Twitter

Monday, February 18, 2013

Parshat Titzaveh - Parshat Zachor -Megilat Esther and Laws of Purim


Here is a LOT of material on the Parsha and Purim

Have a good week – Shabbat shalom and very happy Purim!

Ari

 

Audio Shiurim - Lectures

***NEW***

Remembering and Understanding the war against Amalek

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/790457/Rabbi_Ari_Kahn/Remembering_and_Understanding_the_war_against_Amalek


Zachor Purim Story

Aharon HaKohen
or
Parshat Tetzaveh - The Secret Behind the Choice of Aharon

Kimu Vekiblu (Matan)

Haftorah The Firstborn

The awe of the Mishkan

Adam and Eve

Parsha Titzaveh 5772 - Choosing a Kohen

Purim and Receiving The Torah

Going Back Prior to Knowledge (Purim)

Mishenichnas Adar

Purim 65

Purim Yom Kippurim

The Joy Of Adar

Esther

Crossdressing For Purim
or

The Story of Esther Hidden and Revealed
or

Mishloach Manot
or

Amalek Zaycher Zecher or Zachor
or

Ad Dlo Yada - Drinking on Purim

Esther as a Precedent for a Woman to Use Sexuality to save Lives


Essays:

"Amalek: a Question of Race?"


Parshat Ki Tisa - Purim 5769 Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim


Purim and the Masks We Wear

The Heroism of Esther


The Book of Esther - A Multifaceted Book

Where is Moses?


Royal Clothing


Parshat Titzave 5769- The Selection of Aharon

Purim and the Masks We Wear


Purim and the Masks We Wear
Rabbi Ari Kahn

Have you ever been in a situation in which you were afraid to reveal who you really are? Have you ever felt as if you were wearing a mask and dressed up like someone else? This can happen to individuals, but it can also happen to a nation.
One of the results of living in a new place is acculturation. Even when this process is not taken to the extreme level of assimilation, there is still a heavy price to be paid. Even mild acculturation can set off an existential crisis. This is precisely what happened to a large segment of the Jewish people some 2500 years ago. As strangers in a strange land, they did what they felt they had to do to "fit in." And yet, the forces of socialization and acculturation have posed a threat to Jewish identity in so many places throughout history that the story recounted in the Book of Esther transcends the particulars of that very specific time and place.
Part of the Party
The Book of Esther is set in what are best described as "interesting times." A new dictator had come to power in Shushan as the result of a bloody coup. King Ahashveroush was celebrating his many conquests, and the acculturated Jews of Shushan found themselves at the epicenter of a celebration of epic proportions. Participation in the revelry was not optional; those who abstained would be accused of sedition.
Imagine, then, the discomfort of the Jews at the celebration of Ahashverosh's conquest and subjugation of Jerusalem. When Ahashverosh appeared before his subjects, rowdy and drunk, dressed in the garments of the High Priest of the Jews taken when the Holy Temple was destroyed, the Jews must certainly have felt awkward, at the very least. Ahashverosh had shed his "normal" costume – the royal garments he had usurped from his predecessor – in favor of a new costume, in order to underscore his success while at the same time extinguishing the hope for repatriation that many Jews must have harbored.
And yet, their discomfort notwithstanding, the Jews of Shushan were not as different from Ahashverosh as we would like to believe; they, too, were in costume. They were dressed like all the other citizens of Shushan, with smiles on their faces and drinks in hand. They, too, toasted the king.
How widespread was the acculturation process and how deep had it penetrated? As for Ahashverosh, neither of his costumes fit him well; not only was he far from being the High Priest, he was not really regal in any way. His royal clothes did not fit him particularly well, because they had been tailored to the dimensions of the king whom he had deposed.
The King's Queen
Queen Vashti had her own take on the costume ball. She was one of Ahashverosh's most important conquests, for it was her royal blood that gave him legitimacy. When he demanded that she appear before the assembled guests without her royal garb, he intended to strip her of the power and nobility that these garments symbolized. He fully intended to humiliate her and remind her that he was now king. She refused to come in costume – for a queen stripped of her clothes would surely be a costume of another sort. She was hastily rendered obsolete.
The king now found himself alone and in desperate need of a new queen. His advisors came up with a wonderful plan: they would have a beauty contest of sorts. Each night a different girl would dress up as queen-for-the- night; in the morning she would be sent away. The "winner" would receive the crown, and be allowed to dress up as the queen on a permanent basis - or at least until the king's next outburst of drunken rage, which was certainly an occupational hazard for women in this line of work.
There was a nice Jewish girl who lived in Shushan whom everyone knew as Esther, but her real name was Hadassah. She, too, was in costume. Esther was forced to participate in this "contest." She alone did not ask for props, special oils or perfumes. Unlike all the other contestants, she had no desire to be the queen for this king.
But something interesting happened; of all the women, the one that the king wanted was Esther. Men often want what they cannot have, and the regal Esther, aloof and ambivalent, was strikingly different from all the others (who were probably wearing a bit too much perfume and makeup) who so desperately wished to be chosen that they were trying a bit too hard to catch the king's eye. Esther was regal. She reminded Ahashverosh of his former queen, and she was chosen. In fact, what Ahashverosh saw was no costume; in Esther, who appeared before him as she was, the royalty of Jewish women shone through.
The Megalomaniac
Haman, a cunning, ruthless and manipulative advisor to the king, was a sycophant who used his intelligence to catapult himself above all the other advisors. Haman was a megalomaniac, who decreed that all the king's subjects were to bow before him. Everyone in the kingdom complied, fearing for their lives. Only one man, Mordechai, refused to bow down; as a Jew, Mordechai refused to bow before any man.
Just to make things a little more interesting, this same Mordechai had once alerted the king about an assassination plot, and had earned the king's trust. To further complicate matters, Mordechai also happened to be Esther's cousin and most trusted advisor.
Haman could not bear the affront to his pride; he would have his revenge. Not only would he kill Mordechai, he would annihilate all the Jews. The king, who had every good reason to be paranoid, would be easy to convince. Haman need only suggest to the king the dangers posed by this fifth column, this dangerous, subversive group living throughout the kingdom. After making a large donation to the king's coffers, Haman received the king's seal of approval, and the fate of all the Jews in the kingdom was sealed.
Mordechai and Esther Change Clothing
When Mordechai heard of the decree, he, too, "dressed up"; he put on sackcloth, clothes of mourning. Esther was appalled; one simply could not sit in the capital wearing clothes of mourning. The king was happy, the people were celebrating; such dress could be interpreted as a symbol of rebellion. She pleaded with Mordechai to be reasonable, but he was adamant, going so far as to suggest that her destiny had now become apparent. She had ascended the throne for the sole purpose of acting on behalf of the Jewish People.
Esther knew what she must do. She must don the clothing of the queen, assume the persona that would gain her entrée into the inner sanctum. The risk was enormous; the king was completely given over to his paranoia. The price he paid for taking the kingdom by force was the torment of seeing conspiracy around every corner. He was so convinced that there were untold others plotting to do precisely what he had done, that he instituted rules for self-preservation: Uninvited guests could be put to death – including the queen.
Esther puts on her royal garb and goes to see the king. She looks stunning. The king is enthralled. Esther, it seems, has finally warmed up to him, and he is willing to fulfill all and any of her wishes. She invites him to join her that night in a special party. And then, almost as an afterthought, she adds: "… and bring Haman along."
Esther's plan was exquisitely simple: she pitted Ahashverosh's paranoia against Haman's megalomania. At this point the king's mind is reeling. On the one hand, Esther wants to see him – which, to his mind, is quite understandable, he being the man that he is - but why is Haman invited? His mind races as he prepares for the party. Haman, on the other hand, seems oblivious; he was only too happy to be on the "A list," invited to the most exclusive events.
To increase the pressure, she invites both men to join her again the following evening. Haman is high as a kite, even manic. At last his greatness is recognized, confirmed for all to see. As he leaves the palace, everyone who sees him bows down, with the exception of one man - Mordechai.
This is enough to set Haman off; he comes home seething. His wonderful day has been ruined by this thorn in his side, Mordechai the Jew. He is advised to hang Mordechai and be done with the court Jew. Haman's depression is replaced by a burst of manic energy. He rushes out to prepare the gallows, and then, at around midnight, comes to see the king – surely not the wisest way to approach a paranoid monarch. Haman has become careless, and he fails to read the fear on Ahashverosh's face, the fear born of paranoia and set in motion by the queen's invitation.
Ahashverosh has spent the evening barely afloat in a sea of doubt and dread. He is certain there is a plot afoot. Are his queen and advisor in cahoots? He cannot sleep; he reviews the royal diary for clues, and is reminded that a man named Mordechai had alerted him to a plot to assassinate him. He studies the plot, perhaps looking for parallels to his current situation, but at the same time he notices that Mordechai was never properly rewarded.
The Turnabout
At this point, Haman enters, and Ahashverosh asks him, "What should be the proper reward for someone whom the king wishes to honor?" Haman, so caught up in his own narcissism, is convinced that he is the object of the king's favor. He lets down his guard and reveals his true aspirations: "Dress him in the king's clothes and crown, and parade him through the capitol on the king's horse." It is hard to imagine a worse suggestion for this king at this time.
When the king commands Haman, the notorious anti-Semite, to do all these things for Mordechai the Jew, and to personally lead the horse through the streets, Haman is devastated. He will not wear the king's clothes, and he will appear to all who see him as nothing more than the stable hand, the position held by Ahashverosh before he staged his coup. All at once, Haman is cut down to size; in truth, he has only been dressing up as advisor to the king. His true status is far more lowly.
In a sense, the rest of the plot is details: Haman finds his way to the very gallows he made for Mordechai, and the threat against the Jews is averted. The story ends as Esther and Mordechai are dressed in royal clothing.
Every year on Purim, the holiday created to celebrate the Jews' salvation, we read the story, make parties, drink wine. But there is one more custom that is an integral part of the Purim experience: people dress up. Purim is a reminder that we spend so much of our lives dressing up and leading lives that are in dissonance with our souls. We allow our disguises to lull us into a false sense of identity, placing our faith in the masks we wear rather than in the natural beauty of Jewish destiny.
Our goal as Jews is to find our true clothing and our true selves, both as individuals and as a nation. This is the clothing of royalty that we hope to reclaim, speedily and in our time.

Sunday, February 17, 2013

פרשת זכור התשע"ג


פרשת זכור התשע"ג

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                           Rabbi Ari Kahn                      
מת"ן ז' אדר התשע"ג                                                                                             Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com    


1.     שמות פרק יז
ח וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָֽנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ י וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּֽאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַֽהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ יא וְהָיָ֗ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַֽאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ יב וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַֽהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יג וַיַּֽחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ {פ}
יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ טו וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ טז וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַֽיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ {פ}

2.     דברים פרק כה
יז זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ יח אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ יט וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַֽחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ {פ}

3.    חזקוני שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ח
וילחם עם ישראל מפני שנאת מכירת הבכורה אבל מקודם לכן נתייראו להזדווג אליהם שלא יהא מוטל עליהם פריעת שטר החוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה.

4.    דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ח
(ח) ויבא עמלק. תמה למה איחר להלחם עם ישראל עד עכשיו ולא בא מיד שירדו למצרים שלא היו כי אם שבעים נפש. י"ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם ועבדום וענו אותם. וכשמת אבינו אברהם ע"ה הטיל החוב על יצחק. וכשמת יצחק הוטל על יעקב ובניו ועשו ובניו ואמר עמלק הרשע בלבו אם אכרית את יעקב וזרעו יהיה החוב מוטל עלי לכך המתין עד שיצאו ממצרים שכבר נפרע החוב ואז בא להלחם עמהן:

5.    כלי יקר שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ח
כך עמלק כל זמן שהיו ישראל שלמים עם ה', והיה גם שלום ביניהם אז לא יכול להם כלל, וכאשר ראה אותם במסה ומריבה על ריב בני ישראל, שהיה מריבה ביניהם, כי כל החניות שקודם מתן תורה כולם היו בתרעומות ובמחלוקות, ...וכן המן שבא מזרע עמלק בא על ישראל בטענות אלו באומרו (אסתר ג ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, דהיינו מפוזר איש מרעהו ומפורד מן השכינה:
6.    פירוש הרא"ש על התורה דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יח
(יח) ולא ירא אלהים. פירש"י אעמלק ולא קאי אישראל ולא ירא אלהים במשקולות ולכך נסמכה לפ' לא יהי בכיסך וזהו שארז"ל נאמר מורא במשקלות ולפי שלא קיימו המורא במשקלות דכתי' ביה ויראת מאלהיך לכך בא עמלק זש"ה מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבוא קלון וגם כתיב כאן כי תועבת ה' כל עושה אלה:

7.    מלבי"ם דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יז
כבר בארתי בפסוק (שמואל א' טו) שמלחמת עמלק לא היה לו שום סבה מהסבות שבעבורה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיה לאחד מחמש סבות וכולם לא היו פה, א) שילחם על ארץ לכבשהו להרחיב את גבולו וזה היה בדרך כי לא היו אז בארץ נושבת, ב) אם יקרב אל גבול ארצו שהוא ירא פן יירש את ארצו במלחמת סיחון ועוג. וזה היה בצאתכם ממצרים, ג) אם עשו עמו מלחמה והתגרו בו, אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא היה שום ריב ביניכם. ד) להראות כחו וגבורתו. ואז ילחם פנים אל פנים, והוא ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. ה) בעבור הדת שחושב שימצא חן בעיני אלהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו. אבל הוא ולא ירא אלהים. ורק הסבה העצמית למלחמה זו היתה א) הכפירה באלהים באשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים, והוא הקשיח לבו מיראת ה' ויאמר לא הוא ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה' להושיעם מידו ושכל הנסים הם מעשה להט וחכמת משה ולכן לא עמד בפניו באשר הוא אצטגנין גדול ובקי בכשפים. ולפ"ז היה עקר מלחמתו נגד ה' ב) נטר איבה על ישראל מצד אבותיו ומשטמת עשו שמורה לנצח לזרע יעקב. וע"כ והיה בהניח וגו' עכ"ל שם.

8.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בשלח פרק יז סימן ט
וצא הלחם בעמלק. ר' יהושע אומר אמר לו משה ליהושע צא מתחת הענן והלחם בעמלק: מחר אנכי נצב. מעותד ועומד. ר' אלעזר המודעי אומר מחר נגזור תענית ונהא מעותדין בזכות אבות:

9.    אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת בשלח פרק יז פסוק ט
וצא הלחם צא ממחנה ישראל להלחם בעמלק.

10. רש"י שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ט
וצא הלחם - צא מן הענן והלחם בו: מחר - בעת המלחמה אנכי נצב:בחר לנו אנשים - גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו:

11. כתר יונתן דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יח
(יח) שפגשו אתכם בדרך והיה הורג בכם כל שהיה מהרהר לִסטות מאחרי מאמרי המה גיבורים מִשׁבט של בית דן שהיה בידיהם עבודה זרה והיה הענן פולט אותם ושלבית עמלק מקבל אותם וחתך בית גִבריהם [המילה] וזרק למעלה ואתם בית ישׂראל הייתם יגעים ועיפים מרוב שיעבוד של מִצרים ומִן פחד גלי הים שעברתם באמצעיתם ולא ייראו בית עמלק מִן לפני יי:



12. רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יח
דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים:
כל הנחשלים אחריך - חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן:
ואתה עיף ויגע - עיף בצמא, דכתיב (שמות יז ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק:ויגע - בדרך:ולא ירא - עמלק, אלהים, מלהרע לך:

13. רמב"ן שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ט
...ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב ב) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר:

14. שפתי כהן שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ט"ו
מחר, רחם עליהם הקב"ה

15. מדרש פנים אחרים נוסח ב פרק ה
מה ראתה אסתר לומר ומחר אעשה כדבר המלך אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול במחר וכן הוא אומר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה (שמות יז ט) וכן בשאול כעת מחר אשלח לך איש וגו' (ש"א ט טז) וזו כאן ומחר אעשה כדבר המלך מחר הוא שאעשה כדבר המלך:

ספר פתחי שערים נתיב אבי"ע - פתח לד
ולכן ברפידים ששם כתיב והכית בצור וגו', ששם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, (משלי פרק ל:יט) היה צריר הכאה במטה ששם בדברים לא יוסר עבד וכתיב שם ויקרא למקום מסה ומריבה וגו' ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. והוא בסוד עץ הדעת הנ"ל שעמדו על סוד הבחירה שכתבנו לחקור אם הוא רשות בפ"ע ח"ו או לא, ואם רצון ה' קשור בלב ששם שני היצרים שהם בסוד י"ש דעלמא דאתי בבריאה:
ולכן כתיב אח"כ ויבא עמלק, שתיכף נתעורר הנחש הקדמוני, וכתיב ויאמר משה אל יהושע וגו' מחר אנכי נצב על ראש הגבעה וגו', והוא בדרגא דיליה בבריאה בסוד אלף טורין. ומטה האלהים בידי, להפך הנחש למטה. ויבן משה מזבח וגו' ויקרא שמו ה' נסי וגו', שהם מ' וס' (שבלוחות) שבנס עומדים. ואמר, כי יד על כס יה וגו' שכ"ז ששמו של עמלק קיים אין הכסא שלם, ונסתלק א' שבכסא כמש"ל:

16. חזקוני דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יח
הנחשלים הנחלשים מתיבות הפוכות כמו כשבים כבשים.



17. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה א
איסי בן יהודה אומר חמשה דברים יש שאין להם בתורה הכרע ... מחר אנכי נצב על ראש הגבעה או צא הלחם בעמלק מחר ...

18. אסתר פרק ה
(ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:
(יב) וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ:(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ: פ

19. אסתר פרק ט
(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ:

20. ספר אמרי נועם על מועדים - לפורים ולצו פרשת זכור
ובמאמר חז"ל, אין מפלתו של עמלק אלא למחר, משה אמר 'מחר אנכי נצב', ובהמן 'למחר אני קרוא לה', ואסתר אמרה 'ומחר אעשה' [עיין בילקוט שמעוני אסתר פרק ה רמז תתרנו]. הענין לפי מה שביארנו, אשר על ידי היחוד דק"ש מבטלין א"ל אח"ר, על כן הגבילו הזמן על מחר בבוקר שהוא זמן ק"ש, ואז תבוא מפלתו על ידי רמ"ח תיבין העולה מח"ר. וזהו 'ויהי ידיו אמונ"ה עד' וכו' [שמות יז יב], היינו, בשעת ק"ש קבלת אמונת אלקי עולם, ותיבת 'עד' רומז על ע"ד אתוון רברבין ד'שמע' 'אחד', לבטל אל אחר. ועל כן היתה המלחמה עד בא השמש, זמן ק"ש דערבית, לייחד ק"ש דשחרית וערבית שהם ב' פעמים רמ"ח, לבטל הצורר, כי צור"ר עולה ב' פעמים רמ"ח. ויש לרמז בפסוק [משלי יא ל] 'פרי צדיק עץ חיים', כי כבר ביארנו אשר מרדכי בחינת ע"ץ חיי"ם עולה ברו"ך, ונקרא צדיק יסוד עולם, ועל כן הס"ת של 'פרי צדיק עץ חיים' עולה עמל"ק, והר"ת עולה מח"ר, כי על ידי היחוד של רמ"ח תיבין דק"ש ממשיכין החיים ומבטלין עמלק:

21. אור החיים שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ט
(ט) ויאמר משה אל יהושע. נתחכם משה כשהכיר העון שהוא לצד ביטול מלחמת התורה אמר אין ראוי לצאת למלחמה אלא יהושע שנאמר עליו (לקמן ל"ג י"א) לא ימיש מתוך האוהל בעסק התורה, ואמר לו שיבחר כיוצא בו ובזה יתגבר עליו וכן היה:

22. בראשית פרק כה
(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם:(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: ס