Twitter

Thursday, November 29, 2012

From Candles to Unicorns – The Story of Hanukkah from a Midrashic Perspective


From Candles to Unicorns –
The Story of Hanukkah from a Midrashic Perspective

Adk1010@gmail.com                                                                           Rabbi Ari Kahn

1.    שפת אמת ספר בראשית - לחנוכה - שנת [תרל"ו]
איתא כי היונים בקשו לבטל ג' מצות חודש שבת ומילה. וקשה מה ענין חודש שביקשו לבטל יותר מכל המצות. וגם גוף הביטול דוחק לפרש על קרבן מוסף. רק נראה הפי' על קידוש החודש שזה חרה להם אשר יהיה תלוי קדושת הזמנים בישראל כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. וז"ש בגמרא שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ואדרבא חודש הוא זמן התחדשות רק סידור הקביעות תלוי בישראל ועתה נוסף לנו התחדשות אף בעת החושך שהוא בסוף החודש. ובאמת חודש וחנוכה הכל אחד רק ר"ח הוא ראש ההתחדשות וחנוכה סוף ההתחדשות:
2.    תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף יא/א
ויש אומר כנגד פניו יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב שהשחירו פניהן כשולי קדירה שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל
3.    ספר אגרא דכלה - דף ו/א
קכד. אמרו רז"ל (ב"ר פ"ב ד') שאנטיוכס עם היונים גזרו שיכתבו בקרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל, ודבר הזה יש לו סוד אין כאן מקומו. והוא ר"ת אר"י תב"ש, "אנטיוכס "רשע "יגזור "תכתבו "בקרן "שור:
4.    ספר נר מצוה עמוד יד
על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי מצד העגל שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם. ועל זה אמר כי (שם, טו) גם אלה תשכחנה, .. ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בניו שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה,
5.    ספר קדושת לוי – פרשת ויגש
 ולהכי בחנוכה דהיה על ידי מעשה דשמעון ולוי בשכם שהם גרמו בשכם לפעול שיהיה לבניהם ישועה כדומה לשכם לכן היה בחנוכה הנס על ידי חשמונאי ובניו דהיו כהנים שבאו משבט לוי דכן בשכם היה לוי הלוחם וכן גם במלחמת חנוכה היה אחד מבני מתתיהו שמו שמעון כנזכר בספר יוסיפון שהיה כבוש המלחמה על ידי שמעון כמו בשכם ומעתה יאיר עינינו בתורתו זהו שאמר יעקב שמעון ולוי וכו' וברצונם עקרו שור רמז שבאותו מעשה שכם עשו פעולה לעקור שור כמאמרם ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב) שרצו היונים שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל הם עקרו לזה שלא יצטרכו לכתוב על קרן שור זהו עקרו שור מחמת שפעלו לבניהם שחשמונאי ובניו ינצחו היונים.
6.    ספר יערות דבש חלק ראשון - דרוש ב (המשך)
וכבר נודע כי מזל יון הוא שור, ולכך גזרו על ישראל כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ולכך מפלת יונים התחילה בחשוון, כמבואר ביוסף בן גוריון, והגמר היה בכסליו, כי שמעון ולוי עקרו שור, וזה נגד שמעון ולוי, ולכך נצחו כהנים כהנ"ל, כי הם העוקרים שור:
7.    ספר מגלה עמוקות - אופן רנב
אנטיוכ"ס, בגימטריא יוס"ף, וכן מל"ך יו"ן. סוד כתבו על קרן שור וכו', שאז נתעורר חטא יוסף. קר"ן, נוטרייקון 'קליפה 'רביעית 'נגה, בסוד ולרשעים אל תרימו קרן. וזה סוד וקרני ראם קרניו. - סוד פרש רשת לרגלי תוציאנו מרש"ת. רש"ת, בגימטריא ארבעה פעמים קליפה. -
8.    תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א
אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, קַלַנְדָא שְׁמוֹנָה יָמִים אַחַר תְּקוּפָה…תָּנוּ רַבָּנָן, (כיון) [לְפִי] שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הַיּוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר, אוֹי לִי, שֶׁמַּא בִשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי (העולם מתמעט) [עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי], וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי [מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְ]יָשָׁב שְׁמֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה]. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמֹנָה יָמִים טוֹבִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת. עֲשָׂאָן אֵלּוּ וְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים. הוּא קְבָעָן לַשָּׁמָיִם, וְהֵם קְבָעוּם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. .. תָּנוּ רַבָּנָן, יוֹם שֶׁנִּבְרָא בוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, אָמַר, אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי, וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי [מִן הַשָּׁמַיִם]. הָיָה יוֹשֵׁב [בְּתַעֲנִית] וּבוֹכֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְחַוָּה בוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ, וְכֵיוַן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר, מִנְהָגוּ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר שֶׁקְרָנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סט) "וְתִיטָב לַה' מִשׁוֹר פָּר, מַקְרִין מַפְרִיס" בְּרֵישָׁא- "מַקְרִין", וְהַדַר "מַפְרִיס". אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר (רב) [שְׁמוּאֵל], שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְמִצְחוֹ,:
KALENDA is kept on the eight days following the [winter] equinox… Our Rabbis taught: When primitive Adam saw the day getting gradually shorter, he said, ‘Woe is me, perhaps because I have sinned, the world around me is being darkened and returning to its state of chaos and confusion; this then is the kind of death to which I have been sentenced from Heaven!’ So he began keeping an eight days’ fast. But as he observed the winter equinox and noted the day getting increasingly longer, he said, ‘This is the world's course’, and he set forth to keep an eight days’ festivity. In the following year he appointed both as festivals. Now, he fixed them for the sake of Heaven, but the [heathens] appointed them for the sake of idolatry.…Our Rabbis taught: When Adam, on the day of his creation, saw the setting of the sun he said! ‘Alas, it is because I have sinned that the world around me is becoming dark; the universe will now become again void and without form — this then is the death to which I have been sentenced from Heaven!’ So he sat up all night fasting and weeping and Eve was weeping opposite him. When however dawn broke, he said: ‘This is the usual course of the world!’ He then arose and offered up a bullock whose horns were developed before its hoofs, as it is said [by the Psalmist], And it [my thanksgiving] shall please the Lord better than a bullock that hath horns and hoofs. Rav Judah said in the name of Samuel: The bullock which Adam offered had only one horn in its forehead,
9.    ספר בראשית פרק ט
(כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:(כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ:(כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:(כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:(כה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:(כו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:(כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמו.
21. And he drank of the wine, and became drunk; and he lay uncovered inside his tent.  22. And Ham, the father of Canaan, saw the nakedness of his father, and told his two brothers outside.23. And Shem and Japheth took a garment, and laid it upon both their shoulders, and went backward, and covered the nakedness of their father; and their faces were backward, and they saw not their father’s nakedness.24. And Noah awoke from his wine, and knew what his younger son had done to him.25. And he said, Cursed be Canaan; a slave of slaves shall he be to his brothers.26. And he said, Blessed be the Lord God of Shem; and Canaan shall be his slave.27. God shall enlarge Japheth, and he shall live in the tents of Shem; and Canaan shall be his slave.
10. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לו עמוד א
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח - מברך אחת, סח - מברך שתים. תנא: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה.
Abaye and Raba both said, It means, if he did not speak [between one tefillah and the other] he must only recite one blessing, but if he did speak he must recite the two blessings. It was taught: If a man spoke between [the putting on of] one tefillah and the other tefillah, he has committed a transgression and returns home on account of it from the battle line.
11. משנה מסכת אבות פרק ג:ז
רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:
R. Simeon said: when one, walking on the road, reviews [what he has learnt], and breaks off from his review, and says, ‘how fine is this tree!’ [or] ‘how fine is this newly ploughed field!’ scripture accounts it to him as if he had incurred guilt [expiable] by his life
12. ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן לח אות ו
וזה פרוש (חולין ס'): 'שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו', כי על ידי הקרבן, היינו על ידי התשובה, זכה לבחינת תפלין, שהוא בחינת קרון עור הפנים:
13. שמות פרק לד
(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:
14. בראשית פרק ג
(כא) וַיַּעַשׂה ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: פ
For Adam and for his wife the Lord God made coats of skins, and clothed them.
15. בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה
In R. Meir's Torah it was found written, ‘Garments of light (or):  this refers to Adam's garments, which were like a torch [shedding radiance], broad at the bottom and narrow at the top.

Sunday, November 25, 2012

sources - preparing for Battle - Parshat Vayishlach 5773

audio:





פרשת וישלח התשע"ג

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                           Rabbi Ari Kahn                      
מת"ן יא' כסלו התשע"ג                                                                                           Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com    

1.    בראשית פרק לב
(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:(ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:(ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה’ הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:(יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:(יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:(טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:(טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:(יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר:(יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:(יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ:(כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:(כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:(כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:(כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק:(כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ:

2.    בראשית פרק כח
(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

3.    בראשית פרק לא
(ג) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:

4.    מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ח
[ח] ויירא. שמא יהרג: ויצר. שלא יהרוג אותו, אם הוא מתגבר עלי יהרגני, ואם אני מתגבר עליו אהרגנו, הדא הוא דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו:


5.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ח
ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו, אף על פי שהבטיח נתיירא, סבר שמא יגרום החטא, לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם ירא וחרד ולא ימנע מן הרחמים: ד"א ויירא. שלא יהרוג: ויצר. שלא ייהרג, אמר אם יתגבר עלי רע, ואם אני מתגבר עליו רע, למה כי כל השנים האלו ישב בארץ ישראל ומכבד הוריו, אם אכהו יאמרו בא להכות את יושב ארץ ישראל, ולהרוג מכבד אביו, לכך נאמר ויירא ויצר:

6.    שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לב סימן ח
ויירא יעקב. שמא יגרום החטא, ואף על פי שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו:

7.    רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
(ח) ויירא ויצר - ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:

8.    רבינו בחיי דברים פרשת שופטים פרק כ פסוק ח
(ח) מי האיש הירא. להכות. ורך הלבב. לסבול מכת אחרים.

9.    רמב"ן בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
(ח) ויירא יעקב מאד - בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי:            והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב:
וזה טעם "וגם", כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו באנו אל אחיך אל עשו, אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו, וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה), והתנחם בזה, כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם:

10. רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ה
 ודומה לו בפרשה (להלן פסוק יח) למי אתה. או שקראו יעקב בפניהם אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני:ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:

11. ר' חיים פלטיאל בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
R. Haym Paltiel 1240-1300 and France, Germany. He was a disciple-colleague of Maharam of Rothenburg,
וי[י]רא. שמא יהרג. ויצר. פרש"י שמא יהרוג אחרים. וא"ת והא עשו רודף היה ואם בא להרגך השכם להורגו, וי"ל דהיה מתיירא שמא יוכל להצילו באחד מאיבריו ויהרגנו.

12. הדר זקנים על התורה בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
(ח) וירא יעקב. פי' שיועיל לעשו כבוד אב ואם והוא לא כבד אב ואם כבר עבר כ' שנה וא"נ שיועיל לו זכות שהיה בא"י והוא היה בחוצה לארץ. ד"א וירא ויצר לו וירא שמא יהרגהו ויצר לו לפי שאמ' יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי אמר יעקב ודאי מת יצחק אביו מדעשו בא להרגו. ולא ניחא דקאמר בסמוך אלהי יצחק אע"פי שאין מייחדין שם הקדוש ברוך הוא על אדם חי. ד"א ויצר לו מיצר היה יעקב על שהיה ירא מעשו מאחר שהבטיחו הקדוש ברוך הוא:

13. פירוש הרא"ש על התורה בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
(ח) וירא יעקב מאד ויצר לו. קשה איך היה מיצר יעקב אחר שהבטיחו כמה הבטחות. ורש"י ז"ל פי' פירושו. ושמעתי שלכך היה ירא שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים ולפי' היה ירא וזש"ה פן יבא והכני אם על בנים וכן ועתה הייתי לשני מחנות וזהו כי במקלי עברתי את הירדן כתרגומו יחידי ובשביל זה היה ירא:

14. רבינו בחיי בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב, שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה, הוא שכתוב: "ויחץ את העם אשר אתו", וכתיב: "ויאמר אם יבא עשו" וגו'. לתפלה, הוא שאמר: "אלהי אבי אברהם" וגו', "הצילני נא". לדורון, הוא שכתוב: "עזים מאתים" וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך, וכן עשה שהתקין עצמו לג' דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב: (מלכים - ב יח, טו) "ויתן חזקיהו את כל הכסף". וכתיב: (דברי הימים - ב לב, ו) "ויתן שרי מלחמות על העם", וכתיב: (מלכים - ב יט, טו) "ויתפלל חזקיהו לפני ה'". וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר: (שיר השירים ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים" וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.

15. אלשיך על בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
וייצר לו על כך באומרו הנה לב יודע מרת נפשו, ואם לא שיש בי עון לא היה המורא הגדול כזה בקרב לבי, וזהו ויירא ויצר לו על המורא. והיה חושש שהוא על הברכות אולי גזל הן בידו וכיוצא בדבר, על כן ויצר לו מה שלפי האמת לא היתה אשמתו:על כן מה עשה, ויחץ כו' והוא כי עשה מהעם אשר אתו מחנה אחד ואת הצאן כו' שהוא כל מקנה קניינו אשר רכש מחנה אחר, וזהו לשני מחנות, והוא לשום את מחנה הנכסים ראשונה שיפגע בו עשו תחלה, ואת מחנה העם ונשים ובנים במחנה אחרון כסדרן הנזכר לפנים, והוא יעקב עבר לפני שני מחנות, ויאמר הנה אפשר כל כעס עשו יטיל על הנכסים באומרו כי הם משלו, אך לא לשלוח ידו בי כי בחיי אבי לא יגע בי יד, או אפשר שמרוב כעסו גם עלי יעבור כוס. על כן אמר בזאת יבחן (ט) אם יבא אל המחנה האחת הוא הראשון של הנכסים ויניח אותי עם שפוגע בי ראשונה, הנה בזה אדע כי לא להמיתני בלבבו, ולכן לא אומר לו דבר רק והכהו אניחהו להכותו, כי לא אחוש על הממון ואולי ינוכה בי אשמת דבר. אך והיה המחנה הנשאר לפלטה, כי אם ישלח ידו בי אשים פני נגדו, כי לא ישליטנו ה' גם בי אחרי הכותו את מחנה הנכסים שמעין ברכותיו, וגם הוא לבלתי המיתני בחיי אבא ימנע ממני אחר הטלת כעסו בראשון וזהו והיה כו':

16. ספר משכיל לדוד על בראשית פרק לב פסוק ח
ויירא וכו' אם יהרוג וכו'. פירוש בשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה אם יהרגנו דדינא הכי הבא להרגך השכם להרגו אבל ממה ששמע שהיו ת' איש עמו היה מיצר שמא יהרוג אותם להציל את נפשו ודילמא יתחייב בהריגתם שהם אינם חייבים מיתה לפי שהיו אנוסים מעשו דאפשר דהביאם בעל כרחם שאם לא היו באים היה הורגם...

17. כלי יקר בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
(ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקדוש ברוך הוא פעמיים לשומרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך. ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה. ומהר"י אברבנאל נתחבט מאד בקושיא זו:
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו חז"ל (סוטה מא ב) אמר ר' אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו וכו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו חז"ל על יעקב כדמסיק בבראשית רבה (עה ב) עשו לדרכו הוא הולך וכו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכויות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עוון זה, מכל מקום היה צר לו שינכו לו מזכויותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו:

18. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א
דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: +בראשית כ"ח+ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: +בראשית ל"ב+ ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא,

19. מלבי"ם בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ח
(ח - ט) ויירא יעקב מאד. הנה הבוטח בה' אין לו לירא מב"ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ"ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו לירא, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע"כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו:

20. ספר תפארת יהונתן על בראשית פרק לב פסוק ח
ויירא יעקב מאד:נראה לבאר שזה היה צרתו שהרגיש מורך לבב בעצמו וזה סימן לחטא כנאמר פחדו בציון חטאים ולכך איש הירא ורך הלבב כמשמעו וירא ורך הלבב מעבירות דכל אחד שיש בידו עבירות יש לו רך הלבב לא ילך במלחמה ולכך יעקב שהרגיש בעצמו שיש לו רך הלבב היצר לו כי שפט שעבירה יש בידו וא"כ יגרום החטא לבטל ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה ויהיה פירושו שמחמת שהרגי' שירא היצר לו גם היצר לו שלא יהרוג הוא את עשו כמדרשו ויהיה ליצחק תערומות עליו גם ידע נבואת אמו רבקה שישכלו שניהם ביום אחד וא"כ אם יהרוג את עשו גם הוא יהרג ולכך הי' צר לו:

21. רבי יוסף בכור שור על בראשית פרק לב פסוק ח
ויירא יעקב מאד וייצר לו - כי לא ידע מה לעשות, שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו, אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה, כמו שאומרים בני אדם - "אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף", ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש, ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה, או יברח, או יעמוד.

Thursday, November 22, 2012

Heroism Leadership and Kinship Musings about the 8 day “skirmish”


Heroism Leadership and Kinship
Musings about the 8 day “skirmish”

Rabbi Ari Kahn

As our “mini-war” is winding down, I would like to recap some of what has happened in the past 8 days. This is not a report of what happened in the war, but some things which we had the privilege to witness and participate in.

Heroism
The soldiers - young and old, married and single, busy and unemployed -received the same annoying automated phone message. Our phone starting ringing to deliver a semi-coherent message at 4am Friday morning; our second son Hillel, who completed his mandatory army service 14 months ago, was being called. This was not a surprise: Hillel is in Handasa Kravit – combat engineering. They check for mines, build bridges, and are generally the first ones in – to clear the path and make it safe for all the others who follow- on foot, or in tanks. For us the message was clear – we were at war, or something very close to it, and they were preparing – in case the decision was taken to enter Gaza.

After an incessant stream of automated calls for two hours at fifteen minute intervals, the calls stopped– until, that is, they started again half an hour later, this time for our oldest son, Matityahu. His unit is paratroopers, and although he was married eleven months ago, the army still had our number listed for him. We called him – woke him and his wife, and let them know about his “appointment” with the army…and its immediacy.

Some thirty thousand soldiers received these calls that morning, over the next few days the number was doubled. The percentage of those who reported for duty was off the charts, meaning more than 100%. How is this possible?  Even those who were not called made their way down south to “volunteer.” Such is the attitude of these reserve soldiers: The welfare and safety of the State of Israel takes precedence over personal comfort. For them, the task of protecting the Jewish People is not abstract, it's personal – and it is the greatest possible job in the world. These men and women put their lives on hold, kissed their spouses, children and parents goodbye, and put their lives in danger for the greater good are all heroes. Nowadays, the word hero is used far too casually, but this is the real thing.

Leadership
The morning my sons made their way to their respective units, I sent out an email, alerting friends and family that whoever is not in the front can still be part of the war effort by adding their prayers on behalf of the soldiers and civilians southern Israel. One dear friend called me immediately. It was evening in the West Coast of the United States; he was concerned, wanted to know what was going on, and asked, “How can I help?” The phone conversation was followed by an email:  “What do the soldiers need? Can we get them any supplies?” Though connection by phone was sporadic, I managed to ask both sons, “Do you need anything?” As usual, they both said no – they had everything they needed. I said, "Please approach your commanding officers and let us know if you need anything." Much to their surprise, the officers actually immediately pinpointed some very specific needs. At first we were approached by the officer of the paratroopers: “We need thermal underwear, and – we know this will be impossible –we need a shipping container to hold our supplies." My wife then got involved. She started “shopping,” checking stores, importers and manufacturers. It seems there was a run on thermal goods – apparently there was a war down south and a whole bunch of soldiers needed supplies. We located a warehouse that had one hundred sets of thermal clothing, which we asked them to hold for us, but in order to complete the purchase, we still had a problem: In order for the donor to transfer the funds to Israel, we had to find an organization that could issue a tax receipt and then make the purchase in Israeli funds.

My first thought was of my dear friend, Rabbi Avi Berman, Director of the OU – Orthodox Union in Israel. I called him, but not only was he unavailable – he was in transit from abroad, on a plane on the way back to Israel. If we did not produce the money very soon – the thermal suits would be unavailable.

Somehow I convinced the OU's C.F.O. (David Katz) that it was a good idea to spend thousands of shekels that he did not have, that  I could guarantee that the money would come in, and that his boss would not only not be furious with him, he will thank him. David  still had some (well-founded) reservations, so I said “David , worse comes to worst, they fire you. I will help you find a new job.” What I did not say, he also heard: We are at war, and we have an opportunity to keep our soldiers warm. We have a moral obligation to take care of those who take care of us, and being warmer may help them get some sleep, may help them concentrate on their complicated mission, and in some way may help save lives. David made the purchase.

Naomi, my wife, drove to the warehouse in Beit Shemesh and picked up the cartons, although she was not sure exactly how the next stage would play out. How to get the material from Jerusalem down south to the paratroopers unit? The next stage soon solved itself: a logistics officer was in Jerusalem and was heading down to the base in the afternoon. The transfer was made, and within six hours from the moment the commander put in the request, they had what they asked for.

The lead me to think about the many conversation my friend, the donor of the funds, had had in the past about leadership:  what it is, how to teach it. On that particular day, he was not trying to lead, only to act as an individual. Little did he realize at the time how many would indeed follow his lead. Indeed, this was true leadership: he took action – decisive, clear action – and others followed. Sometimes, it's that simple.

In purchasing the thermal suits, we had spent most of the money that had been donated, and then the phone rang. The officer of our other son's Handasa Kravit  (combat engineering) unit was calling. He asked, hesitantly, almost skeptically, if it was true that we had offered to help. We answered, “absolutely!” He told us what he needed – his “wish list”. He explained that no one had ever made such an offer with this unit and he was in shock. Here, I should add a word or two about Handasa Kravit. These guys are more of a “blue collar,” “no frills” type of unit, without the aura that accompanies other units of the IDF, such as the paratroopers, the air force, and some others. These are tough guys, with no expectations. They do their jobs, which are among the most dangerous of all,  and let the other units get the glory. Our son Hillel is perhaps a typical example:  when his finger was shattered during his army service up north, he convinced the doctors to sign him out for a "second opinion", then put himself on a bus to Jerusalem for a four and a half hour ride while bleeding profusely. It  never occurred to him, or to his comrades who had accompanied him to the hospital, that an ambulance may be in order. After undergoing surgery to fuse together and reconstruct 7  or 8 pieces of what was left of the bones of his finger, he got sick of sitting around at home, so he simply rejoined his unit to complete his service. No big deal; nothing special. Tough guys, no frills.

They needed headlamp flashlights, and other basic tools. We said, “no problem” even though we knew we did not have enough money left. I sent an email describing the situation and posted it on Facebook: We can help these soldiers; if people just let me know that the money is on the way, we will make the purchases…

Kinship
People responded. Good people. Good Jews. They knew these boys were really their own flesh and blood, their own brothers, their own children. They knew that they were protecting their own People and their own Land. My friend – the one whose leadership had started all this - immediately raised his donation. And then money started pouring in. Not just from wealthy people: When a student on limited budget sends $36 he/she knows they will need to skip lunch one or two days this week – but what choice do they have? This is their People, this is their family, and this is what we do for family. When a young couple send $100 or $250 – they will need to explain to their kids that they really did purchase the most valuable Chanukah present this year – even if it is down south in Israel right outside of Gaza.

More special friends stepped forward and some substantial gifts were given; again – an amazing outpouring of leadership, responsibility, and love.

Within a few hours, $26,000 was raised! I could not help but see the deeper significance of this sum: The number 26 is the numeric value of the name of God that indicates hesed, loving-kindness, and I prayed that the merit of the  hesed of each and every person who contributed would help protect our boys, and our People.

After shopping around for the best prices, we made the purchases and again -within hours of the request the items were delivered directly to the unit down south. Our son Hillel called that evening. He said, “you've never seen anything like it.” All these tough guys – blue collar , no frills, just received their “care packages” and the officer told them that Jews all over the world care about them and are looking out for them. Some of them got choked up. Yeah, I know tough guys don’t cry. The hated enemy, the fact that have been sleeping out on the ground, wearing the same clothes for a week, with no shelter from the hail of rockets falling in their area, could not make these guys cry, but the love of other Jews - good Jews, their brothers and sisters, could.

There is a positive commandment to support those fighting during war, to give them strength; all who participated in this project performed acts of hesed – which transcend any monetary price tag, you showed you care, you showed you understand, you showed your love. It was felt far away by those who went to fight because they love us.

Today, as the ceasefire goes into effect, we were finally able to purchase the shipping container in which the paratroopers unit will store all their materiel - until the next time it is needed; let’s hope it is only needed for practice. We look forward to the day when there will be no more war and no more bloodshed, but until that day we will be ready  - supporting our soldiers with love.

I want to thank all of the heroes, and all of the leaders, and all of those who got involved. We are indeed family.

Am Yisrael Chai!

PS – Both of our sons' units have been told that if they need anything else they should let us know. Our support is not limited to times of crisis, and we will not forget their tremendous heroism and readiness to sacrifice, even if the ceasefire holds up.

sources on Kaddish - and women saying Kaddish

Kaddish part one - general introduction to Kaddish
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/747969/Rabbi_Ari_Kahn/Kaddish_part_one
Kaddish Part 2 - Women and Kaddish
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/747970/Rabbi_Ari_Kahn/Kaddish_Part_2_-_Women_and_Kaddish




קדיש

הרב ארי דוד קאהן
arikahn2@gmail.com

1.    ספר אור זרוע ח"ב - הלכות שבת סימן נ
מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס לאחר שיאמרו הצבור אין כאלהינו עומד היתום ואומר קדיש אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר"ע:
מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין והיה רץ כמרוצת הסוס גזר עליו ר' עקיבה והעמידו ואמר לאותו האיש למה אתה עושה עבודה קשה כזאת אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו ואם עני אתה אני מעשיר אותך א"ל בבקשה ממך (א"ל) [אל] תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי א"ל מה זה ומה מעשיך אמר לו אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם וא"ל בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו א"ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים א"ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה א"ל בבקשה ממך על תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יש"ר מברך מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת וא"י אם תלד זכר מי מלמדו שאין לאותו האיש אהוב בעולם באותה שעה קיבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור א"ל מה שמך א"ל עקיבה. ושום אנתתך א"ל שושניבא ושום קרתך א"ל לודקיא מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו כיון שבא לאותו מקום שאל עליו א"ל ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע שאל על אשתו א"ל ימחה זכרה מן העולם שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא אפי' מצות מילה לא עסקנו מיד נטלו ר"ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו מ' יום בתענית יצתה בת קול ואמרה לו ר' עקיבה לך ולמד לו הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד יתגדל יהא שמיה רבא באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות מיד בא לר"ע בחלום ואמר יהר"מ ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם מיד פתח ר"ע ואמר יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור וכן מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות:

Rabbi Akiva was walking through a forest. He saw a man, darkened with coal dust, carrying a heavy load of fire wood on his shoulders and running at a very rapid pace. Rabbi Akiva commanded the man to stop and the man stood for Rabbi Akiva.
"Why are you running with such a heavy load? If you are a slave, I shall free you! If you are poor and must exert yourself to such an inhuman extent, let me give you money and make you wealthy!"
"Please," the man entreated Rabbi Akiva, "Let me continue my work!"
"Are you human or are you from the demons?"
"I am neither a poor man nor a slave. I am a soul that is being punished by collecting huge amounts of fire wood for a giant fire into which I am to be cast."
"Tell me, what was your occupation when you lived in this world?"
The man answered, "I was a tax collector. I took bribes from the rich, and I had the poor executed. Not only that, I had illicit relations with a engaged girl on the holiest day of the year, on Yom Kippur."
Rabbi Akiva inquired, "My son, have you not heard that something from the other worlds that could be done to help you and alleviate your suffering?"
"Please," he cried, "Allow me to resume my work. My task masters will be angry with me and punish me further. They say that I have no way of being redeemed. Had I had a son who would stand up in public and cause others to praise G-d, then they could release me from this punishment. But I left a wife who was pregnant, who knows if she had a son or daughter? And if he were a boy, who would teach him Torah?"
"What is your name?"
"My name is Akiva, my wife's name is Shosmira, and I was from the town of Elduka."
Rabbi Akiva felt extremely bad because of this soul and he searched from town to town until him came to that very town. He asked in the town, "Where is this man's house?"
The villagers answered in hatred, "May his bones be ground to dust in Hell!"
"Where is this man's wife?"
The villagers answered with bitterness, "May her name and memory be blotted out from this world!"
"Where is this man's child?"
"He is uncircumcised, and no one will circumcise him!"
Rabbi Akiva grabbed the man's son and began to teach him Torah. Rabbi Akiva fasted for forty days and then heard a voice from heaven. "Rabbi Akiva, do you fast for this boy?"
Answered Rabbi Akiva, "Yes!"
Teach him to read and write. Teach him to recite grace after meals, teach him to say 'Shema' and to pray." When the boy shall pray in public, causing the people to praise G-d's name, then the punishment shall be lifted from this man."
When this happened, the soul of the man came to Rabbi Akiva in a dream.. "You have spared my soul from the punishments of Hell."
(This story is from one of the many legends found in the Talmud. In the Zohar Chadash, it is mentioned that the prayer is the Kadish.)

הערות על פירושי סידור התפילה לרוקח [קז] ויתן לך עמוד תרב הערה 121
121 המעשה בסגנון זה בשינויי לשון קלים מובא במחזור וויטרי (עמ' 112) בשם ספרים הפנימים, ובמנורת המאור נר א כלל א ח"ב פ"א בשם מדרש תנחומא פר' נח (וליתא לפנינו), ובלשון רבינו ממש באו"ז הל' שבת סי' נ, ומקורו כנראה מדברי רבנו, עי' הע' 127. בסגנון אחר הובא המעשה במס' כלה רבתי פ"ב, ועל ר' יוחנן בן זכאי בתנדא"ז פי"ז, וראה מבוא למס' כלה (היגער) עמ' 72 - 68, נספחים לסדר אליהו זוטא מהדו' רמא"ש עמ' 24 - 23.

2.    יחזקאל פרק לח פסוק כג
וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’: ס

3.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי. אָמַר לִי, מִפְּנֵי מַה נִּכְנַסְתָּ לְחֻרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ, לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לִי, (מפני מה לא התפללת) [הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל] בַּדֶּרֶךְ. אָמַרְתִּי לוֹ, מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּנִי עוֹבְרֵי דְּרָכִים. אָמַר לִי, הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחֻרְבָּה. וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ. וְלָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. וְאָמַר לִי, בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁמַעְתִּי בַּת - קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת, אוֹי (שהחרבתי) [לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי] אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אָמַר לִי, בְּנִי, חַיֶּיךָ, וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא (עוד) [זוֹ בִּלְבַד] , אֶלָּא (בכל זמן) [בְּשָׁעָה] שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, (אמן) "יְהֵא שְׁמֵיהּ (רבא מברך) [הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ"] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (כביכול) מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם:
 It has been taught: R. Jose says, I was once travelling on the road, and I entered into one of the ruins of Jerusalem in order to pray. Elijah of blessed memory appeared and waited for me at the door till I finished my prayer. After I finished my prayer, he said to me: Peace be with you, my master! and I replied: Peace be with you, my master and teacher! And he said to me: My son, why did you go into this ruin? I replied: To pray. He said to me: You ought to have prayed on the road. I replied: I feared lest passers-by might interrupt me. He said to me: You ought to have said an abbreviated prayer. Thus I then learned from him three things: One must not go into a ruin; one may say the prayer on the road; and if one does say his prayer on the road, he recites an abbreviated prayer. He further said to me: My son, what sound did you hear in this ruin? I replied: I heard a divine voice, cooing like a dove, and saying: Woe to the children, on account of whose sins I destroyed My house and burnt My temple and exiled them among the nations of the world! And he said to me: By your life and by your head! Not in this moment alone does it so exclaim, but thrice each day does it exclaim thus! And more than that, whenever the Israelites go into the synagogues and schoolhouses and respond: ‘May His great name be blessed! the Holy One, blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in this house! Woe to the father who had to banish his children, and woe to the children who had to be banished from the table of their father!

4.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד א
הָעוֹנֶה "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ", מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.

5.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד ב
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֹּל הָעוֹנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ", בְּכֹל כֹּחוֹ, קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ,

6.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד א
רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: +דברים כח+ בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי? אלא דחליף. ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנא': +איוב י+ ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים - תופיע מאופל.
RABBAN SIMEON B. GAMALIEL SAYS IN THE NAME OF R. JOSHUA: FROM THE DAY THAT THE TEMPLE WAS DESTROYED, THERE IS NO DAY etc. Raba said: And the curse of each day is severer than that of the preceding, as it is stated: In the morning thou shalt say: Would God it were even! and at even thou shalt say: Would God it were morning. Which morning [would they long for]? If I say the morning of the morrow, nobody knows what it will be. Therefore [it must be the morning] which had gone. How, in that case, can the world endure? — Through the doxology recited after the Scriptural reading, and [the response of] ‘May His great Name [be blessed]’ [which is uttered in the doxology] after studying Aggada; as it is stated: A land of thick darkness, as darkness itself, a land of the shadow of death, without any order. Hence if there are Scriptural readings, it is illumined from the thick darkness.

7.    מדרש משלי (בובר) פרשה יד
ר' ישמעאל אומר בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם, ואח"כ עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקב"ה שמח ומתעלה בעולמו, ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין אותו הוד והדר, לכך נאמר ברב עם הדרת מלך.

8.    אוצר המדרשים (אייזנשטיין) גן עדן; גיהנם עמוד 89
סעודת גן עדן. +[בסדר רב עמרם גאון דף י"ג: ובית המדרש ח"ה מ"ה]+.

לעתיד לבוא מגלה הקב"ה טעמי תורה לישראל, מפני מה איסור שתי אחיות, מפני מה בשר בחלב, מפני מה בשר חזיר, מפני מה כלאים. לאחר שיגלה להם טעמי תורה אומר להם לצדיקים הכנסו לגן עדן ואכלו סעודה המתוקנת לכם ושתו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.)עמוד 90) נשיא להם שנאמר ועבדי דוד נשיא להם לעולם, והוא אומר להם אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. לאחר שאוכלין ושותין ומברכין מביא הקב"ה את התורה ומניחה בחיקו ועוסק בה בטומאה ובטהרה באיסור ובהיתר בהלכות ובאגדות, ואומר דוד שירה לפני הקב"ה ועונין אחריו הצדיקים אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, מתוך גן עדן, ופושעי ישראל עונין אמן מתוך גיהנם. מיד אומר הקב"ה למלאכים מי הם אלו שעונין אמן מתוך גיהנם? אומר לפניו רבש"ע הללו פושעי ישראל שאע"פ שהם בצרה גדולה מתחזקים ואומרין לפניך אמן. מיד אומר הקב"ה למלאכים פתחו להם שערי גן עדן ויבואו ויזמרו לפני שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמנים (עי' פסחים קי"ט:).

9.    ראב"ד - תשובות ופסקים סימן קצג
על מעשה הקדיש לא נמצא בידינו דבר מבורר היטב מן הראשונים, אך סמכוהו האחרונים על הפסוק הזה ונקדשתי בתוך בני ישראל +ויקרא כב לב+ ועל מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש +כלומר במדרשו של פסוק ברכות כא ב מגילה כג ב ורגילים הראשונים לומר במדרש על מה שנאמר בתלמוד ראה שו"ת הרשב"א ח"ה מה והוא בש"ס מנחות כט+ כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מן הדברים הללו יוצא להן שאם נתקבצו עשרה בני אדם לדבר מצוה בין לתפלה בין לתלמוד תורה צריכין לקדש, לפיכך אחר פסוקי דזמרא סמוך לברוך הבוחר בשיר ובזמרה מלך אל חי העולמים

10. שולחן ערוך אורח חיים סימן קלב סעיף ב
הגה: ואומרים (י) [ה] קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם (יא) יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד);

משנה ברורה סימן קלב ס"ק י
(י) קדיש יתום אחר עלינו - שהרי [ח] לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ובסוף הסימן העתקתי בביאור הלכה כל דיני קדיש בקיצור ובשם מאמר קדישין יקרא:

11.  ספר באר היטב על או"ח - סימן קלב
[ה] קדיש יתום - ספק שמת אביו או אמו יאמר קדיש כשאין אבל אחר שם מהרי"ל. בני בנים יכולים לומר קדיש אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והם קדיש א'. ואין חילוק אם הם מן האב או מן האם. ובתשובת כנסת יחזקאל כתב דדוקא בן הבן אבל בן הבת לא יאמר קדיש וכ"ש לבת אין לה קדיש כלל בבהכ"נ. ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם ע"ש סוף חלק י"ד.

12. שו"ת חוות יאיר סימן רכב
שאלה דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי' שו"ת ר"ש מדינא חלק א"ח סי' ו'] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלול' ויבואו לגלגל בו וכ"כ התוס' בפ' אין עומדין על הבא לשחות בסוף כל ברכה לתירוץ ואין לומר שאני שם שהוא תקחז"ל ונזכר בגמ' י"ל דכ"ש זה שלא נזכר בגמ' ומ"מ בא ממדרש ומנהגן של ישראל תורה וצריך חיזוק כמבואר בגמ' יבמות דף ל"ו ע"ב ובכמה דוכתי דע"כ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"פ שלא נאמר שם רק מלמדין אותו שלא לשחות ולא אמר מוחין ואפי' ה"ז מגונה כמו בשמע שמע לא אמר ונ"ל דע"כ לא זכרו הרמב"ם מ"מ י"ל שאני התם דעביד לגרמי' ולא ילמדו ממנו רק יחשבוהו לגס רוח כמ"ש התוס' באמת לטעם ג"ז. ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות. והנלפענ"ד כתבתי יאיר חיים בכרך /מהגהות ב"ד/ +ע' שו"ת כנסת יחזקאל יו"ד ותשובה מאהבה ח"ב (סי' רכ"ט אות י') מ"ש ע"ז.+

13. רש"י מסכת עירובין דף סח עמוד ב
כחוכא - שחוק.
ואטלולא - ליצנות.

14. שו"ת תורה לשמה סימן כז
+אם מותר לאשה לומר קדיש.+ שאלה אחד לא היה לו בן כי אם בת אחת גדולה וצוה קודם פטירתו שיבואו ח"י בני אדם וילמדו בביתו זוהר ומשניות כל י"ב חודש בימים ובלילות ואחר הלימוד תעמוד בתו ותאמר קדיש כי היא היתה למדנית ויודעת ללמוד תנ"ך. ורצינו לדעת אם צריכים לקיים צוואתו בזה או אדרבה צריך למחות בידה אם תאמר קדיש כי דבר זה נראה אצלנו דבר חדש ולכן אמרנו שלא לעשות כך בלתי הוראת חכם ויש מי שאמר שאין בזה שום מיחוש דהא האשה שהיא פטורה ממ"ע שהז"ג =ממצות עשה שהזמן גרמא= עכ"ז יכולה לקיים מצות סוכה ולולב ושופר ולפי סברת ר"ת יכולה לברך ג"כ על מ"ע שהז"ג וא"כ ה"ה הכא אע"ג דמצות הקדיש הוא מיוחד לזכרים עכ"ז אם תרצה האשה לומר קדיש מה בכך על כן יורנו ושכמ"ה.
תשובה לא אריך למעבד הכי וצריך למחות בידה יען כי איכא בזה חשש תקלה דהשתא ילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפלה שהוא קדיש דחיובא ותפטור את האנשים השומעין ואין ראיה ממ"ע שהז"ג כסוכה ולולב דהתם ליכא למיחש לטעות כזה יען שגם האנשים מקיים כל אחד סוכה לעצמו ולולב לעצמו ואפילו בשופר דאית ביה ענין שאחד תוקע ומוציא את חבירו אין לחוש פן יטעו לעשות כך שהאשה תתקע ותוציא אחרים יען כי באמת אין רואין שהאשה תוקעת לעצמה אלא היא שומעת בלבד והתם בשמעה ליכא דין צירוף שנאמר שיטעו במה שרואין אותה מצטרפת עם האנשים בשמיעה לחשוב שהיא שייכה במצוה הזאת ותוציא אחרים ג"כ אבל הכא גבי קדיש דצריך צירוף הנה הרואה אותה אומרת קדיש חושב שהיא משלמת לעשרה ג"כ ומצטרפת עמהם וא"כ יחשוב דהיא שייכה בקדיש וממילא מוציאה האנשים גם בחיוב קדיש דתפלה. גם יש לחוש הואיל והיא רוצה לומר קדיש בעבור אביה תכנס לפנים ממחיצתה ותאמר קדיש של תפלה ג"כ לכן צריך למחות בידה. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

15. שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן ז
ופוק חזי כמה עקולי ופשורי שישנם בדברי הפוסקים אפילו באמירת קדיש של בת אחרי אביה כשאין בנים, הכנסת יחזקאל מובא בבאה"ט או"ח סימן קל"ב סק"ה סובר שאין לה קדיש כלל בביהכ"נ =בבית הכנסת= ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם. וכך סובר גם השבות יעקב מובא בשערי תשובה שם סק"ה שאם אין לו בן רק בת לא תאמר קדיש רק בביתה.

והחות יאיר בתשובותיו סי' רכ"ב העלה דהגם דיש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא, מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בו וכו' יעו"ש. ולפני כן הזכיר גם מזאת, דממעשה דר"ע שממנו מקור אמירת קדיש בבן זכר היה עיי"ש.

ובספר בית לחם יהודה יו"ד סי' שע"ז סק"ה אחרי שמעתיק מהחו"י כנ"ז מוסיף בשם הס"ח, שכותב שבכלל, אין לבת בקדיש לא דין ודת ואין זה אלא שטות כי הוא כחוכא וטלולא ע"ש. וכך העלה גם השד"ח במערכת אבילות אות ק"ס יעו"ש.

והעולה על כלנה (ומה ששייך ביותר לעניננו) הוא מה שמצינו שהעלה בזה בספר מטה אפרים בדיני קדיש יתום שער ד' סעיף ח'. הוא פוסק שם, דמי שאין לו בנים רק בת וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה בביתו בשכר ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, דאין לשמוע לו ויש למחות שלא לעשות כן ומכ"ש שאין להניח שתאמר קדיש של תפלה, ואפילו אם היא פנויה אסורה ומכ"ש א"א =אשת איש= חלילה לשמוע קולה לרבים באמירת קדיש בין בביהכ"נ בין במנין. ובאלף למטה שם מצטט מהחות יאיר, ומזכיר גם מדברי השבות יעקב שנראה סובר שבביתו במנין שפיר דמי, ומעיר עלה וכותב, דבזה"ז בשכיח פריצותא אין לעשות כן אפילו במנין בביתו ואפילו אחר הלימוד וכו' כי קרוב שתכוין לבסומי קלא ואמרינן זמרן נשי ועני גברי פריצותא, ומביא לזה דברי הבאר שבע שבא"ר סימן ע"ה, ועל כל האמור, מוסיף האלף למטה וכותב בזה"ל: ושמעתי שלכך לא כתיב ששרתה יעל לפי שאמרו יעל בקולה מביאה לידי הרהור וזנות, משא"כ דבורה שפיר אמרה לפמ"ש הפוס' דדוקא לק"ש איתמר. אמנם נראה דבלא"ה אין ראיה מותשר דבורה שעיקרא לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים, ועכ"פ בזה פשיטא שאין לעשות כן שקרוב הדבר שיצא שכרה בהפסידה שבמקום אשר חשבה לזכות שם שמים על ידה ברבים בא מכשול לרבים וגם מימינו לא ראינו כך וכו' עכ"ל. [ועוד יעוין בס' שו"ת תורה לשמה הנדמ"ח מכי"ק של הגה"ח בעל בן א"ח ז"ל סי' כ"ז שנשאל ע"ד אחד שצוה קודם פטירתו שילמדו בביתו זוהר ומשניות כל י"ב חדש ואחר הלימוד תעמוד בתו ותאמר קדיש כי לא הי' לו בן אם צריכים לקיים צואתו בזה או אדרבה צריך למחות בידה אם תאמר קדיש. והשיב דלא אריך למעבד הכי וצריך למחות בידה כי איכא מזה חשש תקלה דילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפלה שהוא קדיש דחיובא וכו' עיי"ש].

העתקתי כל הנ"ל, ראשית בשביל עצם ידיעתן של דברים כשלעצמן באשר שלא פעם כבר נשאלתי על כך, ולפעמים במקרים שהאב הגם שהיה ת"ח צוה בכל זאת על כך, שהבנות יאמרו אחריו קדיש. ושנית, באשר דנוגע זה גם לנידוננו ללמוד ולהקיש מהאמור. דראה ראינו כמה שמחמירים אפילו בקול אמירה של אשה ברבים כאמירת קדיש, ובחששם בהיות וקרוב לודאי שתכוין לבסומי קלא, וגם ראינו שגם בההיא דשירת דבורה שאעפ"י שהיה גילוי שכנה /שכינה/, ובכל זאת מבאר המטה אפרים שאין הכוונה שממש שרתה בפני כל, ובהנמקה שלא נזכר מזה ששרתה בקול לפני אנשים, אלא הכוונה על נוסח השירה והמליצה הנפלאה וכנ"ל. ונלמד איפוא ברור לאיסור בנידוננו. לזאת עליו לראות לתקן את דבריו שלא יצא ח"ו מכשול ותקלה. ואסיים בברכת ברכה והצלחה וכל טוב. אליעזר יהודא וולדינברג.

16. קיצור שולחן ערוך סימן כו
נמצא במדרשים הרבה מעשיות, כי על ידי שהבן אומר קדיש בשביל אביו או אמו, ניצולים מן הדין, על כן נוהגין לומר קדיש, וכן לעלות למפטיר ולהתפלל לפני התיבה, ובפרט במוצאי שבתות, שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנום, וכן בכל ערבית שאז תגבורת הדין, ויש בענין הקדישים כמה חילוקי דינים על פי המנהגים.

17.  קיצור שולחן ערוך סימן כו
סעיף כהבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם הרשות בידם, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות.
סעיף כב - אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות.












Joel B. Wolowelsky "Women and Kaddish". Judaism Summer 1995
AT FIRST GLANCE, ANY DISCUSSION OF THE APPROPRIATENESS of women saying Kaddish, the traditional mourner's prayer, seems to be superfluous. On the one hand, those for whom egalitarianism is the major ethical principle see no possibility of excluding women from participating in this or any other synagogue experience. On the other, those committed to traditional halakhic norms tend to take for granted that women are excluded from any formal liturgical role.
This characterization of the halakhic position, however, is oversimplified. It is true, of course, that halakha rejects an egalitarian approach to religion, insisting that men and women have different (if overlapping) obligations and opportunities. Yet general observations cannot be applied indiscriminately to specific issues without an examination of the halakhic issues. Indeed, a conclusion excluding women from saying Kaddish hardly flows automatically from the sources.
Before examining those sources, however, it would be valuable briefly to take note of another issue, that of birkhat hagomel (the blessing that gives thanks for their deliverance) that people surviving a threatening illness or a dangerous situation must say publicly, in the presence of a minyan and two talmidei hakhamim. Hence the custom of reciting the berakha in the synagogue while the Torah is being read.
The issue here centers not on the halakhic debate over whether women can be counted in the requisite minyan(1) but on whether or not they can say the berakha. As women cannot receive an aliya during an Orthodox synagogue service, we have seen the rise of the custom of a husband receiving an aliya and reciting the berakha as his wife's representative following her recovery from childbirth.
Yet, as Rabbi Moshe Stembach(2) (vice-chairman of the "ultra-Orthodox" Eida Haredit) and former Israeli Chief Rabbi Ovadia Yosef(3) point out, it has been a long-standing custom in the most Orthodox synagogues in Jerusalem for a mother recovered from childbirth to recite birkhat hagomel either from the women's section of the synagogue when the Torah is read or at a specially convened public celebration at home. And of course, though it is practiced in Jerusalem, the custom is not restricted to this city.
It is instructive to note R. Yosef's quick dismissal of possible objections to her doing so:(4) The fact that she might still be nidda after childbirth is irrelevant, nidda status is no impediment to entering the synagogue or reciting berakhot. There is nothing immodest in her public recitation, because it is the halakha which requires the berakha to be said in front of a minyan. There is no issue of kol isha (hearing a woman's voice in a sexually arousing situation) or general fear of sexual arousal caused by her presence, because the Shekhina Herself is attendant with the minyan, and there is no sexual arousal in the company of the Shekhina; indeed, "the evil inclination is not to be found for such a short matter ... especially nowadays when women regularly go out to public places among men..." This, he notes, is the source used to allow men and women to sit together and sing zemirot.) Originally, women could be called to the Torah; the reason they are not called at this time is kevod hatsibbur (respect for the community), not fear of arousal or kol isha. Thus, he concludes, "everyone concedes (lekhol hadeiot) that a woman may say birkhat hagomel in this manner."
The applicability of this logic to the question of a woman saying Kaddish is obvious. Yet, as we shall see, there has nevertheless been a reluctance on the part of many halakhists over the centuries to allow the matter.
The origin of Kaddish as a mourner's prayer is somewhat obscure.(5) It praises God without making mention of the dead and is unintelligible to those who do not understand Aramaic. Yet its contemporary impact on those who grieve is clear and obvious. The obligation to say Kaddish speaks even to those distanced from halakhic observance. Even bereaved Jews who do not identify with the theological premise that saying Kaddish brings benefits of one sort or another to the deceased feel a sense of duty to honor their dead with the recitation of this prayer.
Kaddish is a response to death. Instead of resigning oneself to a sense of meaninglessness that accompanies a confrontation with death, one turns to tradition and its call to action. Through the Kaddish we hurl defiance at death and its fiendish conspiracy against man," writes Rabbi Joseph B. Soloveitchik.
When the mourner recites "Glorified and sanctified be the great name...," he declares more or less the following: No matter how powerful death is, notwithstanding the ugly end of man, however terrifying the grave is, however nonsensical and absurd everything appears, no matter how black one's despair is and how nauseating an affair life itself is, we declare and profess publicly and solemnly that we are not giving up, that we are not surrendering, that we will carry on the work of our ancestors as if nothing had happened, that we will not be satisfied with less than the full realization of the ultimate goal of the establishment of God's kingdom ....(6)
Not only is the mourner willing to make such declarations about himself, but he calls out to the congregation to join him. It is the elicitation of the communal response "Amen. Yehe shemey rabba ..." which is traditionally seen as the main merit of saying Kaddish. Originally, writes Rabbi Naftali Zvi Roth,(7) the mourner brought relief to the deceased by reciting "Barekhu" in his capacity as hazzan and thereby eliciting the congregation's praise of God in response. But not everybody has the ability to act as hazzan (or get one of the few aliyot available on a Shabbat); minors would thus not be able to exercise their responsibility towards their deceased parents. Therefore, he maintains, the early authorities enacted the saying of Kaddish after the recitation of Psalms, which is outside of the formal prayer service, to provide an opportunity for those who could not act as hazzan.
This logic, of course, is easily extended to women. The argument is all the more compelling when we realize that the elicitation of "yehei shemei rabba" in response to mourner's Kaddish is a form of kiddush haShem (the public sanctification of God's name), and not only are women fully obligated in that mitzvah, but, according to some authorities, because of that obligation they may count in the minyan required for such a public sanctification.
Indeed, even those opposing a daughter saying Kaddish concede this. In the late seventeenth century, R. Yair Bakhrakh (Havvot Ya'ir)(8) dealt with a case of a man in Amsterdam who died leaving only daughters and asked that a special minyan be set up to enable them to say Kaddish. The scholars and lay officials did not prevent them from doing so. R. Bakhrakh conceded that "there is no proof to contradict the matter" agreeing that the daughter's Kaddish brings nahat ruah (repose) to the deceased, that women participate in the mitzvah of kiddush hashem, and that Kaddish could be said because a minyan of men was present. But in the final analysis he would not allow her to say Kaddish, for he feared that such an innovation might weaken allegiance to existing Jewish customs.
It is important to be aware of the conscious effort being made here to separate the social responsibility of the posek (halakhic decisor) from his allegiance to the logic of the halakhah. There is no attempt made to suggest that the halakhah dictates forbidding the woman to say Kaddish. On the contrary, R. Bakhrakh rules that despite the apparent permissibility of her doing so, he must forbid it because he fears the negative impact that a permissive ruling might have on the fabric of his community. Such a decision, of course, is by definition applicable to a specific community at a specific time.
Thus, for example, it comes as no surprise that when we open the standard edition of the Mishneh Berura we find that Ba'er Heitev comes to a different conclusion. He writes.
In Responsa Keneset Yehezkel, the author wrote that it is specifically the son's son [who can say Kaddish] but the son of the [deceased's] daughter may not say Kaddish. And certainly the daughter has no Kaddish in the synagogue. But if they wish to form a separate minyan for her, they are permitted to do so. See there at the end of the section on Yore Deah.(9)
Ba'er Heitev's ruling allowing the daughter to say Kaddish in a private minyan is clearly in opposition to that of the Havvot Yair, who also dealt with establishing a private minyan for the daughter. While this in and of itself is not surprising-poskim often come to different conclusions-it is significant to note that the Keneset Yehezkel responsum to which he makes reference cites the Havvot Yair and comes to the conclusion that "If they want to form a separate minyan they may do so for the son of the [deceased's] daughter or for anyone who wishes to say Kaddish for the benefit of the deceased. But not for any female whatsoever."
Ba'er Heitev apparently read the Keneset Yehezkel to say that while the law might have allowed her to say Kaddish at home, she should not exercise this option because of the reservation suggested by Havvot Yair. Ba'er Heitev felt bound by the halakhah and not the policy advice. In a similar vein, Shaarei Teshuvah writes: "See Shevut Yaakov, part two, number 23. [It should read, 93.] If he had only a daughter, she may say Kaddish [but] only in her house."(10) Tel Aviv Chief Rabbi Hayim David Halevi(11) comments that this is no lone opinion, but rather a reflection of a then current widespread practice.
At first glance, a ruling allowing a woman to say Kaddish at home and not in synagogue seems self-contradictory. A minyan of men is required in either case, and any objections based on kol isha or the fact that women may not form the minyan required for the saying of Kaddish would apply to the private minyan as well. But the logic becomes clear when we realize that Keneset Yehezkel was addressing a synagogue protocol different from our own. His responsum dealt with a question of who has precedence to say Kaddish in the synagogue. In most modem shuls, all mourners say Kaddish together. The original custom, however, was for only one mourner to say Kaddish at any time; when two people both claimed the right, the question arose as to who had first claim. Keneset Yehezkel apparently maintains that inasmuch as women have no obligation to participate in the synagogue activities, she cannot displace a man in the synagogue who presses his claim to say Yaddish. Baer Heitev sees no reason to extend this to a private minyan where no one else has a claim to say Kaddish.
If the reason for requiring a special minyan for the daughter is that she has no right to say Kaddish in the synagogue and cannot displace a man who has a right to say Kaddish, it would follow that in synagogues such as ours where all mourners say Kaddish together or where no male mourner is present, a woman could say Kaddish. Indeed, this seems to have been the position of Lithuanian poskim of the last century.
Almost a quarter of a century ago, when the issue came up in a chapter of Yavneh, the National Religious Jewish Students Association, I asked one of the Yavneh student leaders who was then learning with the Rav, Rabbi Joseph B. Soloveitchik, to put the question to him. Rabbi Ezra Bick (now at Yeshivat Har Etzion) wrote back:
I spoke to the Rav about the question you asked concerning a girl saying Kaddish. He told me that he remembered being in Vilma at the "Gaon's Kloiz" -- which wasn't one of your modem Orthodox shuls -- and a woman came into the back (there was no ezrat nashim [ladies section]) and said Kaddish after ma'ariv. I asked him whether it would make a difference if someone was saying Kaddish along with her or not, and he replied that he could see no objections in either case -- it's perfectly all right." Coincidentally, checking around, I came across a number of people who remember such incidents from Europe, including my father (in my grandfather's minyan-he was the rav in the town).
Indeed, many people remember such occurrences. For example, Rabbi Pinchos Zelig Prag, gabbai of the Mir Minyan (the famous Brooklyn shul the core of whose members are former students of the Mirrer Yeshiva who came to America after the Second World War by way of Shanghai), told me that one of the congregants, Rabbi Moshe Maaruch, who was born and raised in Vilna and who studied at the Mirrer Yeshiva recalled that when his cousin died leaving an adult daughter and no sons, Rabbi Hayyim Ozer Grozinsky had allowed her to say Kaddish daily in the synagogue, another recalled that the Hafetz Hayyim had similarly ruled.
Prof. Yaffa Eliach(13) relates similar occurrences in her study of Eisheshok. Tsipora Hutner Kravitz, wife of Rabbi Yosef Kravitz, recalled to Dr. Eliach that in 1935, when she was 14 years old, her brothers were out of town when her father, Rabbi Naftali Menahem Hutner, the dayan of the town, died. She said Kaddish at the graveside and continued to say Kaddish in both the town's New Bet Midrash and Shtibel until her brother returned. She recalled that at the same time Gitel Gordon, then 18 years old, said Kaddish in the Shtibel. Another townsman recalled that when the girls said Kaddish, they wore a beret and stood in the men's section in the first row to the right of the amud(14)
Rabbi Yosef Eliyahu Henkin also recalled that in his youth young women said Kaddish.(15) He also allowed women to say Kaddish in shul, provided they remained in the women's section.(16) He noted that in past times, when only one person said Kaddish, that person would stand in the front of the shul, something inappropriate for a woman. Now, though, when everyone says Kaddish together from their respective places, the woman can say Kaddish.
Rabbi Soloveitchik also insisted on the woman staying in the women's section. Men at the time I had asked Rabbi Gerald J. Blidstein (then a faculty advisor to Yavneh and now at Ben Gurion University@ about the issue, he wrote to me:
The Kaddish matter is as follows. I was asked about the question last year, and looking into it, could find no reason beyond general policy, for forbidding it.
I spoke to Aharon Lichtenstein [then Rosh Kollel at Yeshiva University and now Rosh Yeshivat Har Etzion], who had the same reaction and said he would ask the Rav [Rabbi Joseph B. Soloveitchik, his father-in-law], which he did when I was on the other end of the phone. [Rav Lichtenstein] put the question to him, and then was directed to ask me whether the girl was stationed in the ezrat nashim. I, of course, answered in the affirmative, and the Rav then said that of course she could say Kaddish.
While European rabbis apparently did not insist on this, I suspect that the insistence by the American poskim that women stay in the ezrat nashim stemmed in no small part from their opposition to the mixed seating that was gaining hold in many American synagogues.
It is interesting to look at some of the contemporary arguments that have been used to justify restricting Kaddish to males. The late Israeli Chief Rabbi Ben-Zion Uziel(17) argues that the tradition of women not saying Kaddish is veiled in the secrets of the Kaddish itself, so "we should not initiate a new custom of daughters saying Kaddish." Nevertheless agreeing that" we should try to find a rationale", he offers the following argument:
The son is the continuation of the father's physical form; by his actions and speech, and by taking his place in the community, he brings credit to his father in world of the souls....
The son does this, he continues, by saying Kaddish and performing mitzvot publicly in the presence of the community (tsibur), which according to halakha must consist of ten adult males.
And this can be accomplished only by the sons who qualify to establish the Jewish eida, and not by the daughters, who therefore cannot say Kaddish in the tsibur.
The novel argument, which finds no echo in previous discussions, is less than overwhelming. Daughters saying Kaddish is not a new custom, having centuries of precedent -- albeit not universally accepted-behind it. According to many halakhists,(18) women can join with men to form a minyan when they have the same obligation in the mitzvah-and men and women are obligated in kiddush haShem. Even when they cannot form a tsibur, women are still part of one in which they are present. In reviewing -- and dismissing -- the arguments to the contrary, Rabbi Hayyim Hirschenson concludes that "there is simply no sustainable view that women are not called a kahal and eida."(19) If daughters are not part of the eida, neither are their mothers. Yet the son, whose Kaddish is to be part of his taking his father's place in the eida, says Kaddish for his mother. Clearly the argument is at best forced.
Rabbi Hayim David Halevi(20) concedes the halakhic legitimacy of daughters saying Kaddish, noting that there is nothing strange or incomprehensible about the practice. But he limits his own permission to a private service in the home attended by only a small group of family members. A daughter cannot say Kaddish in the synagogue, because "there are all sorts of people there, and her action might result in sexual arousal, if only slight. Even the graveside is inappropriate, as the presence of a large number of people makes her saying Kaddish immodest. A home service attended by the large number of people who pay a shiva visit is no different from a synagogue service, and "a mitzvah cannot be achieved by way of a sin." All of these concerns seem to be dismissed by Rabbi Ovadia Yosef's remarks concerning saying birkhat hagomel in synagogue which we quoted above.
A very different negative approach is taken by Rabbi Shlomo Wahrman, author of She'erit Yosef. He cites R. Henkin's position but cannot reconcile himself to it.
I fear that if we allow daughters to say Kaddish as allowed by R. Henkin, then those of our contemporaries who are out to cause confusion-their aim being to create a new Torah and, God forbid, change our traditions, always looking for a high peg on which to hang their nonsense-will rely on this to count a woman in a minyan, saying that the most stringent have already allowed it.(21)
He then quotes a number of authorities who agree with him that the daughters should not be allowed to say Kaddish.
We have here an honest, unabashed public policy decision. There is no attempt to ignore or argue against the objective halakhic permissibility of a woman saying Kaddish. Nonetheless, in this posek's opinion there is more at stake than personal sensitivity or reasoned halakhic analysis. Upholding the integrity of the halakhic system requires certain strategies; forbidding a daughter to say Kaddish is but one of them.
A similar approach is taken by Israeli Chief Rabbi Yisrael Meir Lau: As a practiced matter, it seems that we cannot rely on Rabbi Henkin's permissive ruling. Especially in our times we must be sensitive to the opinion of the Havvot Yair... Reformers might follow and draw the conclusion that women may act as hazzan.... Therefore we cannot allow women to say Kaddish in any way.(22)
One must appreciate the openness of this presentation even though the same argument can be used against any lenient ruling in just about every area of contemporary life. But one might just as well argue that the strategy is wrong, that forbidding what is permitted only encourages others to permit what is forbidden. Thus Rabbi Aaron Soloveichik writes.
Nowadays, when there are Jews fighting for equality for men and women in matters such as aliyot, if Orthodox rabbis prevent women from saying Kaddish when there is a possibility for allowing it, it will strengthen the influence of Reform and Conservative rabbis. It is therefore forbidden to prevent daughters from saying Kaddish.(23)
Another approach is simply to ignore the halakhic permissibility of women saying Kaddish. Consider, for example, Rabbi Aaron Felder's Yesodei Semahot, a popular summary in English of the laws of mourning. Describing the graveside service, the author writes that following Tsidduk Hadin, the male mourner should recite the burial Kaddish."(24) Later, he indicates that during avelut it is the son who says Kaddish.(25) Significantly, the source of the first ruling is given as Shulhan Arukh Yoreh Deah 376:4, where the word "male" does not appear. Five sources are given for the second -- including Kol Bo Al Avelut-and the note ends (in Hebrew), "The daughter should not say Kaddish." In general, R. Felder presents positions unequivocally in the English section but mentions alternate views in the Hebrew notes; here, though, despite the fact that the graveside is a private rather than synagogue service, the reader has no indication that some authorities allow the daughter to say Kaddish.
Kol Bo Al Avelut is an encyclopedic collection of all responsa on death-related issues. The author knows of no source or custom that allows women to say Kaddish in the synagogue; still, it is "pashut (simply obvious)" he writes, that she may not. He is, however, willing to consider the question of her saying Kaddish in a private minyan. He mentions Ba'er Heitev's quoting Keneset Yehezkel,s opinion that the daughter may not say Kaddish in shul, but omits the former's ruling that she may do so at a private minyan. The author quotes the permissive ruling of Shevut Yaakov but dismisses it as a lone opinion. "If she wants," he concludes, "let her go to the women's section in the synagogue and answer `Amen' when Kaddish is said [by the men]."(26) Unfortunately, if she goes to weekday services at many-if not most -- Orthodox synagogues, she will find that the bet midrash ("chapel") used has no ezrat nashim.
One cannot deny an author the right to side with those authorities who forbid a daughter to say Kaddish. But he must be prepared to include in his presentation those sources with which he does not agree. The halakhic legitimacy of women saying Kaddish is unassailable even if not universally accepted. Thus, even if a rabbi feels that it is in society's best interest not to allow an orphaned daughter to say Kaddish, he should make it clear that he knows that other poskim hold otherwise. That is the approach responsible poskim regularly follow in all other areas of halakhah when answering personal questions. In a healthy halakhic community, people generally feel bound by their personal halakhic authority.
While many will pass up the opportunity to exercise an option which all agree is not obligatory, finding solace in a more passive role, a woman who regularly attends shul will feel resentment when she learns later that a most meaningful, legitimate option was withheld from her. The rabbi, in his role as counselor, has an obligation to bring all legitimate options to the attention of the mourner.
NOTES
(1.) Aryeh A. Frimer, "Women and Minyan" Tradition 23 (Summer 1988): 4, p. 64. Also see Rochelle L. Millen "Birkhat Hagomel: Cultural Context and Halakhic Practice" Judaism 43 (Summer 1994), no. 3, pp. 270-78, and, Communications: "Birkhat Hagomel," Judaism 44 (Winter 1995) no. 1, pp. 115-117.
(2.) Rabbi Moshe Sternbach, Responsa Teshuvot veHanhagot (Jerusalem, 5741 [1981]), vol. 4, responsum 15, pp. 75-78.
(3.) Rabbi Ovadia Yosef, Responsa Yehave Da-at (Jerusalem, 5746 [1981]), vol. 4, responsum 15, pp. 75-78.
(4.) Ibid., p. 78.
(5.) Rabbi Naftali Zvi Roth, "Azkara vehaftara vekaddish yetom," Talpiyot, 7:2-4, Tishrei 5721 [1961], pp. 369-81.
(6.) Rabbi Joseph B. Soloveitchik, "A Eulogy for the Talner Rebbe," in Joseph Epstein, ed., Shiurei Harav: A Conspectus of Public Lectures of Rabbi Joseph B. Soloveitchik (New York: Hamevaser, 1974), p. 20.
(7.) Roth, p. 375.
(8.) Rabbi Yair Bakhrakh, Responsa Havvot Ya'ir, number 222.
(9.) Rabbi Yehuda Ashkenazi, Ba'er Heitev, commentary to Orah Hayyim, section 132, n. 5, p. 27 in vol. 2 of standard Mishnah Berurah.
(10.) Rabbi Hayyim Mordecai Margoliyot Shaarei Teshuva, n.5 in Mishnah Berurah ad loc.
(11.) Rabbi Hayim David Halevi, Aseh Lekha Rav (Tel Aviv, 5743 [1983]), vol. 5, 33, pp. 230-36.
(12.) There is nothing surprising about allowing the female mourner to say Kaddish by herself. The private minyanim which many poskim allowed to be set up for a female mourner were by definition services where she said Kaddish by herself Any objections concerning kol isha, tsniut [modesty], etc. would apply equally to the private or synagogue minyan (as they would to her saying birkhat hagomel). She could not say Kaddish in the synagogue because of the protocol then in effect in which the male mourners had a claim to the Kaddish.
 (13.) I am grateful to Dr. Eliach for sharing this material from her forthcoming book, The Shtetl, soon to be published by little Brown. Dr. Eliach's photo collection of the townspeople of Eisheshok is part of the permanent exhibition at the National Holocaust Museum in Washington, DC.
(14.) This practice found its way to America. Writing about an Orthodox synagogue in New Bedford, Massachusetts, in the early twentieth century, Herman Eliot Snyder (the American Synagogue World of Yesterday, 1901-1925," American Jewish Archives 42:1 (Spring/ Summer 1990), p. 72) notes: "Despite this strict separation of the men and women, a young girl, perhaps sixteen years old, would enter the men's section to recite the Kaddish for a parent. No one ever made protest or even a comment."
(15.) Rabbi Yosef Eliyahu Henkin, Sefer Teshuvot Ibra, vol. 2 (New York: Ezrat Torah, 1989), "Amirat Kaddish al yedei haBat," no. 4 (2), p. 6.
(16.) Ibid., no. 4 (1), pp. 3-5. (This is a reprint of his article by the same name that appeared in Hapardes, 38:6, pp. 5-6.) Rabbi Henkin's student and grandson, Rabbi Yehuda Herzi Henkin, published an extensive discussion and explanation of that decision in his, "Amirat kaddish al yedei isha vetsiruf laminyan me-ezrat nashim," Hadarom no. 54, Sivan 5745 [1985], pp. 34-48, reprinted in his Responsa Benei Banim, vol. 2, 1992, no. 6, pp. 23-30.
(17.) Rabbi Ben-Zion Uriel, Responsa Mishpatei Uziel, Tanina vol. 1, no. 13, pp. 37-38.
(18.) Frimer, "Women and Minyan."
(19.) Rabbi Hayim Hirschenson, Malki baKodesh (Hoboken, NJ, 5681 [1921]), vol. 2, p. 201.
(20.) Halevi, Aseh Lekha Rav.
(21.) Rabbi Shlomo Halevi Wahrman, She'erit Yosef Vol. 11 (New York: Balsham, 1981), p. 299f.
(22.) Rabbi Yisrael Meir Lau, Yahel Yisrael (Jerusalem, 5752 [1992]), vol. 2, no. 90, p. 479.
(23.) Rabbi Aaron Soloveichik, Od Yisrael Yosef Beni Hai (Yeshivas Brisk, 1993), no. 32, p. 100.
(24.) Rabbi Aaron Felder. Yesodei Semahot, part I (New York: Balsham, 1974), section 4.1, p. 50, emphasis added.
(25.) Ibid., p. 123, n. 1.
(26.) Rabbi Yekutiel Grenwald, Kol Bo Al Avelut, Vol. 1 (New York: Feldheim, 1965), p. 375.
Joel B. Wolowelsky "Women and Kaddish". Judaism. . FindArticles.com. 29 Dec. 2008. http://findarticles.com/p/articles/mi_m0411/is_n3_v44/ai_17422962

Women, Birth, and Death in Jewish Law and Practice

 By Rochelle L. Millen

Sources:
CHAVVOT YAIR
Rabbi Yair Chaim ben Moses Samson Bachrach was born in Leipzig, Germany, in 1638 and studied in various yeshivot in Germany. He had a hard life in the rabbinate, and served in various rabbinic positions in Germany. His famous responsa, Chavvot Yair, evidence his outstanding rabbinic scholarship and general knowledge, as well as his proficiency in Kabbalah. He died in 1702.
TORAH LISHEMA
Rabbi Joseph Chaim ben Elijah al-Chakam was born in Baghdad, ca. 1835, and studied under Rabbi Abdallah Someich. Al-Chakam never served as official rabbi of Baghdad, although he was a popular preacher, and his sermons were attended by thousands of people. Al-Chakam wrote many works, about both halachah and Kabbalah. One of these books, Ben Ish Chai, a brief summary of practical halachah (comparable to the Kitzur Shulchan Aruch popular among Ashkenazic Jews), remains very popular among Sephardic Jews to this day. Rabbi Joseph Chaim also edited the text of the Sephardic prayer book, in which he included kabbalistic elements. His responsa include answers to queries from Baghdad, Iraq, and all over the Far East - India, Singapore, Ceylon, Kurdistan, and elsewhere. Accordingly, valuable historical and sociological information about these communities can be gleaned from his responsa. Rabbi Joseph Chaim visited Israel, where he was received with great honor by the local rabbis. He died in 1909.
TZITZ ELIEZER
Rabbi Eliezer Yehuda Waldenberg was born in 1916 in Jerusalem. He studied in Yeshivat Etz Chaim and then in Yeshivat Chevron. At an early age he already stood out for his talent and his diligence. In 1935, before he turned 19, he already published a volume of his own original Talmud insights entitled Dvar Eliezer. Later he served as head of Yeshivat Sha'arei Zion. In 1945 he began to publish his volumes of responsa entitled Tzitz Eliezer, which became quite famous. His responsa deal with all aspects of Jewish Law, but most prominent are his responsa dealing with medical problems and new technologies. He especially dealt with these issues as a result of his becoming the Rabbi of Sha'arei Zedek Medical Center in Jerusalem. R. Waldenberg was a dayyan and head the of a Rabbinical Court in Jerusalem, eventually becoming a judge on the Supreme Rabbincal Court in Jerusalem was considered an expert in the laws of divorce. After the establishment of the State of Israel, he authored a volume named Hilkhot Medinah ("Laws of State", Jerusalem 1952-55), in which he dealt with all aspects of Jewish Law concerning the management of a modern Jewish state. He passed away in the autumn of 2006 (5767), leaving 22 volumes of his responsa, Tzitz Eliezer (the last volume having been published in 1998). All of these volumes are in the data banks of the Respona Project.
Prayer for the dead? Yes, Kaddish is a prayer that helps those who have left this world, but the words have no reference to the dead. All that is mentioned is the greatness of G-d. Read them for yourself:
  • Kallah Rabuta, ch. 2
  • Tana D'vei Eliyahu Zuta, ch. 17
  • Midrash on the Asseres Hadibros
  • Midrash Ruth Hane'elam
  • Zohar Ruth Hachadash
  • Zohar Chadash, Parshas Lech Lecha (according to the "Ohr Zarua")
  • Zohar, Parshas Achrei Mos (according to the "Beit Yosef")
It can also be found in the following secondary sources:
  • Rabbeinu Bachaye, Parshas Shoftim
  • Menorat Hamaor - ner aleph, clal aleph, chelek bet, perek aleph
  • The Kolbo
  • The Beit Yosef
  • The Darkei Moshe
The practice of reciting the mourner's Kaddish seems to have begun in the years just after the Crusades, when a superabundance of mourners led to the tradition of linking personal grief with the collective grief of the Jewish people.

But the medieval rabbis claimed that the Kaddish originated much earlier. The founding myth of the Kaddish is the medieval story of Rabbi Akiva found in Mahzor Vitry (a source for early prayer texts and customs). Walking in a cemetery, he meets a naked man, carrying wood on his head and apparently alive. Stopping him, Akiva asks why he does such onerous work and just who he is. The man replies that he is dead, and that in life he had been a tax collector who favored the rich and killed the poor. Akiva asks whether his "superiors" have told him how he might relieve his condition. The unfortunate man, "black as coal," says there is probably no relief for him, but that he has heard that if he had a son and his son were to stand before the congregation and recite "Bless the Lord who is blessed!" and the congregation were to answer amen, and the son were also to say "May the Great Name be blessed" (a sentence from the Kaddish) "they would release him from his punishment." Unfortunately, the man never had a son, although he did leave his wife pregnant when he died. But even if she gave birth to a boy, who would teach Torah to the son of a friendless man?

At this point Akiva volunteered to discover whether the man had indeed produced a son, so that he himself might teach the son Torah and enable him to lead the congregation in prayers. He discovered the son and circumcised him, but the boy was a miscreant like his parents and refused to learn Torah. In distress, Akiva fasted for 40 days; and God responded by opening the boy's heart to Torah and enabling him to recite "Bless the Lord who is blessed!" to a congregation that responded "May the Great Name be blessed!"

"At that moment," Mahzor Vitry continues, "the man was released from his punishment [and] came to Rabbi Akiva in a dream, and said: "May it be the will of the Lord that your soul find delight in the Garden of Eden, for you have saved me from the sentence of Gehenna (loosely equivalent to 'Hell')."