פרשת מטות התשפ״ב

 פרשת מטות התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                                                         ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק א - יח  

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣םלֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן: (ד) אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא: (ה) וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא: (ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ: (ז) וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (ח) וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־ חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ:

2.    בכור שור במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

… לכך באו על המדינים ולא על המואבים, כי המואבים עדיין לא נתמלא סאתם ולא בא קיצם כאשר ניבא עליהם בלעם "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב". ועוד שמשה עמד עם המדינים ויתרו נתחבר אליהם ולא נשאו להם פנים. ועוד כי מואב מדאגה עשו כי היו יריאים מפני שהיו חושבים ישראל כי ארצם ארץ רפאים ושמא יבאו עליהם.

3.    רמב"ן במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

וישלח אתם משה אלף למטה - לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין ^{(פסוק ג)} וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה, קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר, גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו ^{(ויקרא כ טו)}. וכיון שראה שהעם חפץ לשלול, מחל על הטף בנשים ועל השלל. ויתכן עוד שנאמר, כי משה נצטוה צרור את המדינים ^{(לעיל כה יז)} ונקום נקמת בני ישראל ^{(לפנינו פסוק ב)}, ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם, והש"י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם. ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה: והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום. ושנינו בספרי ^{(מטות מג)} אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב. ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו, כי שאול אבד מלכותו על זה ^{(ש"א טו יא)}. אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין, ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם. ואפשר לפרש, שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי (תצור) [תקרב] אל עיר וגו' ^{(דברים כ י - יח)} כך עשינו בהם, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל ^{(פסוק טז)}, והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה:

4.    דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

וישלח אותם משה. הקדוש ברוך הוא אמר למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח אחרים אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאבגוד בהם שהם עשו לי טובת הנאה כדאמרי אינשי בירא דשתית מינה מיא לא תשדי ביה עפרא. וי"א שאין זה מדין שנתגדל בו משה שזו בצד מואב ועד עכשיו היא חרבה ולמה שלח פינחס דמי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור והוא הכה המדינית לפיכך יגמור מצותו:

5.    במדבר (פרשת בלק) פרק כה פסוק א - ט

(א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: (ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: (ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בְּיִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַה֖' נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ה֖' מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: (ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: (ח) וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: פ

6.    במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יד - יח

(יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֖ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי: (טו) וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: פ

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: (יח) כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר:

7.    במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק א - יח  

(יג) וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה: (טו) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה: (טז) הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּה֖' עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת הֽ': (יז) וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ: (יח) וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם:

8.    רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

בִּדְבַר בִּלְעָם - אָמַר לָהֶם אֲפִלּוּ אַתֶּם מַכְנִיסִים כָּל הֲמוֹנוֹת [הָאֻמּוֹת] שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם, שֶׁמָּא מְרֻבִּים אַתֶּם מִן הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. בּוֹאוּ וְאַשִּׁיאֲכֶם עֵצָה. אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק ^{(סנהדרין קו א)}וּבְסִפְרֵי: הֵן הֵנָּה - מַגִּיד שֶׁהָיוּ מַכִּירִין אוֹתָן. זוֹ הִיא שֶׁנִּכְשַׁל פְּלוֹנִי בָּהּ:

9.    חזקוני במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁל בִּלְעָם שֶׁאָמַר לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב לָמְדוּ לְהַחְטִיאָם:

10.אברבנאל פרשת מטות  1437-1508 

השאלה הא' באמרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא אמר מאת המואביים והכתוב אומר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה נתיחסה למדין בלבד הנקמה הזאת לא למואב:…והוא אמרו והכיתם אותם שהוא הודעת העתיד להיות. אמנם עתה במקום הזה צוה ית' להלחם במדינים ולהכותם בפעל וז"ש נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ואתה תראה שהמלחמה הזאת פעם יקראה הכתוב נקמת בני ישראל ופעם יקראה נקמת ה'. והיה זה לפי שהמדינים שתים רעות עשו עם בנותם לישראל האחת שהיו סבה שמתו מישראל כ"ד אלף איש. והשני שהסיחו אותם והביאום לעכו"ם בעבודת הפעור. והנה בבחינת המתים במגפה קראה הכתוב נקמת בני ישראל שנקמת העם היא ובבחינת העכו"ם שעבדו בעבורם קרא נקמת ה'כי עברו בריתו בסבתם. והנה אמר מאת המדינים ולא אמר מאת המואביים כי עם מה שביארתי ויזנו העם אל בנות מואב וכמה ראיות הבאתי לבאר שהרעה הזאת ממדין יצאה ולא ממואב ושבלק כאשר שמע שבלעם אמר כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו אך בלעם בשובו לארצו עבר בארץ מדין ושם יעץ את המדינים שלא יוכלו להסית את ישראל ולהורידם מקדושתם ומאהבת השם אותם כי אם באמצעות הנשים שהנה תהיינה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא והמדינים נתרצו בזה לעשותו ולכך נתעכב שם בלעם לסדר הדבר ולדעת מה יהיה בהם. ובעבור שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדיני' את בנותיהם לזנות שם עם ישראל ותתנכרנה כאלו היו מואביות שהיו באות אל המחנה למכור להם מזונות ושאר הדברים כי המואביים השלימו עם ישראל לא המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ושבאות לזבוח לבעל פעור כמנהגם ועל כן אמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב כי היה דעתם שהן היו מואביות עם היותן באמת מדיניות. ואפשר לומר עוד בזה שהזנות בתחלה היה בבנות מואב בעצם ואמת כמו שאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ושאז התעוררו בנות מדין לבא גם כן לזנות עם ישראל כדי להביאם לעכו"ם. כי בראותם שהם היו נמשכים אחר המואביות עצרו כח המדיניות לבא לפתותם ולהסיתם לעכו"ם. הנה אם כן עצת בלעם למדיניות היה והם הכשילו ישראל לעכו"ם והיו סבת מפלתם. ולכן היתה הנקמה על מדין כמו שאמר צרור את המדיני' והכיתם אותם כי צוררי' הם לכם בנכליהם. כי המדיניות היו אשר נכליות. ולכך נאמר כאן נקום נקמת בני ישראל מאת המדיני' כי מה שעשו המואביות היה זנות מתוקף היצר אבל המדיניות עשו מה שעשו להכשיל את ישראל לעכו"ם והותרה בזה השאלה הא'.

11.כלי יקר במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב 1540-1619 

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין. ... וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו אחת לשמים כי החטיאו את ישראל בעבודה זרה ובזנות. ואחת לישראל כי הפילו בעצתם עשרים וארבעה אלף מישראל. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול, כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו יתברך ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו אם כן יאמר נא ישראל כשם שמחל הקדוש ברוך הוא על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר. ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין על כן היו מוכרחים לעשות בלא איחור. ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא איחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי ה' יתברך כהוייתן:

...וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּמִדְיָן, בְּשַׂר שֶׁל מִדְיָן לְמַעְלָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד י) וְהִנֵּה מִצְרַיִם נוֹסֵעַ שֶׁדָּרְשׁוּ (דְּבָרִים רַבָּה א כב) עַל שָׂרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם, וּלְכָךְ נֶאֱמַר לָתֵת נִקְמַת ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה שֶׁלְּמַעְלָה וְלֹא לָאָדָם:

12.אלשיך על במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו  1507-1593 

פסוק ו - ח. אומרו לתת נקמת ה' במדין. מה זה היה, כי למעלה ייחס הנקמה אל ישראל באומרו נקם נקמת בני ישראל, ופה מייחס אותה אליו יתברך באומרו לתת נקמת ה' במדין…

(ב) אמנם הנה כתבנו למעלה, כי היו שני סוגי עונות, אחד על ידי בנות מואב ואחד על ידי בנות מדין. כי בנות מואב החטיאו את המון העם, אשר בשם עם יכונה, בזמה ובאלהיהן. אך בנות מדין לא שמו פניהן, רק להטעות גם את אשר בשם ישראל יכונה. ויתנכלו לבלתי הביא מאלהיהן רק את פעור. ויתעום כזביהם, באמור להם אל נבקש תכבדו מכובדים את הפסילים, רק לפעור עצמיכם ולהסיב את רגלכם להריק חוראכם ושיניכם על פניהם עד בלי די. ובדבר הזה גם אשר בשם ישראל יכנו טעו. באומרם מה לי עוד לעבודה זרה הזאת, כי אם מלא פניה קלון צואה בלי מקום. ועל זה בבנות מואב אמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם וישתחוו לאלהיהן ^{(במדבר כה א)}, שהזכיר עם והזכיר אלהיהן סתם. רק אחרי כן הוא אומר ויצמד ישראל לבעל פעור. כי הנקראים ישראל לא טעו רק בפעור. והוא על ידי מדין, כאומרו צרור את המדינים כו' כי צוררים הם לכם על דבר פעור ^{(במדבר כה יז)}. וכן בפסוק שלפנינו, הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור ^{(במדבר לא טז)}. כי לנקראים ישראל היה ענין המדינים על דבר פעור, כמפורש למעלה כל זה בארוכה. והוא יתברך לא קנא קנאה גדולה רק על החטיא את הכשרים. כי על כן כאשר ויצמד ישראל לבעל פעור, מיד ויחר אף ה' בישראל. ולהיות דבר זה ביחוד במדין, על כן מאז צוה צרור את המדינים כו'. וזה אומרו פה נקם נקמת בני ישראל, כלומר ולא נקמת הנקרא עם. ועל כן הוא מאת המדינים, ולא את מואב כמדובר. והוא ענין הן הנה היו לבני ישראל כמפורש בפסוק ההוא למעלה:…ונבא אל הענין. והוא, כי שתים רעות אלו גמלונו המדינים. אחת, נוגעת אל הנפש, שהחטיאו את ישראל במה ששנא ה', היא זמה. וגם על הנוגע יותר אליו יתברך להעבידם עבודה זרה. ובזה נגעו בכבוד ה', שהעבירום על דתו יתברך, וטמאו את נפשות בני ישראל אשר הם חלק אלוה ממעל. שנית, גרמו מות גויותיהם באבדן עשרים וארבעה אלף שמתו במגפה. ולולי פנחס היה מכלה הוא יתברך את כלם. והנה אין ספק כי כל אחת משתי בחינות אלו, הלוחם על מדין מלחמת מצוה תקרא. כי גם על גורם מיתת ישראל מצר כביכול לאביהם שבשמים, כי בכל צרתם לו צר. ואומר (ירמיהו ח כג) מי יתן ראשי כו' ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי:...

נוסף על זה היה פתחון פה למדינים לומר, אם אחרי סילוקו היה נעשה הדבר, לאמר, אם היה משה קיים לא היה מתאכזר נגד המדינים. כאשר לא קנא על כזבי בת צור מחמת קורבה. והיה צד לזות שפתים. ואם קטן הדבר, לגבי משה לאו מלתא זוטרתי היא, על כן אמר אלהים נקום וכו' אחר תאסף וכו', כמדובר: והנה אל נקמות ה', ראה והנה שתי נקמות הן הראויות להנקם מהמדינים. א. על דבר כבוד אלהים, שהתנכלו להעביר את ישראל על דתו יתברך באשר שנא, בזמה ועבודת אלילים. ולטמא נפשות בני ישראל אשר המה חלק אלוה ממעל. ב. נקמת מות עשרים וארבעה אלף המתים מישראל במגפה, בנכליהם אשר נכלו להם. ועל שתי הנקמות אמר נקום נקמת. ...

פסוק טז - (יד) על כן ויקצוף משה על פקודי החיל שעל פיהם נעשה כל דבר. (טו) ויאמר וכו' (טז) הן הנה היו לבני ישראל וכו' למסר מעל בה'. והוא מה שכתבנו למעלה, כי בנות מואב לא חשו להחטיא את שלומי אמוני ישראל, כי פסילי אלהיהן לא היו פעור. ועל כן לא טעו אחריהם כי אם הנקראים בשם עם, כאומרו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן וכו'. אך בנות מדין התנכלו להביא את פעור, ויחטיאו את אשר בשם ישראל יכונה. כי נבזה בעיניהם נמאס דרך עבודתו, ועברו ונענשו. כמאמר הכתוב ויצמד ישראל לבעל פעור, ואז ויחר אף ה' בישראל וימותו ארבעה ועשרים אלף איש. ועל זה צוה הוא יתברך ואמר צרור את המדינים, כלומר כי אשמתם גדולה משל מואב, כי אלה עשו תחבולה ללכוד את הכשרים. וזהו בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי התנכלות היה על דבר פעור כי נכריה עבודתו. וזה היה לכם עיקר ישראל ולא לנקראים בשם עם. וזה מאמר הכתוב הן הנה היו, כלומר ולא בנות מואב, היו לבני ישראל. כי בנות מואב החטיאו את העם, אך אלה היו לבני ישראל, במה שהיה על דבר פעור: והנה הסכלתם בעשות עיקר מגרמת מות בני ישראל, ולא מהנוגע אל כבוד השם יתברך שהסיבו למעול בו יתברך בעבודה זרה. שאילו עשיתם עיקר מבחינה זו, לא הקלתם בדבר להשאיר הנקבות כאשר כתבנו. אך לא טוב הדבר, כי אם מה שראוי לעשות עיקר בעצם וראשונה, הוא על דבר כבוד שמו יתברך. שהוא אשר כוונו למסר מעל בה', שמסרו לישראל מה שמעלו בו בה'. ואחרי כן אגב בחינה זו, הוא בחינת מה שותהי המגפה בעדת ה' שהוא הנוגע אל ישראל: עוד כוון באומרו ותהי המגפה בעדת ה', לומר, כי גם בחינה זו מהנוגע אל בני ישראל גם היא נוגעת אל כבוד ה'. כי הלא היו עדת ה', צדיקים, ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ובכל צרתם לו צר. כלומר, כי גם אם לא השגיחו רק על בחינה זו, גם היא נוגעת אל כבודו יתברך להחמיר בה לבלתי החיות כל נקבה. ובזה גם אפשר יהיה שיעור הכתוב היה לכם להביט אל בחינת מסירת מעל בה'. ואפילו יהיה שלא הבטתם רק על הנוגע לישראל, גם היא לא היה לכם לכוין על מות עדתכם, רק על מה שהיא נוגעת אל ה'. כי ותהי המגפה בעדת ה' כמדובר:

13.במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק מא

(מא) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם: ^{פרק כג פסוק א - ג} (א) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים: (ב) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: (ג) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה ה֙' לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי:

14.במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק ט - י

(ט) כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב: (י) מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ:

15.במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק כז - ל

(כז) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם: (כח) וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: (כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם: (ל) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

16.במדבר (פרשת בלק) פרק כד 

(ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים…(ה) מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: (ו) כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע ה֔' כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם: (ז) יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ: (ח) אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ: (ט) כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר:

17.כתר יונתן במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו ויראה אֶת יִשְׂרָאֵל חוֹנִים לְשִׁבְטֵיהֶם בְּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹתֵיהֶם וְלֹא הָיוּ פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד פִּתְחֵי חַבְרֵיהֶם וְתִשָּׁרֶה עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה מִן לִפְנֵי יְיָ:

18.רש"י במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו - רָאָה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָן מְעֹרָבִין, רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מִכַּוְנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה, שֶׁלֹּא יָצִיץ לְתוֹךְ אֹהֶל חֲבֵרוֹ: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים - עָלָה בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם:

19.רבינו מיוחס במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

שוכן לשבטיו. ראה כל ישראל ביחד כדרך שהיו השבטי' חונים בדגלים, וכיון שהסכים לברכם שרתה עליו רוח הקודש והיה מתנבא כל אלו העתידו', אבל עד עכשיו דבר אחד היה נותן בפיו ולא היה יכול לומ' יותר ממנו.

20.רבינו בחיי במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו. ראה דגלים מסודרים, ושאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדי שלא יהא היזק ראיה זה לזה, מיד אמר: "מה טובו אוהליך":

21.משנה מסכת סנהדרין פרק ז משנה ו

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְ(אֶחָד) הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה. ... הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ: