פרשת תְּרוּמָה התשפ״ג 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    שמות (פרשת תרומה) פרק כה פסוק א - כב

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:… (ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: (ט) כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ: (י) וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ: … (טז) וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: (יז) וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ: (יח) וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת: (יט) וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו: (כ) וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים: (כא) וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: (כב) וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

2.    שמות (פרשת בשלח) פרק טז פסוק לב - לה

(לב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה֔' מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (לג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה֔' לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם: (לד) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת: (לה) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

3.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות (פרשת תרומה) פרק כה פסוק טז

את העדות. עדות התורה לעולם שהקב"ה בחר בישראל ונתן להם את תורתו:

4.    רש"י שמות (פרשת תרומה) פרק כה פסוק טז

העדות - הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא לְעֵדוּת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם מִצְווֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ:

5.    רשב"ם שמות (פרשת תרומה) פרק כה פסוק טז

את העדות - הלוחות שהם עדות וברית בין הק' לישראל, ולכך נקראו לוחות הברית:

6.    תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד עמוד ב

דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן וְאִידַּךְ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ:

7.    אבן עזרא שמות (פרשת תרומה) פרק כה פסוק טז

ונתת הלוחות הם העדות, כאילו הם כמו שטר כתובה, והם לוחות הברית. והעד הנאמן ויקח ויתן את העדות אל הארון (שמות מ, כ). ועוד, כי לא כתב משה ספר תורה, וספר התורה שמוהו הכהנים מצד ארון ברית ה' מחוץ, ועוד כתוב אין בארון רק שני לוחות אבנים (מ"א ח, ט), ומחלוקת היא. יש לשאול. הנה הכתוב אמר למשה, ונתת אל הארון הלוחות אשר אתן אליך, וכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו (שמות לא, יח), והנה שברם ולא מלא מצות השם. ויש להשיב, אולי בעבור זה אמרו חכמינו, כי שברי הלוחות הן מונחין בארון. ואין הכתוב מכחיש דבריהם, כי הראשונים והאחרונים לוחות הברית הם. ועוד נוכל להשיב, כי הכתוב לא דבר רק על הלוחות השניות. ואין טענה ממלת אשר אתן אליך (שמות כה כא), כי הנה כתוב גם עליהם ויתנם ה' אלי (דבר' י, ד). ועוד, הנה לא מצאנו שיאמר השם למשה שיעשה הארון וישם שם הלוחות הראשונות, כי השם יודע, כי ישברם משה. רק אמר על הלוחות שפסלם משה ועשית לך ארון עץ (שם שם, א). …

8.    ספורנו שמות (פרשת תרומה) פרק כה פסוק טז

ונתת אל הארון. באר ענינו בהיותו כלי בלתי נאות לעבודת שום זבח:

9.    שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק יד - טז

(יד) וַיִּנָּ֖חֶם ה֑' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ: פ (טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים: (טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת:

10.ספורנו שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק טו

ושני לוחות העדות בידו. כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה:

11.שמות (פרשת כי תשא) פרק לא פסוק יח

וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים:

12.רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לא פסוק יח

ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן: ככלתו - ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה. …

13.שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק ל - לה

(ל) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־ה֔' אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם: … (לג) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי: (לד) וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֛ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָוּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם: … ^{פרק לג פסוק א - יז} (א) וַיְדַבֵּ֨ר ה֤' אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה: (ב) וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: (ג) אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ: (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו: (ה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ: (ו) וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב: (ז) וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ ה֔' יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (ח) וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה: (ט) וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה: (י) וְרָאָ֤ה כָל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲו֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָהֳלֽוֹ: (יא) וְדִבֶּ֨ר ה֤' אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל: ס (יב) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי: (יג) וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה: (יד) וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ: (טו) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה: (טז) וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: פ (יז) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם:

14.רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לג פסוק ג - יז

(ג) כי לא אעלה בקרבך - לכך אני אומר לך^ו ושלחתי לפניך מלאך: כי עם קשה ערף אתה - וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים^ז בי מרבה אני עליכם זעם: אכלך - לשון כליון: (ד) הדבר הרע - שאין השכינה שורה ומהלכת עמם: (ה) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך - אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר ^{(ישעיה כו כ)} חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך: (ז) ומשה - מאותו עון והלאה: יקח את האהל - לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב, מנודה לתלמיד: הרחק - אלפים אמה, כענין שנאמר ^{(יהושע ג ד)} אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה: וקרא לו - והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה: (ט) ודבר עם משה - כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה, כמו ^{(במדבר ז פט)} וישמע את הקול מדבר אליו, ואינו קורא מדבר אליו. כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט: (י) והשתחוו - לשכינה: (יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים - ומתמלל עם משה: ושב אל המחנה - לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד.והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר ^{(שמות לב ל)} ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו', עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר ^{(דברים ט יח)} ואתנפל לפני ה' וגו', ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם ^{(דברים י י)} ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו', מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד: (יב) ראה אתה אומר אלי - ראה, תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי ^{(שמות כג כ)} הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה: ואתה אמרת ידעתיך בשם - הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם: (יד) ויאמר פני ילכו - כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, …

15.מזרחי (רא"ם) שמות (פרשת כי תשא) פרק לא פסוק יח

בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרתו התחילו בנדבת המשכן והוקם המשכן באחד בניסן. שאי אפשר לומר שצווי ה' למשה על מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל, וצווי משה לישראל על המשכן היה אחר שנתרצה על מעשה העגל, שאם כן איך ידע משה אם נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על דבר המשכן עד שצוה אותם על נדבת המשכן, שמא לא נתרצה רק על נתינת הלוחות לישראל, שנאמר לו בפירוש (לד, א): "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" מפני קיום הדת, שלא היה אפשר לדחותן מן הדת אחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהן עול התורה והמצות, שאף על פי שחזרו לסורן הראשון, הרי הן כישראל שנשתמד, שהוא כישראל לכל דבריו, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מז ב), אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכם, שהיא חבה יתרה, לא, שהרי לא מחל להם רק שלא לכלותם יחד, ולא מחילה גמורה, כדכתיב (לב, לד): "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" ש"אין פורענות באה לישראל שאין בה מפורענות עון העגל", כדכתב רש"י ז"ל. ואף על פי שהסכים ה' ללכת בקרבם להנהיגם בעצמו ובכבודו, ולא על ידי מלאך, לא יחוייב מזה שישרה שכינתו בתוכם, כעניין שצוהו תחלה (כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהרי גם קודם המשכן כבר היה "הולך לפניהם יומם בעמוד ענן... ולילה בעמוד אש" (יג, כא), ועם כל זה לא היה משרה שכינתו בתוכם, ואם כן איך סמך משה על המחילה הזאת שנתרצה לישראל ביום הכפורים, לצוותם על נדבת המשכן, לפיכך חייבו מזה, שגם צווי ה' למשה במלאכת המשכן לא היה רק אחר מעשה העגל, ופרשת העגל קודמת בהכרח מצווי ה' למשה למלאכת המשכן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזהו שכתב רש"י גבי ^{(לג, יא)}: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' … ומה שלא הביא ראיה על קדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן, ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר, שהיא ראיה גמורה על קדימת העגל מצווי ה' למלאכת המשכן, אפילו אם היה הצויי בעת רדתו מן ההר, אבל הביא ראיתו משבעה עשר בתמוז שנשתברו הלוחות כו' וחייב מזה, שאחר שה' היה כעוס עמהם, לא יתכן שיצום אז על מעשה המשכן לשכון בתוכם. וכן מה שהוסיף עוד אחר מאמר: "שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות", ואמר: "וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ולמחרתו התחיל לצוות על נדבת המשכן", הוא מפני שאמר שקדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן היה "ימים רבים". ורבוי הימים אינו יוצא לא ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר, ולא ממה שנשתברו הלוחות לבדו, אלא מהרכבת שניהם, ממה שנשתברו לוחות בשבעה עשר בתמוז וממה שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ביום הכפורים, שביניהם שמונים יום. אך מה שהוסיף עוד לומר: "והוקם המשכן באחד בניסן" ואין מזה ראיה כלל, לא על קדימת מעשה העגל מצווי המשכן ולא על רבוי הימים שעברו מזמן מעשה העגל על צווי מלאכת המשכן, צריך עיון.

16.שמות (פרשת פקודי) פרק לח פסוק כא

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

17.רש"י שמות (פרשת פקודי) פרק לח פסוק כא

הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן -  שְׁנֵי פְעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת - עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּבָּ"ה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם:

18.שמות רבה (וילנא) (פרשת תרומה) פרשה לה סימן ד

דָּבָר אַחֵר, וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים. לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים מִשְׁכָּן, מַהוּ לַמִּשְׁכָּן, אָמַר רַבִּי הוֹשְׁעְיָא, עַל שׁוּם שֶׁהוּא עוֹמֵד לְמַשְׁכֵּן, שֶׁאִם נִתְחַיְבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עֲלֵיהֶן. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲלוֹא עֲתִידִים הֵם שֶׁלֹא יִהְיֶה לָהֶם לֹא מִשְׁכָּן וְלֹא מִקְדָּשׁ, וּמַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי נוֹטֵל מֵהֶם צַדִּיק אֶחָד וּמְמַשְׁכְּנוֹ בַּעֲדָם, וּמְכַפֵּר אֲנִי עֲלֵיהֶם עַל כָּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איכה ב, ד): וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן.

19.רבינו בחיי שמות (פרשת כי תשא) פרק לא פסוק יח

שני לוחות העדות. עדות היו לישראל שהשכינה שורה בתוכם, כמי שמביא בידו חותמו של מלך. וע"ד הפשט מה שלא היה לוח אחד שיכתבו עליו עשרת הדברות והיו שנים, לפי שנקראים "לוחות העדות" ואין עדות אלא בשנים, ועוד "לוחות העדות" האבן מן הארץ, והכתב מן השמים, וכענין שכתוב: (דברים לא, כח) "ואעידה בם את השמים ואת הארץ".

20.שמות (פרשת פקודי) פרק לט פסוק לג - מג

(לג) וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בְּרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו: (לד) וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ: (לה) אֶת־אֲר֥וֹן הָעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת: (לו) אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים: (לז) אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֥ה אֶת־נֵרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר: (לח) וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל: (לט) אֵ֣ת׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ: (מ) אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵיתָרָ֖יו וִיתֵדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (מא) אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן: (מב) כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָעֲבֹדָֽה: (מג) וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה: פ

פרשת וָאֵרָ֗א התשפ״ג

 פרשת  וָאֵרָ֗א התשפ״ג 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                  ari.kahn@biu.ac.il

Shiur has been sponsored anonymously 

in honor of my Father 

Rabbi Dr. Pinchas Kahn

1.    שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק ב - ט

(ב) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י הֽ': (ג) וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה֔' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם: (ד) וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ: (ה) וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי: (ו) לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: (ז) וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: (ח) וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י הֽ': (ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה: פ

2.    רש"י שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק ג

 וארא - אל האבות: באל שדי - הִבְטַחְתִּים הַבְטָחוֹת וּבְכֻלָּן אָמַרְתִּי לָהֶם אֲנִי אֵל שַׁדַּי:

ושמי ה' לא נודעתי להם - לֹא הוֹדַעְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא נוֹדַעְתִּי, לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי ה', נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּים וְלֹא קִיַּמְתִּי:

3.    רשב"ם שמות (פרשת וארא) פרק ו פסוק ג

ושמי י"י - כך צריך לפרש, אני נראיתי להם באל שדי, ועיקר שמי י"י הוא. וזהו כפל לשון, לא נודעתי להם לא נתגליתי להם בעיקר השם אלא באל שדי, אבל אליך גליתי עיקר שמי אהיה וזכרי י"י, ובימיך אקיים הבטחתי לתת להם את ארץ כנען. …

4.    דברים (פרשת ואתחנן) פרק ה פסוק יב - טו

(יב) שָׁמ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשׁ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: … (טו) וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜ ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם בְּיָ֥ד חֲזָקָ֖ה וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:

5.    שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן כח

דָּבָר אַחֵר: וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.

6.    תהלים פרק צב

(א) מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת: (ב) ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַה֑' וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: (ג) לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: (ד) עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: (ה) כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי ה֣' בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: (ו) מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ ה֑' מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: (ז) אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת: (ח) בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד: (ט) וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם הֽ': (י) כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹיְבֶ֡יךָ׀ ה֗' כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (יא) וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן: (יב) וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: (יג) צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: (יד) שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית ה֑' בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: (טו) ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: (טז) לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר ה֑' צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:

7.    רש"י על תהילים פרק צב 

(א) מזמור שיר - של לוים (נביאים). ליום השבת - שאומרי' אותו בשבתות והוא מדבר בענין העולם הבא שכולו שבת:...(ג) להגיד בבקר חסדך - בעת הגאולה. ואמונתך בלילות - ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך כל זה נאה וטוב:

8.    תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה ה

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים וּמֵהֶם שְׁלֹשִׁים וְכַמָּה נְבִיאִים הָיוּ מִצְטַעֲרִין עַל הַדָּבָר הַזֶּה אָמְרוּ כְּתִיב (ויקרא כו) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אֵלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ מִפִּי מֹשֶׁה. וְכָךְ אָמַר לָנוּ מֹשֶׁה, אֵין נָבִיא אַחֵר עָתִיד לְחַדֵּשׁ לָכֶם דָּבָר. מֵעַתָּה וּמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר מְבַקְּשִׁים לְחַדֵּשׁ לָנוּ דָּבָר! לֹא זָזוּ מִשָּׁם נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר עַד שֶׁהֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינֵיהֶם וּמָצְאוּ אותָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים. הַדָא הִיא דִכְתִיב (שמות יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר. זֹאת תּוֹרָה כְּמַה דְתֵימַר וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. זִכָּרוֹן, אֵלּוּ הַנְּבִיאִים (מלאכי ג) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לִירֵאֵי ה' וְגוֹ'. בַּסֵּפֶר, אֵלּוּ הַכְּתוּבִים (אסתר ט) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם אֶת דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר. רַב וְרַבִּי חֲנִינָה וְרַבִּי יוֹנָתָן וּבַר קַפָּרָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ, הַמְגִילָה הַזֹּאת נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, אֶלָּא שֶׁאֵין מוּקְדָם וּמְאוּחַר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרשב"ל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים עָתִידִין לִיבַּטֵל וַחֲמִשָּׁה סִיפְרֵי תּוֹרָה אֵינָן עָתִידִין לִיבַּטֵל. מַה טַעֲמָא? (דברים ה) קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף. רשב"ל אָמַר, אַף מְגִילַת אֶסְתֵּר וַהֲלָכוֹת אֵינָן עָתִידִין לִיבָּטֵל. נֶאֱמַר כָּאן קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (אסתר ט) וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. (חבקוק ג) הֲלָכוֹת, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

9.    רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יח

כָּל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים וְכָל הַכְּתוּבִים עֲתִידִין לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת כַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכַהֲלָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁאֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל זִכְרוֹן הַצָּרוֹת יְבֻטַּל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה טז) "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינִי". יְמֵי הַפּוּרִים לֹא יִבָּטְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כח) "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם": 

10.שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ב

חַיָּב אִינִישׁ לְבַסוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי

11.באור הגר"א אורח חיים סימן תרצה סעיף ב

חַייָּב כוּ'. שָׁם מִחַייַּב אִינָשׁ כּוּ' ור"ל בֵּין נִקְמַת הַמָּן לִגְדֻלַּת מָרְדְּכַי וְהוּא מ"ש גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה כּוּ' וְאָמְרוּ גְּדוֹלָ' דֵּעָה וְכֵיוָן שֶׁנִּטְּלָה הַדֵּעָה לֹא יָדַע כּוּ':

12.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צב עמוד א

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שׁמואל א ב) "כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'". וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, גָּדוֹל מִקְדָּשׁ, שֶׁנִּתָּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות טו) "פָּעַלְתָּ ה' מִקְדָּשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". מַתְקִיף לָהּ רַב אַדָא קַרְחִינָאָה, אֶלָּא מֵעַתָּה גְּדוֹלָה נְקָמָה, שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, דִּכְתִיב, (תהלים צד) "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ"? אָמַר לֵיהּ, לְמִילְתֵיהּ, הָכִי נַמִי. כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָא, שְׁתֵּי הוֹפַעִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת - לְמִדַּת טוֹבָה, וְאַחַת - לְמִדַּת פֻּרְעָנוּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִלּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁזֶּה נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְזֶה נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. 

13.תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב

...וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: ״בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה״, מָה כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה — אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן, אַף כָּאן — אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן...אָמַר רַבִּי טָבִי: טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מִסְמָךְ גְּאוּלָּה לִגְאוּלָּה עָדִיף.

14.רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב

גאולה לגאולה - פורים לפסח.

15.רש"י שמות (פרשת שמות) פרק ג פסוק יד

אהיה אשר אהיה - אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כה תאמר וגו' (ברכות ט'):

16.צפנת פענח פרשת פקודי

ובזה יובן, אמר רב אמי גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, ר"ל דקשה למה לא נקיט ב' שמות, וצריך לומר דאין שייך לומר שת"י בשמותיו יתברך, שהכל אחדות א', קשה אם כן גם באותיות איך אמר לשון שתי אותיות, בדבר רוחני אין שייך מספר בב' אותיות שוות (הוא הדין בב' שמות שהכל אחדות אחת, ולכך לא נקיט מפורש ב' שמות וכנ"ל), וצריך לומר שהם מן ב' סוגים ב' הפכיים ונק' שת"י, שזה פועל דין וזה פועל רחמים, ואם כן על ידי דעה שהוא ממוצע בינתיים לחברם ולייחדם על כרחך צריך שיהי' בו כח שניהם, ושפיר גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, מדקאמר שתי ש"מ שהם נגדיים והפכיים, שנאמר אל דעות ה', כי אל זועם פועל הדין, והוי"ה פועל רחמים, ועל ידי דעה המחברם כמ"ש וידע אדם את חוה, נעשה הכל אחדות אחד ורחמים גמורים.

17.שמות (פרשת בשלח) פרק יד פסוק יט

וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם:

18.רש"י שמות (פרשת בשלח) פרק יד פסוק יט

וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם. לְהַבְדִּיל בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּלְקַבֵּל חִצִּים וּבָלִיסְטְרָאוֹת שֶׁל מִצְרַיִם. בְּכָל מָקוֹם הוּא אוֹמֵר מַלְאַךְ ה' וְכָאן מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, אֵין אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא דַּיָּן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בַּדִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אִם לְהִנָּצֵל אִם לְהֵאָבֵד עִם מִצְרַיִם (שם):

19.בראשית רבה (וילנא) (פרשת נח) פרשה לה סימן ג

… וְחַד מִנְּהוֹן דְּרַשׁ, כְּבָר כְּתִיב (שמות יד, יט): וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יד, יט): וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא אוֹתוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל הֲפָכָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְתָחָהּ כְּנֶגֶד הַמִּצְרִים.

20.משנה מסכת סוכה פרק ד משנה ה

בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ:

21.רש"י מסכת סוכה דף מה עמוד א

אֲנִי וָהוּ - בְּגֵימַטְרְיָא: אנא ה', וְעוֹד: מִשִּׁבְעִים וּשְׁתַּיִם שֵׁמוֹת הֵן, הַנְּקוּבִים בְּשָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הסמוכין בְּפָרָשַׁת וַיְהִי בְּשַׁלַּח: וַיִּסַּע וְגוֹ' וְיָבֹא בֵּין מַחֲנֵה וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וּשְׁלָשְׁתָּן בְּנֵי שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, וּמֵהֶן שֵׁם הַמְפֹרָשׁ: אוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְאַחֲרוֹנָה שֶׁל אֶמְצָעִי, וְרִאשׁוֹנָה שֶׁל אַחֲרוֹן, וְכֵן בְּזֶה הַסֵּדֶר כֻּלָּן, הַשֵּׁם הָרִאשׁוֹן והו: וָי"ו שֶׁל וַיִּסַּע, הֵ"א דְּכָל הַלַּיְלָה, וָי"ו דויט, וְשֵׁם הַשְּׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע הוּא אֲנִי: אָלֶ"ף דְּמֵאַחֲרֵיהֶם, וְנוּ"ן רִאשׁוֹן דְּהֶעָנָן בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַפְרֵעַ, וְיוֹ"ד דְּרוּחַ קָדִים.

22.תוספות מסכת סוכה דף מה עמוד א

אֲנִי וָהוּ - בגימטריא אנא ה' … כך פי' הקונטרס ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א) וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה וקרא דכתיב בירמיה (מ) וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו.

23.יחזקאל פרק א פסוק א

וַיְהִ֣י׀ בִּשְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֗ה בָּֽרְבִיעִי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר נִפְתְּחוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹהִֽים:

24.ירמיהו פרק מ פסוק א

הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת ה֔' אַחַ֣ר׀ שַׁלַּ֣ח אֹת֗וֹ נְבוּזַרְאֲדָ֛ן רַב־טַבָּחִ֖ים מִן־הָֽרָמָ֑ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֹת֗וֹ וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כָּל־גָּל֤וּת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה:

25.איכה רבה (וילנא) פתיחתות סימן לד

…וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ בֹּא וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלֶיךָ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ, א): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ, א): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב (יחזקאל א, א): וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה, עַד הֵיכָן הָיְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָהוּ, רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי אַבָּא, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר עַד (ירמיה לא, ט): מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנוּ. וַחֲרִינָא אֲמַר עַד (ירמיה לא, טז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

26.מהרש"א על ברכות דף לג/א

 ופריך אלא מעתה גדולה נקמה כו'. דגבי נקמה מה שייך לצרף ב' שמות שהם הרחמים והגבורה שמימין ושמאל של נקמה כמ"ש אל נקמות ה' וגו' דהא אין בנקמה רק מדה"ד והגבורה ומשני אין למלתיה מיהא גדולה כו' שיש בנקמה בעו"ג ג"כ רחמים והיינו לישראל כדקאמר עולא שתי נקמות הללו א' לטובה כו'. דיש נקמה בעו"ג גם כן טובה לישראל והיינו צירוף ב' שמות הרחמים והגבורה דמתוך הנקמה בעו"ג שהיא גבורתו ית' ב"ה תבא הרחמים לישראל ורש"י פירש הכא לרעה בעו"ג שלא קבלו התורה ואחד לטובה לישראל כדאמרינן בב"ק כו' ע"ש ויותר נראה לפרש הכא על נקמה שתהיה בעו"ג לעתיד כמ"ש בנקמות גוג ומגוג כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון וכתיב יום נקם בלבי ושנת גאולי באה והרבה כמוהו דהיינו צירוף ב' אותיות הרחמים לישראל והגבורה לעו"ג וק"ל:

27.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת שבועות דף לה עמוד א

ובביאור מקצת הענין של השם של ע"ב אותיות נראה לומר לפי הפסוקים שבפרשת בשלח שציטטם רש"י כי כידוע אברהם אבינו מסמל את מדת החסד, יצחק אבינו את מדת הגבורה, ויעקב אבינו את מדת הרחמים. מדת הרחמים - דהיינו מדת התפארת - מהווה מיזוג של חסד ושל גבורה או של חסד ודין, וכדכתיב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". שם הוי"ה מסמל את מדת הרחמים - דהיינו המיזוג בין חסד ודין. אמנם בשעה שעמדו ישראל על הים לא זכו ע"פ מדת הדין שהים יקרע לפניהם שהרי היו עובדי ע"ז כמו המצרים (וכדאיתא במדרשים). ועיין ברש"י על התורה (שמות י"ד: י"ט) וז"ל מלמד שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם המצרים עכ"ל. וע"ע בילקוט שמעוני על הפסוק והמים להם חומה וז"ל שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל ע"ז במצרים ואתה עושה להם נסים. והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען וכו' עכ"ל.

בנ"י נצלו בים סוף ע"פ מדת החסד. וכ"כ בילקוט שמעוני וז"ל וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא אוֹתָהּ מִדַּת הַדִּין שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, הֲפָכָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגֶד הַמִּצְרִים.עכ"ל. מלאך בכל מקום מסמל את מדת הדין. עיין בסוף פרשת משפטים (פרק כ"ג פסוק כ' - כ"א): ז"ל הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו עכ"ל. ע"פ מלאך ומדת הדין א"א לזכות הפושע לכפרת התשובה. תשובה מועלת רק ע"פ מדות החסד והרחמים וכדכתיב "ורב חסד". סוד התשובה מתגלה במלים - "ה' ה' וכו'" - בי"ג מדות הרחמים ובשם הוי"ה. לא יכלה הים להקרע במדת הדין ונקרע ע"י מדות החסד והרחמים. ולכן "ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם": מדת הדין הסתלקה מכנגד בנ"י להיות מתוחה כנגד מצרים.

"ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל" - שתי מדות השתררה בים - מדת הדין כנגד מצרים ומדת החסד על ישראל."ויהי הענן והחשך" - מדת הדין המתוחה כנגד מצרים.

"ויאר את הלילה" - אור החסד והרחמים המתגלה עבור ישראל (עיין במדרשים).

"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" - שתי המדות - דין וחסד - לא פעלו ביחד באותה הלילה, אלא מדת הדין בלבדה פעלה כנגד מצרים ומדות החסד והרחמים פעלו לבדן עבור ישראל.

"ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה" - מדות החסד והרחמים הכלולות בשם הוי"ה פעלו עבור משה וישראל כדי שהים יקרע. לא בשם "האלקים", דהיינו במדת הדין, קרע הרבש"ע את הים אלא בשם הוי"ה ובמדת הרחמים. יוצא איפוא שבשם ע"ב אותיות מתגלה היסוד של התגברות מדת החסד על מדת הדין עבור הצלת ישראל. והוא אחד מהיסודות והכוונות של שם הוי"ה.

ולפי הפירוש של רוב העולם שמובא בתוס' (שם בע"ז) נראה שאסור לקרא שם הוי"ה ככתבו בד' אותיות ואפילו במקדש. והוא עצם האיסור של ההוגה את השם באותיותיו שאין לו חלק לעוה"ב (סנה' דף צ א), וכפי מה דאיתא בגמ' בפסחים (דף נ א) ששם הוי"ה נקרא ככתבו דוקא בעוה"ב ולא בעוה"ז. בעוה"ז השם נקרא בא"ד (בגבולין) או בי"ב, במ"ב, ובע"ב אותיות (במקדש). ואף הכהן הגדול ביוה"כ לא קרא את השם ככתבו בד' אותיותיו אלא בי"ב, במ"ב, ובע"ב אותיות וכדאמר ר' טרפון בגמרא קידושין (דף עא א).

ויוצא איפוא ששם הוי"ה (בעוה"ז) הוא שם בכתיבה אבל לא שם בקריאה כי נקרא דוקא בקריאת אדנות או בקריאה בי"ב, מ"ב, וע"ב אותיות. והשמות מי"ב, ממ"ב, ומע"ב אותיות שמות הם בקריאה - אך לא בכתיבה. ובכן מובן למה לא נזכרו השמות האלו - מי"ב, ממ"ב, ומע"ב אותיות - במשנה בשבועות בין יתר השמות שאינם נמחקים. והתשובה לשאלה זו היא שהאיסור של מחיקה נוהג כשיש חלות דין שמות בכתיבה. ואילו השמות מי"ב, ממ"ב, ומע"ב אותיות אינם חלים מדין שמות בכתיבה אלא מדין שמות בקריאה בלבד ולכן האיסור של מחיקת השם לא נוהג בם.