פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ התשף
1. במדבר פרק ח
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: (ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: (ד) וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה ה֙' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה: פ (ה) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ו) קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם:
2. רשב"ם במדבר פרק ח פסוק ב
בהעלותך וגו' - לפי שמלאכת תדיר היא זו, הזכירה כאן, אעפ"י שכל מלאכות המשכן נגמרו, מלאכת הדלקת המנורה [לא] נגמרה כי תדירה היא:
3. בכור שור במדבר פרק ח פסוק ב
בהעלותך את הנרות. לפי שדיבר בהקמת המשכן ובחנוכתו, ואין בית בנוי, וראוי לבא שם הארון עד שידליקו לו את הנר, ויבשמו לו את הבית, והבישום כבר נעשה על ידי נשיאים, שהביאו כפות מליאות קטורת, ועתה מדבר בהדלקת הנירות.
4. [רבינו] בחיי במדבר פרק ח פסוק ב
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון "בהעלותך" על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש (תנחומא ד - ה) בהעלותך: אמר הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לאורה שלכם, אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקדוש ברוך הוא לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם, שנאמר: (יחזקאל א, יג) "ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים, וגו' ומן האש יוצא ברק", ומבהיק לכל העולם, ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות: "דבר אל אהרן", לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, "ואמרת אליו", לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר "באהל מועד" כמו שאמר במקום אחר: (שמות כו, כא) "באוהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו", שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות, אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.
5. במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך פרשה טו
(ה) זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים יח, כט): כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ, אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלְךָ, דִּכְתִיב (דניאל ב, כב): וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. וְאַתָּה אוֹמֵר (במדבר ח, ב): אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֱוֵי: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם, לָמָּה, לְעַלּוֹת אֶתְכֶם בִּפְנֵי הָאֻמּוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים רְאוּ הֵיאַךְ יִשְׂרָאֵל מְאִירִין לְמִי שֶׁהוּא מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְפִקֵּחַ וְסוּמָא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ פִּקֵּחַ לַסּוּמָא כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי, אָמַר לוֹ הַסּוּמָא בְּטוֹבָתְךָ כְּשֶׁהָיִיתִי בַּדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְכֵנִי עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ שֶׁלֹא תְהֵא מַחְזִיק לִי טוֹבָה שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ, לְכָךְ אָמַרְתִּי לְךָ הָאֵר לִי. כָּךְ הַפִּקֵּחַ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ד, י): עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ. וְהַסּוּמָא אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט, י): נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר. הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיגָן וּמֵאִיר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, כֵּיוָן שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ תָּאִירוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, בִּשְׁבִיל לְעַלּוֹת לָכֶם.
(ו) מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, א ב): וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים לד, י): יְראוּ אֶת ה' קְדשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. אַתְּ מוֹצֵא לְמַעְלָה אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ וְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם הִקְרִיב, וְכָל הַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ חוּץ מִנְּשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי, וּמִי הָיָה נְשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יז, יח): וְאֶת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, וְאַהֲרֹן לֹא הִקְרִיב עִם הַנְּשִׂיאִים, וְהָיָה אוֹמֵר אוֹי לִי שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן אַל תִּתְיָרֵא לִגְדוֹלָה מִזּוֹ אַתָּה מְתֻקָּן. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם הֵם נוֹהֲגִים, אֲבָל הַנֵּרוֹת לְעוֹלָם (במדבר ח, ב): אֶל מוּל פְּנֵי הַמְנוֹרָה יָאִירוּ, וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי, אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם.
6. מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך
בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאדִּיר (ישעיה מב, כא). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְנֵרוֹת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם הִזְהַרְתִּי עַל הַנֵּרוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לְזַכּוֹתָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב, כב). וּכְתִיב: גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה (תהלים קלט, יב). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַנֵּרוֹת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁאָדָם בּוֹנֶה בַּיִת, עוֹשֶׂה לוֹ חַלּוֹנוֹת צָרוֹת מִבַּחוּץ וּרְחָבוֹת מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוֹר נִכְנַס מִבַּחוּץ וּמֵאִיר מִבִּפְנִים. וּשְׁלֹמֹה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עָשָׂה חַלּוֹנוֹת צָרוֹת מִבִּפְנִים וּרְחָבוֹת מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבִּפְנִים מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לַחוּץ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיַּעַשׂ לַבַּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקוּפִים אֲטוּמִים (מל״א ו, ד). לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁכֻּלּוֹ אוֹר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹרָהּ. וְלָמָּה צִוָּה אֶתְכֶם. כְּדֵי לְזַכּוֹת אֶתְכֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. הֱוֵי, ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאדִּיר. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱווּ זְהִירִין לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת לִשְׁמִי, וַאֲנִי מֵאִיר לָכֶם אוֹרָה גְּדוֹלָה לֶעָתִיד לָבֹא. לְכָךְ נֶאֱמַר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אֹרֵךְ וְגוֹ' (ישעיה ס, א). וּכְתִיב: וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (שם פסוק ג).
7. רש"י במדבר פרק ח:ב
בהעלתך - לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת (עי' תנחומא):
8. חזקוני במדבר פרק ח פסוק ב
דבר אל אהרן נסמכה מצוה זו אחר חנוכת הנשיאים לפי שאתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלומר והיו מצערים ואומרים למה רחקנו מהקריב להקדוש ב"ה לחנוכת המזבח כיון שעברה חנוכת המזבח אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו כל השבטים עשו חנוכה ואתם לעצמכם תעשו חנוכה, לכך נאמר דבר אל אהרן בהעלתך וגו' ואחר כך קח את הלוים. בהעלתך את הנרת ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שבאותו יום התחילו להדליק לאחר שכלה להקים את המשכן הוזקק להצטוות בהדלקת המנורה ללמדך שאף בלילה היה הדבור כי שם הנר תמיד דולק וכן מצינו בשמואל ונר אלקים טרם יכבה וגו' ויקרא ה' אל שמואל.
9. בעל הטורים במדבר פרק ח פסוק ב
בהעלותך את הנרות. סמך נרות לחנוכה. רמז לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות:
10.רמב"ן במדבר פרק ח פסוק ב
בהעלתך - למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה:
ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו: ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל:
וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם:
ור"א אמר כי נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה. וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) והלא לא נדבר עמו אלא ביום. ואלו ידע ר"א מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (להלן יב ו ז) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה, שאין נבואתו בחלום כי החלום בלילה ממש:
אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר) כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה אמר מתחלה (שמות כז כ) ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד, ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהמצאה כמו שאמר בעשייתה (שם כה לז) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, אבל אם אולי תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם. ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב) צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, ואמר (שם פסוק ד) על המנורה הטהורה יערוך את הנרות, שלא יערוך אלא במנורה הטהורה. ובכאן כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה:
ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת אבל במקדש שיהיו שם חלוני שקופים (מ"א ו ד) לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד":
11.כלי יקר במדבר פרק ח פסוק ב
והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, על כן פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות. ונראה לפרש שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, על כן קיבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות. ומה שאמר הקרבנות אינן כי אם בזמן שבית המקדש קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אף על פי שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מכל מקום אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו חמשה דברים ומכללם אש מן השמים (יומא כא ב) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אף על פי שנחרב הבית פעמיים, אחד בימי נבוכדנצר, ואחד בימי אנטיוכוס, מכל מקום נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו:
ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כי אם להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל שבעת הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך על כן הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות. ולפי זה אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים ועל כן אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה', רצה לומר כאילו צוה ה' את משה בפרוש כך היה נזהר בדבר כאילו נצטוה עליו. ואחר כך נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו על ידי אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקדוש ברוך הוא בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה, רצה לומר הקדוש ברוך הוא עשאה, ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקדוש ברוך הוא בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, על כן היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה:
12.אור החיים במדבר פרק ח פסוק ב
דבר וגו' ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא במד"ר פט"ו)וזה לשונם למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובוקר וכו' עד כאן. הנה דבריהם ז"ל צריכין ביאור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנוכת הנשיאים שלא היה בכלל הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה, גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטורת, גם בהקרבת החנוכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא ריצהו אלא במנורה, ויתיישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק ב' מדות דף פ"ח וזה לשונם כיצד עושה מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן וכו' עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה כדמוכח שם מדברי רש"י ד"ה של פרקים וכו':
ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר, ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (ד' ט') ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם:
שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וזה לשונו להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות:
וכפ"ז נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקדוש ברוך הוא חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ"ג מ"ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר דיבור הצריך למצוה, ואמרת מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו', גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו) את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן:
וגם לסברת האומר קביעי נרות הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי:
13.רמב"ן במדבר ז:יג
והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו, ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם. וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו'. וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם, והיא חנכה למזבח במלואים. והנה תהיה ענין זו המצוה, כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו), שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות:
14.במדבר י
(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: (ל) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: (לא) וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: (לב) וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב ה֛' עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:
15.במדבר יב
(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע הֽ': (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: (ה) וַיֵּ֤רֶד ה֙' בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: (ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה֗' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: (ז) לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: (ח) פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה֖' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: (ט) וַיִּֽחַר־אַ֧ף ה֛' בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: (י) וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: (יא) וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: (יב) אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָֽׂרוֹ: (יג) וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה֖' לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ: (יד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף: (טו) וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם: (טז) וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵ֑רוֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: פ
16.שמות פרק יב, לז-לח
(לז) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף: (לח) וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:
17.שם משמואל תרע״ה
בהעלותך. ברש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות וכו', ונראה לפרש עפי"מ שהגדנו כמה פעמים ענין החנוכה שהרמב"ן כתב שהיא מצוה לדורות, והוא לפמ"ש הרמב"ן בספר האמונה והבטחון דכשבא בלב האדם אהבה להש"י יניחו בחפץ של מצוה, ואם לא אינו מתקיים ולעומת שבא כן ילך, עכת"ד. וע"כ כל מצות מעשיות והקרבת התמידין כולם הם כלים וחפץ של מצוה לאהבה שבלב ישראל לאביהן שבשמים, וכך שיער חכמתו ית"ש שכלים האלו הם כפי מסת האהבה התדירית, אך בחנוכה שאז האהבה תגדל ביותר כמו שנראה בחוש בכל איש שמניח בפעם הראשונה תפילין וכדומה מרגיש התעוררת ורגש הנפש ביותר, ומה גם בחנוכת המשכן אחרי שהיו בעיני עצמם כחרסים נשברים מחמת חטא העגל, וכמ"ש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם שהיתה האהבה עוברת כל חוק וגבול, ע"כ הוצרך לתוספות כלים וחפצי מצוה לאהבה ההיא, וזה הי' חנוכת הנשיאים, והנה אהרן שלא מצא עוז בנפשו להביא מעצמו קרבנות שיהיו כלים להאהבה כמו הנשיאים, ואח"כ כשראה שנתקבלה קרבנם חלשה דעתו בחשבו שהאהבה שלו ושל שבטו לעומת שבא כן ילך ולא יהי' קיום לה, וזה שנחמו הקב"ה בנרות, ויובן עפי"ד הש"ס ברכות (נ"ג.) שבנר הדולק מתוסף בכל עת אור חדש, ונרות המנורה היו פועל דמיוני שבכל עת נתוסף אור חדש באהבת הש"י, וע"כ היא גדולה מחנוכת הנשיאים שלא הי' אלא כלי להחזיק אהבה מאז שלא תקרר, אבל הנרות חדשים לבקרים באה אהבה חדשה, ומובן שאהבה חדשה היא רבותא יותר מחיזוק אהבה ישנה שלא תתקרר:
18.במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יד
י [ז, עב - עג] ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן וגו', מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן לפי שדן נקרא שמו על שם דין ואשר נקרא שמו על שם אישורו לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא להקריב אשר אחר דן שצריך הדיין לאשר דינו כמה דתימא (ישעיה א) דרשו משפט אשרו חמוץ קרבנו קערת כסף וגו', א"ר תנחומא כל השבטים לשם גאולתן של ישראל ולשם שבחן נקראו שמותם ואשר נקרא שמו לשם גאולתן של ישראל כמה דתימא (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות ולשם שבחן כמה דתימא (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו אין אישורן של ישראל אלא על שבחרו בהקב"ה להיות להם לאלהים והקב"ה בחר בהם להיותם לו לעם סגולה ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האומות כמה דתימא (דברים יד) ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה וגו' ועליהם נאמר (תהלים סה) אשרי תבחר ותקרב וגו' ולכך הקריב קרבנו קערת כסף כנגד או"ה שהם היו תחלה לאברהם, שלשים ומאה משקלה אלו ע' בני נח וששים מלכות שאמר שלמה (שיר /השירים/ ו) ששים המה מלכות ומי היו י"ו בני קטורה וישמעאל וי"ב בניו ועשו וי"ז בניו ובני בניו כיצד בני אליפז הרי ח' ואלו הן בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק הרי הם שמונה עם אליפז תמן כתיב בני אליפז בכור עשו אלוף תימן וגו' אלוף קרח אלוף געתם אלוף עמלק וגו' הרי תשעה ורעואל עם בניו ה' שנאמר בני רעואל נחת וזרח שמה ומזה הרי י"ד ובני עשו ג' יעוש ויעלם וקרח וגו' הרי י"ז וי"א אלופים שחישב בסוף שנאמר ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם בשמותם אלוף תמנע וגו' הרי נ"ז וא"ת והלא הם נ"ח תמנע בתו של אליפז היתה וגו' שלשה מלכי אדום שהיו מזרע אדום ואלו הן בלע בן בעור והוא הנקרא על שם עשו שהיה בלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו בן בעור בנו של מי שעשה עצמו כבהמה שנא' (בראשית כה) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי כמה דתימא אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין אותו והשני יובב בן זרח מבצרה ובצרה מן אדום היה שנאמר (ישעיה סג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צועה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע והג' חשם מארץ התימני ותימן היה ארץ אדום שנא' (עובדיה א) וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל אבל שאר המלכים משאר מקומות היו ומשאר אומות הרי ס', ולמה קרא לכל אלו קערות על שם שפסלן הקדוש ברוך הוא ואין קערה אלא לשון צרעת כמה דתימא (ויקרא יד) שקערורת ירקרקות, כסף על שם חרפה שילכו כולם לחרפות לדראון עולם ומנין לכסף שהוא לשון חרפה שכן בלשון ירושלמי קורין לחרפה כסופא מזרק אחד כסף אלו ישראל שהפריש הקדוש ברוך הוא מהם כמה דתימא (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה וגו' ואומר (יהושע כד) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, שבעים שקל בשקל הקודש וגו' כמה דתימא (דברים י) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וכלם היו קדושים, שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה שלאומות ולישראל שלח הקדוש ברוך הוא נביאים מהם ובהם הוי למנחה כמה דתימא (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' ואומר (במדבר יא) ותנח עליהם הרוח ולכולם רצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורתו שנא' (דברים לג) ויאמר ה' מסיני בא וגו', כף אחת מכולם לא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בישראל שנא' (/שיר השירים/ ו) אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה על זה הם מאושרים מכל האומות כמ"ד (שם /שיר השירים ו/) ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה אלו האומות, ולמה בחר בהם הקדוש ברוך הוא שכל האומות פסלו את התורה ולא רצו לקבלה (ולא) [ואלו] רצו ובחרו בהקב"ה ובתורתו שהיא ה' ספרים כנגד ה' אצבעות שבכף וקבלו י' הדברות בסיני הוי כף אחת עשרה זהב, מהו מלאה קטורת שכלם אמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע קבלו עליהם ת"ת והמעשה, פר אחד בן בקר וגו' שלשה מיני עולה אלו למה כנגד ג' כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות כתר תורה זה הארון שכתוב ועשית עליו זר זהב סביב כתר כהונה זה מזבח הזהב שכתוב בו ועשית לו זר זהב סביב כתר מלכות זה השלחן שכתוב ויעש לו זר זהב סביב, שעיר עזים וגו' כנגד שם טוב הוא המעשה כמה דתנינן לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם כההוא דתנינן תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות ואותו כתר הוא כנגד המנורה לקיים מה שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, למה נקראת התורה אור שהיא מאירה את האדם מה יעשה ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום לפיכך שכר התלמוד גדול וגדול המעשה יותר מן העושה שנא' (ישעיה לב) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, ולזבח השלמים בקר שנים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי"ג מצות כדי למלאם מצות ולזכותם שנאמר (שם /ישעיהו/ מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר נתן להם תורה שבעל פה להיות מצויינין בה משאר האומות שעל כך לא נתנה בכתב כדי שלא יזייפוה ישמעאלים כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל ועל זה אמר הכתוב (הושע ח) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו אמר הקדוש ברוך הוא אם אכתוב לישראל רובי תורתי זה המשנה שהיא גדולה מן המקרא כמו זר נחשבו, אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה אלו שלשה מיני שלמים כנגד כהנים לוים וישראלים, ד"א כנגד שלש גדולות שנתן להם הקדוש ברוך הוא בשכר שקבלו את התורה ואלו הן סגלה ממלכת כהנים וגוי קדוש שנאמר (שמות יט) והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש הם היו השלשה מינין מן חמשה חמשה ועולה חשבונם ט"ו כנגד התורה שהוא חמשה ספרים ועשרת הדברות שקבלו שנכתבו על שתי לוחות, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, ד"א כנגד אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים שהם עיקר הבחירה כמה דתימא (דברים ד) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, זה קרבן פגעיאל וגו' כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו זה קרבן פגעיאל בן עכרן.
19.בת עין במדבר פרשת בהעלותך
ודבריהם צריכים ביאור מה זה נחמה לחליש' דעתו של אהרן כמ"ש באור החיים. גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב וגם בהקטרת הקטורת גם בהקרבת קרבנות מחנוכת הנשיאים בעצמם למה לא הניח דעתו והלא הוא היה המקריב ולא זולתו ולמה לא ריצה אותו רק במנורה.
ונ"ל עז"ה דהנה בבחינת עבדות הבורא ית' בתורה ומצות ומעשים טובים צריך להיות מתחילה קודם כל דבר בחינת הכנה היינו שראשית דבר יתחיל לחשוב במחשבתו לקיים המצוה או לעסוק בתורה ותפלה ובאתערותא דלתתא איתער אתערותא דלעילא ויסייעו אותו מן השמים להוציא מחשבתו מכח אל הפועל לקיימה בבחינת מעשה וזאת ההכנה יקרה וחביבה היא מאוד לפני המקום ב"ה שעל ידי אמצעות ההכנה ממשיך אור הקדושה מאור אין סוף ב"ה על ידי מעשה המצות ומעשים טובים ונתקרב למקור הקדושה. והנה חנוכת הנשיאים היה בחינת ראשית והתחלת עבודה כדי להמשיך על ידה בחינת קדושה בחינת השראת השכינה במשכן על ידי הקרבנות שהקריבו וע"כ לא הניח דעתו של אהרן בכל הקרבנות שהיה מקריב וגורם להמשכת קדושה עליונה מחמת שזה הוא לא מחמת הכנתו רק על ידי הכנת אחרים שעשו מזבח. ואמר לו הקדוש ברוך הוא שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ובזה הניח דעתו כי מתחילת ההכנה עד גמר המעשה היה הכל מחמתו שלא היה כלל מעשה אחרים בהמנורה רק שנעשית מאליה. והנה צריך להבין למה המנורה לבדה דייקא נעשית מאליה ולא שאר הכלים. הוא עד"ז דהנה בחינת אהבה עליונה אינה בידי אדם רק בידי שמים היינו שמעצמו אינו יכול לבא לבחינת אהבה עילאה בהשתוקקות עד כלות הנפש רק שהבורא ית"ש משפיע לו אהבה עילאה ודבר הגורם להשפעת אהבה עילאה הוא על ידי הכנת יראה היינו על ידי שמזכך החומריות מכל דבר גשמי מחמת היראה ופחד שיש לו מהבורא ית' שהוא מנהיג ומשגיח בפרטי פרטיות כמאמר הכתוב אם יסתר איש במסתרים וגו' ועוד כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד ועי"ז נעשה כלי מוכן שיוכל לקבל השפעת אהבה עליונה וכמו שכתוב בחובת הלבבות שבגוף הגשמי אי אפשר בשום אופן לבא לאהבה עילאה רק על ידי בחינת יראה שרואה תמיד לזכך החומריות מכל וכל שיהיה כמו בחינת רוחניות על ידי הכנת קיום מצות ומעשים טובים אז נשפע עליו בחינת אהבה עילאה והוא יכול לקבל אז ההשפעה זו. אך ורק להיות מיוחד ומקושר לבחינת אהבה כזה אי אפשר רק על ידי אהבת ישראל היינו לאהוב כל אחד ואחד מישראל אפילו למי שהוא כלא חשוב מחמת שהוא דבוק תמיד בגשמיות אף על פי כן צריך לאהוב אותו אהבה גמורה לפי שמן הסתם בוודאי יש בו ניצוצות קדושות גם כן אז יוכל להתייחד ולהתקשר את עצמו לאהבה עליונה. והנה המנורה מרמז על אהבה עילאה שהוא בחינת חסד קו ימין שהמנורה בדרום שהוא בחינת ימין לכך המנורה נעשית מאליה מרמז על אהבה עילאה שהיא באה רק מאליה בידי שמים. והנה אהרן הכהן היה מיוחד ומקושר לאהבה עילאה שמרומז לבחינת מנורה מחמת שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה לכך היה צריך הוא להדליק את הנרות שבמנורה.
וזהו דבר אל אהרן ואמרת אליו היינו שדבר זה שתדבר אל אהרן שהוא ידליק את הנרות. ואמרת אליו היינו שהבחינת מנורה שמרמז על אהבה עילאה שייך רק אליו ולא לזולתו מחמת שהוא אוהב את הבריות. וגמר אומר הכתוב ויעש כן אהרן היינו שאהרן עשה כן תמיד לאחוז בבחינת אהבת ישראל אפילו למי שהוא כלא חשוב כדי שיוכל להיות מיוחד ומקושר לבחינת אהבה עילאה בתמידות בלי הפסק וזהו שפירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ושמעתי בשם גדול אחד היינו ששינה ועשה מתבת ל"א צירוף א"ל היינו אפילו למי שהוא בבחינת לא שהוא כלא חשוב מחמת תאוות החומריות שלו אעפ"כ גם אותו אהב אהבה אמיתית מחמת שבוודאי יש בו בחינת א"ל בחי' ניצוצות קדושות שהוא חסד א"ל. וזהו שסיים הכתוב אל מול פני המנורה העלה נרותיה היינו אפילו לאותם שמעשיהם הם מול פני המנורה היינו היפוך מעשה המנורה שמרמז על בחינת חסד אעפ"כ גם שם היה מחפש והעלה נרותיה שהם ניצוצות קדושות אור אין סוף ב"ה שמאיר בהם. וזהו וזה מעשה המנורה היינו שהפסוק מפרש לנו מהו בחינת המנורה. מקשה זהב היינו שכל דבר הוא היקש ושוה אצלו. עד ירכה עד פרחה מקשה הוא היינו ששוה אצלו בבחינת אהבה אמיתית כל אדם בעולם מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין שנזכה לבחינה זו אמן כן יהי רצון.
או יאמר לתרץ קושיות הנ"ל על זה הדרך ובהקדם נבאר תחלה ענין המנורה בדרום בחינת ימין ושולחן בצפון בחינת שמאל. הנה ידוע שכל השפעות נשפע על ידי התורה הקדושה ובתורה יש בחינת ימין ובחינת שמאל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כידוע וכן הוא ענין השפעתה בחינת ימין ובחינת שמאל כמאמר הכתוב אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד היינו ההשפעה מבחינת ימין של התורה היא אורך ימים רוחנים ושפע קדושה והשפעה מבחינת שמאל של התורה עושר וכבוד וחיים ופרנסה גופני. אמנם עיקר ההשפעה הוא ביום השבת דביה ברכתא דכלא ובו נתנה התורה וכל ההשפעות וכמאמר הכתוב ימים יצרו ולא אחד בהם כתיב ל"א באלף וקרי ל"ו בוא"ו פירוש שמרמז לבחינת שבת שדבוק לבחינת אל"ף אלופו של עולם ועל ידי זה נעשה ל"ו בוא"ו שנמשך שפע קדושה רוחני ומזון הגופני בוא"ו ימי החול היינו בשלשה ימים שלפני השבת ושלשה ימים שלאחר השבת כדאיתא בספרי הקודש.
וזהו ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וגו'. פי' הר ה' היינו התורה שנתנה בשבת ונשפע לישראל שפע קדושה מבחינת התורה על ידי בחינת שבת לשלשה ימים שלאחר השבת. ועוד המשיכו עליהם שפע חיים רוחנים לשלשה ימים מבחינת שבת הנוסע לפניהם היינו משבת הבא היינו שארון ברית ה' הוא התורה ושבת נוסע לפניהם לתור להם מנוחה ולהמשיך עליהם שפע. ועיקר גלוי הרצון רעוא דרעוין היא במנחה של שבת וע"ז מרמז הכתוב בנסעם מן המחנ"ה אותיות מנחה. וזהו מרומז גם כן באות נו"ן הפוכה שלפני ויהי בנסוע הארון ואחר ויהי בנסוע וגו' כי הארון הוא מרמז לבחינת תורה ושבת כנ"ל והמשכת השפע של שבת אינו שוה היינו שקודם השבת נמשך בזה הסדר נפש רוח נשמה וזה מרמז תיבת נו"ן במילואה היינו אות נ' מרמז לבחינת נפ"ש אות וא"ו מרמז לבחינה האמצעית היינו בחינת רו"ח והנו"ן פשוטה מרמז לבחינת נשמה. והמשכת השפע שלאחר השבת הוא בזה הסדר נשמה רוח נפש הפוכה מסדר הראשון שקודם השבת ולזה הנונין הפוכין. והנה כ"ז בהיות המשכן על מכונו ובהיכל קודש הקדשים היה הארון שבו התורה והלוחות ומשם יצא שפע וחיים רוחניים וגופניים נמשך על ידי המנורה והשלחן והיה המנורה בימין כי מנורה מרמז לבחינת חכמה בחינת חיים רוחניים להבין ולהשכיל בתורה ובגדולת הבורא ב"ה והוא חכמ"ה כ"ח מ"ה שמבין גדולת הבורא ב"ה ומבין שפלותו של עצמו איך שהוא כלא חשיב ונעשה בחינת מ"ה אנו מ"ה חיינו ונכנע ונשפל לפני גדולת הבורא ב"ה וממשיך עליו בחי' קדושה עליונה. והעלאת הנרות היה מנר המערבי שסמוך לקודש הקדשים מרמז לבחינת שבת ומשם בא אור לכל שאר ששה נרות לששת ימי החול כנ"ל. ועל ידי השלחן עם לחם הפנים שבצפון נמשך שפע ומזון גופני מבחינת שמאל שבתורה גם כן על ידי שבת שהיו סודרין הלחם הפנים בשבת דביה ברכתא דכלא. וכל זה נעשה על ידי אהרן וממילא כאשר העלה את הנרות של המנורה והמשיך שפע רוחני וחיים רוחנים על כלל ישראל ממילא נתוסף לו קדושה על קדושתו וחיים טובים וארוכים רוחנים. וזה היה פיוסו כשחלשה דעתו של אהרן אחר שראה שלא היה בחנוכה עם הנשיאים אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדול משלהם. פירוש חייך היינו חיים רוחניים שאתה ממשיך על עצמך בהעלות הנרות גדול משלהם על ידי הקרבת הקרבנות של הנשיאים.
ביוגרפיה - בת עין
Rav Avraham Dov son of Rav David of Abritch was born around the year 5520 (1760) in Chmelnik, Poland. He studied under Rebbe Levi Yitzchak of Berditchev and other Chassidic leaders. He served as rabbi in Zitomor and Abritch, before moving to Eretz Yisrael in 5591 (1831), where he became the head of the
Chassidic community in Tzefat. He passed away in an epidemic that struck Tzefat in 5601 (1841). His work, Bat Ayin, was first printed in Zitomor, 5629 (1869), and was reprinted in a revised edition by Yerid HaChassidut Publications.
No comments:
Post a Comment