Twitter

Sunday, August 15, 2010

Parshat Ki Tetzei 5570 -Of Love and Hatred

Parshat Ki Tetzei 5570
Rabbi Ari Kahn

Of Love and Hatred

Parshat Ki Tetzay is teeming with mitzvot, many of which are concerned with family and relationships. One such mitzvah deals with prioritizing inheritance:
דברים כא: טו-טז
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
If a man has two wives, one beloved, and another hated, and they have borne him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son is hers who was hated, then it shall be, when he bequeaths his possessions to his sons, he may not favor the son of the beloved [wife] before the son of the hated [wife] who is indeed the firstborn. (Devarim 21:15-16)

The verse that immediately follows seems somewhat uncharacteristic, as it provides a rationale for this commandment:
דברים כא: יז
כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:
But he shall acknowledge the son of the hated as the firstborn, by giving him a double portion of all that he has, for he is the beginning of his strength; the right of the firstborn is his. (Devarim 21:17)

A situation of more than one spouse is far from ideal;[1] when a man actually hates one of his wives, the situation is far more problematic.[2] Yet the Torah does not idealize or whitewash; it deals with situations which could arise,[3] and legislates accordingly.

The law itself dictates that a man who has two wives cannot show favor to the younger son birthed by the loved wife; he must give the double portion, which is the right of the first born, to the oldest, i.e., the son of the scorned, hated wife. It is not hard to imagine such a situation arising in a world where polygamy was permissible. The Torah legislates proper conduct, presumably to help avoid unnecessary disputes.

In fact, the Torah itself recounts one such scenario; Yaakov displaced his first born son, Reuven, the son of his wife Leah, in favor of Yosef, the son of his beloved Rachel. Placed in this context, we are left with an uneasy sense of dissonance between the behavior of one of our patriarchs, one of our spiritual heroes, and the ethical and legal bar set by the Torah. To be sure, Yaakov lived long before the laws set down in Devarim were binding; nonetheless, whenever patriarchal conduct deviates from Divine doctrine, the deed deserves closer attention.[4]

There are many among our sages who say that the patriarchs observed all the laws of the Torah before they were given at Sinai.[5] This assertion is complicated by other aspects of Yaakov's life, most notably the fact that he married two sisters. There are other scholars who suggest various solutions to the quandary presented by Yaakov's life story.[6]

We may say that the validity of Yaakov's marriage to Leah can be called into question; after all, both times Yaakov wed, he thought it was to Rachel. If there was ever a case of mekakh ta'ut (false pretenses which invalidate an agreement) it would be this marriage, when the bride was switched for an imposter.[7] This circumstance may be sufficient basis for excluding Yaakov's case from this general principle of Torah law, though it should be noted that despite Yaakov's protests against Lavan's unethical behavior, he does not dissolve the marriage. He stays with Leah for the duration, and together they raise a large family.[8] If we assume that there was ultimately a relationship of husband and wife between Yaakov and Leah, Leah's status as a "hated" wife is not at all clear cut, despite the Torah's testimony:

בראשית כט: לא-לג
וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:...  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
And when God saw that Leah was hated, he opened her womb; but Rachel was barren… And she conceived again, and bore a son; and said, 'Because God has heard that I was hated, he has therefore given me this son also; and she called his name Shimon. (Bereishit 29:31-33)

Two different verses speak of Leah as "hated"; one is from God's perspective, as it were, and the other from Leah's perspective. There is one perspective missing: Yaakov's perspective. The text never does say that Yaakov hated her; although Leah may have felt that this was so, the text seems to say that Yaakov loved her – but not as much as he loved Rachel, and hence her feelings of being hated.[9]

בראשית כט:ל
וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
And he went in also to Rachel, and he loved also Rachel, more than Leah, and served with him yet seven other years. (Bereishit 29:30)

Other careful readers of the text have come to the conclusion that Leah was not hated by Yaakov;[10] perhaps she was hated by others,[11] perhaps she even hated herself for her deceit.[12] In any case, the rejection of Reuven may have had nothing to do with Yaakov’s feelings for Leah: Reuven may have given Yaakov ample reason to favor his other sons, as is evidenced by Yaakov’s scathing attack:

בראשית מט: ג-ד
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
Reuven, you are my firstborn, my strength and the beginning of my manhood, first in rank and first in power. Unstable as water, you shall no longer be first; because you moved your father’s beds, committing a profane act; he moved my bed! (Bereishit 49:3-4)

On his deathbed, Yaakov refers to an incident that had taken place years earlier - an incident that, if taken literally, casts a serious shadow on Reuven’s personality:[13]

בראשית פרק לה:כב
וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
And it came to pass, when Yisrael lived in that land, that Reuven went and lay with Bilhah his father’s concubine; and Yisrael heard it. Now the sons of Yaakov were twelve.  (Bereishit 35:22)

The Baalei Hatosfot and the Seforno both take the approach that Reuven, who had defiled his father's bed, proved unworthy to follow in his father's footsteps and be his eventual successor. We may then say that Yaakov did pass over the son of the hated wife in favor of the son of the favored wife.  Rather, Yaakov denied the birthright and all it implies from the son who was unstable, a son who had failed, whose behavior was outrageous.[14]

The Seforno brings evidence for this approach from a verse in Divrei Hayamim: [15]

דברי הימים א פרק ה פסוק א
וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:
Now the sons of Reuven the firstborn of Yisrael - for he was the firstborn; but, since he defiled his father’s bed, his birthright was given to the sons of Yosef the son of Yisrael, so that the genealogy is not to be considered after the birthright. (Divrei Hayamim I, 5:1)

 The cause of Reuven's rejection as first born was his own behavior,[16] not hatred, real or imagined, directed toward Leah.

There is, however, another way to understand the relationship between Yaakov, Leah and Reuven and the law of the displaced first born. As we noted at the outset, the Torah uncharacteristically provides a reason for this law:

דברים פרק כא:יז
... כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:  
…for he is the beginning of his manhood; the right of the firstborn is his. (Devarim 21:17)

This phraseology is strikingly similar to the phrase used by Yaakov when referring to Reuven:

בראשית פרק מט: ג
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי
Reuven, you are my firstborn, my strength and the beginning of my manhood … (Bereishit 49:3)

It sounds as if the Torah is using this phraseology precisely because it is related to Yaakov and Reuven. In fact, the midrash understands this as more than a fortuitous turn of phrase: Yaakov’s family is the prototypical example of the situation described by the Torah in this prohibition:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן יג
 [ד"א וירא ה' כי שנואה לאה]. זש"ה כי (תהיינה) [תהיין] לאיש שתי נשים (דברים כא: טו) זה יעקב, שנאמר ויעקב איש תם (בראשית כה: כז), שתי נשים (דברים כ"א: ט"ו), לאה ורחל, אחת אהובה (דברים כ"א: ט"ו), זו רחל, שנאמר ויאהב גם את רחל (בראשית כט:ל), והאחת שנואה (דברים כ"א: ט"ו), זו לאה, שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה (בראשית כ"ט:לא), וילדו לו בנים האהובה והשנואה (דברים כ"א: ט"ו), שתיהן ילדו לו ומה שהעמידה לאה העמידה רחל, לאה העמידה מלכים וכן רחל [העמידה מלכים, לאה העמידה נביאים וכן רחל העמידה נביאים], לאה העמידה שופטים וכן רחל, לכך נאמר וילדו לו בנים (דברים כ"א:ט"ו). והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כ"א:טז), בשעה שבא ליפטר מן העולם, ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט:א). לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים כ"א: ט"ז), ליוסף, למה כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ"א:יז), זה ראובן, שנאמר ראובן בכורי אתה (בראשית מט: ג), אף על פי שאמר בזיונו פחז כמים אל תותר (בראשית מ"ט:ד)
Another opinion: ‘And He saw that Leah was hated.’ This is what the Torah said, “If a man has two wives” [Devarim 21:15]: this refers to Yaakov, as it is written, ‘And Yaakov was an ish tam’ [Bereishit 25:27]; ‘two wives’ [Devarim 21:15] refers to Leah and Rachel; ‘one beloved’ refers to Rachel, as it says ‘and he loved also Rachel’ [Bereishit 29:30]; ‘and one hated’ [Devarim 21:15] refers to Leah, as it is written ‘And God saw that Leah was hated’ [Bereishit 29:31]; ‘and they both bore him children, the beloved and the hated’ [Devarim 21:15]; both bore him children, and whatever Leah had, Rachel had: Leah’s descendents were kings, and so were Rachel’s; Leah’s descendents were prophets and Rachel’s descendents were prophets, Leah’s descendents were judges and Rachel’s descendents were judges, thus it is written, ‘and they bore him children.’ [Devarim 21:15] ‘Then it shall be that on the day he bequeaths to his sons’ [Devarim 21:16]: At the time he prepared to take leave of this world, ‘Yaakov called to his sons’ [Bereishit 49:1]. ‘He may not favor the son of the beloved [wife]’ [Devarim 21:17], Yosef. Why? Because he must favor the son of the hated [wife] [Devarim 21:17]. This is Reuven, as it says, ‘Reuven, you are my first born’ [Bereishit 49:3], even though he scorned him by saying, ‘Unstable as water, you shall no longer be first.’ [Bereishit 49:4] (Midrash Tanchuma, Buber Edition, Vayetze 13)

In other circumstances, the midrash does not hesitate to criticize the behavior of the patriarchs - especially Yaakov's parenting skills and the favoritism shown to Yosef (which may be the flip side of this same coin, the rejection of Reuven):

בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד סימן ח
ועשה לו כתונת פסים, ר"ל בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף וישנאו אותו וגו',
“…and he made him a coat of many colors (ketonet passim).” Resh Lakish said in the name of R. Eleazar b. Azariah: A man must not make a distinction among his children, for on account of the coat of many colors which our ancestor Yaakov made for Joseph, “they hated him” (Midrash Rabbah Bereishit 84:8)

The jealousy caused by the favoritism shown to Yosef had reverberations throughout Jewish history. Perhaps the parallel language used in Yaakov’s deathbed message and in the law of inheritance in Parshat Ki Tetzei is the Torah’s way of pointing to the relationship between this halacha and the narrative in Bereishit: Yaakov’s family life was the impetus for the creation of this law, just as Yaakov's wrestling with an anonymous stranger and his resultant injury is related to the law of gid hanashe.[17] The rejection of the son of the "hated" wife thus becomes a Torah law for all time, for all families, and the imprint of Yaakov, Reuven and Leah lies just below the surface.



[1]  See Echoes of Eden, Parshat Noach: Naama. http://arikahn.blogspot.com/2009/10/parshat-noach-5770.html
[3] The rabbis see this case of two wives as an outgrowth of the case of a captive wife which is discussed in the preceding verses. The 'captive wife' is a relationship that the rabbis allow, although begrudgingly, in what appears to be a concession to the evil inclination. See Rashi, Dvarim 21:11, based on Talmud Bavli Kiddushin 21b.
רש"י דברים פרק כא
ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כא עמוד ב
ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כב עמוד א ) תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות,
[4]  I have raised this question elsewhere; see, for example, Echoes of Eden, Parshat Vay'chi, http://arikahn.blogspot.com/2009/12/parshat-vaychi-5770-father-and-son.html . However, the main focus of that essay was the elevation of Yosef, not the displacement of Reuven or the behavior of Yaakov.
[5] For more on this idea, see Echoes of Eden, Lekh L'kha, or http://arikahn.blogspot.com/2008/10/lech-lcha-5769.html
[6] See the comments of the Ohr Hachaim, Bereishit 49.
אור החיים בראשית פרק מט
קודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ"א ט"ז) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים:
ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב"ן (תולדות כ"ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות כי מי גילה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ אחר שאין הפרש בין הארץ לח"ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות:
והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה דכתיב אז ראה וגו' ויאמר לאדם, (זהר ח"א קצט א) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט"ו) לעבדה ולשמרה. אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו עונש עליהם ...
[7] See Rav Pinchas Halevi Horowitz, Panim Yafot on the Torah, Bereishit 29:33.
ספר פנים יפות על בראשית פרק כט פסוק לג
ותקרא שמו שמעון וגו'. שמעתי מאמ"ו ז"ל ענין כי שנואה אנכי כענין האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש אהובה ושנואה לפני המקום, אלא שנואה בנישואיה [קידושין סח.] והטעם שנשא יעקב ב' אחיות אף שנשא לאה בראשונה, מ"מ כיון שהיה בלאה קידושי טעות קדמה קידושי רחל לקידושי לאה, ומטעם זה לא אמרה כן בלידת ראובן, מפני שאחז"ל [יבמות עו.] שמה שאמר יעקב ראשית אוני שנתעברה לאה מביאה ראשונה, א"כ הרי נולד ראובן קודם קידושי רחל, משא"כ בשמעון שנולד אחר קידושי רחל.
[8] There is an opinion found in the midrash that Yaakov was going to divorce Leah for her deception, and it was only because of the pregnancy and subsequent children that he was dissuaded from doing so. See Midrash Rabba Bereishit 71:2."R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Shmuel b. R. Yitzchak: When the Patriarch Yaakov saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children!' Eventually he gave thanks for her, as it says, ‘And Yisrael bowed down [in thanksgiving] for the bed's head.’ (Bereishit 47: 31): who was the head of our father Yaakov's bed? Surely Leah.
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא:ב
ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה, מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב לא לאה, ורחל עקרה,
[9] God "heard" how she felt, which does not necessarily reflect her status in absolute terms, though any woman who feels that her husband loves someone else more may very well have feelings of rejection, and feel hatred. In certain relationships, being second is as good as being last. See Siftei Kohen, Bamidbar 25:6.
שפתי כהן על במדבר פרק כה פסוק ו
כן בשמעון אחר שידע שהיא לאה עם כל זה לא היה אוהבה כמו רחל, שהרי כתיב (בראשית כ"ט, ל') ויאהב גם את רחל מלאה, ובערך יעקב אבינו היה קרוב להיותו בן שנואה, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכן אמרה היא שמע ה' כי שנואה אנכי, לזה מאותו עכרירות שהיה בשמעון יצא ממנו זמרי, וכן אמרו חז"ל (ילקוט רמז קכ"ו) שמע ה' כי שנואה אנכי שעתיד לצאת ממני בן שנאוי שהוא זמרי.
[10] See Pardes Yosef, Bereishit 29:31. Among the suggestions he puts forward is that Leah made herself unattractive and "hated" to avoid any possible "attention" on the part of Esav.
ספר פרדס יוסף על ספר בראשית פרק כט פסוק לא
<וכתיב וירא ה' כי שנואה לאה, ולא כתיב כי ישנא יעקב את לאה, ומשמע לא מיעקב היתה שנואה ורק בין אחרים, שרחל היתה יפה ממנה, ועיין זוהר הקדוש (כאן קנ"ה. ורכ"ב ע"ב)>:
...ועיין בחדושי גאונים על עין יעקב ווילנא [ב"ב סימן ק"ח דף צ"ט.] דהיתה בוכה והיתה שנואה לעשו שלא רצה גם הוא ליקח אותה, והכי קאמר וירא ה' כי שנואה מעשה עשו בעיניה עד שגרמה לעצמה שתהיה שנואה בעיני עשו, מיד ויפתח את רחמה, אבל בעיני יעקב לא היתה שנואה, ואתי שפיר דלא היו בני שנואה, וגם לא עבר יעקב אלא תשנא דשנואה דקאמר שנואה לעשו, ומה שאמרה [להלן פסוק ל"ב] עתה יאהבני אישי היינו אהבה יתירה מכל נשיו:
[11]  See Bereishit Rabbah 71:2. “All hated [i.e. abused] her: sea-travelers abused her, land-travelers abused her, and even the women behind the beams abused her, saying: 'This Leah leads a double life: she pretends to be righteous, yet is not so, for if she were righteous, would she have deceived her sister!’”
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא
והיו הכל סונטין בה מפרשי ימים היו סונטין בה מהלכי דרכים היו סונטין בה אף הגתיות מאחורי הקורים היו סונטין בה והיו אומרים לאה זו אין סתרה כגלויה נראה צדיקת ואינה צדיקת אילו היתה צדיקת לא היתה מרמה באחותה.
[12]  See Rav Simcha Bunim miPeshischa, Arugot haBosem Parshat Toldot, who states that Leah loathed herself for having deceived her sister, and was convinced she was hated in heaven as well:
ספר ערוגות הבושם - פרשת תולדות, יא
וירא ה' כי שנואה לאה. וכמדומה לי שאדמו"ר הקדוש רבי שמחה בונם זצ"ל אמר זה. שראה השי"ת שהיתה שנואה אצל עצמה, שחשבה, מן הסתם שצדיק זה יעקב שנא אותי, בודאי שנואה אני בשמים מחמת שחטאתי. והיתה שונאה את עצמה. וראה השי"ת, ולכך ויפתח את רחמה. (בכורי אבי"ב ויצא, תרכ"ו. ד"ה 'מדרש'):
[13] While there is an opinion in the Talmud (Talmud Bavli Shabbat 55b) that this should not be taken literally, other rabbinic sources and commentaries often do understand Reuven’s behavior in a literal sense – namely that he bedded his father's concubine. For more on this episode, see my essay on Reuven: http://www.rabbiarikahn.com/index.php?option=com_content&view=article&id=69:reuven&catid=41:vayishlach&Itemid=56
[14] See Baalei Hatosfot and Seforno on Dvarim 21:16.
פירוש בעלי התוספות על דברים פרק כא פסוק טז
לא יוכל לבכר. וא"ת בשני בנים פשוטים נמי אינו יכול ליתן ירושת זו לזו וי"ל לפי דכתיב כי הוא ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא בן השנואה שאין לבו דוה עליו וסד"א שלא יטול פי שנים לכך נאמר בכור דאפילו בן השנואה שאין לבו דוה עליו יטול פי שנים ולכך בכור נוטל פי שנים לפי שכל אותיות בכור כפולות ועולות פי שנים וא"ת והרי יעקב העביר נחלה מראובן שהיה בן לאה השנואה ונתנה ליוסף בן האהובה. וי"ל בפשיעתו של ראובן היה שהרי בא על פלגש אביו ויעקב נתן ליוסף שפרנסו הבכורה:
ספורנו דברים פרק כא פסוק טז
לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז"ל (ב"ב פרק יש נוחלין) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב (קלג. ב) וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל (דברי הימים א ה, א).
[15] See the comments of the Mezudat David, ad loc.
מצודת דוד דברי הימים א, ה:א
כי הוא הבכור - ר"ל עם כי הוא הבכור והיה א"כ מהראוי להזכיר יחוסו ראשון:
ובחללו - אבל בעת שחלל ובזה יצועי אביו ובלבלה לבל יהא מצוי תדיר אצל בלהה אז נלקחה הבכורה מעמו ונתנה ליוסף להיות נוטל פי שנים כבכור להיות בניו נחלקים לשני שבטים:

[16]  See Talmud Bavli Baba Batra 123a, where Yaakov's behavior is justified by reason of Reuven's transgression. “R. Helbo enquired of R. Shmuel b. Nahmani: What [reason] did Yaakov see for taking away the birthright from Reuven and giving it to Yosef? — What did he see? [Surely] it is written, Forasmuch as he defiled his father's bed! But, [this is the question]: What [reason] did he see for giving it to Yosef?
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א
 בעא מיניה ר' חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף? מה ראה? ובחללו יצועי אביו כתיב! אלא מה ראה שנתנה ליוסף?
[17] The Rambam, in his Commentary on Mishna Hullin 7:6, insists that all Torah law emanates from Sinai, and the prohibition of gid hanashe stems not from the wound suffered by Yaakov, but because God so commanded us at Sinai. On the other hand, the Torah itself (Bereishit 32:33) relates the prohibition of gid hanashe to the narrative and the wound suffered by Yaakov.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק ז משנה ו
ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.
בראשית פרק לב: לג
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:

Sunday, August 8, 2010

Parshat Shoftim 5770 -Trees are People Too (?)

Parshat Shoftim 5770
Rabbi Ari Kahn     
Trees are People Too (?)
The book of Devarim contains many laws that concern the collective; laws of kings, prophets and war. As the Israelites stand poised on the borders of the Promised Land, this seems only natural; they must prepare for the conquest and settlement of the Land of Israel, and require guidelines for waging war and establishing a system of government. In Parshat Shoftim, Moshe imparts a uniquely Jewish perspective on the etiquette of battle: When a city is put to siege, care should be taken not to destroy the fruit-bearing trees around the perimeter:

דברים כ: יט-כ
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:
 When you besiege a city for an extended period, to make war against it to capture it, do not destroy its trees by wielding an axe against them; for you may eat from them, and you shall not cut them down; for is the tree of the field a man (or, for man is like the tree of the field), that you should besiege it?  Only the trees which you know are not trees for food may you destroy and cut down, in order to build bulwarks against the city that makes war with you, until it falls. (Devarim 20:19-20)

The fruit trees must be spared, as they provide sustenance; other trees can be cut down for purposes of the war, and used in battle. In between these two halakhic pronouncements is a statement that is far less clear. This statement seems to provide the rationale for sparing the fruit bearing trees: "for man is like the tree of the field," which may also be translated as "for is the tree of the field a man?" It is unclear if the verse contains a rhetorical question or a straightforward sentiment regarding man’s place in nature.

The comparison of a tree to a person seems somewhat incongruous: man is a thinking, speaking animate and sentient being, while a tree is an inanimate part of the scenery. The seeming impossibility of the comparison leads many commentaries to reject the literal (non-rhetorical) reading of the verse. Among these commentaries is the Targum (pseudo) Yonatan, who understands the statement as a rhetorical use of language – and reads the verse as, "Don’t hurt the tree – is the tree a person that would feel pain?"[1]

Rashi’s reading of this statement is of a similar vein, as he also understands the verse in a rhetorical sense: What good would result from punishing the tree?[2]

The Ibn Ezra, on the other hand, understands the text in a more literal, straightforward sense: Man's destiny is intertwined with the larger ecological reality. If man destroys a tree, in a sense he is destroying himself.[3] Thus, the verse is interpreted as an equation of man with the fruit-bearing tree.

The Ramban[4] agrees in general with the approach of the Ibn Ezra, and then links the interpretation with a broader Rabbinic tradition, which is a nuanced approach: a tree, even a fruit-bearing tree, may be destroyed when necessary.[5] It is wanton destruction[6] for destruction’s sake that these verses prohibit:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי. ... אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר.
Rav said: A palm tree producing even one kab of fruit may not be cut down. An objection was raised [from the following]: What quantity should be on an olive tree so that it should not be permitted to cut it down? A quarter of a kab. — Olives are different as they are more important. … Ravina, however, said: If its value [for other purposes] exceeds that of its fruit, it is permissible [to cut it down]. (Talmud Bavli Bava Kamma 91b)

The Talmud deals with pragmatic considerations; the tree has value, though rather than innate, unqualified value (as is the value of human life), the value of the life of a tree is utilitarian. If the cost of care for the tree surpasses the value of the fruit produced by the tree, it would be foolhardy to keep this tree, and hence cutting down such a tree is permitted. This being said, the Talmud reports a tradition that weighs in for the sanctity of the life of a tree, and the spiritual price to be paid for cutting down a tree. This tradition is “up close and personal,” and a bit frightening:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.
R. Hanina said: My son Shivhat did not pass away except for having cut down a fig tree before its time. (Talmud Bavli Bava Kamma 91b)

This intimate and heartbreaking testimony is found at the very heart of the Talmudic discussion regarding the permissibility of cutting down trees that yield a minimal amount of fruit. We are not told the details of the case: Had Shivhat, the son of Rabbi Hanina, cut down a tree that was still viable? What strikes us in this statement is the drastic, even disproportionate response to what he had done.[7]

We have noted that the details of the trees status are not included in the Gemara, leaving us two ways to understand Rabbi Hanina’s teaching. The first is that he accepts the previous qualification, namely that it is permissible to destroy a fruit-bearing in certain circumstances, and his son destroyed a tree that did not fit the criteria. The second way of understanding his comment is that he does not accept this qualification, and any destruction of a fruit tree will in his mind have dire results.

This second approach was adopted by a number of halachists[8] who saw the uprooting of a fruit tree as spiritually damaging even when the law prohibiting wanton destruction (“bal tashchit”) was not broken.[9] Apparently they did not read the verse "for man is a tree of the field" in a rhetorical sense; they felt that the plight of a tree is inextricably linked with the plight of man. And though there are times that destroying a tree may be allowed –it is never wise.

These opinions notwithstanding, normative halakha understands the verse in a rhetorical sense, and does indeed allow the destruction of trees, even fruit-bearing trees, when necessary. In a general sense, halakha is predicated on the idea that all of nature is created for man’s benefit.[10] And yet, rather than freeing mankind of any responsibility and allowing indiscriminate exploitation of natural resources, the basic halakhic view of man’s dominion also places responsibility squarely on his shoulders: As with any power, man is expected to temper dominion with sensitivity. The natural world was given as gift to humankind, to be enjoyed and cherished.[11] Mankind is expected to appreciate the value and importance of this gift, and to safeguard it, taking great care when making use of precious resources, and being careful about waste[12] and conspicuous consumption.[13]

A particularly stirring description of such sensitivity was shared by one of the righteous men of the previous generation, Rav Aryeh Levine. In his memoirs, Reb Aryeh recounted a precious moment with his mentor, Rav Avraham Yitzchak Hakohen Kook, that inspired him for the rest of his life:

I recall the early days, from 1905 onward, when it was granted me by the grace of the blessed God to go up to the Holy Land, and I came to Jaffa. There I first went to visit our great master R. Avraham Yitzhak Kook (of blessed memory), who received everyone. We chatted together on themes of Torah study. After an early minhah (afternoon prayer-service) he went out, as was his hallowed custom, to stroll a bit in the fields and gather his thoughts; I went along. On the way I plucked some branch or flower. Our great master was taken aback; and then he told me gently, "Believe me: In all my days I have taken care never to pluck a blade of grass or a flower needlessly, when it had the ability to grow or blossom. You know the teaching of the sages that there is not a single blade of grass below, here on earth, which does not have a heavenly force (or angel) above telling it, Grow! Every sprout and leaf of grass says something, conveys some meaning. Every stone whispers some inner hidden message in the silence. Every creation utters its song (in praise of the Creator)."
Those words, spoken from a pure and holy heart, engraved themselves deeply on my heart. From that time on I began to feel a strong sense of compassion for every thing.[14]

This world was given to man, but man should display great sensitivity to all aspects of Creation. Nature is created for man, but man is part of nature – “for man is as a tree of the field.”


[1] Targum Pseudo Yonatan, D'varim 20:19.
כתר יונתן דברים פרק כ פסוק יט
כי לא כבן אדם עץ שעל פני השׂדה לִהסתר מלפניכם במצור:
[2] Rashi D'varim 20:19.
רש"י דברים פרק כ פסוק יט
כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו:
[3]  Ibn Ezra D'varim 20:19.
אבן עזרא דברים פרק כ פסוק יט
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו): כי חיי נפש הוא חובל.
[4] Ramban D'varim 20:19.
רמב"ן דברים פרק כ פסוק יט
כי האדם עץ השדה - יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב, כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, וטעם כי האדם עץ השדה, כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו). אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא ב) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' - אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף:
[5] The Rosh, Bava Kamma chapter 8, understands that needing space is considered sufficient justification. The problem of space for building a sukka, and a tree that was in the way, generated much halachic discussion.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח
רב חסדא חזא תאלי ביני גופני אמר ליה לאריסיה זיל עקרינהו. גופני קנו דיקלי דיקלי לא קנו גופני. וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר:
[6] The Rambam is quite clear that it is only wanton destruction which is prohibited, and not purposeful destruction. See Sefer Hamitzvot, negative mitzvah 57; Mishne Torah, Laws of Kings 6:8-9.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נז
והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר שהקוצץ אילנות טובות לוקה ואמרו ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשני מבבא בתרא (כו א):
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ח
אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
הלכה ט -כל אילן סרק  מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.
[7] It is interesting that Rabbi Hanina confidently ascribes a reason for his son's death. See Talmud Bavli, Bava Kamma 50a, where Rabbi Hanina ben Dosa has a similar approach. I am unsure if the two Rabbi Hanina's are one and the same. See Rabbi Aharon Prussberger in Responsa Pe'er Aharon section 14, who seems to combine the two passages.
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד א
תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו? אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: +תהלים נ'+ וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.
Our Rabbis taught: It happened that the daughter of Nehonia the digger of wells once fell into a deep pit. When people came and informed R. Hanina b. Dosa [about it], during the first hour he said to them ‘She is well’, during the second he said to them, ‘She is still well’, but in the third hour he said to them, ‘She has by now come out [of the pit].’ They then asked her, ‘Who brought you up?’ — Her answer was: ‘A ram [providentially] came to my help with an old man leading it.’ They then asked R. Hanina b. Dosa, ‘Are you a prophet?’ He said to them, ‘I am neither a prophet nor the son of a prophet. I only exclaimed: Shall the thing to which that pious man has devoted his labor become a stumbling-block to his seed?’ R. Aha, however, said; Nevertheless, his son died of thirst, [thus bearing out what the Scripture] says, ‘And it shall be very tempestuous round about him,’ which teaches that the Holy One, blessed be He, is particular with those round about Him even for matters as light as a single hair. (Talmud Bavli Bava Kamma 50a)
שו"ת פאר אהרן סימן יד
ונראה זה דלא הביא משום סכנה, כי לא מצינו בשום מקום בהש"ס דלימא דהוי משום סכנה רק מביא דברי ר"ח שסיפר הא דשכיב שיבחת בריה משום דקץ תאנה בלא זמנה, יכול להיות דהוא תלה זה משום דלא מצא בו חטא אחר והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
[8]   Despite the spiritual problems, solutions are offered, see Rav Tzvi Pesach Frank, Responsa Har Tzvi, Orach Haim volume 2 section 102, and Rav Ovadia Yosef, Yabea Omer volume 5 Yoreh Dayah 12.
שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן קב
קציצת אילן של ערלה כדי להעמיד במקום סוכה.
ע"ד השאלה במי שצריך למקום מסויים להעמיד שם סוכה, אי שרי לקצוץ אילן מאכל בשביל מקומו, והאילן עוד בשנות הערלה.
הנה שני הדברים שנזכרו, שצריך בשביל מקום סוכה ושהוא אילן של ערלה, כל אחד בלבד יש לדון שיהא בו קולא בפני עצמו. ונקדים, שבלקצוץ עץ מאכל יש איסור משום לא תשחית עצה (דברים כ, יט). ומלבד האיסור יש בדבר גם משום סכנה כדאיתא בבבא קמא דאמר רבי חנינא לא מת שבחת בריה אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה. ובנ"ד יש לדון שיהא שתי קולות לגבי האיסור של בל תשחית.
ובפרט שיש שכתבו שאפילו באופן המותר משום בל תשחית, מ"מ יש להזהר בדבר משום חשש סכנה [עיין שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן עו), ובספר חסידים בצואת רבי יהודה החסיד, ובסימן מה ובהגהות מהרש"ם לס"ח בהוצאת הרב הגר"ר מרגליות שאפילו אם הוא צריך למקומו וכיוצא בו שמותר מצד הדין מ"מ יש בו חשש סכנה] ולכן לדעתי יש לקצצו ע"י גוי, ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו, וחשש הסכנה יחול רק על ראש הגוי בלבד, וצדיק מצרה נחלץ ויבוא אחר תחתיו.
שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן יב
נשאלתי אם מותר לעקור עצי פרי הסמוכים לדירת מגורים, לצורך הרחבת הדירה שהיא כיום דחוקה ומצומצמת לבני המשפחה הדרים בה.
...סוף דבר הכל נשמע, שהעיקר להלכה שמותר לקצוץ אילני מאכל כדי להרחיב דירתו אשר היא כיום דחוקה ומצומצמת למשפחה ברוכת הילדים ה' עליהם יחיו, ואין בזה חשש סכנה כלל, ועל צד היותר טוב נכון לשכור גוי לקצוץ האילנות. ומכל מקום אם מרחיב דירתו לטיול ולהרוחה בעלמא, או לנוי וליופי, אין להתיר קציצת האילנות בשביל כך, וכמ"ש בשו"ת חות יאיר (סי' קצה). ובשו"ת שבות יעקב ח"א (ס"ס קנט). ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לג). ובשו"ת חיים שאל (סי' כב). וכ"כ בס' לחם הפנים על יו"ד (סי' קטז סק"ג). ובס' בית לחם יהודה (שם סק"ד). וכ"כ בערוך השלחן (שם ס"ק יג). הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.
[9]  See Taz Yoreh Dayah section 116, Sefer Hassidim section 45.
ט"ז יורה דעה סימן קטז
עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק החובל (דף צ"א) אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שכבת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני א"ל לשמעיה זיל עקרינהו פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר עכ"ל ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל רק בסמ"ג סי' רכ"ט הביאו:
ספר חסידים (מרגליות) צואת ר' יהודה החסיד סימן מה
אילן העושה פירות אין לקצץ אותו.
[10] Bereishit 1:28. And God blessed them; and God said unto them: 'Be fruitful, and multiply, and replenish the earth, and subdue it; and have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, and over every living thing that creeps upon the earth.'
בראשית פרק א:כח
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
[11] See Psalms 115:16:  The heavens are the heavens of God; but He has given the Earth to the children of men.
תהלים פרק קטו:טז
 הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם:
[12] See Rambam, Sefer haMitzvot, negative mitzvah 57; Mishne Torah, Laws of the Mourner 14:24; Laws of Kings 6:10.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נז
והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר שהקוצץ אילנות טובות לוקה ואמרו ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשני מבבא בתרא (כו א):
רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה כד
מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה, מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה, וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה י
ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא  תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
[13]  A term coined by Thorstein Veblen. (1899) Theory of the Leisure Class: An Economic Study in the Evolution of Institutions. New York: Macmillan. 400 pp. 
[14] Simcha Raz, "A Tzaddik in Our Time: The Life of Rabbi Aryeh Levin" (Jeruslaem: Feldheim Publishers, 1977), pages 108-109.