Vaera 5769 "Frogs"

Vaera 5769
Frogs

© Rabbi Ari Kahn 2009

God sends a message to Pharoh to release His people. The message is ridiculed and rejected. God then tells Moshe of the plan to strike Egypt with blood, and the plagues begin. While the transformation of water to blood should have been intimidating, when the magicians of Egypt manage to replicate this on a small scale (ironically bringing even more blood to Egypt), Pharoh is invigorated and once again refuses to comply. This sets the stage for the second plague.

ספר שמות פרק ז
(כו) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (כז) וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: (כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: (כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים: ספר שמות פרק ח (א) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם:
26. And God said to Moshe, ‘Go to Pharoh, and say to him, Thus said the Lord, Let my people go, that they may serve me. 27. And if you refuse to let them go, behold, I will plague all your borders with frogs; 28. And the river shall bring forth frogs abundantly, which shall go up and come into your house, and into your bed chamber, and upon your bed, and into the house of your servants, and upon your people, and into your ovens, and into your kneading troughs; 29. And the frogs shall come up both on you, and upon your people, and upon all your servants.  (Chapter 8) 1. And God said to Moshe, Say to Aharon, Stretch forth your hand with your rod over the streams, over the rivers, and over the ponds, and cause frogs to come up upon the land of Egypt.2. And Aharon stretched out his hand over the waters of Egypt; and the frog(s) came up, and covered the land of Egypt. (Sh’mot 7:26-8:2)

It is difficult to discern subtleties of language in translation, but there is an oddity which is striking in Hebrew: In the prologue to the plague, the amphibious creature is called tzfarde’im (frogs) in the plural, while in verse 2, when Aharon stretches out his hand, the text reads tzfarde’a (frog) in the singular.

Rashi offers two interpretations to reconcile the usage of both the singular and the plural. In the first interpretation, Rashi explains that both terms are accurate: In fact, only one frog emerged from the water (clearly an enormous frog, as it covered all of Egypt). This one frog was then hit repeatedly, but rather than dying of its wounds or beating a retreat, it multiplied or reproduced spontaneously, “streaming forth swarms and swarms of frogs”. Rashi admits that this is a Midrashic explanation, and then offers a second interpretation based on the straightforward, more literal meaning of the text. He theorizes that it is linguistically acceptable to use the singular form when referring to the plural of certain species of animals, as in the case of “fish” or “sheep” in English.[1] While this second explanation is rational and logical, it suffers from one major weakness: If the singular form of frog denotes the plural, why was the plural form used in the preceding verses? This problem seems to have been the reason Rashi offered the alternative, Midrashic interpretation as well.

The Midrashic source for Rashi’s interpretation is itself comprised of two opinions, but with a very important shift:

מדרש רבה שמות פרשה י פסקה ד
ותעל הצפרדע ותכס את וגו' תני ר"ע אומר צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים א"ל רבי אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו ויעשו כן החרטומים בלטיהם שהיו סבורין שהן מעשה שדים:
AND THE FROG(S) CAME UP, AND COVERED THE LAND OF EGYPT. Rabbi Akiva said: It was only one frog, but this bred so rapidly that it filled the land of Egypt. Rabbi Elazar Ben Azariah said to him: 'Akiva! What business have you with Haggadah? Leave homiletical interpretations and turn to Neg'aim and Ohalot! Indeed, there was one frog at first, but it croaked to the others and they came.’ (Midrash Rabba Sh’mot 10:4)

If we were expecting a debate between a rationalist and a metaphysician, we would be sorely disappointed, even though it sounded promising at first: Rabbi Akiva opines that there was but one frog, and via spontaneous reproduction, the frog spread throughout Egypt. When Rabbi Elazar ben Azarya chastises Rabbi Akiva, saying “What business have you with Haggadah?”, one would think that the object of his ire was Akiva’s fantastic interpretation. Indeed, the advice he gives Rabbi Akiva, to redirect his intellectual efforts to matters of clear-cut halachic inquiry, seems wholly understandable. But then, Rabbi Elazar offers his own approach, and it seems quite similar to that of Rabbi Akiva: there was one frog – but it called its friends in to help. It is very hard for us to see the superiority of this second approach, and why Akiva was encouraged to abandon this type of study. At first, we think we know where the argument between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya is going, but Rabbi Elazar’s final statement, the “bottom line” of his argument, casts the earlier rebuke in a new light, making what we thought was clear seem mystifying. In stark distinction to the two opinions cited by Rashi, here the distinction seems to be less a divergence between rationalism and metaphysics and more a matter of degrees. What, then, could the reason for Rabbi Elazar’s rebuke have been, given that his own analysis of the text is not radically different from the interpretation he rejects?

The Hassidic masters offer an overall view of the plagues that may help us to understand the argument between Rabbi Elazar and Rabbi Akiva, as well as giving us insight into the plague of frogs in general and to our grammatical query in particular.

Rebbi Kalonymus Kalman Epstein (1754-1823) (in his Maor Vashemesh) explains our particular problem in the context of his larger understanding of the plagues. According to the mystical tradition he received from his masters,[2] the purpose of the plagues was to establish the truth of God’s existence on Earth: Had God so desired, He could have simply and effortlessly removed the Israelites from Egypt. Apparently, there is great theological purpose to the plagues.

In this mystical tradition, the Ten Plagues are parallel to the ten kabbalistic Sefirot, in reverse sequence. The first plague, blood, was parallel to Malchut, Kingship: God is King of the Universe. The Egyptians believed that the Nile was the life force of Egypt, and the Nile was in turn created by Pharoh.[3] Therefore, turning their beloved Nile to blood was a direct attack on the beliefs and superstitions of the Egyptians, a means of making God’s mastery of the physical universe apparent.[4]

Following this line of thought, the next plague, frogs, would counter the next Sefira - Yesod. This is the spiritual power that connects the higher world with the lower world - heaven and earth. Rebbi Nachman of Breslov (1772 –1810), and Rebbi Kalonymus Kalman, both building upon a tradition found in the Tana D’beh Eliyahu and the writings of the Arizal[5] as transmitted by the Baal Shem Tov[6], note that the word frog, tzfarde’a, can have more than one meaning, especially when we de-construct it into its two elemental words.[7] The word tzfarde’a (frog) is a combination derived of tzipor (bird) and de’a (knowledge).[8] Thus, a “frog” is a “knowledgeable bird”, turning the tzefardea from an amphibian into a flying creature that could reach up to the heavens.[9]

Rebbi Nachman actually takes this same tradition in a slightly different direction. Birds possess two unique abilities: flight and song. While we have seen that the ability to fly is germane to the spiritual identification of this plague with the Sefira Yesod, connecting heaven and earth, Rebbi Nachman focuses on the bird’s other unique attribute – its ability to sing.[10] What may sound to some as the croaking of a frog may be perceived as the beautiful song of a bird. Indeed, the “beautiful singing” of the frog silenced the Psalmist, King David himself. The Midrash recounts that when David completed the Book of Psalms, he experienced momentary pride and asked God, “Is there anything in this world that sings songs as beautiful as these to You?” God brought forth a frog, to teach David that the song of the frog surpasses David’s Psalms.[11]

Aside from the Hassidic tradition, rabbinic sources have quite a lot to say about what might otherwise have been considered one of the lowliest of creatures. Apparently, its’ beautiful song is not the frog’s only claim to fame; according to rabbinic sources, the frogs of Egypt served as inspiration for others in the future who would face perilous situations with heroism and bravery.

When the Torah describes the plague of frogs, the scope of the infestation is very precisely detailed: “And the river shall bring forth frogs abundantly, which shall go up and come into your house, and into your bed chamber, and upon your bed, and into the house of your servants, and upon your people, and into your ovens, and into your kneading troughs.” Of all the points of infiltration, the oven is clearly not the most innocuous – from the perspective of the frog. Entering a hot oven can be unpleasant at least, excruciating and fatal at worst. Yet God commanded that the ovens be filled with frogs, and the frogs complied and entered the hot ovens, along with or instead of the kneaded dough:

מדרש רבה שמות פרשה י פסקה ב
ובתנוריך ובמשארותיך כשהיתה המצרית לשת את העיסה ומסקת את התנור באין הצפרדעים ויורדין לתוך העיסה ואוכלין את הבצק ויורדין לתוך התנור ומצננין אותו ונדבקות בפת שנא' ובתנוריך ובמשארותיך ואימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור הוי אומר בשעה שהוא מוסק מן הצפרדעים נשאו חנניה מישאל ועזריה ק"ו בעצמן וירדו לתוך כבשן האש …
AND INTO YOUR KNEADING-TROUGHS…Now when does the dough begin to cling to the oven? When one heats the oven. Hananiah, Mishael, and Azariah reasoned from the case of the frogs when they descended into the fiery furnace. (Midrash Rabbah Shmot 10:2)

Generations later, when faced with a situation of martyrdom, Hananiah, Mishael, and Azariah take their cue -- not from Avraham who was thrown into Nimrod’s furnace, but from the frogs who jumped into the hot ovens of Egypt because God said they must.

The author of this teaching is a man named Todos of Rome, who apparently was a leader of the community and was considered a great man by the scholars of the Talmud.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג/ב
איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה תא שמע עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה
The scholars asked: Was Todos of Rome a great man or a powerful man? — Come and hear: This too did Todos of Rome teach: What [reason] did Hananiah, Mishael and Azariah see that they delivered themselves, for the sanctification of the [Divine] Name, to the fiery furnace? They argued a minori to themselves: if frogs, which are not commanded concerning the sanctification of the [Divine] Name, yet it is written of them, ‘and they shall come up and go into your house . . . and into your ovens, and into your kneading troughs’: when are the kneading troughs to be found near the oven? When the oven is hot. We, who are commanded concerning the sanctification of the Name, how much the more so. (Talmud Bavli Pesachim 53b)

Todos explains the precedent set by the frogs: Though they were not halachically obligated to do so, they chose martyrdom to sanctify God’s name. It stands to reason, then, that those who are halachically obligated should do no less. In another source the matter is explained with sensitivity to nuance: The frogs had no ancestral merit upon which to rely for salvation, yet they nonetheless chose to endanger themselves; we, who rely on the merit of our forefathers, cannot but endanger ourselves likewise, with the hope that our ancestral merit will save us.[12]

The question of martyrdom is a very complex issue in Jewish law: When is the ultimate self-sacrifice an obligation, and when is it a subject of choice? This very issue is the enduring lesson of the frogs, who were not absolutely obligated to martyr themselves, yet nonetheless knowingly made the ultimate sacrifice.

Keeping this philosophical debate in mind, we now turn to another discussion between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar Ben Azarya. In a celebrated passage found in the Passover Haggada we find these two rabbis, along with several of the most important Jewish leaders of that age, having their Seder together:

ההגדה
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קרית שמע של שחרית
It once happened that Rabbi Eliezer, Rabbi Yehoshua, Rabbi Elazar ben Azarya, Rabbi Akiva and Rabbi Tarfon were reclining (during the Passover Seder) in Bnei Braq and they were engaged in the story of the Exodus through that entire night, until their students came and said, “Rabbis, it is time for the morning Shma”.

Why did these Rabbis abandon normative Jewish practice and eschew their obligations to educate their own children and families at their respective Seders, and instead spend this holy night with colleagues? This particular passage has been preserved only in the Passover Haggadah, the primary source lost. However, extant parallel sources are instructive. The Tosefta records a similar Seder:

תוספתא מסכת פסחים פרק י
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו [עסוקין בהלכות הפסח] כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש
It once happened that Raban Gamliel and the sages reclined (during the Passover Seder) in the home of Bitus the son of Zunin in Lod and they were involved in the study of the laws of the Pesach all night until the rooster crowed. They then knew it was time to go to the study hall. Tosefta Pesachim, Chapter 10

In this instance, a number of Torah scholars gather, this time in Lod. The only protagonist mentioned by name is Raban Gamliel, who was absent in the Haggadah version. This particular account shares certain elements with other Passover evenings celebrated in Lod, with some more familiar celebrants, as related in various other sources:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ/ב
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה
Rabbi Tarfon and the Elders were once reclining in the upper storey of Nithza's house, in Lod, when this question was raised before them: Is study greater, or practice? Rabbi Tarfon answered: Practice is greater. R. Akiva answered: Study is greater. Then they all answered and said: Study is greater, for study leads to action. Talmud Bavli Kiddushin 40b

Here, too, the location is Lod, but the particular venue is an attic. The question posed to this lofty forum sounds somewhat academic: What is more important, learning or action? Theory or reality? Again, why are the sages discussing this on Pesach night?[13] Why are they together and not with their families? Why are they sitting in an attic? This particular attic is known from another passage, where a major policy issue is discussed: When should martyrdom be undertaken?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד/א
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים
R. Yohanan said in the name of R. Simeon b. Yehozadak: By a majority vote, it was resolved in the attic of the house of Nithza in Lod that in every [other] law of the Torah, if a man is commanded: ‘Transgress and suffer not death’ he may transgress and not suffer death, excepting idolatry, incest, [which includes adultery] and murder. Sanhedrin 74a

It is the same attic, but now it is obvious that the question posed is a life and death question. When is a Jew obligated to give up his or her life? When is martyrdom a requirement? This question was discussed, debated and voted upon in an attic in Lod. Why not out in the open? Why was the debate and discourse not public, in the normal venues for Talmudic study? When we consider the time and place this discussion took place we begin to realize that this was not a question of theory, it was a question of practice. The ruthless Romans had imposed decree after decree. Eventually the very study of Torah was outlawed. “Where do we draw the line?”, the gathered Sages ask. When is a person obligated to fight? When is a person obligated to surrender? When is it permissible to knowingly put oneself in a situation that is undoubtedly dangerous? Tragically, in that generation, these questions became commonplace. The Rabbis had to discuss, debate and vote, but the discussion could not be public--not when a rebellion was either in the air or already underway.

Life had changed. Things had become complicated. Meetings were held in secret, and the decisions shared covertly. The Rabbis apparently looked for the best time to hold such discussions, and chose a window of holiness, a night that was blessed and empowered with the ability to safeguard Jews from peril. They chose the night that redemption – both past and future- is the main topic of discussion: Pesach. They, too, were discussing redemption, looking to the past redemption and taking cues for the future redemption.[14] Our Pesach tradition includes a call to empathy and identification: In each and every generation, the Jew is commanded to insert him or her self into the story of our national redemption, to attempt to visualize and thereby take part in the stages of slavery and freedom our forefathers experienced in Egypt. [15] When these Rabbis gathered together, they surely felt and understood that historic slavery and the archetypical liberation. Even more pointedly, they dealt with the pain of their own current affliction, and undoubtedly tried to envision, to sense, even to hasten the future redemption. Unfortunately, the path to future redemption was paved with resistance and martyrdom. And so, while it would have been nice to enjoy a pleasant holiday feast with family, the future of the nation hinged upon the life and death decisions reached that holy night in the attic in Lod.

When discussing martyrdom, the rabbis concluded that there are times when one is required to give one’s life. The proof-text invariably brought for this ruling is the verse which commands us to love God with all our soul:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד/א
דתניא רבי אליעזר אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך
For it has been taught, R. Eliezer said: And you shall love the Lord your God with all your heart and with all your soul, and with all your resources. Since ‘with all your soul’ is stated, why is ‘with all your resources’ stated? Or if ‘with all your resources’ be written, why also write ‘with all your soul’? For the man to whom life is more precious than wealth, ‘with all your soul’ is written; while he to whom wealth is more precious than life is bidden, ‘with all your resources’ [i.e., substance]. Sanhedrin 74a

This verse is found in the prayer called Shma. Perhaps, in the story transmitted in our Pesach Haggadah, this is the meaning of the passage “until the students came and said “Rabbis, it is time for the morning Shma”! This story took place in Bnei Braq, Rabbi Akiva’s hometown; these were his students.[16] What these students seem to be saying is, “Rabbis, it is time for the morning Shma – it is time to love God with all our hearts, with all our souls, with all we have, even our lives. It is time for martyrdom.” And so it was: When the time came for Rabbi Akiva to be martyred, the Shma was on his lips, for the Talmud explains that it was, indeed, “time for Shma:”

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב
[בְּשָׁעָה] שֶׁהוֹצִיאוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה, זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם, כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַפָּסוּק הַזֶּה, "בְּכָל נַפְשְׁךָ" - וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ, אָמַרְתִּי, מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ,אֶחָד' עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ,אֶחָד'. יָצְתָה בַּת - קוֹל וְאָמְרָה, אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמְרוּ, (תהלים יז) "מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד", אָמַר לָהֶם, "חֶלְקָם בַּחַיִּים". יָצְתָה בַּת - קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא (שיצתה נשמתך באחד, ואתה) [שֶׁאַתָּה] מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
When Rabbi Akiva was taken out for execution, it was the hour for the recital of the Shma, and while they combed his flesh with iron combs, he was accepting upon himself the Kingship of Heaven. His students said to him: Our teacher, even to this point? He said to them: All my days I have been troubled by this verse, ‘with all your soul’, [which I interpret,] ‘even if He takes your soul’. [17] I said: When shall I have the opportunity of fulfilling this? Now that I have the opportunity shall I not fulfill it? He prolonged the word ehad until he expired while saying it. A bat kol (heavenly voice) went forth and proclaimed: Fortunate are you, Akiva, that your soul has departed with the word ehad!’ The ministering angels said before the Holy One, blessed be He: Such Torah, and such a reward? [He should have been] among them that die by Your hand, O Lord.’ He replied to them: ‘Their portion is in life.’ A bat kol went forth and proclaimed, ‘Fortunate are you, Rabbi Akiva, that you are destined for the life of the World to Come. Talmud Bavli Brachot 61b

Rabbi Akiva was martyred because he did not desist from teaching Torah when the Romans declared it illegal[18]. Is this “crime” one of the three cases which would halachically require martyrdom? Was his case an obligation of martyrdom, or was it heroism? When the primary historian of the Talmudic age, Rav Sherira Gaon, describes the death of Rabbi Akiva, he writes, “Rabbi Akiva gave himself up to be killed”.[19] This sounds decidedly voluntary and not obligatory.[20]

Perhaps we can complete the circle, returning to the strange debate between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya regarding the singular or plural form of “frog”.[21] Rabbi Akiva, whom the Talmud says also lacked ancestral merit,[22] spoke of one big frog, a frog who was tortured and beaten.[23] Somehow, rather than killing this one frog, the Egyptians’ abuse caused countless frogs to appear, making life unbearable for the Egyptians, and eventually resulting in the redemption of the Jewish slaves. Thus, Rabbi Akiva: despite the decrees, the beatings and imprisonment, in the face of torture, he did not succumb. His words of Torah only gathered force, creating a great wave of Jewish identity and awareness, and creating the foundations of a Jewish renaissance. Many more students appeared, “swarms” of followers, inspired both by the life and death of Rabbi Akiva.

Is Rabbi Elazar ben Azarya’s admonishment actually a plea to his colleague Akiva: - “Go back to Ohalot – go back to the tents”? Is this a veiled reference to Rabbi Akiva’s decision to teach publicly despite the danger?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב
[רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, "בְּכָל נַפְשְׁךָ" - אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. תָּנוּ רַבָּנָן], מַעֲשֶׂה וְגָזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? הָלַךְ וְהִקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְיָשַׁב וְדָרַשׁ. מְצָאוֹ פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה, אָמַר לוֹ, [עֲקִיבָא], אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֻמָּה זוֹ? אָמַר לֵיהּ, (אתה פ]פוס שאומרים עליך חכם אתה, אי אתה אלא טפש). אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל (שפת) [גַּב] הַנָּהָר, רָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ רָצִים לְכָאן וּלְכָאן. אָמַר לָהֶם, מִפְּנֵי מָה אַתֶּם רָצִים? אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת וְהַמִּכְמוֹרוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם, רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם. אָמְרוּ לוֹ, אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת? (אי) [לֹא פִּקֵּחַ] אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ [אַתָּה], וּמַה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ לֹא כָּל - שֶׁכֵּן. וְאַף אָנוּ כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּה, (דברים ל) "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", אָנוּ מִתְיָרְאִים, כְּשֶׁאָנוּ פּוֹסְקִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Our Rabbis taught: Once the wicked Government issued a decree forbidding the Jews to study and practice the Torah. Pappus ben Yehuda came and found Rabbi Akiva publicly bringing gatherings together and occupying himself with the Torah. He said to him: Akiva, are you not afraid of the Government? He replied: I will explain to you with a parable. A fox was once walking alongside of a river, and he saw fishes going in swarms from one place to another. He said to them: From what are you fleeing? They replied: From the nets cast for us by men. He said to them: Would you like to come up on to the dry land so that you and I can live together in the way that my ancestors lived with your ancestors? They replied: Are you the one that they call the cleverest of animals? You are not clever but foolish. If we are afraid in the element in which we live, how much more in the element in which we would die! So it is with us. If such is our condition when we sit and study the Torah, of which it is written, ‘For that is your life and the length of your days,’ if we go and neglect it how much worse off we shall be! Talmud Bavli Brachot 61b

Is Rabbi Elazar ben Azarya pleading with Rabbi Akiva not to take the responsibility upon himself? “It was one frog, but he croaked and called the others!” Rabbi Elazar ben Azarya felt that the role of a leader is to call out to others, to build the philosophical underpinnings for the movement. Rabbi Akiva was not satisfied with this role. He adopted the conclusion of his colleagues: “What is most important, study or practice? Study that leads to practice.” Study is great, theory is important, philosophy is necessary, but it must eventually lead to practice. There is a time to theorize, a time to debate and cast votes, and there is a time to act, to carry one’s convictions through to reality.

We noted earlier that the frog, the “knowledgeable bird”, can fly, like a soul that soars to heaven. This frog/bird can also sing. What is the song that it sings? According to the Perek Shira[24], the song of the frog is “Baruch Shem K’vod Malchuto L’Olam Va’ed”: May the glorious Name of God’s Kingship be blessed forever and ever.[25] This line appears in our twice-daily prayers between the first sentence of Shma, which declares God’s Singularity, and the first paragraph which states the obligation to love God with all ones heart, soul, and resources, even unto death. Like Rabbi Akiva, the “frog” seems to know the secret of the Shma. Like Rabbi Akiva, the frog is particularly in tune with its internal voice, and is uniquely able to distinguish between night and day: This frog knows when it is time for the Shma to be recited, when it is time to sanctify God’s name with words and actions[26]. As it marches into the ovens, the frog is not a frog; it is a bird. It can fly to the highest part of heaven, like a purified human soul, and sing like the greatest of our psalmists, David son of Yishai. It can say the Shma and Baruch Shem like Rabbi Akiva, and teach us about martyrdom and redemption.

[1] Rashi Shmot 8:2
רש"י על שמות פרק ח פסוק ב
(ב) ותעל הצפרדע - (ש"ר) צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות. וכן ותהי הכנם הרחישה פדוליר"א בלע"ז ואף ותעל הצפרדע גרינוליר"א בלע"ז (געפרעש):
[2] See Zohar Shmot 29a
זוהר חלק ב דף כט/א
לבתר צפרדעים דמשמטי לון בקלין טסירין, מקרקרין בגו מעייהו, (נ"א מקרקרין בגו יאורא) ונפקי מגו יאורא וסלקי ביבשתא, וראמין קלין בכל סטרין, עד דאינון נפלין כמתין בגו ביתא. ורזא דמלה, כל אינון עשר אתין דעבד קודשא בריך הוא, כלהו הוו מגו ידא תקיפא, וההוא ידא אתתקף על כולהו שלטנותא דלהון, בגין לבלבלא דעתייהו, ולא הוו ידעי למעבד מידי, תא חזי, כל אינון דרגין דלהון כיון דנפקי למעבד מידי דאתחזי לכלא, לא יכלין (לבתר) למעבד מידי, אימתי כד (נ"א בגין ההוא) ידא תקיפא (ס"א שריא) דשריא עלייהו. (דכתיב) ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך,
Then followed the frogs, who with mighty squealings and croakings entered the very entrails of the Egyptians. They emerged from the river on to the dry land, where they raised a noise all around until they fell dead in the interior of the houses. Esoterically speaking, the ten plagues were wrought by the mighty hand of the Almighty, by the hand that overpowered the grades (Page 29b) of the Egyptian divinities, and confused their minds so that they remained helpless. Observe that all their grades, as soon as they emerged into the open to accomplish something that could be seen by all, became powerless to do anything.
[3] This idea is expressly stated in a verse in this week’s haftorah, Yechezkal 29:3 3: “Speak, and say, Thus says the Lord God: Behold, I am against you, Pharoh king of Egypt, the great crocodile that lies in the midst of his streams, who has said, My river is my own, and I have made it for myself.”

[4] This is also related to the Ten Commandments. The first plague addresses the same philosophical tenets as the First Commandment, “I am God…” The plague of frogs parallels the Second Commandment. See also Pri Tzaddik Kuntris al HaOchel.
ספר סדר היום - סדר ספור יציאת מצרים
המכה השניה היה גם כן ביאור, להוציא את הצפרדעים להראות כי מן המים הפשוטים עשה מהם מורכב להשחית אותם, ואת אשר קוו מן היאור אשר בטחו עליו לעשות ענבים ויעש באושים והעלה להם משחיתים להשחית בהם עד כלה ואחר כך הראה להם שאין בהם תועלת בכל אלהים אחרים כי אדרבא נהפך לו למשחית, וכנגד זה אמר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' לא תשתחוה להם וגו', שאין בהם תועלת כלל אשר לו ירעו מצד עצמן וגם היטב אין אותם, מה שאין כן ה' אלהיך כי הוא פוקד עון אבות על בנים וגו' ועושה חסד לאלפים וגו':
ספר פרי צדיק קונטרס עת האוכל - אות י
והמחלה הוא מדה כנגד מדה כמו שאמרנו במקום אחר י' מכות נגד י' דברות קומה שלימה. ובסליחת העונות ממילא לא ישום גוף המחלה. ומכת בכורות נגד דיבור אנכי שהוא שורש הכל ומצרים שורש הרע ולכך בעת מכת בכורות אכלו ישראל פסח מצה ומרור לתקן כל מיני אכילות ונתקן השורש לטוב ונאמר כל בן נכר לא יאכל בו ודרשו רבותינו ז"ל אבל אוכל במצה ומרור הוא כדי להמציא תיקונים אף להכופרים דאף על פי שחטא ישראל.

[5] See Shaar Hapsukim Parshat Vaera
שער הפסוקים - פרשת וארא
גם זה אי אפשר, להיות כי צפר דעה בגימטריא תמ"ט, או נוכל לומר, עם מה שדורש אח"כ, צפרדע צפ"ר דע"ה ע"ה, הרי תמ"ו, ועם ב' כוללים של צפ"ר דע"ה יעלו תמ"ח, כמו ש"ך וקכ"ו וב' כוללים שלהם כנלע"ד:
[6] Baal Shem Tov on the Torah, Parshat Vaera
ספר בעל שם טוב על התורה - פרשת וארא
ו. שמעתי בשם מורי ענין עשר מכות לפרעה, כי השכחה נקרא פרעה, ומכות ד"ם שהוא ט) שם מ"ה חסר א' הוא מכה לפרעה שהיא השכחה, מה שאין כן לישראל היה מים שם מ"ה מים שאין להם סוף וכו', וכן צפ"ר דע"ה, כי צפר לשון צפרא נהיר (תרגום אונקלוס פ' מקץ בפסוק הבוקר אור), ודעה הוא היפך השכחה הנקרא פרעה לכך היה זה מכה לפרעה מה שאין כן לישראל היה צפר דעה והבן …
[7] The earliest sources would appear to be the Sefer Hapliah, and the Tana D’Beh Eliyahu Chapter 7.
ספר הפליאה - ד"ה ועתה שמע מפלת האויבים ולאומים
וכן בצפרדע הנברא מן גוף העפר ורמזו עליו שהוא ציפור דעה וטבעו שיצעוק תמיד ובדם נאמר והי"ה דם שהוא בגי' ד"ם כב"ד:
תנא דבי אליהו רבה פרק ז
ותעל הצפרדע צפור דיע שיש בה דיעה
[8] The Maharil (Minhagim Liqutim section 95), also divides the word into two tzafra and deah, but in his understanding tzafra is Aramaic for ‘morning’. Hence the frog makes noise all night, but knows when the morning has come. ספר מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים
[צה] אמר מהר"ש לכך נקרא צפרדע מפני שיודע מתי בוקר, שכל הלילה הוא צועק ומקרקר ובבוקר שותק. וכתוב חדא וקורין תרי: צפר דע.
[9] Ma’or Vashemesh Vaera
ספר מאור ושמש - פרשת וארא ד"ה כי
דהנה איתא בספרים הקדושים דעשר מכות אשר הוכו המצריים באו מעשר קדושות היינו עשר ספירות, ובאו מתתא לעילא. ולזה הסימן של העשר מכות הוא בשלש שלש דצ"ך עד"ש באח"ב כידוע שהעשרה קדושות גם כן נחלקים לשלש שלש מדריגות כידוע. והכה לפרעה סטרא אחרא בעשרה כתרא דמסאבא מלעילא לתתא, דהיינו מכת דם הכה ממלכות דקדושה אל מדריגה ראשונה של סטרא אחרא ונטל ממנו א' מאדם נשאר דם והביא עליהם מכות דם. וצפרדע הוא לשון צפור דע והכה ממדת יסוד שהוא התקשרות ותענוג בהם והביא בהם צפרדע. ועל כן כתיב בהו ותבאש הארץ שנהפך התענוג ולא יוכלו ליהנות משום דבר מחמת ריח רע של הצפרדעים. וכנים גם כן מכוון, יעויין שם בספרי הקודש מזה. ולזה יש לומר גם כן במה דכתיב כנ"ם חסר י', והך את עפר הארץ ויהי לכנם,
[10] Liquty Maharan Mehdura kama siman 3
ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן ג
וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא ופרש רשב"ם:
צפרדע, הינו צפור דעה (ד). דהוי כי אקרא דהגרוניא מלשון "קרא בגרון" (ישעיהו נ"ח) הינו שהנגינה נמשכת ממנו.
[11] Perek Shira, and Yalkut Shimoni Psalms 150 section 889. This final section speaks about song. Ironically the previous section discuses the soul, and its desire to fly and leave the body and return to heaven. Again we see the same elements; singing and flying.
ילקוט שמעוני תהלים - פרק קנ - המשך רמז תתפט
א"ר חייא בר אבא דמן יפו הנשמה שבאדם בכל שעה שהיא עולה ויורדת והיא מבקשת לצאת ממנו, והיאך היא עומדת בגופו אלא הקב"ה כבודו מלא כל העולם והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה לכך כל הנשמה כל זמן שהיא עולה ויורדת תהלל יה על הפלאים שהוא עושה עמנו. רבי לוי בשם ר' חנינא על כל נשימה ונשימה שהוא נושם צריך לקלס להקב"ה שנאמר כל הנשמה תהלל יה. אמרו על דוד המלך בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו אמר לפניו רבש"ע כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי, נזדמנה לו צפרדע אחת אמרה לו אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת אני ממשלה עליה שלשת אלפים משל, שנאמר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף:
[12] Midrash Tehilim chapter 28.
מדרש תהילים מזמור כח
כיון שראו כן, השלימו עצמן לכבשן האש לקדש שמו של הקב"ה. ומנין דרשו חנניה מישאל ועזריה להשלים עצמן על קדושת השם. מן הצפרדעים. מה כתיב בהן, (שמות ז, כח) ובתנוריך ובמשארותיך. ואימתי משארת מצויה אצל תנור בשעה שהתנור חם. מלמד, שהיו משלימות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקב"ה. ומה פרע להם. שכל הצפרדעים מתו, ואותם שירדו לתנור לא מתו, מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה. אמר תודוס איש רומי, מכאן אמרו, מה אם הצפרדעים שאין להם זכות אבות ולא ברית, על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשן על קדושת השם לא מתו. אנו על אחת כמה וכמה, שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות, ונצטוינו על קדושת השם, על אחת כמה וכמה. פלטין איש רומי אמר, מן התורה דרשו. שנאמר (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת.
[13] Admittedly the term mesubim does not necessarily mean that it was Passover; however there is certainly a common theme among these passages.
[14] Others have pointed out the possibility that Rabbi Akiva and the sages were discussing the Bar Kochva rebellion. As far as I can tell, this suggestion was not raised prior to the 20th century. Of particular interest is the Pesach night celebrated in the Warsaw Ghetto immediately before the uprising. Apparently, they too discussed past and future liberation, with very practical consequences. The earliest source I located was Rabbi Y.L. Maimon. See Amram Kehati’s article on the Bnei Brak Seder and its connection with the planning of the outbreak of Rabbi Akiva's revolt in Sulam Vol. 6 No. 12, Nisan 1955, pgs. 6-7
[15] Mishna Pesachim 10:5
משנה מסכת פסחים פרק י
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם,
[16] It is important to note that Rabbi Akiva was an enthusiastic supporter of Bar Kochva. See my Book “Emanations” for fuller treatment of this topic.
[17] The Noam Elimelech on Parshat Chukat states that throughout Rabbi Akiva’s entire life he sought to teach the lesson of sanctifying God’s name and martyrdom.
ספר נועם אלימלך - פרשת חוקת
נקרא אחד כנ"ל ויעש הוא העושה העשייה הזאת לעורר רחמים גדולים ולבטל כל הגזירות # וזהו גם כן נרמז בגמרא שמעון העמסוני היה דורש כו' כיון שהגיע לאת ד' אלקיך תירא פירוש עד שבא רבי עקיבא כו' לרבות תלמיד חכם והנה כמו זר נחשב ששמעון העמסוני לא היה יכול לדרוש הדרש הזה של רבי עקיבא וע"פ דברינו יבואר שדוקא ר"ע היה דורש דאיתא בגמרא בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה וקיבל עליו עול מלכות שמים שלימה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל לבבך ובכל נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנה כו' ואיתא בספרים שח"ו שיאונה לצדיק מקרה זה אך שנדמה להם דמות אותו צדיק והנידון היה מהם # רק שרבי עקיבא בהגיע זמן קריאת שמע קיבל עליו עול מלכות שמים ומסר נפשו ביחודא שלים והיה מתחזק יותר ויותר במסירת נפש # אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן ופרש"י בחידושי אגדות עדיין אינו מניח כוונתך אמר להם כו' ואקיימנה. פירוש שהיה מצפה תמיד שעל ידי מסירת נפש יפעול כל כך שיהא הדבר קיום לדורות הבאים שגם הם יהיו יכולים לפעול במסירת נפש וזהו לשון ואקיימנה שאקיים הדבר ההוא לדורות # וזהו לרבות תלמיד תכם רוצה לומר שתלמיד חכם אף שהם רבים בהתאחדם באחדות שלימות והצדיק השלם העולה על גביהם הכולל כולם במסירת נפש ביחודא שלים ידמה לה' לבטל גזירות להשפיע

[18] Earlier in the passage (Brachot 61b) which describes Rabbi Akiva’s death this point is made clearly. See below.
[19] Letter of Rav Sherirah Gaon, Levin edition page 13, both recensions.
אגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה אות י
ומסר רבי עקיבא את עצמו להריגה (ברכות סא, ב)
[20] Whether one is permitted to martyr oneself when not obligated is a subject of Halachic debate. See Shulchan Oruch Yore De’ah section 156 and the various opinions of the Rambam who does not allow this, and Rabbenu Yeruchum who does. One commentator proposed that this may be the lesson Todus extrapolated from the frogs. See Yismach Moshe Parshat Ki Tisa, page 188.
ספר ישמח משה - פרשת כי תשא דף קפח/א
וכדי להבין דברי חכמים וחידותם, אקדים לפרש הגמרא בפסחים (דף נ"ג ע"ב) שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה קרוב להאכיל קדשים בחוץ. איבעי להו תודוס איש רומא גברא רבה הוא, או בעל אגריפון הוי. תא שמע ועוד זו דרש תודוס איש רומא מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מציוון על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז כח) ובאו בביתך וגו', אנו שמציוון על קידוש השם על אחת כמה וכמה, עד כאן. והנה יש לדקדק (א), האיך מוכח מכאן שהיה גברא רבה דבעי הגמרא למפשט מהכא. (ב), דקאמר עוד זו דרש, מכלל שדרש עוד איזה דרוש אחר, ואם כן אמאי לא הביא היא שדרש חוץ לזה. (ג), נשאו קל וחומר בעצמן, תיבת בעצמן הוא אך למותר. והנ"ל דהנה התוספת (ד"ה מה) הקשו שם על פירוש רש"י (ד"ה מה) דפירש מה ראו שלא דרשו וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), וז"ל, וקשה דהא בפרהסיא הוי, ולכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה, ומפרש רבינו תם דצלם זה לאו עבודה זרה הוי, אלא אינדרטא שעשה נבוכדנצר לכבוד עצמו, ולכך קאמר מה ראו, ועל זה משני הגמרא שפיר דהחמירו על עצמן, עד כאן. והנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם (ביו"ד סי' קנ"ז) בכל שאר מצות שבתורה חוץ מג' דברים, דהדין בהו דיעבור ואל יהרג, אם אדם רשאי להחמיר על עצמו ולהרג ולא לעבור. והנה הרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו, ורבינו ירוחם וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו וליהרג. ועל מצות עשה, לכולי עלמא יעבור ואל יהרג ואינו רשאי להחמיר.

[21] The name Azarya adds irony to the situation, Azarya being one of the people who based on the frogs precedent decided to jump into the furnace.
[22] Talmud Brachot 27b, this is the reason Rabbi Akiva was passed over for the role of Nasi, a position filled instead by Rabbi Eleazar ben Azarya.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז:
הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָּל הָעָם וְאָמְרוּ לְחוּצְפִּית הַמְתֻרְגְּמָן, עֲמֹד! וְעָמַד. אָמְרוּ, עַד כַּמָּה נִיצַעֲרֵיהּ וְלֵיזִיל. (אתא) בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶשְׁתָּקַד - צִעֲרֵיהּ. (אתא) בִּבְכוֹרוֹת, בְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי צָדוֹק - צִעֲרֵיהּ. הָכָא נַמִי קָא מְצַעֵר לֵיהּ. (כולי האי לצעיה וליזיל). תָּא וְנַעֲבְרֵיהּ. מַאן נוּקִים [לֵיהּ]? נוּקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, (הוה ליה בעל דּבר) [בַּעַל מַעֲשֶׂה הוּא]. נוּקְמֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, [דִּלְמָא עָנִישׁ לֵיהּ, דְּ]לֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת. (ועניש ליה). אֶלָּא נוּקְמֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּהוּא חָכָם וְהוּא עָשִׁיר וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא. הוּא חָכָם, דְּאִי מַקְשִׁי לֵיהּ - מְפָרֵק לֵיהּ. הוּא עָשִׁיר, דְּאִי מַפְלַח לְבֵי קֵיסָר - הַאי נַמִי מָצִי מַפְלַח כְּוָתֵיהּ. וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא, דְּאִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת, וְלָא מָצִי עָנִישׁ ליה.
Rabban Gamaliel remained sitting and expounding and R. Joshua remained standing, until all the people there began to shout and say to Huzpith the Turgeman, Stop! and he stopped. They then said: How long is he [Rabban Gamaliel] to go on insulting him [R. Joshua]? On New Year last year he insulted him; he insulted him in the matter of the firstborn in the affair of R. Zadok; now he insults him again! Come, let us depose him! Whom shall we appoint instead? We can hardly appoint R. Joshua, because he is one of the parties involved. We can hardly appoint R. Akiba because perhaps Rabban Gamaliel will bring a curse on him because he has no ancestral merit. Let us then appoint R. Eleazar b. Azariah, who is wise and rich and the tenth in descent from Ezra. He is wise, so that if anyone puts a question to him he will be able to answer it. He is rich, so that if occasion arises for paying court to Caesar he will be able to do so. He is tenth in descent from Ezra, so that he has ancestral merit and he [Rabban Gamaliel] cannot bring a curse on him.

[23] Rabbi Akiva’s comment, that as the frog was tortured it multiplied, is reminiscent of the Torah text regarding the Jewish People themselves: “But the more [the Egyptians] oppressed them, the more [the Israelites] proliferated and spread.” (Shmot 1:12) This certainly strengthens the identification between the frog and the Jewish people, and reveals Rabbi Akiva’s encrypted message.
[24] Chapter 4. This poetic work is traditionally ascribed to King David.
[25] See R’ Simcha Bunim of Peshischa, Kol Mevaser, part 2 Bava Kamma.
ספר קול מבשר ח"ב - בבא קמא
איתא בתנדב"א, צפרדע - צפור שיש בה דיעה. כשמוסרים נפש - זה הוא דעת. כדאיתא במדרש, דעת, זה המכיר את בוראו. אצל אברהם אבינו גם כן איתא שהכיר את בוראו, והוא היה הראשון שמסר נפשו. איתא בפרק שירה, צפרדע אומרת, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. בשכמל"ו, הוא יסוד השם, ואומרים אותו בחשאי, ולעתיד יאמרוהו בהתגלות. במצרים היתה ההתחלה, ולעתיד יתקיים מה שכתוב, כי מלאה הארץ דעה, ותתגלה מלכות שמים בכל מקום. במדרש מביא מחלוקת, רבי עקיבא אומר, צפרדע אחת היתה, והיא השריצה וכו'. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, מה לך אצל הגדה וכו', ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה, ושרקה להן ובאו. מסירות נפש צריכה להיות בעשרה. ואיתא, כל בי עשרה - שכינתא שריא. היינו, שהקדושה מתפשטת בעשרה. בשם הרבי ר' בונם ז"ל, על מה שאיתא, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו וכו', דאמרינהו משמיה דגמרא. היינו, שהמוסר עצמו למות - נכנס כוחו בכלל ישראל. זה הפירוש, צפרדע אחת היתה וכו'. [אמרי אמת גור, וארא תרפ"ט]:


[26] See footnote 8, above:

ספר מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים [צה]
אמר מהר"ש לכך נקרא צפרדע מפני שיודע מתי בוקר, שכל הלילה הוא צועק ומקרקר ובבוקר שותק. וכתוב חדא וקורין תרי: צפר דע.

Sh’mot 5769 Born to Lead

Sh’mot 5769
Born to Lead

Anonymity
In this parsha we meet a person who turns out to be the major character of the Five Books of Moshe. His name is Moshe. Despite his absence in the Book of Bereishit, he becomes not only the major character, but the most important prophet and the first savior of the People of Israel. His birth is described as follows:

ספר שמות פרק ב
(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר:
1. And there went a man of the house of Levi, and took for his wife a daughter of Levi.2. And the woman conceived, and bore a son; and she saw him that he was good, and she hid him three months. 3. And when she could no longer hide him, she took for him an ark made of reeds, and daubed it with clay and with pitch, and put the child in it; and she laid it in the rushes by the river’s brink. Sh’mot 2:1-3

The first curious element of this description is the absence of identification of the main protagonists. The father, the mother, and even the baby are not named or identified. Only from information revealed later do we gather who these people are. We are told only that the man was from the house of Levi, and his bride was a daughter of the house of Levi. This strange description is unparalleled in the accounts of births in the Torah up to this point. We must assume that there is a reason for the dearth of biographical detail.

He Was Good
We are then told that upon birth his mother saw that he was good, and she hid him for three months[1]. Again, the text is strange: Had she not liked the way he looked would she have handed him over to the authorities who were searching for newborn Jewish males? The Ramban[2] observes that all mothers love their children and wish to protect them. What, then, is the meaning of this phrase, “she saw that he was good”? Apparently, she sensed something special about him and his destiny.

The phrase “she saw he was good” contains a scriptural hint. Rashi,[3] quoting the Talmud, explains that the house filled with light. The Talmud derives this conclusion from the similar language used earlier in the Torah to describe the creation of light on the First Day.[4] In both cases, the language “it (he) was good” is used, and the Talmudic reasoning is that we should draw a parallel conclusion when parallel language is employed. Thus, the use of this phrase here in Sh’mot should be understood as a reference to light. This conclusion is part of a larger Talmudic discussion of what Yocheved, mother of Moshe, saw:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א
תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה - נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם: )בראשית א( וירא אלהים את האור כי טוב.
‘And when she saw him that he was good’: It has been taught: R. Meir says: His name was Tov [good]; R. Yehudah says: His name was Toviah; R. Nehemiah says: [She foresaw that he would be] worthy of the prophetic gift; others say: He was born circumcised; and the Sages declare, ‘At the time when Moshe was born, the whole house was filled with light’. It is written here, ‘And when she saw him that he was good,’ and elsewhere it is written: ‘And God saw the light that it was good.’ Talmud Bavli Sotah 12a

Born perfected, already circumcised; a room full of light; worthy of prophecy-- each and every opinion is impressive, yet disturbing. What is strange about all this is that it describes incredible gifts, but no struggle. For most people, even the most gifted, life contains challenges and growth. How can a person be born perfected, capable of prophecy? This problem may be reflected in the choice the Sages made for the Haftorah reading for this parsha. Many communities read the words and deeds of the prophet who had a sad life, whose eyes saw destruction but not redemption, a man named Yermiyahu.

ספר ירמיה פרק א
(ה) בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ \{אֶצָּרְךָ\} בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּך
Before I formed you in the belly I knew you; and before you came forth out of the womb I sanctified you, and I ordained you a prophet to the nations. (Yirmiyahu 1:5)

The choice of the Haftorah seems specifically connected to the idea of a prophet “from the womb”, their life’s mission laid out even before they are born. Yet even as we note this parallel[5], the question remains: How can a person be on such an elevated spiritual plane as to receive the gift of prophecy without ever experiencing internal struggle, without the basic human need to strive for growth, discipline and enlightenment?[6]

Effortless Prophecy
The Malbim[7] addresses the effortless gift received by Yirmiyahu, explaining that Yirmiyahu’s spiritual stature was different from that of other prophets: his selection was without pain, as is the natural process of receiving Divine Revelation. Yirmiyahu’s was a prophecy needed by the masses, with no personal element. Therefore, the selection of Yirmiyahu was not a matter of personal choice on the part of Yirmiyahu; rather, he was a vessel used by God to complete His mission.

We can conjecture that Moshe’s mission was similarly designed for the masses. His selection was not due to his own arduous struggle; in utero, he was elected, his mission pre-ordained. His greatness, therefore, was discernable at birth.

This analysis leads to, and perhaps sheds light on, another disturbing element of the Exodus: Did Pharoh have Free Will? Was he denied a choice when God “hardened his heart”? This issue has presented a theological challenge to many readers when trying to understand the justice of God’s reward and punishment. A Pharoh who has had his Free Will curtailed should not be deserving of punishment.[8]

We now realize that Moshe and Pharoh are more worthy as adversaries than we ever would have thought. Both have been selected, even preordained, for their respective missions. To a certain extent, neither had a choice.

Rabbi Dovid Shlomo Eibshitz (1755-1814) in his Arvei Nachal[9], explains that kings enjoy advantages as well as disadvantages as compared to commoners. Clearly, kings have numerous advantages in terms of wealth and power. This not withstanding, they are not always empowered by God to make their own decisions. Their choices impact too many people. While the concept of Free Will is considered by most authorities to be a cornerstone of Judaism, it is not an absolute concept. There are processes that God desires to happen, and others He wishes to block. Kings, who can impact so many lives,[10] often have their Free Will suspended. [11] This is the meaning of the verse in the Book of Mishlei: “The Heart of a king is in the hand of God.”[12]

Pharoh was a king, a very powerful monarch who ruled over a mighty empire - and his Free Will was suspended: The Jews would leave Egypt, and the plagues would be a parting gift. Conversely, Moshe would lead the Jews from Egypt. He would be the reluctant savior, but the Will of God is absolute.

The Origin of Greatness
Nonetheless, we are puzzled. Why, of all the families of Israel, did Moshe emerge from this one? And if this family was so significant, why are their names withheld? Moreover, why does the Torah recount how a man from Levi took a daughter of Levi, as the introduction to the birth of Moshe? There is clearly a gap in the story, for Moshe had two older siblings; the narrative proceeds to tell of his sister, who kept a watchful eye on her baby brother. Much later in the narrative we learn that Aharon was three years Moshe’s senior. The parents, then, were surely married at an earlier juncture. Why is the marriage recounted here?

The Talmud tells us that Moshe’s parents, Amram and Yocheved, had separated as a response to Pharoh’s decree that all males be thrown into the sea. They reasoned that bringing a child into such a world was futile, bordering on lunacy: Why bring a child into the world to be brutally murdered? Their own daughter attacked their reasoning, accusing her parents of being even more nefarious than Pharoh: Whereas his plan would kill only the males, their abstinence would prevent all children from being brought into the world. To make matters worse, Amram was quite influential, and if others followed his lead, no Jewish children would be born. Miriam, the erstwhile midwife, would not tolerate this result, and she chastised her parents:

מסכת סוטה דף יב עמוד א
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת - בַּת לֵוִי". (שמות ב) לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא, שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תָּנָא, עַמְרָם - גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, כֵּיוָן (שגזר) [שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר] פַּרְעֹה, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אָמַר, לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים. עָמַד וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְגֵרְשׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה הָרָשָׁע, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת; פַּרְעֹה לֹא גָּזַר, אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. פַּרְעֹה - רָשָׁע הוּא, סָפֵק גְּזֵרָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, סָפֵק אֵין מִתְקַיֶּמֶת, וְאַתָּה - [צַדִּיק], וַדַּאי גְּזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כּב) "וְתִגְזַר אֹמֵר וְיָקָם לָךְ". עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶן.
‘And there went a man of the house of Levi’. Where did he go? R. Yehudah b. Zevina said that he followed the counsel of his daughter. A Tanna taught: Amram was the greatest man of his generation; when he saw that the wicked Pharoh had decreed ‘Every son that is born shall be cast into the river,’ he said: In vain do we labor. He arose and divorced his wife. All [the Israelites] thereupon arose and divorced their wives. His daughter said to him, ‘Father, your decree is more severe than Pharoh's; because Pharoh decreed only against the males whereas you have decreed against the males and females. Pharoh only decreed concerning this world whereas you have decreed concerning this world and the World to Come. In the case of the wicked Pharoh there is a doubt whether his decree will be fulfilled or not, whereas in your case, you are righteous, your decree will certainly be fulfilled, as it is said: ‘You shall also decree a thing, and it shall be established!’ He arose and took his wife back; and they all arose and took their wives back.

Amram was not necessarily convinced that the situation had changed. Quite possibly, the opposite was the case: he may have thought the child born would be brutally murdered. He was convinced to return to his wife for the greater cause, for national preservation, for elevated, spiritual reasons, not personal reasons. Personally, he anticipated pain and death. But as a leader he was convinced that he had no choice, that he must do what is best for his people. Therefore, he didn’t simply sneak back home one night. He made a wedding:

מסכת סוטה דף יב עמוד א
"וַיִּקַּח"?! "וַיַּחֲזִיר" מִבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא, שֶׁעָשָׂה (לה) [לוֹ] מַעֲשֶׂה לִקּוּחִין; הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן ומִרְיָם מְרַקְּדִין לִפְנֵיהֶם, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים, (תהלים קיג) "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".
“And took for a wife?!?” It should have read, “and took back!” R. Yehudah b. Zevina said: He acted towards her as though it had been the first marriage; he seated her in a palanquin, Aharon and Miriam danced before her, and the Ministering Angels proclaimed, “A joyful mother of children.” Talmud Bavli, Sotah 12a.

The Maharal stresses that, demonstrably, with fanfare, a wedding was made.[13] Others soon followed suit, taking their cues from Amram and Yocheved, who would not be intimidated. It seems that Shifra (Yocheved) and Puah (Miriam) had teamed up again and brought many Jewish children into the world.

As a result of the reunion of Amram and Yocheved, a child was born. His conception was not the result of fleeting personal passion. It was a result of one couple’s dedication to God and love of nation. The Talmud teaches that when a man and woman sanctify a relationship, God enters into the relationship with them.[14] Such was this union. Their thoughts and deeds were pure, as pure as those of any couple who were ever intimate.[15] The child produced was produced for all the People of Israel, hence he became a holy vessel that belonged to all of Israel.

The Maharal[16] teaches that this is the secret of Moshe; he was not an individual, he was part of the public domain (reshut harabim). This is why the text contains no personal names. At that moment they were no longer individuals, they were shlichai tzibbur. Throughout the Torah, Moshe’s personal life was never primary. His own wife and children took a back seat to his primary role as teacher of all of Israel.

Perhaps this is the essence of being a Levite. When one brings God into one’s home and private domain, one may soon find oneself in God’s home – in His domain. From these parents the greatest leaders of Israel emerged: Kohanim from the line of Aharon, Levi’im from Moshe, and the kings of the Davidic Dynasty from Miriam.

Moshe’s parents defied logic and set aside personal calculations in a time when the Jewish People sorely needed leaders. They needed the type of leaders who would place the good of the collective over the private concerns of individuals. From such people and such considerations, salvation is born.


[1] The Torah’s exact language is three “moons.” According to tradition Moshe was born on the 7th of Adar and hidden away, only to be “revealed” three lunar months later - on the 6th of Sivan, the date the Torah itself would be given on Sinai many years later. The lunar month (“moon”) is 29.5 days long. See Rabbenu Bachya, Sh’mot 2:2.
רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ב
ותצפנהו שלשה ירחים - בשבעה באדר נולד משה והמצריים המתינו לסוף ט' חדשים כדרך העולם והם כלים בו' בסיון ועל כן לא יכלה עוד הצפינו והזכיר ירחים ולא חדשים לפי שהם חדשי הלבנה שהם שני חסרים ואחד מלא וכשתחשוב כ"ט כ"ט ב' פעמים חסרים הרי נ"ח וחדש מלא של שלשים הרי שמונים ושמונה ימים וזהו נופל בששה בסיון הוא היום שנתנה בו התורה בו ביום הושלך ליאור, והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור בו נתעלה בשמים וקבל תורה מסיני וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קלח) ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עז:
[2] See Ramban, Sh’mot 2:2
רמב"ן על שמות פרק ב פסוק ב
(ב) ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
[3] Rashi, Sh’mot 2:2
רש"י על שמות פרק ב פסוק ב
(ב) כי טוב הוא - כשנולד נתמלא הבית כולו אורה
[4] For more on this light see Zohar Bereishit 31b.
זוהר חלק א דף לא/ב
ודא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה, והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה מגלעד ועד דן, ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, (נ"א גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כמה דאת אמר (שמות ב ב) ותצפנהו שלשה ירחים, ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כמה דאת אמר (שם לד ל) וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה. יהי אור ויהי אור, כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, אמר רבי יצחק, אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז, מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא, ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא לצדיק דיקא:
AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT, AND THERE WAS LIGHT. This is the original light which God created. This is the light of the eye. It is the light which God showed to Adam, and through which he was able to see from one end of the world to the other. It was the light which God showed to David, who on seeing it burst forth into praise, saying, “Oh, how abundant is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee” (Ps. XXXI, 20). It is the light through which God showed to Moses the Land of Israel -from Gilead to Dan. When God foresaw that three sinful generations would arise, namely the generation of Enosh, the generation of the Flood, and the generation of the Tower of Babel, He put it away so that they should not enjoy it, and gave it to Moses for the first three months after he was born when his mother hid him. When he was brought before Pharaoh God withdrew it from him, and only restored it to him when he stood upon the mountain of Sinai to receive the Torah. From that time he had the use of it for the rest of his life, so that the Israelites could not approach him till he put a veil over his face (Sh’mot 34, 30)

[5] Rashi in his commentary to Yirmiyahu draws the parallel between Moshe and Yirmiyahu.
רש"י ירמיה פרק א פסוק ה
ד"א בטרם תצא מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך (דברים יח) זה הוכיחם וזה הוכיחם זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה:
[6] Yaakov also seems chosen before birth, however that selection is only evident in midrashic sources. See Midrash Rabbah Berishit 63:6. Yirmiyahu’s selection is clearly stated in the text, and therefore is more similar to the selection of Moshe.
מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה ו
ויתרוצצו הבנים בקרבה ר' יוחנן ור"ל ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה ר"ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה הה"ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם ויתרוצצו הבנים בקרבה בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם ותאמר אם כן למה זה אנכי
[7] Malbim, Commentary to Yirmiyahu 1:5
מלבי"ם על ירמיה פרק א פסוק ה - חלק באור הענין
וז"ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן - שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים אנכי הקדשתיך - לנבואה בטרם תצא מרחם - ר"ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי נביא לגוים נתתיך - שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי:

[8] In my book on the Holidays, Emanations, I have dealt with this difficulty. See the discussion there for a fuller treatment of the issue.
[9] Arvei Nahal, Vay’chi
ספר ערבי נחל - פרשת ויחי
והנה ענין כזה מצינו שיש מעלה וחסרון באדם ובמלך, כי כתבו חכמי המוסר כמה עצות לאדם שיבוא למדת השפלות להסתכל תמיד בגדול ממנו, ונמצא אם כן כי המלך לא יגיע בקל לשפלות, כי גדול הוא מכל האדם, אך יש מעלה שאינו בעל בחירה כי לב מלכים ביד ה'. ואדם הפשוט הוא להיפוך כי הוא בעל בחירה רק יכול לבוא לשפלות. ונמשך מהאמור, כי אם ישנא מלך למי וירצה להרע לו יכול להיות תשועה בדרך הטבע, כי אין לבו בידו, ואם אדם פשוט ירצה להרע עם היותו בעל בחירה מ"מ יכול ג"כ להיות ישועה בדרך הטבע כי ישפל בדעתו ויחשוש אולי זה גדול ממני לא אוכל להרע לו:
[10] See Malbim on Mishlei 25:3
מלבי"ם על משלי פרק כה פסוק ג - חלק באור הענין
וכן לב מלכים אין חקר - כי הנהגת המלוכה מתפשטת על לאומים אין מספר, ואישים רבים ופרטים רבים אין קץ, וכן יש בהנהגה דברים עמוקים וסתרי המלוכה וסודותיה אשר א"א לחקור אותה עד תכונתה:
[11] See Meshech Chachma Sh’mot 6:
משך חכמה על שמות פרק ו פסוק כט
וידבר ד' אל משה לאמר אני ד' דבר אל פרעה וכו' אשר אני דובר אליך - הענין שמשה טען קודם (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וזה אחד מעשרה קל וחומר בתורה, (בראשית רבה צב-ז) אולם יש לו פרכא שבני ישראל המה בעלי בחירה וזה מגבורת השי"ת שאין ידיעתו מכרחת הבחירה אבל פרעה מלך מצרים ולב מלכים ושרים ביד ד' (משלי כה) שמלכים אינם בעלי בחירה וכמו שאמר הוי אשור שבט אפי מטה זעמי (ישעיה י, ה) ואני ד' ובידי להטות לבבו לכל מה שארצה ולזה אמר משה שהטענה השניה ואני ערל שפתים נשאר וזה שאמר ויאמר משה לפני ד' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה וע"ז השיב השי"ת כו' ואהרן אחיך יהיה נביאך. כן קישור הפסוקים ודו"ק.
[12] Mishlie 21:1
משלי פרק כא פסוק א
... לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ:

[13] Maharal, Gur Aryeh Sh’mot 2:1
ספר גור אריה על שמות פרק ב פסוק א
פרוש היה ממנה. שאין לומר שעתה נשאה, שהרי כבר נולדו מרים ואהרן שהיו גדולים ממשה, אלא שחזר ולקחה אחר שפירש ממנה, ועשה לקוחים שניים (כ"ה ברא"ם). בסוטה (יב.) הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניהם, דאם לא כן "ויקח" - 'ויחזור' מיבעי ליה, ועשה בה לקוחים שניים כדי לפרסם הדבר, שממנו ילמדו אחרים גם כן, לכך עשה לקוחים שניים כשהחזיר אשתו. וזהו על דרך הפשט, אבל בספר גבורות ה' (פט"ז) שם הארכנו מאוד בענין זה בנשואין האלו:
[14] Talmud Bavli Sotah 17a, see Rav Yosef Ya’avetz, Commentary to Avot 6:1
פירוש היעב"ץ לאבות - פרק ו משנה א
וכן אמרו ז"ל (סוטה יז.) נתקדשו שכינה ביניהם, יו"ד של איש ה"א של אשה, נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש, וזה הענין רמזה התורה באומרה (בראשית ד) וידע האדם את חוה אשתו, קרא החבור ידיעה, כאומרו (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך
[15] See Menorat Hamaor section 184
ספר מנורת המאור - אות [קפד]
ודברים אלו הם מופת לדבר, כי מי שיהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים בשעת תשמיש, חל אותו ההרהור על טפת הזרע ומציר בו טהרה וחכמה וטובה, ועליו נאמר 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' (ירמיה א, ה), לפי שהשכינה ומדותיה היתה עמו.
[16] Maharal, Gevurot Hashem Chapter 16.
ספר גבורות השם - פרק טז
...ולפיכך לא זכר אצל אביו ואמו רק שם סתם לא שם פרטי, כי שם הפרטי מורה על איש מיוחד, ומפני שהאב והאם הוא סבה לבן ואם היה עמרם ויוכבד סבה למשה במה שהם בני אדם פרטיים, אז היה גם כן משה אשר הם סבה אליו אדם פרטי זה, והפרטי זה אינו נבדל מן הכלל, כי הפרטי זה הוא חלק הכל ואז לא היה מעלת משה נבדל מכל אדם, לכך הזכיר אביו ואמו בשם הפשוט לא בשם הפרטי זה. ואמר וילך איש מבית לוי לומר כי היה תולדות משה עליו השלום מעמרם ויוכבד לא במה שהוא פרטי זה רק במה שהוא איש בלבד ועוד כי כל פרטי הוא מצד החמרי כאשר ידוע מענין הפרטי, שאין בדבר שהוא נבדל מן החומרי פרטי, ומשה שהיה נבדל לגמרי לא נולד בסבת פרטית כלל, ולכך לא נאמר אצלו שם פרטי רק כתב שם איש שהוא שם לכל איש ואינו שם פרטי מיוחד וזה מורה על מדריגה נבדלת אלהית. ועוד שאם זכר שמם העצמי, היה משמע כי בשביל עמרם מצד שהוא אדם פרטי זה בא ממנו הגואל לעולם, שכך היה משמע וילך עמרם ויקח יוכבד, רצונו לומר מצד שהם בני אדם פרטיים נולד משה, ומשמע כי עמרם ויוכבד עיקר בלדת משה כמו כל אדם שמוליד בן שהוא נולד בשביל האב, שאם לא היה האב הזה לא היה הבן, ומפני שמשה רבינו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית, ולא היה צריך רק להביאו לעולם והכנתו כבר היה, ואם לא היה לוי ויוכבד היה בא על ידי אחר, ואם כתב וילך עמרם היה משמע אם לא היה עמרם זה לא בא הגואל לעולם כי אין שני עמרם בעולם, ולפיכך כתיב וילך איש כי יש אנשים הרבה בעולם ואם אין זה יש אחר והבן זה גם כן.

Parshat Vayichi 5769

Parshat Vayichi 5769
Salvation

© Rabbi Ari Kahn 2008

Salvation
As Yaakov’s last days approach, feelings of his own mortality become acute. He knows that he will soon depart from this world, and he has an overwhelming desire to impart a message to his children - a message of salvation. He gathers them to share with them a vision of what will transpire at the end of days.

ספר בראשית פרק מט
(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
1. And Yaakov called to his sons, and said, Gather yourselves together, that I may tell you that which shall befall you in the last days. Bereishit 49:1

Then, instead of a clear picture of nirvana or apocalypse, we receive a series of messages, blessings, and rebukes. In the middle of these blessings Yaakov says:

ספר בראשית פרק מט
(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה': ס
I have waited for your salvation, O Lord. Bereishit 49:18


It is unclear what these words mean, and their placement is confusing. Had these words been said in the beginning of the blessings, the reader would have understood them as an expression of missed opportunity: Yaakov takes stock of his life as he prepares his parting words to his sons, and he quite naturally reflects upon what might have been. He utters a prayer for redemption as he stands poised to blessing his sons. But these words are not in the preamble to the blessings. Alternatively, we might expect these words to have been said at the end, after Yaakov concluded his message to each of the sons. But they are not found at the end. They are found between the blessings of Dan and Gad, making it unclear if this is connected to Dan, or an introduction to the blessing of Gad, or perhaps blurted out in the middle, disconnected from the other blessings.[1]

The Blessing for Dan
ספר בראשית פרק מט
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: (יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה': ס
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב: ס
Dan shall judge his people, as one of the tribes of Israel. Dan shall be a serpent by the way, an adder in the path, that bites the horse heels, so that his rider shall fall backward. I have waited for your salvation, O Lord. Bereishit 49:16-18

The seventh Tribe mentioned in the blessings is Dan. Dan is said to be a judge, which is not surprising; the very name Dan evokes Din - Judgment. It is the continuation of the verse which is problematic, “as one of the tribes of Israel”. Why be compared to one of the tribes? Why, indeed, is Dan like a tribe of Israel? Dan is one of the tribes! And which tribe is he like? What follows is even more disturbing: Dan is compared to a serpent, biting the heels of the horse – causing the rider to tumble to the ground. Why the comparison to serpents? Serpents, especially venomous ones, have not enjoyed a wonderful reputation ever since the Garden of Eden. But the combination -- judge and serpent-- is particularly perplexing. And now that we have been thoroughly confused, Yaakov speaks that three - word verse (in Hebrew): “I have waited for your salvation, O Lord.”

Rashi[2] understands that the “judgment” of Dan is connected to vengeance, the vengeance which would be taken from the Philistines. The specific reference is to a Judge who will be born to the tribe of Dan: Samson (Shimshon). In Rashi’s words, Shimshon will be like one of the “special” tribes: Yehuda, specifically David. Although Shimshon reminds us more of Goliath than of David, parallels between David and Shimshon may be found, most notably both were warriors and both were victorious over the Philistines.

Rashi stresses that Yaakov’s blessing of Dan, and his allusion to Shimshon, is a prophecy. Indeed, the language and imagery of these verses sound as if Yaakov has had a vision. He sees a rider, a horse, and a serpent from below.

In this vision, Yaakov - who can no longer see - prophesizes, and it is the image of Shimshon, who in the end of his life also lost his sight, that comes to him. Blinded, humiliated, Shimshon implores God for one more burst of strength so that he can take down the “rider and horse”, or the Philistines and their cathedral.[3]

ספר שופטים פרק טז
(כח) וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה’ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה’ זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:(כט) וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ:(ל) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:(לא) וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה:
28. And Shimshon called to the Lord, and said, O Lord God, remember me, I pray you, and strengthen me, I pray you, only this once, O God, that I may be at once avenged of the Philistines for my two eyes. 29. And Shimshon took hold of the two middle pillars upon which the house stood, and he supported himself on them, on one with his right hand, and on the other with his left. 30. And Shimshon said, Let me die with the Philistines. And he bowed with all his might; and the house fell upon the lords, and upon all the people who were in there. So the dead whom he slew at his death were more than those whom he slew in his life. Shoftim 16:28-30

According to Rashi this very scene is what Yaakov sees in his vision. He hears Shimshon’s prayer to God; “O Lord God, remember me, I pray you, and strengthen me, I pray you, only this once, O God, that I may be at once avenged of the Philistines for my two eyes.” Yaakov’s enigmatic words as he blesses Dan, Shimshon’s forebear, “I have waited for your salvation, O Lord,” are parallel to Shimshon’s prayer.

While the nature of visions is often messages communicated in symbolic fashion, we would be more comfortable with Rashi’s interpretation had Shimshon uttered the identical words found in the closing line of the blessing of Dan.

The Serpent
The Ramban[4] agrees that Yaakov’s vision is about Shimshon: Other than Shimshon, there never was a Judge who fell into the hands of the enemy. For this reason, Shimshon is compared to a serpent. According to this approach, Shimshon, who had occupied an exalted position, fell drastically: he fell from his position, he fell to the ground and he fell into the hands of the enemy.

According to the Ramban, Yaakov himself, seeing the failed mission of Shimshon, calls out to God and begs for salvation.[5]

Taking the long view, the ascendency of Shimshon does not bring authentic salvation. Shimshon was a failed leader, a leader who despite enormous capabilities did not live up to his potential. For the ultimate redeemer, the Jewish people would have to wait. Shimshon from the tribe of Dan is like one of the great tribes Yehuda – he is like David, who will eventually have the real Messiah come from his lineage, but Shimshon fails – he proves to be a serpent and not Messiah.[6]

It is noteworthy that according to both Rashi and Ramban, Shimshon is described as a serpent (in Hebrew, spelled Nun Het Shin (NACHASH). The Ariza”l teaches that Shimshon, who could have been a Messiah, instead became a Nachash. As in many of the teachings of the Ariza”l, it is worth noting that the two words have the same numerical value (358).[7]

The serpent loses his legs when he seduces Eve to partake of the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil. According to the Zohar this tree was a vine, and the fruit, grapes[8]. That is the kind of drink which causes confusion between good and evil. According to Rabbinic teachings, the serpent was motivated by lust for a woman – Eve: a woman he could not have[9]. When Shimshon loses his strength, the cause was a foreign woman,[10] a woman who was off limits. Shimshon, as we know, was a Nazarite: He was forbidden to drink wine his entire life, his hair was to grow long, he was to exist in a natural state – which perhaps we can now identify as an “Eden existence”. Transgressions against these personal restrictions - the foreign woman, drinking wine and cutting his hair – are the cause of his destruction, and turn him from a savior to serpent.

In Yaakov’s vision, he sees the Nachash biting the heel of the horse, a symbol of pride and power. The horse falls over, crushing and killing the rider – but also killing the serpent - Shimshon[11].

Rabeynu Bechaya[12] says that Yaakov utters these enigmatic words of awaiting redemption when he feels the frustration of seeing Dan’s failure. Yaakov looks ahead, to another tribe, for this salvation. The next tribe Yaakov blesses is Gad; redemption will come through Gad. Had Yaakov maintained the age-order of the brothers, he should have blessed Naftali after Dan, rather than Gad. Therefore, we may infer that Gad somehow is meant to follow Dan in terms of the essence of the prophecy.[13]

Yaakov’s blessing for Gad is short but contains at least one word which links it back to Dan: heel (akev):

ספר בראשית פרק מט
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב: ס
Gad, a troop shall overcome him; but he shall overcome at the last (literally heel). Bereishit 49:19

The word akev is found in Yaakov’s blessing to Dan, as the heel of the horse that the serpent attacks, and in the blessing of Gad, referring to the eventual victory. The word akev is relatively unusual in the Torah. The first use of this word is back in the Garden of Eden, and the context is the punishment of the Serpent.

ספר בראשית פרק ג
(יד) וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ … הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
14. And the Lord God said to the serpent, … he shall bruise your head, and you shall bruise his heel. Bereishit 3:14

The “original Serpent” is associated with the heel; Dan is compared to the serpent attacking the heel of the Horse. On the other hand, Gad, next in line for a blessing, is also associated with a heel.

Eliyahu
Dan, through Shimshon, is like David the Redeemer. Gad, in turn, is like Dan. Whereas Dan, (Shimshon) will fail[14], Gad will eventually bring about Redemption. This seems quite confusing, for we know that redemption comes from Yehudah. How, in fact, is Gad connected to the Messianic process?

The Midrash states that Eliyahu, the precursor of the Mashiach, was from the Tribe of Gad.

ט ותלד זלפה שפחת לאה, בכולם כתיב ותהר וכאן ותלד אלא בחורה היתה ולא היתה ניכרת בעיבורה, ותאמר לאה בא גד, אתיא גדא דביתא אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עובדי כוכבים ומנו אליהו, )בראשית רבה (וילנא) פרשה עא(
AND LEAH SAID: FORTUNE IS COME-BA GAD (ib. 11): the fortune of the house has come; the fortune of the world has come; he [namely, Eliyahu] has come who will overthrow (gadad) the foundations of the heathen.[15]
Midrash Rabbah – Bereishit 71:9

The name of Eliyahu’s father is never mentioned in the text; this lacuna makes identification of his tribe quite challenging[16]. We do know that he is from Gilad (which geographically would make him “part” of Gad).
Another Midrashic comment on these verses sheds more light:

מדרש רבה בראשית פרשה צט פסקה י
(יא) דן ידין עמו כמיוחד שבשבטים זה יהודה ד"א כאחד כיחידו של עולם שאינו צריך סיוע במלחמה שנאמר (ישעיה סג) פורה דרכתי לבדי כך שמשון העומד מדן אינו צריך אחרים שיסייעו אותו בלא חרב אלא בלחי חמור יהי דן נחש עלי דרך שפיפון כל החיות מהלכות זוגות זוגות והנחש אינו מהלך בדרך אלא יחידי ד"א יהי דן נחש עלי דרך כשם שהנחש נקמן כך היה שמשון שנאמר (שופטים טז) ואנקמה נקם אחת כיון שראה אותו יעקב אמר לישועתך קויתי ה' אין זה מביא את הגאולה אלא מגד שנאמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב לאותו שהוא בא בעקב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שהוא משבט גד לכך נאמר והוא יגוד עקב:
When Yaakov saw him [Shimshon] he exclaimed, ‘I [still] WAIT FOR THY SALVATION, O LORD: not he will bring the redemption, but [one descended] from Gad, as it says, GAD, A TROOP SHALL TROOP UPON HIM, BUT HE SHALL TROOP UPON THEIR HEEL (XLIX, 18), which alludes to him who will come at the end [lit. ‘heel’]: Behold, I will send you Eliyahu the Prophet before the coming of the great and terrible day of the Lord (Mal. III, 23). He was of the Tribe of Gad, for that reason it says, BUT HE SHALL TROOP UPON THEIR HEEL. Midrash Rabbah - Genesis 99:10

Not Mashiach, rather the precursor of Mashiach will come from Gad: Eliyahu, the herald of Mashiach.

Gad and Dan are linked in their messianic involvement. Yaakov, who is searching for a vision of Mashiach, sees someone with potential of being Mashiach, only to be disappointed: Simshon will be a failed (not false) Mashiach. Then the spotlight turns to Gad, who will give rise to Eliyahu the herald of Mashiach.

This connection may shed light on the blessings given by Moshe to these two tribes. Once again they are mentioned together; once again Naftali is skipped, but this time the order is inverted, and Gad precedes Dan:

ספר דברים פרק לג
(כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: (כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:(כב) וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן:
20. And of Gad he said, Blessed be he who enlarges Gad; he lives as a lion, and tears the arm with the crown of the head.21. And he provided the first part for himself, because there, in a portion of the lawgiver, was he seated; and he came with the heads of the people, he executed the justice of the Lord, and his judgments with Israel. 22. And of Dan he said, Dan is a lion’s cub; he shall leap from Bashan. Devarim 33:20-22

Here both Gad and Dan are referred to as lions, king of the beasts. Significantly, Yehuda[17] is referred to as a lion by Yaakov: Royalty will come from Yehuda, the scepter will depart from Yehuda. If that is they case, why does Moshe refer to Gad and Dan as lions, indicating royalty?

The Midrash teaches that the blessings given to each tribe were actually given to the collective Jewish people, and even though a preponderance of leadership is found in Yehuda some was spread among the other tribes.

(ד) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו' כבר כתיב ויברך אותם ומה ת"ל איש אשר כברכתו ברך אותם אלא לפי שבירכן יהודה באריה דן בנחש נפתלי באילה בנימין בזאב חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים תדע שהוא כן יהי דן נחש והוא קורא אותו אריה הה"ד (דברים לג) דן גור אריה לקיים מה שנאמר (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך: מדרש רבה בראשית פרשה צט פסקה ד
4. ALL THESE ARE THE TWELVE TRIBES OF ISRAEL, etc. (XLIX, 28). AND HE BLESSED THEM is already written; why add, EVERYONE ACCORDING TO HIS BLESSING HE BLESSED THEM? But because he had blessed them, comparing Judah to a lion, Dan to a serpent, Naphtali to a hind, and Benjamin to a wolf; he subsequently included them altogether as one, declaring them all to be lions and serpents. The proof lies in this: Dan shall be a serpent (ib. 17); yet he [Moshe] calls him a lion: Dan is a lions whelp This is in confirmation of the verse, “Thou art all fair, my love, and there is no spot in thee (S.S. IV, 7). (Devarim 33, 22). Midrash Rabbah - Bereishit 99:4)

According to this teaching there is something fluid, almost interchangeable, about the various parts that make up the Twelve Tribes. Therefore Moshe can see a lion in both Gad and Dan – even though primarily the lion is associated with Yehuda.

We know that Mashiach comes from the Tribe of Yehuda; this is one of the messages that Yaakov shares with Yehuda in this week’s parsha:

ספר בראשית פרק מט
(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
8 Yehuda, your brothers shall praise you; your hand shall be on the neck of your enemies; your father's sons shall bow down before thee. 9 Yehuda is a lion's whelp; from the prey, my son, you will rise. He stooped down, he couched as a lion, and as a lioness; who shall rouse him up? 10 The sceptre shall not depart from Yehuda, nor the ruler's staff from between his feet, until Shiloh arrives; and unto him shall the obedience of the peoples be. Bereishit 49:8-10

Rashi, based on Targum Unkolus, explains the phrase “until Shiloh arrives” as, “until the arrival of the Mashiach”. The scepter is in the domain of Yehuda forever. Mashiach will come from Yehuda. But a potential for salvation existed in Dan, and the precursor is in Gad. In his prophesy, Moshe sees this potential, and refers to both Gad and Dan as lions.

The connection of Gad to the Mashiach was manifest in the figure of Eliyahu, but where do we find an active role for Dan? Was there an historical figure from the Tribe of Dan who played a role in the redemptive process? When the Mishkan was built, the major role was that of the chief architect, Bezalel from the tribe of Yehuda. There was, however, a major auxiliary role performed by someone else; Oholiav, the son of Ahisamach, from the Tribe of Dan.

ספר שמות פרק לא
(א) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (ה) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה: (ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
And in cutting of stones, to set them, and in carving of timber, to work in all kinds of workmanship. And I, behold, I have given with him Oholiav, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan; and in the hearts of all who are wise- hearted I have put wisdom, that they may make all that I have commanded you. Shmot 31:1-6

The creation of the Mishkan, the seat of God, is a Yehuda/Dan production. The Pesikta teaches that the same two tribes were responsible for the building of the First Temple.[18]

One of the roles of the Mashiach is the building of the Temple. We can now understand that although Dan, via Shimshon, failed to BE the Mashiach, Dan succeeded in a supporting role in building the Mishkan and the First Temple. Gad, too, succeeds in a supporting role, in the person of Eliyahu.

When Yaakov blesses his sons, the tribes of Gad and Dan are not the only ones listed out of order. The first four tribes are blessed in the order of their birth: Reuven, Shimon, Levi, Yehudah. The next son born is Yissachar, but when Yaakov blesses them. Yissachar and Zevulun are inverted. These two tribes are generally found in close proximity to Yehuda, as in the encampment in the desert where these tribes flank Yehuda on each side.

According to the Midrash, the Tribes of Yissachar and Zevulun had an agreement between them: Zevulin embarked on marine expeditions, while Yissachar remained behind and was involved in spiritual quests[19]. Yissachar represents Torah, Zevulun represents business. It is interesting that the sequence is “business before Torah”. Yehuda, who represents leadership, kingship, the Mashiach, will need to be flanked by business leaders and Torah sages. Their support is essential for success. Yaakov inverts the order and places the business leaders before the Sages.

Ultimately, Yaakov was prophesying about the end of days, the Mashiach. The shifts in the sequence of the tribes surround Yehuda and the concept of Mashiach, the major focus of the End of Days.

Although Yaakov does not tell us clearly what will take place, it is clear that Yaakov had a detailed vision of the elements of the End of Days. From our perspective some 4000 years later, we can easily appreciate why the message was cloudy: Had the Jewish People known that salvation was so far away, the frustration and despair could have been devastating.

Yehuda, the eventual Mashiach via the line of David, will come. He will be preceded by Eliyahu from the tribe of Gad. Yehuda will be flanked by the scrupulously honest businesspeople represented by Zevulun. He will be empowered by men and women of Torah represented by Yissachar. He will be aided in the building of the Beit Hamikdash by spiritual descendents of Dan. And as we wait for that great day, we can only echo those words, be they the words of Yaakov, Dan, Shimshon or Gad:

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'-
I have waited for your salvation, O Lord!

[1] This suggestion is cited and rejected in the Ktav V’kabalah, Bereishit 49:18
הכתב והקבלה על בראשית פרק מט פסוק יח
וראיתי לי"מ בטעם המקרא, כי אז חזק החולי על יעקב והתפלל שיושיענו השם ויחזק עוד כחו עד שיברך גם שאר בניו: ואין טעם בזה, ומי הרשהו לעשות עצמו כמתנבא לאמר מה שלא ראה:
[2] Commentary of Rashi to Bereishit 49:16
רש"י על בראשית פרק מט
(טז) דן ידין עמו - ינקום נקמת עמו מפלשתים כמו כי ידין ה' עמו:
כאחד שבטי ישראל - כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה:

[3]See Midrash Rabbah 98:14:
DAN SHALL BE A SERPENT IN THE WAY (XLIX, 17). As the serpent is found among women, so was Shimshon the son of Manoah found among women. As a serpent is bound by an oath, so was Shimshon the son of Manoah bound by an oath: ‘And Shimshon said unto them: Swear unto me (Judg. XV, 12).’ Just as all the serpent's strength resides in his head, so it was with Shimshon: If I be shaven, then my strength will go from me (ib. XVI, 17). As a serpent's eyelid quivers after death, so [we read of Shimshon], So the dead that he slew at his death were more than they that he slew in his life (ib. 30).
THAT BITES THE HORSE'S HEELS- Call for Shimshon, that he may make us sport (ib. 25).1 R. Levi said: It is written, And there were upon the roof about three thousand men and women (ib. 27). These were the number on the edge of the roof, but no one knows how many were behind them, yet you read, Then his brethren and all the house of his father came down, and took him, and brought him up, and buried him... in the burying place of Manoah his father (ib. 31)! This was because our ancestor Yaakov prayed in the matter, so THAT HIS RIDER FALLETH BACKWARD-let all return back to their place.

[4] Ramban Bereishit 49:18
רמב"ן על בראשית פרק מט פסוק יח
(יח) לישועתך קויתי ה' לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב יח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים:

[5] Rabbenu Bachya agrees with the Ramban that Shimshon is a failed leader, and therefore may be referred to us a serpent, yet he allows for Rashi’s interpretation – that it may have been Yaakov putting words into Shimshon’s mouth and not Yaakov praying upon seeing the failed Shimshon.
רבינו בחיי על בראשית פרק מט פסוק יח
לישועתך קויתי ה' - כתב הרמב"ן ז"ל כי הכתוב הזה תפלת יעקב לפי שראה ברוה"ק כי היה שמשון המושיע אחרון לשופטים, ואע"פ שהיה שמואל אחריו שמואל נביא היה ולא היה נלחם כמוהו ולפיכך כשראה יעקב כי תשועת שמשון נפסקה עמו ומת בנפילת הרוכב יחדו אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת שמשון הנמשל לנחש ושפיפון:
ויתכן לפרש כי הוא תפלת שמשון כי ראה יעקב אחרית השופט הזה האחרון כי הוא הנושך והמפיל והרוכב אחור, והוא המתפלל לישועתך קויתי ה' שכן התפלל (שופטים טז) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואע"פ שמת בכללם הנה זאת תשועתו שינקם מאויביו וימות עמהם כי בזה היה חפץ כמ"ש (שם) תמות נפשי עם פלשתים:
[6] The Midrash says that when Yaakov saw Shimshon, he thought he was the Messiah.
see Midrash Rabbah 98:14
Our ancestor Jacob saw him (Shimshon) and thought that he was the Messiah. But when he saw him dead he exclaimed, ‘He too is dead! Then I wait for Thy salvation, O God ' (Gen.XLIX, 18).
[7] See Sefer Haliqutim Book of Judges chapter 5.
ספר הליקוטים - ספר שופטים - פרק ה
וכראות יעקב אבינו זה, אמר לישועתך קויתי ה', כי לא בזה שחשבתיו משי"ח, נהפך לנח"ש, כי כן עולה בגימטריא. ונתקטעו רגליו, ונקרא שפיפון, שני פעמים שפי, כי חיגר בשתי רגליו היה, כמ"ש רז"ל.

[8] See Zohar Bereshit 36a
“According to a tradition, Eve pressed grapes and gave to Adam, and in this way brought death into the world.”
[9] See Rashi Bereishit 3:1
רש"י על בראשית פרק ג פסוק א
(א) והנחש היה ערום - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה:
[10] One wonders if, aside from an etymological similarity, Delilah is “related” to Lilith.
[11] For this description spelled out fully see commentary of the Alshech, Torat Moshe 49:17
ספר תורת משה בראשית מט:יז
(יז) אמר כי שמשון יהי כנחש עלי דרך, כי תשועתו החילה על ידי היותו נוטר איבה כנחש, שעל שנתנו האשה אשר לו יעדה, למרעהו, הלך במשטמות ושרף בלפידים מגדיש ועד קמה ועד כרם זית, ואחר כך בלחי החמור הכה אלף איש. ובאחרון היה לו כמשל שפיפון עלי אורח צר, שנושך עקבי סוס מאחוריו. ומכאב עקביו מגביה הסוס ידיו ומפיל רוכבו אחור ונופל הסוס ורוכבו על השפיפון וימות גם הוא. כן קרה לו לשמשון שנדמה לשפיפון שאחז בכח העמודים אשר הבית נכון עליהם, שהם עקבי הבית שידמו לעקבי סוס, ויהי כנושך ואוחז בהם, ויפלו כל הרוכבים ויושבים על הבית עם הבית וימות גם הוא. באופן היתה תשועת ישראל על ידי מה שלא הושיע את עצמו כי מת, ואין זו תשועה אמתית, כי אם (יזז) לישועתך קויתי ה' שהיא הפך זה - והוא ענין מאמרם ז"ל בכמה מקומות (שוחר טוב תהלים צח א) מצינו שתשועתו של הקב"ה תשועתן של ישראל, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ובהושיע את עצמו יושיע אותנו - והוא הפך שמשון שאת עצמו לא הושיע ואנחנו נושענו:
[12] Rabbenu Bachya Bereishit 49:19
רבינו בחיי על בראשית פרק מט פסוק יט
ובמדרש והוא יגוד עקב כיון שראה יעקב לשמשון הבא מדן אמר לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה אלא מגד, והוא יגוד עקב אותו שבא בעקב שנאמר (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שהוא מגד, ע"כ בב"ר:
[13] It is noteworthy that this is not the only time in this chapter that the blessing of the tribes is out of age order.
[14] There is another person who is son of Dan who may be related to topic: Chushim. He kills Esav at Yaakov’s funeral. It is interesting that while Shimshon has gone blind yet can still hear, Chushim can see but can not hear. Significantly, Chushim (in Hebrew) is an anagram of Mashiach.
[15] Despite the unequivocal statement of Eliyahu’s linege, the Midrash does proceed to debate the subject:
אליהו משל מי ר' אליעזר אמר משל בנימין, דכתיב (ד"ה =דברי הימים= א ח) ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם כל אלה בני בנימין, ר' נהוראי אמר משל גד היה, הה"ד (מלכים א יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, א"ר פליפי בר נהוראי מאן חזית למימר כן, א"ל דכתיב (יהושע יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד, מה מקיים ר' אלעזר קרא דר' נהוראי מתושבי גלעד מיושבי לשכת הגזית הוה, ומה מקיים ר' נהוראי קרא דר' אלעזר ויערשיה ואליהו אלא מדרשות הן, בשעה שהיה הקב"ה מרעיש עולמו היה מזכיר זכות אבות בני ירוחם והקב"ה מתמלא רחמים על עולמו, פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר אלו אומרים משל גד ואלו אומרים משל בנימין בא ועמד לפניהם, א"ל רבותינו מה אתם נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל אני. )בראשית רבה (וילנא) פרשה עא(
The Rabbis debated: To which tribe did Elijah belong? R. Leazar said: To Benjamin, for it is written, And Jaareshiah, and Elijah, and Zichri, were the sons of Jerobam... All these were the sons of Benjamin (I Chron. VIII, 27, 40). R. Nehorai said: To Gad, for it says, And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said (I Kings, XVII, 1). Said R. Philippi to R. Nehorai: What reason have you for saying so? Because it is written, And their [sc. the Gaddites’] border was Jazer, and all the cities of Gilead (Josh. XIII, 25), he replied. How does R. Eleazar interpret the verse quoted by R. Nehorai? ’Of the inhabitants of Gilead’ means, of those who sat in the Hall of Hewn Stones. And how does R. Nehorai interpret the verse quoted by R. Eleazar, ’And Jaareshiah and Elijah’? These names are meant for allegorical interpretation: when He [God] would shake (mar'ish) the world [in His wrath], Elijah recalls (mazkir) the merit of the ancestors, whereupon, lo, ’The sons of Jerobam,’ which means, God is filled with compassion (rahamim) for His world. On one occasion our Rabbis were debating about him [Elijah], some maintaining that he belonged to the tribe of Gad, others, to the tribe of Benjamin. Whereupon he came and stood before them and said, ' Sirs, why do you debate about me? I am a descendant of Rachel[15]. Midrash Rabbah - Genesis 71:9

[16] See Rabbi Moshe Cordovero Pardes Rimonim Shaar 24, Chapter 14, who cites a mystical teaching in the name of Rabbi Moshe D’Leon that Eliyahu’s father is never mentioned because Eliyahu was not born, he was an angel and hence returns to heaven when his mission is complete.
ספר פרדס רמונים - שער כד פרק יד
שוב מצאנו בשם ר' משה דליאון ז"ל ועל מה ששאלת בענין אליהו שעלה למרום מה שלא עלה אדם אחר. תדע לך כי בסתרי תורה ראיתי סוד נפלא עד מאד. אליהו לא תמצא לו בכל התורה אב ואם ולא שכתוב בו בן פלוני אלא אליהו התשבי מתושבי גלעד. ואמרו כי קודם לכן ירד מן השמים ושמו ידוע בסתרי החכמה. ועוד שאח"כ נראה אל החכמים בהרבה מקומות בהרבה דיוקנין ולזמנים בדמות טייעא לזמנים כפרש לזמנים כא' מגדולי הדור בהרבה עניינים דמותו ותוארו.

[17] Bereishit 49:8-10
[18] Pesikta Rabati parsha 5
פסיקתא רבתי פרשה ו
דבר אחר ותשלם כל המלאכה את מוצא כשנעשה המשכן שני שבטים היו שותפין במלאכתן א"ר לוי בשם ר' חמא בי ר' חנינא שבטו של דן ושבטו של יהודה שבטו של יהודה בצלאל שבטו של דן אהליאב בן אחיסמך למטה דן וכן במלאכת המקדש שני השבטים הללו היו שותפין וישלח המלך שלמה [ויקח את חירם וגו'] (מלכים א' ז' י"ג) בן אלמנה הוא ממטה דן ושלמה בן דוד שהיה משבטו של יהודה א"ר לוי בשם ר' חמא בי ר' חנינא מכאן שאין אדם צריך להיות מחליף בצירו והיה שדי בצריך (איוב כ"ב כ"ה) אתה הוא אלהינו ובצירנו ואנו עמיך אמר דוד כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה ו'):

[19] See Rashi 49:13, see Midrash Rabba Bamidbar 13:16

רש"י על בראשית פרק מט פסוק יג
(יג) זבולן לחוף ימים - על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר מרק"א בלע"ז (יבמות מח) והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר (תנחומא) והם עוסקים בתורה הוא שאמר משה (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים:

מדרש רבה במדבר פרשה יג פסקה טז
זבולון לחוף ימים ישכון מזרק אחד כסף כנגד הארץ שהיא עשויה ככדור שהיתה חלק יששכר שנאמר (שם) וירא מנוחה כי טוב וגו' שלשים ומאה משקלה מזרק אחד וגו' הרי מאתים כנגד מאתים ראשי סנהדראות שהיו בשבט יששכר שנאמר ראשיהם מאתים ולכך תלה חשבון הגדול בזבולן לפי שגדול מעשה יותר מן העושה שלולי זבולן לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו