Parshat Shoftim 5770 -Trees are People Too (?)

Parshat Shoftim 5770

Rabbi Ari Kahn     

Trees are People Too (?)

The book of Devarim contains many laws that concern the collective; laws of kings, prophets and war. As the Israelites stand poised on the borders of the Promised Land, this seems only natural; they must prepare for the conquest and settlement of the Land of Israel, and require guidelines for waging war and establishing a system of government. In Parshat Shoftim, Moshe imparts a uniquely Jewish perspective on the etiquette of battle: When a city is put to siege, care should be taken not to destroy the fruit-bearing trees around the perimeter:

דברים כ: יט-כ

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

 When you besiege a city for an extended period, to make war against it to capture it, do not destroy its trees by wielding an axe against them; for you may eat from them, and you shall not cut them down; for is the tree of the field a man (or, for man is like the tree of the field), that you should besiege it?  Only the trees which you know are not trees for food may you destroy and cut down, in order to build bulwarks against the city that makes war with you, until it falls. (Devarim 20:19-20)

The fruit trees must be spared, as they provide sustenance; other trees can be cut down for purposes of the war, and used in battle. In between these two halakhic pronouncements is a statement that is far less clear. This statement seems to provide the rationale for sparing the fruit bearing trees: "for man is like the tree of the field," which may also be translated as "for is the tree of the field a man?" It is unclear if the verse contains a rhetorical question or a straightforward sentiment regarding man’s place in nature.

The comparison of a tree to a person seems somewhat incongruous: man is a thinking, speaking animate and sentient being, while a tree is an inanimate part of the scenery. The seeming impossibility of the comparison leads many commentaries to reject the literal (non-rhetorical) reading of the verse. Among these commentaries is the Targum (pseudo) Yonatan, who understands the statement as a rhetorical use of language – and reads the verse as, "Don’t hurt the tree – is the tree a person that would feel pain?"[1]

Rashi’s reading of this statement is of a similar vein, as he also understands the verse in a rhetorical sense: What good would result from punishing the tree?[2]

The Ibn Ezra, on the other hand, understands the text in a more literal, straightforward sense: Man's destiny is intertwined with the larger ecological reality. If man destroys a tree, in a sense he is destroying himself.[3] Thus, the verse is interpreted as an equation of man with the fruit-bearing tree.

The Ramban[4] agrees in general with the approach of the Ibn Ezra, and then links the interpretation with a broader Rabbinic tradition, which is a nuanced approach: a tree, even a fruit-bearing tree, may be destroyed when necessary.[5] It is wanton destruction[6] for destruction’s sake that these verses prohibit:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב

אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי. ... אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר.

Rav said: A palm tree producing even one kab of fruit may not be cut down. An objection was raised [from the following]: What quantity should be on an olive tree so that it should not be permitted to cut it down? A quarter of a kab. — Olives are different as they are more important. … Ravina, however, said: If its value [for other purposes] exceeds that of its fruit, it is permissible [to cut it down]. (Talmud Bavli Bava Kamma 91b)

The Talmud deals with pragmatic considerations; the tree has value, though rather than innate, unqualified value (as is the value of human life), the value of the life of a tree is utilitarian. If the cost of care for the tree surpasses the value of the fruit produced by the tree, it would be foolhardy to keep this tree, and hence cutting down such a tree is permitted. This being said, the Talmud reports a tradition that weighs in for the sanctity of the life of a tree, and the spiritual price to be paid for cutting down a tree. This tradition is “up close and personal,” and a bit frightening:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב

א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.

R. Hanina said: My son Shivhat did not pass away except for having cut down a fig tree before its time. (Talmud Bavli Bava Kamma 91b)

This intimate and heartbreaking testimony is found at the very heart of the Talmudic discussion regarding the permissibility of cutting down trees that yield a minimal amount of fruit. We are not told the details of the case: Had Shivhat, the son of Rabbi Hanina, cut down a tree that was still viable? What strikes us in this statement is the drastic, even disproportionate response to what he had done.[7]

We have noted that the details of the trees status are not included in the Gemara, leaving us two ways to understand Rabbi Hanina’s teaching. The first is that he accepts the previous qualification, namely that it is permissible to destroy a fruit-bearing in certain circumstances, and his son destroyed a tree that did not fit the criteria. The second way of understanding his comment is that he does not accept this qualification, and any destruction of a fruit tree will in his mind have dire results.

This second approach was adopted by a number of halachists[8] who saw the uprooting of a fruit tree as spiritually damaging even when the law prohibiting wanton destruction (“bal tashchit”) was not broken.[9] Apparently they did not read the verse "for man is a tree of the field" in a rhetorical sense; they felt that the plight of a tree is inextricably linked with the plight of man. And though there are times that destroying a tree may be allowed –it is never wise.

These opinions notwithstanding, normative halakha understands the verse in a rhetorical sense, and does indeed allow the destruction of trees, even fruit-bearing trees, when necessary. In a general sense, halakha is predicated on the idea that all of nature is created for man’s benefit.[10] And yet, rather than freeing mankind of any responsibility and allowing indiscriminate exploitation of natural resources, the basic halakhic view of man’s dominion also places responsibility squarely on his shoulders: As with any power, man is expected to temper dominion with sensitivity. The natural world was given as gift to humankind, to be enjoyed and cherished.[11] Mankind is expected to appreciate the value and importance of this gift, and to safeguard it, taking great care when making use of precious resources, and being careful about waste[12] and conspicuous consumption.[13]

A particularly stirring description of such sensitivity was shared by one of the righteous men of the previous generation, Rav Aryeh Levine. In his memoirs, Reb Aryeh recounted a precious moment with his mentor, Rav Avraham Yitzchak Hakohen Kook, that inspired him for the rest of his life:

I recall the early days, from 1905 onward, when it was granted me by the grace of the blessed God to go up to the Holy Land, and I came to Jaffa. There I first went to visit our great master R. Avraham Yitzhak Kook (of blessed memory), who received everyone. We chatted together on themes of Torah study. After an early minhah (afternoon prayer-service) he went out, as was his hallowed custom, to stroll a bit in the fields and gather his thoughts; I went along. On the way I plucked some branch or flower. Our great master was taken aback; and then he told me gently, "Believe me: In all my days I have taken care never to pluck a blade of grass or a flower needlessly, when it had the ability to grow or blossom. You know the teaching of the sages that there is not a single blade of grass below, here on earth, which does not have a heavenly force (or angel) above telling it, Grow! Every sprout and leaf of grass says something, conveys some meaning. Every stone whispers some inner hidden message in the silence. Every creation utters its song (in praise of the Creator)."

Those words, spoken from a pure and holy heart, engraved themselves deeply on my heart. From that time on I began to feel a strong sense of compassion for every thing.[14]

This world was given to man, but man should display great sensitivity to all aspects of Creation. Nature is created for man, but man is part of nature – “for man is as a tree of the field.”

---

[1] Targum Pseudo Yonatan, D'varim 20:19.

כתר יונתן דברים פרק כ פסוק יט

כי לא כבן אדם עץ שעל פני השׂדה לִהסתר מלפניכם במצור:

[2] Rashi D'varim 20:19.

רש"י דברים פרק כ פסוק יט

כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו:

[3]  Ibn Ezra D'varim 20:19.

אבן עזרא דברים פרק כ פסוק יט

כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו): כי חיי נפש הוא חובל.

[4] Ramban D'varim 20:19.

רמב"ן דברים פרק כ פסוק יט

כי האדם עץ השדה - יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב, כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, וטעם כי האדם עץ השדה, כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו). אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא ב) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' - אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף:

[5] The Rosh, Bava Kamma chapter 8, understands that needing space is considered sufficient justification. The problem of space for building a sukka, and a tree that was in the way, generated much halachic discussion.

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח

רב חסדא חזא תאלי ביני גופני אמר ליה לאריסיה זיל עקרינהו. גופני קנו דיקלי דיקלי לא קנו גופני. וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר:

[6] The Rambam is quite clear that it is only wanton destruction which is prohibited, and not purposeful destruction. See Sefer Hamitzvot, negative mitzvah 57; Mishne Torah, Laws of Kings 6:8-9.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נז

והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר שהקוצץ אילנות טובות לוקה ואמרו ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשני מבבא בתרא (כו א):

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ח

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

הלכה ט -כל אילן סרק  מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.

[7] It is interesting that Rabbi Hanina confidently ascribes a reason for his son's death. See Talmud Bavli, Bava Kamma 50a, where Rabbi Hanina ben Dosa has a similar approach. I am unsure if the two Rabbi Hanina's are one and the same. See Rabbi Aharon Prussberger in Responsa Pe'er Aharon section 14, who seems to combine the two passages.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד א

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו? אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: +תהלים נ'+ וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.

Our Rabbis taught: It happened that the daughter of Nehonia the digger of wells once fell into a deep pit. When people came and informed R. Hanina b. Dosa [about it], during the first hour he said to them ‘She is well’, during the second he said to them, ‘She is still well’, but in the third hour he said to them, ‘She has by now come out [of the pit].’ They then asked her, ‘Who brought you up?’ — Her answer was: ‘A ram [providentially] came to my help with an old man leading it.’ They then asked R. Hanina b. Dosa, ‘Are you a prophet?’ He said to them, ‘I am neither a prophet nor the son of a prophet. I only exclaimed: Shall the thing to which that pious man has devoted his labor become a stumbling-block to his seed?’ R. Aha, however, said; Nevertheless, his son died of thirst, [thus bearing out what the Scripture] says, ‘And it shall be very tempestuous round about him,’ which teaches that the Holy One, blessed be He, is particular with those round about Him even for matters as light as a single hair. (Talmud Bavli Bava Kamma 50a)

שו"ת פאר אהרן סימן יד

ונראה זה דלא הביא משום סכנה, כי לא מצינו בשום מקום בהש"ס דלימא דהוי משום סכנה רק מביא דברי ר"ח שסיפר הא דשכיב שיבחת בריה משום דקץ תאנה בלא זמנה, יכול להיות דהוא תלה זה משום דלא מצא בו חטא אחר והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

[8]   Despite the spiritual problems, solutions are offered, see Rav Tzvi Pesach Frank, Responsa Har Tzvi, Orach Haim volume 2 section 102, and Rav Ovadia Yosef, Yabea Omer volume 5 Yoreh Dayah 12.

שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן קב

קציצת אילן של ערלה כדי להעמיד במקום סוכה.

ע"ד השאלה במי שצריך למקום מסויים להעמיד שם סוכה, אי שרי לקצוץ אילן מאכל בשביל מקומו, והאילן עוד בשנות הערלה.

הנה שני הדברים שנזכרו, שצריך בשביל מקום סוכה ושהוא אילן של ערלה, כל אחד בלבד יש לדון שיהא בו קולא בפני עצמו. ונקדים, שבלקצוץ עץ מאכל יש איסור משום לא תשחית עצה (דברים כ, יט). ומלבד האיסור יש בדבר גם משום סכנה כדאיתא בבבא קמא דאמר רבי חנינא לא מת שבחת בריה אלא מפני שקצץ תאנה בלא זמנה. ובנ"ד יש לדון שיהא שתי קולות לגבי האיסור של בל תשחית.

…ובפרט שיש שכתבו שאפילו באופן המותר משום בל תשחית, מ"מ יש להזהר בדבר משום חשש סכנה [עיין שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן עו), ובספר חסידים בצואת רבי יהודה החסיד, ובסימן מה ובהגהות מהרש"ם לס"ח בהוצאת הרב הגר"ר מרגליות שאפילו אם הוא צריך למקומו וכיוצא בו שמותר מצד הדין מ"מ יש בו חשש סכנה] ולכן לדעתי יש לקצצו ע"י גוי, ויאמר בפירוש שאין הוא רוצה שיעשה זה בשליחותו, וחשש הסכנה יחול רק על ראש הגוי בלבד, וצדיק מצרה נחלץ ויבוא אחר תחתיו.

שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן יב

נשאלתי אם מותר לעקור עצי פרי הסמוכים לדירת מגורים, לצורך הרחבת הדירה שהיא כיום דחוקה ומצומצמת לבני המשפחה הדרים בה.

...סוף דבר הכל נשמע, שהעיקר להלכה שמותר לקצוץ אילני מאכל כדי להרחיב דירתו אשר היא כיום דחוקה ומצומצמת למשפחה ברוכת הילדים ה' עליהם יחיו, ואין בזה חשש סכנה כלל, ועל צד היותר טוב נכון לשכור גוי לקצוץ האילנות. ומכל מקום אם מרחיב דירתו לטיול ולהרוחה בעלמא, או לנוי וליופי, אין להתיר קציצת האילנות בשביל כך, וכמ"ש בשו"ת חות יאיר (סי' קצה). ובשו"ת שבות יעקב ח"א (ס"ס קנט). ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לג). ובשו"ת חיים שאל (סי' כב). וכ"כ בס' לחם הפנים על יו"ד (סי' קטז סק"ג). ובס' בית לחם יהודה (שם סק"ד). וכ"כ בערוך השלחן (שם ס"ק יג). הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.

[9]  See Taz Yoreh Dayah section 116, Sefer Hassidim section 45.

ט"ז יורה דעה סימן קטז

עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק החובל (דף צ"א) אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שכבת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני א"ל לשמעיה זיל עקרינהו פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר עכ"ל ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל רק בסמ"ג סי' רכ"ט הביאו:

ספר חסידים (מרגליות) צואת ר' יהודה החסיד סימן מה

אילן העושה פירות אין לקצץ אותו.

[10] Bereishit 1:28. And God blessed them; and God said unto them: 'Be fruitful, and multiply, and replenish the earth, and subdue it; and have dominion over the fish of the sea, and over the fowl of the air, and over every living thing that creeps upon the earth.'

בראשית פרק א:כח

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

[11] See Psalms 115:16:  The heavens are the heavens of God; but He has given the Earth to the children of men.

תהלים פרק קטו:טז

 הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם:

[12] See Rambam, Sefer haMitzvot, negative mitzvah 57; Mishne Torah, Laws of the Mourner 14:24; Laws of Kings 6:10.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נז

והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר שהקוצץ אילנות טובות לוקה ואמרו ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשני מבבא בתרא (כו א):

רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה כד

מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה, מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה, וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה י

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא  תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.

[13]  A term coined by Thorstein Veblen. (1899) Theory of the Leisure Class: An Economic Study in the Evolution of Institutions. New York: Macmillan. 400 pp. 

[14] Simcha Raz, "A Tzaddik in Our Time: The Life of Rabbi Aryeh Levin" (Jeruslaem: Feldheim Publishers, 1977), pages 108-109.

Parshat Re’ei 5770 -“Eat to Your Heart's Desire”

Parshat Re’ei 5770

Rabbi Ari Kahn

 

“Eat to Your Heart's Desire”

As the Jews stand on the east bank of the Jordan River, Moshe again warns them against following pagan practices. The people are instructed to focus on centralized worship in accordance with laws and statutes of the Torah. However, as they are about to enter of the Land of Israel, certain instructions they are given actually deviate from the accepted practice which had been followed during the years in the desert:

דברים יב: טו-כא

רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:... כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:

However you may slaughter animals and eat their meat in all your gates, to your heart’s desire, according to the blessing of the Almighty, your God, which he has given you; … When the Almighty your God shall enlarge your border, as he has promised you, and you shall say, 'I will eat meat,' because your soul longs to eat meat; you may eat meat, to your heart’s desire. If the place which the Almighty your God has chosen to put his name there is too far from you, then you shall kill of your herd and of your flock, which God has given you, as I have commanded you, and you shall eat in your gates, to your heart’s desire. (12:15-21)

During the years in the desert the only meat allowed was holy, sacrificial meat of animals offered in the Mishkan. Once they enter the Promised Land, “optional,” non-sacred meat will become permitted.

דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד סימן ט

'ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר' זש"ה [תהלים קמו] 'עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים' מדבר בישראל א"ר פנחס בר חמא ... 'ה' מתיר אסורים' אלו ישראל כיצד רבנן אמרי שמונה דברים אסר להן הקדוש ברוך הוא והתיר להן שמונה בהן אמר הקדוש ברוך הוא אסרתי לך את החלב וכו' עד סדין בציצית הוי ה' מתיר אסורים אף להלן אסר בשר תאוה וכאן התירו להן מנין רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר.

"And you shall say, I will eat meat, because your soul longs to eat meat; you may eat meat, to your heart’s desire." ]Devarim 12: 20[ This bears out what Scripture says, "Who executes justice for the oppressed; who gives bread to the hungry. God frees the prisoners." ]Tehilim Ps. 146: 7[. This refers to Israel. … "God frees the prisoners": refers to Israel. How? The Rabbis say: God forbade Israel eight things and made eight corresponding things permissible for them. God said: 'I prohibited you the fat,’ etc.... until ' a linen cloak with wool fringes’. Hence the force of 'God frees the prisoners’. Likewise, whereas previously He prohibited the eating of meat for satisfying the appetite, here He made it permissible for them. Whence this? "you may eat meat, to your heart’s desire." (Midrash Rabbah – Devarim 4:9)[1]

This shift of law, which permits what had previously been prohibited, is highly uncharacteristic. The Ramban[2] sees the shift in law as pragmatic: in the desert, where the camp was small and the Mishkan was centrally located and universally accessible, bringing an offering was always possible. However, the Jews would soon be living in the length and breadth of a vast country. Once a centralized place of sacrifice is mandated that is not easily or immediately accessible to all, the insistence that meat only be eaten as part of religious expression would no longer be practical. The cancellation of the prohibition, then, stems from issues of pragmatism, not theology.

On the other hand, the Rambam[3] sees the issue in spiritual terms: in the desert, dangerous spiritual forces held sway which accounted for the erstwhile prohibition. In the Land of Israel, those forces cease to be an issue.

Rav Tzadok haKohen[4] views the issue in an inverse manner: The spiritual qualities of the Land of Israel, and not the spiritual dangers of the desert, accounted for the change. The very air[5] or spirit of the Land is imbued with holiness; therefore the change in status of meat from exclusively “Temple” meat to “mundane” meat is a logical reflection of the new reality. By extension, we may say that all of the Land of Israel has the sacred status of the Mishkan in the desert.

While the transformation of a law from prohibited to permitted is intriguing, the precise formulation, apparently repeated for emphasis, seems counter –intuitive: not only shall the people eat – “but to their heart's desire”. This formulation sounds hedonistic. Why would the Torah, which is largely concerned with holiness and the elevation of human behavior to an exalted level, encourage us to capitulate to the desires of the heart?

This may be seen as part of a larger theme: While the Torah does try to lift man into a realm of holiness, at times the Torah makes concessions to the baser side of human nature. The prototypical example is that of the captive woman: The Torah allows a soldier to take a beautiful woman captured in battle – on condition that she becomes his wife with all the rights and privileges that status confers.[6] Interestingly, in the Talmud’s formulation of the justification for this leniency regarding the captive woman we also find reference to forbidden meat:

תלמוד בבלי מסכת קידושין כא עמוד ב- דף כב עמוד א

ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות, ... והבאתה - מלמד שלא ילחצנה במלחמה.

Our Rabbis taught: ‘And you see among the captives’: at the moment she is taken captive; 'a woman' — even married; ‘of beautiful countenance’ — the Torah only provided for human passions: it is better for Israel to eat flesh of [animals] about to die, yet [ritually] slaughtered, than flesh of dying animals which have perished; ‘and you have a desire’ …then you shall bring her home [to your house].’ teaching that he must not molest her on the [field of] battle. (Kiddushin 21b-22a)

Perhaps it is possible to understand the reference to meat in this passage as a metaphor, and not as a rejection of a carnivorous lifestyle as an ideal. Nonetheless, this passage implies that the entire allowance of meat consumption is a concession.

However when we return to the text of the Torah, the language of a subsequent verse compounds our question. Here, the Torah goes on to say that the fulfillment of the heart's desire is nonetheless regulated, restricted. Certain boundaries remain: the eating of blood was taboo in the desert, and it will remain taboo in the Land of Israel and in the Temple:

דברים יב:כג-כח

רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר: לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים: לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'... ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל: שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך:

Only be sure that you eat not the blood; for the blood is the life; and you may not eat the life with the flesh.  You shall not eat it; you shall pour it upon the earth as water. You shall not eat it; that it may go well with you, and with your children after you, when you shall do that which is right in the eyes of God…  And you shall offer your burnt offerings, the meat and the blood, upon the altar of the Almighty your God; and the blood of your sacrifices shall be poured out upon the altar of the Almighty your God, and you shall eat the meat. Observe and hear all these words which I command you, that it may go well with you, and with your children after you forever, when you do that which is good and right in the sight of the Almighty your God. (Devarim 12: 23-28)

The larger picture requires clarification: While blood is taboo, meat is not only allowed, but, by inference, included in what is described as “good and right in the eyes of the Almighty your God”. This makes the indulgence of meat sound not like a concession, rather like an objective.

We may further say that the fact that the Temple service included the consumption of meat may indicate that this is a positive behavior.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א

תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר ]דברים כז[ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר [תהלים קד] ויין ישמח לבב אנוש.

It was taught, R. Judah b. Bateira said: When the Temple was in existence there could be no rejoicing save with meat, as it is said, 'And you shall sacrifice peace-offerings, and shall eat there; and you shall rejoice before the Almighty your God.' [Devarim 27] But now that the Temple is no longer in existence, there is no rejoicing save with wine, as it is said, 'and wine makes glad the heart of man.' [Tehilim 27] (Pesachim 109a)

The joy of the festival offering included meat. This is no mere expression of hedonism, or even a concession to human frailty.  The Torah, which so well understands the physical, spiritual, and emotional makeup of man, encourages man to experience physical pleasure as part of the spiritual expression of joy.

Judaism does not see the body as an evil device designed to take man away from spirituality. The human form, and indeed the entire physical world of which is a part, is given to us so that we may perfect it, uplift it. A concise expression of this aspect of Jewish thought may be found in the Jerusalem Talmud's[7] insistence that when man stands before God for the reckoning of his deeds in this world, he will have to give an accounting for the pleasure that could have been legitimately experienced in this world but was forfeited. God created man as a physical being in a wonderful physical world; eating meat is an extreme expression of physicality. Judaism sees the challenge not as the rejection of the physical, rather in the elevation of the physical. The goal is to take the plain and make it holy, to transform mundane physical existence into a spiritual reality.

The danger remains that this philosophy will be taken to extremes; the result is idolatry, which ascribes equal holiness to all aspects of the physical world. Jewish law places boundaries between the pure and the profane, delineating the physical things that may be elevated by human practice, while proscribing others. In this sense, the Torah is extremely realistic, and psychologically attuned to man’s weaknesses. It is fascinating to see where the Torah “concedes” and where it demands unfailing allegiance.

The Alshech haKadosh notes that the phrase which discussed the consumption of meat – which is normally translated as “to your heart's desire” actually says “to your soul's desire”. The role of consuming meat is to bring one's desires closer to God.[8] And yet, the soul obviously has no need for physical nourishment. How can meat elevate the soul?

A rather brief comment by the Seforno may help us understand this concept. The Seforno Comments on the phrase; “Only be sure that you do not eat the blood; ...You shall not eat it; that it may go well with you, and with your children after you, when you shall do that which is right in the eyes of God”. This verse, says the Seforno, does not imply that consumption of meat is the “good and the right thing in the eyes of God”. Rather, the avoidance of the blood is "good and right." Normally, avoidance of negative commands is not referred to in such positive terms; a person who does not break a negative commandment is simply not punished. Why, in this case, would the avoidance of a negative commandment be described as “doing the right thing?” The Seforno[9] explains that this phrase is used to describe the motivation of the adherent: When a person eats meat but does not consume the blood, he should not be motivated by aesthetics, but by the Word of God. This is what makes this particular behavior "right and good": despite human nature, despite the "heart's desire", we should not eat blood - not because we find it abhorrent, but because God demanded it.[10]

The purpose of all commandments, both positive and negative, is to bring us closer to God. Generally, positive commandments are viewed as an expression of man’s love for God while avoidance of negative commandments are viewed as an expression of man’s awe or fear of God. Avoidance of blood because it is disgusting would not constitute adherence to the Word of God; it would be compliance with one's personal aesthetic sense. Such avoidance would have no impact on the soul. Only when this is our motivation do we fully acknowledge that we are servants of God. This is equally true of all the "negative" commandments: Prohibitions avoided for considerations other than acceptance of God's kingship are spiritually irrelevant.[11]

Positive commandments, on the other hand, must be performed with intent to comply with a Divine directive. If the individual has other motivations while performing the mandated act, the mitvah is considered having been performed in a less-than perfect manner. The Netziv[12] clarifies this concept even further, explaining that this is the case only when the individual has a relationship with God. In a situation where a positive commandment is performed outside of a relationship with the God, the act cannot be classified as a "mitzvah": A person who does not believe that God commanded a particular behavior cannot be considered to have fulfilled a commandment if he happens to perform the mandated act. Such a person is worshiping his own desires, and not fulfilling a "mitzvah".

At the dawn of history desire entered the world, and it has been a defining characteristic of the human condition ever since. The seductive words of the Serpent of old sparked a rebellion against God; it was the one and only prohibition given to Man that gave rise to the first mention of desire:

בראשית ג: א-ו

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

Now the serpent was more subtle than any beast of the field which the Almighty God had made. And he said to the woman, 'Has God said, "you shall not eat of every tree of the garden"?… For God knows that in the day you eat of it, then your eyes shall be opened, and you shall be as gods, knowing good and evil. And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was desirable to the eyes, and a tree which is pleasurable to make one wise, she took of its fruit, and ate, and gave also to her husband with her; and he ate. (Bereishit 3:1-6)

The very existence of limitations and prohibitions causes desire. This is the phenomenon described in Mishlei as “stolen waters are sweetest.”[13] Yet prohibitions are necessary precisely because they afford man a means of clarifying his own desires and indicating his acceptance that this universe has a Creator and Sustainer whose dominion is absolute. While desire is part of the human condition, man is called upon to frame and focus his desire. Now man must elevate the most basic physical activities, and regulate what he eats, in order to reverse the effects of the breakdown of boundaries perpetrated in Eden.

 There are those who might yet argue that the permissibility of eating meat may be a concession to man’s desires, yet in this instance the Torah felt that by institutionalizing and regulating this desire, man's soul could be elevated. The delineation of kosher and non-kosher animals and the laws regarding shechitah (ritual slaughter) are apparently sufficient to elevate and transform the physical to a spiritual experience. By adhering to the laws of kashrut, man indicates his acceptance of God, both through the rejection of certain types of food, and through the strict ritual preparation of those foods permitted to him.

We now have a deeper appreciation for the Alshech's teaching that the allowance of meat, rather than constituting a concession to the baser part of the human psyche, is a method of elevating the soul[14] by refocusing desire. By adhering to the laws of kashrut, by refraining from non-kosher food only because God decreed that we do so, we demonstrate our acceptance of God's dominion. Certainly on Shabbat[15] and festivals, the eating of meat is part of the process of elevating the soul. It ceases to be an exclusively physical gesture, and becomes part of a religious experience, and in the process reverses the effects of the venomous words of the Serpent in Eden.

---

[1] See Rashi, Kiddushin 57b, "Lifi shenemar ki yirchak vzavachta."

רש"י קידושין נז:ב

לפי שנאמר כי ירחק וזבחת־ ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבאו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה.

[2] Ramban, D’varim 12:20:

רמב"ן על דברים יב: כ

כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה, שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ אבל שם (להלן יט א) נאמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום, ואז נבדיל שלש ערים, וכן עשה יהושע (יהושע כ), ואח"כ אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם אבל כאן אמר "כאשר דבר לך", והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר, כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו.

[3] Guide to the Perplexed 3:46.

ספר מורה נבוכים – חלק ג פרק מו

 דע שלא נאסר 'בשר תאוה' אלא ב'מדבר' לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות – שהשדים שוכנים במדברות, ושם ידברו ויראו, ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים – עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות, יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר 'בשר תאוה' אחר שנכנסו לארץ. ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט, בלא ספק, וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד שהיה כבד מאד, קרוב לנמנע, ויבוא כל מי שירצה לאכול 'בשר בהמה' ל'ירושלים', ומפני אלו הטעמים לא אסר 'בשר תאוה' אלא ב'מדבר':

[4] Rav Tzadok Hakohen, Dover Tzedek section 1.

ספר דובר צדק אות [א] ד"ה וצ"ל

וא' בפר' שני דייני גזירות המביא דורן לת"ח כמקריב ביכורים כנ"ל בטעם ביכורים. וא' בפר' הקום שנהגו ע"ה אסור לאכול בשר. כמו במדבר נאסרו בבשר תאוה רק שלמים דבעלים משלחן גבוה זכו חלקם. אבל בלא"ה אין מכיר הנותן עד שלא נכנסו לארץ. ומשכנסו לארץ שאוירה מחכים כנ"ל הותר להם. ורק בצירוף התורה שעל ידה החכמה כנ"ל. והעצה לע"ה כמו שכתוב שילהי כתובות דמתדבק לתלמיד חכם ונעשה כמוהו ע"ש וכמו שכתוב בשבועות (מ"ז ע"ב) קרב לגבי דהינא ואדהן. ולכך מביא לו דורן כמקריב ביכורים [וגם ביכורים היה אוכלים כהנים. שהם שלוחי דרחמנא הזוכים משלחן גבוה ומכירים הנותן. ושליחו של אדם כמותו מחשיב כמביא לפני ד' מה שנותן להם מאחר שהם כמירים שהשם יתברך נותן להם על ידי זה הם שלוחיו שמכירים שהם רק שלוחי השם יתברך בעולם הזה וא"י לשנות כלום מדעת המשלח]:

[5] Rav Tzadok explains that the air of Israel impacts those who breathe it, so once the Jews entered Israel they became transformed.

[6] For more on this law see Explorations Parshat Ki Tezeh.

[7] Jerusalem Talmud Kiddushin, end of fourth chapter (66b).

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /ה"ט

א"ר יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא

[8] Alshech, Dvarim 12:21. The Alshech also states that by eating the animal we elevate its animal soul to a human level.

אלשיך, דברים יב: כא

וזה שיעור הכתובים כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, והנה הגמול אשר תשלם לו הוא כי ואמרת אוכלה בשר חולין בביתי, ובכלל מאמרך הוא לאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, כלומר, כי לא להנאת גופך אתה עושה רק כי תאות נפש שהיא תאות נפשך לעשות זכות לתת שלמות לבעלי חיים להעלותו אל מדרגת אדם בעל נפש קדושה. והנני מזהיר לך ואומר בכל אות נפשך לגמרי תאכל בשר ולא להנאת גופך:

[9] Seforno Devarim 12:25.

ספורנו, דברים יב: כה

 לא תאכלנו וגו' כי תעשה הישר בעיני ה'. וכאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה' כאמרם ז"ל אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר אבל יאמר אפשי ואפשי, ואבי שבשמים גזר עלי (ספרא קדושים כ, כו. ורש"י שם):

[10] Based on the Sifra Parshat Kedoshim 10:11. See Rashi Vayikra 20:26; Rambam, Commentary to the Mishna, introduction to Avot (also called Shmoneh Perakim), chapter 6.

ספרא קדושים פרשה י ד"ה פרק יא

 ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.

רש"י ויקרא פרק כ פסוק כו

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי - אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

רמב"ם פירוש המשניות - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ו

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן, עד שאמרו, שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו להעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ולא דים זה, עד שאמרו, ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו (אבות פרק ב') "לפום צערא אגרא". ויותר מזה, שהם צוו להיות האדם מתאוה לעבירות, עד שהזהירו מלומר, שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה, ואף על פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם (ספרא קדושים), "רבי שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחלת המחשבה הם סותרים זה את זה, ואין הענין כן, אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל, והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו, שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים כשפיכת דמים, כגנבה וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו, והן המצוות שאמרו עליהן חכמים זכרונם לברכה, (יומא ס"ז) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב, ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים, אשר חלו חלי. המדברים מצוות השכליות. ואין ספק שהנפש אשר תכסף לדבר מהן ותשתוקק אליו, שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהן. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב, וגמולו יותר גדול, הן התורות השמעיות, וזה אמת, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו, שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה מונע מהן, אלא התורה, ובחון חכמתם, עליהם השלום, במה שהמשילו, שהם לא אמרו "אל יאמר אדם אי אפשי להרוג הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי", אבל הביאו דברים שמעיים כולם, בשר בחלב, לבישת שעטנז, עריות, ואלו המצוות וכיוצא בהן הן אשר קראן השם יתברך "חקות". ואמרו רבנן, זכרונם לברכה (יומא ס"ז ע"ב) "חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם", ועובדי עבודה זרה משיבים עליהם, והשטן מקטרג בהם, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח. ואשר קראו אותן האחרונים שכליות תקראנה מצוות, כפי מה שבארו החכמים:

[11] See Sha’arei Leshem 1, 18:1.

[12] Netziv, Ha'amek Davar Bamidbar 15:39.

העמק דבר על במדבר פרק טו פסוק לט

 ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לימדנו בזה מעשה המצות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ"פ שהוא מצוה ועושה. ולאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל. אין בעשייתו נחשב למעשה וזהו אחרי לבבכם. ופי' בגמ' ברכות פ"א זו מינות. וכתיב עוד ואחרי עיניכם היינו עין הדעת. דיש עושה מצוה ומכוין שלא לצאת בה ע"פ איזה טעם שנראה לו בדעת שטוב יותר שלא לצאת ידי מצוה. בזה האופן אינו נחשב למצוה (וכמש"כ התוס' בכ"מ דאפי' למ"ד מצות א"צ כונה מכ"מ אם מכוין שלא לצאת ודאי א"י ידי חוב. והכי עיקר כמש"כ בחיבורי הע"ש סי' כנ"ד בעזרו ית') וע"ז כתיב ואחרי עיניכם. דעין הדעת מורה שלא לצאת אז אינו מצוה:

[13] Proverbs 9:17.

[14] Alshech Dvarim 12:21. The Alshech also states that by eating the animal you are elevating the animal soul of the animal, to a human level.

אלשיך על דברים פרק יב פסוק כא

כי לא להנאת גופך אתה עושה רק כי תאות נפש שהיא תאות נפשך לעשות זכות לתת שלמות לבעלי חיים להעלותו אל מדרגת אדם בעל נפש קדושה:

[15] Rashi explains that the reason we receive a nehsama yeteira, an additional soul, on Shabbat is to balance the additional food we eat. See Talmud Bavli Beitza 16a and Rashi's comments.

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טז עמוד א

 דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר [שמות לא] שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש.

רש"י מסכת ביצה דף טז עמוד א

נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.