sources Parashat Emor - מקורות פרשת אמר

פרשת אֱמֹ֥ר התש״ף

הרב ארי דוד קאהן                                                                       ari.kahn@biu.ac.il

1.    פרשת אמור ויקרא פרק כא

(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:…(ו) קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י ה֜' לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ:…(יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י הֽ':...(טו) וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשֽׁוֹ: פ (יח) כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ: (יט) א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד: (כ) אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ: (כא) כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י ה֑' מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב: (כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל: (כג) אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:

2.    ויקרא פרק כב

(ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י הֽ':…(ט) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:…(יד) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ: (טו) וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַהֽ': (טז)וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם: פ

(כא) וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַה֔' לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ: (כב) עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַה֑' וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־ תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַהֽ': (כג) וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה: (כד) וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽה֑' וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (כה) וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם: פ

(כט) וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַה֑' לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ: (ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י הֽ': (לא)וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י הֽ': (לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם: (לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י הֽ': פ

3.    ויקרא פרק כג

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י ה֔' אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי: (ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽה֔' בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: פ (ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַהֽ':

(ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן:

(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ': (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽהֽ': (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽה֔' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַה֖' לַכֹּהֵֽן: (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: ס

(לז) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַה֗' עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: (לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת ה֑' וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַהֽ':

4.     רש"י ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק ב

דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה' - עֲשֵׂה מוֹעֲדוֹת שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל מְלֻמָּדִין בָּהֶם, שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה עַל גָּלֻיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן לַעֲלוֹת לָרֶגֶל וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם (ספרא):

5.     רשב"ם ויקרא פרק כג פסוק ב

אשר תקראו אותם מקראי קודש - אשר תזמנו אותם זמני קודש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא, כמו קרא עלי מועד. וכן התרג' מערע קדיש, ולשון כמקרה הכסיל:

6.    רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק ב

וטעם מקראי קדש - שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה֖' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם: והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), עַל֩ כָּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה. ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס:

7.    שפתי כהן ויקרא פרשת אמור ד"ה [כג, ב

[כג, ב] דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. יאמר מועדי ה' הם כשתקראו בהם מקראי קודש שהוא לימוד התורה אז הם מועדי, ואם אתם מתאוים למועדים כדי לאכול ולשתות ולשמח גופכם הם נקראים מועדיכם, לא מועדי ה', שנאמר (ישעיה א', י"ד) חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, לפי שלשון מועד הוא מלשון ייעוד כמו כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים ע"ה, ג'), והייעוד הוא כאשר נכנסו ישראל לארץ אמרה תורה עתה כל אחד יתעסק איש בכרמו ואיש בשדהו תורה מה תהא עליה, אמר לה בתי כבר נתתי להם שבתות וימים טובים שיתעסקו בתורה, אם כן מועדי ה' שייעד לתורה, אשר תקראו, אם תקראו בהם מקראי קודש שהוא לימוד התורה הם מועדי כמו שיעדתי, ואם לאו הם מועדיכם, ואמר מקראי בלשון רבים, פירוש מקראי זימון כמו קרואי העדה (במדבר א', ט"ז), וכמו כי אתי יאכלו הקרואים (שמואל - א ט', י"ג), שני זימונים זימון לאכילה וזימון ללמוד, כמו שדרשו ז"ל (פסחים ס"ח ב) נאמר עצרת תהיה לכם ונאמר עצרת לה', חציו לכם וחציו לה', לזה אמר מקראי, לומר שעם האכילה יהיה גם כן הלימוד, ובלבד שתהיה אותה אכילה קודש, כלומר שלא תהיה כוונתו לשמח גופו אלא לכבוד המועד. ובשבת נאמר שבת שבתון, שבת שישבות ממלאכה, ושבתון שלא יעשה אוכל נפש כמו במועד, מקרא קודש, לא נאמר בו מקראי אף על פי שהם שבתות הרבה, לומר שאינו כמו יום טוב שנאמר חציו לה' וחציו לכם, אלא השבת רובו לה', ואף על פי שעושים סעודה שלישית בשבת ואין עושים אותה ביום טוב, היינו לפי שכל סעודה וסעודה יש לה רמז, ועוד שסעודה שלישית עושין אותה אחר המנחה, כי באותה שעה מתו שלושה צדיקים יוסף ומשה ודוד, ולזה אומרים שלושה פסוקים של צידוק הדין צדקתך כהררי אל וגו', וצדקתך אלהים עד מרום וגו', צדקתך צדק וגו', וחכם שמת בתי כנסיות בטלים לזה עושה סעודה שלישית משום עגמת נפש:

עוד נאמר במועדים מקראי קודש, לפי שכל סעודה וסעודה מזמנין ומבשלין לה בישול בפני עצמה, מה שאין כן בשבת שהכל מזומן ומבושל מיום ששי, עוד אמר במועדים אשר תקראו אותם מקראי, לפי שהמועדים כל אחד ואחד יש לו רמז, פסח כנגד אברהם פסח בגימטריא קמח, ולזה אמר אברהם מהרי שלוש סאים קמח שהיה בזמן הפסח ופירסה נדה והרימה ידיה מן העיסה וחשש לחימוץ, ולכך לא הביא הלחם, ובו ביום הלכו אצל לוט ואמר ומצות אפה ויאכלו. ושבועות כנגד יצחק, תורה בגבורה ניתנה, לזה וידבר אלהים דין לא וידבר ה', ולזה היה קול שופר חזק וגו', וסוכות כנגד יעקב שנאמר (בראשית ל"ג, י"ז) ויעקב נסע סוכותה וגו', אבל השבתות הם רומזים למקום אחר, לזה אמר מקרא קודש קודש עליון:

ובזוהר (פרשה זו צ"ד א) אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקודש הוא זמין, אמר ליה לאו בתרין סיטרין, חד דהוא ודאי קודש איקרי דכתיב (שמות ל"א, י"ד) ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, וחד דשבת לאו זמין הוא דהא דילי הוא ירותא ודאי דקודש הוא ולאו זמינו, ועל דא כולהון זמינין בקודש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה ועל דא שבת לאו זמין הוא, לברא דעאל לביתא דאבוי ואמיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי, למלכא דהוי ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהיב ליה שושבינין לנטרא ליה ולאתחברא בהו, אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאילין שושבינין וכו' ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בשעתא דהוא בעי עד כאן. הרי אף על פי שנאמר בשבת מקרא קודש לאו דזמין איהי דזמין ליה ישראל כמו יום טוב אלא שהוא מזומן ומקודש מקודש עילאה:

עוד נאמר בשבת מקרא קודש, לומר שהם מזומנין לקודש שהוא עולם הבא עולם שכולו שבת, ואפשר שלזה אמר שבת שבתון, שבת של עולם הזה, שבתון של עולם הבא, ושם הוא מקרא קודש, מזומן לקודש, שנהנין מזיו השכינה שהוא קודש, קדש בגימטריא דת, אש דת, ואומר (דברים ד', כ"ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ולזה אמר כל מלאכה לא תעשו, לא אמר ולא תעשו כל מלאכה שהוא דיבור לגופים, אלא כל מלאכה לא תעשו, דיבור לנשמות לומר שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא עמל ולא טורח, אלא שבת לה', בכל מושבותיכם שהיא שביתת הנשמות שיש להם עונג ומנוחה והשקט, ומלת מושבותיכם מלשון בשובה ונחת (ישעיה ל', ט"ו), ולזה אמר שבת היא לה' כתיב הוא וקרי היא, היא בעולם הזה והוא לעולם הבא, עוד ירמוז לימות המשיח שבאותו זמן יתבטלו ממשלתן של עובדי גלולים שהם משולים לימות החול, כי כותי ששבת חייב מיתה שנאמר (בראשית ח', כ"ב) ויום ולילה לא ישבותו, ואז תהיה הקדושה שולטת שנאמר (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ותהיה האמת גברת תחת היותה נעדרת, וכן תקראו אותם מקראי, ראשי תיבות אמת, רנו ליעקב שמחה סופי תיבות בגימטריא אחד, ביום ההוא יהיה ה' אחד. עוד אמר במועדים מקראי, לפי שיש להם שני מקראים, ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של סוכות, ויום השבועות הוא עצרת של פסח, כמו שמיני עצרת של סוכות, ולזה לא נאמר בו ציווי לעשות חג שבועות. ובמדרש (ספרא פרשה זו פרשתא ט') מה ענין שבת אצל מועדות לומר שכל המחלל המועדות כאילו מחלל השבתות וכל המקיים המועדות כאילו קיים שבתות, עד כאן:

8.    זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף צד עמוד א) זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף צג/ב(

תְּלָתָא אִינּוּן זְמִינִין מִקֹּדֶשׁ, וְלָא יוֹתֵר. חַג הַמַּצוֹת. וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְחַג הַסּוּכּוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, וְכִי שַׁבָּת לָאו מִקֹּדֶשׁ הוּא זַמִּין. אָמַר לֵיהּ לָאו, בִּתְרֵי סִטְרִין, חַד, דְּהוּא וַדַּאי קֹדֶשׁ אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (שמות לא) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וְחַד, דְּשַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא, דְּהָא יְרוּתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. יְרוּתָא דְּקֹדֶשׁ הוּא יָרִית, וְלָאו זְמִינִי. וְעַל דָּא כֻּלְּהוֹן זְמִינִין בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרָן בְּשַׁבָּת, וּמִתְעַטְּרָן בֵּיהּ. בְּהַאי, יוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִתְעֲטָּר בֵּיהּ, וְעַל דָּא שַׁבָּת לָאו זַמִּין הוּא.‏‏

 [שְׁלֹשָה הֵם מְזֻמָּנִים מִקֹּדֶשׁ, וְלֹא יוֹתֵר: חַג הַמַּצּוֹת, וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת, וְחַג הַסֻּכּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, וְכִי שַׁבָּת אֵינָהּ מִקֹּדֶשׁ מְזֻמֶּנֶת? אָמַר לוֹ, לֹא, בִּשְׁנֵי צְדָדִים, אֶחָד - שֶׁהוּא וַדַּאי נִקְרָא קֹדֶשׁ, שֶׁכָּתוּב (שמות לא) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. וְאֶחָד - שֶׁשַּׁבָּת אֵינָהּ זְמִינָה, שֶׁהֲרֵי יְרֻשָּׁתוֹ הִיא וַדַּאי. יְרֻשָּׁה שֶׁל קֹדֶשׁ הוּא יוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְזֻמָּן, וְעַל כֵּן כֻּלָּם מְזֻמָּנִים בַּקֹּדֶשׁ, וּמִתְקַשְּׁרִים בְּשַׁבָּת וּמִתְעַטְּרִים בּוֹ. בּוֹ. בָּזֶה הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתְעַטֵּר בּוֹ, וְעַל כֵּן שַׁבָּת אֵינָהּ מְזֻמֶּנֶת.]‏

9.    תולדות יצחק ויקרא פרק כג פסוק ב

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי

מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש, במדרש (תלי') [תהלים] כיי' אלהינו בכל קראינו אליו [דברים ד ז], אמר רבי אושעיא אין לך אומה שמעכבת על אלוהיה כאומה זו, כיצד בשעה שהזקנים יושבים לעבר השנה, הקדוש ברוך הוא מסכים על ידיהם והוא משלים וגומר כל מה שישראל עושים, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה [תהלים נז ג] אקרא אל אלהים עליון לאל גומר עלי, אימתי כשהסנהדרין יושבים לעבר ראש השנה ביום פלוני, מיד הקדוש ברוך הוא מושיב סנהדרין של מלאכים, ואומר להם לכו וגמרו מה שהתחתונים גוזרין, אומרים לפניו רבונו של עולם בניך גזרו שיהא ראש השנה ביום פלוני, מיד הקדוש ברוך הוא יושב באותו יום לדון עולמו, שנאמר [שם מז ו] עלה אלהים בתרועה, והכסאות מוצעות והספרים נפתחים, סנהדרין של מלאכים עומדים לפניו, שנאמר [דניאל ז ט] חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב, אלו מלמדים זכות, ואלו מלמדים חובה, למה כי חק לישראל הוא [תהלים פא ה], ישראל גזרו רק ראש השנה, והרי הוא משפט לאלהי יעקב [שם], שהוא המקיים גזרותם ומסכים עמהם, הוי אומר אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, תדע לך שהוא כן, שהרי כתיב [במדבר כט א] יום תרועה יהיה לכם, וכתיב אלה מועדי יי' אלה הם מועדי, אמר הקדוש ברוך הוא אין לי מועדים אלא אלו שלכם ע"כ.

10.מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ד

אמר ר' הושעיא איזה אומה שמסכים אלהים עמה כאומה זו, כיצד בשעה שהזקנים יושבים לעבר שנה, הקדוש ברוך הוא מסכים על ידם, ועליהם אמר דוד אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי (תהלים נז ג). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא משלים וגומר עם ישראל מה שהם עושין, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה ומבקשין סנקליטין שלו לבטלה, אינן יכולין, אלא בין ברצונם בין שלא ברצונם הן מקיימין גזירות של מלך, אבל המלך אם מבקש לקיים מקיים, אם לבטל מבטל, אבל הקדוש ברוך הוא מה שהסנהדרין של מטה גוזרין, הוא מקיים, ואימתי בראש השנה, כשהסנהדרין יושבין ואומרים נעשה ראש השנה בשני בשבת, או בשלישי בשבת, מיד הקדוש ברוך הוא מושיב שם למעלה סנהדרין של מלאכי השרת, ואומר להם רדו וראו מה שהסכימו התחתונים וגמרו, משיבין לו רבונו של עולם כך גמרו שתהא ראש השנה ליום פלוני, ומיד הקדוש ברוך הוא יושב באותו היום ודן את עולמו, שנאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), והכסאות מוצעות, והספרים נפתחים, והסנהדרין יושבין עמו, שנאמר (חזי הוות) [חזה הוית] עד די כורסוון (רמא) [רמיו] ועתיק יומין יתיב (דניאל ז ט), אלו מלמדין זכות, ואלו מלמדין חובה, למה, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פא ה). ואותו היום שישראל גזרו הוא היום ראש השנה אף הוא לאלהי יעקב, שהוא מקיים גזירתם, ומסכים על ידם, הוי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי (תהלים נז ג), שהוא מסכים על דעתם של ישראל. תדע לך שהוא כן, בא וראה מה כתוב, יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א), יהיה לי לא נאמר, אלא יהיה לכם, וכן הוא אומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כג ב), בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו, הוי כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ואין קראנו אלא קידוש מועדות, כמה דאת אמר אשר תקראו אותם (ויקרא שם /כ"ג/). ר' (לוי) [אבין] בשם ר' אחא אמר בשר ודם אם יש לו קרוב שבוי, הוא מתבייש לומר קרוב הוא, והקב"ה מוציא את ישראל שבוין ממצרים ומטורפים, והוא קורא אותם קרובים, הדא הוא דכתיב לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמח יד).

11.תוספתא מסכת ערכין (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ט

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ...

12.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד ב

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה. אַמַּאי? מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא "דְּבַר תּוֹרָה" קָאָמַר. וְעוֹד, כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה נְחַיְּיבִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן!אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ^{{שמות כ':ז'}} "זָכוֹר ^{{דברים ה':י"א}} וְשָׁמוֹר" – כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה. וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה, אִיתַנְהוּ בִּזְכִירָה.

13.רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה א

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ':ז'). כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:

14.הכתב והקבלה שמות פרק כ

זכור. שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמ"ש כי אות היא ביני וביניכם, וזה עיקר גדול באמונת האל, וטעם לקדשו שיהא זכרוננו בו להיותו קדוש בעינינו, כמ"ש וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, והטעם שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להפנות בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמני' ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמ"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן, וכ"א רז"ל מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל; וזה טעם שביתת הבהמה שלא תהא בלבנו מחשבה עלי', ולכן ארז"ל שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה כמ"ש בע"ז, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה, ובמכילתא ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, ופירושם שהעכו"ם מונין בימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפ"ע או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, א' בשבת, ב' בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום, וזה פשוטו של מקרא, וכ"פ ר"א, ואומר אני שזה מדרשו של שמאי הזקן שפי' מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים; אבל הזכירו ברייתא עוד מדת חסידותו שהיה או מזכירו גם במאכליו ואוכל בכבוד שבת כל ימי חייו, והלל עצמו מודה במדרש של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לש"ש והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים; אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו שנקדש אותו כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה, שהיה טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו, וכך אמרו במכילתא לקדשו, קדשהו בברכה מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו אין לי אלא ליום ללילה מנין ת"ל ושמרתם את יום השבת זהו קדוש היום, וזה מן התורה אינו אסמכתא, וכך אמרו נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונין קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא ואין אומר בו מקודש כלל שדיינו בפעם אחת בכניסתו, וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל.

15.בראשית פרק כח, כ-כב

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־ לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

16.[רבינו] בחיי במדבר פרק ל:ג

וע"ד הקבלה: "איש כי ידור נדר לה'". נדר מלשון דירה, לה', הוא דירתו של עולם, אלהים שבבראשית שברא העולם,

17.במדבר פרק יג, לא-לג

(לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: (לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: (לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם:

18.במדבר פרק טו, א-ה

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: (ג) וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽה֙' עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֥וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽה֔' מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן: (ד) וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽה֑' מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן: (ה) וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד:

19.במדבר פרק ל, א-ג

פרשת מטות  (ב) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ': (ג) אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה֗'אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה:

20.במדבר פרק לא

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן:...(ח) וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב:

21.דברים פרק כג, ד-ו

(ד) לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה֑' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל ה֖' עַד־עוֹלָֽם: (ה) עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ: (ו)וְלֹֽא־אָבָ֞ה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ ה֨' אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ:

22.ויקרא פרק כד, י-יב

(י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: (יא)וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־ דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן: (יב)וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י הֽ': פ

23.ספר תהילים פרק כג

(ג) נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: