פרשת שלח התשף
Shiur in memory of Myla bat Tzvi - Holocaust survivor - great-grandmother of 23
1. במדבר פרק יג
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: (ג) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י ה֑' כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה: (ד) וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר: (ה) לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי: (ו) לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה: (ז) לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף: (ח) לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן: (ט) לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא: (י) לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי: (יא) לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי: (יב) לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי: (יג) לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל: (יד) לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי: (טו) לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי: (טז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ:...(כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: (כו) וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־ פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: (כז) וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: (כח) אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: (ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: (לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: (לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: (לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם:
2. במדבר פרק יד
(א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: (ג) וְלָמָ֣ה ה֠' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה: (ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד: (ח) אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה֔' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ט) אַ֣ךְ בַּֽה֘' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה֥' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם: (י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה֗' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פ
3. במדבר פרק א, ה-טז
(ה) וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר: (ו) לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי: (ז) לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב: (ח) לְיִ֨שָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר: (ט) לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן: (י) לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר: (יא) לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי: (יב) לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי: (יג) לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן: (יד) לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל: (טו) לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן: (טז) אֵ֚לֶּה קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם:
4. במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך פרשה טו:כ
אֶסְפָה לִי, וְכִי לֹא הָיוּ זְקֵנִים לְשֶׁעָבַר, וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר בְּמִצְרַיִם (שמות ג, טז): לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה (שמות א, י יא): הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, קִבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה, הַיְנוּ דִכְתִיב (שמות א, יג): וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בְּפֶה רַךְ, נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה, מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בִּלְבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה, מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים, כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים וְאָמַר לָהֶם חַשְּׁבוּ אֶת הַלְּבֵנִים, מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם. מִנָּה אֶת הַנּוֹגְשִׂים שֶׁל מִצְרַיִם עַל הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשּׁוֹטְרִים הִתְמַנּוּ עַל יֶתֶר הָעָם, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם (שמות ה, ז): לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, הָיוּ בָּאִין הַנּוֹגְשִׂים וּמוֹנִין אֶת הַלְּבֵנִים וְנִמְצְאוּ חֲסֵרוֹת, הָיוּ מַכִּין הַנּוֹגְשִׂים אֶת הַשּׁוֹטְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, יד): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ הַשּׁוֹטְרִים מֻכִּין עַל יֶתֶר הָעָם וְלֹא הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתָן בִּידֵי נוֹגְשִׂים, וְאוֹמְרִים מוּטָב אָנוּ לִלְקוֹת וְאַל יִכָּשְׁלוּ יֶתֶר הָעָם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ מִי רָאוּי וּמִי אֵינוֹ רָאוּי, אָמַר לוֹ (במדבר יא, טז): אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, אוֹתָן הַזְּקֵנִים וְהַשּׁוֹטְרִים שֶׁהָיוּ מוֹסְרִין עַצְמָן לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, יָבוֹאוּ וְיִטְלוּ בַּגְּדֻלָּה הַזּוֹ, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו. וּלְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לִלְקוֹת עַל הַצִּבּוּר, לְפִיכָךְ (במדבר יא, יז): וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָֹּׂא הָעָם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהִשְׁוָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל יִשְׂרָאֵל זוֹכֶה לְכָבוֹד וְלִגְדֻלָּה וּלְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לְכָךְ כְּתִיב: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, מִי הֵם, אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כא אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, וְהֵיכָן הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לד, כד): יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם. עַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיָה לָהֶם שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, טז): לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעִמָּהֶם יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וּכְשֶׁעָלָה משֶׁה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה הָיוּ עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ט): וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, (שמות כד, יד): וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה משֶׁה הִתְנָה עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּרֵד לְאַרְבָּעִים יוֹם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה לֵירֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, א): וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה, וְאֵין בּשֵׁשׁ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁהוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כח): מַדּוּעַ בּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרוּ לָהֶן משֶׁה הִתְנָה עִמָּנוּ שֶׁיֵּרֵד לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם, הֲרֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת יוֹתֵר וְלֹא יָרַד, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א): קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, אָמְרוּ לָהֶם מָה אַתֶּם מַכְעִיסִין לְמִי שֶׁעָשָׂה לָכֶם כָּל אוֹתָן נִסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת, וְלֹא שָׁמְעוּ לָהֶם וַהֲרָגוּם, וּלְפִי שֶׁעָמַד חוּר כְּנֶגְדָּן בִּדְבָרִים קָשִׁים, עָמְדוּ עָלָיו עוֹד וַהֲרָגוּהוּ. נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאַהֲרֹן בְּטַקְסִים גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, א): וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם, מָה אַתָּה יוֹשֵׁב קוּם, אָמַר רַבִּי יִצְחָק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת (תהלים כו, ה): שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים. קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, וְאִם לָאו (שמות לב, א): כִּי זֶה, כָּזֶה אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְנוּ עַל חוּר וַהֲרַגְנוּהוּ, כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים לָךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן מַה שֶּׁעָשׂוּ לַזְּקֵנִים וּלְחוּר נִתְיָרֵא מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ה): וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ, הֵבִין מִמִּי שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו. וּמִנַּיִן שֶׁהָרְגוּ לַזְּקֵנִים וּלְחוּר, שֶׁכֵּן יִרְמְיָה מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל (ירמיה ב, לד): גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, מַהוּ עַל כָּל אֵלֶּה, בִּשְׁבִיל (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, מַה פָּרַע מֵהֶם (שמות לב, לה): וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אַחַר זְמַן כְּשֶׁסָּלַח לָהֶם, אָמַר לְמשֶׁה: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים, תַּחַת אֲבוֹתָם שִׁבְעִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי, הוּא שֶׁכָּתוּב: יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם.
5. במדבר פרק יא, א-לה
(א) וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה֑' וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה֔' וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: (ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־ה֔' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: (ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ הֽ': (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: (ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗יםוְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים: (ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ: (ז) וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: (ח) שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲ֣נוּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: (ט) וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו: (י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־ הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ (טז) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ: (יח) וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י ה֜' לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן ה֥' לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם: (יט) לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: (כ) עַ֣ד׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־ה֙' אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: (כא) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: (כב) הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם: פ (כג) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד ה֖' תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא: (כד) וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י ה֑' וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל: (כה) וַיֵּ֨רֶד ה֥'׀ בֶּעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ: (כו) וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה: (כז) וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה: (כח) וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם: (כט) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם ה֙' נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה֛' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם: (ל) וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (לא) וְר֜וּחַ נָסַ֣ע׀ מֵאֵ֣ת ה֗' וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ: (לב) וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה: (לג) הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף ה֙' חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ ה֙' בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד: (לד) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים: (לה) מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת: פ
6. בכור שור במדבר פרק יא פסוק א
(א) [ויהי העם] כמתאוננים. כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקדוש ברוך הוא להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יריאים ומקטני אמנה. בקצה המחנה. והיו יריאים שמא תתפשט על כל המחנה.
7. דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר פרק יא
(א) ויהי העם כמתאוננים. כאוננים על המת ומתאבלים על מה שהיה הקדוש ברוך הוא רוצה להכניסן לארץ כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה:
8. דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר פרק י
(לה) קומה ה' וגו'. פי' אם יתאספו לבא על ישראל יפוצו ולא ימצא בהם שנים ביחד ואם יבאו ינוסו ולא תהיה להם תקומה זו היא תפלת הדרך שלהם:
9. רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק י
)כט( -נסעים אנחנו אל המקום - מִיָּד עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים אָנוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, שֶׁבְּמַסָּע זֶה הָרִאשׁוֹן נָסְעוּ עַל מְנָת לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁחָטְאוּ בְּמִתְאוֹנְנִים; וּמִפְּנֵי מָה שִׁתֵּף מֹשֶׁה עַצְמוֹ עִמָּהֶם? שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו וּכְסָבוּר שֶׁהוּא נִכְנָס:
(לג) דרך שלשת ימים - מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָלְכוּ בְיוֹם אֶחָד, שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה חָפֵץ לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ מִיָּד:
וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים - זֶה הָאָרוֹן הַיּוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה וּבוֹ שִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָחִים, וּמַקְדִּים לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לְתַקֵּן לָהֶם מְקוֹם חֲנִיָּה (שם; תלמוד ירושלמי שקלים ו'):
10.רמב"ן במדבר פרק י
אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד:
11.רמב"ן במדבר פרק יא
(א) ויהי העם כמתאננים - אמר ר"א מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד), שדברו דברי און. ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן בן אוני (בראשית לה יח) בן צערי, ואנו הדייגים ואבלו (ישעיה יט ח). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא:
ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:
12.רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק יא
בקצה המחנה - בְּמֻּקְצִין שֶׁבָּהֶם לְשִׁפְלוּת, אֵלּוּ עֵרֶב רַב, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, בַּקְּצִינִים שֶׁבָּהֶם וּבַגְּדוֹלִים (עי' ספרי):
13.חזקוני במדבר פרק יא פסוק א
(א) כמתאננים לשון און ועמל כמו מחשבות אונך. וישמע ה' שדברו דברי און. ותבער בם אש מדה כנגד מדה לפי שפשעו והציצו במראה כבוד שכינה שהוא כאש אוכלת והוזהרו בסיני בה נענשו כאן ראשי העם כשפרש"י בפ' משפטים גבי ויראו את אלקי ישראל. ותאכל בקצה המחנה לפיכך ויצעק העם אל משה יראים היו פן תתפשט בכל המחנה.
14.שמות פרק כד, ט-יד
(ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם: (יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם:
15.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת משפטים פרק כד סימן יא
יא) ואל אצילי בני ישראל. אלו הזקנים והכהנים הנגשים אל ה': לא שלח ידו. לא היה בהן היזק, כענין שנאמר פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב (שמות יט כא). ויש אומרים לא שלח ידו. לא חלה עליהם עדיין נבואה: ויחזו את האלהים. חזו מלאכי השרת וחיות הקודש: ויאכלו וישתו. אלו קרבנותן שהן מתקרבין ומתקבלין לפני המקום, ונדמה להם כאלו אכלו ושתו, כענין שנאמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שה"ש ה א):
16.תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרק כד פסוק יא
(יא) וּלְוַת נָדָב וַאֲבִיהוּא עוּלֵמַיָא שַׁפִּירַיָא לָא שָׁדַר מַחְתֵּיהּ בְּהַהוּא שַׁעְתָּא בְּרַם אִתְנַטְרָא לְהוֹן לְיוֹם תְּמִינַיָא לְאַשְׁלָמוּתָא לְאַסְעָרָא עֲלֵיהוֹן וְחָמוֹן יַת אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וַהֲווֹן חָדָן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא הֵי כְאָכְלִין וְהֵי כְשַׁתְיָין:
כתר יונתן שמות פרק כד פסוק יא
(יא) ואל נדב ואביהוא נערים יפים לא שלח מכתו בההוא שעה אך נִשׁתמרה להם ליום השמיני למילואים להסעיר עליהם ויראו את כבוד שכינתו של יי והיו שׂמחים בקורבנותיהם שׁהִתקבלו ברצון כמו אוכלים וכמו שותים:
17.רש"י שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק יא
ואל אצילי - הֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא וְהַזְּקֵנִים:
לא שלח ידו - מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בָּהֶם יָד:
ויחזו את האלהים - הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בּוֹ בְּלֵב גַּס מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, וְאֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם כֵּן. אצילי -לְשׁוֹן גְּדוֹלִים, כְּמוֹ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ (ישעיהו מ"א), וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ (במדבר י"א), שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה (יחזקאל מ"א):
18.אבן עזרא שמות פרק כד פסוק יא
וטעם ויאכלו וישתו שירדו שמחים מההר ויאכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם. וישתו - בשמחה. ור' יהודה הלוי אמר, כי טעם ויאכלו, כי הוצרכו שיאכלו, אעפ"י שנהנו מזיו השכינה. והזכיר זה בעבור משה, שחיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה, ככתוב בפרשה אחרי זאת:
19.אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק כד פסוק יא
וטעם לא שלח ידו שחיו ולא ארע להם שום פחד, כי לא התנבאו אלה קודם זה ולא ראו השם, כי כבר התנבא משה פעמים לא נוכל לספר אותם.
20.כלי יקר שמות פרק כד פסוק יא
ולדברי רש"י יש קצת ראיה, ממה שאמר הכתוב (ויקרא טז א - ב) אחרי מות שני בני אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו', מאחר שצוה לו ה' יתברך שלא יבוא אל הקודש כי אם ביום שאין בו אכילה ושתיה ביום כיפור שמע מינה שבני אהרן חטאו בזה שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של אכילה ושתיה ולא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה ולא שלח בהם יד עכשיו עד יום פקדו, ודבר זה יתבאר עוד לקמן פרשת אחרי מות בעזר ה' יתברך שמו:
21.אור החיים שמות פרק כד פסוק יא
ואל אצילי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואל אצילי ולא הספיק לומר ולא שלח בהם ידו והדבר מובן שעל הזקנים וגו' המוזכרים בסמוך הוא אומר. ואולי כי טעם הוא נותן למה לא שלח ידו לצד שהיו אצילי פירוש גדולי ישראל ואילו עשו כן זולתם היה שולח ידו. או על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פט"ו) שלא רצה לערבב השמחה כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם לזה לא שלח ידו:
22.ויקרא פרק י, א-ב
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ':
23.ר' חיים פלטיאל ויקרא פרק י
(ב) ותצא אש מלפני יי. תימא [לר' ישמעאל דאמר שתויי יין נכנסו למקדש ולכך נשרפו והלא לא ענש אלא א"כ הזהירם על זה. וי"ל] (למ"ד ועי' לה'), דעיקר השריפה לא הייתה משום שתויי יין אך מעיקרא שעשה אהרן העגל נתחייבו כלייה והועיל לו תפילת משה שנתבטלה מחצה ובעלילה קטנה שנמצא בהם נשרפו אי נמי (דמשמ') [דמשעת] מתן [תורה] נתחייבו כדפי' לעיל והמתין להם עד כאן משום שלא לערבב השמחה ממתן תורה, ולזקנים המתין עד המתאוננים דכתיב ותצא אשמלפני יי ותאכל בקצה המחנה, שגם הם נשרפו. נ"ל. והשתא ניחא מה שמקשים אמאי נשרפו והא שתויי יין אינן נשרפים אלא במיתה אלא ודאי נראה כדברי דעל זה בלבד לא נתחייבו אלא הא והא גרמא ותדע שגם מיד זקנים לא מתו עד שנמצא בהם עון אחר, פי' רש"י לקמן, ומתו כמו כן מאש שלפני השם אלמא במיתה אחת נגזר להם, ומ"מ מוכיח התלמוד בטוב שנתחייבו מיתה בשביל שהורו הלכה בפני רבם שהרי גם מגרמא אחרת נתחייבו נכנסו לפנים בביאה ריקנית שאפי' כהן גדול אינו רשאי ליכנס שם אלא ביום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש, והם נכנסו שם דכתיב לפני יי. ותדע מדסמך שריפת נדב ואביהו לפר' יום הכיפורים דכתיב אחרי מות שני בני אהרן וסמיך ליה ואל יבא בכל עת וגו', כלומר שלא יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות כאשר מתו שני בני אהרן, וליכא למימר דמשום זה בלבד נתחייבו שהרי לא ענש אלא א"כ הזהיר ועדיין לא הזהירם אלא אינו כ"א גרמא כמו כן ומדתלה הכתוב מיתתן במה שהורו הלכה בפני משה דכתיב אשר לא צוה אותם יותר מגרמ' ביאה ריקנית ש"מ דה"ק דאפילו אם לא עשו היה אלא מה שהורו הלכה היא ראויה למיתה. נ"ל.
24.ויקרא פרק י, א-ב
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ':
No comments:
Post a Comment