כדי לעשות נחת רוח לנשים

כדי לעשות נחת רוח לנשים

הרב ארי דוד קאהן

1.    תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לג עמוד א

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים - מעכבין. והתניא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! - אמר אביי: לא קשיא; הא - רבי יהודה, הא - רבי יוסי ורבי שמעון. דתניא, דבר אל בני ישראל - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.

2.    תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד א

משנה. (יוסי) +מסורת הש"ס: [יוסף]+ בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך. (חגיגה דף טז עמוד ב) הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.

3.    תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור. פשיטא! - שבות מצוה אצטריכא ליה. - הא נמי פשיטא! - לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה גופה פליגי, קא משמע לן בשבות הוא דפליגי. אמר רמי בר חמא: שמע מינה סמיכה בכל כחו בעינן. דאי סלקא דעתך לא בעינן בכל כחו - מאי קא עביד? ליסמוך! מיתיבי: דבר אל בני ישראל... וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי (ישמעאל) +מסורת הש"ס: [שמעון]+ אומרים: בנות ישראל סומכות רשות. אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים. ואי סלקא דעתך סמיכה בכל כחו בעינן - משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים? אלא לאו שמע מינה: לא בעינן בכל כחו. - לעולם אימא לך בעינן בכל כחו. דאמר להו: אקפו ידייכו. - אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים? תיפוק ליה דאינה לסמיכה כלל! אמר רבי אמי: חדא ועוד קאמר; חדא - דליתא לסמיכה כלל, ועוד: כדי לעשות נחת רוח לנשים.

4.    רש"י מסכת חגיגה דף טז עמוד א

משנה. יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך - ביום טוב, וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל.

5.    רש"י מסכת חגיגה דף טז עמוד ב

אינה אלא משום שבות - דתנן, אלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה לו, ב), והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא, שסומך עליה בכל כחו, כדאמרינן לקמן. שבות דמצוה - נמי תנינא במתניתין, ומאי אשמעינן ר' יוחנן.

לאפוקי ממאן דאמר - במסכת ביצה (כ, א) בסמיכה עצמה פליגי, ומאן דאסר - לאו משום שבות אסר אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה, דכי כתב וסמך - בשלמי נדבה כתיב, וחובה מנדבה לא גמרינן, קא משמע לן ר' יוחנן דטעמא משום שבות הוא וסמיכתן לעולם מצוה. שמע מינה - מדאוקי ר' יוחנן טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן, והוה ליה משתמש בבעלי חיים. דבר אל בני ישראל - אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכתיב בההוא עניינא וסמך.

אבא אלעזר - כך שמו. אקפו ידייכו - לשון וקפא, הקילו ידיכם, אקפו - לשון דבר הצף ואין מכביד, כדמתרגמינן ויצף הברזל - וקפא ברזלא (מלכים ב ו).

6.    תוספות מסכת חגיגה דף טז עמוד ב

לעשות נחת רוח לנשים - וכגון שהיתה בהמה שלהן השתא דומה לסמיכה להיו' בבעלים בפ"ק דקדושין (דף לא.) ובפ' בתרא דר"ה (דף לג.) פירש ר"י דנשים דידן אם באות לעשות מצות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם אף על גב דפטורות ולא מיקרי ברכה לבטלה וכן משמע מהכא ועוד פירשתי התם [בר"ה] והארכתי.

7.    תוספות מסכת ראש השנה דף לג עמוד א

הא רבי יהודה הא רבי יוסי - אומר ר"ת אף על גב דסתם מתניתין כרבי יהודה הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ומעשה רב דהמוצא תפלין (עירובין דף צו. ושם) מיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל וההוא עובדא דפרק אין דורשין (חגיגה דף טז: ושם) דהבאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים ומותרות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דפטורות מן דבר המצוה ההיא ומתעסקות בהן ....

8.    רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע. אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה והא ר' יוסי ור"ש. דתניא בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות והיה אומר ר"ת אף על פי שסתם תנא דמתני' כרבי יהודה הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו *ואמרי' נמי בפרק המוצא תפילין (דף צו א) דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל. ומעשה רב. וכן ההוא עובדא דפרק אין דורשין (דף טז ב) הביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים. וגם היה אומר ר"ת דנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. אף על פי שהן פטורות ואין כאן משום ברכה לבטלה** וכתבתי ראייתו בפרק קמא דקידושין (סי' מט) אמתני' דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וכן כתב הרי"ץ גיאות ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר רשות. וברשות יכולין לברך על כל המצות.

9.    ראבי"ה חלק א - מסכת ברכות סימן סח

בענין בעל קרי מתשמיש או הניאות בחלום … ומסקנא דאפילו להתפלל ולהוציא אחרים ידי חובתן אי נמי אפי' לברכת המזון אין צריך טבילה. ואנו בזמן הזה סמכינן אהא דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא .. וכר' יהודא בן בתירא בדברי תורה דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה, ואין צריך ט' קבין … ולא שנא מקרא והלכות מדרש ואגדה … וכן לק"ש ולתפלה ולברכו, ואפי' להוציא את אחרים ידי חובתן, דהא נהוג נמי בכל הני כר' יהודא בן בתירה… וכש"כ דנדה וזב וזבה ומצורע ומצורעת מותרים בכל אלו, כי כל סוגיא דידן מוכחת שבעל קרי חמור מאלו, …והנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נדותן שאין נכנסות לבית הכנסת ואף כשמתפללות אינן עומדות לפני חברותיהן, וכן ראיתי כתוב בדברי הגאונים בענין לשון ברייתא, ואינו בתוספתא שלנו. וכשר המנהג, כדאמרינן אבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל מחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו,

10. תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן קלב

ועל הנשים בעת נדותן, אמת התרתי להם בימים הנוראים וכה"ג שרבות מתאספות לבהכ"נ לשמוע תפילה וקריאה, שילכו לבהכ"נ, וסמכתי ארש"י שמתיר בה' נדה משום נחת רוח לנשים, כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בצבור והמה יעמדו חוץ. ואשכחן נמי דשרינן להו סמיכה בזוקפן /באקפן/ ידייהו, אף על גב דנראה כמו עבודה וזלזול בקדשים, משום נחת רוח שלהן, כדאייתי רבותינו מיניה ראייה על תקיעת שופר בר"ה במס' ר"ה /דף לג ע"א/ ע"ש. ועיין גם בה' נדה של מורי דודי הקדוש מהר"א ז"ל, תמצא שהגיה מא"ז גדול בשם הגאונים דמשמע דאיסור גמור הוא, ובא"ז קטן כתב רק דיש נשים שנמנעות ויפה הן עושין, הא קמן דאין להבין אלא דזריזות ופרישות בעלמא הוא, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

11. בית יוסף אורח חיים סימן פח

כתוב בהגהות מיימון פ"ד (תפלה אות ג) בשם ראבי"ה (ברכות סי' סח) הנשים נהגו טהרה ופרישות בעצמן בעת נדותן שאין הולכות לבית הכנסת ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חברותיהן וכן ראיתי בדברי הגאונים וכשר המנהג כדאמרינן בבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל המחמיר בה מאריכין ימיו ושנותיו והוא הדין באחרים עכ"ל וכתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד ח"ב) סימן קל"ב שהוא התיר בימים הנוראים וכהאי גוונא שרבות מתאספות לבית הכנסת לשמוע תפילה וקריאה שילכו לבית הכנסת וסמך ארש"י שמתירו מפני נחת רוח לנשים כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בציבור והמה יעמדו חוץ עכ"ל והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לבית הכנסת וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ו ח"ג (רכג ע"ד) שראה אנשים ונשים טועים לומר שהיולדת צריכה ליזהר מליכנס בבית הכנסת עד שיעברו ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ומנהג בטעות הוא וצריך למחות בידןא:

12. שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פח סעיף א

כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ותפלה עד שיטבול, (א) כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. (ב) א ואח"כ בטלו (ג) אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, * <א> וכן פשט (ד) [א] המנהג. הגה: יש שכתבו שאין לאשה (ה) נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת (ו) או להתפלל או ב להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), (ז) אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, ג בימים (ח) נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין <ב> לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).

13. ביאור הגר"א אורח חיים סימן פח

וי"א שמותרת בכל כו'. כמ"ש במתני' שם ונדה כו'. כנ"ל ואף ס' ראשונה לא כתב אלא לחומרא בעלמא ועי"ד סי' רפ"ב ס"ט ועמ"א:

בימים כו' כי כו'. כמ"ש בפ"ב דחגיגה כדי לעשות נחת רוח לנשים כו' ואף על גב דקרוב לעבודה בקדשים כל שכן כאן:

14. שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רפב סעיף ט

כל הטמאים, <ה> אפילו נדות, מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו. כג] והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות.

15. שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקפט סעיף ב

אף על פי שהנשים פטורות מכל מקום אם רצו לתקוע בעצמן הרשות בידן ואף על פי שהתקיעה ביום טוב בחנם אסורה מדברי סופרים מכל מקום כדי לעשות נחת רוח לנשים התירו להן איסור קל כזה שאין בו אפילו משום שבות גמור אלא משום עובדין דחול.

וכן אדם אחר שיצא כבר ידי חובתו מותר לתקוע להן ומותר להוציא השופר לרשות הרבים כדי לתקוע להן.

וכבר נתבאר בסי' י"[ז] דנהגו הנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן יברכו הנשים לעצמן

16. שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אורח חיים סימן ג

ע"ד טלית שאולה אם לברך עליה וכן אם רשות לנשים לברך על ציצית שילבשו:

...וא"כ מזה נוכל להוכיח לחקירה שלנו בענין ציצית. דלמ"ד שהנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג משום דנשים סומכות רשות ה"ה גבי ציצית. ואין לחלק משום דבודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מ"ע זו גם על נשים דהא לפמ"ש מ"ע כו' יש בה גם איסור כלאים כו'. דהא ממקומו מוכרע שאין לחוש לזה דמקור דין ההיתר לנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג נובע מהא דנשים סומכות רשות. והרי התם ג"כ ודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מצוה זו גם על נשים דהא אסור להם מדאוריי' לסמוך סמיכה גמורה לפ"ד התוספות דחולין (דף פ"ה) ומנחות (צ"ג ב'). ואקפו ידייכו אינה סמיכה כלל מה"ת. וא"כ ודאי לא כוונה התורה על נשים ואיך נניח להם לסמוך אפי' באקפו ידייכו שהוא איסור דרבנן והרי התורה לא כוונה עליהם במצוה זו ואדרבה הן אסורות לקיים מצוה זו כדינה. אעכצ"ל דאף שהתורה אסרה להן סמיכה גמורה משום עבודה בקדשים מ"מ לא מפני זה לא נתנה להן רשות במה שאין בו איסור דעבודה בקדשים כגון באקפו ידייכו וזהו ענין נשים סומכות רשות. וכ"ש וק"ו שי"ל כן במצות ציצית דיש ג"כ לקיים מצות ציצית כדין ממש בלא שום כלאים כגון בטלית של צמר. או של שאר מינים לפ"ד הרבה פוסקים

17. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ב ד' טבת תשי"ט.

אבל לפירוש הר"ח כפ"מ שבארתי ניחא דכיון דאף כשליכא לנשים שום מצוה ואיכא הוספה אינו בכלל האיסור כשמשוה עצמה לקיים כאנשים אלא כשהיא עושה המצוה יותר מכפי שעושין האנשים היה זה בכלל איסור דהוספה לכן בסמיכה בכל הכח שהוא דחיית איסור עבודה בקדשים שההיתר לאנשים הוא משום שמצותה בכך וליכא האיסור עבודה בסמיכה דאנשים, אבל אם היה איסור עבודה לא היו אף אנשים יכולין לסמוך כדאיתא בטו"א חגיגה שם, וא"כ בנשים כשירצו לסמוך בכל כחן הרי יהיו עושות יותר מכפי שעושין אנשים ולכן היו כמוסיפות לבד האיסור עבודה בקדשים ולכן יש לגזור אף באקופי ידים שמא יסמכו בכל כחן ויעברו תרתי ואין להתיר בשביל נחת רוח לנשים וכן סובר ר' יהודה אבל ר' יוסי סובר דנשים סומכות רשות וליכא בל תוסיף ונשאר רק איסור עבודה בקדשים שהוא חד איסור שלכן התיר באקופי ידים ולא גזר בשביל נחת רוח לנשים, דעל תרתי איסורי אין מועיל הנחת רוח לנשים למנוע מלגזור אלא כשהוא רק חד איסור. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

  18.    שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן עג

א' במדבר מ"ג לספירה תשמ"ה לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון המושלם כש"ת מוהר"ר גבריאל ציננער שליט"א בעמ"ס יקרים וטובים.

אחדשה"ט וש"ת באה"ר.

…ומה ששאל עוד אשר נשאל מאיזה מקום אם רשאים בשמחת תורה להכניס ס"ת לעזרת נשים לנשקם.

הנה לכאורה יש להביא מהא דחגיגה ט"ז ע"ב פעם אחת הי' לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני סמיכה בנשים אלא כדי לעשות נח"ר לנשים - הרי דמפני נחת רוח לנשים הביאו קרבן לעזרת נשים - איברא למש"כ תוס' שם דאיירי בקרבן שלהם דהשתא דומה להיות סמיכה בבעלים אין ראי' משם.

ובעיקר שאלתו עיין או"ח סי' פ"ח ברמ"א - יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראיתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר ה' או ליגע בספר ואף על פי שרמ"א כ' דהעיקר דמותרים מכ"מ העיד דנוהגים להחמיר וגם אם לא נוהגים להחמיר בתפלה למה לו לתקן שיגעו וינשקו ס"ת ויש בהם כמה נדות - ולפעמים הם בפריצות - ואף על פי שאינו דומה למש"כ אחרונים שלא יסתכלו אז בכתב של ס"ת כשמגביהים - מ"מ לתקן להם תקנה זאת לא נראה לענ"ד.

הדוש"ת באהבה