יְוָנִית = חָכְמַת יְוָנִית?

 יְוָנִית = חָכְמַת יְוָנִית?

 

לעילוי נשמת ר׳ משה צבי וינגרטן ז״ל

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    משנה מסכת מגילה פרק א 

(ח) אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית:

2.    רמב"ם על משנה מסכת מגילה פרק א משנה ח

והלכה כר' שמעון בן גמליאל.

3.    רע"ב על מסכת מגילה פרק א משנה ח 

 אין נכתבין אלא יונית - וטעמא דשרי ספרים ביונית יותר משאר לשונות, דאמר קרא ^{(בראישת ט)} יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם, יפיפותו של יפת, כלומר, הלשון היפה שבכל בני יפת, ישכון באהלי שם, ואין לך לשון היפה בכל בני יפת כלשון יוני. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. מיהו בזמן הזה כבר אבד אותו לשון יוני ונשתבש, לפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקודש ובלשון הקודש:

4.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד א

תַּנְיָא , אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית, לֹֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, ^{(בראשית א)} "אֱלֹֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". ^(שם) "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". ^{(שם בּ)} "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ^{(בראשית ה)} "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", וְלֹֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם". ^{(שם יא)} "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". ^{(שם יח)}"וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". ^{(שם מט)} "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". ^{(שמות ד)} "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא בְנֵי אָדָם". ^{(שמות יב)} "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ^{(שם כּד)} "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". ^(שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹֹא שָׁלַח יָדוֹ":^{[שם ע"ב] (במדבר טז)} "לֹֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". ^{(דברים דּ)} "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". ^{(שם יז)} "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, ^{(ויקרא יא)} "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעֲמָא דְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? דִּכְתִיב, ^{(בראשית ט)} "יַפְתְּ אֱלֹֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" דְּבָרָיו שֶׁל יֶפֶת יִהְיוּ בְאָהֳלֵי שֵׁם. וְאֵימָא, "גֹּמֶר וּמָגוֹג"? אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, הַיְינוּ טַעְמֵיהּ אָמַר קְרָא, "יַפְתְּ אֱלֹֹהִים לְיֶפֶת", מִיָּפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יִהְיוּ בְאָהֳלֵי שֵׁם:

5.    שולחן ערוך אורח חיים תק"פ

(א) אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם צָרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ וְרָאוּי לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם; ...

(ב) ... בִּשְׁמוֹנָה בְּטֵבֵת נִכְתְּבָה הַתּוֹרָה יְוָנִית בִּימֵי תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ וְהָיָה חֹשֶׁךְ בָּעוֹלָם שְׁלֹשָׁה יָמִים; וּבְט' בּוֹ לֹא נוֹדַע אֵיזוֹ הִיא הַצָּרָה שֶׁאֵרַע בּוֹ; 

6.    משנה מסכת סוטה פרק ט תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד א

(יד) בְּפֻלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בְּפֻלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:

7.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב

בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ וְכוֹ', וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. תָּנוּ רַבָּנָן, [כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ, וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין דִּינָרִים בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד. שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בַּקֻּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. מַעֲשֶׂה וּבָא עֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֶר. אֵינִי, וְהָאָמַר רַבִּי, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אֶלָּא - אִי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אִי לָשׁוֹן יְוָנִית, וְאָמַר רַב יוֹסֵף, בְּבָבֶל לָשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה? אֶלָּא - אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן פַּרְסִי. לָשׁוֹן יְוָנִית לְחוּד, וְחָכְמַת יְוָנִית לְחוּד. וְחָכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי דִּכְתִיב, (איכה ג) "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי"? - אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא, חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ תּוֹרָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ חָכְמַת יְוָנִית, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן אֶלָּא אֲנִי כָּאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא בְּעִיסְיָא. שַׁאנִי שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל - דִּקְרוֹבִין לַמַּלְכוּת הֲווּ, דְּתַנְיָא, מְסַפֵּר קוֹמֵי - הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוּלוּס בֶּן רְאוּבֵן הִתִּירוּ לְסַפֵּר קוֹמֵי, שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הִתִּירוּ לָהֶן חָכְמַת יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִין לַמַּלְכוּת:

8.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סד עמוד ב

מעשה שבא [העומר] מגגות צריפין. תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנָאִי [זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְּשְׁלִין לָהֶן דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית, לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶן דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶן חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִיר, וְאָרוּר שֶׁיְּלַמֵּד בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ מַעֲשֶׂה  שבא עומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

9.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

אָמַר רַבִּי אַמִּי, מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית, קִיֵּם מִצְוַת, (יהושע א) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (יהוצדק) [יוֹחַאי], אֲפִלּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, קִיֵּם מִצְוַת "לֹא יָמוּשׁ", וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר, מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כְּגוֹן אֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ, מַהוּ שֶׁאֶלְמַד חָכְמַת יְוָנִית? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה, "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", צֵא וּבְדֹק (אי זו היא) שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה, וּלְמֹד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי (יוחנן) [יוֹנָתָן), פָּסוּק זֶה אֵינוֹ לֹא מִצְוָה וְלֹא חוֹבָה, אֶלָּא בְּרָכָה. ...

10.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב

אין מגדלין חזירים בכל מקום. תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבִּפְנִים, וְאַרִסְטוֹבְּלוּס מִבַּחוּץ, וּבְכָל יוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם בְּקֻפָּה דִּינָרִין, וְהָיוּ מַעֲלִים לָהֶם תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. אָמַר לָהֶם, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בָּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים. וְאָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ, מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עֹמֶר מִגַּגּוֹת הַצְּרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סֹכֶר. וְחָכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, [דף פג] לְשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לְשׁוֹן יְוָנִית. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בְּבָבֶל, לְשׁוֹן אֲרָמִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לְשׁוֹן פַּרְסִי. אָמְרֵי, לְשׁוֹן יְוָנִית לְחוּד, חָכְמַת יְוָנִית לְחוּד. וְחָכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, (איכה ג) "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי", אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְבֵית אַבָּא. חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֵהֶם לָמְדוּ תוֹרָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מֵהֶם לָמְדוּ חָכְמַת יְוָנִית, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם, אֶלָּא - אֲנִי כַאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא בְּעַסְיָא. אַמְרֵי, שַׁאנֵי בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת. וּכְדְתַנְיָא, הַמְּסַפֵּר קוּמֵי, הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵּי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוּלְמוּס בַּר רְאוּבֵן - הִתִּירוּ לוֹ לְסַפֵּר קוּמֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִתִּירוּ לָהֶם לְסַפֵּר בְּחָכְמַת יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת:

11.רש"י מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב

הורקנוס ואריסטובלוס - אחים היו ומריבין על דבר המלוכה.

היו משלשין - אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין.

12.רש"י מסכת סוטה דף מט עמוד א

בפולמוס של טיטוס - שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו ובין זה לזה היו חמשים ושתים שנה כדאמר בסדר עולם.

13.רש"י מסכת בבא קמא דף פג עמוד א

לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני - הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא.

פרסי - לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי.

חכמת יונית - בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה.

עיני עוללה לנפשי - לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר. ילדים - בחורים. המספר קומי - לפנים במצח.

14.רש"י מסכת מנחות דף סד עמוד ב

הורקנוס ואריסטובלוס - שני אחים היו. והיה שם זקן אחד - מבפנים. חכמת יוונית - רמיזות.

15.תוספות מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב

ואסור לאדם שילמד בנו חכמת יוונית - וא"ת והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאמרינן בפרק בתרא דסוטה (דף מט.) וטיטוס היה בשעת חורבן כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נו:) ומלכות בית חשמונאי קדמי טובא כדאמרינן בפ"ק דע"ז (דף ט.) וי"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו א"נ אי הוה בעי למיקם בארור לא היה מיקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ונראה דלא יגדל דמתני' היא היתה גזירה דפולמוס של טיטוס.

16.תוספות מסכת מנחות דף סד עמוד ב

ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית - והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג ורבינו שמואל מפרש דקודם גזירה היה ואי אפשר להיות דר' ישמעאל לאחר חורבן היה שפדאו ר' יהושע בפ' הניזקין (גיטין נח.) ותינוק היה ואפי' ר' ישמעאל אחר שהיה מעשרה הרוגי מלכות לא קדם כ"כ דרשב"ג נהרג עמו ואמרינן הלל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש שעמד הורדוס ואם תאמר והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאיתא בפ' בתרא דסוטה (דף מט.) דגזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יוונית ופולמוס של טיטוס היה בשעת חורבן ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש ותירץ ה"ר יעקב ברבי שמעון דמעיקרא גזרו ולא קיבלו מינייהו ולבסוף גזרו וקיבלו מינייהו ועוד יש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שרי ולבסוף גזרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה דהא אמרי' (שבועות דף לו.) ארור בו קללה בו נדוי.

17.תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ו הלכה א ידיד נפש מסכת שבת פרק ו הלכה א

אֵין רוֹאִין בְּמַרְאָה בְּשַׁבָּת ^{בבבלי אמרו הטעם, שמא תראה נימין מדולדלות שאינן שוות ותשתמש במראה לגלח אותן, ולכן} אִם הָיְתָה ^המראהקְבוּעָה בַּכּוֹתֵל ^{שאינה יכולה להשתמש בה לחתוך את השערות} רַבִּי מַתִּיר. וַחֲכָמִין אוֹסְרִין ^{ומסביר טעמם}. רַבִּי אָחָא בְּשֵׁם רַבִּי בָּא טַעֲמָא דְּהַדִין דְּאָסַר ^{טעמם של אלה שאוסרים} פְּעָמִים שֶׁהוּא רוֹאֶה נִימָא אַחַת לְבָנָה וְהִיא תוֹלָשְׁתָהּ וְהִיא בָּאָה לִידֵי חִיּוּב חָטָאת ^{לכן אסרו להסתכל במראה}. וְהָאִישׁ אֲפִילּוּ בְּחוֹל אָסוּר שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד ^{שמתנאה כדרך הנשים}. י"ג דְּבָרִים הִתִּירוּ לְבֵית רַבִּי ^{לפי שהיו מקורבים למלכות} שֶׁיְּהוּ רוֹאִין בְּמַרְאָה. וְשֶׁיְּהוּ מְסָפְּרִין קוּמֵי ^{תספורת של גוים}. וְשֶׁיְּהוּ מְלָמְדִין אֶת בְּנֵיהֶן יְוָונִית שֶׁהָיוּ זְקוּקִין לְמַלְכוּת. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מוּתָּר אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָונִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לָהּ. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בַּר בָּא וְאָמַר בְּגִין דְּרַבִּי אַבָּהוּ בָּעֵי מִלְפָה בַּנְתֵיהּ ^{כיון שר' אבהו רצה ללמד בנותיו} יְוָונִית, הוּא תָלִי לָהּ ^{תלה ההיתר} בְּרַ' יוֹחָנָן. שְׁמָעָה ר' אַבָּהוּ וּמָר יָבֹא עָלַי ^{לשון שבועה} אִם לֹא שְׁמָעְתֵיהּ מִן רַבִּי יוֹחָנָן.

18.קרבן העדה מסכת שבת פרק ו הלכה א

ושיהו מלמדין את בניהם יוונית. אף על גב דרבנן גזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית לבית רבי התירו:

שהיו זקוקין למלכות. שהיו קרובים למלכות וצריכין לעמוד אצלם ולגלח בגילוחם ולהתקשט ולדבר עמהם בחכמת יוונית כדרכם ויש בזה הצלת נפשות וכמעשה דרבי ראובן אצטרובלי:

מפני שהוא תכשיט לה. וע"י כן נושאת חן בעיני מטרוניתא והתירו להן חכמים כמו שהתירו לקרובים למלכות:

בגין דר' אבהו וכו'. בשביל שר' אבהו רוצה ללמד את בנותיו חכמת יוונית תולה ההיתר ברבי יוחנן רבו:

19.בית הבחירה למאירי מסכת בבא קמא דף פג עמוד א

לשון יוני כבר בארנו במגלה שהוא ממאושרים שבלשונות ומ"מ חכמה שלהם אסור ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בתכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבים כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין ר"ל התורה ותלמודה וסודות מצותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו ומותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת במסמרים לא ימוט:

20.שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף פג עמוד א

חכמת יונית לחוד. דחכמת יונית אסורה והאי חכמת יונית ברמיזה הוה. גאון ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו דחכמת יונית היינו כגון אלה חוזים בכוכבים מודיעים לחדשים ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל: חכמת יונית אסורה ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בטכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבין כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כריסם בשר ויין רצה לומר התורה ותלמודה וסודות מצוותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק הדת במסמרים לא ימוט. ע"כ. מדרכי האמורי שהיו מספרין על פני המסתפר מאוזן לאוזן להיות מצוינין בתספורת שלהן בין שאר העממין וכל עם שהוא מכוון לכך הרי הוא בכלל חוקי העמים ואסור להתנהג בכך אלא לקרובי מלכות שלא יהיו אצל המלכים כמו שנשתנו מנהגיו בדבר שאין צד אמונה סובבת בו. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל: המספר קומי שמסתפרין לפנים כנגד המצח ומגדלים שער לאחור כנגד העורף יש בו משום דרכי האמורי דמיחזי כמגדלי בלורית. עוללה לשון בכיה. ע"כ.

רי"ד

של בית רבן גמליאל התירו לספר קומי. מפני שהיו קרובים למלכות ואף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין יש לומר דראשונים לא גזרו על קרובים למלכות. ה"ר ישעיה ז"ל.

רבנו יהונתן

21.עלי תמר מסכת שבת פרק ו הלכה א

שהיו זקוקים למלכות. בשטמ"ק ב"ק פ"ב הביא בשם המאירי שה"ה שחכמים שכבר מלאו כריסם בבשר ויין ר"ל התורה והתלמוד מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק הדת במסמרים לא ימוט, ומהא דר"א שמתיר לאדם ללמד בתו יונית משום דתכשיט הוא לה ראיה לדבריו שהרי ק"ו הוא שאם הוא קושר כתרים לתורה שמותר. ועיין ביו"ד סימן רמ"ו סכ"א ^{(צ״ל ד׳)} בהג"ה ובביאורי הגר"א ונראה דמיירי בכה"ג לחזק הדת.

ר"א בשם ר"י מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה. במגילה פ"א ה"ט, תרגם עקילס הגר לפני ר"א ור"י (והכוונה לתרגום יוני של עקילס הגר כמ"ש המפרשים ובגה"ש שם, ועקילס תרגם התורה ליונית ואונקלס לארמית ודלא כקה"ע) וקילסו אותו, ואמרו לו יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. כ"ה המאמר השלם בילקוט המכירי פמ"ה אות ז'. ופירשו רש"י והרד"ק, יפיפית מבנ"א למה שכן דבריך הם דברי חן כאלו הוצק חן בשפתותיך. הרי שתרגום יוני היה מוסיף חן ויופי ולפיכך אמר ר"א מפני שתכשיט הוא לה, שכן מוסיפה לה חן והוא בכלל תכשיט שיש לו לאב לתת לבתו כמ"ש בכתובות נ"ב, ובדהי"ב א', כ"ה ויגדל ה' את שלמה ויתן עליו הוד מלכות, ופירש רש"י הוד מלכות פתרונו, נתן עליו חן מלכות דוגמא ונתת מהודך עליו וכו' עיין שם. ולפי"ז יש לפרש דר"א ור"י קילסו לעקילס הגר בפסוק המלא, יפיפית מבנ"א הוצק חן בשפתותיך ע"כ משחך אלהיך למלך, כלומר שנתן לך חן שהוא הוד מלכות.

ובכתובות שם שיתן נדוניא לבתו עד עישור נכסי משום דכתיב קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בני בידיה, אלא בנתיה מי קיימן בידיה. אלא הא קמ"ל דנלבשי ונכסי וניתי לה מידי כי היכי דקפצו עלה ואתי נסיב לה. וא"כ מה"ט נמי שיש לו ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה. כדי שיקפצו עליה בנ"א חשובים. נמצא שלא רק שמותר אלא גם מצווה וחובה. ומכאן שאנשים מחוסרי אמצעים יש להם לתת לבנותיהם השכלה רחבה על טהרת הקודש עד כמה שאפשר שהוא בכלל דברי הנביא, ואת בנותיכם תנו לאנשים, כי היכי דקפצו עלה ואתי נסבי לה. ואף הדיבור הנאה תכשיט הוא לה כמ"ש בשה"ש פ"ג, כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. ובפ"ד שם, נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך. אולם עיין במגילה פ"א ריש ה"ט, ד' לשונות נאים שישתמש בהם העולם, לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאיליא, עברי לדיבור. ולעז הוא לעז יונית. ור"א שלמד בתו יונית נ"ק מפני שתכשיט הוא לה.

22.עין יעקב על ירושלמי מסכת פאה אות ב

(ב) וְתַלְמוּד תּוֹרָה שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַהוּ שֶׁיְלָמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית? אָמַר לָהֶם? יְלַמְדֵנוּ בְשָׁעָה שֶׁאֵינָה לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, דִּכְתִיב, (יהשוע א) "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". מֵעַתָּה אָסוּר לְאָדָם לְלַמֵד אֶת בְּנוֹ אוֹמָנוּת. בְּגִין דִּכְתִיב, "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וְהַתָּנִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, (דברים ל) "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִים" זוֹ אוֹמָנוּת. רַבִּי בָא בָרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַר וָוָא רַבִּי חִיָּא בְשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִפְּנֵי הַמָּסוֹרֶת:

23.שולחן ערוך יורה דעה רמ"ו

(ד) חַיָּב אָדָם לְשַׁלֵּשׁ לִמּוּדוֹ, שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּהַיְנוּ הָאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים; שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, דְּהַיְנוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּפֵרוּשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בִּכְלַל זֶה; שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָדוּן בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאָךְ עִקַּר הַמִּצְוֹת וְהֵיאָךְ יוֹצֵא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. כֵּיצַד, הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג׳ שָׁעוֹת בְּיוֹם וְט׳ בַּתּוֹרָה, קוֹרֵא ג׳ מֵהֶם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבג׳ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְג׳ יָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת לִמּוּדוֹ שֶׁל אָדָם. אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בַּתּוֹרָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּינֵי הַתּוֹרָה, וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לְתַלְמוּד בִּלְבַד לְפִי רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּתַלְמוּד בַּבְלִי שֶׁהוּא בָּלוּל בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁבִיל הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן לְעֵיל סִי׳ רמ״ה ס״ו). ^(יז) וְאֵין לְאָדָם לִלְמֹד כִּי אִם מִקְרָא, מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְהַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם, וּבָזֶה יִקְנֶה הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל לֹא בְּלִמּוּד שְׁאָר חָכְמוֹת (ריב״ש סִימָן מ״ה וְתַלְמִידֵי רַשְׁבָּ״א). וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִלְמֹד בְּאַקְרַאי בִּשְׁאָר חָכְמוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ סִפְרֵי מִינִים, וְזֶהוּ נִקְרָא בֵּין הַחֲכָמִים טִיּוּל בְּפַרְדֵּס. וְאֵין לְאָדָם לְטַיֵּל בְּפַרְדֵּס רַק לְאַחַר שֶׁמִּלֵּא כְּרֵסוֹ בָּשָׂר וְיַיִן, וְהוּא לֵידַע אִסּוּר וְהֶתֵּר וְדִינֵי הַמִּצְוֹת (רַמְבַּ״ם סוֹף מַדָּע ס״פ ד׳ מהל׳ יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה).}

24.ביאור הגר"א יורה דעה רמ"ו:ד'

(יז) וְאֵין לְאָדָם כו'. כמ"ש במנחות שם שאל בן דמה כו' ובספרי ודברת בם עשה אותם עיקר ואל תעשם טפילה שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמות האומות ת"ל ללכת בהם ולא להפטר מהם וכה"א יהיו לך לבדך בהתהלכך תנחה אותך כו':

25.ירמיהו פרק כט פסוק ד - ז, ד-ז

(ד) כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְכָל־הַ֨גּוֹלָ֔ה אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה: (ה) בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽן: (ו) קְח֣וּ נָשִׁ֗ים וְהוֹלִידוּ֘ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ וּקְח֨וּ לִבְנֵיכֶ֜ם נָשִׁ֗ים וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶם֙ תְּנ֣וּ לַֽאֲנָשִׁ֔ים וְתֵלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּרְבוּ־שָׁ֖ם וְאַל־תִּמְעָֽטוּ: (ז) וְדִרְשׁ֞וּ אֶת־שְׁל֣וֹם הָעִ֗יר אֲשֶׁ֨ר הִגְלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ שָׁ֔מָּה וְהִתְפַּֽלְל֥וּ בַעֲדָ֖הּ אֶל־ה֑' כִּ֣י בִשְׁלוֹמָ֔הּ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם שָׁלֽוֹם: פ

26.תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נב עמוד ב

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה. ועד כמה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי.

גמרא אמר ר' יוחנן משום (בשמו של) ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שבני האשהיורשים את כתובתה (ובכלל זה הנדוניה שהביאה בנישואיה), יתר על חלקם בירושת האב — כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתונדוניה גדולה כמו החלק של ירושת בנו, שהרי הוא מובטח שכסף זה יישאר תמיד בידי צאצאיו.

ושואלים:  ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות [והאם יש דבר שהתורה אמרה שהבן יירש] ואילו ברתא [הבת] לא תירות[תירש],ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא [ובאו חכמים ומתקנים שתירש הבת]? שהרי בפועל הם גרמו לכך שהבת יורשת נכסים כמו הבן!

ומשיבים:  הא נמי דאורייתא [גם דבר זה מן התורה] הוא, דכתיב [שנאמר] "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשיםואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיה כט, ו), ויש לשאול על כתוב זה: בשלמא [נניח] בנים בידיה קיימי [בידו הם עומדים], שהואמחפש ומוצא להם נשים, שהרי מדרך האיש לחפש לו אשה. אלא בנתיה מי קיימן בידיה [האם הן עומדות נמצאות בידו] שהואיכול למצוא להן בעלים? שהרי אין דרך האשה לחזר אחר האיש!

אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דנלבשה וניכסה וניתיב [שילבישנה ויכסנה ויתן] לה מידי [דבר, רכוש] כי היכי דקפציעלה ואתו נסבי לה [כדי שיקפצו עליה ויבואו ויישאו אותה], הרי שמן הכתוב האומר לתת את הבנות לאנשים משמע שצריך להשתדלבזה, ולכתוב לה נדוניה כדי שירצו לקחתה. ושואלים: ועד כמה, מה השיעור של נתינה זו לבנות? אביי ורבא דאמרי תרוייהו[שאמרו שניהם]: עד לעישור נכסי [לעשירית מן הנכסים] נותנים לבת כנדוניה.

 

 

Parashat Miketz The Executioner’s Protégé

פרשת מקץ התשפ״א

 פרשת מקץ התשפ״א

הרב ארי דוד קאהן                                                            ari.kahn@biu.ac.il

                                                                

 

This shiur is sponsored by Shimshon Granek

in loving memory of his father

 זאב בן יעקב גראניק

on his yahrzeit 'טבת ג

 

1.    בראשית פרשת מקץ פרק מא 

(ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם: (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים: (יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ: (יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּסַ֨פֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר: (יג) וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה: (יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה: (טו) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ: (טז) וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה: … (כד) וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי: (כה) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה: (כו) שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא: (כז) וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הָרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב: (כח) ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה: (כט) הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ל) וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ: (לא) וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד: (לב) וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ: (לג) וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (לד) יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע: (לה) וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ: (לו) וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב: (לז) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו: (לח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ: (לט) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ: (מ) אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ: (מא) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מב) וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ: (מג) וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מד) וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מה) וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֘ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מו) וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעֲבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

2.    תרגום אונקלוס בראשית מ"א:ל"ח

וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדּוֹהִי הֲנַשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּיהּ.

3.    בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק ט - כג, ט-כג

(ט) וַיְסַפֵּ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה־גֶ֖פֶן לְפָנָֽי: (י) וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָׂרִיגִ֑ם וְהִ֤וא כְפֹרַ֙חַת֙ עָלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים: (יא) וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָאֶקַּ֣ח אֶת־הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל־כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָאֶתֵּ֥ן אֶת־הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה: (יב) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: (יג) בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ: (יד) כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֛יִת הַזֶּֽה: (טו) כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר: (טז) וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י ט֣וֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַף־אֲנִי֙ בַּחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל־רֹאשִֽׁי: (יז) וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְיוֹ֔ן מִכֹּ֛ל מַאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן־הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי: (יח) וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: (יט) בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אוֹתְךָ֖ עַל־עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ מֵעָלֶֽיךָ: (כ) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ׀ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו: (כא) וַיָּ֛שֶׁב אֶת־שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל־מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה: (כב) וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף: (כג) וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: פ

4.    בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ה - יא, ה-יא

(ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ: (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי: (ז) וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי: (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו: (ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי: (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֘ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר:

5.    רש"י בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח

ועל דבריו - עַל דִּבָּתָם רָעָה שֶׁהָיָה מֵבִיא לַאֲבִיהֶם:

6.    רמב"ן בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח

וטעם על חלומותיו ועל דבריו - שהיו שונאים אותו על החלומות, וגם על הסיפור שהוא מספר אותו להם כמתהלל, כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי:

7.    אלשיך על בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח

והנה המה לא צדקו בפתרון החלום לא הראשון ולא השני כעת. כי מאשר יתגלה אחר כן זה פתרונם לפי האמת, כי היה עתיד יוסף לצבור בר בשבע שני השבע וגם כן כל בני ארץ מצרים וארץ כנען ובכללם אחיו, וזהו מאלמים אלומים בתוך השדה כד"א אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. והנה קמה אלומת יוסף התקוממות דשן ושמן. וגם נצבה מתקיים זמן רב בל ירקב מה שאין כן של אחיו וזולתם. באופן תסובינה אלומתם ותשתחוין לאלומת תבואתו, שיבאו אפים ארץ מצרימה בעד אלומות יוסף לשבור אוכל אשר שמר:

וקרוב לשמוע על פי דרך זה שאומרו תסובינה הוא מלשון סובין, שתרקב תבואתם ושתהיה כולה סובין, ועל ידי כן ישתחוו לאלומתו אשר צבר ונתקיים:

ואחרי בואם אחרי תבואתו נמשך ענין החלום השני שיכנעו תחתיו ויאמרו לו עבדיך באו לשבור אוכל, וגם אמרו עבדך אבינו, וגם בלהה שפחת רחל השתחוית בבואה בתוך הבאים את יעקב, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פד י) על מה שאמר יעקב הבא נבא אני ואמך והלא כבר מתה, והיה הדבר מגיע אל בלהה שפחתה:

8.    כלי יקר בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח

ויוסיפו עוד שנוא אותו. נזכרו שלוש שנאות כאן, כי מתחילה שנאוהו על הבאת הדבה ומאז והלאה לא רצו לדבר עמו, כמו שנאמר וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם. ואחר כך ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, לא הגיד להם עדיין נוסח החלום, שהרי לא נאמר ויגד אותו לאחיו אלא שהתחיל לדבר עמהם ואמר להם שמעו כי חלום חלמתי, מיד ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו, ולפי ששנאה זו היתה בלב ולא הרגיש בה יוסף על כן אמר דרך בקשה שמעו נא החלום הזה וגו', אז פתחו פיהם בעל כרחם ואמרו המלוך תמלוך עלינו, לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא זו ששנאוהו על חלומותיו, אלא אפילו על דבריו שנאוהו כי רצה לדבר עמהם בעל כרחם:

ויש אומרים על דבריו. כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה ב) רצה לומר ממה שהאדם מדבר קודם שישן מזה המין בא לו החלום, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה ב), כי ההבלים שהכסיל משמיע בהם קולו המה גורמים לו רוב חלומות של הבלים, על כן חשבו שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה על כן בא לו זה החלום לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב:

9.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד ב

אָמַר רַבִּי בִּיזְנָא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר רַבִּי פַּנְדָּא אָמַר רַב נַחוּם אָמַר רַבִּי בִּירִים מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וּמַנּוּ — רַבִּי בְּנָאָה: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כּוּלָּם, וּמַה שֶּׁפָּתַר לִי זֶה לֹא פָּתַר לִי זֶה, וְכוּלָּם נִתְקַיְּימוּ בִּי. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״. אַטּוּ ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״ קְרָא הוּא? אִין — וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה״. 

10.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט

לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. זש"ה פלגי מים לב מלך (משלי כא א):

11.משלי פרק כא פסוק א

פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־ה֑' עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ:

12.שכל טוב (בובר) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט

לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע (ה') [אלהים] אותך את כל זאת. הפתרון והעצה:

13.רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט

אין נבון וחכם כמוך - לְבַקֵּשׁ אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם שֶׁאָמַרְתָּ, לֹא נִמְצָא כָמוֹךָ:

14.רשב"ם בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט

(לט) נבון - מבין עתידות ורואה הנולד:

חכם - קיבץ חכמה ממה שראה ושמע:

15.רמב"ן בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לג

ירא פרעה איש נבון וחכם - אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא א), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן. ואמרו בבראשית רבה (צה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה, ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו:

16.אלשיך על בראשית פרשת מקץ פרק מא 

(לח) והנה פרעה היה עם לבבו למנות את יוסף, ולבל יעכבו עבדיו, עשה כמתיעץ אתם ואמר אל עבדיו הנמצא כזה כו'. אמר אם אומר אליהם הנמצא כזה איש נבון וחכם, הלא יאמרו כי גם חכמי מצרים נבונים וחכמים המה, על כן אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, כי בזה לא יוכלו לומר כי כן בחכמי מצרים, כי הלא אם כן למה לא פתרו חלום פרעה:

(לט) והנה הם עמדו לא ענו, כי ראו כי כן הוא שאין כמוהו, ובאש קנאתם לא עצרו כח להוציא מפיהם מלין. אז הפך פניו ליוסף ואמר אחרי הודיע אלהים כו'. והוא כי הוא יתברך יהב חכמתא לחכימין כו', ועל כן ודאי כי אחרי הודיע אלהים כו' ולא את חכמי מצרים, יורה כי אין נבון וחכם כמוך:

עוד אפשר אמר, לו הונח שעד כה לא היית נבון וחכם, אחרי הודיע ה' כו' מזה אין ספק הושפע בך בינה וחכמה עד שאין כמוך:

או יאמר, אחרי הודיע כו' לומר הלא אמרת לי איש נבון וחכם. והנה שמעת שלא אמרתי לעבדי רק הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ולא אמרתי כזה איש נבון וחכם, לא יעלה על רוחך שדעתי הוא כי יש נבון וחכם כמוך בעמי, כי לא אמרתי כך אלא לראיה שאחר שרוח אלהים בך להודיעך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. וזהו אומרו אליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת שהוא מהיות רוח אלהים בך אין נבון וחכם כמוך, לומר כי לכך נתכוונתי באמרי הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, שהוא, שעל ידי רוח אלהים הודיע אלהים אותך את כל זאת, ומזה יודע כי אין נבון וחכם כמוך:

… ועל דרך זה אפשר שכה אמר פרעה, הלא אמרת שאשים ראש אחד על הארץ נבון וחכם, שכתבנו שזה בכלל הפתרון דקיימא שעתא לאיש נבון וחכם. והנה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, שהוא את כל פתרון שני החלומות, וגם זאת שהוא על ענין זה שאת איש נבון וחכם אשית על כל ארץ מצרים לאדון על כל מצרים, היינו דקיימא שעתא לאיש נבון וחכם, ואחר שאותך הודיע ולא לאחר ודאי שאין נבון וחכם כמוך, ואתה הוא דקיימא לך שעתא:

17.שפתי כהן בראשית פרשת מקץ ד"ה [מא, לט

[מא, לט] ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך. מלא, קרי ביה אותך, כלומר אוותך, כמו שאמר אתה תהיה על ביתי וגו'. ואמר אין נבון וחכם כמוך, אמר אחר שאתה יושב בבית הסוהר שתים עשרה שנה ומי שהוא בבית הסוהר הוא בבכי ובעצבון ובתמהון לבב אין לו בינה לפי שאין החכמה והבינה שורה אלא מתוך שמחה ואתה יש לך כל כך בינה לפתור החלום וחכמה לתת עצה לקבוץ אוכל לפקדון וכו' אין נבון וחכם כמוך, ודאי שהחכמה והבינה היה לך בטבע מה שאין כן בשאר בני אדם, אם כן אתה תהיה על ביתי להכין צורכי הבית, ועל פיך ישק לתת לכל אחד מכל בני החיל כפי גבורתו, וזה צריך חכמה לדעת כל אחד ואחד מבני החיל, ועל פיך ישק כל, ראשי תיבות פיך, רמז למה שאמרו ז"ל (תנחומא בראשית י"ב) הפה שלא נשק בעבירה ישק כל עמי, ולזה פיך פיך שתי פעמים:

18.גור אריה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט

(לט) לבקש איש חכם ונבון. דאם לא כן למה אמר פרעה אלו הדברים, וכי לא היה כוונתו רק לשבחו, ועוד דהוי ליה לשבחו בדבר שהוא יותר שבח - לומר אין איש אשר רוח אלהים בו כמוך, כמו שאמר לעבדיו (פסוק לח), אלא מפני שאמר יוסף "ירא פרעה איש חכם ונבון" אמר לו אין איש חכם ונבון כמוך:

19.בית הלוי בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט

(לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. המשך הפסוק דפרעה אמר מעיקרא ליוסף ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו, דאתה בחכמתך יודע להבין הפתרון של החלום, ויוסף השיב לו בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה, אמר לו אינני חכם, רק האלהים יגיד לי הפתרון להשיב שלום פרעה. וזהו שאמר לו פרעה יהיה כדבריך שאינך חכם רק ה' הגיד לך עכ"ז אחרי שה' הגיד לך כל זה אין נבון וחכם כמוך, דכל מעלות של החכם הוא להיות יודע ורואה את הנולד וכמאה"כ (קהלת ב) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, ואחרי שה' מגיד לך הרי אתה חכם יותר מכל החכמים:

20.בראשית פרשת מקץ פרק מא 

(נ) וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן: (נא) וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי: (נב) וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי:

21.בראשית פרשת מקץ פרק מב פסוק ה - כח, 

(ה) וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (ו) וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: (ז) וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל: (ח) וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: (ט) וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם: (י) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל: (יא) כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים: (יב) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת: (יג) וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵי֣ם עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ: (יד) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם: (טו) בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה: (טז) שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם: (יז) וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים: (יח) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא: (יט) אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם: (כ) וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן: (כא) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת: (כב) וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ: (כג) וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם: (כד) וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם: (כה) וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן: (כו) וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם: (כז) וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ:

22.תרגום אונקלוס בראשית מ"א:נ"א

וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוֹם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא:

23.רד"ק בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

כי נשני - כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי וגם כל בית אבי השכיחני:

24.בכור שור בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

כי נשני: השכיחני.

25.אלשיך על בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי. (נא - נב):

(נא) היה לו לומר כי אמר נשני כו', וכן כי אמר הפרני כו'. ועוד איך יחשיב לטובה מה שנשהו כל בית אביו. וגם באומרו בארץ עניי האם בארץ ענויו ישולל מפריה ורביה:

אך יתכן במה שכתבנו בפרשת ויגש (מה ג), כי הלא כמו זר נחשב בלתי הודיע יוסף לאביו בכתב או בעל פה כי היה חי במצרים מאז, לא בהיותו בבית אדוניו המצרי ולא כאשר שמו אותו בבור, ויהי שם בבית הסוהר שתים עשרה שנה, ולא בשבע שני שבע ושנתים הרעב:

אך הוא כי נתן אל לבו באשר ה' אתו כי לא על חנם הורד שם, אם לא להקדים שכינה במצרים שיהיה הוא מרכבה אליה. על כן בראותו כי ויהי ה' את יוסף, על כן ויהי בבית אדוניו המצרי, ולא הודיע לאביו יפדנו מאדוניו וזהו ויהי ה' כו'. ועל הדרך הזה בכל שאר הזמנים היה כמחריש. והנה היה הדעת נוטה שלפחות עודנו בבית הסוהר דאגתו ישיחנה לאביו על ידי רץ ירוץ בכתב ידו, אך אשר עצר כח לבלתי גלות לית דין בר נש, על כן את בן הבכור קרא מנשה לומר טוב להודות לה' כי נשני האלהים את כל עמלי, כי האלהים אשר הוא בגלות מצרים עמי הנשני עמלי ואת כל בית אבי, שעל ידו יתברך עצרתי כח לשכוח זה, באמור דיו לעבד להיות כרבו בגלות מבית אלהים, שאם לא כן הייתי מגיד לבית אבי. והאלהים עשה, לבל יגאלנו אביו מצרתו בכל הון ביתו ויצו עליו ישוב לארצו, והיתה מתקלקלת כל תקנת הגלות אשר ראה והתקין הוא יתברך בהביא שכינתו מצרימה ואת יוסף למרכבה אליה, וזהו כי נשני אלהים כו':

26.העמק דבר בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

ואת כל בית אבי. הודה ג"כ על שלא היה לבו נרדף לבית אביו, כי היה מתבלבל עי"ז מלעשות עסקיו הגדולים. והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו, הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה, ומוטל היה עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא כנביא שמוותר על דברי עצמו, ועוד יבואר בזה לפנינו:

27.רש"ר הירש בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

(נא) נשני - מבארים כרגיל: אלהים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על - שם שהאלהים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על - פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות - אדם חסר לב! אך לאושרנו "שכח" איננו הוראה יחידה ל"נשה". "נשה" פירושו גם - כן: היות בעל חוב, היות נושה (ראה לעיל לב, לג), ויהיה אפוא פירוש "נשני": את אסוני ואת משפחתי עשה לי אלהים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלהים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי. צורת "נשני" - במקום "נישני" - קשה על - פי שני הביאורים, והיא תתבאר רק אם נניח שקיים שורש "נשש". אך אין שורש זה נמצא במקום אחר.

28.הכתב והקבלה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

ואת כל בית אבי. גנות גדולה היא לבן המרוחק מבית אבותיו הנכבדים אם ישכחם עת היותו משופע בכל טוב. ויוסף שהיו בן זקונים לאביו ואותו אהב יותר מכל אחיו, ומצד אהבתו הגדולה אליו נסתבב התנשאותו להיות מושל המדינה, איך יתייחס אליו דבור המגונה גם מצד טבע אנושי לאמור נשני אלקים את כל בית אבי, כי יורה בזה פחיתות גדולה וכמבזה בכבוד אביו והיה ראוי לומר נשני אלקים את כל אחי, להורות שנמחה מזכרונו את כל אשר מצאהו מהם ואין לו טינא בלב עליהם, אבל באמרו כל בית אבי שכולל גם את אביו זה נראה דבור בלתי נאות גם לאיש ההמוני אף כי לאיש מעלה כמוהו - אמנם אין ספק כי זכרון כבוד אביו אף רגע לא נשכח מלבו, ויצר לבבו על צער אביו היה הרבה יותר מעל צער עצמו ובמשך זמן הרב שהיה נפרד ונעזב ממנו, אם היה בידו להודיע לאביו מקומו איה אם ע"י מכתב או ע"י שליח או ע"י בני אדם הנוסעים ממצרים לכנען, בודאי לא היה נמנע מלעשותו כדי לשמח את אביו הזקן המתאבל על אבידת בנו, ומה שלא מצאנוהו משתדל על זה, קרוב לודאי שבהיותו במעמד העבדות היה נמנע מלעשותו מצד נמוסי המדינה להשגיח ביותר על העבדים הנמכרים להם למנעם בל יתערבו עם בני אדם ממדינה אחרת. אבל אחרי שהתנשא להיות שר ומושל במדינה, ומארץ כנען רבים באו לשבור אוכל מיד יוסף והיה לו דבר קל לערוך דברי תנחומין ולהודיע את אשר נעשה ממנו, וזה היה חיוב גדול עליו בין מצד טבע אנושי בין מצד חיוב התורה המוטל עליו לכבד את אביו להפך אבלו לששון ויגונו לשמחה. ולמה לא קיים יוסף הצדיק את החיוב הגדול הזה? (ורחוק לומר שמצד חרם אחיו היו נמנע מזה, גם מי זה ידע אם החרימו בפניו) ובאמת גודל צדקת לבבו עם ה' היא מנעתהו מלקיים מצות כבוד אביו, כי כמו שכל התנהגותו עם אחיו כעת, אף דבהשקפה ראשונה נראה כמתנקם בם, להחזיקם כמרגלים, לאסרם במאסר, לצער אותם ואת אביו בהבאת בנימין, לעשותם כגנבים, ואת בנימין שלא פשע נגדו מאומה תפשו לעבד, ובאמת לא עשה כל אלה רק מצד צדקתו הגדולה, לבלי עשות דבר שהוא נגד רצון קונו, כי כן היתה גזירת עליון אשר הראה לו בחלום הנבואי, ותשתחוינה לאלומתי, אחד עשר כוכבים משתחוים לי, ובחכמה גדולה ובעצה עמוקה עשה שלא יתקיימו השתחואות האלה והכנעתם לפניו בידעם שהוא יוסף אחיהם, כי זאת היתה להם בושה ולכלימה גדולה, הנה להצילם מזה השתדל שיתקיימו בלתי ידיעתם מי הוא זה שיכרעו וישתחוו לפניו, כמו שהעיד הכתוב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם כמבואר שם ברחבה, ככה היה יוסף חושש בלבבו, אם בתחלת התנשאותו היה מודיע לאביו שהוא חי ושהוא מושל במדינה, פן ע"י זה יתבטל גזירת עליון מהשתחואות אלומות ואחד עשר ככבים, הנה לסיבה זו אף שמצד נפשו הטהורה היה משתוקק לכבד את אביו בבשורה טובה ולשמח את נפשו המלאה לה יגון ואנחה, בכל זה היה צריך להתאמץ ברב כח ולהתאפק על נפשו לבטל מצות כבוד אביו (כמו שאין מקום למצות כבוד האבות בהבטל ע"י זה אחת ממצות ה') ובפרט דלפי מראה חלום הנבואה נגזר גם על אביו ההשתחואה אליו, ומן השמים נמנע מלקיים מצות כבוד אביו בזה, הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי, ורוב לשון שכחה אינו כ"א מניעת שימת המחשבה על הדבר להיותו בלתי חשוב בעיניו לתת עליו דעתו ומחשבתו (אויססער אכט לאססען) כמו עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מ"ט) וטעם נשני אלהים (מיך פעראנלאססט, אויססער אכט צו לאססען) ואמר כל בית אביו לכלול כל המצורפים לאביו, כי כולם היו שוים בעיניו לטובה, ולא היה לו שום טינא בלב על כל מה שעשו לו כאמרו אח"כ אליהם, לא אתם שלחתם אותי הנה כ"א האלהים, ומה שאמר את כל עמלי, אין כוונתו לתת תודה שבמעמד התנשאותו שכח את כל נגעי לב ורעות רוח שהיו לו קודם כניסתו לכל הכבוד הזה, כי אמנם כוונתו גם בעת עמלו, בהיותו במעמד העבדות, אף שהיה מוכרח להתעסק בדברים בלתי טבעים לו, לא היה עמלו זה עליו לטורח ולמשא, כי היה מקבלם עליו בלב שמח, והיה נותן תודה אליו ית' שהיה מסייעו בנפשו בזה לבלי חשוב אותם לטורח ולמשא כ"א לעשות אותם בטוב לב, וכל העמל הגדול היה בשעתו כנעזב וכשכוח, והיה כאילו לא היו, וכמדת אנשי מעלה הגדולים השמחים ביסורים.

29.שיר מעון בראשית פרק מא פסוק נא

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א' את כל עמלי ואת כל בית אבי ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א' בארץ עניי. יל"ד תחילה רמז בשמו של בנו ונתן הודאה להקב"ה על שנשני מכל עמלי, ואח"כ חזר וקרא לשני אפרים שהפרני בארץ "עניי", הלא כבר שכח הכל את כל עמלו ועניו. וי"ל יוסף התיישב בדעתו כיון שעל ידי גדולתו שהי' משנה למלך וכל טוב עוה"ז הי' לו, שכח כל בית אביו יעקב מובחר שבאבות וכל ביתו שבטים הקדושים וארץ ישראל, כמה נתגשם בארץ מצרים ערות הארץ ששכח ע"י טוב ארץ מצרים קדושת הרוחניות, לכן קרא את השני אפרים שהפרני בארץ "עניי" כי שפיר הי' ארץ "עניי" כי שכח עי"ז קדושת בית אביו עד שקרא לבנו הראשון מנשה כמובן.

30.נפש הגר - הרב מרדכי צבי הלוי לעווענשטיין  פסוק לט פסוק נא

31.אמת ליעקב בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא

כי נשני אלקים את כל עמלי גו' כי הפרני אלקי בארץ עניי.

עיין בחידושי להלן בפרשת ויחי [מ"ח פ"ה] שביארתי שישנו חילוק מהותי בין שמות מנשה לאפרים, דאצל מנשה אמר שנשה אותו אלקים מכל עמלו, והיינו שכלתה השלילה, כי אז היה עדיין חי בזכרונו בית אביו, אבל אצל אפרים אמר שהפרה אותו, והיינו שבחיוב כבר ברכו אלקים, שכבר הרגיש יוסף כתושב והודה לה' שהפרהו בארץ הזאת. וביארתי שם שהשם "אפרים" הוא באמת שם מצרי, כי אם נעיין נראה שכל השמות המצרים היו מצוי אצלם הפ"א והעי"ן והרי"ש, האותיות העיקריות של שם "פרעה", וכמו שמצינו פוטיפר, פענח, שפרה ופועה. ומהאי טעמא היה צריך יעקב להקדים את אפרים למנשה וגם ללמוד עמו תורה, כי הוא היה מרגיש עצמו כתושב מצרי, משא"כ מנשה שהיה בקי בלשון הקודש וכדלהלן [מ"ב פכ"ג], ועיי"ש שביארנו הדברים היטב.

32.אמת ליעקב בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק ה

אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

והנה לכאורה היה לו ליוסף להעיר את אביו כי מנשה הוא הבכור ומדוע הוא מקדים את אפרים. ומכאן ראיה למה שכתבו הפרשנים² שלא הקפיד יוסף אלא אחר שראה שאביו ברך אותם בברכה א' [והקדים את אפרים למנשה] ואז דימה שאביו טועה, אבל מתחלה היה פשוט אצלו שמכיון שאפרים היה תלמידו אין זו תמיה שיקדימנו, ודו"ק.

ואולי י"ל, דבאמת קשה איך לא ירא יעקב שיקפידו האחים שיברך בברכה מיוחדת את בני יוסף - מה שלא עשה לכל בניו, וכמו שהקשו חז"ל [מגילה ט"ז ע"א] לענין בנימין שקבל חמש חליפות בגדים. והנראה לי, דבני יוסף הוצרכו לברכה מיוחדת מפני שנולדו בארץ מצרים בארץ טמאה, ולא ראו ביתו של יעקב, והיה ירא שמא יטמעו בין הגוים בזמן גלותם, ולפיכך היה צריך יעקב להכירם כבניו ממש, כראובן ושמעון. וזהו מה שדקדק יעקב לומר: ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים גו' כראובן ושמעון יהיו לי, היינו מכיון שהם נולדו בארץ מצרים לכן אני צריך להכיר אותם כראובן ושמעון.

ולפי זה נראה שאפרים היה צריך להכרה זו יותר ממנשה, שאם נבוא להשקיף על שמותם נראה כי מנשה נקרא על שם "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", כי עדיין היה חי בזכרונו בית אביו, משא"כ [כשנולד] אפרים כבר הרגיש עצמו כתושב והודה לה' על שהפרהו בארץ זאת³. וגם השמות מוכיחין, כי אם נעיין נראה ששמות מצרים היו כמו פרעה: פוטיפר, פענח, [צפנת], וגם שמות שפרה ופועה, שארז"ל שהם יוכבד ומרים, ואיך קוראם בלשון שפרה ופועה, ועל כרחך שפרעה כינה אותם בשמות מצריים, הרי דבשמותיהם היו מצוי הפ"א והרי"ש והעי"ן⁴, ולפ"ז שם אפרים היה שם מצרי, והיה צריך יותר למה שעשה יעקב שיהיו כראובן ושמעון. וגם משום זה היה צריך אפרים להיות רגיל בבית יעקב וללמוד תורה בביתו, שהרי מנשה ידע לדבר לשון הקודש, שהרי היה מליץ בינותם לדברי רז"ל [לעיל מ"ב פכ"ג ברש"י], ודו"ק.

ונראה שענין זה מדויק מאד בפסוקים אלו, דלכאורה מדוע מזכיר יעקב אבינו בדבריו פעמיים ענין "ארץ כנען", עיין בפסוק ג': נראה אלי בלוז בארץ כנען, ושוב בפסוק ז': מתה עלי רחל בארץ כנען וגו', דבשלמא מה שכתב כן בפסוק ג' היינו משום שמצינו לוז אחרת בארץ אחרת⁵ גם אפשר מפני שהוא קראה בית אל וא"כ צריך לציינה היטב, ועל כרחך אנו צריכין לזה שגם בפרשת וישלח [ל"ה פ"ו] כתוב: ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וגו', אבל מדוע הוצרך גם בענין מיתת רחל לחזור שוב ולומר בארץ כנען?

ונראה שיעקב רצה להדגיש להם ששורשם ומקורם אינו בארץ שנולדו בה אלא דוקא בארץ ישראל, והיינו לפי שמצינו בספר נחמיה [ב' פ"ג] שכשרצה התרשתא לקבל רשיון לבנות את ירושלים אמר: מדוע לא ירעו פני אשר העיר קברות בית אבותי חרבה ושעריה אכלו באש גו' אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה וגו', הרי שעיר קבורת האבות מחבבת את המקום על בניהם, ולכן כשרצה יעקב שמנשה ואפרים, שנולדו בארץ מצרים, ידעו ששורש ומקור מחצבתם הוא בארץ ישראל, חזר וביאר להם שמקום קבורת רחל הוא בארץ כנען, ושם הוא גם מקומם בעתיד, ודו"ק.

ואפשר שזהו שגרם להם לבני אפרים לטעות ולהקדים את חשבון הקץ קודם זמנו שלשים שנה⁶, מפני שקושי השעבוד היה אצלם ביותר, מפני שהם היו מרגישים עצמם כתושבים גמורים, שהרי אביהם נולד בארץ מצרים, והיה קשה עליהם הרגש הזה שזרים הם; הללו שאביהם החיה את הארץ ואת תושביה, שהנהיג חקים טובים וישרים בארץ והביא שלום בין העם והמלך והכל בחכמה, ואח"כ קמים מלכים חדשים ואינם מזכירים אחת מזכויותיו, ובניו הרי הם זרים שאין להם שום זכות קיום בארץ, ומוסרים בבתי החנוך שלהם שהיה כאן מלפנים מלך א' צפנת פענח שמו, והיה עברי שבא לכאן כעבד, ואח"כ בשביל הזהב הרימוהו המושלים הקדמונים עד מדרגת משנה למלך ומושל בכל ארץ מצרים, והלה הביא את כל בני משפחתו הנה, והם הם שונאי האומה ומצפים לעת מלחמה ומחרחרים ריב בינינו לבין שכנינו, ואז לכשיעלה בידם לקרוא מלחמה בארץ יתאחדו עם שונאינו וילחמו בנו ועדיין בני בניו של אותו המושל קיימים! ואיפה הנהו הסבלן הזה והסבל הזה שיכול לעמוד בפני זלזולים כאלה, וזה גרם להם לטעות בחשבונות.

ולפיכך נקראים הם בני אפרים, שבאמת היו בני בניו ומשפחות אחדות⁷ ואמאי תלה להם בשם אביהם הראשון, אלא שכאן רמזו לנו חז"ל את עילת הדבר, שדחקו את הקץ מפני שהיו בני אפרים, כלומר מפני שאביהם היה תושב מצרי שנולד שם כבן מלך, והם דימו שיוכלו לצאת בכח וגבורה שבידם, אבל הרגום אנשי גת ועצמותיהם היו מוטלים עד שבא יחזקאל הנביא והחיה אותם.

ועיין במדרש [שמות רבה פרשה כ' אות י"א] שמבואר שם שהטעות שלהם היתה שהתחילו למנות את הגלות מזמן ברית בין הבתרים ולא מזמן לידת יצחק ולכן הקדימו את הקץ בשלשים שנה, ועיי"ש. ביאור הדבר, שדעתם של בני אפרים היתה דכיון שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ, הרי הוא מן הדין תושב גמור, ואף על פי כן היה בעיניהם כגר⁸, וא"כ הרי זה כמו שהוא נמצא בגלות, דאם בני המדינה מתנהגים בתושב המקום כגר וכאורח הרי הרגשתו היא שהוא לא במקומו הראוי והוא גולה, ולפיכך מנו את הקץ מברית בין הבתרים, שאז היתה כריתת הברית של נתינת הארץ, ודו"ק. וע"ע להלן ריש פרשת בשלח שביארתי מה באמת היתה טעותם של בני אפרים, ועיי"ש. 

33.שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ

כ) ויהי ביום השלישי. לחלומו: יום הולדת [את] פרעה. יש לי לומר יום זה תכלית שנתן ביום שנולד, ודומה לו ביום הולדת (אותם) [אותך] (יחזקאל טז ד), ונראה לי הולדת מהולדת, ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד ושמחים בו ועושין בו משתה. אפס כי אנשי עיר הקודש אמרו כי הוא יום גנוסיא של מלכים, שמביאין ספר יחוסי המלכים וקוראין לפני פרעה, ודומה לו, ויתילדו על משפחותם (במדבר א יח): ויעש משתה לכל עבדיו. כי כך מנהגו:

34.רבינו בחיי בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ

(כ) יום הולדת את פרעה. באותו יום נולד בן למלך וקראו את שמו פרעה כשם אביו, ומנהגם היה לעשות משתה בכל שנה באותו יום שנולד:

35.רש"ר הירש בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ

(כ) יום הלדת את פרעה - פירושו המילולי: היום בו הביאו את אמו לידי כך שתלד את פרעה; הרי זה על - כל - פנים כינוי מוזר. אולי לא בא תאור זה אלא מתוך התחשבות עם פרעה. אין זה נאה לכבודו המלכותי של פרעה שיתארו אותו כתינוק בן יומו. משום כך מסיחים את הדעת ממנו ומסיעים אותה אל האם, כדי לשלול את תיאורו כעולל חסר ישע, וכדי למנוע מחשבה שאינה ראויה לכבודו. מכל מקום, "הולדת" מציין את מעשה המילדת, וכן הוא אומר ביחזקאל (טז, ד - ה), בשעה שבא לתאר את לידת ישראל כעומדת בניגוד לכל דרכי הטבע: הנסיבות לא היו נוחות ללידתך, אלמלי הנס היית אובדת בדמייך. גם שם הוא אומר כמה פעמים: "יום הולדת אותך":

36.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ

(כ) וַהֲוָה בְּיוֹם תְּלִיתָאֵי יוֹם גְנוּסָא דְפַרְעֹה וְעָבַד שֵׁירוּ לְכָל עַבְדוֹי וְרוֹמַם יַת רֵישׁ רַב מְזוֹגַיָא וְיַת רֵישׁ רַב נַחְתּוֹמַיָא בְּגוֹ עַבְדוֹי:

37.כתר יונתן בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ

(כ) ויהי ביום השלישי יום משפחה (הכתרתו כמלך) של פרעה ויעשה משתה לכל עבדיו וירם את ראש שר משקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו:

38.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

מג) ויקראו לפניו אברך. אב בחכמה ורך בשנים, שהיה בן שלשים שנה: ד"א אברך. אב המלך שהרי המלך נקרא רך: לא ירים איש את ידו. לגזור: ואת רגלו. לרכוב בכל ארץ מצרים:

39.תרגום אונקלוס בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא דִּי לֵיהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

40.תרגום ירושלמי בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) וַהֲווֹ מְקַלְסִין קֳדָמוֹי וְאָמְרִין יְחִי אָבוֹי דְמַלְכָּא דְרַב בְּחוּכְמָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַייָא:

41.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִיכָא תִּנְיֵיתָא דִלְפַרְעֹה וַהֲווֹ מְקַלְסִין לִקְדָמוֹי דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא רַב בְּחָכְמָתָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַיָיא וּמָנֵי יָתֵיהּ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

42.כתר יונתן בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) וירכב אותו במִרכבת המִשׁנה של פרעה והיו משבחים לפניו זה אבא למלך גדול בחוכמתו ורך בשנים ומינה אותו נגיד על כל ארץ של מִצרים:

רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) במרכבת המשנה - השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו:

אברך - כְּתַרְגּוּמוֹ "דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא", רֵךְ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי (נ"א רוֹמִי) מֶלֶךְ; בְּהַשֻּׁתָּפִין לָא רֵיכָא וְלֹא בַּר רֵיכָא, וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבְרֵךְ זֶה יוֹסֵף שֶׁהוּא אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים, אָמַר לוֹ רַ' יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית עַד מָתַי אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים? אֵין אַבְרֵךְ אֶלָּא לְשׁוֹן בִּרְכַּיִם, שֶׁהַכֹּל הָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין תַּחַת יָדוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתוֹן אוֹתוֹ וְגוֹ':

43.רשב"ם בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

במרכבת המשנה - סוס או פרדה המיוחדת לרכוב עליה איש משנה למלך, אשר לו:

אברך - הוא אב למלך, כדאמרינן לא רכא ולא בר רכא. וזהו וישימני לאב לפרעה, כלומר אב למלך, כי פרעה לשון מלך כמו שפרשתי למעלה. "אב" שר לצורך המלך:

44.אבן עזרא בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) המשנה מגזרת שנים, כי המלך כאחד, ואחריו המשנה כמו שני לו, ואחריו השלש כמו שלישי. מרכבת - עץ נתונה על ארבעה סוסים, ומרכבת שלמה לעדה. אברך כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. זו המלה מבנין הכבד הנוסף, ויברך על ברכיו (דה"ב ו, יג) מהקל, וכלם מגזרת ברכים. ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי אברך - שם הפועל, והאל"ף תחת ה"א, כמו אשכם ושלוח (ירמי' כה, ג). ולפי דעתי שאל"ף אשכם לשון המדבר:

45.רד"ק בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) במרכבת המשנה - במרכבת השר שהיה משנה למלך, או פירושו כתרגומו:

אברך - האל"ף במקום ה"א והוא מקור כמו ונתון אותו, כלומר כל אחד היה אומר זה ראוי לתתו על כל ארץ מצרים:

46.בכור שור בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) ויקראו לפניו אברך: לשון "ויברך הגמלים"³⁴. שהיו כולם כורעים על ברכיהם ומשתחוים לו. ואונקלוס תרגם כמו שאמרו רבותינו "אב למלך", שכן בכרכי הים קורין למלך "אבא".

47.רבינו בחיי בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

וכתיב בדוד: (שמואל - ב ג, לט) "ואנכי היום רך ומשוח מלך", והוא שתי מלות: אב ורך, כמו פרחח, פרי חח. עבטיט, עב טיט. ויש שפירשו עוד, "אברך" שתי מלות, מלשון אב ואדון. מלשון האמור בהורדוס: (ב"ב ד) לא ריכא ולא בר ריכא, לפי שהיה תחילתו עבד ועלה למלכות.

48.שמואל ב פרק ג פסוק לט

וְאָנֹכִ֨י הַיּ֥וֹם רַךְ֙ וּמָשׁ֣וּחַ מֶ֔לֶךְ וְהָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֛לֶּה בְּנֵ֥י צְרוּיָ֖ה קָשִׁ֣ים מִמֶּ֑נִּי יְשַׁלֵּ֧ם ה֛' לְעֹשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה כְּרָעָתֽוֹ: פ

49.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א

יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר! אמר ליה, [כתיב:] גם במדעך מלך אל תקלל. אמר ליה: האי לאו מלך הוא! א"ל: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: ונשיא בעמך לא תאור. א"ל: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך! א"ל: מסתפינא מיניה. א"ל: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא. א"ל, כתיב: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. א"ל: אנא הוא, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: ונהרו אליו כל הגוים. איכא דאמרי, הכי א"ל: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: והיה אם מעיני העדה, ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם. א"ל: מסתפינא ממלכותא, א"ל: שדר שליחא, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא, אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה]. עבד הכי. שלחו ליה: אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבני, ואם סתרתה ובנית, עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין, אם זיינך עלך ספרך כאן, לא רכא ולא בר רכא, הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד. מאי רכא? מלכותא, דכתיב: אנכי היום רך ומשוח מלך.

50.אלשיך על בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מא) ושמא תאמר אולי יאמרו העם כי כעבד נאמן בית נתתיך על ביתי ולא יודו שררתך, זה אני אומר ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים:

(מב) ובמה היה זה, הלא הוא, כי ויסר את טבעתו וכו' וילבש אותו בגדי חורין מה שאין עבד במצרים יכול ללבוש ולא לרכוב דרך מעלה, וזהו אומרו (מג) וירכב אותו וכו' ויקראו לפניו אברך, שהכל יברכו על ברכיהם לפניו כעבדים לו. ובכלל הכרוז היה ונתון אותו וכו', מה שאין עבד יכול לעלות שם לגדולה ועם כל זה כלם מודים ועושים. הנה ראה בעיניו כי נתן אותו על כל ארץ מצרים:

51.העמק דבר בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג

(מג) אברך. מלשון ריכא כפרשב"ם, אבל לא כמו שפירש שהוא לשון מלוכה ממש, אלא שררות והנהגה, ומש"ה מתפרש יפה לשון אברך אב של שררות, שכל שררה שבמצרים תהיה תחתיו. ומפרש עוד ונתון אותו על כל ארץ מצרים. לא רק שררות עיר המלוכה, אלא על כל ארץ מצרים: