from Pharaoh’s presence.

2.    רמב"ן שמות פרשת בא פרק י פסוק ח 

(ח) מי ומי ההולכים - היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות, ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו, ומצוה על כלנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, וישארו הטף והנשים:

3.    שמות פרק ה, א-ה 

(א) וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר: (ב) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י ה֙' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה֔' וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ: (ג) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב: (ד) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם: (ה) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם:

4.    אור החיים שמות פרשת בא פרק י פסוק ח

(ח) לכו עבדו וגו'. אמר סתם הדברים ונתחכם להרחיק שלא יעלה על הדעת שישאלו שילכו כולם ולזה דיבר סתם לכו עבדו ואמר מי ומי לא לומר אם כולם אם מהם זה ודאי שלא ילכו אלא בני העבודה כמו שגילה לבסוף לכו הגברים כי אותה אתם מבקשים אלא גם בגברים היה חפץ שלא ילכו כולם:

"Go and serve…who are the ones going?" Pharaoh asked a rhetorical question; it had not occurred to him that they would demand that all of them should go. This is why he had simply said: "go and serve" without limiting the ages or sexes of who was included in that offer. He had naturally assumed that only adult males would participate in the ceremony under discussion. This is why he said later: "your menfolk may go because that is all you ever requested." He did not even want all the adult males to go.

5.    אלשיך על שמות פרשת בא פרק י פסוק ח 

עד מתי יהיה זה הכבוד שאמר משה שלח עמי לנו למוקש. שלח כו', לומר, כי בין כך ובין כך תוכרח לשלח ונפול נפול במכות גדולות, ויהיה הכבוד הזה כאבן נגף, שכשול יכשל בו איש, ויפול על הארץ וישבר ואין מרפא. ואם מפני העבדים מצד עצמם, עשה זאת איפה, ושלח את האנשים בלבד, והשאיר טף ונשים ממושכנים תחתם: ושמא תאמר, אולי לא יתרצו בכך. הנה כוונתם הוא לזבוח ולעבוד את אלהיהם ואין דרך נשים בכך, וזהו אומרו ויעבדו את ה'. ואם הוא שתתיירא שכמו שעשו כל האנשים יעשו אחר כך גם כל נשים וטף, וילכו ולא ישובו עוד, ותתרוקן הארץ ותפסיד את ישראל מעבוד. הלא גם זה טוב לך, כי הטרם תדע כי אבדה מצרים, ואחרי אבוד מצרים מה בצע בעבדים, כי גם לך גם להם אין לחם ואין מקנה: והנה עצתם זאת, באמור שלח את האנשים שהוא הזכרים מטעם שהעבודה על ידם, בחר פרעה, באומרו לכו נא הגברים ועבדו כו', ובזה אינו מנגד להם כי אם שלא היחל כהתחלתם כאשר יבא: 

6.    כלי יקר שמות פרשת בא פרק י פסוק ח

(ח) מי ומי ההולכים… ועוד כי חג ה' לנו והרי למעלה אמר בשם ה' (שמות ה א) וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר משמע שיהיה חג לה' ולא לנו. והבדל זה ידוע כי חג לה' הוא בעבודת ה' יתברך, וחג לנו הוא בשמחת העובדים, כמו שנאמר (דברים טז ח) עצרת לה' וכתיב (במדבר כט לה) עצרת תהיה לכם, וחז"ל אמרו (פסחים סח ב) דרך פשרה חציו לה' וחציו לכם, …

וביאור לכל הספיקות הללו הוא, כי פרעה לא שאל את משה מי שילך אלא גזר אומר שודאי לא ילכו כי אם הזכרים שדרכם לזבוח, ואמר לכו עבדו את ה' אלהיכם …ואף על פי שבכל ההולכים אין הולכים לזבוח כי אם מי שדרכם לזבוח, מכל מקום אנחנו נלך מכל וכל. ונתן טעם לדבר כי חג ה' לנו, כי בשלמא כל ההולכים שאינן הולכים כי אם לזבוח דין הוא שלא ילכו כי אם מי שדרכן לזבוח, אבל אנחנו זולת העבודה דהיינו חג לה', יש עלינו מצוה אחרת עוד והיא שמחת החג, זה שאמר כי חג ה' לנו, צריך להיות גם לנו, וידוע שאין שמחת האדם שלימה כי אם בזמן שאשתו ובניו וכל קניניו עמו, כי איך ישיר את שיר ה' על אדמת נכר ואשתו ובניו וקנינו נתונים בערבון בעדו, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. … כי בנערינו ובזקנינו נלך לעבוד, ובנינו ובנותינו ילכו לשם שמחה רצה לומר שנשמח אנחנו עמהם לקיים מצות ה' עלינו ליתן חציו לה' וחציו לנו ולבנינו לשם שמחה:

7.    שמות פרשת בא פרק יא, א-י

(א) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה: (ב) דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב: (ג) וַיִּתֵּ֧ן ה֛' אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־ פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם: ס (ד) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה֑' כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם: (ה) וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה: (ו) וְהָ֥יְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף: (ז) וּלְכֹ֣ל׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה ה֔' בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל: (ח) וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲווּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף: ס (ט) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (י) וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק ה֙' אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ: פ

8.    תהלים פרק קלו פסוק י,

לְמַכֵּ֣ה מִ֭צְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶ֑ם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

9.    מדרש תנחומא (בובר) פרשת בא סימן - יח

[יח] ומת כל בכור ^{(שמות יא ה)}. נתכנסו כל הבכורות אצל אבותיהן אמרו להם כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשין שנחיה, אלא בואו ונוציא את (העבדים) [העברים] הללו מבינינו, ואם לאו הרי אנו מתים, השיבו אותם ואמרו להם אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאין מכאן, מה עשו נתכנסו כל הבכורות והלכו להם אצל פרעה והיו מצווחין אל פרעה ואומרים לו בבקשה ממך הוצא העם הזה שבשבילם הרעה תבא (עליהם ועליו) [עלינו ועליך]. אמר להם לעבדיו צאו וקפחו שוקיהם של אלו, מה עשו הבכורות, מיד יצאו ונטל כל אחד ואחד מהם חרבו והרג אביו, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם^{(תהלים קלו י)}, למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן אלא למכה מצרים בבכוריהם, משנהרגו אבותיהם נגלה [עליהן] הקדוש ברוך הוא והרגן, שנאמר וה' הכה כל בכור, אם בכורות המצרים חטאו השבויים מה חטאו, אלא שהיו (אומרין ושמחין) [שמחין ואומרין] נהא בשעבודים ואל יצאו ישראל מכאן, לפיכך הרגן עד בכור השבי (שמות יב כט), וכל שכן בכור השפחה שהיו משעבדין בהם. ולמה בכור בהמה, שהיו המצרים משתחוים לטלאים, שלא יאמרו קשה יראתינו שלא שלט בה את הפורענות [לכך וכל בכור בהמה].

(Exod. 11:5:) AND EVERY FIRST-BORN <IN THE LAND OF EGYPT> SHALL DIE. All the first-born came together with their fathers.⁷³PRK 7:6/9; PR 17:5. <The first-born> said to < their fathers >: Whatever Moses has said he has brought upon us. Do you not wish us to live? Rather come and let us have these {slaves} [Hebrews] go away from among us; for if we do not, we are dead. They answered them and said to them: Even if all the Egyptians die, they will not go away from here. What did they do? All the first-born came together and went to Pharaoh. They cried out unto Pharaoh and said to him: Please have this people go away, for because of them evil will come {over them and over him} [over us and over you]. He said to his servants: Get going and beat those <people> on the legs. What did the first-born do? Immediately, when they had gone out, each and every one of them took his sword and killed his father. It is so stated (in Ps. 136:10): TO THE ONE WHO SMOTE EGYPT THROUGH THEIR FIRST-BORN. "To the one who smote the first-born of Egypt" is not written here, but TO THE ONE WHO SMOTE EGYPT THROUGH THEIR FIRST-BORN. After they had killed their fathers, the Holy One appeared [over them] and killed them, as stated (in Exod. 12:29): <AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT > THAT THE LORD SMOTE ALL THE FIRST-BORN, <FROM THE FIRST-BORN OF PHARAOH, WHO WAS SITTING UPON HIS THRONE, TO THE FIRST-BORN OF THE CAPTIVE WHO WAS IN THE DUNGEON, AND ALL THE FIRST-BORN OF THE CATTLE.> If the first-born of the Egyptians had sinned, how had the captives sinned?⁷⁴Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 2; Tanh., Exod. 3:7. It is simply that they had {said and rejoiced} [rejoiced and said]: We may remain in slavery, but do not let Israel get away from here. For that reason he killed them (according to Exod. 12:29): TO THE FIRST-BORN OF THE CAPTIVE. <The same applies> all the more to first-born of the bondmaid, since they were oppressors. But why were THE FIRST-BORN OF THE CATTLE killed? Because the Egyptians were bowing down to the lambs. <It was> so they would not say: Our idolatry is too strong for him to have dominion over it with divine retribution. [Therefore (in Exod. 12:29): AND ALL THE FIRST-BORN OF THE CATTLE.]

10.פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ז - ויהי בחצי הלילה

מיד יצאו הבכורות והרגו באבתיהם ששים רבוא, הה"ד למכה מצרים בבכוריהם ^{(תהלים קלו: י)}, למכה מצרים במצרים אין כתו' כאן אלא למכה מצרים בבכוריהם, הבכורות הרגו באבתיהם ששים רבוא. ר' אבון בשם ר' יהודה בן פזי אמ' בתיה בת פרעה בכורה היתה, ובזכות מה היתה נצולת, בתפלתו של משה, דכתו' טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה ^{(משלי לא: יח)}, ליל כתו', כד"א ליל שמורים הוא לי"י ^{(שמות יב: מב)}.

11.שמות פרשת בא פרק יב פסוק ג - כט

(ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת: (ד) וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִהְיוֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה: (ה) שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ… (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י הֽ': (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־ יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽה֑' לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ: (טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (כ) כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ (כא) וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח: (כב) וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר: (כג) וְעָבַ֣ר ה֘' לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה֙' עַל־ הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף: (כד) וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם: (כה) וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן ה֛' לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת: (כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם: (כז) וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽה֗' אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ: (כח) וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס (כט) וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽה֘' הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה:

12.מדרש הגדול שמות פרשת בא פרק יב פסוק כז

ויקד העם וישתחוו. מלמד ששמחו על בשורה כמעשה.

13.רש"י שמות פרשת בא פרק יב פסוק כז

וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם - עַל בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה וּבִיאַת הָאָרֶץ וּבְשׂוֹרַת הַבָּנִים שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם:

AND THE PEOPLE BOWED THE HEAD in thanksgiving for the tidings of the approaching deliverance and for the promise of their coming into the land, and for the tidings regarding the children whom they would have:

14.העמק דבר שמות פרשת בא פרק יב פסוק כז

ויקד העם וישתחוו. אחר שאמר פרשת החודש לכל ישראל, ופרשת משכו לזקנים, וכל העם עמדו עוד והשתחוו כולם על כל הנאמר לשעה ולדורות. וכבר נתבאר בס' בראשית כ"ד כ"ו ובכ"מ בשם הירושלמי דהשתחויה הוא בהודאה בברכה או בתפלה לפי הענין, וכאן הפירוש הודו לה' על כל הטוב שנכלל בזה הפרשה לשעה ולדורות:

15.שמות פרשת בא פרק יג פסוק א - טז, 

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא: (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה֛' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב: (ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ ה֡' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַהֽ': (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ: (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה֙' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם: (ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת ה֖' בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה֖' מִמִּצְרָֽיִם: (י) וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: פ (יא) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ ה֙' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽה֑' וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַהֽ': (יג) וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: (יד) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה֛' מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: (טו) וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ה֤' כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה֗' כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה: (טז) וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ ה֖' מִמִּצְרָֽיִם: ס

(1) God spoke to Moses, saying, (2) “Sanctify to me all of the firstborn, whatever opens the womb among the children of Israel, both of man and of animal. It is mine.” (3) Moses said to the people, “Remember this day, in which you came out from Egypt, out of the house of bondage; for by strength of hand God brought you out from this place. No leavened bread shall be eaten. (4) This day you go out in the month Abib. (5) It shall be, when God shall bring you into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which he swore to your fathers to give you, a land flowing with milk and honey, that you shall keep this service in this month. (6) Seven days you shall eat unleavened bread, and in the seventh day shall be a feast to God. (7) Unleavened bread shall be eaten throughout the seven days; and no leavened bread shall be seen with you, neither shall yeast be seen with you, in all your borders. (8) You shall tell your son in that day, saying, ‘It is because of that which God did for me when I came out of Egypt.’ (9) It shall be for a sign to you on your hand, and for a memorial between your eyes, that the law of God may be in your mouth; for with a strong hand God has brought you out of Egypt. (10) You shall therefore keep this ordinance in its season from year to year.

(11) “It shall be, when God shall bring you into the land of the Canaanite, as he swore to you and to your fathers, and shall give it you, (12) that you shall set apart to God all that opens the womb, and every firstborn which you have that comes from an animal. The males shall be God’s. (13) Every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb; and if you will not redeem it, then you shall break its neck; and you shall redeem all the firstborn of man among your sons. (14) It shall be, when your son asks you in time to come, saying, ‘What is this?’ that you shall tell him, ‘By strength of hand God brought us out from Egypt, from the house of bondage; (15) and it happened, when Pharaoh would hardly let us go, that God killed all the firstborn in the land of Egypt, both the firstborn of man, and the firstborn of animal. Therefore I sacrifice to God all that opens the womb, being males; but all the firstborn of my sons I redeem.’ (16) It shall be for a sign on your hand, and for symbols between your eyes: for by strength of hand God brought us out of Egypt.”

16.שמות פרשת שמות פרק א פסוק טו - כב, 

(טו) וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה: (טז) וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה: (יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־ הַיְלָדִֽים: (יח) וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים: (יט) וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ: (כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד: (כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים: (כב) וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן: ס

(15) The king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, of whom the name of the one was Shiphrah, and the name of the other Puah, (16) and he said, “When you perform the duty of a midwife to the Hebrew women, and see them on the birth stool; if it is a son, then you shall kill him; but if it is a daughter, then she shall live.” (17) But the midwives feared God, and didn’t do what the king of Egypt commanded them, but saved the baby boys alive. (18) The king of Egypt called for the midwives, and said to them, “Why have you done this thing, and have saved the boys alive?” (19) The midwives said to Pharaoh, “Because the Hebrew women aren’t like the Egyptian women; for they are vigorous, and give birth before the midwife comes to them.” (20) God dealt well with the midwives, and the people multiplied, and grew very mighty. (21) It happened, because the midwives feared God, that he gave them families. (22) Pharaoh commanded all his people, saying, “You shall cast every son who is born into the river, and every daughter you shall save alive.”

17.שמות פרשת שמות פרק ד פסוק יט - כז, 

(יט) וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ: (כ) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־ מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ: (כא) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם: (כב) וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (כג) וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ: (כד) וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ ה֔' וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: (כה) וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי: (כו) וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: פ (כז) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ:

(19) God said to Moses in Midian, “Go, return into Egypt; for all the men who sought your life are dead.” (20) Moses took his wife and his sons, and set them on a donkey, and he returned to the land of Egypt. Moses took God’s rod in his hand. (21) God said to Moses, “When you go back into Egypt, see that you do before Pharaoh all the wonders which I have put in your hand, but I will harden his heart and he will not let the people go. (22) You shall tell Pharaoh, ‘Thus says God, Israel is my son, my firstborn, (23) and I have said to you, “Let my son go, that he may serve me”; and you have refused to let him go. Behold, I will kill your son, your firstborn.’” (24) It happened on the way at a lodging place, that God met Moses and wanted to kill him. (25) Then Zipporah took a flint, and cut off the foreskin of her son, and cast it at his feet; and she said, “Surely you are a bridegroom of blood to me.” (26) So he let him alone. Then she said, “You are a bridegroom of blood,” because of the circumcision.

(27) God said to Aaron, “Go into the wilderness to meet Moses.” He went, and met him on God’s mountain, and kissed him.

18.בכור שור שמות פרשת שמות פרק ד פסוק כג

הנה אנכי הורג את בנך: מדה כנגד מדה, ומתחילה אני רוצה שתתרה בו על אותה מכה שתנצחינו, שלא יאמר סבור היה לנצחני בשאר המכות וטעה. אבל עכשיו שתתרה בו במכת בכורות ידע שהייתי יודע שלא ישלחם עד מכת בכורות. וגם משה על זאת היה סומך, כשהיה אומר לו פרעה: "התפלל עלי" היה מתפלל עליו, כי היה יודע שלא יצאו עד מכת בכורות, ולא היה מביאן רק להרבות אותותיו ומופתיו.

19.ספורנו שמות פרשת שמות פרק ד פסוק כג - כד

הנה אנכי הורג את בנך בכורך. כפי המשפט האלהי שהוא מידה כנגד מידה, כאמרו וכארח איש ימציאנו (איוב לד, א) כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה אמתית כלל, לו חכמו לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלהים, כאמרם ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) עונות נחשבים לו כזכיות (יומא פו ב) או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להעניש. אבל מכת בכורות וטביעת פרעה וחילו בים היו שפטים אלהיים לקיים מדה כנגד מדה:

20.גבורות ה' פרק לב

מכות בכורות לפי ששעבדו בישראל שנקראו בני בכורי ישראל ע"כ בשמות רבה בפרשת וארא (פ' י"ב) ובפרשת בא (פ' ט"ו). פירוש המדרש הזה כיון שראינו הקדוש ברוך הוא אמר להם על מכות בכורות שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך. הרי בפירוש נתן מדה כנגד מדה והוא הדין כל המכות מדה כנגד מדה. ובודאי בלא טעם זה יש טעם בכל מכה ומכה למה הביא זאת כמו שמבואר בהגדה בסדר המכות וגם לקמן אחר מכת בכורות. רק מפני שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה צריך אתה לומר שהיה במכות גם כן מדה כנגד מדה, שאם לא כן לא הביא הקדוש ברוך הוא עליהם מכה זאת אף על גב שטעם יש בה סוף סוף צריך שיהיה שעבוד ישראל דומה אל המכה כדי שיקיים בהם וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ודין הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.

21.שמות פרשת שמות פרק ב פסוק כא - כב, 

(כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: (כב) וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: 

And Moshe was content to dwell with the man; and he gave Moshe Zippora his daughter. And she bore him a son, and he called his name Gershom; for he said, 'I have been a stranger in a strange land.' (2:21,22)

22.שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק ג - ד, 

(ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה:

…and her two sons; and the name of one was Gershom; for he said, 'I have been a stranger in a strange land.' And the name of the other was Eliezer; 'For the God of my father,' said he, 'was my help, and saved me from the sword of Paroh.' (18:3,4)

23.שמות פרשת שמות פרק ב פסוק כא, 

וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה:

And Moshe was content to dwell with the man; (2:21)

24.מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא (דעמלק) [דוישמע] פרשה א ד"ה ואת שני

ואת שני בניה וגו' נכריה, ר' יהושע אומר, ארץ נכריה היתה לו ודאי. ר' אלעזר המודעי אומר, בארץ נכריה [נכר יה]. אמר משה, הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם. שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו השבע לי, וישבע לו, שנ' +שם /שמות/ ב כא+ ויואל משה. אין אלה אלא לשון שבועה שנ' +ש"א =שמואל א'= יד כד+ ויואל שאול את העם לאמר, וכתיב +מ"ב =מלכים ב'= ה כג+ ויאמר נעמן הואל וקח ככרים. לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה וגו' וירף וגו'.

And her two sons…strange land. R’ Yehoshua said it was certainly a strange land for him. R’ Elazar HaModai said a strange land – a land with a “strange god” (naychar yah). Moshe said, since the entire world are idolators, I will serve “He who spoke and brought the world into existence” (God). However, at the time when Moshe requested of Yitro to give him his daughter Zippora as a wife, Yitro said to him accept this one thing which I am saying to you and I will give her to you as a wife. He (Moshe) said “what is it?” He (Yitro) said “your first son will be dedicated for idolatry, subsequent children are ‘for heaven’”. He (Moshe) accepted upon himself. He (Yitro) said swear to me, he swore, as it says ‘Vayoel Moshe’ (Moshe swore). An alah is the language of an oath…therefore the angel met Moshe to (along the way) to kill him, immediately Zippora took a sharp stone, and cut off the foreskin of her son, ...

25.תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרשת שמות פרק ד 

(כד) וַהֲוָה בְאוֹרְחָה בְּבֵית מִבְתּוֹתָא וְעַרַע בֵּיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ מִן בִּגְלַל גֵרְשׁוֹם בְּרֵיהּ דְלָא הֲוָה גְזִיר עַל עֵיסַק יִתְרוֹ חָמוֹי דְלָא שַׁבְקֵיהּ לְמִגְזְרֵיהּ בְּרַם אֱלִיעֶזֶר הֲוָה גָזַר בִּתְּנָאָה דְאַתְנִיוּ תַּרְוֵיהוֹן:

(כה) וּנְסִיבַת צִפּוֹרָה טִינְרָא וּגְזָרַת יַת עוּרְלַת גֵרְשׁוֹם בְרָהּ וְאַקְרִיבַת יַת גְזֵירַת מָהוּלְתָּא לְרַגְלוֹי דְמַלְאָךְ חַבָּלָא וַאֲמָרַת חַתְנָא בְּעָא לְמִיגְזוֹר וְחָמוֹי עַכִּיב וּכְדוֹן אֲדָם גְזוּרְתָּא הָדֵין יְכַפֵּר עַל חַתְנָא דִילִי:

26.כתר יונתן שמות פרשת שמות פרק ד 

(כד) ויהי בדרך בבית המלון ויפגוש בו מלאך של יי ויבקש להרגו מן בעבור גרשום בנו שלא היה מהול על ענין יתרו חמיו שלא נתן [עזב] למולו אך אליעזר היה מהול בתנאי שהתנו ביניהם:

(כה) ותיקח ציפורה צור ותכרות את עורלת גרשום בנה ותקרב את כריתת המילה לרגליו של מלאך החבלה ותאמר חתני רצה למול וחמיו עיכב עליו ועתה דם כריתה הזה יכפר על החתן שלי:

27.תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד א

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּיזְנָא, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ אַף וְחֵמָה וּבְלָעוּהוּ, וְלֹא שִׁיְּרוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו. מִיָּד (שם), "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וְגוֹ' וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ".

R. Judah b. Bizna lectured: When Moshe was lax in the performance of circumcision, Af and Hemah came and swallowed him up, leaving nought but his legs. Thereupon immediately Zippora ‘took a sharp stone and cut off the foreskin of her son [and threw it at his feet]'; straightway he let him alone. (Nedarim 32a)

28.בעל הטורים שמות פרשת שמות פרק ב פסוק טז

יתרו היה כהן וכומר לעבודה זרה (מכילתא יתרו יח א) וכשנשא משה את בתו הוצרך משה לידור לו שבן הראשון שיולד לו שיהיה כומר לעבודה זרה (מכילתא שם שם ג). וזה היה כוונתו כי ידע שיחזיר את חמיו למוטב כמו שעשה שהרי נתגייר. מכל מקום נענש שבן בנו נעשה כומר לע"ז שנאמר ויהונתן בן גרשום בן מנשה (שופטים יח ל) נו"ן תלויה, ודרשו חז"ל (ב"ב קט ב) בן משה היה אלא שתולין הקלקלה במקולקל:

29.פרקי דרבי אליעזר פרק מב

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הַכֹּל בְּמִדָּה,^(מח) כְּשֵׁם שֶׁנִּתְגָּאוּ הַמִּצְרִים וְהִשְׁלִיכוּ הַיְלָדִים לַיְאוֹר, כַּךְ הִשְׁלִיךְ אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם,^(מט)שֶׁנֶּאֱמַר [שם טו, א] אָשִׁירָה לַה' כִּי גָּאֹה גָּאָה: רַבִּי שִׁילָא אוֹמֵר, כָּל הַיְלָדִים שֶׁהִשְׁלִיכוּ לַיְאוֹר לֹא מֵתוּ, אֶלָּא הַיְאוֹר הִפְלִיט אוֹתָם^(נ) וְהִשְׁלִיךְ אוֹתָם^(נא) לְמִדְבַּר מִצְרָיִם. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא סֶלַע בְּפִי כָּל אֶחָד וְאֶחָד^(נב) וְסֶלַע מִצִּדּוֹ, וְהַסֶּלַע שֶׁהָיָה בְּפִיו הָיָה מֵנִיק אוֹתוֹ דְּבַשׁ, וְהַסֶּלַע שֶׁבְּצִדֵּיהֶם הָיָה מֵנִיק אוֹתָם שֶׁמֶן, כְּחַיָּה שֶׁהִיא מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר [דברים לב, יג] וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. וּכְשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם רָאוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא^(נג) וְהִכִּירוּהוּ,^(נד) וְקִלְּסוּהוּ וְקִדְּשׁוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות טו, ב] זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ: