פרשת וישלח התשפ״ב

 פרשת וישלח התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

Ziva and David Katz 

are honoured to sponsor Rabbi Ari Kahn’s Shiur 

on Thurs Nov 18, the 14th of Kislev 

In memory of Ziva’s father Henry Feld

 

1.    בראשית (פרשת וישלח) פרק לב פסוק ז - יג

(ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ: (ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה: (י) וַיֹּאמֶר֘ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה֞' הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ: (יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים: (יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב:

2.    בראשית (פרשת וישלח) פרק לג פסוק יח - כ

(יח) וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר: (יט) וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: (כ) וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ס

3.    בראשית (פרשת וישלח) פרק לד

(א) וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ: (ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ: (ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה: (ה) וְיַעֲ֣קֹב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם: (ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ: (ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה: (ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (ט) וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם: (י) וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ: (יא) וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן: (יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה: (יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: (יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ: (טו) אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד: (יז) וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ: (יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר: (יט) וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו: (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר: (כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם: (כב) אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים: (כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ: (כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ: (כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (כו) וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: (כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: (כח) אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: (כט) וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת: (ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי: (לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ: 

4.    בראשית (פרשת וישלח) פרק לה פסוק א

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ:

5.    מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן יט

ד"א לראות בבנות הארץ, כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל התחילו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כחן ויקחו שני בני יעקב וגו' [איש חרבו וגו' ויהרגו כל זכר] (בראשית לד כה), מראין עושרן ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות (שם /בראשית/ לג יז), התחיל פותח אטלין, ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות. וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, הרשעים רואים, וירא המן (אסתר ג ה), וירא עשו (בראשית כח ו), וירא אותה שכם בן חמור (שם /בראשית/ לד ב), אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות (תהלים סט כד). ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ומאיזו חטייא בא עליה הערל, כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו יד), אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו היתה דינה עמו, כיון שבאו המלאכים ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו (בראשית לב ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה, א"ל הקדוש ברוך הוא חסכתה אותה ממנו חייך לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב למס מרעהו חסד, אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו, כשנטלה איוב לא גיירה אותו, לפיכך חסכתה אותה הרי בן מאירה בא כנגדה, וירא אותה שכם בן חמור.

6.    רש"י בראשית (פרשת וישלח) פרק לב פסוק כג

(כג) ואת אחד עשר ילדיו - ודינה היכן היתה,^ז נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו,^ח ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו^ט שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:

7.    רש"י בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

במרמה - בחכמה:

אשר טמא - הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם:

8.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כז פסוק לה

וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ:

9.    רש"י בראשית (פרשת תולדות) פרק כז פסוק לה

במרמה -^נ בחכמה:

10.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

יג) ויענו בני יעקב וגו' במרמה. כשם שלקח יעקב הברכה במרמה והיא חכמה, כך ויענו בני יעקב במרמה, ושמא תאמר ברמיה, ת"ל אשר טמא את דינה אחותם, כדין וכשורה עשו:

שכל טוב (בובר) בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

ויענו בני יעקב. זה שמעון ולוי, אלא כאן סתמו, ובא כתוב אחר ופירשו, ולמה קפצו לדבר לפני אביהן. שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר: במרמה. זש"ה בסדם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), וכתיב ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (בראשית לד ל), וכל כך למה: אשר טמא את דינה אחותם. כדדרשנו:

11.מדרש הגדול בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

ויענו בני יעקב וג' במרמה. הם אמרו במרמה ורוח הקדש אומרת אשר טמא את דינה אחתם.

תרגום אונקלוס בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

ואתיבו בני יעקב ית שכם וית חמור אבוהי בחכמא ומלילו דסאיב ית דינא אחתהון:

12.רד"ק בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

ויענו בני יעקב - אבל הוא לא דבר במרמה אף על פי שחטא לו לא דבר מרמה בשפתיו והניח הדבר לבניו, והם ענו להם במרמה. ובעבור שטמא את דינה אחותם לא חשבו זה לעון אם ירמאו אותו בדבריהם:

13.רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

ויענו בני יעקב וג'. היו מקדימים בתשובה שכם לחמור לפי שהוא (היה) המתאוה לנפשו והחוטה נגדם ואשר כיונו להנקם ממנו:

ומאמרו במרמה בטעם... לפי שהמרמה אינה ממדותיהם ולא הורו לעצמם היתר (להשתמש) בה אלא נגד מי שקדם ברוע פעלו נגדם על דרך מה שאמר דוד ע"ה עם נבר תתברר וג':

14.רמב"ן בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה - הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל:

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם:

והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר:

ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם:…

15.אמת ליעקב בראשית (פרשת וישלח) פרק לד פסוק יג

(יג) ויענו בני יעקב גו' במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם²⁰.

בסיפור התורה בענין מעשה דינה ושכם בן חמור ישנם כמה תמיהות שעלינו לעמוד עליהן:

א) בפסוק ה' כתוב: ויעקב שמע כי טמא שכם את דינה בתו ובניו היו עם מקנהו בשדה והחריש יעקב עד באם. מדוע המתין יעקב לשובם של בניו מן השדה, וכי לא היה הוא יכול לענות לחמור ושכם בנו?

ב) מה פירוש הפסוק שלפנינו: "אשר טמא את דינה אחותם", וכי לא היה מספיק אילולא היה הכתוב אומר "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו"? מה מדגיש הכתוב באומרו "אשר טמא את דינה אחותם"?

ג) בסוף הסיפור, לאחר שהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, כעס יעקב על שמעון ולוי: עכרתם אותי להבאישני וגו'. בפסוק ל"א מבואר ששמעון ולוי ענו ליעקב: הכזונה יעשה את אחותינו, ולא מצינו שיעקב יענה להם, וכנראה שהסכים עם טענתם. האומנם?

ד) כשבני יעקב יעצו לאנשי שכם להמול כאשר הם נמולים, יעקב בודאי הבין שאין זה אלא במרמה, שהרי ברור היה לו שבניו לא יתחתנו עם אנשי שכם, ובהכרח שאין כוונתם אלא לרמות אותם. לפי זה יש להבין, מדוע המתין יעקב לנזוף על שמעון ולוי עד לאחר שהרגו את אנשי שכם, מדוע לא מיחה בהם קודם המעשה?

כדי להבין את הנהגתו של יעקב במאורע זה, עלינו מקודם להכיר ולהבחין שישנם סוגי ואופני הנהגה שונים, ושזה תלוי במציאות המצב אשר בו נמצא האדם. ההנהגה הפשוטה והישרה, בלי שום עיקול ופיתול, אפשר לכנותה בשם "מחשבה ראשונה". במצבים רגילים בודאי על האדם לנקוט בדרך זו ולא לזוז ממנה. אבל לפעמים נמצא אדם במצב בו לא תועיל התנהגות כזו, ולמשל בזמן שהוא עסוק בהתמודדות והתנצחות עם אדם ערמומי או נוכל, אז מוכרח גם הוא להתנהג באופן ערמומי. התנהגות מעין זה אפשר לכנות בשם "מחשבה שניה".

דוגמא להתנהגות באופן "מחשבה שניה" מצינו בהנהגת ה' עם בני ישראל כשיצאו ממצרים והיו בדרך לים סוף. "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה" [שמות י"ג פי"ז]. הרמב"ם²¹ מסביר שה' הנהיג את בני ישראל "בערמה", לא בחכמה אלא בערמה. "המחשבה הראשונה" אמרה שה' צריך להנהיג את בני ישראל בדרך הקצרה ביותר ממצרים לארץ ישראל. אלא שבתקופה ההיא עדיין היתה חסרה לבני ישראל מדרגת האמונה השלמה הנצרכת כדי לכבוש את ארץ ישראל; לא היה להם בהירות המחשבה בנושא זה ולא בטחו בה' לגמרי. ומכיון שמחשבתם בענין ארץ ישראל בעת ההיא לא היתה שלמה, לכן לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, אלא סיבב אותם ועיקל דרכם עד שנתבהרה ונתגבשה אצלם האמונה והמחשבה ללכת לארץ ישראל ולא לפחד מן הז' אומות. הנהגה כזו נקראת הנהגה ב"ערמה", מחשבה שניה.

כששכם וחמור אביו באו ליעקב כדי לישא וליתן עמו על נתינתה של דינה לידיהם ולאיחוד בין שני העמים, ידע יעקב שעם אנשים מסוגם של שכם וחמור אי אפשר להתנהג באופן "מחשבה ראשונה". אילו היה מאיים עליהם ודורש בתקיפות שישחררו את דינה תיכף ומיד, לא היה מצליח בכלל. לא כך מנהלים משא ומתן עם אנשים מסוגם של שכם וחמור. כאן לא היתה האפשרות אלא לנהוג אתם "במרמה", מחשבה שניה. אבל יעקב, בתור הנציג הנעלה של "תורת האמת" בעולם, תתן אמת ליעקב, לא היה יכול להרשות לעצמו לחרוג מגדרו ולהתנהג עם שכם וחמור בערמה. בשביל יעקב היתה התנהגות מעין זו סטיה חדה מכל שדרש ולימד את בני דורו, ולכן חשש יעקב למעין "חילול השם" ולא היה לו שום ברירה אלא להחריש. אמנם לבניו היה יעקב יכול למסור הנהגה מעין זו, כי לפעמים באמת צריך האדם להתנהג באופן מחשבה שניה, וכמאמר הנביא [ש"ב כ"ב פכ"ז] עם עקש תתפל, ורק לעצמו חשש מפני חילול השם שיכול לצמוח מזה. ולפיכך, כאשר ראה יעקב שאינו יכול לענות כלום לשכם וחמור, לא מחשבה ראשונה ולא מחשבה שניה, לכן החריש יעקב עד כשחזרו בניו מן השדה. [וע"ע מש"כ לעיל בפרשת חיי שרה כ"ד פ"נ].

ואמנם כוונת יעקב ומחשבתו היתה [כאשר הסביר הרמב"ן] שעל ידי המילה יחלישו בני יעקב את אנשי שכם עד כדי כך שהם יוכלו ליכנס לביתו של שכם ולקחת את דינה ולצאת מן העיר. פעולה יותר גדולה מזו, כלומר החרבת כל העיר, לא העלה יעקב כלל על דעתו. ולכן כאשר שמעון ולוי לקחו איש חרבו והרגו את כל אנשי העיר, היה יעקב מופתע ומוחרד מפעולתם, ולכן כעס עליהם והוכיח אותם כהוגן: "עכרתם אותי". שיטתו היתה, דאף שלפי המצב היה מותר להם להתנהג באופן ערמומי, אבל בשום אופן לא הותר להם להתנהג באלימות ובתקיפות כזו, כי כל דרכו ומהלכו בהפצת תורת ה' בעולם נוסדה על האמת והנועם, ופעולה שקרית וערמומית כזו שעשו שמעון ולוי היתה מאוסה בעיניו וזרה לטעמו.

תשובתם של שמעון ולוי: הכזונה יעשה את אחותינו, נראית כמו שהניחה את דעתו של יעקב. אין הוא עונה כלום על דבריהם. אבל האמת היא שיעקב כן ענה להם, אבל לא עכשיו אלא הרבה שנים לאחר מכן, כשהגיעה שעתו של יעקב להפטר מהעולם וקרא לכל בניו לברך אותם, אמר לשמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם" [מ"ט פ"ה], ולא רק זה אלא שהענישם: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". לפי פשוטו העונש הוא מדה כנגד מדה עם החטא, כלומר, שראויים אלו שיפרדו ולא יהיו ביחד כדי שלא יוכלו להנקם ולעשות רעה, וכן פירשו שם הפשטנים. אבל רש"י שם מבאר שיעקב אמר לשמעון ולוי שהם יהיו הסופרים והמלמדי תינוקות שילכו מעיר לעיר לתקן את התשמישי קדושה וללמד את בני ישראל תורה. זה לכאורה טעון ביאור, מדוע הופקד עתידו של החינוך היהודי ושמירת צביונו של העם דוקא בידי שמעון ולוי? מה המדה כנגד מדה בזה?

כנראה שיעקב ראה שהם, יותר משאר אחיהם, מתאימים למשרה רמה זו. מתשובתם שענו לו "הכזונה יעשה את אחותינו" הבחין יעקב שהם מסרו את כל מהותם למשימה העליונה של הצלת כבוד אחותם. גם שאר האחים היו עדים לצערה ולכאבה של דינה אחותם וגמלו בדעתם לעזור לה, אבל רק שמעון ולוי הרגישו את צערה וכאבה כאילו זה הצער והכאב של עצמם. הזעקה שנמלטה מפיהם: "הכזונה יעשה את אחותינו" הבהירה ליעקב שפעולתם נבעה מתוך כאב פנימי והשתתפות אמיתית בצער הזולת, וזה המריץ אותם לקנאות בוערת ובלתי מתפשרת, עד כדי כך שלא מצאו מנוח לנפשם אלא אם כן יהרסו את כל העיר. רק אנשים מסוג כזה, המרגישים כאב הזולת כאילו הוא כאב עצמם, רק אלו יקחו את מטה הנדנודים בידם וימסרו נפשם ומאודם כדי לנדוד מעיר לעיר להפיץ את תורת ה' בעולם ולחנך את ילדי ישראל. משימה קדושה כזו אינה מתבצעת כהוגן אלא על ידי אלו העושים יותר מחובתם וממשימתם, אלו שקנאת ה' בוערת בלבבם, ולכן הפקיד יעקב עליהם את התפקיד הזה. ונמצא שכוונת יעקב בזה לא היתה להענישם, אלא כוונתו היה למצוא בעדם את עתידם המתאים להם לפי כוחותם ומרצם, ודו"ק בזה²².

16.בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק ה - ט

(ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: (ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ: (ז) וַיֵּרָ֤א ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו: (ח) וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ': (ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: פ

17.תלמוד בבלי סנהדרין קב.

(מ"א יב) "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּאוּ כָל יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ" - - תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי, מָקוֹם מְזֻמָּן לְפֻרְעָנוּת - בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. (שם יא) "וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָיִם" וְגוֹ'

The verse states: “And Rehoboam went to Shechem; for all Israel came to Shechem, to make him king” (I Kings 12:1). It was taught in the name of Rabbi Yosei: Shechem is a place ordained for calamity. In Shechem, they tormented and raped Dinah, in the outskirts of Shechem the brothers sold Joseph, in Shechem the kingdom of the house of David was divided.

18.מדרש תנחומא וישב - פרק ב

אָמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְגוֹ' וַיָּבֹא שְׁכֶמָה, מָקוֹם מְזֻמָּן לַפֻּרְעָנוּת. בִּשְׁכֶם עִנּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם (מלכים א יב, כה). וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, אֵין אִישׁ הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ט, כא). וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וְגוֹ', וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְגוֹ', מַיִם אֵין בּוֹ, נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָיוּ בוֹ. מֶה עָשָׂה רְאוּבֵן, הָלַךְ וְיָשַׁב בְּאֶחָד מִן הֶהָרִים לֵירֵד בַּלַּיְלָה לְהַעֲלוֹת אֶת יוֹסֵף, וְתִשְׁעָה אֶחָיו יוֹשְׁבִין בְּמָקוֹם אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד בְּעֵצָה אַחַת לַהֲמִיתוֹ.

And Jacob said to him: “Go now, see whether it is well with thy brethren … and he came to Shechem (ibid. 37:14).1 This place had previously been designated for punishment. Dinah was dishonored in Shechem, Joseph was sold in Shechem, and David’s kingdom was divided at Shechem: Jeroboam built Shechem in the hill country of Ephraim (I Kings 12:25).

19.רש"י בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק יד

ויבא שכמה - מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (דהי"ב י א) וילך רחבעם שכמה וגו':

20.רש"י בראשית (פרשת מקץ) פרק מג פסוק יד

אל שדי - שֶׁדַּי בִּנְתִינַת רַחֲמָיו וּכְדַי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי, יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתַי, שֶׁלֹּא שָׁקַטְתִּי מִנְּעוּרַי, צָרַת לָבָן, צָרַת עֵשָׂו, צָרַת רָחֵל, צָרַת דִּינָה, צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן, צָרַת בִּנְיָמִין:

21.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.

 

---

²⁰ . עובד וסודר מחדש מפי השמועה. כשביאר רבינו ענין זה אמר שדבריו כאן הם בדרך "פשט", והוסיף שהכלל של "אין משיבין על הדרוש" אינו משום פחיתותו של הדרוש כלפי הפשט, אלא שהפשט סובב על ביאור הפסוק עצמו ולכן אפשר להשיב עליו, אמנם כוונת הדורש אינה אלא להביע איזה רעיון מקורי או חידוש מדעתו ורק שהוא מסמיכו לפסוק זה, ואם תפריכו מפסוק זה יסמיך הרעיון לפסוק אחר ולכן לא שייך להשיבו, ואדרבה - עיקר הרעיון או החידוש הוא כמו ה"יראה לי" שכתבו הראשונים שאי אפשר לחלוק על זה מכיון שהוא נובע מכח הדעת תורה של המחדש ולא מכח ראיות מגוף המקרא, ודו"ק בזה.

²¹ . מורה נבוכים [ח"ג פרק ל"ב]: כשתתבונן בפעולות האלקיות כו' יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו כו' ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצות ופעולות עצומות כו' והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה, ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה כו' שמע תשובתי כו' והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה והוא אמרו ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כו' וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה וכו', ועיי"ש עוד באורך.

²² . ועיין להלן בפרשת ויחי [מ"ט פ"ז] שביאר רבינו שרק לוי הצליח במשימתו זו ולא שמעון, ועיי"ש מה שכתב בביאור הדברים.