Parashat Vayishlach
A Multifaceted Injury
Rabbi Ari Kahn
Download PDF
As Yaakov heads home he is filled with dread as the inevitable meeting with his estranged brother looms. It seems more likely that this will be a showdown – or even a massacre - than a happy family reunion or a celebratory homecoming. And so, Yaakov prepares, in a fatalistic frame of mind; concerned, if not convinced, that blood will be spilled, he divides his family and possessions into two camps.
בראשית פרשת וישלח פרק לב
(ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה:
And Yaakov was terrified and pained, he divided the people who accompanied him, and the flock, cattle and camels into two camps. He said should Esav come and annihilate one camp the other one would escape. (Bereishit 32:8,9)
Interestingly, the rabbis describe this as preparation for battle, even though the verses do not indicate any proactive offensive military tactics or on Yaakov’s part. It would therefore be more accurate to describe Yaakov’s preparations as a desperate attempt at damage control – to minimize the anticipated toll of death and destruction. It was a strategy for partial survival. The news that Esav was on the way accompanied by four hundred men, presumably a formidable fighting force, had sent Yaakov into despair.
Lest we take the size of Esav’s entourage lightly, we should recall that the first “world war” – the war of the four kings against the five kings - was won when Avraham entered the fray with three hundred and eighteen men. With an even larger fighting force than that now bearing down on him and his family, Yaakov’s fear is based on a realistic analysis of the situation. Esav’s hatred, which Yaakov has every reason to believe has metastasized into a deadly obsession, is now backed up by a small – or perhaps not so small – army.
In an act of desperation, Yaakov prays:
בראשית פרשת וישלח פרק לב
(י) וַיֹּאמֶר֘ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה֞' הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ: (יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים: (יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב:
Then Yaakov said, “O God of my father Avraham and God of my father Yitzchak, O God, who said to me, ‘Return to your native land and I will do good things for you’! I am unworthy of all the kindness that You have done for Your servant, for with my staff alone I crossed this Jordan, and now I have become two camps. Deliver me, I pray, from the hand of my brother, from the hand of Esav; for I fear, he may come and strike me down, mothers and children alike. Yet You have said, ‘I will most certainly cause good things for you and make your offspring as the sands of the sea, which are too numerous to count.’” (Bereishit 32:10-13)
Yaakov’s prayer is full of pathos. He articulates his fear of a bloodbath; he is afraid that neither he nor his family, and especially his children, will survive the confrontation with Esav, and he challenges God on this point: God had promised that everything would work out, that his offspring would be as numerous as the grains of sand on the shore, that Yaakov would have Divine protection. Nonetheless, the reality of his situation is bleak, and Yaakov’s plea is met with silence.
As observers, we are unsure what to do with this prayer. On the one hand, a man of faith who senses his impending mortality has no choice but to pray. In a very real sense, this is a prayer we wish Avraham had allowed himself to utter: “God, how can You command me to bring my child as an offering? You are a God of kindness and mercy; aside from the moral grotesqueness of the act, you made a very explicit promise to me that Yitzchak would inherit my mission and my blessings, and through him the Divine promise will come to fruition.” Yet Avraham’s faith did not allow him to utter this prayer. Is Yaakov’s faith less perfect? Does the content of his prayer or the fact that he is so fearful indicate that Yaakov’s faith is lacking in some way?
On more than one occasion, God had assured Yaakov that He would be with him as a protector:
בראשית פרשת ויצא פרק כח
(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ: (יג) וְהִנֵּ֨ה ה֜' נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה֗' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ: (יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ: (טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־ עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:
He had a dream; a stairway (variously translated as “ramp” or “ladder”) was set on the ground and its top reached to the sky, and angels of God were going up and down on it. And God was standing above him, and He said, “I am the Eternal, the God of your father Avraham and the God of Yitzchak. The ground on which you are lying I will give to you and to your offspring. Your descendants shall be as (numerous as) the dust of the earth; you shall spread out to the west and to the east, to the north and to the south. All the families of the earth will be blessed through you and your descendants. Behold, I am with you: I will protect you wherever you go and will bring you back to this land. I will not leave you until I have done what I have promised you.” (Bereishit 28:12-15)
בראשית פרשת ויצא פרק לא
(א) וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה: (ב) וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶנּ֛וּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: (ג) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ: .. (יא) וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי: (יב) וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ: (יג) אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֨ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ:
Now he heard the things that Lavan’s sons were saying: “Yaakov has taken all that was our father’s, and from that which was our father’s he has built up all this wealth.” Yaakov also saw that Lavan’s manner toward him was not as it had been in the past. Then God said to Yaakov, “Return to the land of your fathers where you were born, and I will be with you.”… And in the dream an angel of God said to me, ‘Yaakov!’ and I answered, ‘I am here.’ And he said, ‘Note well that all the he-goats which are mating with the flock are streaked, speckled, and mottled; for I have noted all that Lavan has been doing to you. I am the God of Beit El, where you anointed a pillar and where you made a vow to Me. Now arise and leave this land and return to your native land.’” (Bereishit 31:1-3,11-13)
The verses, or what is not recorded in them, should lead us to consider that perhaps God had been at work behind the scenes, and had micro-managed the dramatic change of heart that unfolds. This would certainly conform to the earlier instances in which adversaries were given a “gentle reminder” from God that He is watching, and that it would be ill-advised to harm His favorite protagonist: Avimelech and Lavan received nocturnal visitations from God in which they were warned to “be nice” to Avraham and Yaakov respectively.
בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ג - ח
(ג) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל: (ד) וַאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם־צַדִּ֖יק תַּהֲרֹֽג: (ה) הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת: (ו) וַיֹּאמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם־אָנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵחֲטוֹ־לִ֑י עַל־ כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ: (ז) וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְ֑יֵה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־ אֲשֶׁר־לָֽךְ: (ח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל־עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד:
But God came to Avimelech in a dream by night and said to him, “You will die because of the woman that you have taken, for she is a married woman.” Now Avimelech had not approached her. He said, “O Lord, will You kill people even though innocent? He himself said to me, ‘She is my sister’! And she also said, ‘He is my brother.’ When I did this, my heart was blameless, and my hands were clean.” And God said to him in the dream, “I knew that you did this with a blameless heart, and so I kept you from sinning against Me. That was why I did not let you touch her. Therefore, return the man’s wife—since he is a prophet, he will intercede for you to save your life. If you fail to return her, know that you will die, you and all that are yours.” Early next morning, Avimelech called his servants and told them all these things; and the men were greatly frightened. (Bereishit 20:3-8)
בראשית פרשת ויצא פרק לא
(כד) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע: … (כו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב: (כז) לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר: (כח) וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ: (כט) יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע:
But God appeared to Lavan the Aramean in a dream by night and said to him, “Beware of saying anything to Yaakov, good or bad.” …And Lavan said to Yaakov, “What have you done, betraying me (literally: stealing my heart) and carrying my daughters off like prisoners of war? Why did you flee in secrecy and mislead me and not tell me? I would have sent you off with festive music, with timbrel and lyre. You did not even let me kiss my sons and daughters good-by! It was a foolish thing for you to do. I have it in my power to do you harm; but the God of your father said to me last night, ‘Beware of saying anything to Yaakov, good or bad.’ (Bereishit 31:24-29)
One wonders if despite assembling his fighting force, Esav had received a similar warning the night before the confrontation, or perhaps we can imagine as Yaakov was struggling with “angel of Esav”: When the moment for battle presents itself, the macho Esav quite remarkably and unexpectedly melts into an emotional mess, and comes running, weeping, to embrace his brother. Perhaps in this case as well, God had pulled the strings, turning Esav into a passive marionette and orchestrating a peaceful homecoming. We may imagine a “split screen:” as Yaakov prays to God in the dark of night and “reminds” Him of His promise, God is already “on it”- and Esav is in the process of being neutralized. Perhaps, as Yaakov spends the night alone and faces the “angel” of Esav, his twin brother is experiencing a parallel struggle, and spends the night facing Yaakov’s angel, who convinces Esav that he can go no further, and that Yaakov, who deserves his respect and his love, will remain unscathed.
Yaakov sends gifts to Esav, and hopes for a reprieve:
בראשית פרשת וישלח פרק לב
(יד) וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו: (טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים: (טז) גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה: (יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר: (יח) וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ: (יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ: (כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ: (כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי: (כב) וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה:
After spending the night there, he selected from what was at hand a gift offering for his brother Esav: 200 she-goats and 20 he-goats; 200 ewes and 20 rams; 30 milch camels with their colts; 40 cows and 10 bulls; 20 she-asses and 10 he-asses. These he put in the hands of his servants, flock by block, and he told his servants, “Go on ahead of me, and keep a distance between the flocks.” He instructed the one in front as follows, “When my brother Esav meets you and asks you, ‘Whose man are you? Where are you going? And whose [animals] are these ahead of you?’ you shall answer, ‘Your servant Yaakov’s; they are a gift sent to my lord Esav; and [Yaakov] himself is right behind us.’” He gave similar instructions to the second one, and the third, and all the others who followed the flocks, namely, “Thus shall you say to Esav when you reach him. And you shall add, ‘And your servant Yaakov himself is right behind us.’” For he reasoned, “If I propitiate him with presents in advance, and then face him, perhaps he will show me favor.” And so, the gift went on ahead, while he remained in camp that night. (Bereishit 32:14-32)
At the last minute, there is movement, and a change of strategy:
בראשית פרשת וישלח פרק לב
(כג) וַיָּ֣קָם׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק: (כד) וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ:
That same night he arose, and taking his two wives, his two maidservants, and his eleven children, he crossed the ford of the Yabbok. After taking them across the stream, he brought across all his possessions. (Bereishit 32:23-24)
Perhaps Yaakov fears that Esav has extracted information regarding Yaakov’s whereabouts and tactics, so Yaakov moves his camp (camps?). He also seems to reach the conclusion that he himself is a liability: anyone found with him will be in mortal danger. Yaakov spends the night away from his family, alone – or not alone:
בראשית פרשת וישלח פרק לב
(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: (כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔בבְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: (כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי: (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב: (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל: (ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם: (לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי: (לב) וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ: (לג) עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה:
Yaakov was left alone. And a man wrestled with him until the break of dawn. When he saw that he could not prevail against him, he wrenched Yaakov’s hip at its socket, so that the socket of his hip was strained as he wrestled with him. Then he said, “Let me go, for dawn is breaking.” But he answered, “I will not let you go, unless you bless me.” He said to him, “What is your name?” He replied, “Yaakov.” Said he, “Your name shall no longer be Yaakov, but Yisrael, for you have striven with beings both Divine and human, and have prevailed.” And Yaakov questioned, and said, “Pray speak your name.” But he said, “Why would you ask my name,” and he blessed him there. And Yaakov named the place Peniel, “for I have seen the Divine face to face, yet my life has been spared.” The sun rose upon him as he passed Penuel, limping on his hip. That is why the children of Israel to this day do not eat the thigh muscle that is on the socket of the hip, since Yaakov’s hip socket was wrenched at the thigh muscle. (Bereishit 32:25-32)
This section raises many questions, including the strange and confusing way it is written, with each verse revealing only limited and obscure information that requires much clarification and explanation. The texture of the narrative suggests a dream-like quality: Yaakov is alone in the dark night, struggling to stay awake and alert but in desperate need of sleep. He has spent the greater part of his life as a shepherd, and proven himself both dedicated and highly skilled at it; in his parting words to Lavan, he took pride in the fact that he had never slept on the job and he had kept faithful watch over the flocks through the long nights in Lavan’s employ. But now, when he must protect his own flock and family, an assailant takes him by surprise.
We should also note the connection to an earlier episode: When he left the land of Israel (Canaan) years earlier, Yakkov had slept under the stars and dreamed of angels ascending and descending a ladder to heaven. Now, years later, one of those angels comes down to have a word with - and “have a go at” -Yaakov, and then begs to be released so that he can once again ascend.
When the battle ends, we are not sure who was victorious. Of course, for Yaakov, survival is victory; nonetheless, Yaakov is wounded, his thigh is hurt, his sciatic nerve damaged. What is the meaning of this strange episode – the message, the significance of this struggle? The long-term effects are as baffling as the incident itself: There is a change of name, from Yaakov to Yisrael, but that change is actually made later in the narrative by God Himself ; why the seeming redundance? The prohibition against eating the part of the animal parallel to Yaakov’s injured gid hanashe, as a testimony to this struggle, could just as easily have been communicated at Mount Sinai in the context of the codex of laws pertaining to kosher versus forbidden foods. Moreover, the verses offer no insight as to the why this particular part of Yaakov’s body was hurt.
On a functional level, the sciatic injury should have prevented Yaakov from doing something which he nonetheless does: Yaakov bows down to his brother. In fact, when they meet, Yaakov and his entire family bow before Esav. Coupled with the gifts, the message is very clear: Yaakov hopes to “undo” the cause of their falling out, to reverse the blessings which he took surreptitiously, the source of the of Esav’s rage:
בראשית פרשת בראשית פרשת תולדות פרק כז
(כח) וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ: (כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ:
“May God give you of the dew of heaven and the fat of the earth,
Abundance of new grain and wine. Let peoples serve you,
And nations bow to you; Be master over your brothers,
And let your mother’s sons bow to you. Cursed be they who curse you,
Blessed be they who bless you.” (Bereishit 27:28,29)
וישלח פרק לג
(א) וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת: (ב) וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים: (ג) וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו: (ד) וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ: (ה) וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־ עַבְדֶּֽךָ: (ו) וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ: (ז) וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
Looking up, Yaakov saw Esav coming, accompanied by four hundred men. He divided the children among Leah, Rachel, and the two maids, putting the maids and their children first, Leah and her children next, and Rachel and Yosef last. He himself went on ahead and bowed low to the ground seven times until he was near his brother. Esav ran to greet him. He embraced him and, falling on his neck, he kissed him; and they wept. He raised his eyes and saw the women and the children, and he said, “Who are these with you?” He answered, “The children with whom God has favored your servant.” Then the maids, with their children, came forward and bowed; next Leah, with her children, came forward and bowed; and last, Yosef and Rachel came forward and bowed. (Bereishit 33:1-7)
The bowing was certainly a conciliatory gesture, and we might ask whether the injury sustained the night before was God’s way of preventing Yaakov from bowing to his brother, or at least making it more difficult for Yaakov to prostrate himself before Esav. Rabbinic commentaries were critical of Yaakov/Yisrael groveling before Esav, and some even go so far as to opine that the injury to his hip was not a proactive tactic to prevent this behavior but as a sign - from the parallel confrontation between Yaakov and the angel of Esav - that a punishment was due for bending his knee in front of Esav.
This approach has implications for the events that would take place in the future, recorded in Megilat Esther: Haman, a protagonist whom tradition describes as a descendant of Esav, insists that all bow to him. Mordechai alone refuses to bow – and our sages draw a direct connection to his ancestry: Mordechai was from the family of Binyamin, the only son of Yaakov who did not bow before Esav, primarily because he had not yet been born when Yaakov returned to Canaan and faced his brother.
ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ג
[ג, ב] ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית שאתה מבטל (קילוותו) [קלווסין] של מלך, א"ל שאני יהודי, א"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינו, שנאמר וישתחוו ארצה שבע פעמים (בראשית לג ג), א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה, ואני בן בנו, שנאמר איש מיני /ימיני/, וכשם שלא כרע אבי, כך לא אכרע לך, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.
And Mordechai would not bow or prostrate. [Haman] said, “You surely know that you will be subject to the sword (death). What did you see (think) that you ignore the orders of the king? He [Mordechai] replied, “Because I am a Jew,” [Haman] said, “But we find that your ancestors bowed to my ancestors, as it says, ‘seven times he bowed to the ground.’” [Mordechai] said, “My forefather Binyamin was in his mother’s womb and did not bow, and his descendant will not bow, as it says, ‘ish Yemini’ (a man of Binyamin). Just as my ancestor did not bow, neither will I bow to you. Therefore it states, “And Mordechai would not bow or prostrate.”
To unravel the significance of the injury specifically to Yaakov’s thigh, we might consider other appearances of the word yerech (thigh). The first is in the verses preceding the candidate search for a wife for Yitzchak. When Avraham sends his servant on a quest for an appropriate bride for his son – much like the trip upon which Yaakov would embark two generations later - Avraham instructs the servant to place his hand under his yerech:
בראשית פרשת חיי שרה פרק כד
(א) וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽה֛' בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי: (ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽה֙' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ: (ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק:
Avraham was now old, advanced in years, and God blessed Avraham in all things. And Avraham said to the senior servant of his household, who had charge of all that he owned, “Put your hand under my thigh and I will make you swear by the Eternal, the God of heaven and the God of the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, but will go to the land of my birth and get a wife for my son Yitzchak.” (Bereishit 24:1-4)
Later, Yaakov insists on this same gesture:
בראשית פרשת ויחי פרק מז
(כט) וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם: (ל) וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ: (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה:
And when the time approached for Yisrael to die, he summoned his son Yosef and said to him, “If I have found favor in your eyes, place your hand under my thigh and treat me with compassion and truth: please do not bury me in Egypt. When I lie down with my fathers, carry me up from Egypt and bury me in their burial-place.” He replied, “I will do as you have spoken.” And he said, “Swear to me.” And he swore to him. Then Yisrael bowed at the head of the bed. (Bereishit 47:29-31)
In both of these instances, this symbolic gesture signifyied the making of a vow, and both of these vows shared a common denominator: the Land of Israel. The servant is instructed not to take Yitzchak out of Israel, and Yaakov makes Yosef promise to return his remains for burial in Israel. Perhaps, then, the message of the thigh injury suffered by Yaakov is also intertwined with the Land of Israel: Yaakov has delayed his return to the Land of Israel, and his injury was a physical expression of this failure. Another possible angle throws us back to the night Yaakov left the Land of Israel (Canaan) and had his dream under the stars. When he awoke, he, too, had made a vow. Perhaps the wound to his thigh is an indication that too much time has elapsed and the vow had not been fulfilled. God reminds Yaakov repeatedly to keep this vow, and there may even be reason to believe that the death of Rachel may be related to his failure to have done so.
בראשית פרשת ויצא פרק כח
(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:
Yaakov then made a vow, saying, “If God remains with me, if He protects me on this journey that I am making, and gives me bread to eat and clothing to wear, and if I return safely to my father’s house—the Eternal shall be my God. And this stone, which I have set up as a pillar, shall be God’s abode; and of all that You give me, I will set aside a tithe for You.” (Bereishit 28:20-22)
Yaakov promised that the monument (matzevah) he erected at the site of his epiphany would become a “house of God;” God reminds him to keep his vow and build an altar. However, even after reading the entire narrative of Yaakov-Yisrael’s life, we are unsure if this vow was fulfilled. We know nothing about the construction of a “house of God,” but when Rachel dies before the family reaches its destination, Yaakov builds another monument-matzevah:
בראשית פרשת וישלח פרק לה
(א) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ: (ב) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם: (ג) וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי: (ד) וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם: (ה) וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב: (ו) וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ: (ז) וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו: (ח) וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת: פ (ט) וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: (י) וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: (יא) וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: (יב) וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ: (יג) וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ: (יד) וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּ֛קוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן: (טו) וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל: (טז) וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ: (יז) וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן: (יח) וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין: (יט) וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם: (כ) וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם:
God said to Yaakov, “Arise, go up to Beit El and remain there; and build an altar there to the God who appeared to you when you were fleeing from your brother Esav.” So Yaakov said to his household and to all who were with him, “Rid yourselves of the alien gods in your midst, purify yourselves, and change your clothes. Come, let us go up to Beit El, and I will build an altar there to the God who answered me when I was in distress and who has been with me wherever I have gone.” They gave to Yaakov all the alien gods that they had, and the rings that were in their ears, and Yaakov buried them under the terebinth that was near Shechem.As they set out, a terror from God fell on the cities round about, so that they did not pursue the sons of Yaakov. Thus Yaakov came to Luz—that is, Beit El—in the land of Canaan, he and all the people who were with him. There he built an altar and named the site El-Beit El, for it was there that God had revealed Himself to him when he was fleeing from his brother.Devorah, Rivkah’s nurse, died, and was buried under the oak below Beit El; so it was named Alon-bachut (the ‘oak of weeping’). God appeared again to Yaakov on his arrival from Paddan Aram, and He blessed him. God said to him, “You whose name is Yaakov, You shall be called Yaakov no more, but Yisrael shall be your name.” Thus He named him Yisrael. And God said to him, “I am El Shaddai. Be fertile and increase; A nation, yea an assembly of nations, shall descend from you. Kings shall issue from your loins. The land that I assigned to Avraham and Yitzchak I assign to you; And to your offspring to come I assign the land.” God parted from him at the spot where He had spoken to him; and Yaakov set up a pillar at the site where He had spoken to him, a pillar of stone, and he offered a libation on it and poured oil upon it. Yaakov named the site where God had spoken to him Beit El. They set out from Beit El; but when they were still some distance short of Efrat, Rachel was in childbirth, and she had hard labor. When her labor was at its hardest, the midwife said to her, “Have no fear, for it is another boy for you.” But as her soul departed, for she was dying, she named him Ben-oni; but his father called him Binyamin. Thus Rachel died. She was buried on the road to Efrat, that is Bethlehem; and Yaakov erected a monument on her burial site, which is the monument of Rachel’s tomb to this very day.
A further possible connection with Yaakov’s vow to build a “house of God” is that the term yerech, is used repeatedly to describe elements in the construction of the Mishkan:
שמות פרשת פקודי פרק מ
(כב) וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת: (כג) וַיַּעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: ס (כד) וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה: (כה) וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
He placed the table in the Tent of Meeting, outside the curtain, on the northern yerech(flank) of the Tabernacle. Upon it he laid out the setting of bread before God, as God had commanded Moshe. He placed the menorah in the Tent of Meeting opposite the table, on the south yerech (flank) of the Tabernacle. And he lit the lamps before God, as God had commanded Moshe. (Shmot 40:22-25)
Yaakov’s vow to build a house for God may explain the midrashic tradition that the central beam for the Mishkan was brought down to Egypt by Yaakov himself, indicating that the vow would eventually be kept.
שמות פרשת תרומה פרק כו פסוק כו - כח,
(כו) וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָאֶחָֽד: (כז) וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֗ם לְקַרְשֵׁי֙ צֶ֣לַע הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה: (כח) וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה:
You shall make bars of acacia wood: five for the planks of the one side wall of the Tabernacle, five bars for the planks of the other side wall of the Tabernacle, and five bars for the planks of the wall of the Tabernacle at the rear to the west. The center bar halfway up the planks shall run from end to end. (Shmot 26:26-28)
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויגש פרשה צד סימן ד
וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָׁבַע (בראשית מו, א), לְהֵיכָן הָלַךְ, אָמַר רַב נַחְמָן שֶׁהָלַךְ לָקֹץ אֲרָזִים שֶׁנָּטַע אַבְרָהָם זְקֵנוֹ בִּבְאֵר שָׁבַע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית כא, לג): וַיִּטַּע וגו'. כְּתִיב (שמות כו, כח): וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, אָמַר רַבִּי לֵוִי וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אַמָּה הָיוּ בוֹ, מֵהֵיכָן מָצְאוּ אוֹתוֹ לַשָּׁעָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מֻצְנָעִין עִמָּהֶם מִימוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כד): וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי מִמִּגְדַל צְבָעֲיָא קְצָצוּם וֶהֱבִיאוּם עִמָּהֶם לְמִצְרַיִם וְלֹא נִמְצָא בָהֶם לֹא קֶשֶׁר וְלֹא פֶקַע. אָעִין דְּשִׁטִּים הֲוָה בְּמִגְדְּלָא וְהָיוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הָאָרוֹן, אֲתוֹן וְשָׁאֲלוּן לְרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵיהוֹן וְרַבָּנָן, אָמַר לָהֶם אַל תְּשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם.
Rav Avraham Shur (Torat Haim) surmises that when Yaakov purchased the birthright in exchange for some food, Esav had put his hand on Yaakov’s thigh to make a vow and formalize the deal. Therefore, Esav’s patron was attempting to cancel the deal and made the move toward the thigh of Yaakov.
The yerech may also have sexual connotations: later, when the Torah speaks of Yaakov’s children, it uses the word yerech:
שמות פרשת שמות פרק א פסוק ה
וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם:
The total number of persons that were of Yaakov’s issue (literally, from his thigh) came to seventy, Yosef being already in Egypt.
The midrash observes that as a result of this very particular injury, those who come from the yerech of Yaakov – the righteous men and women, the prophets and prophetesses - became susceptible to harm:
בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה עז סימן ג
וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, נָגַע בַּצַּדִּיקִים וּבַצַּדִּיקוֹת בַּנְּבִיאִים וּבַנְּבִיאוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד.
“He wounded the socket or Yaakov’s thigh” – he injured the righteous men and women, the prophets and prophetesses that would be his future descendants. When would this occur? In the time of persecution.
Soon enough Yaakov will experience a great deal of pain and sorrow due to events caused by his children: Reuven’s indiscretion, the abuse of Dina and the subsequent behavior of Shimon and Levi, the sale of Yosef, and the behavior of Yehuda all come to mind. Perhaps these events can be related to the injured thigh of Yaakov.
There is another use of the word yerech that is also related to sexuality, in what may be called the case of ‘sexual miscue.’ In the section discussing the sotah, a woman guilty of the indiscretion of being secluded with a man other than her husband - and perhaps of additional guilt during that ill-advised seclusion - the word yerech appears once again:
במדבר פרשת נשא פרק ה
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: (יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: (יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־ אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: (טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: (טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י הֽ': (יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם: (יח) וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י ה֒' וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים: (יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: (כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן ה֥' אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת ה֤' אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶתוְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: (כב) וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן׀ אָמֵֽן: (כג) וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים: (כד) וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵי֥ הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים: (כה) וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ: (כו) וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־ הַמָּֽיִם: (כז) וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: (כח) וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: (כט) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: (ל) א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: (לא) וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֹ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ: פ
God spoke to Moshe, saying, “Speak to the children of Israel, and tell them: ‘If any man’s wife goes astray, and is unfaithful to him, and a man lies with her carnally, and it is hidden from the eyes of her husband, and is kept secret, and she is defiled, and there is no witness against her, and she isn’t caught in the act; and the spirit of jealousy comes on him, and he is jealous of his wife, and she is defiled: or if the spirit of jealousy comes on him, and he is jealous of his wife, and she was not defiled: then the man shall bring his wife to the kohen, and shall bring her offering for her: the tenth part of an ephah of barley meal. He shall pour no oil on it, nor put frankincense on it, for it is a meal offering of jealousy, a meal offering of memorial, a reminder of iniquity. The kohen shall bring her near, and stand her before God; and the kohen shall take holy water in an earthen vessel; and of the dust that is on the floor of the Tabernacle the kohen shall take, and put it into the water. The kohen shall stand the woman before God, and let the hair of the woman’s head go loose, and put the meal offering of memorial in her hands, which is the meal offering of jealousy. The kohen shall have in his hand the water of bitterness that brings a curse. The kohen shall make her take an oath, and shall tell the woman, “If no man has lain with you, and if you haven’t gone astray to impurity instead of your husband, be free from this water of bitterness that brings a curse. But if you have gone astray with another instead of your husband, and if you are defiled, and some man has lain with you besides your husband:” then the kohen shall cause the woman to swear with the oath of cursing, and the kohen shall tell the woman, “May Hashem make you a curse and an oath among your people, when Hashem allows your thigh to fall away, and your body to swell; and this water that brings a curse will go into your bowels, and make your body swell, and your thigh fall away.” The woman shall say, “Amen, Amen.” “‘The kohen shall write these curses in a book, and he shall blot them out into the water of bitterness. He shall make the woman drink the water of bitterness that causes the curse; and the water that causes the curse shall enter into her and become bitter. The kohen shall take the meal offering of jealousy out of the woman’s hand, and shall wave the meal offering before God, and bring it to the altar. The kohen shall take a handful of the meal offering, as its memorial, and burn it on the altar, and afterward shall make the woman drink the water. When he has made her drink the water, then it shall be that if she is defiled, and has committed a trespass against her husband, that the water that causes the curse will enter into her and become bitter, and her body will swell, and her thigh will fall away: and the woman will be a curse among her people. If the woman isn’t defiled, but is clean, then she shall be free, and shall conceive. “‘This is the law of jealousy, when a wife, goes astray from her husband and is defiled; or when the spirit of jealousy comes on a man, and he is jealous of his wife; then he shall stand the woman before God, and the kohen shall erform on her this entire process of the law. The man shall be free from iniquity, and that woman shall bear her iniquity.’”
Rabbi Haim Ben Bezalel in his Helek Haim makes the connection between the sotah and the wounded thigh of Yaakov.
What sexual sin could Yaakov have been guilty of? From the perspective of the laws later given to his descendants at Sinai, Yaakov was indeed guilty of the sin of marrying two sisters. Although this was clearly neither his intention nor his desire but was the result of his victimization at the hands of Lavan, nonetheless Yaakov was married to two sisters. Now, at the moment before he will stand – or bow - before Esav, his own conscience must be clear and his behavior immaculate. Esav’s ‘angel’, the expression of Esav’s essence or the representative of Esav’s claims against Yaakov, had found Yaakov’s proverbial Achilles heel. The assailant attacks Yaakov’s point of weakness, and manages to cause injury to Yaakov’s yerech.
In Shnei Luchot Habrit (“The Shlah”), Rabbi Yeshayahu Horwitz contends that even though marrying two sisters was not a sin in the pre-Sinai period, it was nonetheless inappropriate,and the fallout resulted in the episodes that followed, involving Dina and Reuven respectively.
Another use of the word yerech denotes fear or dread, specifically fear of battle. A literal translation might be ‘softness’ or ‘faintness’ of heart:
דברים פרשת שופטים פרק כ
(א) כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ב) וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם: (ג) וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־ תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם: (ד) כִּ֚י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם: (ה) וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ: (ו) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ: (ז) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה: (ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ: (ט) וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם: ס
(1) When you go forth to battle against your enemies, and see horses, chariots, and a people more numerous than you, you shall not be afraid of them; for the Eternal, Almighty God is with you, who brought you up out of the land of Egypt. It shall be, when you draw near to the battle, that the kohen shall approach and speak to the people, and shall tell them, “Hear, Israel, you draw near this day to battle against your enemies: don’t let your heart faint; don’t be afraid, nor tremble, neither be scared of them; for God your Lord is He who goes with you, to fight for you against your enemies, to save you.” The officers shall speak to the people, saying, “What man is there who has built a new house, and has not dedicated it? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it. What man is there who has planted a vineyard, and has not used its fruit? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man use its fruit. What man is there who has pledged to be married a wife, and has not taken her? Let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man take her.” The officers shall speak further to the people, and they shall say, “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house, lest he melt his brother’s heart as he has his own.” It shall be, when the officers finish speaking to the people, they shall appoint captains of armies at the head of the people.
While the association may seem like no more than a play on words, a verse in the Book of Iyov (Job) describes strengthens the association between the yerech and this particular type of faintheartedness: The thighs are described with a word conjugated from the root pachad -fear.
איוב פרק מ פסוק יז
יַחְפֹּ֣ץ זְנָב֣וֹ כְמוֹ־אָ֑רֶז גִּידֵ֖י פַחֲדָ֣יו יְשֹׂרָֽגוּ:
He makes his tail stand up like a cedar; The sinews of his thighs (literally, fears) are knit together.
There is another use of the word yerech which may be an embellishment of an imaginary word.
Esav is described as a man of the field:
בראשית פרשת תולדות פרק כה:כז
וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים:
The boys grew up. Esav was a man skilled in hunting, a man of the field, while Yaakov was a simple man, a dweller in tents.
תרגום אונקלוס בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז
וּרְבִיאוּ עוּלֵימַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְּבַר נְחַשׁ יִרְכָן (נחשידכון) גְּבַר נָפֵיק חֲקַל וְיַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים מְשַׁמֵּישׁ בֵּית אוּלְפָנָא.
The Targum translates “a man of the field” as nchash yirchan or nchashyirchan (or, alternatively, as nchashyadchon). The Aramaic words for ish sadeh, a man of the field, were unfamiliar to some commentaries; a number of commentaries of the Tosafot school explained it as a serene, “laid back” or lazy personality, while other Tosafists associate it with the practice of magic. The diversity of comments on these two Aramaic words is striking.
The Tzioni relates a kabbalistic tradition in which Esav (and by extension, his emissary/representative “angel”), who is associated with all forms of evil ranging from Amalek to the Serpent in Eden, proudly owned up to this dubious affiliation, and had a tattoo of a serpent on his thigh; this explains the Aramaic term “nchash yirchan” - “serpent on the thigh”.
The Tzioni’s comments connect the ideological strand that began in the Garden of Eden and runs through the verses describing the birth of Yaakov and Esav all the way down to Amalek, a great-grandson of Esav; other sources take up this same strand and connect it to the protagonists of the Purim story.
The Talmud refers to Haman as a servant who was sold for bread; Targum Yonatan elaborates, and recounts a scene in which Mordechai pulls out the bill of sale as evidence, in what is understood as an echo of the sale of the birthright for a bowl of beans (Yaakov had added the bread as a ‘freebie’); Mordechai, we are told, wore the bill of sale on his leg, near the thigh.
Targum Unkolus relates this sale to Esav’s earlier sale of his birthright, and reveals the motivation of the arch villain Haman to eradicate all of the Jews: He seeks to avenge or undo the sale of the birthright by Esav to Yaakov.
It is a fascinating and unmistakable fact that all through these various iterations of the epic struggle between Esav and Yaakov we find reference to the leg. When we first meet the brothers, Yaakov is clutching Esav’s leg (specifically his heel), but a closer reading points to this struggle as another expression of the struggle that began at the dawn of history, with the serpent:
בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק יג - טו,
(יג) וַיֹּ֨אמֶר ה֧' אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל: (יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס
(13) Hashem, God, said to the woman, “What is this you have done?” The woman said, “The serpent beguiled me, and I ate.” (14) Hashem, God, said to the serpent, “Because you have done this, you are most cursed of all livestock and of every beast of the field. On your belly you shall go, and dust you shall eat all the days of your life. (15) I will put enmity between you and the woman, and between your offspring and her offspring. He will bruise your head, and you will bruise his heel.”
The angel of Esav, known in Jewish theological texts as Sama’el, is also identified with other manifestations of evil, most notably the Serpent. The struggle with evil that had begun in the Garden of Eden is revisited in the in utero struggle between Yaakov and Esav, and it takes its toll on Yaakov, not coincidentally, in his thigh. When Yaakov fails to live up to his obligations, he becomes susceptible to the attack by the spiritual force that has been known variously as the angel of Esav, Sama’el, the Serpent, Haman, Amalek.
When Yaakov is victorious, he is called Yisrael. In the end, as foretold in the very beginning of this struggle, the serpent will be stepped on and crushed by the heel of Yaakov. Esav and his proxies will try to grab Yaakov by the leg – to try to neutralize the power of his heel, to attempt to make him bend his knees in homage. But the House of God will be built in the territory of the tribe of Binyamin, who did not bow before Esav and whose descendants refused to kowtow to Haman on bended knee. In that place, the children of Yaakov – Bnei Yisrael - will bend their knees only before the one true God.
רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ט
בראשית פרשת לך לך פרק יד פסוק יד, יד
ילקוט ראובני על התורה - פרשת שמות אות יז:
ויחי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. דע כי במרכבה יש שרים ל"ה מימין ונאחזים במרכבה ע"י אברהם וכולם נטו לדת ישמעאל וכן בשמאל המרכבה יש ל"ה שרים ונאחזים במרכבה ע"י יצחק אבינו וכולם נטו לדת עשו אבי אדום, והשר הגדול שבבני עשו הוא שרו של עמלק בן פלגש של אליפז בן עשו ולכן אמר ראשית גוים עמלק וכולם נטו לדת עשו וכו' ובמקום אלה שהם ע' שרים היו ישראל ע' נפש יוצאי ירך יעקב וכאשר גברו עונות הפנימים נגרשו החיצונים נכנסו ומשלו במרכבה ונסתלק הנבואה והשכינה לשמי מרום תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה תחת עבד כי ימלך זה סמא"ל שרו של עשו שהוא עבד למטטרו"ן שרו של יעקב, שנא' ורב יעבוד צעיר ושפחה תירש גבירתה הגר שפחה לשרה גבירתה והגר היא מצרית ושרה היא מצרית פנימי:
בראשית פרשת ויצא פרק לא פסוק מ, מ
“Often, scorching heat ravaged me by day and frost by night; and my eyes were derived of sleep.”
בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה עז סימן ג
רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ (בראשית לג, י): כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי, …. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי נָצַח אִם מַלְאָךְ אִם יַעֲקֹב, וּמִן מַה דִּכְתִיב (בראשית לב, כה): וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, הֱוֵי מִי נִתְמַלֵּא אָבָק הָאִישׁ שֶׁעִמּוֹ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא בָּא אֵלֶיךָ וַחֲמִשָּׁה קְמֵיעִין בְּיָדוֹ, זְכוּתוֹ, וּזְכוּת אָבִיו, זְכוּת אִמּוֹ, וּזְכוּת זְקֵנוֹ, וּזְכוּת זְקֶנְתּוֹ. מְדֹד עַצְמְךָ אִם אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ, מִיָּד, וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּלֶב אַגְרִיּוֹן וַאֲרִי נֵמִירוֹן, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת בְּנוֹ וּמְלַבְּבוֹ בָּאֲרִי, שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַּוֵּג לוֹ יֹאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֲרִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִזְדַּוֵּג לוֹ. כָּךְ שֶׁאִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂרְכֶם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהִזְדַּוֵּג לְבָנָיו. (בראשית לב, כו):
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק ז משנה ו
ספר השל"ה הקדוש - מסכת מגילה תורה אור
\{מו\} וְהָעִנְיָן, כִּי הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן הָיָה לְבִנְיָמִין הַצַּדִּיק אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן יִתְרוֹן וּמַעֲלָה נִפְלָאָה, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו כְּמוֹ שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ כָּל אֶחָיו כִּי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד. וְיָדוּעַ, כִּי סוֹד הִשְׁתַּחֲוָיָה, הַמְשָׁכַת הַשֶּׁפַע מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאַחַר שֶׁאַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו סִטְרָא אַחֲרָא, סִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הֶחֱזִיקוּ בְּיָדוֹ שֶׁל עֵשָֹו וְהִמְשִׁיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְשַֹר וּלְפַטְרוֹן, אִתְרַע מַזָּלַיְהוּ תַּחְתָּיו, וְהֶחֱזִיקוּ וְהֶעֱמִידוּ הַפְּגָם שֶׁפָּגַם שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב בָּעֶרֶב בִּמְקוֹמוֹ, וְגָבַר עֲלֵיהֶם סִטְרָא אַחֲרָא (ע"י) [דַּעֲבוֹדָה זָרָה], וּכְמוֹ שֶׁהִקְשׁוּ בַּזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) עַל יַעֲקֹב, 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' (בראשית לג, ג), וְכִי יַעֲקֹב שְׁלִימָא הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר וּמַאן דְּסָגֵיד לֵיהּ סָגֵיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה, עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל הִתְנַצְּלוּת כִּי אִם לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ. אָמְנָם, הַשְּׁבָטִים כָּרְעוּ וְנָפְלוּ, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד, לֹא בָּא לְעֵשָֹו מִיָּדוֹ שׁוּם חִזּוּק וְשׁוּם הַשְׁפָּעָה, וּלְכָךְ הָיָה לְאֵל יָדוֹ שֶׁל שָׁאוּל בֶּן בְּנוֹ לְהַכְנִיעוֹ, וְעַל יָדוֹ יַחֲזֹר הַיָּרֵךְ בִּמְקוֹמוֹ אֶל הַיָּמִין, וִיתַקֵּן הַפְּגָם שֶׁפָּגַם סמא"ל בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב, נֶצַח, בְּכֹחַ קִטְרוּגוֹ, שֶׁהִמְשִׁיךְ הַגְּבוּרוֹת מִפְּנוֹת עֶרֶב אֵלֶיהָ כָּאָמוּר. וְהִנֵּה כְּשֶׁמָּשַׁח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יָדַע שְׁמוּאֵל שֶׁהַתִּקּוּן יֵעָשֶֹה עַל יְדֵי שָׁאוּל עַל יְדֵי מָשְׁחוֹ אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא (להלן אות מז-מח):
ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור (ו)
\{כג\} וְעַתָּה אֲבָאֵר מַעֲלַת קְדֻשַּׁת בִּנְיָמִין. דַּע כִּי הָיָה לְבִנְיָמִין קְדֻשָּׁה בְּיֶתֶר שְֹאֵת מִלִּשְׁאָר אֶחָיו, כִּי כָּל שְׁאָר אֶחָיו הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְֹמָאלָא מֵאֵל אַחֵר, וּבִנְיָמִין עֲדַיִן לֹא נוֹלַד לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. וּמַה שֶּׁהִשְׁתַּחֲוָה יַעֲקֹב אֵין לְהַקְשׁוֹת, כִּי פֵּרֵשׁ הַזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) בַּפָּסוּק (בראשית לג, ג) 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְכִי יַעֲקֹב [דְּאִיהוּ] שְׁלֵימָא יְהֵא מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר, וּמַאן דְּסָגִיד לֵיהּ סָגִיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה 'עָבַר לִפְנֵיהֶם', 'וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו (עכ"ד בשינוי לשון). וְזֶה הַהִתְנַצְּלוּת הוּא דַּוְקָא לְיַעֲקֹב, אֲבָל אַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים, דְּהַיְנוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו. וּבִרְכַּיִם אֲשֶׁר כָּרְעוּ, גָּרְמוּ 'וַיִּגַּע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב', סַמָּאֵל הָרָשָׁע נָגַע שָׁם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, יָרֵךְ מוּל יָרֵךְ. כִּי בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו הָיָה חוֹתַם הַנָּחָשׁ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (שם כה, כז) נַחְשִׁירְכָן, וּפֵרֵשׁ הַצִּיּוֹנִי (פרשת תולדות, ד"ה ויצא הראשון) נָחָשׁ יְרֵכָן, שֶׁהָיָה חָקוּק בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו צוּרַת נָחָשׁ, וְהֶאֱרַכְתִּי בַּדְּרוּשׁ הַזֶּה פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת יִצְחָק (אות כב) עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן מְלָכִים מֵחֲלָצוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין יָצְאוּ, אֲשֶׁר לָהֶם תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. כִּי כְּבָר הִקְדַּמְתִּי (אות יט) מַלְכֵי יִשְֹרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים הַצַּדִּיקִים הֵם מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּבִנְיָמִין לֹא כָּרַע לְאֵל אַחֵר זָכָה לִמְלוּכָה. וְזֶה הַסּוֹד רָמַז שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה לַטַּבָּח וְהָרֵם אֶת הַשּׁוֹק וַיָּשֶֹם לִפְנֵי שָׁאוּל (שמואל א ט, כד). וְהָרַב גַּלַּאנְטִי בְּסֵפֶר קוֹל בּוֹכִים הֶאֱרִיךְ בָּזֶה בַּפָּסוּק (איכה ד, יח) 'צָדוּ צְעָדֵינוּ', וְגַם אֲנִי הֶאֱרַכְתִּי בָּזֶה בְּמָקוֹם אַחֵר (ח"ב מסכת מגילה אות מג-נג). וְזֶהוּ הָרֶמֶז 'הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה [בְּעֵינֶיךָ] רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל' וְגוֹ' (שמואל א טו, יז), כְּלוֹמַר, מִסִּבַּת שֶׁהוּא הָיָה הַקָּטָן שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל נַעֲשָֹה רֹאשׁ וּמֶלֶךְ, כִּי אִילוּ לֹא הָיָה הַקָּטָן גַּם כֵּן הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁהָיָה הַקָּטָן שֶׁבַּשְּׁבָטִים וּבְאוֹתוֹ פַּעַם לֹא הָיָה נוֹלָד, עַל כֵּן הָיָה נִצּוֹל מֵהִשְׁתַּחֲוָאָה וְזֶה גָּרַם לוֹ הַמְּלוּכָה:
רש"י שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק כב
על ירך המשכן צפונה - בחצי הצפוני של רוחב הבית:
ירך - כתרגומו צדא, כירך הזה שהוא בצדו של אדם:
תורת חיים על חולין דף צב/א ר׳ אברהם חיים בן נפתלי צבי הירש שור
והיינו הא דאיתא במדרש לא אשלחך כי אם ברכתני הודה לי על הברכות שברכני אבי לפי שבא עליו לערער עליהן כדפירשתי. וענין קניית הבכורה כתב הרמב"ן ז"ל שהיתה לנחול מעלת האב ושררתו עליו שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו וכו' וכיון שעל כרחו של מלאך הוצרך להודות לו ליעקב על הברכה והבכורה נמצא שנעשה שר לעשו גם למלאך דהא בהא תליא. והיינו דקאמר הכא דיעקב נעשה שר למלאך.
ולפי מה שפירשתי אתי שפיר הא דאיתא בתרגום מגילת אסתר גבי וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וז"ל ומרדכי כי לא קם וכו' אלהין פשט ית רגליה ימיניה ואחוי ליה שטר זבינתא דאזדבן ליה בטולמא דלחם דמכתבא באסטרקליליה כל קבל ארכובתיה וכו' ותימא למה זה קשר מרדכי שטר המכירה על רגלו לכאורה נראה שקשרו קבל ארכובתו למעלה על יריכו לפי שכך היה מנהגן כדאשכחן בפרק מי שמת מי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על יריכו ולפי מה שפירש נראה משום דהמן נתקנא במרדכי על דבר הבכורה והברכה שלקח יעקב מעשו כדאיתא בתרגום מגילת אסתר גבי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וז"ל ארום מויאו ליה דמרדכי אתי מיעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא וכן יסד הפייט המן הודיע איבת אבותיו וכו' ואולי מרדכי ניצוץ ובן גילו דיעקב הוה ולהכי איתא במדרש רבה פרשת תולדות ובמגילת אסתר כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה אמר רבי חנינא כל האומר רחמנא ותרן הוא יוותרו בני מעיו אלא מאריך אפיה וגבי דיליה זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ויצעק צעקה גדולה ומרה והיכן נפרע לו בשושן הבירה דכתיב ויזעק זעקה גדולה ומרה הענין תמוה דמה ענין צעקת מרדכי לצעקת עשיו.
לכך נראה דהכי קאמר דכיון דגרם יעקב לעשו לצעוק צעקה גדולה ומרה בשביל הבכורה והברכה אף על גב דלבסוף הסכים הקב"ה על ידו מ"מ מעיקרא אבק מרמה מיהא הוי לכך נענש מרדכי שהיה מבני בניו ובן גילו שהוצרך ג"כ לצעוק צעקה גדולה ומרה על דבר הבכורה והברכה מדה במדה דשנאת המן על מרדכי בשביל הבכורה וברכה הוה כדפירשתי והיינו דנקט במדרש וגבי דיליה דיליה ממש אותו הדבר עצמו גבה והמן נמי נראה דבן גילו דעשו הרשע הוה והיינו דאיתא במדרש רבה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו בזוי בן בזוי להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו. כי היכי דיעקב קנה מעשו את הבכורה דהיינו השררה בלחם ונזיד ככה מרדכי נמי שקנה את המן לעבדא בטולמא דלחם ולהכי קשר מרדכי את שטר המכירה על יריכו מקום השבועה אשר נשבע לו עשו ליעקב על מכירת הבכורה וכאשר זחה דעתו של המן על מרדכי פשט את יריכו בשטר מכירתו אשר עליו להראות לו שגם הוא גם אבותיו וכל אומתו כולם המה עבדיו מימים קדמונים ע"י הבכורה שקנה יעקב מעשו נשבע לו בשימת יד תחת יריכו ולהכי קשרו על ירך ימינו דנראה לומר כי גם עשו שם ידו תחת ירך ימינו של יעקב בשבועתו שהרי המלאך לא נגע בכף יריכו של יעקב אלא כדי לבטל השבועה כדפירשתי והמלאך בכף ירך ימינו נגע כדאמר לעיל הירך המיומן שבירך:
אהבת יהונתן - אלון בכות
או אמר נתנני דאיתא בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו דיעקב יש לו אחיזה בעקב עשו. ועשו יש לו ג"כ אחיזה בעקב יעקב ולכך נאמר בפגעו בו שר של עשו ויגע בכף ירך יעקב והוא צולע כי הוא הלך מא"י לח"ל וביטל כמה שנים כיבוד אב ואם ועשו רץ לשדה לקיים כיבוד או"א ולכך יש לו אחיזה ברגל יעקב ויעקב צולע ולכך ברומי מרכיבין חיגר וכו' כדאי' בגמר' וז"ש נתנני ה' בידי לא אוכל קום היינו בידי עשו שאוחז ברגלינו ואנו צולעים וק"ל:
צרור המור על בראשית פרק לה פסוק א
וכשראה יעקב קושט דבריהם, שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה, באתהו מיד הדבור. וא"ל קום עלה בית אל ושב שם. לא תירא ולא תחת, כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל, ולא תירא ולא תחת, כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים, ולכן קום עלה מזה לבית אל, שהוא מקום קדוש ושב שם, ולא תשב בכאן:
ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה, ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז"ל (בר"ר פא, ב), ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב, ובסבת זה בא לו צרת דינה, והוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריו. ולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל, כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו, ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים, אחר שהוא עצמו נדר ואמר, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים (לעיל כח, כב):
וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש, ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש]. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצר הרע, הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה (לעיל לב, כו) ויגע בכף יריכו, לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו, הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. [ולפי שנגע בכף הירך, לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה, שהוא סוד הירכים, הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו, וזהו כי לא יכול לו (שם), נתן לו השם בטן וירך של סוטה, כדכתיב (במדבר ה, כא) בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל, בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה, וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן, כמו שנאמר במשה, חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם (שמו"א ט, כד) וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום, עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה, הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית, כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם, ותורתם משמרתם, ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות, מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן, ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו (לעיל לב, כז), רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים (שמות א, ה), הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם, עד יתקיים מאמר הכתוב (ישעיה לה, ג) וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש, הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור, הוא חמור אבי שכם במעשה דינה, שנשכו וטמא דינה בתו]. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו, כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואם, כי לבניו ניתן הנקמה של חמור, ונזדווגו עמו שור וחמור, הם שמעון שנקרא שור, ולוי נקרא חמור, שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור, וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו, וכן יהי רצון:
אחר כך אמר ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו'. לפי שהשם אמר לו עלה בית אל. והעולה לבית אל צריך להכין עצמו ובגדיו כדכתיב הכון לקראת אלהיך. וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ורמז בזה שיהיה תוכו כברו. וזהו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו כנגד החיצוני. ורמז אלהי הנכר אשר בתוככם כאומרו לא יהיה בך אל זר. ונקומה ונעלה ואעשה שם כמאמר השם ועשה שם מזבח. ואמר ויתנו אל יעקב. להורות כי הוא לא אמר אלא והסירו. והם נתנו לו הכל לשמוע בקולו. ואמר ואת הנזמים אשר באזניהם. רוצה לומר הנזמים שלקחו מהצלמים כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ולפי שלא יהנו מע"ז אמר שטמן אותם הוא לבדו תחת האלה. בענין שאיש אל ידע בדברים האלה.
חזקוני בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק כו
כף ירך יעקב אעפ"י שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ושמרתיך בכל אשר תלך הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו כדכתיב ויירא יעקב מאד. וכן מצינו במשה אעפ"י שאמר לו הקדוש ברוך הוא אהיה עמך הזיקו המלאך בדרך במלון לפי שהיה מתיירא מפרעה כדכתיב שלח נא ביד תשלח.
חזקוני שמות פרשת שמות פרק ד פסוק כא
ואני אחזק את לבו אין לומר שהקב"ה מחזיק ומקשה הלבבות לבלתי שוב אליו אם ירצו לשוב אלא הכי קאמר אני אחזק את לבו שלא ימות מתוך מורא ולא ירך לבבו מתוך פחד עד שישתלמו כל המכות וכן תפרש ואני אקשה את לב פרעה וראיה לדבר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו'.
תוספות מסכת בבא בתרא דף קלט עמוד א
מתני' בשרכא - בכל הספרים כתוב שרכא בריש ובערוך גרס שדכא בדלית והוא לשון שקט כמו ותשקוט הארץ ומתרגמינן ושדיכת ארעא (שופטים ה) כלומר אדם בטל ושקט אינו עוסק בכלום וכן יודע ציד איש שדה ומתרגמינן נחשדכן (בראשית כה) שהיה נח ושקט ובהחובל (ב"ק דף צב: ושם) מטייל ואזל דיקלא בישא לגבי קיני דשדכא.
מושב זקנים על בראשית פרק כה פסוק כז
איש יודע ציד. תרגם גבר נח שירכן. שמעתי שהוא לשון אדם בטל כמו גברא שירכן. ותימה א"כ מה ר"ל נח הוה ליה למימר שירכן ומצאתי דיש לגרוס גבר נחש ירכן, ופי' לפי שהיה מכשף והיה נושא הכשוף בתוך ירכו לידע לצוד אחר עופות. לכך ניחש ירכו.
של"ה מסכת מגילה פרק תורה אור- מג
סוד פורים - נצח והוד תרין פלגא דגופא, והם פורים וחנוכה.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב, (שם ה) "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". מְלַמֵּד שֶׁכָּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע הָיוּ חֲקוּקִים לוֹ עַל לִבּוֹ, וּכְשֶׁרָאָה אֶת מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, הָיָה אוֹמֵר, "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". וְכִי מִשּׁוּם דְּרוֹאֶה מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, אוֹמֵר, "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי"? אִין, כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא, זֶה בָּא בִּפְרוּזְבּוּלֵי, וְזֶה בָּא [שם ע"ב] בִּפְרוּזְבּוּטֵי. אָמַר רַב פַּפָּא, וְקָארוּ לֵיהּ, עַבְדָּא דְאִזְדַּבֵּן בְּטוּלְמֵי דְּנַהֲמָא, וקוראים לו עבד שנמכר בלחם
Haman said: “Yet all this avails me nothing” (Esther 5:13). Rabbi Elazar taught in the name of Rabbi Ḥanina: When Haman saw Mordecai sitting at the king’s gate he said: Yet all this avails me nothing. This may be understood as was suggested by Rav Ḥisda, for Rav Ḥisda said: This one, Mordechai, came as one with the heritage of a rich man [perozebuli], whereas that one, Haman, came as one with the heritage of a poor man [perozeboti], as Mordecai had been Haman’s slave master and was aware of Haman’s lowly lineage. Rav Pappa said: And he was called: The slave who was sold for a loaf of bread.
And Yaakov gave bread and lentil stew to Esav. He ate, drank, rose, and went, and Esav scorned the birthright.
אהבת יהונתן - אלון בכות
או אמר נתנני דאיתא בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו דיעקב יש לו אחיזה בעקב עשו. ועשו יש לו ג"כ אחיזה בעקב יעקב ולכך נאמר בפגעו בו שר של עשו ויגע בכף ירך יעקב והוא צולע כי הוא הלך מא"י לח"ל וביטל כמה שנים כיבוד אב ואם ועשו רץ לשדה לקיים כיבוד או"א ולכך יש לו אחיזה ברגל יעקב ויעקב צולע ולכך ברומי מרכיבין חיגר וכו' כדאי' בגמר' וז"ש נתנני ה' בידי לא אוכל קום היינו בידי עשו שאוחז ברגלינו ואנו צולעים וק"ל:
ספר השל"ה הקדוש - פרשת תולדות יג
אֶלָּא הָרֶמֶז הִיא, כִּי נוֹדַע כִּי יִצְחָק מִדַּת הַדִּין, אֲבָל הַדִּין בְּעַצְמוֹ יִגְרֹם שֶׁיִּתְהַפֵּךְ לְרַחֲמִים, עַל כֵּן נִתְהַפֵּךְ הַסֵּדֶר מקצח"י לְ'יִצְחָק', הַמּוֹרֶה עַל שִֹמְחָה וְחֶדְוָה, כִּי מִדַּת הַדִּין יִתְהַפֵּךְ לְמִדַּת הָרַחֲמִים, כִּי בַּשֵּׁם קצח"י מְרֻמָּז עִנְיַן שֹׁרֶשׁ הַדִּין (זהר ח"א דף רנ"ב ע"ב), שֶׁעַל כֵּן יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָֹו כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים, מֵאַחַר שֶׁיִּצְחָק הוּא מִדַּת הַדִּין, וְשָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו שֶׁהוּא סַמָּאֵל הַמְקַטְרֵג וּמַמְשִׁיךְ הַדִּין לַפֹּעַל הוּא הַיֵּצֶר הָרָע הוּא שָֹטָן הוּא הַמַּלְאַךְ הַמָּוֶת (בבא בתרא טז א). וְהִנֵּה מִדַּת הַדִּין אֵין פֵּרוּשׁוֹ לִהְיוֹת עָקָא דַּוְקָא, רַק שֶׁיְּהֵא הַדִּין מְדֻקְדָּק לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו הֵן טוֹב הֵן רַע, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לַעֲמֹד אָדוֹן דִּין אִם יְדֻקְדַּק. אֲבָל מִדַּת הַדִּין עַל כָּל פָּנִים פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, עַל גְּמוּל וְעֹנֶשׁ הַמְדֻקְדָּק, וְלָזֶה יָצְאוּ מִיִּצְחָק יַעֲקֹב וְעֵשָֹו, זֶהוּ לְדֵרָאוֹן וְזֶהוּ לְחַיֵּי עוֹלָם. וְהֵם נִרְמָזִים בְּשֵׁם קצח"י שֶׁהוּא 'קֵץ חַי', כִּי 'קֵץ' הוּא סִטְרָא דִּשְֹמָאלָא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר (ח"א דף ס"ב ע"ב) בַּפָּסוּק (בראשית ו, יג) 'קֵץ כָּל בָּשָֹר בָּא לְפָנַי', כִּי סַמָּאֵל נִקְרָא קֵ"ץ הַיָּמִים, נוֹתֵן קֵץ לַיָּמִים, וּכְתִיב (איוב כח, ג) 'קֵץ שָֹם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר'. וְיַעֲקֹב הוּא אִישׁ חַ"י רַב פְּעָלִים, יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת (תענית ה ב). זֶה מוֹרֶה שֵׁם קצח"י, וּמִדַּת הַדִּין מְגֻלָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם בְּמִדַּת הַדִּין הַמְדֻקְדָּק, אֶלָּא לִהְיוֹת מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד וּלְהַכְנִיעַ כֹּחַ הַדִּין. וְזֶהוּ הָרֶמֶז (בראשית כז, מו) 'קַצְתִּי בְחַיַּי', כִּי מַה תּוֹעֶלֶת בְּחַיַּי שֶׁזֶּהוּ מִבְּנֵי עֲלִיָּה, וְרָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מֻעָטִים (סוכה מה ב), וְאֵין תַּקָּנָה לְרֹב הָעוֹלָם כְּשֶׁזֶּה הַקֵּץ מְגֻלֶּה. וְזֶהוּ 'קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת', שֶׁהֵם הַכְּנַעֲנִים אָרוּר כְּנַעַן הַבָּאִים מִצַּד הַנָּחָשׁ הָאָרוּר, אֲשֶׁר זֶה גַּם כֵּן חֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָֹו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (אות כא- כה). עַל כֵּן [נִתְהַפֶּךְ] הַשֵׁם לְיִצְחָק הַמּוֹרֶה עַל חֶדְוָה, כִּי יִתְהַפֵּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים:
ספר אהבת שלום - פרשת בא
והנה ידוע שעשו הרשע הוא בחינת הסטרא אחרא, ועל כן תרגם אונקלוס על הפסוק (בראשית כה כז) איש יודע ציד, גבר נחשירכן, פירוש נחש ירכן, שהיה נחש חקוק על ירכו, כמו דאיתא במדרש (עי' ציוני פ' תולדות ד"ה ויצא הראשון). וזהו שאמר יצחק אבינו ע"ה לעשו הרשע, שהוא בחינת נחש, בחינת הסטרא אחרא, ואוכל מכל בטרם תבוא (בראשית כז לג), פירוש שאמר לו שטעמתי בהמטעמים של יעקב טעם מתוק ורוחני, טעם מן, בחינת כל, כמו שהיה קודם החטא, וזהו בטרם תבוא, פירוש קודם שהיית אתה בחינת הרע בעולם וד"ל:
ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור (יב(
\}מז\} וְהִנֵּה נִמְשַׁךְ קִלְקוּל זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ מִדּוֹר לְדוֹר עַד לֵדַת הָאַחִים יַעֲקֹב וְעֵשָֹו, וְנִכְנְסָה הַזֻּהֲמָא בְּעֵשָֹו וְהָיָה חָקוּק בַּיָּרֵךְ שֶׁלּוֹ נָחָשׁ, וְ'לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב' (במדבר כג, כג). וְסַמָּאֵל שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, וְהוּא מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וְהַטֻּמְאָה נָגְעָה בְּיֶרֶךְ הַשְּׁבָטִים אֲשֶׁר כָּרְעוּ לִפְנֵי עֵשָֹו שֶׁהוּא אֵל אַחֵר וּצְרִיכִין לְזִכּוּךְ. וּבִנְיָמִין נִתְעַלָּה בָּזֶה שֶׁלֹּא כָּרַע לְעֵשָֹו, עַל כֵּן לוֹ הָיְתָה הַמְּלוּכָה וּלְפָנָיו יִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. אַךְ לֹא נִמְשַׁח בְּקֶרֶן, כִּי קֶרֶן הוּא דַּוְקָא לְדָוִד, כִּי דָּוִד וּמָשִׁיחַ תִּקּוּן אָדָם, בְּסוֹד 'אָדָם' אָדָם דָּוִד מָשִׁיחַ, וְאָז יֻחְזַר קֶרֶן אוֹר פָּנָיו. וּמַלְכוּת שָׁאוּל הָיָה בִּשְׁאֵלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל (אות כב; כח), וְנִמְשַׁח בְּפַךְ כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְקַן אָדָם לִהְיוֹת קֶרֶן, רַק הוּא פַּךְ כְּלִי חֶרֶס. וְהַמְּלוּכָה זוֹ בָּאָה לוֹ, כִּי יֶרֶךְ בִּנְיָמִין לֹא כָּרַע לְעֵשָֹו, וְזֶהוּ סוֹד פַּכִּים קְטַנִּים. כְּתִיב (שמואל א טו, יז) 'הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל אָתָּה', רָצָה לוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה הַקָּטָן בֵּין הַשְּׁבָטִים, עַל זֶה זָכִיתָ לִמְלוּכָה לִהְיוֹת רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל, כִּי לֹא נוֹלַדְתָּ עֲדַיִן בְּעֵת שֶׁכָּרְעוּ לְעֵשָֹו. וְזֶהוּ סוֹד נִשְׁאַר עַל פַּכִּים קְטַנִּים, כִּי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין שֶׁהוּא הַקָּטָן, וְעָלָיו אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית לה, יא) 'וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ', זֶהוּ שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת וְנִמְשַׁח בְּפַךְ. וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה נִמְשְׁחוּ בְּקֶרֶן, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים 'גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְֹרָאֵל' (איכה ב, ג), עַד לֶעָתִיד 'וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' (שמואל א ב, י(
צרור המור בראשית פרשת וישלח
…ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. אחר שהוא עצמו נדר ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצר הרע הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה ויגע בכף יריכו לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. ולפי שנגע בכף הירך לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה שהוא סוד הירכים הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו. וזהו כי לא יכול לו. נתן לו השם בטן וירך של סוטה כדכתיב בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן כמו שנאמר במשה. חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה. הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם. ותורתם משמרתם ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו. רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם עד יתקיים מאמר הכתוב וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור הוא חמור אבי שכם במעשה דינה שנשכו וטמא דינה בתו. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואם. כי לבניו ניתן הנקמה של חמור ונזדווגו עמו שור וחמור. הם שמעון שנקרא שור. ולוי נקרא חמור. שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור. וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו וכן יהיה רצון:
