החולה ביום הכיפורים

חולה ביום הכיפורים

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריח סעיף ז

* [א*] כשמאכילין את העוברות או את החולה, (יז) <ט> מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו (יח) ו כב' שלישי ביצה בינונית, (יט) וישהו (כ) כדי אכילת ז ארבעה ביצים; והשתיה, (כא) יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה * כמלא לוגמיו.

סעיף ח -וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה (כב) כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה (כג) כדי שיעור שתיית רביעית; * ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, (כד) או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו ח כל צרכו (מיד).

2.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריז סעיף ב

עוברה (א) שהריחה ((ב) ופניה משתנים א אף על פי שלא אמרה צריכה אני) (ר"י נכ"ז); לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; (ג) אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, (ד) ב מאכילין אותה (ה) עד שתתיישב דעתה.

3.    תלמוד בבלי מסכת יומא דף פב עמוד א

משנה. עוברה שהריחה - מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די.

גמרא. תנו רבנן: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר - תוחבין לה כוש ברוטב, ומניחין לה על פיה. אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה רוטב עצמה, ואם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פב עמוד ב -ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. נפק מינה רבי יוחנן.

4.    תלמוד בבלי מסכת כריתות דף יג עמוד א

התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור, מפני הסכנה;...קתני: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. מפני הסכנה, אפילו טובא נמי תיכול! אמר רב פפא, הכי קתני: הותרו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה.

5.    ספר הלכות גדולות סימן יג - הלכות יום הכיפורים עמוד קצ

ואמרינן גבי עוברה (כריתות יג א) התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה, היכי דמי, אי דאיכא סכנה, אפילו כשיעור נמי, אלא אימא פחות פחות מכשיעור ואפילו טובא נמי.

6.    תורת האדם שער המיחוש - ענין הסכנה (הרמב"ן)

אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (י"ג א') התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ואקשינן מפני הסכנה אפי' טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשעור ואפי' טובא מפני הסכנה, כלומר שאפילו צריכה לכשעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאיסור בלחוד.

7.    רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ח

חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ה ביום הכפורים אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי, ו אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו ז, והוא שיהיה רופא בקי, רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מאכילין אותו, מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני, אבל אם אמר צריך אני ח מאכילין אותו, לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו כלם בקיאין ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך מאכילין אותו.

8.    הגהות מיימוניות הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ח

[ה] יש גאונים שפסקו דהיינו דוקא כשאמר אסתכן אם לא אוכל אבל אם אמר לא אסתכן בכך אם לא אוכל אסור להאכילו וכן פיר"י ב"ר שמואל אבל ר"ת נחלק על זה והורה הלכה למעשה להיתר וז"ל וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם אלא כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יום כפור ואמר אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו אפילו סבורים שהחולה אינו מסוכן וכן האשה שהיכן מצינו סכנה ללא רואה ולנשיכת כלב ולמתאוה וכו' ...ויען כי אין אנו בקיאין יפה באומד הדבר טוב להאכילו מעט מעט שלא יהא ככותבת בכדי אכילת פרס כדאשכחן פרק אמרו לו ובשתיה מלא לוגמיו דהיינו חצי רביעית שלא יבא לאיסור כרת אמנם צריך ליזהר שלא יפשיעו בנפש שאם לא יוכל לסבול ולעמוד בכך יאכילוהו וישקוהו להדיא:

9.    ספר החינוך מצוה שיג

(ה) ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו, (ו) ונותנין ריוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, (ז) שהן שלש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד. (ח) אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לענין זה. ושיעור שבין שתיה לשתיה, כדי שתיית רביעית.

10. ב"ח אורח חיים סימן תריח

א חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי וכו'. משנה בפרק בתרא דיומא חולה מאכילין אותו על פי בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די ודקדק רבינו לומר חולה שצריך לאכול להורות דלאו בחולה שיש בו סכנה דוקא קאמר וכמו שכתב הרמב"ם (ש"ע פ"ב ה"ח) חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול דמשמע אבל באין בו סכנה לעולם אין מאכילין אותו ועל כן כתב חולה שצריך לאכול כלומר אפילו בחולה שאין בו סכנה והוא צריך לאכול שלא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי מאכילין אותו וזה שכתב אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן [מאכילין אותו על פיו] ואין צריך שיאמר שמא ימות וכן כתב הרא"ש שלא כדעת התוספות והיינו שאין כאן סכנה עדיין אלא אפשר שיסתכן ונראה בעיני אף על פי שאינו אומר רק אפשר שיכבד עליו החולי ואינו אומר ויסתכן אפילו הכי מאכילין אותו דכל שאפשר שיכבד עליו החולי אנו חוששין שמא יסתכן דכבר אפשר נמי שיסתכן  

11. רמב"ם הלכות שבת פרק ב

הלכה א -דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת א על פי רופא אומן ב של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת.

הלכה ב -אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן.

הלכה ג -כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי ג גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

הלכה י -חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין ו לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל ז עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.

12. מגיד משנה הלכות שבת פרק ב

וכל שאפשר לשנות משנין וכו'. שם מבואר השנוי הזה ואמרו כמה דאפשר לשנויי משנינן. וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אף על פי שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה, ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג) ונותנים עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וכו'. וש"מ אף על פי שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות עכ"ל. ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה וזהו שכתב הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה וכתב למעלה כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'. והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה. ודין המילה הוא לפי דעת רבינו מפני טענה אחרת מפני שהן מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת כמו שהזכיר רבינו פרק שני מהלכות מילה:

חידושי הגריז שביתת עשור פרק ב הלכה ח